אלמוג בוקר סופרסטאר. מי שהיה במשך שנים הכתב החרוץ בדרום של רשת 13 (ולפני כן ערוץ 10), נרכש כטאלנט על ידי חדשות קשת 12 והוצב ב"אולפן שישי" על תקן פרשן לענייני הכל בפאנל של המדינה, חליפה-עניבה-והכל. שמחנו בשבילו. תמיד נחמד לראות עיתונאים מהשורות האחוריות עובדים קשה ומתקדמים. כלומר, זה אמור להיות קידום, מקום של כבוד בשולחן השבת של מדורת השבט, המקום שבו מתכנסים בכירי הפרשנים לדון בענייני השבוע הבוערים. הבעיה מתחילה כשמגיע הרגע ובו צריך להצדיק את המקום שאתה תופס בפאנל הזה ולומר משהו. ביום שישי שעבר אפשר היה להיווכח כמה הבעיה הזו גדולה.

>> 29 רגעי תרבות שאנחנו רוצים לזכור מ-2024, פחות או יותר
>> תקשיבו טוב: 13 הפודקאסטים הישראלים שהכי אהבנו ב-2024

זה היה רגע אנטי-עיתונאי לתפארת: בדיוק הסתיים שידורה של כתבת מגזין מצוינת שערך אילן לוקאץ', ועוסקת ברופאים שנמצאים בהתמחות בחו"ל ושוקלים שלא לחזור לישראל לנוכח הפקרת השבויים, יוקר המחיה המזנק וההפיכה המשטרית המאיימת. אולפן של עיתונאים רציניים היה מנצל את הכתבה כפלטפורמה לדיון על בריחת המוחות מישראל שנמשכת מאז תחילת ההפיכה המשטרית וגברה מאז שבעה באוקטובר, מביאים נתונים על מספר הרופאים המומחים שחסרים לנו, אולי גוררים לאולפן את מנכ"ל משרד הבריאות שיסביר איך הוא מתכוון לשכנע אותם לחזור. ב"אולפן שישי" פשוט נתנו לאלמוג בוקר, כולל רוטט ושוצף מעלבון, לשאת את אחד הנאומים העילגים ביותר שנשמעו מעל במה מכובדת-לשעבר זו.

והנה זה מילה במילה: "לפי הרופאים האלה, אנחנו עוד רגע סוגרים ת'מדינה. האיומים האלה הם לא חוצפה, הם שיא החוצפה. לא רוצים לחזור? שלא יחזרו, שישארו שם. אנחנו נמצאים כאן כבר שנה ושלושה חודשים בתוך מלחמה שלא נגמרת, חיים תחת אש בלי הפסקה, ודווקא עכשיו, ברגעים האלה, מהרופאים האלה הייתי מצפה שהם יעזבו הכל ויבואו לפה. יש פה רופאים שממלאים חצי מהיום שלהם בשטח בתי חולים וחצי מהיום שלהם בתוך שטח רצועת עזה, ובמקום דווקא ברגעים האלה להיות כאן הם מהלכים עלינו אימים שאם דברים לא ישתנו פה והמדינה תהיה– הכל יהיה ורוד, אז הם– גם לא יהיה לנו מי שיטפל בילדים שלנו. דווקא עכשיו הם צריכים להיות פה, אם המדינה חשובה להם, ולהילחם למען המדינה ולא להפחיד אותנו".

לא רק שהמונולוג המביך הזה חותר תחת הכתבה ש"אולפן שישי" שידר וקולגה של בוקר עמל עליה במשך שבועות – הוא ממש מבטל אותה. לפי אלמוג בוקר, הרופאים המבועתים בכתבה פשוט צריכים לסתום את הפה ולחזור ארצה בצייתנות, כלומר, מוטב שהכתבה כלל לא הייתה משודרת וקולם לא היה נשמע. יותר מכך, למרות שאף רופא בכתבה לא מאיים, לא אומר "תחזיקו אותי" ולא דורש ש"הכל יהיה ורוד", בוקר מדביק לרופאים ניסיון סחיטה באיומים שבני הערובה שלו הם, כמובן, "הילדים שלנו". וכך, במקום שנדבר על אוזלת ידה של הממשלה ועל ההרס הנרחב שהיא ממיטה על החברה הישראלית, יש לנו שורה תחתונה: האזרחים המודאגים אשמים! הם מאיימים על הילדים שלנו! מפחידים אותנו! שיא החוצפה!

זו אינה תגובה עיתונאית לכתבה של לוקאץ'. זו תגובה של טוקבקיסט. זו תגובה שלא עוברת אפילו כציוץ נמהר בטוויטר. ולמרות שכל הופעה כזאת פוגעת קשות בתדמיתו המקצועית של בוקר כעיתונאי, הבעיה אינה התגובה שלו, אלא הקונספט של "אולפן שישי" כולו: פאנל הפרשנים הבכירים הפך לשולחן טוקבקיסטים, מעטים בו מדברים מתוך מומחיות עמוקה הנשענת על מקורות ולא מהמהומי ליבם או מדפי המסרים שהושמו בידיהם, והדיון בו מושטח ומרודד עד לרמתו של המשתתף הכי חלש בפאנל. פעם היו אלה בועז ביסמוט ודניאל רוט שהוצבו באולפנים מטעם נתניהו והתקשו לחלץ מעצמם משפט קוהרנטי בדרכם להחריב כל סיכוי לדיון, עכשיו בקשת 12 החליטו להכניס את התפקיד הזה אין-האוס והפילו אותו על בוקר. קידום אמרנו?

הביקורת שהוטחה בבוקר וב"אולפן שישי" לא נבעה מכך שהוא הציג עמדה סדורה, רהוטה ומנומקת כמו שפרשן לענייני הכל ב"אולפן שישי" אמור לעשות, אלא כי בשביל תגובות כאלה יש לנו את הדוד ששתה יותר מדי בארוחת שישי ועכשיו מקלל את המסך. עורך טוב לא היה מאפשר לפרשן שלו להתבזות מקצועית בצורה כזאת. אלא שבוקר לא הוצב בפאנל בשביל הפרשנויות שלו. הוא לוהק אליו על תקן העממיקו הפריפריאלי שמדבר חופשי מהלב ויש לו דעה על כל דבר למרות שהוא לא מבין בשום דבר. כי בפאנלים שהשתלטו על אולפני האקטואליה מזמן לא עוסקים בעיתונות ובפרשנות מקצועית, אלא בליהוקי ריאליטי שיפעילו את הצופים בבית רגשית.

אולפני האקטואליה לקו במחלת הפאנליזם כבר מזמן, זו הדרך הזולה ביותר למלא דקות מסך ולייצר אקשן כלשהו באולפן, אבל נקודות התורפה של הפורמט מתגלות רק בעיתות משבר עמוקות כמו זו שמדינת ישראל נמצאת בה, כשכבר מאוחר מדי לתקן וממילא מעטים בכלל מזהים שיש כאן בעיה. תפקיד העיתונות המשודרת בעת הזאת היה להוביל את הדיון הציבורי במחדלי הממשלה המתמשכים, ביוקר המחיה הרצחני, בהפקרה של החטופים והמפונים והפצועים והפוסט-טראומטיים, אבל היא איננה. חוסלה. הוכנעה. במקומה נשארה רק קליפה ריקה שמתוכה צועק אלמוג בוקר "שלא יחזרו! שיישארו שם!".

אין מה לבוא בטענות לאלמוג בוקר. הוא בסך הכל משתלב יפה בקמפיין הנרמול של קשת 12 למציאות החיים הנוראה בארץ הזאת. הפרשן הבכיר של הערוץ אפילו כתב בטור שלו ב"ידיעות" כמה נהדר שהכל שוב נורמלי וממש בסדר. הם משדרים מציאות חלופית שבה עסקת חטופים היא לא משהו להתלהב ממנו, לממשלה אף פעם אין אחריות לשום כשל או מחדל, ואין שום בעיה עם ראש ממשלה חולה שמנהל מלחמת נצח ממניעים פוליטיים תוך כדי שהוא צריך להתייצב שלוש פעמים בשבוע בבית משפט כדי להיחקר באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים בשלושה ניסיונות שונים להטות את שוק התקשורת בישראל למרותו. הכל מנורמל. הפרשן צועק על האזרחים שלא יפחידו אותו. אתם אשמים. שתו קוקה קולה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• אולפן שישי

מה אנחנו רואים כשאנחנו רואים חדשות? כשהחדשות בטלוויזיה הישראלית יצאו לדרך, אי אז ב-1968, חיינו בעולם אחר. רדיו בקושי היה (ועדכן פעם בשעה), העיתון יבוא רק מחר בבוקר והטלוויזיה היתה אמורה לספר לנו מה קרה היום. לספר לנו כל מה שאנחנו לא רואים דרך החלון בבית. מחכים לחיים יבין, הקורקטי אך רגיש, שיתאר לנו את המציאות כמות שהיא.

>> אנחנו עם BBC ניוז סיימנו. יש טעויות שעליהן אין סליחה

הרבה מים עברו בירקון. כיום, כשאנשים יושבים לראות מהדורת חדשות בשמונה בערב, סביר להניח שהם כבר יודעים כל מה שצריך לדעת (וגם את מה שלא): איפה נפל הטיל וכמה נפגעו, מה אמר ראש הממשלה בישיבת הקבינט ולמי, כמה הרוגים היו לנו בעזה – כל המידע הרלוונטי כבר זרם אלינו בשעות שלפני.אז מה אנחנו רואים עכשיו כשאנחנו רואים חדשות? ואיך באופן אבסורדי, בתקופה שבה אנחנו יודעים הכל גם בלי מהדורות חדשות בערב – החדשות צמחו למימדים מרתוניים מבהילים? כאן צריך לדבר על הרכיב הסודי שלידתו (כפי שטענו רבים) הייתה ב-4 לנובמבר 1995, במסגרת שידורי החדשות של ערוץ 2 הישן: השילוב שבין עיתונות לרגש.

וזה סוד הכוח של חברת החדשות בערוץ 12 (שמתברר מזה זמן כיורש החוקי של ערוץ 2). זה מה שהפך את מהדורות החדשות שלה, על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה, לנצפות במיוחד – והרבה יותר נצפות מכל המהדורות האחרות במקביל. וזה מסביר גם את ההצלחה של "אולפן שישי".כי גם "אולפן שישי" מאוד השתנתה עם השנים. היא בעיקר התנפחה: ימי הזוהר של הפורמט היו בתחילת שנות האלפיים, עם אהרל'ה ברנע בתור המגיש הסמכותי ואיתו חבורת פאנליסטים רזה – אודי סגל (היום מגיש חדשות 13) ככתב מדיני, אמנון אברמוביץ' כפרשן מדיני/פוליטי ורוני דניאל ז"ל – הכתב הצבאי המיתולוגי. זה היה פאנל קצר וקומפקטי, בתכנית שלא לקחה יותר מ-45 דקות נטו.

לכו תשוו את זה למה שנהיה מ"אולפן שישי" היום. מתכנית שבה היו שלושה פאנליסטים (וגג עוד איזו מבזקנית שתגיש את חדשות היום בקיצור נמרץ), זה הפך לפסטיבל מטורף של אורחים באולפן. אחרי המונולוג של המגיש דני קושמרו בשישי האחרון הוא הציג את חברי הפאנל שלו. שמונה אנשים – ארבעה מכל צד. באיזשהו שלב זה הרגיש הרבה פחות כמו פאנל של יומן חדשות בשישי, ויותר כמו "המעגל" הישן של דן שילון, עם מגיש שעובר מאייטם לאייטם במהירות הבזק. רק חסר שיביאו גם את זובין מהטה שירים להם את האולפן. וכמו "המעגל", זו הייתה תוכנית שנמשכה נצח – שלוש שעות שלמות של שידור. משמונה בערב ועד אחת עשרה בלילה. כל הפריים טיים.

זה המקום שבו מוצא את עצמו יומן החדשות השבועי המרכזי ב-2023: הוא אפילו לא מתיימר לספר לנו מה חדש. במקום זה הוא מציע תמהיל אחר, שעל משקל הביטוי "אינפוטיינמנט" (השילוב בין חדשות ובידור) – אפשר לקרוא לו "חדשות הרגש", קוקטייל מובהק שמזקק לתוכו עיתונות פרופר וכתבות מגזין שבנויות בעיקר על הצורך לרגש ולהדמיע את הקהל. לא יותר מזה.

בכל הקשור לחדשות, צריך להגיד ביושר, חברת החדשות של קשת 12 יודעת לעשות את העבודה. ברהנו טגניה הביא את התחקיר המלא (והמצמית) על הטבח במסיבה בקיבוץ רעים, גיא פלג הביא זווית חדשה לסיפור איסוף המסמכים בלשכת ראש הממשלה, דנה וייס סיפקה מידע חדש בנוגע לסוגיית החטופים, דפנה ליאל הביאה את הסיפור על "המרד בליכוד" (פעם היו קוראים לזה פוטש בננה) וקרן מרציאנו לא פחדה לעמוד מול השקרים של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. למרות הקצב המטורף שבו הפאנל התחלף (כאמור, היו חסרים שם רק כוכבים נוצצים ברקע ואיזה סידור פרחים מתחת לדסק), הם הצליחו להביא סיפורים בעלי משמעות.

אבל מהר מאוד זה נדחק הצידה, כי בסופו של דבר "אולפן שישי" חיה כמו תמיד על כתבות המגזין. ואלה כתבות טובות – אבל קשה להגיד שהן מכילות בתוכן ערך חדשותי רב. זה התחיל בכתבה המרגשת על הכדורגלן בן בנימין וזוגתו, שאיבדו את רגליהם בטבח פסטיבל נובה; נמשך באמהות של ילדי עוטף עזה; והגיע לשיא עם הכתבה שמלווה את שלמה ארצי בין לווייה לשבעה ועד לעצרת החטופים הגדולה.

זה מתחבר גם למונולוג השבועי של דני קושמרו – אם פעם מגיש "אולפן שישי" היה מסתפק באיזה "ערב טוב לכם והרי החדשות", היום מגיש "אולפן שישי" שם את עצמו בלב הדיון. את הפאנל שלשום, למשל, קושמרו לא פתח באולפן – אלא בצעדה עם משפחות החטופים ואחר כך מונולוג שהיו בו גם פרטים חדשותיים, אבל בעיקר הרבה מאוד רגש נא ורצון לפנות אל הלב ובלוטות הדמע של הצופים, בסיפור על אמילי הנד שאתמול חגגה יום הולדת תשע בשבי.

גם אני התרגשתי. קשה שלא לעמוד בעוצמה הרגשית של מבול הסיפורים שנחת עלינו עם הטרגדיה העצומה של ה-7.10. וברור שגם לרגש יש מקום – אבל רק לי נדמה שיש לו מקום אחר, ולאו דווקא ביומן חדשותי? נכון, עוד מאז ה"יומן" של הערוץ הראשון היו גם כתבות צבע בתוך מגזין סיכום השבוע (געגועים קשים למוטי קירשנבאום ז"ל), אבל היה להם מקום מאוד מוגדר – בסוף. כאן, יש תחושה שהרגש והצבע הם לא הקינוח אלא המנה העיקרית.

נחזור לרגע לכתבה שליוותה את שלמה ארצי – זה היה סרט דוקומנטרי נהדר בבימויו של ירון שילון, שמלווה את ארצי לא מעט שנים ואפילו היה שותף לסדרה הביוגרפית עליו ששודרה לאחרונה בערוץ 8. כלומר, סרט חיצוני שאינו עבודה של חברת החדשות עצמה. למה בעצם הסרט היפה הזה לא שודר אחרי המהדורה – ב-21:30 או 22:00, כמוצר נוסף שערוץ 12 מספק לצופים שלו? זה היה יופי של סרט, אבל מה לזה ולחדשות?

כנראה שהתשובה לשאלה הזאת נמצאת בטבלאות הרייטינג. התמהיל הזה של חדשות 12, השילוב בין ניוז פרופר ועיתונאים מצוינים, לבין השאיפה לרגש (שמזכירה את אגף הריאליטי של הערוץ, "הכוכב הבא" פינת "מאסטר שף"), הוא מה שנותן להם את היתרון העצום על פני המתחרים.ואולי, בעצם, החדשות אמורות לשקף את המציאות – והמציאות כרגע, גם חודש אחרי, עדיין ספוגה בתוך ההלם הגדול של השבת השחורה.

בבוקר שאחרי ה-7.10, כתבתי כאן על השינוי שעבר דני קושמרו (והתבטא גם בחיקוי המוצלח שלו ב"ארץ נהדרת" לאחרונה) – ממגיש קורקטי ועז מבט, לשחקן מרכזי שמבקש להביע את דעתו, שלא מפחד לשים את עצמו בקו האש של הדיונים ואפילו להיות נחרץ (ע"ע "אפילו לא כפית מים"). זה מה שחדשות 12 יודעים לעשות, ובגלל זה הם גם מוצאים קהל שזה מה שהוא מחפש.ב-1968 ראינו חדשות כדי לדעת מה קורה. ב-2023 אנחנו רואים חדשות כדי לדעת איך להרגיש.

• ביקורת טלוויזיה
• אולפן שישי
• קשת
• ערוץ 12
• החדשות
• דני קושמרו

לפני חודשיים וחצי, רובנו לא ידענו מי זה ג'וש דרייק-אוחנה. 68 ימים הוא גר בבית הכי מפורסם במדינה, על אי בודד, בעודו מנסה לגרום לקשר עם זוגתו, אהרון גלבוע הבת, לעבוד ולהכין ארוחה בת שלוש מנות תוך כדי שהוא מרים את המסך. ואין אף צופה שהצליח להישאר אדיש כלפיו, כלפי ההתנהלות שלו או כלפי השנאה שלו להורים שכולים. הסיפור הפעם, כנראה יותר מתמיד, חוצה את הגבול שבין הריאליטי למציאות. מאז שהודח מהאי/בית/מסך/ארוחה לפני שבועיים הוא שמר על שתיקתו, עד עכשיו. אנחנו גאים להציג ריאיון ראשון בו נבל הריאליטי הבא שובר שתיקה, הפעם מראש.

אז מה שלומך?
(הוא מחייך במבוכה) מצוין, בהתחשב בהכל.

אז קודם כל, תודה שהסכמת להתראיין. רוצה לספר לאן נעלמת?
"הייתי צריך קצת זמן להתאושש. בכל זאת, לא בכל יום כל המדינה יוצאת עליך. הבטחתי לעצמי שלא אקרא טוקבקים, אבל קראתי את כולם. עד האחרון. גם אלה בסטטוסים מצייצים. ידעתי שאני נכנס לריאליטי ושלא כולם מתחברים אלי, אבל התגובות היו קשות. דאגתי לעצמי ולמשפחה שלי ולתוצאות הגוגל הראשונות עלי".

מה עבר לך בראש כשראית את עוצמת התגובות?
"שאני לא מבין איך אנחנו, כחברה, הגענו למקום הזה. האלימות בחברה הישראלית עברה כל גבול. איחלו לי סרטן! אז נכון, לעגתי לחולי סרטן. מה לעשות, בנות עם קרחת זה מצחיק. זה אובייקטיבי לגמרי".

ובכל זאת, לא חשבת שזה רעיון רע ללעוג לחולי סרטן?
"אתם צריכים להבין, ברגע שנכנסים לבית על האי עם בת הזוג שהפסיכולוגים שידכו לי מתחת למסך ומתחילים לעבוד על המנות לארוחה, זה כמו בועה. איך הייתי אמור לדעת שלצחוק על חולי סרטן יהיה כל כך הרסני?"

אבל לא רק חולי סרטן ספגו מלשונו המשוחררת של דרייק-אוחנה. במהלך שהותו בריאליטי הוא הספיק לפגוע ברוסים ("בלאט זה לא מילה"), אתיופים ("הם לא השחור החדש"), נשים ("שק של נחשים ומחזור"), ילדים ("זה סתם מבוגרים שיכורים שמשקרים שהם לא יכולים לעבוד"), ניצולי שואה ("אפשר לחשוב מה קרה"), נכים ("תופסים את כל החניות נכים") והורים שכולים ("מה כל כך שקול בהם?"). וזה רק בתעודת הזהות שלו.

אתה מבין למה אנשים יכולים להיפגע מהדברים שלך?
"ברור שמבין, אני יודע שהעולם לא מוכן עדיין לדעות שלי. זה היה רק מילים. מילים! לא עשיתי כלום, חוץ מהבעיטה בניצול שואה ההוא. אבל זה הגיע לו, מה הוא מתבכיין".

אם ילד או ילדה רואים את הדבר הזה, מה הם צריכים לחשוב?
"לא יודע, תשאל את עורך התכנית, שהוא האדם האחראי על כל מה שקורה בתכנית. מי האנשים שמלהקים, מה הנושאים בהם יעסוקו, עד כמה אפשר למתוח את גבולות האלימות במסגרת ריאליטי, על איזה חומרים מצולים מגיעים למסך. או שאולי תשאל את קברניטי הערוץ. הם יודעים בדיוק מה משודר, ומרוויחים מזה יפה מאוד. אתה יכול להתחיל בלשאול את הבוסים שלך. אתה הרי עובד באותו ערוץ שבו משודרת התכנית. כשיסתיים הריאיון אתה תפנה לפרק נוסף שלה, ועדיין יש שם את הג'יפה שאתם צולבים אותי עליה".

אממ.. זה היה מתוכנן בריאיון.
"נכון, אני יודע. זה לא ריאיון היח"צ שרצית. אתה איש חדשות. איך זה חדשות? מה חדש? אתם הרי עושים את הסיבוב הזה מאז ימי דן מנו. מביאים פרובוקטור לריאליטי, נותנים לו להרוס לעצמו את החיים לטובת הרייטינג שרק אתם מרוויחים ממנו, ואז אחרי מצקצקים על אנשים חסרי אחריות בזמן שהאחראים האמיתיים על הביזיון הזה ממשיכים ליהנות משאריות הרייטינג כמו אוכלי נבלות, וחוזר חלילה".

טוב זה כל הזמן שלנו נתראה בהשקות.
"איזה השקות? אני מרצה 3-5 חודשים על הבעיטה בניצול שואה".

תודה שהסכמת לשתף ג'וש. הישארו איתנו בהמשך לפרק הדחה מותח במיוחד של "בואו לשרוד עם האח ממבט ראשון הבא איתנו". האם משה קצב יצליח לשרוד או שאולי הגילוי שענבר פון-טראפ היא ניאו נאצית יפגע בפופולריות הגדולה שלה?
"רגע, אתה יודע במקרה אם מלהקים כבר לעונה החדשה של גולסטאר?"

• המסך
• ריאליטי
• רשת 13
• קשת
• אולפן שישי

בחירות 2022 מתקיימות עד כה במעמד צד אחד. השאלה היחידה ששואלים באולפנים של ערוץ 12 וערוץ 13 לגבי מערכת הבחירות הזאת, כמעט מדי יום, היא כיצד יגיע נתניהו לקואליציית 61. העיסוק המרכזי של התקשורת בכללותה בשבועות האחרונים הוא בנעשה במפלגת הליכוד לקראת הפריימריז. המרואיינים המרכזיים בכל הפלטפורמות התקשורתיות הם ח"כים מהליכוד. היכן שאין ח"כים מהליכוד יש נציגים מטעם בנימין נתניהו שהתנחלו באולפנים ולא מאפשרים למילה אחת של ביקורת כלפי נתניהו להישמע ללא מתקפת גומלין ווטאבאוטיסטית. הידיעה לפיה בועז ביסמוט מתכוון להתמודד על מקום ברשימת הליכוד, לפיכך, היא המקום שבו הכל מתחבר.

הרשתות החברתיות הגיבו כהרגלן בזעם קדוש: מה פתאום שנציגו של נתניהו ב"אולפן שישי" ילך לפוליטיקה? מה עם אמון הציבור בתקשורת? ובכן, צריך לומר ביושר שביסמוט אינו עושה דבר שיאיר לפיד ושלי יחימוביץ' לא עשו לפניו (כולל ההכחשות הנמרצות), צריך לומר גם שמבחינת ביסמוט ומבחינת הליכוד מדובר במהלך טבעי לחלוטין, צריך לומר שלציבור אין גם כך ולו טיפה של אמון בתקשורת, ואין מנוס אלא לומר שמצבן העגום של "אולפן שישי" ושל המפלגה ישתפר כתוצאה מהמהלך. עיתונאים שעוסקים באקטואליה וחוצים את הקווים זה תמיד עניין בעייתי, אבל דווקא במקרה של ביסמוט כסות העיתונאי הייתה דקה כל כך והמפעיל הפוליטי שלו היה גלוי כל כך, שבאמת לא ברור על מה ההתרגשות הגדולה.

בועז ביסמוט הוא בכלל לא הסיפור כאן. האיש משחק עם הקלפים שחילקו לו. מי חילק לו את הקלפים? המינוי שלו כעורך "ישראל היום" במקומו של עמוס רגב היה מהלך קלאסי של נתניהו ושלדון אדלסון שביקשו לוודא מצב של אפס התנגדות ואפס אינטגריטי במערכת החינמון, כך שיהיה כפוף באופן מוחלט לנראטיב הביביסטי ולגחמותיהם של המנהיג ובני משפחתו. ברגע שבו נתניהו הפסיד בבחירות, חודשיים לאחר פטירתו של אדלסון – ביסמוט הוחלף. המינוי שלו כפרשן קבוע לענייני ביבי ב"אולפן שישי" היה מתנת הפיוס של אבי ניר ואבי וייס לנתניהו בעקבות המינוי של רון ירון מ"ידיעות אחרונות" כעורך המהדורה. הוא היה פיון קטן ויעיל בבליץ של נתניהו על התקשורת וכעת הוא מקבל את הגמול בדמות גב חזק בפריימריס וכיסא כמעט מובטח בכנסת.

הבעיה בסיפור הזה, כאמור, היא מחלקי הקלפים בקזינו המושחת של ההון-שלטון-עיתון. על נתניהו אין מה להרחיב את הדיבור, האיש צריך לנשק את רגליו של מנדלבליט שלא פתח בחקירת שוחד ועבירה על חוקי התעמולה בעניין "ישראל היום", אבל מי שנתנו לביסמוט את הפלטפורמה היוקרתית והפכו אותו לפרצוף מוכר בכל בית זה לא נתניהו ולא אדלסון. אולפני הטלוויזיה המסחרית הפכו בשנים האחרונות לזירת תעמולה ימנית שאת מבושיה מכסים בקושי הולך וגובר כמה עלי תאנה עיתונאיים, והלהג הביסמוטי האווילי ב"אולפן שישי" הוא רק הסימפטום. תיק 4000 הוא כסף קטן לעומת הבליץ הזה על התודעה. ישנם כעת ביסמוטים רבים מספור על המסך שלכם, בכל תוכנית אקטואליה, בכל רגע נתון, בכל סוגיה שבה שמו של נתניהו עשוי לעלות.

התוצאה של כל זה היא שחודשים ספורים לפני הבחירות, הליכוד שולט בשיח התקשורתי-ציבורי כפי שאף מפלגת אופוזיציה בעבר לא הייתה קרובה אפילו לשלוט בו. עמוס עוז ז"ל הבטיח פעם שהשקט שישתרר עם לכתו של נתניהו ישתווה לשקט שמשתרר אחרי שבמשך שנים טרטר לנו גנרטור מתחת לחלון ולפתע נדם, אבל נתניהו עוד כאן והגנרטור עובד במלוא כוחו. מירי רגב מפיצה שקרים בפרצוף של רינה מצליח בלי שהאחרונה תמצמץ, הנאשם בשוחד דוד ביטן הוא אורח קבע מבוקש בתוכניות האקטואליה, ואת "תגובת הליכוד", שהיא למעשה תגובת נתניהו וקלגסי המדיה החברתית שלו, מביאים גם לכתבות שבהן הליכוד כלל אינו מוזכר. נסו להיזכר מתי שמעתם בחדשות על המתרחש ביש עתיד, העבודה או אפילו כחול-תקווה-לבן-חדשה. איזה שקט, אה?

בועז ביסמוט יהיה חבר כנסת טוב יותר ממרבית האימבצילים שנתניהו גורר איתו בשנים האחרונות כחומת מגן אנושית. הוא בוודאי לא המטרה שאליה יש לכוון את הזעם עכשיו. זה הרגע לחשוב על מי שאיפשרו לקרקס הזה להתרחש מלכתחילה, חברי הפאנל שישבו לצדו של ביסמוט בפנים מכורכמות באולפן ולא אמרו דבר על המתרחש מאחורי הקלעים כדי לשמור על מקום העבודה הגווע שלהם, ובעיקר העורכים והמנהלים שתזמרו את המהלך. זה הרגע לחשוב גם על המנהיגים המנומנמים של מפלגות המרכז-ימין והשמאל, שממשיכים להפקיר את הזירה התקשורתית ועדיין לא הבינו שהקמפיין כבר בעיצומו. ברמה התקשורתית המגרש ריק ונתניהו לבד מול השער. לגמרי לא משנה באיזה יציע יושב ביסמוט כדי לעודד אותו.

• בחירות 2022
• הליכוד
• בנימין נתניהו
• ערוץ 12
• אולפן שישי
• טור דעה

זה כבר כמעט משעמם. באמת צריך להסביר שוב כיצד שולט ראש הממשלה הנאשם בפלילים לא רק בסדר היום התקשורתי, אלא במידה משתנה גם במערכות התקשורת המרכזיות עצמן? שנחזור שוב לתיק 4000 ותיק 2000? שנשאל שוב מדוע מכיל כל פאנל טלוויזיוני דמות קיקיונית שמדבררת ישירות את ראש הממשלה? ובעצם בשביל מה?

פשיטת הרגל המקצועית והערכית של עיתונות המיינסטרים בישראל היא הרי קטסטרופה מתמשכת, שעברה בשנתיים האחרונות את נקודת האל-חזור ועוד תפרנס חקירות משטרה בעתיד – בהנחה שיש עתיד – אבל נקודת השפל החדשה אליה הגיעו השבוע מהדורות שישי, כמה קילומטרים מתחת לתחתית החבית, בכל זאת ראויה לציון. בשלושת הערוצים פתחו את המהדורה עם סיפור שקרי לחלוטין שאפשר היה להצליב, לבדוק ולבטל בתוך דקות של עבודה עיתונאית פשוטה, אך לעורכי המהדורות היו כנראה פקודות אחרות.

הסיפור היה זהה בכל המהדורות (כי הגיע לכולן מאותו מקור) ולפיו בסופ"ש הקודם ניסו מפגינים לפרוץ למעון ראש הממשלה בבלפור, השב"כ נבהל והנוכחים במעון כולל הנאשם ורעייתו הובהלו לחדר מאובטח. האימה, האימה. בכל הערוצים טרחו לציין שכל זה קרה ימים ספורים לפני השתלטות הניאו-נאצים על הקפיטול והשאירו לצופים להסיק את המסקנה המתבקשת, שמתאימה רק במקרה לנרטיב הזהה לחלוטין שהפיצו שופרותיו של נתניהו ברשתות החברתיות. כל צופה סביר יכול היה להבין מהידיעה מיד: מפגיני בלפור הם התעתיק הישראלי של הטראמפיסטים המטורללים בוושינגטון.

בכאן 11 עוד ניסה עקיבא נוביק להבהיר שלראש הממשלה לא נשקפה סכנה ושאף אחד לא באמת ניסה לפרוץ למתחם, ברשת 13 נאבק אלון בן-דוד על כבוד המקצוע וקבע שהסיפור הוא פייק ניוז, אבל בקשת 12 השאירו את הבמה לעמית סגל שהצליח בשתי דקות לאיין את שאריות האינטגריטי המקצועי שמישהו אולי מדמיין בטעות שנותרו לו.

סגל פתח בהודאה שזה סיפור מחומם מהשבוע שעבר ש"לא קיבל את תשומת הלב הראויה", הקפיד לציין שההתרחשות אירעה רק ימים ספורים לפני המהומות בוושינגטון, דיווח על "ניסיון הפריצה" וקינח בהכרזה על תגבור אבטחת מתחם מעון ראש הממשלה בקונצרטינות תיל. את תגובת המפגינים שנעצרו הוא לא הביא, כמובן (קושמרו סיפק אותה, כדרך אגב, מאוחר יותר במהדורה וללא קונטקסט). סגל התעלם גם מפסיקת השופט ששיחרר אותם וקבע בפסק דינו שלא ניסו לפרוץ למעון ראש הממשלה כלל ולא נפל שום פגם במעשיהם. מבחינת צופי ערוץ 12, שמונת העצורים נותרו פושעים אידיאולוגים מסוכנים. דמם הותר.

ועכשיו לעובדות, כפי שהובאו על ידי העיתונאי יואב לימור, שעשה את העבודה הבסיסית ביותר שעיתונאי אמור לעשות ופשוט הצליב ובדק אותו עם מקורותיו: המפגינים לא "פרצו" שום דבר, בשב"כ לא נלחצו ולא שינו התנהלות, בשום שלב לא היה איום על מתחם המעון ובוודאי שלא על נתניהו ומשפחתו, וביחידה לאבטחת אישים הגדירו את הדרמה כ"חארטה". הנה עובדה נוספת, בשביל הכיף: השער אליו הגיעו המפגינים כלל אינו השער של מעון ראש הממשלה. מאחוריו נמצא המשכו של רחוב סמולנסקי ובימים שבהם אין הפגנות הוא פתוח למעבר הציבור. גם את זה סגל לא טרח לבדוק.

זה יכול לקרות לכל עיתונאי. ידיעה חזקה מגיעה סמוך לשידור המהדורה ואין זמן להצליב ואתה יודע שהמתחרים ישדרו ואתה נופל איתה. מתנצלים, מפרסמים מחדש את העובדות, מקווים שלא תגיע תביעת דיבה וממשיכים הלאה. זה מה שכל עיתונאי עושה. אבל עמית סגל מזמן אינו עיתונאי. בחברת החדשות של ערוץ 12 התהפכו על האייטם של סגל מיום שישי כבר למחרת ובאולפנים צעדה שורה של דוברים שהפריכו אותו מכל וכל, אבל דוברו הלא רשמי של ראש הממשלה המשיך להתבצר על גבעת הקפיטול ולנזוף במבקריו בווטאבאוטיזם זחוח. וזו כבר התנהלות של פוליטיקאי.

זו אינה הפעם הראשונה שסגל דוחף בכל כוחו אייטם שהודלף לו ממעון ראש הממשלה כמו מכונת קופי-פייסט, ואם אנחנו מכירים את מערך התעמולה של נתניהו אז גם לא האחרונה. החל מ"הפריצה האיראנית" לטלפון של גנץ ודרך "הקלטות ישראל בכר", הסיפורים האלה תמיד מגיעים בעיתוי הנוח לקמפיין כדי לבסס את הנרטיב שנתניהו מעוניין לצרוב בתודעת הציבור. במודע או שלא במודע, משמש סגל שוב ושוב צינור ומגבר למסרים הבוקעים לסביבתו של הנאשם מבלפור, והוא עושה זאת באופן סופר-אפקטיבי, בדיוק בקונטקסט ובמסגור שתואמים לצרכי השלטון. זה לכל הפחות צירוף מקרים מצער.

השאלה הגדולה, כמובן, היא מדוע עורכי המהדורות אינם עוצרים את הטירוף האנטי-עיתונאי הזה, והתשובה חייבת להיות שהם והממונים עליהם, במודע או שלא במודע, מהווים חלק אינטגרלי מטירוף המערכות. הברווז העיתונאי המסוכן ששידרו שלושת הערוצים עשוי להעיד על עומק השליטה של נתניהו בליינאפ או לפחות על יכולותיהם של יועציו ודובריו לתמרן את המערכות כרצונם ולשבש את עבודתן העיתונאית. בפועל מי שממשיך לצפות בהן, גם אם באופן ביקורתי, חושף את עצמו למכבש תודעתי שהייאוש והבלבול שאוחזים במחנה המרכז-שמאל הם מתוצריו המובהקים.

מה יש לומר בכלל על מהדורת חדשות שמוקלטת שעות מראש כבר תקופה, רק כדי לאפשר לפרשן הבכיר להשתלב בה? בזמן שחלף מהרגע שסגל התיישב באולפן והכריז על "דרמה" ועד לשידור חלפו שעות ארוכות בהן ניתן היה לבדוק את העובדות ולבקש תגובות. איש לא טרח לעשות זאת. המשמעות היא שהסטנדרטים הבסיסיים ביותר של מקצוע העיתונות הושלכו כאן מהחלון אל מותם, ואת הסיבה לכך אפשר בהחלט לשער. כך או כך, מי שממשיך לצפות במהדורות גם אחרי שהוכח שוב ושוב שאין הרבה קשר בינן ובין המציאות, יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו. זאת הרי חלק מהבעיה.

גם על סגל עצמו לא נותר הרבה מה להוסיף. הוא היה צריך לקבל את אחת מהצעות השיריון שהניחו לפתחו מטעם נתניהו ובנט ולהשתלב במערכת הפוליטית, מקום שבו יוכל לתת דרור לנאמנותו האידיאולוגית שבשמה הוא מתחזה לעיתונאי, מבלי שהדבר יהווה פגיעה באמינותו ובאמינות מעסיקיו. לא נשאר הרבה מהאמינות הזאת, אבל בפוליטיקה אמינות היא גם כך מצרך מיותר, בעוד שנאה, שיסוי וספינולוגיה שקרית הם סחורה מבוקשת. עמית סגל צפוי להסתדר עם זה היטב.

• ביקורת טלוויזיה
• עמית סגל
• אולפן שישי
• מחאת בלפור
• קשת
• דני קושמרו
• חברת החדשות
• בנימין נתניהו