כבר 15 שנה ש־ Time Out תל אביב מלווה את קוראיו בכל מצב. בשגרה, במלחמה, במחאה, בחמסין, בהצפות – אנחנו כאן כדי לוודא שלא תפספסו שום דבר. אנחנו יודעים איזה סם העדפתם בכל שנה, מה שתיתם אתמול בלילה ואיזה בראנץ' כדאי לכם לאכול בשבוע הבא. אנחנו גם מתעניינים בחיי האהבה והמין שלכם, במחירי הדיור, במוזיקה המקומית, באמנות, בחיי הלילה ובמתרחש סביבנו, ודואגים לספק לכם את הכתבות הכי מעניינות, הראיונות הכי טובים והאירועים הכי לוהטים. לרגל יום ההולדת ה-15 של טיים אאוט, אספנו לכם את כתבות המגזין הבולטות ביותר מאז היווסדו של העיתון.
ריאיון עם אדם ברוך | איתמר בן כנען הנדלמן
הריאיון עם העיתונאי ואיש הרוח והתרבות אדם ברוך התקיים לכבוד צאת ספרו "מה נשמע בבית", שבו 15 רשימות על דמויות בולטות בנרטיב הישראלי (בהן שמואל גורודיש, מקסים גילן ודוד אבידן). בין השאר מדברים שם "על התל אביביות, על אנשי הפאק איט, ועל תפקידו הבלתי רשמי כפוסק רחוב". אדם ברוך הלך לעולמו ב־ 2008.
מתוך הכתבה:
"… היה יכול להיות גם מצב שונה לגמרי, שבו מתוך החיים הקטנים האלה הייתה עולה איזו המיה רעה, שבה הטון השולט היה אומר פאק איט. דוד אבידן? פאק איט. מקסים גילן? פאק איט. הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממשית, אלא בא רק להגיד פאק איט. 70 אחוז בתוך המנגנון של תקשורת־תרבות הם אנשים שתפקידם, מבלי שהם יודעים שהוא הוטל עליהם, לומר פאק איט. ולא צריך להוקיע את הפאק איט. יש לו תפקיד. כמו שיש ליצר הרוע תפקיד או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין. מסתמנת אפשרות לנס קטן, שה־ 70 אחוז של פאק איט מקסים גילן, פאק איט גנוסר ישתתק הפעם. כשישבתי עם דב אלפון (עורך דביר־זב"מ־ כנרת – א"ה) אמרתי לו 'קח בחשבון שהפאק איט ירים את ראשו'. לפאק איט יש תאווה לפעול נגד הערכים, המוסדות או הפרסונות – כל דבר שמחייב איזשהו דיון".
הנוער של תחילת שנות ה־ 2000 | עורכים אורחים: אמיר תיבון (בן 16 מתל אביב) ודור צח (בן 17 מרמת גן)
את גיליון תחילת שנת הלימודים של שנת 2005 , שכותרתו "הדור שראה הכל: בני נוער כותבים על התבגרות בישראל 2005 ", ערכו שני עיתונאים צעירים שעוד לא סיימו תיכון – שניהם אגב עיתונאים גם היום. הכתבה המרכזית כוללת טקסטים של תלמידי תיכון שמספרים בגילוי לב על נושאים שמעסיקים אותם. ומה העסיק אותם? בעיקר האינטרנט. וכמו שאפשר לצפות, מרביתם שמאלנים, שמאלנים מאוד. אמיר תיבון, למשל, היום שליח "הארץ" לוושינגטון, כתב על כך "שלהיות היום נער שמאלני זה להשתייך למיעוט נרדף". כמה הגדרות למילות סלנג מתוך הכתבה, כדי שתהיו הכי מעודכנים: כוסית אש מגיל חמש – אולי זו השפעת ההיפ הופ, אולי ניסיון (מאומץ מדי) להעיד על הימצאותם של תאי מוח. בכל מקרה, החיבה לחריזה מטופשת היא לפעמים פסגת היצירתיות של הנוער ובוודאי פריט היסטורי לבלשנים ולאנתרופולוגים ("פשע ורשע מגיל תשע"?!). גזור – חסר כל קשר עם המציאות. היורשת של אסטרונאוט, קרוע ותלוש. "תגידי, את גזורה? מה מורל באמצע מצדה?!". אפורים – ערסים, מהסוג שלא עובר סלקציה במועדונים. הגרסה המרוככת לאתם יודעים מה. "הייתי שם אתמול, פול אפורים, פחד".
חורף שלם עם אסי דיין | איתמר הנדלמן בן כנען
מנובמבר 2005 ועד פברואר 2006 ליווה איתמר הנדלמן בן כנען את אסי דיין. זו הייתה אחת התקופות הסוערות בחייו של דיין – במאי, תסריטאי, שחקן וחובב סמים קשים מושבע, והכתבה עוברת בין ניסיון כושל ואלים לרכוש ריטלין בסופר־פארם, דירתו השכורה של ליאור דיין, תקריות מוזרות בקנטינה והשתוללות בברקפסט.
מתוך הכתבה:
"אני כבר לא אוהב את זה כמו פעם". מה, את הקוק? "כן, זו לא אותה הרגשה. זה טוב רק לזיונים. זה לא עושה לך לחשוב כמו הריטלין. אתה מבין, כל הקטע הזה של 'אסי דיין נרקומן' זה שטויות. עד גיל 40 לא נגעתי בשום דבר. ואז הייתה שנת האפס. איפשהו בתחילת שנות ה־ 80 הייתי מכור שנתיים לקוקאין. יש לי נטייה להתמכר לדברים. זה תסמונת בורדר ליין ידועה. מתמכר קלאסי. אבל נכנסתי לגמילה של עשרה ימים, בסוף אותה שנת אפס, כמו שאני קורא לה, וזהו, נגמר. הפסקתי ל־ 15 שנה. אבל הסטיגמה נשארה ונמשכת כל רגע".
וזה מעליב אותך?
"זה היה מעליב אותי אם אנשים שאני מעריך אותם לא היו מבינים את היכולת לחיות עם שני הדברים, יחד או לחוד. עשרות רבות של אמנים עשו אלכוהול וסמים. הנה, המינגוויי… אלכוהול, נגיד, זה הרבה יותר מסוכן. תחילתה של הכתיבה בשיגעון וסופה בהיגיון. אנדרה ז'יד אמר את זה. צריך לדעת לסדר את העניין".
עורך Time Out ביירות מדווח | רמזי שורט
בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, תחת מצור ושטף הפצצות, עורך " Time Out ביירות" דאז, רמזי שורט, פרש בפני הקהל התל אביבי את יומנו השבועי מן הצד השני של הגבול. כך נרקמה בזרמים תת קרקעיים סולידריות נכאים בין אזרחים ליברליים ושוחרי שלום.
יום שלישי בבוקר. ייאוש
מייל לעורכי Time Out ברחבי העולם… קיצונים הם קיצונים, אך יש תרבות עמוקה ועשירה בחלק זה של העולם המאוכלס בערבים (שאינם רק מוסלמים, אגב). זה הרעיון שאנו מתעדים בחלקו ב" Time Out ביירות". יכול להיות שזה לא המקום למילים כאלה. אני כותב כאן כאדם ולא כעיתונאי. תסלחו לי אם אני לחוץ. אך אנשים חייבים לשמוע את הקולות מכאן. ואני כל כך עצוב שחלום " Time Out ביירות" שרקמנו בכזאת נחישות – והחלום הפרטי שלי להיות חלק מ־ Time Out International – נגוז בצורה רצחנית כל כך. אני מסיים עם הסיפור הזה: רודי, הצלם שלי מ"Time Out ביירות" ששמו האמיתי נאדים חליל, הוא בחור שגדל רוב חייו בארצות הברית. הוא לבנוני שיעי מהדרום. אין לו הרבה מעבר להיותו צלם ממש טוב. עכשיו הוא רואה את מה שהיה ביתו בפרברים הדרומיים של ביירות נהרס תחת הפגזים הישראליים (שיוצרו בארצות הברית). אחיו, פצוע מהמתקפה, נשאר בדירת הסטודיו הקטנה שלו, והוריו תקועים בדרום לבנון ולא יכולים לברוח מפני שכל הכבישים נהרסו. בשבוע שעבר הוא צילם להקות רוק ומועדוני לילה. עכשיו הוא מצלם את הריסות ביתו.
רושפלד היה מאסטר גם לפני מאסטר שף | תיקי גולן
כשיונתן רושפלד הכריז בריאיון ל־ Time Out על הכוונה לפתוח את מסעדת הרברט סמואל הוא בדיוק קטע רצף של חמש שנים נטולות רביצה בביצה הקולינרית, ובעודו נישא עוד על רוח השקט והשלווה היה מוכן להצטלם עם קערה של חסה מחובקת בין זרועותיו. מתוך הכתבה: והיום, כשמסביבנו כל כך הרבה שפים, איך אתה היית מגדיר שף? "שף הוא מי שמסוגל לזהות אוכל ולהביא אותו לסועד, כשבאמצע תהליך המעבר לצלחת הוא הכי קצר, ותוך כדי המערכת מסוגלת לספק את אותה ההנאה 360 יום בשנה, ותוך כדי כך שהאנשים לידו יודעים מה הוא רוצה כי הוא לא יכול לבשל ל־ 200 איש לבד. שף זה אחד שמסוגל להביא את כל הצוות שלו לרמת כנות ואהבה לאוכל שלו. הוא יודע להיות רועה ולהוביל את מה שהוא רוצה. בעיניי שף טוב לעולם לא מאבד את האינטגריטי שלו. הוא כן יכול לעשות דברים חדשים, שף נהדר יכול לעשות מטבח צרפתי, אחר כך אסייתי ואחר כך משהו אחר, אבל הוא לא יכול לאבד את האינטגריטי באיכות וזה מעל הכל. אינטגריטי זה לדעת לקום בבוקר ולהגיד 'את זה אני עושה טוב ואת זה אני אעשה כל החיים'. ואינטגריטי זה גם לדעת מתי עוצרים, מתי כבר נגמר החשק וצריך כבר לנוח או להפסיק לגמרי, או לנוח ולחזור, אבל לא לייצר משהו שהוא לא מתוך זה שאתה באמת רוצה לעשות אותו".
תחילת הסוף של נווה צדק הציורית | אביטל לביא
בחורף 2017 תהיו מופתעים אם תגלו שרבע מתושבי נווה צדק הם ישראלים, אבל בכותרת המשנה של הכתבה הזו על הפיכתה של השכונה לפנינת נדל"ן יוקרתית מתברר כי לפני עשור, בשנה שבה הושלמה בניית מגדל נווה צדק הכעור, היה "קשה להאמין, אבל יותר מרבע מתושבי נווה צדק הם תושבי חוץ!".
זה מה שהיה למהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ' להגיד על השכונה בכתבה:
"אני מעולם לא הרגשתי כלפי נווה צדק רגש ואהבה. אני רואה בה מובלעת צרה של אנשים שכמו המתנחלים התנחלו במקום רב חשיבות. קרוב לשוק הכרמל, קרוב לכל מרכזי העיר באזור רוטשילד, קרוב לים. וליד כל אלה מדובר במין גטו כזה. ואני לא אוהב גטאות בעיר. אני מאמין שעיר צריכה להיות בזרימה מתמדת. קשה להסתובב בנווה צדק. הבניינים שם בנויים עד קצה גבול היכולת, תוך ניצול של כל הפסיקות וההקלות והתעלולים. ובסופו של יום יש שם דירות פלצניות שאני לא בטוח שאני הייתי אוהב לגור בהן. אני ממש סולד מזה. וכל זה נמצא בלב העיר ממש, אבל זה לא גריניץ' וילג' של מנהטן, ממש לא. לא גרים שם בוהמיינים אמיתיים, אלא אנשים עם דימוי עצמי גבוה מאוד שהתיישבו נכון, במקום שבו תל אביב התחילה. אבל המרחק שלהם מההתחלה של תל אביב זועק לשמים. הם לא מביאים לעיר משהו מיוחד, חוץ מזה שהנדל"ן במקום עלה. אז עלה… מחר הוא גם יירד".
ריאיון עם נסיכת הברנז'ה של העשור הקודם | גליה יהב
בעשור הראשון של שנות ה־ 2000 לא היה אדם בעיר שלא הכיר את השם אולה בורוזינה. בורוזינה, שגם מופיעה על שער גיליון הסקס הזה כשידיה קשורות ובעירום כמעט מלא, מספרת לגליה יהב בכתבה הזו על החיים ככוהנת המין הלא רשמית של תל אביב ונסיכת הברנז'ה (ועל הבעל לשעבר איתמר הנדלמן בן כנען).
איך עושים אורגיה?
"לי זה לא חשוב אם המשתתפים יפים, צעירים, שריריים, אם יש זין גדול. זה שטויות, לא רלוונטי. אני לא סובלת גברים מוזנחים. אני צריכה שגבר יהיה נקי. יש גברים שהריח שלהם מהפה מזעזע, וגם מהביצים, שזה פשוט מגעיל. אבל את יודעת, כשאת בשיא הסקס זה לא נורא חשוב. אני כמו מלכה שם וכולם מטפלים בי. לא צריכה לעשות שום דבר, נושאים אותי על כפיים".
את מצליחה להתרכז?
"כן, זה כמו זיונים בתחת. את משחררת משהו בראש וגם השרירים והמיינד משתחררים".
זה קורה בספונטניות?
"לא תמיד. לפעמים הולכים למסיבות מסוימות, לחילופי זוגות. כל אישה רוצה להיות עם שני גברים וכל גבר רוצה להיות עם שתי נשים…".
ואיך זה זורם בהרמוניה?
"הגברים מסתדרים ביניהם, כל אחד עושה קצת כשהשאר מאוננים והופ מתחלפים, מתארגנים. למרות שהייתה פעם אחת שהשתתף גם מישהו זקן, ושאר הגברים די זרקו אותו הצדה, לא נתנו לו להשתתף".
למה אין בר לאנשים מעל גיל 35 בעיר הזאת | גליה יהב
גליה יהב, אבדה כואבת אך ככתבת גם אלמותית, סקרה את תל אביב בניסיון נואש לאתר בר מהוגן לבני 40 פלוס שאינו מתפשר על תכונותיו המהותיות של הפורמט (לרבות סליז, כמובן). המסקנה המובאת כאפילוג בכתבה לא השתנתה במאום: בתל אביב אין באמת ברים למבוגרים.
אפילוג:
כששאלתי, במצוקה קלה, את עורך מדור הלילה בן ה־ 21 : "איפה אישה כמו אורלי זילברשץ יושבת לשתות? לאן אישה כמו אלונה קמחי הולכת לדרינק של סוף הלילה? איפה דנה ברגר דופקת את הראש?", הוא הביט בי במבט זגוגי ושאל: "הן עוד בחיים?".
עם כל הכבוד למתחם הארבעה (מנזר־פרוזדור־ריף ראף־תדר), כבר מביך אותי לפגוש ילדים של חברים שלי, בטירונות חיי הלילה שלהם, שותים בירה מהדמי כיס, להקשיב ביגע ללחצים העצומים של מבחני הסמסטר או לתצפת על מנהגי החיזור הדי משמימים של בני ה־ 20 פלוס. אבידן זיהה כבר אז ש"הניידות הבינגילית, שיש לה יתרונות לשני הצדדים, בתחום הקידום המיני, המקצועי, האישי ואפילו הכלכלי במקרים מסוימים, היא חלק מסטוץ־הניידות של חיי־הלילה בכלל. ניתן לקבוע, כי מקומות רב גיליים מבוקרים היטב עשויים להאריך ימים יותר מהצלחות עסקיות חד גיליות בנות עונה או שתיים". ואני, שקטפתי פרחים בבר ושתיתי בכל שנות ה־ 90, אני שרוקנתי וויסקי־וודקות מחוזקות, יודעת לספר שתל אביב ריקה מברים למבוגרים (ואף מילה על הבני סלע סאוור).
תל אביבים מתחילים לדבר עם פוליאמוריה | שיר נוסצקי
אין שנה שלא מכריזים בה על מות המונוגמיה, אבל נראה שרק בתחילת העשור הנוכחי התחילו התל אביבים לדבר בפתיחות על אורח החיים הפוליאמורי שלהם. בכתבה מדברת שיר נוסצקי עם אנשים שיש להם יותר מפרטנר אחד, עם מטפלים וחוקרים, ובודקת מה עושים עם הקנאה ועם הלו"ז הצפוף.
מתוך הכתבה:
האם ייתכן שבעתיד נראה יותר ויותר זוגות חיים ככה? "בטח, אנחנו כבר רואים. באים אליי יותר ויותר אנשים עם השאלה הזאת על השולחן", מספר דני דרבי, פסיכולוג קליני ודוקטור למיניות האדם, המנהל את מרכז חושים – המרכז הישראלי לטיפול מיני, "אנשים הרבה יותר פתוחים לאפשרות של לחיות במשהו שהוא פתוח בווריאציות שונות.
זה קורה כי אנשים מגלים שההבטחות שהבטיחו להם על מונוגמיה הן אשליה. כשאנחנו מסתכלים על התרבות שלנו, בלי קשר לפוליאמוריה, אנחנו רואים שהיא נעה לכיוון של מונוגמיה סדרתית, כי לרובנו יהיה יותר מבן זוג אחד. זה גורם לאנשים לפתוח את הראש".
"טבע האדם הוא לא מונוגמי", טוענת תיקי אדלר רז (61), סופרת ומטפלת בטנטרה מאזור הצפון המקיימת כבר 14 שנים יחסים פוליאמוריים עם בעלה זאב אדלר (62), מהנדס לשעבר. "במקום לחיות בסבל, אפשר לאמץ את הטבע שלנו, הטבע שלנו הוא לחוות כמה שיותר, אז למה לא? כמה אפשר לאכול שניצל?".
חמשת ראשי המחאה על השבוע הראשון | עודד כרמלי
האוהל הראשון של המחאה החברתית הוצב בשדרות רוטשילד ב־ 14 ביולי. כמה ימים אחר כך כבר הופיעה דפני ליף על שער Time Out . חמשת האנשים שנתפסו אז כראשי המהפכה – דפני ליף, יגאל רמבם, יונתן לוי, סתיו שפיר ורגב קונטס – סיפרו לעודד כרמלי על השבוע ששינה את חייהם בכתבת השער.
סתיו שפיר, חברת הכנסת לעתיד, אמרה אז כך:
"יש מצב שאני נושרת מהלימודים ברגעים אלה ממש. אני לומדת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה של המדעים והרעיונות. יש מצב שהיו מבחנים ועבודות. אם היו מבחנים ועבודות, הכל פוספס. גם המצב בעבודה שלי לא משהו. ביום הראשון למחאה עוד ניסיתי ללכת לעבודה, אבל אחרי עשר שעות של ניסיונות לגשת למחשב ולעבוד, הבנתי שאין טעם. לגבי החיים האישיים שלי – אני לא מרגישה מאוד אישית כרגע. יכול להיות שכבר אין לי אישיות. אני מתקלחת בדירה של חברים וישנה באוהל, לא יותר משעה בלילה. "אני מצטערת שלא יוצא לי סתם לשבת ולנגן. אני מנגנת על כל מיני כלי נגינה, ואני רואה אנשים שמגיעים לג'מג'ם פה ואני רוצה גם להירגע בתוך הדבר הזה, אבל אני לא יכולה, אני במתקפה מתמדת. משהו בוער בי ואני בוערת. כל האנשים פה שלקחו אחריות בוערים. בלילות, אחרי ההופעות, נהיה פה יותר רגוע ושקט, ואז אני הולכת עד קצה המאהל ומגלה עוד ועוד אוהלים. יש פה כבר 160 אוהלים. עוד שנייה אנחנו בשינקין".
טיול דמיוני במזרח תיכון ללא מלחמות | יובל בן עמי
במסגרת תרגיל מעורר השראה בדמיון ובהיסטוריה שרטט יובל בן עמי אוטופיה שהתפרשה על פני כמה עמודי מגזין, ובה הוא יוצא כעיתונאי למסע גונזו אזורי בעולם שבו "רבין לא נרצח, הסכם אוסלו נחתם, המדינה הפלסטינית הוקמה, השכנות התפייסו, האביב הערבי פרח ללא אלימות והשלום הגיע למזרח התיכון" – וכך אפשר להשתומם מחיי הלילה של ביירות ולחזור בקריז לעוד קצת גלידת פיסטוק מדמשק.
וכך נראית ההגעה לדמשק:
בראשון בבוקר אני כבר מעבר להרים שממזרח, מתחבק בכיכר אומאווין שבדמשק עם חברתי היקרה מימי. היא אמריקאית שהגיעה לכאן בעקבות עבודה לפני כמה שנים וכל אותן שנים מנג'סת שאבוא לבקר כבר. מאחורינו, בלב הכיכר, מתנשא צלב ענק, הפוך. אני שואל את מימי מה משמעות הצלב בעיר כל כך מוסלמית והיא מסבירה שמדובר בחרב. לרגע אני בולע רוק ונזכר למה לא הגעתי לכאן כל השנים. סוריה בכל זאת מפחידה. כשהייתי ילד ושאלתי את אבי מהי האויבת המושבעת ביותר של ישראל, הוא השיב "סוריה" בלי להתבלבל. אבל סוריה של הקיץ הזה שונה מאוד. המאבק שהחל נגד משטר אסד במרץ 2011 הוכרע במהירות על ידי המורדים, לפני שהספיק להידרדר למלחמת אזרחים מרה, טעונה באידיאולוגיות דתיות. אסד גלה לצרפת בתוך שלושה חודשים, הסכם השלום איתנו נשמר והנה אני כאן במקום בהחלט לא רע. בגב הכיכר מטפס פארק תישרין על גבעה. כבר עכשיו, בעשר בבוקר, הוא הומה אדם. רוכלים מציעים בוטנים, גרעיני חמנייה, מיץ מנגו ומלון ובלונים.
שתי משימות עיתונאיות מוגזמות | עודד כרמלי
בגיליון "פי אלף יותר טיים אאוט" שיצא בפורים 2014 , כתב עודד כרמלי על מסע לעמאן בירת ירדן כדי לטעום מהמעדן הנחשק "פיצה האט עם נקניקיות בקשה של הפיצה". אם לא די בכך, המשימה העיתונאית השנייה שהוטלה על כרמלי באותו גיליון הייתה לזיין את עצמו.
מתוך "גו פאק יורסלף":
כמו התנ"ך, הברית החדשה וסיר הסירים של נפתלי, גם SelfFuckGuide.com הוא מדריך להארה. על גאוטמה בודהה מסופר שישב שישה ימים ושישה לילות תחת העץ כדי להגיע להתגלות. לפי האגדות, בזמן הזה שלח מארה מלך השדים את שלוש בנותיו הבתולות כדי לפתותו בחלום ולהוציאו משוויון הנפש. משהתעלם גאוטמה מיופיין, מארה שלח אליו בחלום זקנה בלה, ועל הבודהה היה להתייחס לבשר הדוחה ולבשר המושך באותה אדישות כדי להיות מואר באמת. כמו כן, לפי אגדות אחרות, בעת ישיבתו תחת העץ הזין שלו היה בתחת.
מתוך "פליז אל תהרגו את השליח":
ברחוב המלכה ראניה אנחנו קולטים משמאלנו שלט של פיצה האט. צמוד לפיצה האט חנות ספרים מציגה לראווה את "מיין קאמפף" לעוברים והשבים. ג'רמי עוצר בצד ומחכה במכונית המילוט בזמן שאני נכנס עם יובל וליבי. ליד הקופה עומד ברושור על קאפה של הפיצה עם הנקניקיות בקשה. הגענו למקום הנכון.
הראיון האחרון בהחלט עם דודו גבע | עמית קלינג
עשור אחרי מותו של דודו גבע נוסעים ילדיו תמי ואהרון למתקשרת כדי לשוחח איתו על עניינים כמו את מי הוא אהב יותר ואיך הכין את השקשוקה שלו.
מתוך הכתבה:
"כל אחד רוצה לדבר עם הקרוב שלו שמת, לא משנה אם זה הורה או מישהו אחר", אמר אהרון, "והיה נותן הכל בשביל עוד חמש דקות. אבל בפועל אין לך על מה לדבר".
תמי: "כמו שהיינו יושבים בחדר, או ברולדין, ולא היה לנו מה לשאול. מה העניינים? ושתיקה מביכה". אבל אצל ליאת יש הכל מלבד שתיקות מביכות, אולי רק כאשר היא עצמה נדרשת להפוגה. השאלות לא מפסיקות. אהרון ותמי נדחפים זה לדברים של זה, קוטעים זה את זה, מנסים להספיק כמה שיותר. ברגעים הטעונים ביותר הם עוברים לדבר אליו בגוף שני, מתעלמים מהמתווכת.
תמי: "מה הוא חושב על זה שאהרון יחצן?".
אהרון: "אני לא יחצן, אבא".
ליאת: "הוא לא מגיב".
אהרון: "כי הוא שונא את זה. תגידי לו שלמדתי תסריטאות".
ליאת: "על זה הוא שמח מאוד. הוא אומר, תיקח את הסיטואציות המעוותות מהבית לסרט שתעשה".
תמי: "ומה הוא חושב על זה שאני הולכת להיות אחות?".
ליאת: "הוא אוהב לקבל שירות. הוא לא אוהב לתת שירות. הוא היה רוצה שהבת שלו תקבל את השירות, לא תיתן את השירות. הוא לא היה רוצה לראות את הבת שלו מנקה לאחרים. קשישים".
תמי: "אבל אני אוהבת קשישים. הוא פשוט לא הספיק להיות קשיש".
אוננות, ריטלין ונטפליקס במקום סקס וסמים | עמית קלינג ועדי סמריאס
בכתבה שלא תשמח אתכם אם אתם שייכים לדור ה־ Y ותופסים מעצמכם יצורים בועטים או סקסיים, בודקים עמית קלינג ועדי סמריאס מה לעזאזל קרה שגורם לדור הזה לעשות פחות סמים, פחות סקס ופחות כיף.
מתוך הכתבה:
ד"ר גדי טאוב, שהדור שעליו הוא כתב את "המרד השפוף" ב־ 1997 כבר הספיק מזמן לעבור לפרברים ולגדל ילדים, מודאג, שלא לומר רותח על הלך הרוח הנוכחי. "אני חושב שמה שקרה לדור שעליו כתבתי ב'מרד השפוף' דומה למה שקרה לדור מרד שנות ה־ 60 בארצות הברית, לאחר שהתבגר", הוא פוסק. "ממאבק על הזכות לעשן גראס בקמפוס הם התגלגלו למאבק נגד עישון סיגריות במקומות ציבוריים. מה שהתחיל מקריאה לחופש מיני הפך ללימודי מגדר קפוצים ונטולי ליבידו, ומה שהיה פתיחות הפך למשטרת המחשבה של הפוליטיקלי קורקט. אני חושב שהדור שאחרינו – לפחות החלק המשכיל שלו – משקף אווירה מהסוג הזה. לסגירות מחשבה הוא קורא פלורליזם, לאחידות הדעת שהוא מנסה להשליט הוא קורא רב תרבותיות. צדקנות נעשתה חשובה יותר מצדק ומוסרנות, לחשובה יותר ממוסר, אז האווירה הולכת ונעשית שמרנית. לא מפליא שסקס, סמים ורוקנ'רול הם אחד הקורבנות של הרוח הצוננת והרעה הזאת".
שמונה דברים שלמדתי ממשבר החשמל | הודא עבד אל רחמן
גיליון Time Out רמאללה שאותו כתבו צעירים פלסטינים גרם לנו להתנתק לזמן קצר מהבועה התל אביבית ולקבל הצצה לבועה של רמאללה וגם לחיים הלא פשוטים של מיליוני פלסטינים שחיים בשטחים הכבושים. הטקסט שכתבה לנו הודא עבד אל רחמן מעזה אולי לא עסק בחומרים שאנו רגילים אליהם, אבל הוא ריגש אותנו בכנות ובאנושיות שלו.
מתוך הכתבה:
כולם מחכים לסוף השבוע. אין מי ששונא את הסיום המלכותי הזה לשבוע, שבו אנחנו הופכים למלכים ליום אחד. גם אנשי עזה, כמו אנשים נורמליים, מחכים לסוף השבוע בקוצר רוח, אבל אצלנו זה שונה. לכאורה סוף השבוע מייצג עבורנו את היום שבו לא צריך ללכת לישון מוקדם, כי אין שום דבר מתוכנן למחרת. וזה היופי של היום הזה: עובדים, סטודנטים ואפילו ילדים מחכים לו. אבל הציפייה היא חסרת ערך אם אתה לא מחשב מראש. מה ואיך צריך לחשב? נסו להתרכז היטב כדי להבין את המשוואה: סוף שבוע = להיות ער בלילה = לקרוא ספר אהוב, לרקוד, לראות סרט, לשחק במחשב הנייד, לדבר עם חברים, כל זה שווה חשמל. המשמעות היא שכדי ליהנות מסוף השבוע שלך, אתה חייב לחשב באילו שעות יהיה חשמל, וזה מה שאחי ואני עושים.
כבר 15 שנה ש־ Time Out תל אביב מלווה את העיר שיש בה הכל. בואו איתנו למסע מרתק ב־ 15 השנים...
ינואר 2003
לרשימת "האנשים שעושים את זה בתל אביב" השתחל התסריטאי הצעיר אסף הראל, "כאות הוקרה על שהצליח להביא לפריים טיים של ליל שישי יצירה טלוויזיונית שאינה עולבת בצופים מתוך אידיאולוגיה". הראל בן ה־ 30 עבד אז "על סדרת אנימציה על ג'ובניקים שתשודר בערוץ ביפ" וההמשך ידוע.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
המבורגר צמחוני חדש בוויטרינה
שחקנים חושפים: הוטרדנו מינית בבית הספר למשחק
מוזיאון העיצוב מצדיע לרונית אלבקץ
מרץ 2003
הימים שלפני מלחמת המפרץ השנייה היו מתוחים וברוב הארץ חששו מהסקאדים שבסופו של דבר לא הגיעו. ב־ Time Out שאלו את בעלי העסקים בתל אביב כיצד הם מתכוננים. בשסק הבטיחו כי "גם במקרה של אזעקת אמת המקום פתוח", בעלי הבארבי אמר כי "לא יקרה כלום,
אל תבלבלו את המוח", ובמכבסת אופרת סבון מסרו כי "שירותי הכביסה עד הבית ממשיכים כרגיל".
אפריל 2003
שער גיליון 21 של Time Out תל אביב שואל וגם עונה: "שינקין פאסה? יחי המלך החדש". חלק מהחנויות שעשו אז את רחוב המלך ג'ורג' כבר אינן קיימות, אבל מעניין לגלות שדווקא רוב החנויות האזוטריות שבהן שרדו וכך גם כל חנויות מוצרי האמבטיה. בפתיח לכתבה על התעוררות הרחוב מבהירים כי "קינג ג'ורג' הוא בעצם דרך המשי של מרכז העיר".
יוני 2003
"אומה שלמה זורקת זין" נכתב בכתבה על תופעת ה־ BareBacking שפשתה בקהילת הגייז בעיר כבר בתחילת שנות ה־ 2000, לכאורה בשל הצלחת קוקטייל התרופות לטיפול באיידס. המרואיינים סיפרו על הריגוש שבסקס. אז, כמו עכשיו, גם הסטרייטים לא הצטיינו בהקפדה על מין בטוח והודגש כי 70 אחוז מנשאי HIV הם סטרייטים.
יולי 2004
בקיץ 2004 היה קשה לנבא את עידן הטינדר, אבל ב־ Time Out סימנו כמה אתרי הכרויות שאתם חייבים להכיר ובהם אחד שאולי תזהו את הקונספט שלו. נטסטר, שהקימו התאומים ההייטקיסטים עפר ואייל בן דב, התבסס על הטרנד הלוהט "רשתות חברתיות", או "חבר מביא חבר שמביא חברה שמכירה בדיוק את זאת שאתה מחפש".
פברואר 2006
אייטם קלאסי מז'אנר ה"יותר ויותר" התפרסם בחורף 2006 בין דפי הבועה. "יותר ויותר לקוחות מבקשים את הקפה שלהם עם חלב סויה" – ציינו שם, לא בלי להתלונן על תוספת המחיר הלא פרופורציונלית שדורשים בתי הקפה על החלב הטבעוני. הידיעה מסתיימת בכך שיש עדיין בתי קפה שלא נכנעו לטרנד, כי הם "מחכים לראות אם גדל כאן דור שלם של לקוחות שסולדים מחלב פרה".
ספטמבר 2006
בגיליון 203 התפרסמה רשימת "איך להיות אדם טוב יותר: 52 עצות זהב לשנה החדשה". בערך עשור לפני שעציצים נהפכו לחתולים החדשים, עצה מספר 49 ברשימה הייתה לגדל עציצים כי "זה גם מרגיע וגם פרודוקטיבי אם שתלתם משהו שאפשר להשתמש בו".
אוקטובר 2007
היה קשה לקבוע מפגש קבוצתי לפני שכולם התמכרו לפייסבוק, אבל לפי דיווח של אייל דץ, ב־ 7 באוקטובר 2007 הצליחו פעילים למען דיור הוגן בתל אביב להתכנס במרכז קהילתי בפלורנטין. הרבה לפני שהאוהל הראשון הוצב ברוטשילד, הועלו שם הצעות לפיקוח על שכר הדירה וליישום החוק לבניית דירות להשכרה.
נובמבר 2009
"כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה ששרתם קריוקי? סביר להניח שלא מעט" – כך נפתחת כתבתו של מיכאל כהן המכריזה על טרנד הקריוקי בסצנת האינדי התל אביבית. הכתבה התפרסמה לכבוד ליין הקריוקי פורץ הדרך של אותם הימים, " Kick Ass Karaoke " של האוזןבר.
אפריל 2012
האביב של שנת 2012 הביא איתו את טרנד מיץ הגת למעוזי ההיפסטרים בעיר (הר סיני והמעורב, למשל). רון אשכנזי, מייסד גת עדן ומי שנחשב לממציא המיץ, חשף אז בריאיון לאייל דץ כי הוא כלל אינו תימני וסיפר שהמציא את המיץ מתוך דאגה ללסת שלו. הוא הוסיף: "לא נורא שהתעוררתם באיחור ורק עכשיו גיליתם את מיץ הגת".
ימי הפקקים המיוזעים במעבר ראש הנקרה נראים היום כמו זיכרון רחוק. מאז הוויתור על דרישת הוויזה בין ישראל ללבנון לא צריך אפילו להחתים דרכון כדי לעבור לשכנה הצפונית שלנו. אני מחליק אל מעבר לגבול כמו כל נהג אירופי שעובר משטרסבורג לבאדן באדן ומיד עם הירידה מהרכס עוצר לתדלק. את היתרון הראשון של המסע צפונה – מחירי הדלק הנמוכים – שווה לנצל מיד. היתרון השני – הערק הטוב שמחירו לא הושפע מנחת זרועו של יאיר לפיד – יחכה. בכל זאת, הכביש הופך כאן צר ומפותל והדרך עוד ארוכה, בעיקר בגלל האטרקציות הרבות שהיא חופנת בחובה.
אני חולף במהירות בלי רגשות אשם על פני 20 הק"מ הראשונים של החוף הלבנוני, שהשנים האחרונות הצמיחו בו שלל מלונות "הכל כלול" לישראלים חסכנים, אבל אי אפשר לא לעצור בצור, כמאמר הסיסמה המחורזת והמעצבנת של קמפיין משרד התיירות הלבנוני.
אז אני עוצר ועושה טיול קטן בסמטאות שמזכירות מאוד את אלה של עכו. הן פולטות אותי לחוף הנהדר ואני מתלבט אם לנסוע לראות את עתיקות אל באס. האם לחצות בגאון את ההיפודרום הרומאי המפורסם, שאמור להיות משומר באופן כמעט מושלם, או פשוט להתכוונן על דג ואחר כך על נרגילה, ואחר כך על ערק? אולי בכלל כדאי לי לישון פה הלילה, או בשארית חיי. נחמד פה.
בסופה של התלבטות הדג מנצח, או ליתר דיוק הקלמרי אצל "הפיניקי הקטן". יצאתי מורווח. הפטיו, שמשקיף על נמל הדייגים, מקושט בכותרות של עמודים קורינתיים. מי צריך לשלם על אתר תיירות כשהעיר כולה היא חתיכת היסטוריה והים מריח ככה והקלמרי כל כך טעים? אני שמח שאין עליי מטען של שירות צבאי באזור הזה. שמח גם ש־15 שנות התקרבות בעקבות הסכם קופנהגן ג', הקמת המדינה הפלסטינית ולחיצת היד המפורסמת בגדר הטובה, תרמו גם לביטחונו האישי של המבקר הישראלי וגם תרמו ליציבות של לבנון עצמה.
אבל אין לי באמת זמן להתנחל בדרום לבנון. יש לי עשרה ימים לעשות סיבוב מלא סביב ארצי, ויש לי גם שתי חברות טובות שמחכות לי לבירה בביירות. אני חוצה שוב את סוללת העפר המרשימה שהקים אלכסנדר מוקדון ושהפכה את צור מאי לחצי אי, חולף על פני מחנה הפליטים אל באס שמוחלף בימים אלה בשכונה ראויה יותר למגורים, וחוזר אל מטעי הזית ואל כביש החוף.
ג'ומאנה ודיאה, חברות ותיקות באמת, פוגשות אותי בטיילת מול סלעי היונים המפורסמים היפהפיים. אלה מזדקרים תלולים וצלופי רוח מלוחה מתוך הים, בלתי מושגים כמו שפעם הייתה לבנון כולה. ג'ומאנה היא פעילה חברתית ופמיניסטית, דיאה היא עיתונאית שחייתה שנים ארוכות בירושלים. אנחנו יוצאים ללילה בעיר, מדלגים באלגנטיות על כיכר האטואל העמוסה ועל מלכודות התיירים שאי אפשר לצאת אליהן בלי להשקיע הון תועפות בשמפניה. אני מקווה לגלות את ביירות ההיפסטרית והמחתרתית שכל הזמן משגעים אותי בסיפורים עליה. עד כה, כל ביקור כאן רק חיזק אותי בדעה שחיי לילה ליברליים אמיתיים יש רק בעיר אחת במזרח התיכון: העיר שלי. היזהרו מחיקויים.
בר חביב בשם פרדיננד מושיט לנו יד זהובה בדמות ידית הדלת שלו, שיש ללחוץ כדי להיכנס. זו התחלה טובה והמקום מלא בחורות נוצריות ומוזיקה טובה, אולם איכשהו האווירה לא סקסית. נו, בשביל שיחת רעים ותיקים הוא מספיק טוב. אנחנו מזמינים בקבוק Ksara, היין הלבנוני המועדף עליי. הבנות מעלות זיכרונות מפלורנטין ואני מהרהר בכמה שהעיר הזאת הייתה יותר מושכת ומעניינת כשלא ניתן היה להגיע אליה, כשהייתה עוד מחוז חפץ קסום. אחרי לילה על הספה של ג'ומאנה אני שב לדרכים. ביירות נהדרת, אבל הפכה ליעד לעוס עבור תל אביבים. היא גם המקום היחיד בלבנון שביקרתי בו עד כה, כך שזה זמן טוב להשלים פערים. פקקים מעצבנים מאטים את דרכי לביבלוס שמצפון. הנה מקום שמגרה את הדמיון: גבל התנ"כית, עיר הנמל העתיקה ביותר בתבל, שאף פעם לא חדלה מפעילות. במבט מקרוב היא מזכירה להפליא את עיר הנמל השנייה הכי עתיקה בעולם: יפו. יש בה בדיוק את אותם בתים עותמניים אדומי גגות שמשגיחים על פארק עג'מי ואת אותן מזכרות לתיירים שמוצאים בכיכר השעון, מינוס מזוזות. בעצם קבלו תיקון: באחד הדוכנים אני מוצא כמה מזוזות קרמיות וקערה קטנה עם שופרים. מתברר שלשלום יש גם צדדים שליליים.
אחרי ההתקשקשות הזו מגיע הזמן לדבר האמיתי: ההרים. מאחר שהצפנתי אני זוכה להמיר את הכביש הראשי ביירות־דמשק בכביש קטן ועוצר נשימה שחוצה את בעלבק. רבע שעה מחוץ לביבלוס הדרך נעטפת בערפל סמיך. אני משפשף את עיניי: ערפל בקיץ? כאן יש. אני בוחן כל עץ שצץ מן הישימון האנכי, מקווה לראות ארז בתפארתו, אך אלה רק אורנים ירושלמיים בנאליים. הבעיה של לבנון זה שהיא בעצם ישראל.
בשלב מסוים מופיעים לצד הכביש כתמי שלג, ואחרי סיבוב אחד נגלות לפניי וילות בסגנון שווייצרי וכנסיה עם בצל בווארי שנחים בתוך טלאי קטן של שלג ישן אך אמיתי. אני יוצא לצלם ונתקל ברועה בדואי עם עדר כבשים צמריריות שכמותן לא ראיתי במזרח התיכון. ישראל אמרתי? התכוונתי ארץ הפלאות.
בירידות לבעלבק יש כפרים סימפטיים ובהם בתי קפה קטנים שמציעים מנוחה ונרגילה. אני מציית לפיתוי ועם שובי לכביש מגלה שהנרגילה טלטלה אותי: עכשיו הסיבובים החדים מעוררים בי בחילה. אני מתמקד ביופי הנפרש לנגד עיניי – בקעת הלבנון בשיא יופיה, משובצת שדות ומטעים ומוכתרת בעיר הנהדרת. הרי הלבנון מתנשאים מעבר לה, לבנים ממש כמו אלה שמהם אני יורד עכשיו. ארץ הפלאות, "אני אוהב אותך", לוחשות שפתיי. אין יפה כמוך.
בעלבק מזמינה עצירה ליומיים־שלושה. אני מתנחל באכסניה ולמחרת מטייל בין חורבות המקדשים האינסופיים לצד שתי תרמילאיות הולנדיות ובני הזוג שלהן. זה גורם לי להרהר למה לכל הרוחות אני כאן לבד? אני מרים טלפון לתל אביב ומגלה שרותי פנויה לקפיצה של סוף שבוע בצפון. היא יוצאת בשישי בבוקר, מחליפה אוטובוסים בקריית שמונה ומגיעה אליי תוך פחות מחמש שעות ובפחות מ־60 ש"ח. אין לנו די ביומיים בצל העמודים התמירים של מקדש יופיטר ואנחנו קובעים לחזור לכאן בסוף אוגוסט לפסטיבל. השנה תופיע בו מריאן פיית'פול.
בראשון בבוקר אני כבר מעבר להרים שממזרח, מתחבק בכיכר אומאווין שבדמשק עם חברתי היקרה מימי. היא אמריקאית שהגיעה לכאן בעקבות עבודה לפני כמה שנים וכל אותן שנים מנג'סת שאבוא לבקר כבר. מאחורינו, בלב הכיכר מתנשא צלב ענק, הפוך. אני שואל את מימי מה משמעות הצלב בעיר כל כך מוסלמית והיא מסבירה שמדובר בחרב. לרגע אני בולע רוק ונזכר למה לא הגעתי לכאן כל השנים. סוריה בכל זאת מפחידה. כשהייתי ילד ושאלתי את אבי מהי האויבת המושבעת ביותר של ישראל, הוא השיב "סוריה" בלי להתבלבל.
אבל סוריה של הקיץ הזה שונה מאוד. המאבק שהחל נגד משטר אסד במרץ 2011 הוכרע במהירות על ידי המורדים, לפני שהספיק להידרדר למלחמת אזרחים מרה, טעונה באידאולוגיות דתיות. אסד גלה לצרפת בתוך שלושה חודשים, הסכם השלום איתנו נשמר והנה אני כאן במקום בהחלט לא רע. בגב הכיכר מטפס פארק תישרין על גבעה. כבר עכשיו, בעשר בבוקר, הוא הומה אדם. רוכלים מציעים בוטנים, גרעיני חמנייה, מיץ מנגו ומלון ובלונים. גברים מבוגרים וגם כמה נשים עושים כושר בחליפות טריינינג. עובדי העירייה עדיין כאן גם הם, מנקים את הגן מהילולת המנגלים של הלילה וגורפים מיליוני עלי כותרת שנשרו מהשיחים.
אנחנו יושבים על מדשאה יפהפייה בצל אקליפטוס ענק. אני מופתע למצוא אקליפטוס מחוץ לספירה הציונית מייבשת הביצות, מופתע גם מקצבם האטי של המתעמלים. "למה אף אחד לא רץ?", אני שואל את מימי. "אתה רוצה לרוץ?" היא שואלת בחזרה. "כן", אני עונה בהתלהבות. אנחנו יוצאים מהפארק ותופסים מונית צהובה אל ראש ההר הקטום שמאחוריו, הר קסיון, ואל נוף מדהים על העיר כולה. על הפסגה ניצב קברו של החייל האלמוני (אנחנו כנראה הרגנו אותו). יש כאן גם רצועה נחמדה של מסעדות, בהן אפילו בר אחד, ושביל שאפשר לרוץ לאורכו בכיף. לא רק אנחנו עושים כאן ג'וגינג. בפינה אחת של הפסגה שוכן בסיס צבאי והחיילים שמאיישים אותו רצים עכשיו גם הם. כשהם מתקרבים אלינו הם מגבירים את הקצב. בכל זאת, אסור שבחורה תשיג אותם.
הבחורה הזאת, שמגיעה לי בקושי עד למותניים, מסוכנת לאגו של כל גבר. יש בה אנרגיות שבעצמן יכלו להפיל את משטר אסד. עד הצהריים היא מספיקה לסחוב אותי ברחבי שכונת הווילות מאלכי ולאורך נהר קטן ודלוח שמזכיר את הגעתון, אל שוק נהדר שקרוי שוק יום שישי (אפילו שהיום יום ראשון), ואל גלידרייה אגדית כנראה, שבה מגלגלים מהגלידה גלילים מצופים בפיסטוק ופורסים אותם לפרוסות. זה טעים, אבל אין לי זמן לעכל כי מימי רוצה שאשווה את הטעם לזה של גלידה תאומה בתוך העיר העתיקה. היא סוחבת אותי מבעד לשער בחומה שנראית ממש כמו חומת ירושלים, אל עיר עתיקה גדולה בהרבה מזו של ירושלים, למסגד עומאיאד המדהים על שלושת צריחיו – הקתדרלה האמיתית של המזרח התיכון – לבין עדרים של עולי רגל אירניים בעבאיות שחורות, לשוקי ענק שמותירים אותי בפה פעור ולגלידה שנבחשת ברעש עצום בתוך קערות ענקיות.
לא הייתי במקום כל כך ססגוני בחיי, לפחות ככל שזה נוגע לצעצועים מכאניים זולים. בכל מקום מתהלכים כלבים קטנים ואל השמים עפים צעצועי בומרנג מטופשים. אחד הרוכלים מציע לנו דג זהב בשקית ואני מחליט לרכוש אותו כשי למארחת. תוך שתי דקות היא מוכיחה לי כמה הייתה ראויה לשי הזה ובעצם לכל שי.
היא לוקחת אותו למרגלות חומותיו של ארמון עזאם, שהוחרם על ידי חונטת אסד ממשפחת האצולה המקומית שחיה בו מאות שנים, ושלאחרונה הושב לה. כאן, בחנות עתיקות הגובלת בארמון יושבים שלושה גברים בגיל העמידה. מימי מציגה אותי בפניהם. האחד הוא יהודי דמשקאי, השני מוסלמי סוני, והשלישי עלאווי. הם שותים תה ומפטפטים על כל נושא אפשרי.
כבר 20 שנה לפחות הם מקיימים כאן דו־קיום מוזר שכזה, ועכשיו גם אנחנו כלולים בו. הם שואלים אותי על מצבו הבריאותי של רבין, ואני בודק ברשת ומגלה שהוא יציב. "העיקר שהספיק לחגוג 90 בשנה שעברה," מחייך העלאווי, "איזה חגיגה עשיתם לו. עד כאן שמעו את המוזיקה".
הדרך אל הגבול הירדני עוברת בעיירה דרעה. כאן החלה המהפכה הסורית, כשנערים בני 13 כתבו כתובות נגד השלטון, נתפסו ועונו. הזעם שהתעורר בציבור בעקבות המקרה שינה את פניה של הארץ הזאת. הכיכר המרכזית בדרעה הייתה ידועה ברוחות הרפאים שלה, ה"שאביחה", בריוני מפלגת הבעת' שהתהלכו בה יומם וליל במעילי עור ובמכנסים שחורים, נושאים אלות. אני מחפש אלות בכיכר היום ומזהה אחת בידי אישה בחיג'אב שמתהלכת לצד חברתה. שתיהן לובשות וסטים בוהקים של המשמר האזרחי המהפכני.
הנוף שמסביב שטוח וצחיח ואין בו שום דבר מיופיו של הגולן הסמוך, או של הבשן מוכתם האגמים שניבט מפסגותיו. אני מגיע לתחנת הגבול. לפניי ממלכת ירדן, אבל איפה הירמוך? לא הייתי אמור לחצות אותו? מוזר.
בכלל, האווירה מתחילה להיות מוזרה ולא נעימה. מולי נפרשת הארץ היחידה שהסכמי אוסלו וקופנהגן פגעו בה. קראתי אינסוף כתבות ומאמרים על ההתקוממות הפלסטינית בירדן בשנת 1999 ואני עדיין מתקשה להבין מה קרה שם, מה היו ממדי הקטל, ומנין בא הרשע שמציין מאז את משטר המלך עבדאללה. תמיד סמכנו איכשהו על המלוכה הירדנית שלא תידרדר לטוטליטריזם. מאז אוקטובר האפל, שבו ניסה הרוב הפלסטיני בירדן להתנער מן השלטון המלוכני ולאחות את ארצו עם זו שנולדה בגדה ובעזה, התקווה הזאת אבודה. ישראלים שהספיקו להתאהב בחומוס של האשם בעמאן מביטים אל מעבר לגבול בערגה, אבל לא מעזים לחדור ל"צפון קוריאה של המזרח התיכון". כמוהם, גם אני שמרתי את התיאבון לזמנים אחרים.
זמנים אחרים הגיעו. יש לי משימה עיתונאית: להקיף את ארצי מבחוץ. אני מופתע מקלות המעבר בגבול. ישראלי שבא מסוריה לא מעורר כאן שום חשד. עם זאת, תמונות המלך ומשפחתו שתלויות בכל מקום נראות אחרת לחלוטין מאלה שזכורות לי משנות ה־90. הן ענקיות והמלך נראה בהן לבוש תמיד במדים צבאיים עתירי מדליות, מבטו מצמית.
יאללה לאירביד, לשתות קפה ברחוב האוניברסיטה. אני מגיע לתוך העיר ולרגע מתבלבל. בשנות ה־90 ביקרתי כאן שלוש פעמים, כחלק מפרויקט בניית גשרים של יוזמת ז'נווה. רחוב האוניברסיטה, שארע אל־ג'מהא, נראה אז כמו הגרסה הירדנית לסטריפ של לאס וגאס: מתחם של חיים, מוזיקה, צחוק ועשן מתוק בארץ ישימון. היום מקדמת אותי שורה של עסקים מוגפים. ואז זה מכה בי: עבדאללה סגר את כל האוניברסיטאות בממלכה. הן היו "קיני הזעם".
אני ממהר לשוב למכונית ומאיץ דרומה. לא בא לי להיות כאן בעיצומה של המהפכה התרבותית המתמשכת. יש דרך לעקוף את עמאן? לא, משטרים טוטליטריים לא באמת משקיעים בתשתיות כבישים. אני נאלץ לחדור לתוך העיר עצמה ומתנחם בחומוס אצל האשם. הוא עדיין מעולה.
כבר ערב, אבל עמאן ממש מלחיצה אותי. לא הייתי מעודי בעיר שיש כזאת נוכחות של לובשי מדים ברחובותיה. אני נחלץ ממנה איכשהו ולוקח חדר במלון גולדן טוליפ בשדה התעופה. אולי פשוט אטוס מכאן הביתה? כולה טיסה של 25 דקות לנתב"ג מעמאן. אלא שאני חייב להמשיך ולהשלים את ההקפה. אני בדיוק שבוע בדרכים. עוד יומיים־שלושה נראה את הבית. אני מתעורר בחמש וחצי אחרי שינה מגומגמת, עושה צ'ק אאוט בלי לאכול ארוחת בוקר, נכנס לאוטו ויוצא אל המדבר.
הכביש הראשי דרומה מעמאן היה מכוער גם לפני כל שלטי החוצות הענקיים עם הגנרלים המצדיעים, שיירות הצבא והמחסומים. אני מוחזק בכל אחד מאלה לפחות 20 דקות. הלו, חברים, שכחתם כמה מהר העברתם אותי בגבול? אני מסתובב מחוץ לרכב שטח מאובק בזמן שבוחנים שוב את ניירותיי, מביט אל המישור היבש והרע ומייחל לארץ הזאת עתיד אחר בתכלית.
בסוף המדבר הופך יפהפה ודרמטי, ובקצהו מתגלה הים האדום הנהדר. הנה עקבה והנה מלונותיה של אילת במורד החוף. מרוב העיכובים כבר כמעט ערב. אני ממהר לרציף המעבורת לנואיבה, חושש להחמיץ את האחרונה, אבל פתאום נזכר שיש עוד ארץ לטעום ממנה לפני שאמשיך ומפנה את החרטום דרומה.
עם רדת החשיכה אני נכנס לסעודיה ומתקרב לעיר חקל. עוד מחסום מחכה לי בכניסה אליה. מצד אחד נשבר לי כבר ממחסומים, ומצד אחר כבר פיתחתי אליהם סבלנות. החייל הסעודי לא מאפשר לי להיכנס לעיר, שמוגבלת לסעודים ולערבים בלבד. ישראלים נחשבים למערביים, ומערביים חייבים להמשיך דרומה לכיוון ג'דה. אין לי מה להמשיך דרומה. סעודיה גדולה מישראל בדיוק פי מאה ולא אתחיל להתבחבש בה עכשיו. הצרה היא שגם לא בא לי לחזור לירדן. אז אני מוצא פינה לאורך החוף, אוכל מה שנשאר באוטו מדוכני דרכים ומתחנות דלק: תמרים ירדניים, שתי בורמות מדמשק, תפוצ'יפס מלבנון, ונרדם במושב הנהג בסוף יום די מחורבן.
הזריחה מאירה אותי ומעירה אותי, קורנת מן הים שממולי. אני יוצא מהאוטו ופוסע לעבר החוף. הוא מדהים, ללא רבב, כאילו איש לא דרך עליו מעולם. אולי איש לא דרך עליו מעולם. בסעודיה לא מעודדים תיירות חוף. אין כאן ריזורטים, אין חושות. אף אחד לא שם מנגל על החוף. אף אחד לא טינף את המקום הזה מעולם. אולי בחקל יש מועדון צלילה, אבל כאן אני בנוף קדומים טוטלי, בוהה כלא מאמין בהרי סיני שמנגד, מאוהב בהם ובמזרח התיכון כולו.
יאללה, לסיני. אני חוזר לעקבה ועולה על מעבורת עם אינספור משפחות לבושות בכל סוג אפשרי של חיג'אב וג'לביה, מכנסי ג'ינס ומשקפי שמש. היום יום שישי הראשון של הרמדאן והאנשים האלה סוחבים כמות בלתי תיאמן של כבודה. אני מנחש שמדובר בתערובת של ציוד אישי ומתנות ולא שואל אף אחד – משהו באווירת הרמדאן מזכיר לי את היותי אאוטסיידר גם במזרח התיכון החדש ומכנס אותי בתוך עצמי על הסיפון ההומה.
סיני הייתה גן עדן גם במזרח התיכון הישן. אני מתנחל באחת החושות של נואיבה ומוציא בה את השבת. סתם בן אדם, אוכל שותה נרדם, וכו'. בראשון בבוקר (בעצם בצהריים) אני מתניע ביד מלאת צער ויוצא לכיוון רפיח־קטיף.
אין צורך לפרט כאן מה קרה ברפיח־קטיף בעקבות תהליך אוסלו־קופנהגן. אין צורך גם לספר כמה צדקו מתנחלי גוש קטיף כשבחרו להישאר בפלסטין כאזרחי שתי המדינות. כיום המטרופולין הקטן של דרום הרצועה הוא משאבת הכסף המטורפת ביותר שלחופי הים התיכון, ששגשוגה השמין את תושביה. הריזורטים שעל החוף מתנשאים מעליי על קו האופק בעודי ממתין בתור המכוניות במעבר: עיר ברקת של צריחי מלונות דיסנילנדיים ולולאות של רכבות הרים ענקיות.
אף שהתארחתי הרבה במסע הזה וגם ישנתי לילה במכונית, אין לי תקציב ללון במובנפיק רפיח־קטיף. אני ניגש להוסטל קטן במרכז העיר ומגלה שהוא סימפטי להפליא. מנהלת אותו בחורה בשם רייצ'ל, שהגיעה לכאן בשנת 2000 כתרמילאית ממדינת וושינגטון והתאהבה בבחור מכפר דרום. אנחנו יושבים יחדיו במרפסת, שותים תה קר, מאזינים למוזיקה מצרית נעימה שעולה מבית שכן ומביטים בפארק הפליטים שהחליף את מחנה הפליטים הישן. רוב הפליטים שגרו כאן בצפיפות מבחילה בין תעלות ביוב פתוחות, מתגוררים כעת ברבי הקומות שצובאים על השכונה. אלה שבחרו לנצל את הזכות אותה הקנו ההסכמים ולעבור לישראל עדיין תקועים למרבה הצער בקראווילות מכוערות בין אשקלון לאשדוד.
עם ערב אנחנו יורדים לחוף ליהנות מזיקוקי הדי־נור והמולת הרחוב שאחרי ארוחת האיפטאר. מסע שהחל בדג מסתיים בעוד דג על קו המים, במחיצת פלסטינים, מצרים, תיירים גרמנים והמון ישראלים כמוני. מחר אעלה לרכבת, אחלוף על פני חאן יונס, עזה, אשקלון, אשדוד ויבנה, ואגיע הביתה מנופח מבקלאוות, פגוע אולקוס מרוב קפה שחור, אבל תכלס די מרוצה מאיך שחתיכת העולם הזאת נראית ברגע זה בזמן.
הכירו את מערכת היחסים בצורתה החדשה: הפוליאמוריה. לא מדובר פה על יחסים פתוחים או על סטוצים בלבד, אלא על האמונה שבני אדם יכולים לקיים כמה קשרי אהבה חזקים בו זמנית, בלי לשקר ולבגוד בדרך לשם. זה לא חוסך שברונות לב או משברי קנאה, אבל עם קצת אמונה ומחשבה חופשית תוכלו גם אתם להזדיין בכיף עם החברה ולקבל מהאישה הודעה: "תרים את המכנסים, הילד חולה".
שירלי וינר היא תל אביבית בת 39, הבעלים של דלי הפקות, חברה להפקות וייצוג אמנים. לפני כארבע שנים היא התגרשה מאבי בנה בן ה־8. כיום היא מג'גלגת בין הבן, הקריירה ובן הזוג בחצי השנה האחרונה – זמר בן 35 ששם הבמה שלו הוא אוליב. רק שלאוליב יש חברה נוספת. וינר, אגב, שידכה ביניהם. עם אוליב היא התחילה לצאת כשעוד היתה עם בן זוגה הקודם, שגם לו היו חברות נוספות במקביל לקשר איתה.
"הייתי במערכות יחסים מונוגמיות מאוד, ארוכות ורבות מהן הסתיימו בגלל תחושת חנק או בגידה. מהרגע שהתגרשתי לא חיפשתי יחסים מונוגמיים, אני כבר לא מאמינה שבן אדם אחד יכול למלא את כל הצרכים שלך בחיים", היא מספרת, ולא, אל תקראו לזה יחסים פתוחים, "בניגוד ליחסים פתוחים זה לא עניין מיני בלבד, אלא פיתוח של מערכות יחסים שונות במקביל, שכולן מתפקדות כזוגיות ברמה זאת או אחרת. זה כמו שיש לך חברים שונים שאת עושה איתם דברים שונים – חברה שהולכים איתה לקניות, חברה שטסים איתה לחו"ל, חברה לשיחות נפש וחברה שמשתכרים איתה בברים. אני מאמינה שגם בזוגיות יש אנשים שונים בחיים שלך שמקיימים דברים שונים עבורך. הציפייה למצוא את כל מה שאתה צריך בבן זוג אחד היא לא ריאלית, בטח לא בעולם שאנחנו חיים בו היום. אני מסתכלת על מערכות היחסים שמסביבי, ואלה מערכות של שקרים ובגידות וחארטות וירטואליות – אני מעדיפה שזה יהיה אמיתי ועל השולחן ולא להתחבא מאחורי מסך מחשב".
ובכל זאת, את מגדירה את אוליב כבן זוגך. מה ההבדל בינו לבין שאר בני הזוג שלך?
"באופן עקרוני יש את העניין של בן זוג ראשוני ובני זוג משניים. בכלל, כל ההתעסקות בלאהוב יותר מבן אדם אחד היא מאוד מורכבת, כי אין הרבה אנשים שאנחנו מכירים שחיים ככה וזה לא נכנס בתבניות המוכרות, אבל בוא נגיד שעם בן הזוג הראשוני מדברים על מגורים משותפים, ילד משותף, ארוחות משפחתיות משותפות, דברים שהם הגדרות של יחסים מונוגמיים מקובלים, ואילו בני הזוג המשניים נשמרים ברמה של ידידות, רומנטיקה ומין, בלי המוסדות שמתלווים לכך".
שנים אנשים הסתפקו במונוגמיה.
"בעולם שבו ההורים שלנו חיו היה מפרנס אחד. האשה נשארה עם הילדים, וזה היה מקום כזה שמאוד שמר על התא המשפחתי. כיום אנחנו בדור שאנשים מפתחים קריירה ורוב הזמן נמצאים בעבודה ולא בבית. השהות הזאת במקומות העבודה מייצרת אינטראקציות חדשות, במיוחד כשאתה מקדם קריירה אינטנסיבית ונמצא עם אנשים אחרים המון שעות, נוצרות הכרויות וגם אהבות. אני חושבת שהיום לשמור על המקום הזה של 'אני ואתה ואין אף אחד אחר בעולם' זה מקום מאוד לא ריאלי. אנשים נמצאים בפייסבוק, במסנג'ר, מצ'וטטים בכל מיני מקומות ומפתחים מערכות יחסים עם כל מיני אנשים שהם לא פגשו מעולם".
תכירו את הפוליאמוריה, מגמה שתופסת יותר ויותר תאוצה בעולם ובישראל בפרט. הפירוש המילולי של המונח הוא ריבוי אהבות, וכשמו כן הוא: ניהול כמה מערכות יחסים רומנטיות במקביל. רוב מערכות היחסים הפוליאמוריות מורכבות מבן זוג עיקרי ומבני זוג משניים, מאחד ועד כמה שהלב (והמיטה) יכולים להכיל. כאמור, בניגוד ליחסים פתוחים, כאן הקשרים המשניים לא מבוססים רק על סקס, לא מדובר כאן על סטוצים, אלא על קשרי חברות, מין ואהבה לכל דבר שנמשכים לאורך זמן. בניגוד לפוליגמיה, לא מדובר בבעל עם כמה נשים, אלא בסטטוס הדדי בין שני בני הזוג. את כל מוסדות הזוגיות – נישואים, בית משותף, ילדים ושותפות גורל – הפוליאמוריים, כפי שהם מכנים את עצמם, שומרים בלעדית לבן הזוג העיקרי שלהם. בניגוד אולי לתפיסה הרווחת שרוב מי שמנהל אורך חיים כזה גם מגדל זקן תנ"כי, גר באשרם ולובש וילונות הודיים – מתברר שיש לא מעט אנשים שבכל פרמטר אחר בחייהם מנהלים אורח חיים נורמטיבי, ומה תגידו, הם אפילו גרים בתל אביב.
נשמע מוגזם? כמו שכל לוחם חופש יגיד לכם – השלב הראשון הוא התארגנות. בשנה וחצי האחרונות קמו לחברי הקהילה פורום ראשון וגם קבוצה פוליאמוריה ישראלית הראשונה בפייסבוק שחבריה אף מארגנים מפגשים. וינר עצמה אמנם אינה חברה באף אחד מהקהילות הווירטואליות, אבל היא משתייכת לחבורה של כ־20 פוליאמוריים, כולם תל אביבים בשנות השלושים לחייהם, הנפגשים בשביל משחקים עם הילדים, ומשחקים אמממ… זה עם זה, ולא מדובר בקבוצה בודדת.
זה לא מפתיע שיש מי שמחפש אלטרנטיבה למונוגמיה בימים שבהם אחוז הגירושים שובר שיאים חדשים ותוכניות הטלוויזיה מלאות ברקוויאם למוסד הנישואים. אחד מרבי־ המכר המדוברים של השנה האחרונה היה "סקס אט דאון", של בני הזוג האמריקאיים כריסטופר ריאן וססילדה ג'טה, שטוען שמוסד הנישואים והמונוגמיה הם המצאות מלאכותיות שאינן מתאימות לפסיכולוגיה ולביולוגיה האנושיות. בהתאמה, סקרי הוללות למיניהם מרקיעים שחקים (סקר שהוזמן לפני כמה חודשים על ידי חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל ממכון הסקרים מותגים, מצא כי 85 אחוז מהישראלים הנשואים שאינם חרדים בוגדים כיום בבני זוגם או לא פוסלים את האפשרות שיבגדו בו בעתיד. בעקבות התוצאות הגורפות הזמינה החברה בנובמבר האחרון סקר נוסף, הפעם ממכון הסקרים גיאוקרטוגרפיה, שהגיע לאותן תוצאות בדיוק). גם סקסולוגים ומטפלים זוגיים מצביעים על הפוליאמוריה כתופעה.
האם ייתכן שבעתיד נראה יותר ויותר זוגות חיים ככה? "בטח, אנחנו כבר רואים. באים אליי יותר ויותר אנשים עם השאלה הזאת על השולחן", מספר דני דרבי, פסיכולוג קליני ודוקטור למיניות האדם, המנהל את מרכז חושים – המרכז הישראלי לטיפול מיני, "אנשים הרבה יותר פתוחים לאפשרות של לחיות במשהו שהוא פתוח בווריאציות שונות. זה קורה כי אנשים מגלים שההבטחות שהבטיחו להם על מונוגמיה הן אשליה. כשאנחנו מסתכלים על התרבות שלנו, בלי קשר לפוליאמוריה, אנחנו רואים שהיא נעה לכיוון של מונוגמיה סדרתית, כי לרובנו יהיה יותר מבן זוג אחד. זה גורם לאנשים לפתוח את הראש".
"טבע האדם הוא לא מונוגמי", טוענת תיקי אדלר רז (61), סופרת ומטפלת בטנטרה מאזור הצפון המקיימת כבר 14 שנים יחסים פוליאמוריים עם בעלה זאב אדלר (62), מהנדס לשעבר. "במקום לחיות בסבל, אפשר לאמץ את הטבע שלנו, הטבע שלנו הוא לחוות כמה שיותר, אז למה לא? כמה אפשר לאכול שניצל?".
לא חוסכים בפירוט ויזואלי של אקטים.
אז איך זה עובד בעצם? כמו בכל מערכת יחסים, אין מערכת חוקים ברורה שמשותפת לכולם, מלבד עקרון אחד – כנות מוחלטת, שבשמה נעשה הכל. "זה עדיף מלבגוד", הוא המשפט שחוזר אצל הפוליאמוריים. רמת הכנות שדורשת מערכת יחסים שכזאת מעוררת הלם והערכה בו זמנית.
"זה קודם כל אנחנו", מספרת אולה רוזנפלד (30), דוקטורנית בתורת המשחקים מחיפה שמנהלת כבר תשע שנים יחסים פוליאמוריים עם דני קומינוב (33), מתכנת. "עוד הרבה לפני שקורה משהו עם מישהו אני מדברת עם דני. אני יכולה לספר לו שפגשתי בחור, והוא אמר לי ככה, ואני אמרתי לו ככה. הבחור הזה יכול לא לדעת לעולם איך הרגשתי כלפיו, אבל דני תמיד יידע".
עד כמה אתם מעורבים ביחסים המשניים, זה של זה?
"באופן מוחלט. אני אתן לך דוגמה: היתה מישהי מאוד נחמדה שדני יצא איתה לכמה דייטים, וגם אנחנו הפכנו לחברות בפייסבוק. יום אחד ראיתי שהיא כתבה סטטוס גזעני בפייסבוק וסיפרתי לדני. הוא התרגז ורצה לנתק איתה את הקשר, ודווקא אני אמרתי לו שהוא צריך לברר איתה אם היא באמת חושבת ככה או שלא הבנו אותה נכון. הוא דיבר איתה ולצערנו זה יתברר כנכון ולכן הוא נפרד ממנה. זה היה לי עצוב כי באמת חשבנו שזה יתקדם לאנשהו, שאולי תתפתח ביניהם אהבה נפלאה".
אתם חולקים גם חוויות מיניות? פירוט ויזואלי של אקטים?
"כן. זה אחד הדברים שהכי חשובים לי: שכל הבחורות שעם דני יידעו, ואני אומרת לו. היא צריכה להרגיש בסדר שאם היא מנהלת יחסים עם דני היא באיזשהו מקום מנהלת גם יחסים איתי, כי כל דבר שהם יחוו אני אדע עליו. אחד הדברים הכי נפלאים שזה נותן לך זה שאתה מביא את החוויות המיניות שלך לתוך היחסים. הרבה מהדברים שדני ואני נהנים לעשות כיום במיטה הם דברים שלמדתי עם גברים אחרים".
"איכשהו לאנשים יותר קל להסתדר עם בגידות מאשר עם משהו שמכבד את הצד השני, הדדי ובהסכמה", ד"ר דרבי קורא את מחשבותיכם, "הערך הראשוני של כל יחסים הוא אמון וכנות, הרבה לפני בלעדיות, ודווקא פוליאמוריה שומרת עליו הרבה יותר מאשר רוב מערכות היחסים המונוגמיות".
"במהלך החיים, במיוחד במערכת יחסים של עשרות שנים, אתה פוגש עוד אנשים. עם חלק מהם יש לך חיבור או משיכה מינית, ואני לא מאמין למי שטוען אחרת", אומר אורן (43), סמנכ"ל מחקר ופיתוח בחברת הייטק מהיישוב קציר, "חוסר הסיפוק הזה יוצר לחצים במערכת יחסים מונוגמית. בפוליאמוריה, לעומת זאת, אתה מרגיש יותר בטוח. זה נשמע מצחיק, נכון? אבל אם אתה יודע שבזוגיות שלך אין שקרים, כי היא באה מתוך מקום לאפשר, זה נותן המון ביטחון שגם בן הזוג שלך באמת איתך וגם שאתה יכול באמת להיות אתה, וכך יש פחות קונפליקטים. בהתחלה אמנם זה מחייב רמת תקשורת הרבה יותר גבוהה, אבל לאורך זמן, דווקא במונוגמיה יש יותר מתחים שצריך לפלטר".
זה לא מייצר יותר קונפליקטים לדון בהם?
"אני לא חושב שבמערכת יחסים פוליאמורית מתמודדים עם רגשות שונים מבמונוגמיה. הרגשות זהים: אוהב אותי, לא אוהב אותי, שאלות על ביטחון וביחד. במונוגמיה זה נוכח באותה רמה, אבל לא תמיד שמים את זה על השולחן. בפוליאמוריה אתה חייב לשים את זה על השולחן. אם אתה אומר לבת הזוג שלך: 'ביום רביעי אני ישן בתל אביב', והיא יודעת שאתה נמצא עם החברה השנייה שלך, אין פה עמימות, והיא יכולה להתקשר אליך – מה שבאמת קרה לי – גם באמצע זיון ולהגיד לך: 'תרים את המכנסיים ובוא הביתה! הילד חולה'. זה מקל את החיים!".
ומה עם היגיינה? מחלות מין? איידס?
"צריך לקחת את זה בחשבון עם כל בן זוג שהוא לא קבוע. חייבים לשמור על מין בטוח, זה ברור, צריכים לנהל את זה מאוד בחוכמה. במקרה שלי, עם בת זוג העיקרית אני לא משתמש באמצעי הגנה ועם המשניות כן. אבל זה נורא אישי, זה לא שונה מאשר רווקים הוללים, כל אחד עושה את חשבון הנפש שלו".
קנאה זה לחלשים
למרות האוטופיה, קשה שלא לחשוב על הרגש שמתעורר בנו כשאנחנו מדמיינים את בן הזוג שלנו עם מישהו אחר. לא מעט מערכות יחסים קמו ונפלו על קנאה בידידות אפלטונית או בגלל פלרטוטים בלתי מזיקים, ואין ספק שהאתגר שמציבה הפוליאמוריה בנושא ממש לא פשוט עבור רוב האנשים.
"זאת לא מערכת יחסים שמתאימה לכל אחד. צריך להיות בן אדם מאוד בטוח ושלם בעצמו", מודה וינר, "אם אתה איש של מערכות יחסים פתוחות זה לא שאתה לא חווה קנאה, אתה פשוט לומד להתמודד איתה בדיוק כמו שלא כל פעם שאתה כועס אתה שובר צלחת או מרביץ. זה לא שמערכת יחסים פתוחה היא איזה פתרון פלא שגורם לנו להרגיש טוב כל הזמן. יש לזה את המורכבויות של זה".
"בעיניי מונוגמיה זה ברית של פחדנים. למה להגביל?", קופץ אורן, "הסיבה להגבלה תמיד באה מפחד. אם אני לא מפחד אני לא מגביל. למה אנחנו מפחדים לשלוח ילדים לאנשהו? כי אנחנו מפחדים שמשהו יקרה להם. אם אני מונע מבת הזוג שלי לפתח מערכות יחסים נוספות, בעצם אני מבטא את הפחד שהיא תצא ממערכת היחסים איתי. כשנולד לי הילד השני פחות אהבתי את הראשון? לא! אהבה היא לא משאב מוגבל, היא אינסופית".
לאדלר רז לא היה קל: "בהתחלה קינאתי, אבל עם הזמן הבנתי שקנאה זה משהו שלי, שזה יושב לי על מקומות רגישים, על הילדות, על טראומות, ואת המקומות האלה אני לא צריכה להזין, להפך, אני צריכה להתמודד איתם. זה היה תהליך של שנים, אבל אני שמחה שעשיתי אותו, כי הרווחתי גם זוגיות נפלאה, גם את היכולת לחוות את החיים במלואם וגם למדתי לאהוב את עצמי".
מתברר שלא אצל כולם הקנאה היא מכשול שדורש טריאתלון פסיכולוגי. לאופל אפיקורוס (25, שם שאימצה בנעוריה), יבואנית אופנה מתל אביב, לא היתה שום בעיה לקבל את הרעיון שלבני זוגה יהיו עם נשים נוספות: "מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי הבנתי שמערכות יחסים מונוגמיות הן לא הגיוניות. הייתי במערכת יחסים מונוגמית בגיל 16 ובאיזשהו שלב קרה משהו. לא בדיוק בגדתי בו אבל בערך, ואז הוא שאל אותי מה היה קורה אם זה היה הפוך, ואמרתי בסדר אז שיהיה הפוך. זה גרם לי לחשוב שאולי אנחנו כל כך רגילים שזה אמור לפגוע בנו, שאנחנו בכלל לא שואלים אם זה פוגע".
ידעת שקוראים לזה פוליאמוריה?
"לא, אבל פיתחתי את הרעיון עם עצמי. ברור שרובנו כן נמשכים לאנשים אחרים, במקרה הטוב אנחנו לא עושים עם זה כלום ובמקרה הרע אנחנו בוגדים. הבנתי שאנחנו לא עושים משהו עם המשיכה הזו כי אנחנו בעצם רוצים שהבן אדם השני יישאר נאמן לנו, כי אנחנו מפחדים שהוא יראה משהו אחר, יותר טוב, ויעזוב אותנו. חשבתי שאם אוהבים אחד את השני, בסופו של יום הוא יחזור כי הוא ירצה. לא ידעתי את השם של זה, אבל היה לי ברור שזאת מערכת היחסים שמתאימה לי. זהו, בגיל 18 יצאתי מהמערכת היחסים המונוגמית האחרונה שלי".
גם עבור רוזנפלד היה מדובר באינסטינקט נטול קנאה: "אבא שלי אמר לי כשהייתי קטנה שקנאה זה רגש של אנשים שחושבים שהם בני החלפה. אם יש לך ביטחון שאתה אדם ראוי לאהבה, אז אתה לא מסתכל על הדברים האלה ככה. להפך, זאת שמחה שחולקים אותה. אני הרגשתי משהו מאוד דומה לזה אצל הורים כשאחד מהם רואה את השני משחק עם הילד. זה שני אנשים שאת מאוד אוהבת ואת אוהבת שטוב להם ביחד. זה בעצם הרגש שהפוך לקנאה".
אין בזה איזה מימד של הכחשה? אם תראי תמונה של דני עם אשה אחרת, זה לא יעקוץ אותך?
"ממש לא, זה כבר קרה! אמא שלי תמיד מטרידה אותי: 'את בטוחה שדני לא סובל?'. היא הפסיקה לשאול את זה כשהראיתי לה תמונה שלי ושל חבר שהיה לי חודשיים, עירומים במיטה, ואמרתי לה: 'דני צילם!'".
מילא קנאה מינית, אבל לבן אדם יש כמות מוגבלת של זמן, חייבים לעשות היררכיה. נניח דני ובן זוג משני שלך צריכים אותך באותו הזמן – למי תלכי?
"אין היררכיה, רק לפי גוף העניין. אם אחד מהם צריך אותי כי הוא רוצה לחגוג קידום בעבודה והשני צריך אותי כי הוא עבר תאונת דרכים והוא בדרך לבית חולים, אז ברור לך למי אני אלך. זה כמו עם אנשים אחרים בחיים שלי. אם חבר הכי טוב שלי או אחד ההורים שלי צריך אותי, וגם דני, למי אני אלך? למי שצריך אותי יותר".
בתקופות של ריבים וחשדנות אין תביעה לנוכחות?
"אם יש לך ריב עם מישהו שאת מאוד אוהבת זה דבר מאוד טבעי שתרוצי למישהו אחר שאת אוהבת. את בטח תרוצי לחברה הכי טובה שלך".
אבל אין סיכוי שאני אשאר בזרועותיה.
"כן, אבל מה שהחברה הזאת תעשה, אם היא חברה טובה, זה שהיא תבין שמה שטוב בשבילך זה שאתם תבינו אחד את השני ותחזרו להיות ביחד, זה גם מה שאני מצפה מכל מי שאני אוהבת, שלא ירצה לגנוב אותי מדני. עם מישהו כזה אני לא ארצה להיות בקשר. מה שהייתי מצפה ממנו זה שהוא יקשיב לי ויגיד לי למשל: 'אוקיי, מצטער, אבל את התנהגת כמו מטומטמת. עכשיו תתקשרי לבחור ותבקשי ממנו סליחה'".
עד כה הפוליאמוריה נשמעת כמעט אידילית. אבל המקרה של תום (33), איש תקשורת מתל אביב, מייצג כנראה היטב את שברונות הלב הפוטנציאליים בפוליאמוריה. לפני כחודשיים, לאחר ארבע שנות זוגיות ומגורים משותפים, עזבה אותו חברתו לטובת ידיד שלה. "היתה מישהי שניחמה אותי אחרי הפרדה, וברגע שהיא שמעה שהיינו ביחסים פתוחים היא אמרה: 'אני לוקחת את החיבוק בחזרה'", הוא מספר, "אנשים חושבים שאם אני בסדר עם זה שחברה שלי תהיה עם גברים אחרים אז לא תהיה לי בעיה אם היא תעזוב אותי בשביל מישהו אחר. ההפך הוא הנכון. אני שבור לב. אני מאוד קנאי ומאוד מפחד להיפגע".
הנה, נפגעת וזה קשור באופן ישיר לחיים הפוליאמוריים.
"לא מאמין, אני מעדיף לחשוב שזה היה קורה בכל מקרה. אני חושב שלפעמים הסכנה שבן הזוג שלך יתאהב במישהו אחר היא גדולה יותר במונוגמיה, כשהגבולות והאיסורים נוקשים כל כך. זה לא שמונוגמיה זה סיפור הצלחה מסחרר, אנחנו יודעים את הסטטיסטיקה, יודעים כמה זוגות מתגרשים, ומהמעט שנשארים ביחד, כמה חיים בשיעמום, בסבל, או בבגידות".
תום זורק את טיעון הקסם של הפוליאמוריים. למרות הסקפטיות שהסיפור עלול לעורר, ד"ר דרבי דווקא מסכים עם המסקנות שלו: "יש אנשים שנמצאים בזוגיות אחת, ולאורך הזמן ההשקעה בבן זוג יורדת כי הוא פחות מעניין אותם. אני חושב שלהרבה זוגות זה משהו שיכול להעשיר את הקשר ולא לפגום בו. אז שיש פה סיכון, בהחלט, אבל הסיכון הזה קיים גם לא בפוליאמוריה. אם 'יירד' לי מבן הזוג שלי – האם זה שאני אהיה סגור לקשרים אחרים ישמור על הקשר? לא בטוח".
התלונה המרכזית שחוזרת שוב ושוב אצל כל המרואיינים, ללא יוצא מן הכלל, הוא הקושי בלמצוא פרטנרים לנוסחה מרובת המשתתפים. הקהילה אמנם מתרחבת בתקופה האחרונה, אבל מציאת בני זוג היא בהחלט משימה קשה, עד כדי כך קשה שרבים ממי שמגדירים את עצמם כפוליאמורים מנהלים בפועל אורח חיים מונוגמי, פשוט כי הם לא מוצאים מישהו שישחק איתם את המשחק.
"אין לי איזו שאיפה לאיקס בני זוג, מאוד טוב לי עם דני ואני מתכננת לבלות איתו את שארית חיי, אבל מדי פעם אני פוגשת מישהו שמעורר אצלי את השאיפה להכיר אותו ספציפית", מספרת רוזנפלד, "השאיפה היא להיות איתו, לדבר איתו, לנשק אותו, לשכב איתו. במילים יותר פשוטות אני מתאהבת באנשים ספציפיים. אני לא מחפשת, לפעמים אהבה פשוט מוצאת אותי".
היא מוצאת אותך הרבה?
"כיום יש לי רק את דני, זה מאוד קשה למצוא בני זוג פוליאמוריים, למצוא בחור שמתאים לי זה מספיק קשה ובנוסף הוא גם צריך להיות בסדר עם זה שיש את דני, את זה שאני מספרת לו הכל, את זה שזה לא הולך להשתנות. זה מצמצם את האפשרויות שלי כמעט לאפס, ואת של דני לאפס מוחלט. כאשה יותר קל לי".
כי גברים מתחרמנים מהמחשבה שאת אשת איש?
"כאילו כן, אבל מהניסיון שלי זה לא קורה הרבה. הם מאוד מתלהבים ברגע הראשון, אבל כשנופל להם האסימון שאני עם גברים נוספים, קשה להם. עדיין קל לי יותר למצוא אנשים שמעוניינים רק בידידות ובסקס, או רק בסקס. אצל דני המצב עוד יותר גרוע, מערכת יחסים אמיתית לא היתה לו בכל הקשר שלנו. אנחנו בני מזל שמצאנו אחד את השני, מה הסיכויים למצוא מישהו שיתאים לך מכל הבחינות והוא גם פוליאמורי?".
"אני שואל את עצמי, האם אני יכול להרשות לעצמי לחשוב שיש סיכוי שאני אמצא בת זוג שאוכל לחיות איתה ככה", מתלונן תום, "כמה אנשים יש שזה מעניין אותם? אולי אחד ל־100. כמה יש שניסו את זה? אחד ל־500? כמה יש שאהבו את זה? אחד ל־100 אלף? איך אני אמור למצוא אותה? וזה נורא מתסכל, כי אני מרגיש שיש הרבה אנשים שהם כמוני".
אבל לא מספיק אמיצים להודות בזה?
"לא. זה לא עניין של אומץ, פשוט לא נחשפה בפניהם האפשרות. זה לא שיחסים פתוחים זה יותר טוב. אני עברתי את השלב של להטיף לעולם שזה מה שצריך לעשות, כל אחד יעשה את הישר בעיניו. הבעיה שזה לא קיים כאופציה שאנשים יכולים לבחור בה. תפתחי גלגל"צ ותראי לי שיר אחד על משולש רומנטי שהוא לא אסון אלא אוטופיה. אחד! אין. כל הממסד התרבותי כולו מכוון למטרה אחת: להאדיר את האהבה המונוגמית".
האביר על הסוס הלבן מת מזמן.
כמו בכל המהפכות האחרונות, גם כאן האינטרנט הוא קרש קפיצה משמעותי. לפני כשנה וחצי הוקמה קבוצת הפוליאמוריה בפייסבוק. היא מונה כיום למעלה ממאה חברים, ושמות המשתתפים בה חשופים לכל. "זה היה בכוונה תחילה" מסביר מקים הקבוצה, עוזי חן (33), מעצב גרפי ומתכנת מבאר שבע, "אנשים יכולים לעשות לעצמם פרופיל אנונימי. יש כאלה, אבל הם מעטים. לפני כמה חודשים היה זינוק מטורף בכמות החברים, אז כנראה שאנשים בכל זאת מוכנים להיחשף".
לפני כשנה נפתח פורום פוליאמוריה בישראל ובפלסטין (זה השם הרשמי. באופן לא מפתיע בכלל, הרבה מהפילאמורים אוחזים בתפיסות פוליטיות אנרכיסטיות. זו הכתובת) poly.8ln.org. שתי הקבוצות קיימו גם מספר מפגשים אמיתיים בין החברים. באחד מהם תום השתתף והוא נזכר בזה בהתרגשות: "כשנכנסתי לשם ירד לי האסימון שזאת בטח התחושה של טראנסג'נדר שבפעם הראשונה פוגש אנשים כמוהו. אתה לא לבד. זה נורא לבד, כי אנשים לא מבינים, לא מקבלים, יש שמרנות חריפה שהרבה פעמים לא מסתדרת לי עם מכלול האישיות של קבוצת האולטרה ליברלים שקוראים Time Out, ובכל זאת שם, בפוליאמוריה, יש מעצור".
למרות זאת, כמעט כל הפוליאמוריים שדיברתי עימם חיים את אורח חייהם באופן גלוי לחלוטין. עבור חלק מהם הסביבה דווקא יותר מחבקת, "אנשים מגיבים הרבה יותר טוב ממה שהייתי חושבת, אבל זה נכון נראה לי לכל סוגי הארון", אומרת ???, "כשיוצאים ממנו, או שמסרבים לעמוד בתוכו מלכתחילה, מגלים שלאנשים יש הרבה פחות בעיה ממה שהיה נראה. אמא שלי חושבת שאנחנו לא נורמלים, אבל היא רואה כמה אנחנו מאושרים וקשה לה להתווכח עם מה שעובד".
לאחרונה הפוליאמוריה הישראלית קיבלה סוג של אסמכתה אקדמית לקיומה, כששני מנדל (27) – מאסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה האוניברסיטה העברית – היתה הראשונה בתולדות האקדמיה הישראלית שצללה למחקר על הפוליאמוריה בישראל, במסגרת עבודת התזה שלה שנמצאת בשלבי כתיבה. "אני מתייחסת לפוליאמוריה מכמה היבטים. למשל, הפן של רגש מול רציונליות. התקופה המודרנית מאופיינת בהרבה מאוד חלוקות דיכוטומיות. במודרניות היה נהוג להסתכל על אהבה מבחינה יותר מיסטית, זה תמיד הוצג כהנגדה לרציונליות. מבחינתי, כחוקרת פוסט מודרנית, הפוליאמוריה היא תפיסה של הפוסט מודרניזם באופן ישיר. זה מאפשר בעצם ליישב את הניגוד שהוצג כניגוד בינארי של רגש ותבונה, וברגע שעושים את המשוואה שמשלבת את שני הכביכול קצוות האלה, מקבלים אנשים שיכולים להתבונן על אהבה ועל זוגיות כמהלך שהוא תבוני".
מה גילית עד כה?
"הפרק הראשון בסמינר המקדים שלי עסק בעצם בכך שכל הפרקטיקה הפוליאמורית מעוגנת רק בשפה. הרבה מהנחקרים טוענים שהם פוליאמוריים אף שמעולם לא עסקו בכך. הפרק השני עסק ביחסים חוזיים: כשלבן אדם אחד יש מערכת יחסים פוליאמורית הוא צריך להשקיע הרבה זמן בלנתח אותה. במונוגמיה ברור לך מי יתקשר אחרי הדייט הראשון ומי יציע נישואים, אך מפני שהפוליאמורים כל כך חתרנים, הם צריכים ליצור סוג של סדר חלופי ולהגדיר ניואנסים מאוד קטנים שבמערכת מונוגמית בכלל לא צריך: מכמה זמן הם צריכים להקדיש לכל פרטנר או איך צריכים להתנהל מול שאר הפרטנרים, והיו אפילו כמה נחקרות שאמרו לי שברור לי לגמרי שאם אני יוצאת עם פרטנר איקס אני צריכה לייצר תעסוקה לפרטנר וואי, בשביל שלא ישתעמם.
"כמה שהיינו מצפים שמערכת היחסים הפוליאמורית תהיה הוליסטית, 'אהבה חופשית' מה שנקרא, לרוב זה לא נכון. הקהילה התל אביבית מאוד רציונלית ביחס למערכות היחסים שהיא מנהלת – הם ממעטים להשתמש בביטויים של התאהבות. פרק נוסף עסק בקריסה של כל הנרטיב של 'האביר על הסוס הלבן', מושגי 'החצי השני' וכו'. הפוליאמורים שוללים אותו כמעט באופן גורף ומהיסוד. הפרק האחרון – עם הרבה הסתייגויות שזה לא נכון לכל הקהילה, אלא לגבי חלק ניכר ממנה – עסק בקשר בין פוליאמוריה ואנרכיזם. ברגע שפורעים את הגבולות של המיניות, הדבר הזה מאפשר לפרוע גם את הגבולות הפוליטיים".
במהלך העבודה שלך נחשפת גם לקהילות פוליאמוריות בעולם?
"יש הרבה מחקרים שמדברים על פוליאמוריה בארצות הברית ובאירופה (על הפוליאמורים בשבדיה, ראה בוקסה ב־???, ש.נ). בעולם גם מאוד מקובל הפן פסיכולוגיסטי של העניין, שלא קיים עדיין בארץ: יש ז'אנר של המוני ספרי הדרכה עצמית – בארצות הברית זה מאמצע שנות התשעים ועד היום – העוסקים באיך לחיות כפוליאמורים. זה מהלך של הכרה הנותן לפוליאומריים הרגשה שהם חלק מקהילה גדולה. ועדיין, בכל מקום בעולם, גם אם ההיקף של הקהילה גדול, הם עדיין נחשבים כקהילת מיעוט חתרנית".
יש לך מושג למה זה מגיע רק עכשיו לישראל?
"כמו כל דבר אחר, קודם כל מכירים בו בחו"ל ואחרי זה בישראל".
קל יותר לדבר על פתיחות מינית כשלא מעורבים ילדים בעניין. רובם של הפוליאמורים בישראל מתחלקים לשני פרופילים: זוגות צעירים נטולי ילדים (אגב, רובם טענו באוזניי שאינם מעוניינים בילדים ומתעקשים שאין לאורח חייהם קשר לכך) וזוגות מבוגרים יותר בפרק ב' של חייהם. האחרונים, שניסו על בשרם פרק א' מונוגמי והתאכזבו, בחרו לתת צ'אנס לאלטרנטיבה, אך לא הקימו משפחה חדשה, ואת ענייניהם הם מנהלים כשהילדים אצל האקס. אורן הוא מקרה נדיר לכך. את נישואיו, שערכו 17 שנה, הוא ניהל באופן פוליאמורי כשברקע שלושה ילדים.
"באיזשהו שלב הבנתי שההסתרה מהילדים לא נכונה", הוא מספר, "כי אם אני מאמין שזאת הדרך הנכונה לחיות, מן הראוי שאחנך כך את ילדיי. כל המסרים התת־קרקעיים של הזוגיות המונוגמית שהם מקבלים בטלוויזיה גורמים להם לצאת לחיים ולהתרסק. אני חושב שאנחנו עושים עוול לילדים שלנו בכך שאנחנו לא מראים להם שיש גם דרכים אחרות, שיש אלטרנטיבות לוולט דיסני".
הם נפגשו עם בני הזוג שלך ושל אשתך לשעבר?
"הם פגשו, הם הכירו, בואי נגיד שלא היה להם קשה לראות שיש לי חיבה יקרה לחברות שלי, אבל זה לא נאמר באופן רשמי, לא נתתי להן טייטל. הם גם היו קטנים".
ולמרות זאת, כיום אתה במערכת יחסים חדשה עם שני ילדים נוספים ובחרת לא לנהל את אורח החיים הזה בינתיים. זה תיקון טעות?
"יש לנו ילדים קטנים וזה לא מתאים בחיים שלי. אם אתה יודע לרוץ זה לא אומר שאתה רץ כל הזמן, יש לי כמות אנרגיה מוגבלת. עוד מערכות יחסים זה כיף, אבל בשבילי זאת לא דרישה הכרחית מהחיים. כשיש לך פנאי, שזה מתאים לתוך מערכת היחסים העיקרית – זה נפלא. כרגע, כשיש לי זמן פנוי אני מעדיף לבלות אותו עם הקטנים".
זה לא טראומטי עבורם?
"אני חושב שיש הרבה דברים שיכולים להיות טראומטיים, וזה שאתה גדל לזה זה לא יותר טראומטי מדברים אחרים. זה גם תלוי איך עושים את זה. אם כל יום מסתובב מישהו עירום בבית זה בעייתי, אבל אם הדברים האלה נעשים כמו שדברים אינטימיים נעשים, אז הילדים לא מושפעים משמעותית, הרי גם בבגידות אתה לא מסתובב עם שלט: 'אני אבא בוגד'. זה תלוי מה מעבירים לילדים, זה כמו שמחקרים על ילדים להורים נודיסטים מראים שהדבר היחיד שזה השפיע עליהם הוא שיש להם יותר פתיחות מינית. זה לא גורם לשינויים רדיקליים".
גם אם אפשר להתגבר על הקנאה, גם אם זה המצב הטבעי של האדם, גם אם הילדים אפילו יצאו בסדר, כשכל הנוסחאות במקום והכל מנומק – עדיין קשה שלא לתהות מה עם הרומנטיקה. "אני תמיד חושד בעצמי שאני סתם חרמן שהצליח לנסח לעצמו תיאוריה שתצדיק את זה", מהרהר תום, "אבל ההבדל הוא שאני מוכן ורוצה לאפשר את זה גם לבת הזוג שלי. אפשר להגיד: 'אל תעשה, תהיה נאמן, תלך עד הסוף עם הבחירה שלך'. אז קודם כל אני חושב שזה מקסים, אבל אפשר להסתכל על זה כמו על לגליזציה של סמים: יש גישה אחת של המדרון החלקלק, ואפשר להיות זה שאומר: בוא נסמוך על אנשים ונכיר בזה שיש לנו חטאים קטנים. אני מרגיש, ואולי זאת התנשאות מצידי, שיש בזה משהו מאוד תמים, במובן החיובי. הרטרו־היפיות הזאת שבאמת חסרה. שנאהב אחרת, שנהיה יותר נדיבים, שנסמוך אחד על השני. אולי שם נמצאת הרומנטיקה האמיתית".
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)