רק לפני כמה שעות התרחש אירוע ירי במועדון הלהטב״ק "Club Q" שבקולורדו. 5 הרוגים, 18 פצועים. עוד לא ידועים כל הפרטים, אבל נכון להיום ההשערה היא שמדובר שוב בפיגוע על רקע הומופובי. והאירוע גם התרחש בתזמון סמלי במיוחד – יום הזיכרון הטרנסג׳נדרי, לזכר אלו שנרצחו כתוצאה מטרנספוביה.

מאז פרסום תוצאות הבחירות רבים – מימין ומשמאל, מתוך הקהילה ומחוצה לה – מנסים להרגיע ולטעון שזכויות הקהילה הגאה בישראל לא הולכות להיפגע, ושהכל רק דיבורים. נכון לעכשיו אין לדעת בוודאות אם אכן תיפגע הקהילה באמצעות חקיקה ובפעולות אקטיביות של הממשלה כנגדה, אך דווקא היום ראוי להדגיש שגם למילים והתבטאויות יש השלכות מרחיקות לכת. בשנה האחרונה גורמים קיצוניים ובעלי כוח פועלים ביתר שאת על מנת להחדיר מסרים אנטי להט״בים: הרחקת תכנים להט״בים ממערכת החינוך, נירמול השיח על טיפולי המרה, התנגדות למצעדי גאווה, החדרת מושגים כמו ״להט״ביסטן״ ו״טרור להט״בי״ ובריונות אלימה כלפי האוכלוסיה המוחלשת ביותר – האוכלוסייה הטרנסית.

כבר היום ניתן לראות שהמסרים מתחילים לחלחל ולקבל גיבוי. בשבוע שעבר סמיון גרפמן התבטא בחריפות באופן טרנספובי והומופובי באירוע של התאחדות הסטודנטים וקיבל תמיכה רחבה ברשתות החברתיות. כשרפי פרץ הביעה תמיכה בטיפולי המרה לפני כשלוש שנים פרצה סערה גדולה וגינויים נשמעו מקצה לקצה במערכת הפוליטית – לרבות גינוי חד משמעי מצד ראש הממשלה נתניהו. אך כיום ערוץ 14 באופן כמעט יומי מקדם מסרים אנטי להט״בים בעוד שחברי הציונות הדתית מדברים על הומוסקסואליות כמחלה ועל הלהט״בים כמסוכנים ואלימים – והציבור עובר לסדר היום.

ולצד ההומופוביה המתגברת ניתן לראות גם ניצנים מעוררי חשש של גישה מקלה כלפי נשק. בחודש שעבר איתמר בן גביר שלף את נשקו מול מתפרעים, ובשבוע שעבר זו הייתה אשתו אילה שהגיעה בקז׳ואליות עם נשק למפגש נשים כאילו היה עוד אקססורי אופנתי. כל אלו עשויים להרגיל חלק ניכר מהציבור לראות באקדח פריט אישי לגיטימי במקום מכונת הרג מסוכנת, ולהכשיר את לבבותיהם להכלה של מדיניות נשק מקלה יותר.

פיגוע הירי שהתרחש היום בקולורדו הוא תקרית הירי ההמונית ה-702 במספר בארצות הברית רק בשנה הנוכחית. ברחבי העולם המערבי הנתונים מצביעים על פשעי שנאה הולכים וגוברים כלפי להט״בים שמגיעים בעיקר כתוצאה מההסתה המתגברת נגדם. את ההידרדרות במדינת ישראל כבר ניתן לראות, ועכשיו חשוב יותר מתמיד להשמיע קול ולהיאבק בה – כדי למנוע את האסונות הבאים, שעשויים לקרות הרבה יותר קרוב לבית.

• להט"ב
• להטבופוביה
• טור דעה
• ארה"ב
• אמריקה

מרץ 2020. העולם כולו יושב בבית מול נטפליקס, וכמעט כולם הופכים בעל כורחם למושקעים רגשית בסאגה ההזויה של ג׳ו אקזוטיק, אחד הטיפוסים הקיצוניים שנראו על המסך – רדנק, זמר חובב, גיי שנשא לבעלים שני סטרייטים בו זמנית, וחובב נשק מושבע. לפרנסתו, הוא מגדל ומרביע חיות אקזוטיות רבות – בעיקר חתולים גדולים, ומשקיע את עיקר זמנו ביריבות ארוכת השנים שלו עם קרול בסקין, בעלת מקלט לחיות אקזוטיות שנלכדו בשבי.

קרול עצמה היא אשה לא קלה, שגם לה עבר מפוקפק במידת מה (בעלה הראשון נעלם ולטענת ג׳ו אקזוטיק – היא האכילה אותו לחתולים). היריבות ביניהם היא עיקר העלילה של העונה הראשונה, כשבסופה ג׳ו אקזוטיק נכנס לכלא באשמת התעללות בבעלי חיים וקשירת קשר להתנקשות בחייה של קרול בסקין.

אחרי העונה הראשונה שהייתה כל כך הזויה, והגיעה למקומות קיצוניים באמת, נדמה היה שאין כל כך לאן להמשיך. אבל היוצרים הבינו שההד הציבורי לסדרה עתיד להוביל להתפתחויות נוספות, אז הם המשיכו לתעד. אם העונה הראשונה הייתה רכבת הרים של ביזאר דרומי, העונה השנייה היא נסיעה ברכבת שדים שחושפת עוד ועוד שלדים בארונות של כל אחת מהדמויות. באופן כמעט קוסמי, הדמויות פה מספרות את הסיפור של ארה״ב בשנה האחרונה, ואת חוסר היכולת לקבל אמת אחת כמוחלטת.

https://www.youtube.com/watch?v=pT4NYto3abM

בין אם במאמצים לשכנע את טראמפ לחון את ג׳ו, לחוסר היכולת של כמעט כל המעורבים לקבל פסקי דין של הממשלה הפדרלית, להחלטה של קרול לפרסם את כל יומניה האישיים במעין הצפת מידע פרוורטית, או לרצון של כולם, כולל כולם, לשווק את עצמם כמעט בכל מחיר – החל מעורך הדין שמזגזג בין הצדדים וכלה בשופט שהוא חקיין של אלביס. אמרתם אמריקה? קיבלתם.

מה לעזאזל? 5 דברים שלמדנו מהעונה הראשונה של טייגר קינג

אם העונה הקודמת הציגה בעיקר את תוצרי ההתנהגויות המופרעות של המשתתפים, העונה הזאת צוללת לתוך הנסיבות. מצטיירת בה תמונה מטרידה לא פחות של ההיסטוריה של ג׳ו ופרופילים קצת יותר מורכבים של דמויות המשנה הרבות שהן בעצם הכוחות המניעים של הסיפור. כל אחד יותר גרוע מהשני, במעין חד גדיא של אנשים דוחים שמפילים את האשמה על אנשים דוחים יותר, וגורמים לג׳ו אקזוטיק להיראות כמו הרע במיעוטו. לעונה הזאת מצטרפות גם בנותיו של דון לואיס, בעלה הראשון של קרול, בניסיונותיהן לגלות את האמת על גורל אביהן, בלש אינטרנט העונה לשם ״ריפר״, ועוד שלל אנשי חתולים.

אם בתחילת הדרך החתולים היו סלע המחלוקת, הפעם הקרב הוא על האמת והנרטיב – ועל מי שזוכה לספר את הכל.גם לגיבורי הסדרה וגם לי כצופה נעשה קל לשכוח את הקורבנות האמיתיים שמוצגים כאן – בעלי החיים. בעונה הזאת, הנוכחות של ארגוני זכויות בעלי החיים הרבה יותר מורגשת, ומשמשת מעין עוגן חזרה למציאות בין הריקודים של קרול ברוקדים עם כוכבים להתפרצויות זעם של רדנקים מופרעים.

הפרקים החדשים יותר קשוחים מאלה של העונה הראשונה. תתקלו פה בפחות קליפים של ג׳ו אקזוטיק, יותר תככים ואיומי רצח. אבל היא משלימה הרבה חוסרים ומציירת תמונה מפורטת יותר של העוסקים בדבר, שגם הם דמויות קיצוניות לא פחות מג׳ו אקזוטיק בכבודו ובעצמו, שעדיין יושב בכלא, וממתין למשפט מחודש.
טייגר קינג 2, נטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• ארה"ב

בסוף, מה שנשאר זה מם. להגנתו של דה וויקנד, הוא באמת ניסה. חרף כל מגבלות הקורונה שעמדו כנגדו, מופע הסופרבול שלו היה לכל הפחות מרשים. בהיעדר יכולת להעמיד במה במרכז המגרש כמו במופעי עבר, הזמר ניצל את החללים השונים של אצטדיון "ריימונד ג'יימס" בטמפה פלורידה ופיזר את ההופעה שלו בין היציעים, המסדרונות, ולבסוף גם הדשא. במהלך 13 וחצי דקות הזמר הקנדי הספיק לבצע 8 משיריו, כולל גרסה איצטדיונית ל-"House of Balloons" ממיקסטייפ הבכורה שלו שיצא לפני עשור בדיוק, וסיים בביצוע בוהק ללהיט הגדול של 2020, "Blinding Lights", עם אינספור כפילים חבושים שהמשיכו את הסיפור הרציף שליווה את הקליפים וההופעות שלו מהשנה האחרונה. ובכל זאת, מה שנשאר מהמופע הזה הוא בסך הכל מם.

מבחינת דה וויקנד עצמו, מדובר ללא ספק בניצחון. זה אפילו לא משנה אם זו היתה באמת הופעה טובה (זו לא) או אם הוא הצליח לייצר איזה רגע מוזיקלי שייזכר לדורות (הוא לא), העיקר שנשאר מם. הופעות המחצית של הסופרבול כבר מזמן לא עוסקות במוזיקה ואפילו לא במופע עצמו, אלא בוויראליות. תחשבו לשנייה על הופעות הסופרבול של השנים האחרונות, ומה שתזכרו זה רק את החזה החשוף של אדם לוין (2019), ריחוף החוטים של ליידי גאגא (2017) או כריש של קטי פרי (2015). למען האמת, הפעם האחרונה ששיר השאיר חותם היה בביצוע של ביונסה ל-"Formation" ב-2016, וגם זה בעיקר בזכות המתח הפוליטי שלווה לו.

הסיבה לכך היא שמופע הסופרבול עוסק כולו בנראות, לא בתוכן. הפרט שנוטים לפספס בנוגע למופעי המחצית הוא שהאמנים בכלל לא מקבלים תשלום עבורם. למעשה, רובם אפילו משלמים בעצמם: חצי מהמופע מסובסד על ידי הספונסר פפסי, בעוד שהחצי השני משולם על ידי האמן עצמו. על פי דיווחים בתקשורת האמריקאית, דה וויקנד הוציא 7 מיליון דולר על המופע, וזה עוד בשנה שביטלה לו את סיבוב ההופעות. הכסף חוזר לבסוף בזכות החשיפה הענקית של השידור החי לכ-100 מיליון צופים, מה שמתבטא בקפיצה בהאזנות הסטרימינג (ההאזנות של ג'יי לו זינקו בכ-150% אחרי המופע של שנה שעברה, של שאקירה בכ-220%) ובהעלאת מחירי הכרטיסים להופעות, כשיחזרו.

לא שאני תמים, הרי הערך התרבותי של מופעי המחצית שקול לזה של הפרסומות מאז ומתמיד, אבל העמדת הפאסון המוזיקלי כבר לא עובדת גם כשמדובר באמן פופ הרפתקני ומוערך כמו דה וויקנד. היוקרה של המעמד הולכת ופוחתת, על אחת כמה וכמה ברגע שנזכרים שבעצם מדובר בתרגיל הסחת דעת של ליגת ה-NFL, שמעורבת עד מעל הקסדה בפרשיות, בין אם זו ההתעלמות מהנזקים המוחיים ששחקנים סופגים על המגרש או היחס האכזר לו זכה קולין קאפרניק על מחאותיו במהלך שירת ההימנון. במופע הסופרבול של 2019, למשל, ריהאנה סירבה להופיע לאות סולידריות עם קאפרניק, וכך גם מגוון אמנים שחורים כמו אנדרה 3000, קארדי בי, מרי ג'יי בלייג', אשר, לוריין היל וניקי מינאז. בסוף אטלנטה, העיר האמריקאית הכי מוזיקלית של העשור האחרון, הסתפקה במארון 5.

הופעות המחצית הגדולות בהיסטוריה

מופע הסופרבול של השנה היה השני שנוהל על ידי רוק ניישן, תאגיד הבידור הענק שבראשותו של ג'יי זי, שבבירור נשכרה על ידי ה-NFL במטרה להשקיט מעט את הרעש שליווה את פרשיית קאפרניק. שיתוף הפעולה הלא צפוי הזה הגיע בסך הכל שנה אחרי שג'יי אמר בשיר "APESHIT" שהוא סירב בעצמו להופיע בסופרבול, וש- "אתם צריכים אותי, אני לא צריך אתכם", מה שהתברר בדיעבד כמדויק. יותר משדה וויקנד היה צריך את מופע הסופרבול הסתמי הזה, הם היו צריכים אותו, וחשוב מזה, אנחנו פשוט לא היינו צריכים את זה. ספק אם נצטרך גם את המופע של שנה הבאה, כי בסופו כל מה שיישאר זה בסך הכל מם נוסף, ויש לנו כבר מספיק מזה. למרות שהמם של דה וויקנד אבוד במסדרון אורות באמת נחמד.

• ביקורת מוזיקה
• סופרבול
• ארה"ב
• דה וויקנד
• ספורט

מעריצי סדרות טלוויזיה יכולים לפעמים להיות בלתי נסבלים. אני יודע כי אני לגמרי אחד כזה. תיאוריות על דמויות, חיפוש אובססיבי של פאקים בהמשכיות והנטייה לנטפק את הדבר הקטן ביותר הפכו בשנים האחרונות לרעה חולה של כל האינטרנט – והדרך הטובה ביותר להבהיר עד כמה הטירוף עמוק היא בעזרת תיאוריה פארודית שיצר תסריטאי בשם דוויין מקדאפי, הנקראת תיאוריית טומי ווסטפול. התיאוריה גורסת שרוב סדרות הטלוויזיה האמריקאיות מתקיימות כולן בתוך ראשו על נער אוטיסט.

התיאוריה מתחילה מפרק הסיום הנודע לשמצה של דרמת בית החולים המצליחה "St. Elsewhere", ששודרה לאורך שנות ה-80 ברשת NBC. אני אומר נודע לשמצה, כי הפרק סוגר את הסדרה באופן כל כך מטופש שהוא היה גורם אפילו למעריצי "אבודים" להסמיק – אחרי שש עונות, ואחרי שזכתה להכרה כאחת הסדרות הטובות בזמנה, הפרק האחרון רומז כי כל עלילת הסדרה, כל הדמויות שהצופים אהבו, כל ההשקעה הרגשית הזו, כולה התקיימה בתוך דמיונו הפורה של טומי ווסטפול, הנער האוטיסט שבקושי הופיע בסדרה עד כה. זה סיום מתסכל, אין ספק, אבל איך הוא קשור בדיוק לסדרות אחרות? ובכן, זוכרים את הפרסומת ההיא עם האיידס על זה שאם אתם שוכבים עם החבר שלכם בלי קונדום, אתם שוכבים עם כל מי שהוא שכב איתו בלי קונדום? אז ככה.

עוד "חכמים בלילה":
למה ראפרים אומרים "יו"?
כך נולד הפיצ'ר הכי מעצבן בטלוויזיה
שמתם לב שכל הסדרות משתמשות באותו עיתון כבר 50 שנה?

ב"St. Elsewhere", כמו בהרבה סדרות טלוויזיה, נהגו לעשות קרוסאוברים. כך הופיעו שם דמויות, למשל, מהסדרה "רצח מאדום לשחור" – כלומר, לפי התיאוריה, גם היא קיימת בתוך דמיונו של טומי ווסטפול. מכאן, בעזרת רשת קשרים שלא מביישת את המשחק שישה צעדים מקווין בייקון, נכנסה לתוך היקום הטלוויזיוני של טומי ווסטפל כמות פסיכית של סדרות, החל מדרמות ריאליסטיות כמו "הסמויה" ו"חוק וסדר", דרך קלאסיקות מד"ב כמו "ד"ר הו" ו"סטארטרק" ועד לקומדיות פרועות כמו "משפחה בהפרעה" ו"המשרד". אז כן, התיאוריה הזו נועדה להגחיך את הנוקשות התפיסתית של מעריצים, אבל הפכה לרעיון משעשע במיוחד שישאיר אתכם עם ספק קל בנוגע לשאלה אם הסדרה האהובה עליכם בעצם נחלמה על ידי נער עם אוטיזם.

• חכמים בלילה
• המסך
• סדרות
• ארה"ב
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לא הרבה אחרי שהרשתות החברתיות השתלטו עלינו ושינו לחלוטין את האופן שבו אנו צורכים תכנים, הבינו יצרניות התוכן שנוסטלגיה היא קונספט מקליק. אייטמים בסגנון "איפה הם היום" היו קיימים שנים לפני באזפיד ושכפוליו, אבל כמו כל מה שקורה בתיבת התהודה הקרויה המדיה החברתית – נפח הפעילות הנוסטלגית עלה ועלה ונדמה שאיתו גם הצורך שלנו לצרוך אותה.

הנוסטלגיה של תרבות הפופ היא לא רק לתקופות שבהן התכנים היו טובים יותר. יש כיום סדרות טלוויזיה טובות בהרבה מאלו ששודרו בעשורים קודמים, אך הנוסטלגיה מכוונת כלפי מי שאנחנו היינו כשצפינו, למשל, ב"חברים" – תמימים יותר, מסופקים יותר, חרדתיים פחות. מוצרי תרבות נוטים לנוסטלגיה כשהמציאות הנוכחית מאיימת, והאמריקאים חיים כיום בתחושה שהנשיא שלהם עלול בכל רגע להמיט עליהם חורבן.

עוד כתבות מעניינות:
הטריילר לסרט האיחוד של "חברים" מכניס את המעריצים להיסטריה
הסדרות הכי טובות הופכות למשחקי מחשב מהאייטיז
האמת כבר לא שם: "תיקים באפלה" איבדה את התמימות

עם טראמפ בבית הלבן וכל החרדות שנלוות לכך, אין פלא שתרבות הפופ האמריקאית מבקשת להתרכזבהחייאה של כותריםשיותר מכל מעניקים לצופיהם נחמה. העיבודים המחודשים של "היפה והחיה" ו"ג'ומנג'י" היו שניים מחמשת הסרטים הרווחיים ביותר בארצות הברית בשנה החולפת, וההחייאה של "צער גידול בנות" הייתה אחת הסדרות הנצפות ביותר ב־2016 – לא רקבנטפליקסאלא בכל פלטפורמה. הפרקים הראשונים של החידוש של "וויל וגרייס" העניקו ל־NBC רייטינג שהם לא ראו מאז הניינטיז. הפקות אלה עונות לא רק על הצורך לדעת איך נראית היום קימי גיבלר, אלא מספקות גם שמיכת ביטחון מוכרת ונעימה שמגנה עלינו מהצורך להתמודד עם העולם החדש והלא כל כך מופלא שנקלענו אליו.

בנטפליקס השכילו לשכלל את תחושת הנחמה ולהחביא את הנוסטלגיה גם בסדרות שאינן תקופתיות. אם "דברים מוזרים" היא כולה מחווה לסרטי אייטיז וגם מתרחשת בעשור ההוא, "13 סיבות" שמתרחשת בימינו אנו מבוססת על קלטות אודיו ומכשיר ווקמן, והפסקול שלה משופע בלהיטי ניו ווייב או גרסאות כיסוי שלהם. גם "GLOW", "מיינד האנטר" ו"קיץ אמריקאי חם ורטוב" שותות מבאר הנוסטלגיה. בנטפליקס בונים על הפרדוקס שלפיו אחת הדרכים להבטיח שסדרה תעמוד במבחן הזמן היא לעשות אותה תקופתית – הרי כל התכנים שנכנסו אליה כבר שרדו עד למועד הפקתה, מה שהופך אותה למועמדת אופטימלית לחיי מדף ארוכים במיוחד. וחיי מדף הם הלחם והחמאה של נטפליקס, שתגיע בשלב מסוים לעצירה בגידול מספר המנויים ותצטרך לעבוד קשה בשביל להשאיר אותם.

התולדה האחרונה של הגל הזה היא "הכל על הפנים!" ("!Everything Sucks") – דרמה קומית שמתרחשת בשנת 1996 ונראית כמו שכפול גנטי של "פריקים וגיקים" האגדית. במרכז הסדרה שלושה חמשושים שמגיעים לשנתם הראשונה בתיכון בעיירה שבה הם מתגוררים – בורינג שבמדינת אורגון – ואם לשפוט לפי הפרט הזה בלבד קשה לצפות מ"הכל על הפנים!" לניואנסים מעודנים או סאבטקסט. בתיאום מושלם עם התרגום העברי לשמה, הכל ב"הכל על הפנים!" נזרק לצופים בפנים. הפסקול (שילוב של אוספי היטמן והמצעד השנתי של רשת ג'), הרפרנסים, הלבוש, התפאורה ולמען השם, השיחות – כולם מאחדים כוחות כדי לוודא שאף אחד לא שוכח באיזה עשור אנחנו נמצאים.

שלושת החמשושים הגיקים של "הכל על הפנים!" חברים גם הם במועדון האור־קולי של בית הספר, במקביל לאבותיהם הרוחניים מ"פריקים וגיקים", אך בניגוד אליהם לא כולם לבנים. מגוון אתני היה קיים בארצות הברית גם בשנות ה־90, אך הטלוויזיה ברובה הייתה בוהקת מלובן. באופן דומה לגרסאות מחודשות אחרות (כמו הריבוט הנשי "מכסחות השדים"), הגל הנוסטלגי מבקש לא רק להתרפק על העבר אלא גם לשנות את מה שהיה בו רע ולשכתב את ההיסטוריה.

השכתוב הזה מתיישב מצוין עם הצורך בבריחה מהווה בעייתי. את רוב שנות ה־90 העבירו האמריקאים תחת שלטונו של ביל קלינטון, ששרד ניסיון הדחה ופרשה שהיום הייתה מבססת קמפיינים כמו #MeToo. כשמשכתבים את ההיסטוריה ומשמיטים ממנה את הזיכרונות הכואבים, היא מנחמת עוד יותר; כמו האקס שתמיד יענה להודעה וזה יעשה לנו נעים גם אם מערכת היחסים הזו הייתה אסון. ובכלל, מה זה לעומת נשיא התפוס-אותן-בפוסי.

עוד סדרות שחוזרות אלינו מהניינטיז

שולחן לחמישה

אלכוהוליזם, זוגיות אלימה, סרטן, הורים מתים – הסדרה על חמשת האחים לבית סאלינג'ר הייתה הדבר הכי עצוב בטלוויזיה ובכל זאת משמחת ומנחמת באופן משונה. על הריבוט שנמצא בעבודה אחראים אותם יוצרים, והוא יציג את האחים למשפחת בואנדיאס שנאלצים לטפל בעצמם לאחר שהוריהם מגורשים מארצות הברית חזרה למקסיקו.

רוזאן

העונה החדשה של הסיטקום האגדי תגיע למסך בחודש הבא עם מרבית הדמויות המרכזיות, כולל כמובן אלה של רוזאן בר וג'ון גודמן. לא ברור איך יתמודדו עם העובדה שדן, שאותו מגלם גודמן, הוא בר מינן, אבל בקריאת תסריט במסגרת טיזר לעונה החדשה נשמעת רוזאן אומרת: "דן, חשבתי שאתה מת!".

החיים המודרניים של רוקו

הוולבי המוזר וחברו הפר הצהוב (?) שכיכבו בסדרת האנימציה הביזארית והמעולה הזאת חוזרים השנה לניקולודאון עם ספיישל שבו רוקו חוזר הביתה אחרי שני עשורים בחלל, והם ממש לא היחידים: גם "אוטובוס הקסמים" חזרה בעונה חדשה בנטפליקס ויש אפילו דיבור על חידוש ל – שימו לב – "אנימאניאקס". שלום, אחות!

← "הכל על הפנים!" תעלה בנטפליקס בשישי (16.2)

• המסך
• נטפליקס
• ארה"ב
• שנות ה-90
• הכל על הפנים
• תרבות