Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
המסך הזה מת: רשת 13 תשלם מחיר כבד על פיטורי ליאור שליין
חיסול פוליטי? זה כבר לא מצחיק. ליאור שליין ב"גב האומה" (צילום מסך: רשת 13)
אם היה למישהו ספק שרשת 13 עוברת תהליך מואץ בדרך להפיכתה לערוץ 20, הגיעו הפיטורים של מי שהצליח לחולל נס עם 11 עונות של תוכנית סאטירה מצליחה, והוכיחו שמדובר ברדיפה פוליטית ברורה
עוד שבוע, עוד שערוריה תקשורתית בכיכובה של רשת 13, עוד צעד בדרך לתקשורת בשירות השלטון ובשליטתו. אנחנו כבר רגילים וקשה לגייס בכל פעם מחדש את הזעם, את התדהמה, את הנימוקים הביקורתיים שמוכיחים באותות ובמופתים כמה לא סביר מבחינה מקצועית מה שקורה בערוץ הזה. עכשיו הם רוצים את ראשו של ליאור שליין כדי לשחק בו סטנגה במסדרונות. ראינו את זה קורה לברק רביד, עקיבא נוביק, טלי מורנו, אבי עמית, איתי ורד, גולן יוכפז, לוסי אהריש, אושרת קוטלר וירון לונדון, נבחרת עיתונאית שיכולה לנצח בקלילות את כל מתחריה על המסך כיום. שליין הוא חלק ממסע הטיהור המקרתיסטי הזה.
אין כאן עניין של ימין ושמאל. הפילטר של קברניטי רשת 13 עובד דרך הנאמנות לנתניהו, והם פיטרו ויפטרו בשמחה גם עיתונאים וטאלנטים ימניים כמו נוביק ושליין שלא מיישרים עם זה קו. הרדיפה הפוליטית ברורה, מתמשכת וקונסיסטנטית. היא משאירה מקום רק לשאלה אחת: האם בכירי הערוץ מתקרנפים מבחירה או פחד, או שיש כאן דיל במחשכים מהסוג שהוליד את תיק 2000 ואת תיק 4000. בשני המקרים התשובה לא מחמיאה לערוץ שידור מסחרי שנאבק על צופיו ועל חייו. ובשני המקרים הערוץ ישלם על כך מחיר כבד.
האם בכירי הערוץ מתקרנפים מבחירה או פחד? או שיש כאן דיל במחשכים מהסוג שהוליד את תיק 2000 ואת תיק 4000? בשני המקרים התשובה לא מחמיאה לערוץ שידור מסחרי שנאבק על חייו. ובשני המקרים הערוץ ישלם על כך מחיר כבד
תיקי החקירה שהולידו אישומים פליליים לנתניהו פגעו אנושות גם באינטגריטי של "ידיעות אחרונות" ו"וואלה" (והושיבו על ספסל הנאשמים גם את המו"לים שלהם), וגם אם הבעלים והמנהלים של רשת 13 יחמקו מגורל דומה אפשר להניח שבימים אלה מתקבעת דמותו של הערוץ מחדש בעיניי רבים והוא הולך ומאבד את הלגיטימיות שלו, בדרכו הבטוחה אל מחוזות ההזייה והטרלול של "ישראל היום" וערוץ 20. עוד כמה חודשים כאלה וגם עלי התאנה שעדיין מצטופפים בחברת החדשות של הערוץ לא יוכלו להסתיר את ערוות התמיכה בשחיתות.
ההורדה של ׳גב האומה׳ מתווכת לתקשורת ב"מניעים כלכליים", להלן "עלות התוכנית של ליאור שליין מול הרייטינג". בואו ניסע קצת אחורה בזמן כדי להבין מדוע הורדת התוכנית מתבצעת מטעמים לגמרי אחרים, שלא לומר פוליטיים. מוכנים?>>>pic.twitter.com/kWbIgUkG87
צריך לומר שזכותו המלאה של ערוץ מסחרי לבטל תוכנית סאטירה פופולרית שרצה בהצלחה כבר 11 עונות, זכותו אפילו להכריז שיש לו אג'נדה פוליטית של תמיכה בלתי מתפשרת בראש הממשלה, אבל ברשת 13 לא עושים שום דבר כזה ומעדיפים לשקר לציבור ולאחז את עיניו. הטיעונים על "קיצוצים" (בזמן שמציעים לעמית סגל משכורת חודשית של שש ספרות) ועל "הפקה יקרה" (בדיחה שכל מי שמכיר את תעשיית הטלוויזיה יתפוצץ ממנה) הם ניסיון להמשיך ולייצר פסאדה של הגינות ומקצועיות בזמן שמעמידים את המכשפות על המוקד ומאכילים את האש הבוערת.
במציאות של הטלוויזיה בישראל, שההיסטוריה שלה מלאה בכישלונות סאטיריים קשים, 11 העונות של "גב האומה" הן לא פחות מנס גלוי. על ההישג הזה לבדו מגיע לשליין כל שקל מה-45 מיליון שהוא תובע עכשיו מרשת 13
"מצב האומה" הצליחה במשך עשור לעצבן ולנשוך כמעט כל אדם בישראל, כמו שסאטירה פוליטית צריכה לעשות. שליין הלך והשתכלל ביכולות ההגשה שלו, פאנל הקומיקאים וכותביהם הצליחו באחוזים גבוהים לנפץ את המטרות שהתייצבו על הכוונת שלהם. במציאות של הטלוויזיה בישראל, שההיסטוריה שלה מלאה בכישלונות סאטיריים קשים, זה לא פחות מנס גלוי. על ההישג הזה לבדו מגיע לשליין כל שקל מה-45 מיליון שהוא תובע עכשיו מרשת 13. אפשר לאהוב אותו או לא, אבל אחרי מאות תוכניות קל לקבוע שמדובר בנכס טלוויזיוני עצום. מקומו על המסך יכול להיות מוטל בספק רק בעולם תקשורתי מעוות מאוד.
אסור לפטר את ליאור שליין — ליאור שליין התחיל אצלי את הקריירה והמשיך אותה על הראש שלי. אני לא מתכונן להעמיד פנים שזה לא כאב לפעמים, קצת הרגיש לי מוגזם, אבל מעולם לא חשבתי שהוא עושה משהו בלתי הגון.https://t.co/J8XlQw0qOSpic.twitter.com/OonoiwuqaT
ב"גב האומה" הגנו על ליאור שליין כמו שבליכוד מגנים על נתניהו
אחרי כתבת התחקיר על ליאור שליין, אורנה בנאי, אביעד קיסוס ועינב גלילי צופפו את השורות באופן שלא היה מבייש את הפוליטיקאים שאותם התוכנית מבקרת. תכנית סאטירה חייבת להיות ביקורתית גם כלפי עצמה, ו"גב האומה" הוכיחה שאין לה את זה
הגינותן של דמויות ציבוריות לא נבחנת רק על סמך עדויות עלומות בכתבות תחקיר ביקורתיות, מרובות ככל שיהיו, אלא גם במידת הבגרות המאפיינת את התמודדותן עם טענות מסוג זה. תגובתו של ליאור שליין לכתבה שפורסמה בסוף השבוע ב"מאקו" וייחסה לו התנהלות בריונית מול עובדיו הייתה כדלקמן: "כל ההשמצות בכתבה הן שקר מוחלט. זהו. פשוט ככה. אני מתנצל על כך שהתגובה לא מצחיקה, הכותבים של 'גב האומה' הם חבורת עצלנים חארות שלא מסוגלים לעבוד בלי שזורקים עליהם כיסא". כלומר, שליין הוא קוסם של טריק אחד – הטריק המעושה של זחיחות הדעת – וזו נפלטת מתוכו באופן בלתי רצוני, מוכיחה בהפוך על הפוך את כל אשר נטען בכתבה: ככל הנראה מדובר באדם בלתי נסבל.
השיא הגיע אמש (שבת) ב"גב האומה", שירדה לזנות כדי להגן על חפותו של קברניטה. קטע הפתיחה שבו חברי הפאנל לעגו לנטען בכתבה בבדיחות קרש זולות ("למה אני היום ליד ליאור? תמיד אני חוזר חבול") היה פרסונלי בדיוק כפי שחוק ההמלצות פרסונלי בדרכו שלו. טאלנטים מן המניין (אורנה בנאי, אביעד קיסוס, עינב גלילי) צופפו את השורות, כפי שהיו עושים בעיוורון מקומם חברי הכנסת של הליכוד כדי להגן על נתניהו. התנהלות המבקרים העדרית, שדמתה באורח מצער להתנהלותם השוטפת מושאי הביקורת, הטילה בספק את היושרה המינימלית הדרושה מהם כדי לבקר את עדר הפוליטיקאים.
קשה להאמין שכל העדויות המובאות בכתבה הינן "שקר מוחלט", כפי שטוען שליין. יאנה פבזנר-בשן היא כתבת מנוסה ומוערכת, וככלל, אנשים לא נוהגים לבדות מקבצי עדויות במספרים שכאלה. אחרי הכל הטענות אינן פליליות, ושום דבר לא היה קורה אילו שליין היה מודה בנפילות המתח הבריוניות שלו, מבטיח להשתפר או לחלופין מאשר בגאוותנות האופיינית שכך הוא נוהג בעובדיו, ושלמעשה אינו יכול אחרת. כל בחירה אחרת הייתה טובה מן ההכחשה גורפת שהתגלגלה בפאנל בעליצות, עליה ניצח שליין המחויך, משחק באופן בוטה את תפקיד הבריון הכיתתי המיתמם, שרוי באגו טריפ שמצליח לחלחל לתוך היושרה המקצועית של חברי הפאנל שלצידו.
אם לשפוט לפי קטע הפתיחה של אתמול, "גב האומה" אינה שונה במאום מן המערכת הבריונית שלה היא לועגת לעיתים כה תכופות. תכנית סאטירה הגונה לעולם צריכה לאחסן מידה של ביקורת גם כלפי עצמה. אחרת, היא לא ראויה לעשות סאטירה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הם יודעים לפניכם מה אתם רוצים לשמוע עכשיו ומה באמת יצחיק אתכם - בפיד הפייסבוק שלכם, בטלוויזיה ועל כל במה שרק מתאפשר להם לעלות עליה. אנשי ונשות הגל החדש של הסטנדאפ הישראלי משאירים את הדי.ג'ייז לנבור בארגזי התקליטים ואת השפים להזיע במטבח. הסטנדאפיסטים הם הרוקסטארז החדשים שלכם
את השמות, או לפחות את חלקם, אתם כבר מכירים: תם אהרון ("גב האומה"), אודי כגן ותום יער ממלאים אולמות על בסיס קבוע. התוכניות "היום בלילה עם גורי אלפי", "לילה טוב עם אסף הראל" ו"עוד כותרות" (מעין ספין אוף של "ארץ נהדרת" שהגיש אייל קיציס) נשענו כמעט לחלוטין על צוות של כותבים ומופיעים צעירים. יש קבוצות סטנדאפ שמגבות את המופעים שלהם במערכוני רשת ("כל מה שמצחיק בעולם", "בערך"). אפילו מדיום עתיק כמו רדיו רענן את השורות – התוכנית של אורי גוטליב ושי גולדשטיין ב־103FM צירפה אליה את הסטנדאפיסטית העולה לאה לב, למשל.
יש להם, לגיבורים החדשים של סצנת הקומדיה בישראל, בין שכבר עשו את הקפיצה לספוטלייט או שבינתיים רק מתאמנים על במות ברחבי העיר, כמה מאפיינים משותפים: כמעט כולם בני 30 ומטה (חלקם אפילו מאוד מטה), רובם פעילים מאוד ברשתות החברתיות, כמעט כולם גרים ויוצרים בתל אביב, דעתנים, מנומקים ובעלי זיקה חזקה לפוליטיקה ולאקטואליה. חלקם עשו דברים אחרים בתחום הקומדיה לפני שהגיעו לסטנדאפ: מתן בלומנבלט ("גב האומה") ואביתר חלימי ("היום בלילה") יצרו לפני כמעט עשור תוכנית רדיו קומית (ועוד דברים) תחת השם "ץ סופית"; אריאל ויסמן ("גב האומה") וירמי שיק בלום ("עוד כותרות") הגיעו בעיקר מתחום הקומיקס; וטל טירנגל ויורן דוידי ("לילה תירס") התחילו בתור ההרכב הקומי־מוזיקלי תירס סקסואל. אחרים עברו את טבילת האש הקומית שלהם על הבמה. כך או כך עושה רושם שבמירוץ השליחים התל אביבי המחפש תמיד את הרוקסטארז החדשים – כתבי המקומונים בשנות ה־90, הדי.ג'ייז בתחילת העשור הקודם והשפים בתחילת העשור הנוכחי – כרגע אלו הם הקומיקאים שמחזיקים את הלפיד הזה בביצים.
"התחלתי עם הסטנדאפ פשוט כי התאפשר", מודה יואב רבינוביץ' (29), שהופיע ב"עוד כותרות", וכיום כותב ב"גב האומה״ ומופיע בפינה "המועדון" בתוכנית "היום שהיה" לצד עוד קומיקאים צעירים (שיר ראובן, מיטל שפירו, דור כאהן, לילך וולך – האחרונה משמשת גם בתור מבקרת התיאטרון של Time Out). "הייתי כותב פוסטים קומיים בפייסבוק וקיוויתי לחשיפה, אבל בלי הסטנדאפ לא הייתי מוצא את הדרך לתעשייה. זה שינה לי את הכיוון. העליתי קטע סטנדאפ לפייסבוק, הוא צבר תאוצה וככה הבחינו בי".
זו לא רק תחושה, או כמו שקורה לעתים קרובות בתל אביב, צל של הר שמוכתר לרכס הרים. העובדות מדברות בעד עצמן: מעיר שבה היו שני מועדונים שמקדישים עצמם לז'אנר (הקאמל קומדי קלאב והקומדי בר) לצד כמה ליינים שוליים, הבמות, כמו גם המופיעים, התרבו: לצד הקאמל והקומדי בר (בבית ציוני אמריקה) נפתח לפני שנתיים הסטנדאפ פקטורי, וכמעט כל מקום אחר בעיר שמח לארח ערב סטנדאפ, קבוע או רב פעמי: לסינמטק תל אביב (שערבי LOLZ הגיקיים שלו קדמו להתפוצצות הטרנד) מיהרו להצטרף גם הברים ובתי הקפה (ההודנא, קפה ביאליק, האוצר, קפה חלוצה, צוזאמן ורבים אחרים), ורוב הליינים מנוהלים ישירות על ידי סטנדאפיסטים. ארז בירנבוים, קומיקאי ומבעלי הסטנדאפ פקטורי, יודע זאת היטב: "לפני 10־15 שנים היו בערך 20 סטנדאפיסטים בבמה פתוחה", הוא אומר, "היום נרשמים כל שבוע 60 איש. אני מאמין שיש כרגע בסביבות ה־80־90 איש שרוצים לעשות ולהתפתח בסטנדאפ". המספרים שהוא מוסר מתייחסים רק לאלו שמופיעים בבמה התובענית לעתים של הפקטורי. אז דרישה מלמעלה (הטלוויזיה) יש וביקוש מלמטה (המופיעים) בטח שיש. אבל מה גרם לצמיחה הזאת? האם באמת בשנתיים־שלוש האחרונות אנשים נזכרו פתאום שהם בעצם אוהבים סטנדאפ?
קאמל לייט
בעוד ההומור היהודי שנפוץ בניו יורק ובסביבתה באמצע המאה ה־20 התאפיין בהרבה הומור עצמי, בדור הפלמ"ח לא כל כך הבינו את הקונספט של לצחוק על עצמך. ההומור של ראשית המדינה הורכב מבדיחות על אחרים ומסיפורי הוויי חלוצי, כראוי ליהדות השרירים. כמו כל מתבגר, ההומור הישראלי קיבל קצת ביטחון אחרי הזיון הראשון, כלומר אחרי מלחמת ששת הימים – אז החלו להופיע ניצנים ראשונים של סטנדאפ.
"לפני עידן הטלוויזיה בישראל היו בדרנים. אפילו שלמעשה הם היו סטנדאפיסטים, לא קראו להם כך", מסביר פרופ' אריה סובר – מרצה, חוקר ויו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור. ככה זה, האקדמיה יכולה לגרום לכל דבר להישמע רציני וקצת אפור. "בין היתר מדובר באורי זוהר, שייקה אופיר ודן בן־אמוץ, שהיו הסטנדאפיסטים שקדמו לגל של סוף שנות ה־80". המערכונים שלהם כללו גם שירים, חיקויים והומור עדתי מוקדם והם אחראים לכמה קלאסיקות מוקדמות של ההומור הישראלי. נקודת המפנה הגיעה, כמו בהרבה תחומים אחרים, אחרי מלחמת יום כיפור. מה שנשאר מהקאנון של ימי שבלול כמעט נכחד: בן־אמוץ ואופיר התבגרו ועברו הלאה וזוהר הלך והתקרב לדת.
אבל גם הקהל חיפש משהו אחר: בישראל הפגיעה והמבולבלת היה קשה להזדהות עם הדן בן־אמוצים של העולם, והחליפו אותם יהונתן גפן, חנוך לוין וההומור הפוליטי המושחז שלהם. במקביל – ובעיקר החל משנות ה־80 – החלה אמריקניזציה מסיבית של התרבות הישראלית. הרצון לחקות כמה שיותר אלמנטים מחו"ל התנגש עם מצב כלכלי לא פשוט, ובמקום שבו יש תסכול לפרוק, צומחת הקומדיה.
"הביקוש לסטנדאפ באותן שנים צמח מהצורך להיות ביחד, סביב מדורת השבט, להרגיש שאתה לא לבד אלא חלק מחברה שמרגישה כמוך", אומר סובר. שנים לא רבות לאחר מכן, ב־1993, שמואל וילוז'ני חזר לישראל אחרי שבילה תקופה בניו יורק, ופתח בישראל (עם שותפו בן זיידל) את המועדון החלוצי בתחום: הקאמל קומדי קלאב. זו תקופה שבה רעיונות מחו"ל מחלחלים לתחומים שונים בתרבות הישראלית: במוזיקה, בכלכלה, בסטנדאפ וחשוב מכך – בטלוויזיה. עם כניסת ערוץ 2 הניסיוני לתמונה הגיעה גם תקופה קצרה ואנומלית שבה אפשר היה לעשות דברים אחרת, ועלה הביקוש לקומיקאים יותר צעירים ובעיקר פחות מעונבים.
״ליצן החצר לא יכול לעשות כלום״
"לא היה דיגיטל, לא היה לאן לכתוב אם רצית להיות קומיקאי, אז פניתי לאפיק של הסטנדאפ", נזכר התסריטאי אריק שגב (41) שהחל את דרכו בגיל 19 ב"לילה גוב" (והמשיך מאז לקריירה ארוכה בטלוויזיה שכוללת את "ארץ נהדרת" ו"אולי הפעם"). "הסטנדאפ היה אז חממת גידול לכישרונות, בימים שלפני פרוץ הערוץ המסחרי. אי אפשר היה להגיד שהתעשייה ספרה אותנו, אבל כן הסתובבו ציידי טאלנטים שרצו להעלות תוכנית קומית או למצוא 'סטנדאפיסט בית' – וילוז'ני, רמי שטרן, יעקב כהן, גיל קופטש. אבל לא הייתה התייחסות לסטנדאפ כאמנות של ממש, זו הייתה פינה. רוב הסטנדאפיסטים היו בוגרי להקות צבאיות או בתי ספר למשחק ובדיוק התחילה תנועה של חבר'ה שאמרו 'פאק איט'. אבל הפריחה של המועדונים הקטנים בניינטיז הייתה פתרון ביניים לאנשים שלא הייתה להם מסגרת. אני עליתי עם עיתון ואלתרתי מתוכו סטנדאפ, לא מבריק במיוחד. אבל יצא שבאותו ערב ישב בקהל מישהו מ'לילה גוב'. הוא אמר לי: אם אתה כבר עושה בדיחות מהעיתון, בוא תכתוב לתוכנית".
גם הדור החדש של הסטנדאפיסטים לא הגיע למקום שהגיע בשביל להתחנף לקהל, אבל העובדה שהקומיקאים צוחקים על האנשים בחליפות לאו דווקא מבשרת טובות. "זה כמו ליצני החצר. הם יכולים להגיד דברים איומים בלי שיפגעו בהם, אבל האופוזיציה נעלמה ומי שבאמת צריך לדבר לא מדבר", אומר שטרן. "ברור מראש שליצן החצר לא יכול לעשות כלום. הוא לא יכול להחליף שלטון". פרופ' סובר מגבה אותו, וגם מסביר את השנים הארוכות אחרי 1995 שבהן הסטנדאפ הישראלי התעסק בקטנות: בנונסנס, בזוגיות, בחיי משפחה, בסטריאוטיפים עדתיים בלתי נגמרים. "אפילו הפוליטיקאים התייאשו. מה שנותר הוא להתכנס בעצמך, להיות יחד עם כולם ולצחוק", מרחיב סובר.
דווקא סטנדאפ ביקורתי יכול להיות בעייתי לדבריו: "יש צורך בברז להוצאת קיטור, שמגיע הרבה פעמים דרך תוכניות הבידור. חברה לא יכולה לחיות בלי שיש לה נתיב שדרכו היא מבטאת את הביקורת הפוליטית־חברתית שלה. מתייחסים לזה בסלחנות". והטוקבקים הקשים שהתקבלו בעמודי הפייסבוק של "לילה טוב עם אסף הראל" או "היום שהיה", בעיקר אחרי פינות ומערכונים שפגעו ברגשות הציבור הדתי (או בראש הממשלה כמובן)? "זה לא השדה האמיתי, זה לא באמת מפריע לאף אחד. זה פרדוקס: ככל שהביקורת נשמעת יותר בתוכניות הבידור, כך קטן הסיכוי שתהיה מהפכה אמיתית. הקיטור יוצא ואין אנרגיה לפעולות אחרות".
אז האם זה העניין? האם החיים במדינה הפכו למחורבנים כל כך, שהמקצוע הנחשק הפך להיות ליצן החצר, ולא של המלך? בעיר כמו תל אביב, שפחות או יותר עשויה מציפרלקס, אמנם הגיוני שיפעלו הרבה סטנדאפיסטים שישמשו כמכשיר לפריקת תסכול וייאוש, אבל מולי שגב, האיש מאחורי "ארץ נהדרת" ששנים ארוכות היה ממליך מלכים כמעט בלעדי בתחום, אמביוולנטי: "סטנדאפ זו עוד דרך להתמודד ולעבד את המציאות. זה לא פחות ממאמר בעיתון, רק שיותר קל להתחבר לזה וזה מגיע לקהל יותר רחב. זה כן מטריד את הפוליטיקאים, גם כאן וגם בארצות הברית, אבל כמו שאנחנו יודעים, זה לא מספיק בשביל להביא שינוי אמיתי".
פרשננו לענייני
ועוד נקודה חשובה שהופכת את הסטנדאפיסטים למצרך תרבותי חשוב בישראל: צריך מישהו שיפרשן את המציאות בצורה נגישה. 2016 היא תקופה רגישה מבחינת רמת התקינות הפוליטית שנדרשים לה פוליטיקאים, אנשי ציבור, אמנים או ספורטאים (להוציא אלו שמעמדם, אופי הקהל שלהם או מקומם בחברה, לטוב ולרע – ולא משנה אם מדובר בדונלד טראמפ, בצל או באפרים שמיר – מאפשר להם לוותר על כללי המשחק הזה, או אפילו לדחות אותו בגלוי). מילה לא נכונה יכולה להוביל לצליבה ברשתות החברתיות, שם תמיד מחכים בשקיקה לשערורייה היומית. רמת האינטנסיביות והאלימות שבה מתנפלים על כל מי שסרח גדולה הרבה יותר מאשר בעבר. בסביבה כזאת צריך אנשים שיידעו להסביר את המציאות בצורה חדשה, שיידעו גם ללכת בין הטיפות וגם לרוץ בהן כשצריך. ענת ריבלין, יוצרת ומפיקת פינת "המועדון" בתוכנית "היום שהיה עם גיא זהר" בערוץ 10, שבה מתארחים קומיקאים המדברים על ענייני היום, מסבירה את ההיגיון מאחורי המהלך: "כשמדובר בתוכנית חדשות, הצופים לא יקבלו את הדיסוננס של לשמוע על משהו מומצא. הם באו לקבל חדשות, אי אפשר לחרטט אותם בהמצאות, מצחיקות ככל שיהיו. חברי וחברות 'המועדון' חיים רשתות חברתיות ומתעדכנים כל הזמן בהתפתחויות, ולכן הם הבינו את ההיגיון מיד. לחברי 'המועדון' יש גם ניסיון בהופעה מול קהל, שזה הניסיון הכי משמעותי לכותבים וכותבות קומיים, כי אם הקהל שיושב מולך לא צוחק כשאתה מספר בדיחה, אתה קצת מת מבפנים ויודע שאתה חייב לחתור לשיפור".
כלומר, אחרי שראית חדר שלם בודק SMS בזמן שאתה מתאבד על בדיחה שעבדת עליה ימים שלמים, מה זה כבר כמה תגובות עצבניות בפייסבוק? "הקו (בין אקטואליה לסאטירה) מטושטש מאוד", אומר רבינוביץ', אחד המופיעים הקבועים בפינה המדוברת. "לפעמים המטרה של תוכנית סאטירה היא לא הומור טוב אלא אקטואליה טובה. מה הגבולות? אולי עדיף לשאול 'מה זו סאטירה'. אני רוצה לומר שהיום עושה רושם שסאטירה הפכה לדרך להנגיש אקטואליה, לאו דווקא לגרום לצופה לצחוק. נותנים לאנשים לבטא את הדעה שלהם, ועל הדעה להיות מקורית ומנומקת, ובין היתר גם משעשעת".
למרות הריבוי בפינות ובבמות, הסטנדאפיסטים ממש לא מרגישים שהתחום הגיע למנוחה ולנחלה. העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדר מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה את היחסים בין הסצנות. "פעם היה ברור שאם אתה עושה סטנדאפ ותהיה טוב, יעבירו אותך לימי חמישי לעשות חמש דקות. היית בא, שואל את בעלי המועדונים, 'אני טוב? פעם, פעמיים, שלוש, זה יספיק להעביר אותי לחמישי?', והיו עונים לך, 'אם תהיה טוב במשך שנה, אולי'. היית רוצה להתקדם אבל לא היה לך איך", אומר בירנבוים. "היום מספיק שאתה עושה חצי שעה סטנדאפ ואסף הראל עובר לידך, הוא לוקח אותך לכתוב בתוכנית שלו. יש גם מין הרגשה שהיום כל מי שעולה על במה הוא סטנדאפיסט. סטנדאפיסט הוא מי שסטנדאפ הוא החיים שלו, מהבוקר עד הלילה, כל מה שהוא מתעסק בו".
אכן, כללי המשחק השתנו. אחד הגורמים הכי חשובים בהתהוות של גל הסטנדאפ הנוכחי היה שהוא הקנה ליוצרים הצעירים תחושה שאפשר להצליח לבד, שנוצרה לפני כשלוש־ארבע שנים בעקבות ההצלחה של מה שהיה "ערב הסטנדאפ של תום יער" (לאחר שיער אספה מספיק חומר בשביל לעלות עם מופע מלא ופרשה מהערב, החברים הנותרים בקבוצה הקימו את ערב הסטנדאפ הפופולרי "כל מה שמצחיק בעולם"). כך או כך, פתאום כבר לא הייתה התחושה שצריך מועדון או במה או מנטור. אפשר פשוט לקחת קבוצה של חברים ולנסות את מזלכם, בטח שמחוץ לסצנת הסטנדאפ המבוססת, גם בפינה בבית קפה עם שרפרף ובלי במה או בחנות ספרים. ה־DNA החשוב ביותר של גל הסטנדאפ החדש, זה שגרם לאנשים בחליפות בקשת, ברשת ובערוץ 10 להזיל ריר, הוא תחושת ה־DIY שהתהוותה בעקבות "ערב הסטנדאפ של תום יער". ככה זה כשיש רצון להופיע אבל אין מקום שנותן במה לאמנים מתחילים עם סגנון קצת אחר. במקביל, ערב הבמה הפתוחה בבלום בר, שרץ במשך שנים (וראשיתו כבמה פתוחה של מוזיקאים), עבר לניהולם של הקומיקאי ינאי בן־נוח והסופר דרור ניר קסטל (מנהל האתר "ילדי הקומדיה" וסדרת ערבי "סטנדאפואטרי" המחתרתיים למדי, המשלבים סטנדאפ, שירה קומית וספוקן וורד). הבמה בבלום בר נתנה במה קבועה יחסית לסטנדאפיסטים שהתנסו בקאמל וחיפשו במה אחרת וקהל קצת אחר, או כאלו שנמנעו מראש מהקהל של הקאמל. הליין בבלום בר אולי שרד תקופה קצרה יחסית (2012־2013), אבל זו הייתה תקופה קריטית שבה המון אנשים מוכשרים בעיר (בליין הזה התחילו להופיע או שייפו את הסגנון שלהם בין השאר תם אהרון, דור כאהן, גיא אדלר ועידן ברקאי) הפנימו שיש לסגנון שלהם במה ודרישה, גם אם עוד אין לה בית ממוסד. ומה עושים כשאין מקום ממוסד? מתאגדים. כך יצא שאחרי "ערב הסטנדאפ של תום יער", שהקדים את התבססות הסצנה בכשנה וחצי, הוקמו – בפרק זמן של חודש בערך – קבוצות של סטנדאפיסטים שהכירו בערבי המעבדה של תום יער (ליין מקביל בניהולה שהיה סוג של במה פתוחה) עם שמות כגון "ערב הסטנדאפ הזה״ ו"ערב הסטנדאפ המקורי".
"הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת"
עד לפני כמה שנים התמונה הייתה כפי שבירנבוים מתאר: לא יכולת בכלל לפנטז על טלוויזיה לולא היית ממלא אולמות באופן קבוע. כולם התרגלו שככה זה עובד: תופיע המון ועוד קצת, ואז אולי תקבל הזדמנות להופיע בערבים המרכזיים של המועדונים (בשישי ובשבת). אם תהיה טוב שם באופן קבוע, יש סיכוי שאולי מישהו בטלוויזיה ישמע שאתה קיים.
"השינוי האמיתי היה כש'צחוק מעבודה' נכנסה לתמונה. עד אז סטנדאפיסטים היו מקסימום פינה באיזו תוכנית. שאיפות? הייתי מסתכל על אמני הבית של המועדונים ואומר, יום אחד אני גם אהיה אחד מהם, אמלא 350 מקומות במועדון, זה מה שהיה מרשים בעיניי. לא טלוויזיה, יוטיוב, פייסבוק, פשוט להיות אמן בית", אומר בירנבוים וחושף לא מעט מהמתח הנלווה במרדף אחר זמן המסך. "בשלב מסוים הבנתי שהסצנה הייתה הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת. היו שני מחנות, הקאמל והקומדי בר, שהיו מתחרים ביניהם. מי ששם ולא מאצלנו היה האויב, ולא היה להם אכפת לא מהאמנים ולא מכלום. פתחתי ליין סטנדאפ בסאבליים, אמרתי, כוס אימא שלכם, אני לא צריך אתכם. אנשים משני המקומות התחילו להופיע בסאבליים, ומתישהו אמרו לי: תפתח מועדון. אז פתחתי".
במקביל להקמה של הסטנדאפ פקטורי – שריכז כמות עצומה של סטנדאפיסטים בעלי זיקה סגנונית למיינסטרים והיה גם למועדון היחיד בעיר שהוקם ונוהל על ידי אמני הבית שלו – סטנדאפיסטים צעירים שהתאגדו לקבוצות "ערב הסטנדאפ" השונות כבר אז, בתחילת דרכם, הוכיחו שבאמצעות באזז או באמצעות עבודת שיווק אגרסיבית אפשר למלא ברים ומועדונים – בעיקר את האוזןבר וגם את השפגאט, הפסאז' והלבונטין 7. זמן קצר לאחר מכן יצרה הסצנה הזאת גם ערב במה פתוחה משל עצמה, "ערב הסטנדאפ המיותר" (גילוי נאות: ערב שהוקם בין השאר על ידי עמית קלינג, כיום עורך התרבות של Time Out), שנדד בשנתיים האחרונות בין כמה לוקיישנים: הוא נולד בערב פתיחה משונה בנסיך הקטן בנחלת בנימין, ועבר לתקופה ארוכה ומשגשגת לבר הר סיני (ספק אם יש סטנדאפיסט שהוזכר בכתבה זו שלא הופיע שם. אפילו אסף הראל עלה שם פעם), עד שזה נסגר לטובת הרחבת מסעדת סנטה קתרינה הסמוכה. ערב הסטנדאפ המיותר נדד לגלות קצרה לבר ההוסטל 51, המשקיף על חפירות הרכבת הקלה, שם הוא חָווה סטגנציה ארוכה באנרגיות, בקהל וגם במופיעים, עד לקאמבק לבר האוצר, יורשו הרוחני של הר סיני.
כאמור, העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדרו המצער של מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה מעט את הסטטוס קוו בין הסטנדאפיסטים בעיר. המתח הזה מוסיף להתקיים מתחת לפני השטח. בין הסטנדאפיסטים יש מצד אחד קנאה ותחרותיות ומצד שני שותפות גורל מתוך הבנה כמה המקצוע הזה קשה. אף אחד לא רוצה להודות יותר מדי במתחים האלו, בטח כשמדובר בתקופה של הזדמנויות בלתי חוזרות, אבל תמיד יהיו נישות בתוך הסצנה, גם אם כולם רוצים להופיע על כל במה שתקבל אותם. ובכל זאת הסצנה התחלקה לשתי ברנז'ות: בגדול ישנם אלה ששואפים להגיע ל"לילה טוב עם אסף הראל" ואלה שהיו מעדיפים להיות ב"צחוק מעבודה" כמני מלכה הבא. ובכל זאת שני הגושים לא מתערבבים יותר מדי, בין השאר בגלל איזו יריבות סמויה, גם אם לא לגמרי אישית: מצד אחד יש קבוצה של אמנים שקרעה את התחת במשך שנים וגילתה שפתאום ההומור שלה הוא כבר לא מה שמחפשים בטלוויזיה, ומצד שני חבורה של חבר'ה צעירים, שחלקם נמצאים ממש בתחילת דרכם (ודאי בהשוואה לחברים מסוימים בקבוצה הראשונה), שקיבלו מהר מאוד הזדמנות להגיע מאוד רחוק. עם זאת צריך לזכור שהקבוצה השנייה הרגישה במשך שנים שאין ביקוש להומור שלה, בתקופה שבה מלכי הפאנצ'ים המהירים והאנרגיות הגבוהות קיבלו את כל זמן המסך. "הם באמת מתעסקים במשהו קצת יותר תל אביבי", אומר אורי גוטליב (47), סטנדאפיסט ותיק שחולק רצועת בוקר ברדיו 103FM עם הקומיקאית לאה לב, הצעירה ממנו ב־25 שנה. "במובן של, האם אתה בעניינים או לא. אם מוצאים אותך משחק במשחק מחשב ישן ישאלו אותך מי זה האידיוט הזה שמשחק במשחק מלפני שבועיים. אבל הם גם עולים לבמה עם יותר ביטחון, יותר עומק, הם יותר אקסטרימיסטים במחשבה. יש להם הבנה אחרת על החיים, יותר מהירה, יותר בריאה".
פריצה והשתלטות
אז אם אודי כגן, תום יער ותם אהרון צמחו בעזרת רשתות חברתיות ויצירה באינטרנט, והניסיון והעבודה שם עזרו להם לא פחות מאשר שיוף בדיחות אינסופי מול 15 איש בקהל בימי רביעי בחצות, למה בכלל צריך טלוויזיה? העובדה כי קומיקאים פורצים בעזרת סרטונים ויראליים אולי מדהימה, אבל בה טמון גם המכשול: אם הכל נמצא באינטרנט, לאן עוד נשאר לפרוץ? הקהל כבר שם. והפרנסה? "קח לדוגמה את החבר'ה של ערוץ הכיבוד. מובן שהם נמצאים ב'ארץ נהדרת' וזה חלומו של כל קומיקאי, אבל טלוויזיה היום היא כבר לא הסוכן הבלעדי", אומר העיתונאיירון טן־ברינק(שכותב כיום על טלוויזיה ב־Time Out, ובעבר היה, בין השאר, עורך השבועון "רייטינג").
"הם היו מגיעים לקהלים גדולים גם בלי זה. ועדיין, הטלוויזיה היא הפלטפורמה הכי חזקה והכי עשירה וזו שמביאה אותך להכי הרבה בתים. האינטרנט הוא אחלה מקפצה, אבל הוא רק מקפצה. מצד שני, פן מאוד חשוב של החשיפה ברשת לא מקבל מספיק תשומת לב כי הוא לא פן כספי: הקשר עם הקהל. קומיקאים כמו תירס סקסואל צמחו עוד לפני פרוץ הסצנה ועברו בהתחלה כשמועה מפה לאוזן, ואז בעזרת קליפים ולו"ז הופעות עמוס הגיעו למצב שהם ממלאים אולמות, עד שקיבלו תוכנית לילה משלהם ('לילה תירס'). הם לא היו מגיעים אליה בלי הקהל שדחף אותם למעלה".
אנרכיסטים בריאליטי
"היינו בשוק. הסגנון שלנו היה תמיד לעשות מה שבזין שלנו, וזה משהו שאי אפשר לזייף", אומר יורן דוידי, "אז כשהיינו בריאליטי ("מה שקורה באילת" – א"ב), הרצון שלנו להיות אנרכיסטים היה חייב לעבור גם שם. אמרנו שם בלייב, 'אנחנו עושים את זה בשביל הכסף'. וזה שודר".
"התחברו אלינו כי לא הייתה פרסונה", מוסיף טל טירנגל, שמאז תירס סקסואל ו"לילה תירס" הספיק גם לעבוד ב"לילה טוב עם אסף הראל", שם עשה פינות שעד לפני כמה שנים בחיים לא היו נראות בערוץ טלוויזיה גדול, בהן סדרת מערכונים על מלחמת כנופיות נונסנסית שהוגשה כולה בקטעי ראפ. "הכל היה עניין של טיימינג, באמת. אני רוצה לחשוב שהשירים שלנו טובים, שהם מחזיקים, אבל אין דרך לדעת איך זה היה הולך אם לא היה יוטיוב. אנשים שראו את התוכנית של אסף הראל אמרו 'אין מצב שזה בטלוויזיה'. אני חושב שזה שזה הגיע בטלוויזיה זה שילוב של הקהל והמדיה. הסצנה הזאת (של הסטנדאפ האלטרנטיבי) נהייתה קצת בון טון – זה מגניב, ומושך תשומת לב, גם של הקהל וגם של מקומות יותר ממסדיים בתעשייה".
"ועדיין," מסכם דוידי, "אם אתה בכלל לא זונה, עדיין כמעט אי אפשר להתפרנס. צריך להיות בן אדם עם תוכנית מאוד ברורה וקו מסוים וברור. ולפעמים צריך פשוט לצאת החוצה, ללבוש את החצאית הכי קצרה שלך ולקוות לטוב". והטוב הזה כבר התחיל להגיע ועוד יגיע: חלק מהסטנדאפיסטים המדוברים כבר היו מעורבים בקמפיינים ובפרסומות, ולפחות השנים הקרובות צפויות לתת לטובים שבהם חשיפה טלוויזיונית, בימתית ואת כל הפינוקים הנלווים (גם חלקם הגדול כנראה קצת חנונים מדי בשביל סקס, סמים ורוקנ'רול). ולאורי גוטליב יש עצה לסטנדאפיסטים הצעירים על היום בו הם ילמדו ששום דבר טוב לא נמשך לנצח: "מה שחשוב כל הזמן לזכור זה שלא כדאי לחיות ולמות מהמקצוע. יש אנשים נורא נורא עצובים במקצוע הזה. אם לא אוהבים אותך במשך המון זמן, אז תפרוש, ואם זה הולך אז תלך עד הסוף. ואל תתלו את עצמכם".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מסע אל קצה הלילה: הלייט נייט הישראלי מתגלה כפתרון רדיקלי
אסף הראל, ליאור שליין, גורי אלפי ואייל קיציס - כל אלו נלחמים ברגעים אלו ממש, לילה־לילה או פעם בשבוע, נגד כוחות הטמטום המאיימים לעכל סופית את המוחות של צופי הטלוויזיה הישראלית. הצלחתם היא הצלחתנו
זמנים רדיקליים דורשים בידור רדיקלי. זה מסביר את מחלת הריאליטי הגלובלית, אבל גם דברים כמו "ריק ומורטי", "משחקי הכס" ואפילו "הומלנד". למעשה סבירות גבוהה שהתפריט הבידורי שלכם כולו מהיר או קיצוני או אגרסיבי מאוד ולפחות מעט חולה בראש בואכה מצריך הסתכלות פסיכיאטרית דחופה (לא, באמת, אנשים שרואים "חדשות", תבדקו את עצמכם).
במציאות כה רדיקלית, הדבר הכי רדיקלי שיכול אדם מצדו השני של המסך לעשות זה פשוט לשבת בכיסא שלו ולדבר אל הצופים בבית במשך עשר דקות רצופות. או לשדר מערכון נטול תפאורה ופאנץ'. או לתת לחבורת כותבים צעירים משכורת כדי שישתוללו על המסך כאילו אין יוטיוב בעולם. לעשות את מה שאסור לעשות, את מה שמנוגד לכל חוקי המדיום, את מה שגורם למנהלי הזכיינית לחטוף שבץ.
זה לא מקרי שכל זה קורה כאן ועכשיו בתוכניות הסאטירה והלייט נייט. "המופע של לארי סנדרס", אחד מהמחוללים החלוציים והמשפיעים ביותר של האנרכיה הבידורית, השתמש בפורמט הלייט נייט כדי לפרק לגורמים את אשליית השלמות הבריאה של הבידור הטלוויזיוני. 20 שנים אחריו, צאצאי אותה מהפכה ממציאים מחדש את הלייט נייט הישראלי וממשיכים במלאכת הפירוק והריסוק של הקונבנציה.
ליאור שליין, חמוש בכותבים המושחזים ביותר בארץ, זנח את חלומו להיות דיוויד לטרמן והחליט שהוא מעדיף להיות ג'ון אוליבר. מונולוג הסיום שלו מדי תוכנית הוא פצצה לא קונבנציונלית של סאטירה פוליטית חריפה ודליקה, וכמו במקור בקומדי סנטרל וב־HBO, מדובר באנטי טלוויזיה (וזו מחמאה). זה לא אמור לעבוד. הרי כל מה שאומרים לנו שוב ושוב, הוא שלצופים אין סבלנות למונולוגים ארוכים. בהפרת הקשב הקולקטיבית ובטווח תשומת הלב המתקצר לא אמור להיות מקום לחפירה כזאת. אבל יש. וזה עובד.
זה עובד גם ב"לילה טוב" של אסף הראל: לא מנסה להצחיק, פוליטי במובהק, טור פובליציסטי קצר במסווה של פתיח לתוכנית בידור. כל מנהל פיתוח במשרד ממוזג יגיד לכם שאין דבר כזה, לא עושים דברים כאלה, אסור. הוא יגיד לכם גם שאי אפשר להסתפק בתפאורת לואו־טק ובכותבים צעירים וחסרי ניסיון ובטח שאסור לתת לכותבים כאלה זמן מסך. השתגעתם לגמרי. אסור. אפשר לשבור פה ושם איזו מוסכמה, אבל את כולן ביחד? הגזמתם. אי אפשר. עד שמתברר שאפשר.
סאטירה היא מפלטו של הפטריוט בזמן משבר מוסרי־ערכי, והזמנים הקשים קוראים לאמצעים קשים. שליין והראל מובילים את המגמה, אבל גם בתוכניות מיינסטרימיות ובפורמטים שמרניים יותר, כמו אלה של גורי אלפי וטל פרידמן, מורגש החיפוש אחר האומץ להקצין, לסמן את האיסורים ולנפץ אותם בזה אחר זה (ולשבור את הז'אנר מאמצע הפופיק של הז'אנר). אסור לראיין סלב יותר מחמש דקות? קחו 12 דקות עם שלמה בראבא. סטנדאפיסטים צעירים מבריחים צופים? הנה כמה, נראה אם אתם בורחים. בלי פחד. בלי להתנצל. בלי גבולות מוכרזים מראש.
הנס הטלוויזיוני הרדיקלי של הראל, שליין ושות' (ואפשר לצרף גם את העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" הוותיקה אל הכוחות התומכים בו) הוא תגובת נגד לכל מה שרקוב, דלוח ושמרני בתעשיית הבידור המקומית. כלומר, לכל. הבונוס הגדול וארוך הטווח של התגובה הזאת הוא טיפוח דור שלם של קומיקאים צעירים וחדשים (שם קוד: תם אהרון, גלית חוגי, דור מוסקל, אביתר חלימי) שעתידים לשנות את הבידור הישראלי מקצה לקצה. אתם רואים עכשיו רק את ניצני המהפכה. אם זה נראה לכם קיצוני, עוד לא ראיתם כלום. רדיקליזם, כידוע, הוא השמרנות של מחר מוזרקת אל השיח של היום.
"גב האומה", ערוץ 10 , שבת 21:15
"לילה טוב עם אסף הראל", ערוץ 10 , ראשון־חמישי 24:00
"היום בלילה עם גורי אלפי", ערוץ 2, רביעי־חמישי, שבת 22:50
"ארץ נהדרת", ערוץ 2, שבת 21:10
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב
תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת. טור עורך
לפני פחות משנה, כשסבתי המנוחה עוד הייתה בסטטוס של “על ערש דוויי" ומאושפזת במרכז שיקום בבת ים, כל ביקור אצלה לווה בחרדה. היה ברור שהיא מתרחקת מהקיום, ופחדתי שזה יקרה בזמן שאני אצלה, לא רגע לפני הביקור ולא אחריו. כשהייתי יורד מקו 18, הייתי עושה לפעמים סיבוב, מתחיל לצעוד סתם ככה, לגמרי לא בכיוון, רק כדי למשוך זמן, כדי שאם זה יקרה באותו יום, אולי לא אהיה שם בעת ההתרחשות.
אז הייתי מסתובב בעיר ילדותי, אני והחרדות שלי – קונה בורקס סביר במאפייה, מי ברז מהולים בסירופ לימון בדוכן הפלאפל השכן ומתיישב על ספסל לגלגל סיגריה (תפריט של אלופים בהזנחה עצמית). התקופה כבר הייתה טרום בחירות, וניגשו אליי שני נערים בחולצות של הליכוד ובכובע מצחייה של הליכוד וניסו להגיש לי פלייר של הליכוד. סירבתי בנימוס, אפילו אמרתי תודה. “נו, קח, יאללה", הם התעקשו ואני ניסיתי להתעלם. “מה, למי אתה מצביע? ישראל ביתנו, בוז'י הסמרטוט?"; עניתי להם שאני מתכוון להצביע מרצ, קצת חושש מהתגובה. הם התספקו במבט מזלזל, התלחששו ביניהם שאני “סתם הומו תל אביבי, עם אלה אין סיכוי", והמשיכו בדרכם. בטח אין להם מושג, אבל גם לפני עשר שנים, כשהייתי שכן שלהם, כנראה לא הייתי לוקח את הפלייר.
תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב. זה איום אמורפי שמטיל עננה כבדה רק מעצם קיומו.
לפי איש התקשורת הימני שמעון ריקלין, “תל אביב היא מקום אחר מהמקום שאני נמצא בו" (בניסיון לתרץ את התנהגותו של ינון מגל ולקשור אותה למקום מגוריו הנוכחי); טוקבקיסט שהתנגד לקיום הרצאה של שוברים שתיקה בפאב בבאר שבע כתב לבעלים: “אם אתה חושב שתוכל להפוך את באר שבע לתל אביב חופשית ומתייפייפת ושיהיו פה הרצאות של המנייאקים האלה, אתה כנראה לא מכיר את התושבים של באר שבע"; מגל, במסגרת רצף ההתכסחויות עם אנשי “גב האומה" (לפני שהחלה הפרשה), כתב עליהם שמדובר בחבורה “שגרה פחות או יותר באותו רחוב בתל אביב, בזה באותה דרך לכל מה שקשור לדת (כלומר ליהדות) ומחזיקה בערך באותה עמדה פוליטית (לא מתונה)".
המטרה מסומנת היטב, והיא עיר במרכז הארץ. לא האנשים שחיים בה הם האיום (הרי אנחנו חננות ונמושות), אלא הרעיון. מי שמגדיר אותה בטון שלילי כ״חופשית ומתייפייפת״, על איזה אידיאל הוא מגן בדיוק – של עיר “כלואה וכעורה"? אם זה המצב, תל אביב היא המקום לשאוף אליו, לפחות עבור מי שדוגל בחופש ויופי מכל סוג שהוא.
והאיום הזה – עבור אלה שבאמת מאמינים בקיומו – הוא לא איום שמנטרלים (חוץ ממכות בהפגנות, ככה זה בין אחים), הוא משהו שמדחיקים, שמתרחקים ממנו תודעתית ויוצרים סביבו בועה – אותה בועה שאנחנו נאלצים לדבר עליה בעל כורחנו. היא שם לא כדי שתל אביבים יוכלו להיות מנותקים לכאורה, אלא כדי שהתכולה שלה, התודעתית, לא תזלוג החוצה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
