גל הנוסטלגיה לאייטיז נמצא על אדי הדלק האחרונים שלו, אם בכלל נותר עוד מי שמתגעגע, והמסכים מלאים בגוויותיהן של סדרות שהן קורבנות אופנה שהגיעו למסיבה קצת מאוחר מדי, כמו "Pose" של FX על סצנת הבולרום הלהט"בית-ניו-יורקית באייטיז או "Glow" של נטפליקס שעסקה בסצנת ההיאבקות החופשית של האייטיז. שתיהן היו סדרות חביבות למדי שהלכו ואיבדו גובה יחד עם אובדן העניין ההדרגתי בעשור המקושקש ההוא ששינה את פני התרבות. "פיזיקל" של אפל TV+, שחזרה בשבוע שעבר לעונה שלישית ואחרונה, נראית בהקשר זה כמו עוד מאותו דבר. אבל היא לא.

>> המסך הענק: 20 סדרות הטלוויזיה הכי טובות עכשיו
>> אוגוסט בנטפליקס: 9 סדרות וסרטים שיעשו לכם את החודש

"פיזיקל" מתרחשת בקליפורניה של שנות ה-80 ומתמקדת בדמותה של שילה רובין, עקרת בית נואשת שבעלה מתעלל בה נפשית. בעונה הראשונה היא מגלה את המחול האירובי ונכנסת חזק לסצנה, על כל בגדי הספנדקס והלייטקס הצבעוניים שכרוכים בכך פלוס חותלות ומגבי זיעה ופסקול פופי תואם, ומשם מתחיל מסע של ישועה עצמית שבמהלכו היא הופכת לכוכבת מחול אירובי עם קלטות וידיאו פופולריות על כל ההעצמה הנשית שכרוכה בכך. אבל בניגוד לרוב הדרמות שבוחרות סצינת אייטיז להתמקד בה, "פיזיקל" היא קומדיה שחורה שמזכירה יותר את "קווין יכול ללכת להזד**ן" האדירה ויש לה זכות קיום מעבר לסטיילינג המושלם והתסרוקות המופרכות.

"פיזיקל" מעמיסה את הערכים הפמיניסטיים של זמננו על עשור שהיה בעיקרו מאוד שוביניסטי, והיא עושה את זה בחינניות ובקלילות שנדיר לראות כשעוסקים בהעצמה נשית. רוז ביירן, שחקנית נהדרת שכבר ראיתם בהמון דברים (ומככבת בימים אלה לצדו של סת' רוגאן ב"אפלטוני" המוצלחת), עושה כאן תפקיד כובש שמעורר אמפתיה טוטאלית והרמטית, ואחרי שצולחים את מחסום ה"אוף עוד סדרת אייטיז" מגלים עלילה שמושכת יפה מפרק לפרק וגם לא הופכת בשום שלב ל"סדרת בנות" (לא שיש משהו רע בזה). יתכן שאם "פיזיקל" הייתה מגיעה למסך מוקדם יותר היא הייתה הרבה פחות אנדרייטד. נמתין בסבלנות לגל הנוסטלגיה הבא.
>> פיזיקל, עונה 3 (10 פרקים בשידור שבועי), עכשיו באפל TV+

• המסך
• מה רואים הלילה
• אפל טיוי
• סדרות מומלצות
• אייטיז

אם גדלתם באייטיז לא יכולתם להחמיץ את "גרמלינס" (1984), סרטו המטלטל של ג'ו דנטה בהפקת סטיבן ספילברג, שנחשב משום מה באותן שנים כמתאים מאוד לילדים וצילק דור שלם. לטובת מי שהחמיצו: נער צעיר מקבל במתנה יצור מתוק מזן מוגוואי שאביו קיבל מסיני מסתורי. מדובר ביצור נדיר ומתוק שמגיע עם שלוש אזהרות: אסור לחשוף אותו לאור חזק, אסור להרטיב אותו ואסור להאכיל אותו אחרי חצות. כמובן שזה בדיוק מה שקורה, ולכן היצור המתוק ממליט מפלצתונים קטנים שמתפתחים בזריזות והופכים לשדונים רצחניים שטובחים באזרחי העיירה האמריקאית השלווה. מה פה לא מתאים לילדים. כך או כך, כמעט 40 שנה אחרי, הם חוזרים ממש היום לפריקוול מרהיב במהדורה מונפשת.

"גרמלינס: סודות המוגוואי" שעלתה היום ב-Max (מה שהיה עד לפני רגע HBOMax, והפך לחלק משירות דיסקברי+ כדי לבלבל את הצופים בכל דרך אפשרית), היא סדרת אנימציה בעלת אסתטיקה סינית/אוריינטליסטית יפהפיה שמספרת את סיפורו של אותו רוכל סיני זקן ומשונה מהסרט המקורי, רק שכאן הוא ילד בן עשר בשנגחאי שפוגש לראשונה את המוגוואי הקרוי גיזמו. זהו סיפור האוריג'ין של הסדרה, אבל נראה שיותר משהסדרה מבקשת לקרוץ לחובביו המקשישים ואפופי הנוסטלגיה של הסרט המקורי, היא מבקשת להתניע את הסיפור מחדש לכל המשפחה, תוך שהיא משמרת את ההומור של המקור האייטיזי אבל מוותרת על האימה.

הגרמלינס היו אמורים להפוך לאחד המותגים המנצחים של האייטיז, שלל סרטי המשך תוכננו ופסי יצור שלמים של צעצועים ומרצ'נדייז כבר נכנסו לפעולה, אבל כל מה שהיה יכול להשתבש בסרט ההמשך השתבש, והוא יצא רק בשנת 1990 והפך איכשהו בדרך לפארודיה על הסרט הראשון תוך כדי שהוא מתרסק בקופות ובביקורות ושורף את המותג לנצח. או שזה מה שחשבנו. סטיבן ספילברג שהפיק את ה"גרמלינז" באייטיז לא ויתר על פוטנציאל התמלוגים כנראה, והוא חתום כמפיק גם על הגרסה המצוירת. היוצר הוא הבמאי ויוצר הקומיקס האמריקאי ממוצא סיני צה צ'ון, שחקני הקול הם כמעט כולם אמריקאים ממוצא סיני, והעלילה מלאה בפולקלור סיני על שדים ורוחות. התוצאה היא סדרה שנראית כמו כיף גדול לכל המשפחה ולא בהכרח לחובבי הנוסטלגיה, לא משנה באיזה עשור גדלתם.

• המסך
• מה רואים הלילה
• אייטיז
• פנטזיה
• אנימציה

כל מי שקנה חולצת דרייפיט בשנים האחרונות חושב שהוא המציא את טרנד המרתון, אבל האמת היא שמרתון תל אביב-יפו היה אחד מאירועי הספורט ההמוני הגדולים בישראל מרגע השקתו אי שם ב-1981, ויש לנו את התמונות להוכיח את זה (ועל הדרך להוכיח שכל הנוסטלגיה לאופנה של האייטיז והניינטיז מבוססת על שקר).רגע לפני שובו של המרתון לעיר (שישי, 24.2) צללנו לארכיון העירוני כדי לנבור בעבר של המרתון העירוני האהוב, לפני עידן האינטרנט והסלפי, ימים אפלים ופרימיטיביים שבהם אנשים רצו להנאתם סתם כך בלי לחלוק תמונות מיוזעות באינסטגרם.

המרתון הראשון בתולדות העיר הוזנק כאמור ב-1981 מכיכר מלכי ישראל והתרוצץ מדי שנה ברחובות העיר עד 1995, אז בוטל בידי ראש העיר רוני מילוא עקב "תלונות תושבים על הפרעה לתנועה". אחחחח, כמה סתומים היינו. בין 1995 ל-2009 התקיים המרתון באופן לא סדיר וגם לא היה מרתון של ממש, כשהמארגנים מסתפקים בריצת חצי מרתון וריצת עשרה קילומטרים. רק עם חגיגות ה-100 לתל אביב, לפני 14 שנים, החזיר ראש העיר רון חולדאי את המרתון העירוני לעניינים בדיוק בזמן לטרנד הריצה העולמי, ומאז משתלט האיוונט על רחובות העיר מדי שנה. בשנותיו הראשונות נשא האירוע אופי עממי ולא "מקצועי" ותחליטו אתם אם הצילומים המרשיעים מעוררים נוסטלגיה חמימה או גיחוך חומל.

הנה, גם באייטיז ידעו לעשות באזז וחשפו חולצה רשמית למרתון

מזנקים בכיכר. כתוב שלוש פעמים "קו זינוק" אז אי אפשר לפספס

הידעתם? פעם היו עושים טקס לזוכים מספר ימים אחרי המרתון

רצים בתלבושת אחידה: פעם קטע של תיכוניסטים, היום של חברות הייטק

לא תמיד לבשנו חולצות דריי-פיט. כן, זה נחשב ביגוד לגיטימי

פיו פיו פיו. פעם היה מקובל להשתמש באקדח להזנקות

זהב: פעם התייחסו לאירוע המרתון כמו לאולימפיאדה קטנה

כל מרתון בניינטיז צריך להקת מעודדות, כמובן

השוס הגדול של הניינטיז: שעון אלקטרוני ענק

לסיים את זה בסטייל: קו הפיניש החגיגי במלוא הדרו

מרתון פלייטיקה תל-אביב יתקיים ביום שישי, 24.2, ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובהפקת חברת כפיים, בהשתתפות מעל 40,000 רצות ורצים הצפויים לקחת חלק באחד מששת המסלולים האורבניים העוברים ברחבי העיר: המרתון (42.195 ק"מ), חצי המרתון (21.1 ק"מ), מרוץ 10 ק"מ, מרוץ 5 ק"מ ומרוץ אופני יד לנכים. מקצה מיני מרתון לילדים יתקיים ברביעי, 22.2, (800 מטר ו-1.5 ק"מ); המקצים יוזנקו ויסתיימו בשדרות רוקח, בין גני יהושע למרכז הירידים.

השנה במוקד המרתון: ניסיונה של הרצה הבכירה הישראלית, לונה צ'מטאי סלפטר, לשבור את שיא העולם לנשים על כביש במקצה ה-10 ק"מ בו תשתתף.השיא עומד כיום על 30:01 דקות ונקבע בגרמניה על ידי הרצה אגנס גבט. צ'מטאי סלפטר, שרצה בין השאר במסגרת ה-NN Running Team בה חבר גם האלוף האולימפי בריצת מרתון, הצליחה לסיים ב-2019 את המרחק ב-30:05 דקות, זמן מהיר יותר מהשיא העולמי דאז, אך תוצאה זו לא נקבעה כתוצאה רשמית כיוון שמארגני התחרות בהולנד לא הקפידו על כל התקנות הנדרשות.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• מרתון תל אביב
• עיריית תל אביב
• אייטיז
• ניינטיז

רובוטריקים

אם היה לכם בילדות צעצוע ממש מגניב של רובוט שהופך למשאית או לטייפ או לדינוזאור, אתם יכולים להודות על זה לרונלד רייגן. ב-1984 הממשל האמריקאי בראשותו הסיר שלל הגבלות לפרסום – סמוי או גלוי – לקהל יעד של ילדים. כך קיבלנו סדרות-להיט כמו "כוח המחץ" (ג'י.איי.ג'ו), "הי-מן ושליטי היקום", "שיר-ה נסיכת הכוח" ו"הפוני הקטן שלי". כולן נוצרו במקשה אחת כמותג צעצועים וסדרת טלוויזיה שהותאמה לצרכי המותג (לפעמים הייתה גם סדרת קומיקס). אם תהיתם, נניח, למה כל הדמויות בהי-מן נראות פלוס מינוס אותו דבר, התשובה פשוטה – ככה אפשר להדפיס את כל הבובות באותה תבנית ולהחליף רק בגדים וצבעי שיער.

הרובוטריקים נולדו כצעצוע ביפן לפני שקיבלו שמות, עיצובים ואיפיונים חדשים שהותאמו לעלילת הסדרה המצוירת והקומיקס. אם להיות רובוט שמחליף צורה זה לא מספיק קול, הצורך בסיפור טלוויזיוני סוחף הכניסה פנימה את העובדה שמדובר בחייזרים במלחמה – טובים ומרושעים, כמובן. ההצלחה עלתה על כל דימיון ועד היום הסדרה (הטלוויזיונית או זו שקונים בחנות, לשיקולכם) היא אחד מהאייקונים הזכורים ביותר משנות השמונים. הרובוטריקים עדיין מככבים בסדרות טלוויזיה וקומיקס ובסרטים, הבא אמור לצאת לאקרנים בשנה הבאה. לא רע בשביל פרסומת לחתיכות פלסטיק מיפן.

ערוץ המזרח התיכון

לפני ששידורי הכבלים והלווין הכניסו לחיינו ערוצים עם שמות אנגלו-סקסים כמו פוקס קידז, קרטון נטוורק וסטאר וורלד, ילדי ישראל התמכרו לערוץ טלוויזיה מיסיונרי ששידר מלבנון. החיים בישראל מוזרים. הערוץ המשונה הזה נקלט במכשירי הטלוויזיה בישראל והתחרה במונופול של הערוץ הראשון בשנות השמונים עם תכנים מרגשים מהעולם: "חוש חש הבלש", "הפרוגלים", שלל סדרות גיבורי על ו"סקובי דו" לילדים, "בלשים בלילה", "רצח במשיכת קולמוס" ו"הוואי חמש אפס" למבוגרים. אה, והיה גם המון היאבקות, שהפכה להיסטריה של ממש בארץ והזניקה את האחים ואן אריק לתהילה מזרח תיכונית. כל זה, אגב, בלי כתוביות בעברית – אלה נוספו לשידור רק ב-1997.

מדבקות שלSandylion

אתם אולי לא מזהים את שמה של החברה הקנדית שהתהדרה בלוגו אלגנטי של אריה מחייך, אבל היא פחות או יותר שלטה בשוק המדבקות באייטיז ובניינטיז. אוקיי, הייתה גם ליסה פרנק, אבל הסטייל שלה היה יותר הזיית אסיד שהקיאה עליה קשת בענן. סנדיליון הציגו פנטזיית ילדות קצת יותר סבירה – ועדיין צבעונית ושמחה להדהים.

לא הייתה חנות צעצועים או ציוד משרדי שכיבדה את עצמה שלא החזיקה רולר מסתובב עם שלל דפי מדבקות תוצרת סנדיליון, מכל הסוגים והמרקמים: רגילים, נוצצים או פרוותיים (שכונו בפי כל "בדים", במילעל), שטוחים או תלת מימדיים, גנריים או ממותגים. אם זה לא מספיק, לסנדיליון היה גם אוסף מפואר של אלבומי מדבקות עם כריכות מרהיבות, חלקן אפילו הגיעו עם דפים מצוירים ומדבקות בנושא תואם לשיבוץ בתוכם. בעולם הקסום, הנאיבי והצבעוני של סנדיליון כל החיות חברות, מחייכות ונהנות יחד בפיקניקים עם אוכל חמוד (סנדוויצ'ים חתוכים למשולש, בעיקר).

View this post on Instagram

A post shared by ????????Sandylion Sticker???????? (@sandylionsticker)

מגאסון

אחרי ההצלחה החולצית של האטארי ולפני הגיימבוי והפלייסטיישן, כל ילד וילדה בישראל חשקו בקונסלת מגאסון משלהם. למי שנולדו מאוחר מדי להנות ממנה, המגאסון הייתה קופסת פלסטיק שהתחברה לטלוויזיה ועבדה עם משחקים בצורת קסולת פלסטיק קטנה. לפעמים המשחק היה נתקע ואז היה צריך להוציא את המשחק ולעשות פו. המגאסון הייתה בעצם חיקוי – אחת מיני חיקויים רבים של קונסלת המשחקים Famicom / NES של נינטנדו שהייתה נפוצה באירופה והגיע גם אלינו, וגם הקונסולה האורגינלית של נינטנדו שווקה בארץ, אבל עלתה יותר ובהתאם הצליחה פחות.

בין המשחקים המיתולוגיים של המגאסון היו בעצם שלל משחקי נינטנדו של התקופה ("Duck Hunt", "האחים סופר מריו" המקורי ועוד) לצד שלל כותרים עם אסתטיקת 8-ביט חמודה ששרדה במפתיע את מבחן הזמן. בנינטנדו יודעים היטב שיש נתח שוק לא קטן שעדיין מתגעגע לקונסולה הנוסטלגית ומאפשרת מפעם לפעם לשחקנים לחזור לעבר המיתולוגי שלה – לא רק בכך שרוב הסדרות הגדולות שלה מאז עדיין ממשיכות, אלא גם בכך שגם ב-Wii ועכשיו עכשיו שוב בסוויץ' – שחקנים.ות עם מנוי פעיל לשירות האונליין של הקונסולה יכולים לשחק בחינם במשחקים קלאסיים ולהרגיש נוסטלגיה חמימה. או להרגיש ממש זקנים.

מועדון הבייביסיטר

כבר עשורים אנד קאונטינג שספרים לילדים ונוער מגיעים בסדרות, שלפעמים נמשכות מספר תלת ספרתי של כרכים. זה היה גם המקרה של "מועדון הבייביסיטר" שיצרה אן מ.מרטין. בין 1986 ל-2000 פורסמו יותר מ-200 ספרים בסדרה, שנכתבו על ידי מרטין או בעזרתם של סופרי וסופרות צללים. הפורמט היה פשוט וגאוני – ארבע נערות אמריקאיות מקימות יחד חברת שמרטפות, מסתבכות בצרות ולומדות שיעורים לחיים, כשכל ספר מסופר מנקודת מבטה של נערה אחרת. עוד ועוד נערות הצטרפו עם הזמן לקבוצה, כשלכל ילדה ונערה הייתה האחת שהכי דומה לה ולכן גם הכי קל לה להזדהות איתה. מודל שיווקי מושלם.

כמו כל דבר מהתקופה, גם הצלחת הסדרה תורגמה לשלל נכסים מניבים – ספרי ספיישל וספין-אופים שונים ומשונים, עיבוד קולנועי וטלוויזיוני, משחק מחשב ומלא מרצ'נדייז. לקראת החלפת המילניום הפופולריות דעכה, אבל הסדרה לא נעלמה לגמרי. גרסה מחודשת של הספרים בפורמט של רומן גרפי יצאה לדרך ב-2006 וממשיכה להתפרסם, והייתה גם סדרת טלוויזיה חמודה מאוד שזכתה לשתי עונות בנטפליקס ולמרבה הצער בוטלה לא מזמן.

טים ברטון המוקדם

היום אנחנו כבר מכירים את הנוסחה בעל פה: שחור לבן, פסים, איפור גותי, אווירה אפלולית, אאוטסיידרים שבסוף יוצאים מנצחים ועד לא כל כך מזמן גם הלנה בונהאם קרטר וג'וני דפ. קחו 30-35 שנה אחורה וטים ברטון הוא עדיין לא היוצר העייף, הממוסחר והשחוק שהוא היום, אלא קולנוען צעיר שממגנט למסך כל פריק, פאנקיסטית או ילד.ה שיושב.ת בשקט בספסלים הקדמיים של ההסעה. הוא היה מקורי, הוא היה כיף, היה לו הומור, והיה לו כישרון מדהים לשדך את השחקנים הכי שווים עם דמויות שהפכו כמעט מיידית לאייקוניות. תחשבו על ג'ק ניקולסון או מישל פייפר בסרטי "באטמן" הראשונים, על וינונה ריידר ב"ביטלג'וס", על "המספריים של אדוארד" ו"הפלישה ממאדים". ברטון לא סתם פיצח את הדרך למכור את התרבות הגותית-אלטרנטיבית להמונים, הוא גרם למוזרי כל העולם להרגיש פחות לבד (וללמוד להתלבש מגניב).

והיה גם את "הסיוט שלפני חג המולד", הסרט האהוב על מיליוני ילדי אימו מרחבי העולם, שברטון הדביק עליו את השם שלו למרות שהבמאי היה בכלל הנרי סליק. הוא, אגב, עדיין עושה עבודה מדהימה ובדיוק יצא לו סרט חדש בנטפליקס, תגגלו.

קרוב רחוק

לאורך השנים ישראלים התמכרו להמון אופרות סבון. מכל העולם, בכל השפות, לכל הגילאים. היום כולם מתמכרים לדרמות קוריאניות או סדרות היסטוריות מסין, לפניהן היו הטורקיות, המקסיקניות, הארגנטינאיות וכמובן האמריקאיות, רצוי כאלה עם כריות כתפיות משוגעות. גם לאוסטרליה היו כמה יציאות אהובות, נגיד "מועדון הלבבות השבורים". בסוף שנות השמונים הייצוא הכי לוהט מארץ הקואלות הייתה "קרוב רחוק", שסיפרה על משפחת פלטשר המקסימה ונערי האומנה שהכניסו לביתם בעיירת חוף קסומה למראה. למסך הישראלי הסדרה הגיעה בזכות ערוץ 2 הניסיוני, בעצמו תופעה שמרגישה בדיעבד כמו הזייה קולקטיבית. גם כאן היא הפכה ללהיט ואם תעירו את ילדי התקופה באמצע הלילה הם כנראה עדיין יצליחו לתקלם את מילות שיר הפתיחה.

החלק המוזר באמת פה הוא שהסדרה הזו בעצם מעולם לא ירדה מהמסך. היא משודרת יום יום מאז 1988 וכבר מתחילה להתקרב לפרק ה-8,000 שלה. כן, באמת. בהתאם לכך, בערך כל סלב תוצרת אוסטרליה עבר שם מתישהו. רשימה חלקית: ראסל קרואו, כריס וליאם המסוורת', הית' לדג'ר, איילה פישר, נעמי ווטס וכמובן, מרגו רובי.

אורגנית

רוצים לגדל ילד מוזיקלי אבל אין לכם מקום לפסנתר בבית? אין בעיה, רכשו עוד היום אורגנית קומפקטית ונוחה לאחסון! בעזרת האורגנית ילמד גם הילד שלכם איך לנגן את אותן 5-6 יצירות קלות לשינון. אם יהיה לכם מזל, הוא יקלוט את הקטע מספיק טוב בשביל לטרחן לכל המשפחה המורחבת מחרוזת מלהיטי התקופה בבר מצווה שלו. אם לא יהיה לכם מזל, הוא יתלהב יותר מדי מהכפתור שמשמיעים אפקטים ומנגינות מוקלטות ויעשה לכם חור בראש. בהצלחה וד"ש לזאב נחמה.

להיטי קלאב מד

איך נתאר חופשה של משפחה ישראלית בין 1985 לסוף הניינטיז? נדמיין יעד חמים לחופי הים התיכון, נתבל במגלשת מים או שתיים, נוסיף ביטויים כמו "הכל כלול" או "כפר נופש", נעמיס פסטה מוקרמת בבופה, נחביא מגבות ממותגות וסבונים במזוודה ונקנח בארטיק ענבים ליד הבריכה. הפסקול של כל האיכות והיוקרה הזו הורכב משירים לטיניים מלהיבים, להיטי יורופופ מטופשים ועוד פנינים של פופ רקיד ואינטינסיבי. נער הפוסטר הוא אגאדו, מלך הכיתה הוא קוקו ג'מבו, המלכה היא כמובן המקרנה. עוד בחבורה: למבדה, בליאנדו, לטינוס, Bamboleo של הג'יפסי קינגז, קוטן-איי ג'ו וסקטמן ג'ו, זוכי אירוויזיון לדורותיהם, המנוני הפעלות כמו YMCA או Hands Up וגם השיר הצרפתי ההוא שמתברר שנקרא La Bonne Franquette. אנחנו מקווים שאתם זוכרים את כל התנועות.

פרסומות (כלומר, תשדירי שירות) לפירות וירקות

ב-1993 החלו לשדר פרסומות בטלוויזיה הישראלית. כלומר, היו פרסומות גם קודם, בבתי הקולנוע ובעיתונים למשל, אבל פרסומות מצולמות? לא ולא, לנו יש תשדירי שירות. לגמרי שונה. שנות השמונים הייתה תקופה מאוד פוריה לסוג ספציפי לאללה של תשדירים כאלה, באדיבות מועצת הפירות ומועצת הירקות. כך קיבלנו את קורין אלאל שרה על עגבניות, את שחקנית הטניס ששיווקה לנו בננות על תקן "פצצת אנרגיה צהובה", את סדרת האקשן המצוירת על יחידת הקומנדו כוח תפוח וגם פרסומת לאשכוליות בכיכובה של נבחרת נשים בחולצות צהובות ובלי חזייה.

חלק מתשדירי השירות נשארו עם ילדי ניינטיז עוד כמה שנים קדימה כששולבו בקלטות וידיאו ילדים, שעוד לא היו מתוחכמים מספיק ללחוץ על הפאסט פורווד בשלט. אנחנו מדברים כאן בעיקר על סדרת הפרסומות המצוירות על כוח תפוח או הפרסומת הקאמפית והמדהימה של עינת ארליך לתפוח (אדום גדול וזה הכל) – וגם על היציאה המטורללת לגמרי שהיא פרסומת האימים לקיווי.

• ❤ תרבות
• טלוויזיה
• נוסטלגיה
• אייטיז
• ניינטיז
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 921 // משבר גיל ה-40 שלי

"מחלקות העיתונים" הגיעה לספרייה של אמזון פריים בזמן קצת בעייתי – פחות מחודש אחרי סיום העונה הסופר מדוברת של "דברים מוזרים".ההשוואה בין שתי הסדרות מתבקשתוהייתה קופצת בכל מקרה, אבל "מחלקות העיתונים" היא לא חיקוי של הלהיט מבית נטפליקס. קודם כל, כי הקומיקס שכתב בריאן קיי וון החל לרוץ לפני שהפרק הראשון של "דברים מוזרים" שודר, אבל בעיקר כי השוני בין הסדרות גדול מהדימיון ביניהן.

הסדרה, שעונתה הראשונה כוללת שמונה פרקים, מתחילה לפנות בוקר, ביום שאחרי האלווין 1988. ארבע נערות בנות 12 – ארין, מאק, טיפאני וקיי.ג'יי – נפגשות לפנות בוקר בעבודתן כמחלקות עיתונים על אופניים. לפתע דברים מתחילים להשתבש, ובדרך שלא ברורה להן אפילו קצת, הן מוצאות את עצמן בשנת 2019, מסובכות לחלוטין בעניינים גדולים בהרבה על מידותיהן. לא רק שהן נמצאות בעתיד רחוק עם חוקים וטכנולוגיות חדשות, הן נחתו בדיוק באמצע שדה הקרב של מלחמה סודית וקטלנית בין נוסעים בזמן.

>>נו כבר מארוול, מתי האקס-מן מגיעים ל-MCU? יש לנו כמה הימורים

בכל הנוגע למדע בדיוני הסדרה מטפלת חצי כוח, ודברים מתחילים להיות ברורים יותר רק לקראת אמצע העונה, אבל בתכלס, המד"ב הוא רק תירוץ. מה שהסדרה באמת רוצה לדבר עליו הוא מערכות היחסים בין הבנות, אבל גם בין העבר והעתיד, הילדות והבגרות. זה נכון במיוחד במקרה של ארין (ריילי ליי נלט), שתוך זמן קצר מאוד ב-2019 פוגשת את עצמה המבוגרת והחרדתית (אלי וונג). ארין מאוכזבת ממה לגלות שבבגרותה היא לא הגשימה את כל משאלות הילדות שלה, אפילו לא חלק מהן. ובכלל, היא לא נראית מאושרת במיוחד.

המפגש בין שנות השמונים ו(כמעט) ימינו הוא הלב הרגשי של הסדרה וגם האלמנט הכי מעניין שלה. ההתנגשויות האלה מתוארות באופן רגיש ומלנכולי. יותר מאשר סדרה שתגרום לדור האיקס לקפוץ במקום ולהגיד "יואו, היה לי כזה ווקמן", זו סדרה שמכוונת לנוסטלגיה מהסוג המריר-מתוק, זו שיש בה התרפקות אבל גם מלנכוליה, געגוע או אפילו אכזבה. מעבר לזה, ההתנגשות בין שני העולמות כתובה באופן אמין למדי – הדמויות מגיבות בצורה אנושית מאוד, מזדעזעות, נבהלות, לפעמים בורחות. הן לא מתאפסות במהרה כדי להבין מה עושים ואיך מצילים את העולם, וגם כשהעולם מסביבן לגמרי מטורלל יש להן זמן לכעוס, להתבלבל ולעשות טעויות.

>>בסדרה הבלשית הזו כבר יודעים מי הרוצח, אבל היא שווה את הסבלנות

ובכל זאת, ל"מחלקות העיתונים" עוד יש לא מעט מקום להשתפר. היא מציגה סיטואציות מושכות ומעניינות ושומרת היטב על המתח, אבל הצגת הדמויות שלה בעייתית ואיטית מדי. חצי מהחבורה – מאק המרדנית הזועמת וארין הלחוצה – מקבלות הרבה יותר זמן מסך משתי חברותיהן, שמפסידות בקרב הזה גם לארין המבוגרת וללארי הנוסע בזמן (נייט קורדרי). חצי עונה פנימה אנחנו מכירים אותן ברמה שטחית למדי, למרות החשיבות שלהן לעלילה. אם נחזור לרגע קצרצר ל"דברים מוזרים", ההצלחה שלה קשור בהכרח לחיבור העמוק של הצופים לדמויות, ולכך שכל דמות מביאה משהו שונה ומעניין לסיפור. הדינמיקה בקבוצתית של "מחלקות העיתונים" לא רעה, אבל עדיין לא עמוקה ונוגעת ללב מספיק כדי שבאמת נדאג לגורלן של הנערות הללו.

למרות חריקות כאלה ואחרות, זו עדיין סדרה מבטיחה עם גישה משלה לנושא, יהיה זו נוסטלגיה או מסע בזמן. היא לא מושלמת, אבל הבגרות הרגשית שלה מרעננת למדי ודווקא העובדה שהיא לא סנסציונית ועמוסה באקשן ודרמה הופכת אותה לייחודית ומסקרנת יותר. נקווה שהעתיד שלה יהיה טוב יותר משל "שמי לילה", עוד סדרת מדע בדיוני של אמאזון מהשנה האחרונה שבוטלה לאחר עונה אחת בלבד (וחבל).

העונה הראשונה של "מחלקות העיתונים" זמינה עכשיו באמזון פריים וידאו במלואה

• המסך
• קומיקס
• אמזון
• סטרימינג
• דברים מוזרים - Stranger Things
• אייטיז
• נוסטלגיה