בשעות הערב של השבעה באוקטובר, כשהוא משדר מהשטח אי שם בדרום, הסיר דני קושמרו את מסיכת הממלכתיות שהוא עוטה בדרך כלל ונתן ביטוי לזעם, להלם ולתחושת ההפקרה וחוסר האמון בממשלה שאפיינו את אותם ימים. "כל האנשים שהיו צריכים לדבר כאן הפכו להיות שומרי שבת, צדיקים גדולים", תקף קושמרו בזעם סרקסטי את חברי הממשלה שסירבו להתייצב מול המצלמות. "כל מי שניסה לפלג בין 'אנחנו' ו'הם' – כאן ירו בכולם", הוא הוסיף בכאב אותנטי. קאט. פורוורד שנה קדימה. אותו קושמרו, לבוש מדים, מפוצץ מול המצלמות בית בלבנון. חריקת תקליט. פריז פריים. אתם בטח שואלים איך הגענו לכאן.

>> אנחנו לא צריכים עוד טקסים. אנחנו צריכים את החטופים בבית // דעה
>> המספרים מוכיחים: עמית סגל הוא מפעל הנדסת תודעה למטרות רווח

המסע הקסום של דני קושמרו בשנה הזאת – מעיתונאי שמצביע על האחראים לאסון ודורש שיכירו באחריותם ועד לנער הפוסטר של תקשורת מגויסת על מלא – מסמל ומסמן את הדרך שעשתה מרבית התקשורת הישראלית במהלך המלחמה, תוך שהיא מסתירה מהציבור חלקים הולכים ומתרחבים של המציאות. העובדה שעיתונאי ישראלי בכיר לוקח חלק בפעילות צבאית התקפית היא ביזיון וחרפה מקצועית שעומדת בניגוד לכל כללי האתיקה והעיתונות, וגם מסכן את ביטחונם ומעמדם החוקי של עמיתיו למקצוע כ"בלתי מעורבים" בשדה הקרב, אבל זה כמובן רק סימפטום של בעיה גדולה הרבה יותר.

מאחורי דמותו המסוקסת של דני "המפוצץ" קושמרו, שיכולה לשמש מצע לכתיבת רב מכר על משבר הגבריות הישראלי, יש כאן סיפור טראגי על מערכות תקשורת שלמות שהתמכרו למלחמה ולשת"פ הצמוד עם דובר צה"ל, התמסרו מחדש לשלטון ונרמלו את המחדל הנורא כבר בשבועות הראשונים שאחרי הטבח. מהר מאוד נטשו באולפנים את הזעם נגד השלטון המפקיר ועברו ל"ביחד ננצח" בואכה "פסע מהניצחון המוחלט", כשעל הדרך הם מנרמלים במידה גוברת גם את הפקרת החטופים והמפונים תוך דקלום דפי המסרים של לשכת נתניהו והתעלמות מחזון הכיבוש של תומכיו. קושמרו יגיד על זה משהו במונולוג הפתיחה ויחזור אחר כך להתמסר לנרטיב המלחמתי.

הפרשנים הבכירים ביותר בכל אולפני האקטואליה דחפו במשך יותר מחצי שנה את הסלוגן "רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים", ישרו קו עם כל הנפצה מגוחכת ששירתה את המשך המלחמה, ובעיקר הסתירו מהציבור. הם הסתירו מהציבור את סרטוני החטופים, הם הסתירו מהציבור את מה שקורה בעזה וכל העולם רואה, הם הסתירו מהציבור את היעדר האסטרטגיה המדינית של המלחמה. הצופה הישראלי הממוצע מתהלך בעולם כעיוור. אין לו מושג אמיתי מה מתרחש סביבו. התקשורת, שתפקידה העיתונאי הוא להעביר מידע לציבור כך שיוכל לקבל החלטות מושכלות, בגדה לאורך המלחמה בשליחותה באופן בלתי הפיך.

מי שעוקב אחר ההתפתחויות בתחום התקשורת בישראל יודע שכבר מזמן לא מדובר ב"חדשות", אלא במופע בידורי לכל דבר שמטרתו למכור פרסומות ולקדם את תוכנית הריאליטי שמשודרת אחריו, ולכן גם אין שום סיבה וטעם לצפות מדני קושמרו להתנהל כעיתונאי ולא כבדרן, שחקן ופרזנטור. אלא שבזמן מלחמה, במצב חירום מתמשך שבו חיי אזרחים יכולים להיות תלויים בטיב המידע שהתקשורת מספקת להם, מופע הבידור המתמשך של אולפני האקטואליה הוא מחדל לאומי מסוכן. ומי שמתמכר להסתרת מידע מהציבור כבר לא יכול להיגמל.

וכך, למשל, למדנו בימים האחרונים שגופי תקשורת רבים טרחו להשמיט מדברי ההספד לחייל שנפל את עדויות חבריו המתרברבות על רצונו בנקמה ובהרג ילדים ונשים, ועל שובבותו הרבה במסגרתה שרף בית בעזה "בשביל האווירה". התקשורת בהחלט מסתירה מהציבור את המיליציות המשיחיות שפועלות בתוך הצבא ומתמרנות אותו מבפנים, כמו גם את אוזלת היד של צה"ל בטיפול בתופעה. היא מסתירה גם את המחיר הכלכלי הכבד שהמלחמה גובה ואת יוקר המחיה הגואה, את העומס הגובר על מילואימניקים ואלפי משפחות על סף שבירה, את ההפקרה המתמשכת של המפונים. במקום לדבר על כל אלה כל יום, כל היום, מתמסרת התקשורת בהנאה לספין היומי ומאלחשת את צופיה להאמין שהכל איכשהו די בסדר.

קמפיין ההסתרה והטשטוש הזה, שהתקשורת משתפת איתו פעולה ומסבירה לעצמה שזה פטריוטי, מייצר מציאות חלופית שבה הגיוני שעיתונאי על מדים יפוצץ בית במדינת אויב, כמו שהגיוני שאנחנו בעיצומה של מלחמה שאיש אינו יודע מהן מטרותיה, איך נראה קו הסיום שלה ואיזו אסטרטגיה ארוכת טווח מנהלת אותה ברמה המדינית, עם ראש ממשלה נמלט מאישום בפלילים שאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה ומעוניין להוביל אותה למלחמה אזורית כוללת, כשברקע צועקים תומכיו משהו על התנחלויות בעזה ובדרום לבנון. זה בסדר, בתקשורת כבר יטשטשו את זה בעריכה, למה סתם להרבות פילוג ומחלוקת בעם. מיטב המגישים כבר עובדים על הפרצוף המופתע כשכל זה יתפוצץ.

• ביקורת טלוויזיה
• שבעה באוקטובר
• קשת
• כאן 11
• דני קושמרו

מהדורת החדשות של ערוץ 12 היא הנצפית ביותר במדינת ישראל. זה נתון יציב, שלא משתנה מאז שפוצל ערוץ 2 ובעצם מאז ימי רצח רבין. "קשת", על אף כל האנטגוניזם והביקורת שמוטחים בה, היא בסוף היורשת החוקית והממשיכה הטבעית של ערוץ 2 הישן בתור ברירת המחדל של הצופה הישראלי. יש סיבות רבות לעובדה שהמהדורה של 12 כל כך מצליחה (הרגלי הצפייה כמובן בפסגה), אבל העובדה היא שבחדשות 12 יודעים לייצר מהדורה שתמשוך קהל.

>> זוכרים שנלחמתם על הדמוקרטיה? משטרת בן גביר מעדכנת שהפסדתם
>> רשת 13 מציגה: אפס בושה, אפס אשמה, אפס אחריות. זאת ישראל 2024

המיקס של חדשות 12, שקיים עוד מאז הימים הראשונים של חדשות ערוץ 2 – הוא שילוב בין ניוז טהור לבין רגש. המהדורה תדע להביא את הסיפורים הנכונים של השעה, אבל היא גם תעטוף את הנושאים רגשית כך שהקהל יזדהה ויישאר לצפות. ואת זה אפשר היה לראות כמעט בכל שנייה של המהדורה ששודרה אתמול.

ב-12 בהחלט מבינים את הדופק הציבורי: המלחמה אמנם נמשכת, אבל היא לגמרי ברקע. אין משם חדשות אמיתיות (דובר צה"ל גם כך מוציא מידע מאוד במשורה, ועוד ניכנס לזה), והפוקוס עבר למקום שממנו מגיעה, ככל הנראה, הדרמה הבאה – והיא האפשרות לעסקת חטופים. שם נמצא הלב הישראלי הקולקטיבי והמהדורה עוסקת בעיקר בנושא הזה.האם באמת משהו מתקדם? לא ממש. הדיון בקבינט, ששווק כדרמטי, בסך הכל עסק בסמכויות שיהיו לצוות המשא ומתן שיטוס לקטאר – למשא ומתן שצפוי להיות ארוך ומייגע ועוד יהיו בו תהפוכות רבות ולא מעט לוחמה פסיכולוגית. אנחנו יודעים. זה לא מפריע לחדשות 12 לדרוך את הקפיץ ולייצר דרמה.

הפרטים על עמדות הצדדים, הדיווח מההפגנה ליד קריית הממשלה בתל אביב – וגם הראיון עם אלי אלבג, אביה של החטופה לירי אלבג, כולם ממוקדים בסוגיה הזו. חדשות 12 ממלאים כך אחרי רצון הצופים שלהם – שם מצויה החרדה של רוב הישראלים כרגע ושם גם נמצא הסיקור. הראיון עם אלבג הוא לב העניין. השקט ששידר אלבג, שישב אחד על אחד עם המגיש דני קושמרו, זעק יותר מכל. המילים שהיו מדודות אבל חדות כסכין – ובתוך הרטוריקה והגרפים, זה היה רגע אחד של כאב זועק. לא היה כאן קיטש אבל כן היה משהו שובר לב בראיון הזה. ראיון עם אדם שנשברו לו כל הכלים.

מה שהיה הרבה פחות אלגנטי זו ההופעה של תמיר היימן – שגויס כפרשן לפאנל. היימן כסוף השיער הגיע לאולפן כ"פרשן יודע כל", על המשבצת שמילאו בתחילת המלחמה עמוס ידלין או ישראל זיו. אבל היימן, חשוב לזכור, הוא לא פרשן צבאי שמנותק מהסיטואציה – הוא אחד האחראים לשבר של ה-7.10, כמי שהיה ראש אמ"ן עד 2021. היום הוא ראש המכון לביטחון לאומי, אבל כשרואים ושומעים אותו – כמו את כל אנשי מערכת הביטחון שהיו שם בעשור האחרון, אי אפשר שלא לתהות כמה באמת נכון לשים אותו כמומחה צבאי אחרי הכישלון המובהק – גם שלו – בדרך לאסון שחווינו. והשאלה הקשה יותר: מיהו בכלל "מומחה צבאי" ומה שווה המומחיות הזאת.

בלב המהדורה הופיע טרנד חדש ומעניין: הצהרה ערוכה לחלוטין של הרמטכ"ל, הרצי הלוי. בחדשות 12 בחרו לשדר רבע שעה שלמה של מסיבת עיתונאים (כולל טיזרים בפתיח המהדורה – "האם הוא יתייחס להתפטרותו?") שלא הייתה כלל בשידור חי. הלוי ענה על שאלות (זה לא מובן מאליו), אבל ברור שהמהדורה לא שידרה כאן אירוע חי שבו הלוי מגיב באופן אינסטינקטיבי, אלא מוצר מוגמר, וכנראה אחד שעבר תחת הידיים של דו"צ.האם זה ראוי? לא. חדשות 12 היו יכולים לקחת את החומר הזה, לערוך אותו ולשדר את עיקריו. להפקיע רבע שעה מהמהדורה לאירוע שאינו שידור חי ורובו הצהרות קלישאתיות ולא מידע חדש, זה לא משהו שמצדיק כל כך הרבה זמן יקר. מתוך שעה ברוטו של מהדורה, רבע מהזמן הוקדש לנאום שנוצר בחדר עריכה. לא הדבר הכי עיתונאי בעולם.

ואם כבר בעיות עיתונאיות, שווה להתעכב גם על הכתבה של אוהד חמו, "בין שתי עזות", כך היא נקראה. חמו, עיתונאי שאני האחרון שאזלזל ביכולותיו או ביושרתו, מתאר בכתבה בפרוטרוט את החלוקה הדיכוטומית בין "עזה של מטה" בצפון שם שורר משבר הומניטרי קשה; לבין כמעט "עזה של מעלה" בדרום, שם השווקים "מלאים בסחורה" ויש אפילו שווארמה שמסתובבת. אחר כך, בעומק הכתבה, חמו מסייג ואומר ש"קשה לדעת מה בדיוק קורה בעזה". אם קשה לדעת מה בדיוק קורה בעזה, למה הכתבה הזאת משודרת? זה מרגיש כמו ניסיון לייצר אשליה של "להיות שם", בלי ממש להיות שם. ללכת עם ולהרגיש בלי. או להפך.

בנוסף, גם הכותרת במהדורה (של הכתבת בארה"ב, יונה לייבזון) על הציטוט של דונלד טראמפ הייתה לא ממש מדויקת – הכיתובית על המסך טענה ש"טראמפ קרא: לסיים את המלחמה", אבל אם מקשיבים לציטוט עצמו, טראמפ בעצם אמר ש"נתניהו היה צריך לגמור עם זה מהר", כלומר לחסל את חמאס בלי עכבות מוסריות ובכל הכוח. לא בטוח שאנחנו (או בית הדין בהאג) היינו ממש מתים על זה. וזה עוד בלי לדבר על כך שקצת מוזר להסתמך על מילה של דונלד טראמפ, בטח בקמפיין בחירות, בתור הצהרה אמינה ובעלת משמעות כלשהי. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הברקה אחת בכל זאת היתה במהדורה והיא הגיעה מכיוון יגאל מוסקו. כתב המגזין הוותיק הביא יופי של כתבה, שבחדשות 12 ידעו להעריך ולכן שידרו בשני חלקים (עם הפסקת פרסומות באמצע), על הפועלים הזרים בהודו שנבחנים כדי להגיע לישראל. מוסקו הוא עיתונאי מעולה והוא שוב הוכיח את זה – עם זווית מקורית ומעניינת למצב, ממקום לא צפוי. וזה, נראה לי, היה הרבה יותר בעל ערך עבור הצופים מכל מה ששודר לפניו במהדורה. זה אומר לא מעט עליו. אבל גם על היתר.

• ביקורת טלוויזיה
• החדשות
• קשת
• ערוץ 12
• דני קושמרו

מה אנחנו רואים כשאנחנו רואים חדשות? כשהחדשות בטלוויזיה הישראלית יצאו לדרך, אי אז ב-1968, חיינו בעולם אחר. רדיו בקושי היה (ועדכן פעם בשעה), העיתון יבוא רק מחר בבוקר והטלוויזיה היתה אמורה לספר לנו מה קרה היום. לספר לנו כל מה שאנחנו לא רואים דרך החלון בבית. מחכים לחיים יבין, הקורקטי אך רגיש, שיתאר לנו את המציאות כמות שהיא.

>> אנחנו עם BBC ניוז סיימנו. יש טעויות שעליהן אין סליחה

הרבה מים עברו בירקון. כיום, כשאנשים יושבים לראות מהדורת חדשות בשמונה בערב, סביר להניח שהם כבר יודעים כל מה שצריך לדעת (וגם את מה שלא): איפה נפל הטיל וכמה נפגעו, מה אמר ראש הממשלה בישיבת הקבינט ולמי, כמה הרוגים היו לנו בעזה – כל המידע הרלוונטי כבר זרם אלינו בשעות שלפני.אז מה אנחנו רואים עכשיו כשאנחנו רואים חדשות? ואיך באופן אבסורדי, בתקופה שבה אנחנו יודעים הכל גם בלי מהדורות חדשות בערב – החדשות צמחו למימדים מרתוניים מבהילים? כאן צריך לדבר על הרכיב הסודי שלידתו (כפי שטענו רבים) הייתה ב-4 לנובמבר 1995, במסגרת שידורי החדשות של ערוץ 2 הישן: השילוב שבין עיתונות לרגש.

וזה סוד הכוח של חברת החדשות בערוץ 12 (שמתברר מזה זמן כיורש החוקי של ערוץ 2). זה מה שהפך את מהדורות החדשות שלה, על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה, לנצפות במיוחד – והרבה יותר נצפות מכל המהדורות האחרות במקביל. וזה מסביר גם את ההצלחה של "אולפן שישי".כי גם "אולפן שישי" מאוד השתנתה עם השנים. היא בעיקר התנפחה: ימי הזוהר של הפורמט היו בתחילת שנות האלפיים, עם אהרל'ה ברנע בתור המגיש הסמכותי ואיתו חבורת פאנליסטים רזה – אודי סגל (היום מגיש חדשות 13) ככתב מדיני, אמנון אברמוביץ' כפרשן מדיני/פוליטי ורוני דניאל ז"ל – הכתב הצבאי המיתולוגי. זה היה פאנל קצר וקומפקטי, בתכנית שלא לקחה יותר מ-45 דקות נטו.

לכו תשוו את זה למה שנהיה מ"אולפן שישי" היום. מתכנית שבה היו שלושה פאנליסטים (וגג עוד איזו מבזקנית שתגיש את חדשות היום בקיצור נמרץ), זה הפך לפסטיבל מטורף של אורחים באולפן. אחרי המונולוג של המגיש דני קושמרו בשישי האחרון הוא הציג את חברי הפאנל שלו. שמונה אנשים – ארבעה מכל צד. באיזשהו שלב זה הרגיש הרבה פחות כמו פאנל של יומן חדשות בשישי, ויותר כמו "המעגל" הישן של דן שילון, עם מגיש שעובר מאייטם לאייטם במהירות הבזק. רק חסר שיביאו גם את זובין מהטה שירים להם את האולפן. וכמו "המעגל", זו הייתה תוכנית שנמשכה נצח – שלוש שעות שלמות של שידור. משמונה בערב ועד אחת עשרה בלילה. כל הפריים טיים.

זה המקום שבו מוצא את עצמו יומן החדשות השבועי המרכזי ב-2023: הוא אפילו לא מתיימר לספר לנו מה חדש. במקום זה הוא מציע תמהיל אחר, שעל משקל הביטוי "אינפוטיינמנט" (השילוב בין חדשות ובידור) – אפשר לקרוא לו "חדשות הרגש", קוקטייל מובהק שמזקק לתוכו עיתונות פרופר וכתבות מגזין שבנויות בעיקר על הצורך לרגש ולהדמיע את הקהל. לא יותר מזה.

בכל הקשור לחדשות, צריך להגיד ביושר, חברת החדשות של קשת 12 יודעת לעשות את העבודה. ברהנו טגניה הביא את התחקיר המלא (והמצמית) על הטבח במסיבה בקיבוץ רעים, גיא פלג הביא זווית חדשה לסיפור איסוף המסמכים בלשכת ראש הממשלה, דנה וייס סיפקה מידע חדש בנוגע לסוגיית החטופים, דפנה ליאל הביאה את הסיפור על "המרד בליכוד" (פעם היו קוראים לזה פוטש בננה) וקרן מרציאנו לא פחדה לעמוד מול השקרים של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. למרות הקצב המטורף שבו הפאנל התחלף (כאמור, היו חסרים שם רק כוכבים נוצצים ברקע ואיזה סידור פרחים מתחת לדסק), הם הצליחו להביא סיפורים בעלי משמעות.

אבל מהר מאוד זה נדחק הצידה, כי בסופו של דבר "אולפן שישי" חיה כמו תמיד על כתבות המגזין. ואלה כתבות טובות – אבל קשה להגיד שהן מכילות בתוכן ערך חדשותי רב. זה התחיל בכתבה המרגשת על הכדורגלן בן בנימין וזוגתו, שאיבדו את רגליהם בטבח פסטיבל נובה; נמשך באמהות של ילדי עוטף עזה; והגיע לשיא עם הכתבה שמלווה את שלמה ארצי בין לווייה לשבעה ועד לעצרת החטופים הגדולה.

זה מתחבר גם למונולוג השבועי של דני קושמרו – אם פעם מגיש "אולפן שישי" היה מסתפק באיזה "ערב טוב לכם והרי החדשות", היום מגיש "אולפן שישי" שם את עצמו בלב הדיון. את הפאנל שלשום, למשל, קושמרו לא פתח באולפן – אלא בצעדה עם משפחות החטופים ואחר כך מונולוג שהיו בו גם פרטים חדשותיים, אבל בעיקר הרבה מאוד רגש נא ורצון לפנות אל הלב ובלוטות הדמע של הצופים, בסיפור על אמילי הנד שאתמול חגגה יום הולדת תשע בשבי.

גם אני התרגשתי. קשה שלא לעמוד בעוצמה הרגשית של מבול הסיפורים שנחת עלינו עם הטרגדיה העצומה של ה-7.10. וברור שגם לרגש יש מקום – אבל רק לי נדמה שיש לו מקום אחר, ולאו דווקא ביומן חדשותי? נכון, עוד מאז ה"יומן" של הערוץ הראשון היו גם כתבות צבע בתוך מגזין סיכום השבוע (געגועים קשים למוטי קירשנבאום ז"ל), אבל היה להם מקום מאוד מוגדר – בסוף. כאן, יש תחושה שהרגש והצבע הם לא הקינוח אלא המנה העיקרית.

נחזור לרגע לכתבה שליוותה את שלמה ארצי – זה היה סרט דוקומנטרי נהדר בבימויו של ירון שילון, שמלווה את ארצי לא מעט שנים ואפילו היה שותף לסדרה הביוגרפית עליו ששודרה לאחרונה בערוץ 8. כלומר, סרט חיצוני שאינו עבודה של חברת החדשות עצמה. למה בעצם הסרט היפה הזה לא שודר אחרי המהדורה – ב-21:30 או 22:00, כמוצר נוסף שערוץ 12 מספק לצופים שלו? זה היה יופי של סרט, אבל מה לזה ולחדשות?

כנראה שהתשובה לשאלה הזאת נמצאת בטבלאות הרייטינג. התמהיל הזה של חדשות 12, השילוב בין ניוז פרופר ועיתונאים מצוינים, לבין השאיפה לרגש (שמזכירה את אגף הריאליטי של הערוץ, "הכוכב הבא" פינת "מאסטר שף"), הוא מה שנותן להם את היתרון העצום על פני המתחרים.ואולי, בעצם, החדשות אמורות לשקף את המציאות – והמציאות כרגע, גם חודש אחרי, עדיין ספוגה בתוך ההלם הגדול של השבת השחורה.

בבוקר שאחרי ה-7.10, כתבתי כאן על השינוי שעבר דני קושמרו (והתבטא גם בחיקוי המוצלח שלו ב"ארץ נהדרת" לאחרונה) – ממגיש קורקטי ועז מבט, לשחקן מרכזי שמבקש להביע את דעתו, שלא מפחד לשים את עצמו בקו האש של הדיונים ואפילו להיות נחרץ (ע"ע "אפילו לא כפית מים"). זה מה שחדשות 12 יודעים לעשות, ובגלל זה הם גם מוצאים קהל שזה מה שהוא מחפש.ב-1968 ראינו חדשות כדי לדעת מה קורה. ב-2023 אנחנו רואים חדשות כדי לדעת איך להרגיש.

• ביקורת טלוויזיה
• אולפן שישי
• קשת
• ערוץ 12
• החדשות
• דני קושמרו

בואו נגיד את זה בצורה הכי פשוטה וישירה שאפשר: זה היה שבוע חרא להיות בו ישראלי. לא משנה איפה אתה גר בארץ, מאיזה מגזר אתה בא, באיזה אלוהים אתה מאמין – זה היה שבוע קשה מאוד להיות מכאן. שבוע שבו טבח מזעזע ובלתי נתפס (שמימדיו עדיין לא ברורים לנו עד הסוף וימשיכו להיות בלתי נתפסים גם כשיהיו ברורים), חפף לירי טילים בלתי פוסק על רוב הארץ, נמשך בכאוס ניהולי וארגוני, ונגמר בלוויות העצובות והכואבות שהיו ושעוד יהיו. בקיצור, קשה היה למצוא אור בקצה המנהרה.

ובכל זאת, בתוך עם ישראל יש כוחות גנוזים ואדירים – שהתגלו במלוא העוצמה. ניצוצות קטנים של אור בתוך החושך הגדול שאנחנו הולכים בו, לצד החדשות הרעות והאובדן והעצב הגדול מסביב. כל אחד מהגיבורים הללו, בדרכו, הצליח לעשות טוב ולגרום לנו להאמין שבסוף יהיה טוב. עד כמה שקשה לדמיין. הרבה בזכותם.

1. אלוף במילואים יאיר גולן

אלוהים יודע שהשנים האחרונות לא היו קלות עבור גולן. היתה שם קריירה פוליטית שלא המריאה, וגם כמה התבטאויות שנויות במחלוקת, אבל בעיקר היה שם אדם עם רקע צבאי עשיר שהוכפש עד עפר. מאז "נאום התהליכים" יאיר גולן היה מטרה עבור לא מעט ציבורים בישראל – שניסו להפוך אותו בעצמו לאויב. ואיכשהו, כשנתקלנו באויב האמיתי – גם גולן זכה לרגע של עדנה. הנכונות שלו לעלות על מדים בשעות הראשונות ולחלץ פצועים בלי שאף אחד ביקש ולהמשיך להתרוצץ בשטח מאז ללא הפסקה – סתם כי זה היה הדבר הנכון, הייתה רגע של השראה והראתה לנו איך נראה מנהיג אמיתי. ואולי גם רגע שבעקבותיו כמה מכפישים מקצועיים יצטרכו, יום אחד, לבקש סליחה.

2. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן

כאמור, בשבוע הזה היו מעט מאוד רגעים מרוממי רוח באמת. בתוך בליל הבשורות הרעות היה קשה למצוא את עצמנו – ובעיקר הייתה תחושה שאנחנו חיים ביקום מקביל. מין תחושה שהעסק לא עובד, שיש משהו לא מסודר במציאות שלנו. זה התחיל כמובן לפני המלחמה, אבל התעצם בתוך הכאוס שלה. ואז הגיע ג'ו ביידן – ולרגע אחד, החזיר את הדברים למקומם. הנאום המרגש עד דמעות שהוא נשא, שנגע בלב של כל ישראלי, היה רגע אחד קטן של נורמליות – שבו נשיא אמריקאי מדבר על ערכים ליברליים אמיתיים, עומד לצד דמוקרטיה ולא לצד דיקטטורה (היוש דונלד), ופשוט עושה את הדבר הנכון. נדמה לי שכל עם ישראל, לא משנה למי הוא הצביע בבחירות, מחא כפיים לביידן באותו לילה. זה היה רגע חשוב, לא רק פוליטית או מדינית, אלא בעיקר נפשית, לאומה שנפצעה קשה.

3. "אחים לנשק" ומחאת קפלן

מה לא אמרו עליה. בעצם, את מה שאמרו נגד כל מחאה שמתעוררת נגד ממשלות נתניהו – סוכנים זרים, אנרכיסטים, בוגדים, מפרי סדר, מפרי חוק, פושעים, כל קללה וגידוף שאפשר לדמיין בלקסיקון. כמה פעמים סיפרו לנו סוכני הכאוס מטעם הממשלה שכל מה ש"אחים לנשק" רוצים זה לפרק את מדינת ישראל מבפנים. ואז, הגיע ה-7 באוקטובר. אחרי מחדל ממסדי ענק, החברה הישראלית היתה זקוקה להם – והם באו. לא בלי כאבי בטן, לא בלי ביקורת על השלטון, אבל הבינו שהמדינה גדולה יותר. אחוזי ההתייצבות – בשמיים. ההתנדבות שאותה מובילים אותם ארגונים מושמצים – בשיאה. החברה האזרחית בהובלת ארגוני המחאה הצליחה למלא את הוואקום שהשאירה הממשלה, שפשוט לא הייתה שם בימים הראשונים למלחמה. הם, בניגוד לכמה פוליטיקאים, הבינו שזו שעת גורל אמיתית לישראל. והם התייצבו בגאון והשאירו את הביקורת הנוקבת לרגע שכל זה ייגמר. ואז, כנראה, יצטרפו אליהם כל מי שנמצא עכשיו בבתים. בינתיים הם המחישו את האמירה הכי עתיקה של מארק טוויין: הם אוהבים את המדינה תמיד, ואת הממשלה – כשהיא ראויה לכך.

4. רחל אדרי

הימים הראשונים של המלחמה היו שוברי לב. פשוט כך. ההלם הטרי, שעדיין לא שכך לגמרי, אחרי הטבח המחליא של חמאס, נשאר על הפנים של לא מעט אנשים גם יום ויומיים אחרי. ואז, ב-9 לאוקטובר, היה לנו רגע אחד של חיוך. זו היתה רחל אדרי מאופקים שבתוך הרגע הכי חשוך של חייה – כשהיא באמת מביטה למוות בעיניים, מול מחבלים שפרצו לה הביתה, עשתה מעשה בלתי רגיל. מעשה גבורה אמיתי עם עוצמות פנימיות בלתי נדלות, בערמומיות ובקומבינה (במובן הטוב של המילה) שהיא כל כך ישראלית, והאופן הישיר, החכם ומחמם הלב שבו סיפרה על כך. הרגע הזה, של רחל אדרי, היה רגע מזכך – וגם הוא היה רגע חשוב בתהליך ההחלמה. בדרך, היא גם הפכה להיות הגיבורה הוויראלית הראשונה של המלחמה הזאת. שאלוהים יברך אותך, רחל. ואת העוגיות.

5. דנה גת

משברים הם הרגעים שבהם אנשים רגילים עושים דברים בלתי רגילים. מי שמכיר את דנה גת ועוקב אחריה בטוויטר (אני עוקב ותיק), מכיר אותה בתור חובבת יין וטיולים, וגם כפעילת מחאה פמיניסטית שמזוהה מאוד פוליטית – וגם חוטפת על זה אש כמיטב המסורת. אבל גת עשתה, ועושה, משהו גדול מאז הדקות הראשונות של המלחמה – היא השתמשה בכוח שצברה כצייצנית כדי להקים ולהוביל חמ"ל של מתנדבים שימלאו את המקום של הממשלה הבולטת בהיעדרה, ודאגה לשנע כמויות אינסופיות של ציוד ותמיכה לחיילים ולאזרחים נואשים, מתחתונים וגרביים ועד ציוד צבאי כבד שהשתיקה יפה לו (לפחות עד וועדת החקירה). זה לא עשה אותה פחות ביקורתית, זה לא עשה אותה פחות נשכנית – זה כן עשה אותה בנאדם יוצא דופן. ככה זה במשברים.

6. דני קושמרו

מצבים נואשים, כידוע, גוררים גם צעדים נואשים. דני קושמרו, במשך הרבה מאוד שנים, היה מגיש חדשות "קלאסי" – דמות אמצע מאוד ברורה, כלל ישראלית, שכולם יכלו לאהוב. המחאה סביב ההפיכה המשטרית קצת הוציאה אותו מהאיזון הזה – וגרמה לו להביע את דעתו. במלחמה, זה התגבר: הטקסטים הנרגשים שלו בפתיחת כל מהדורת חדשות מאז המלחמה, בה התעקש להביא את האמת כמו שהיא למסך, הם רגעים גדולים של טלוויזיה אבל גם של בן אדם שמבין את תפקידו. בניגוד לאיסטינקט הישראלי, שנולד עם המשפט "שקט יורים", מלחמה היא בדיוק הזמן להאיר ולהציף בעיות. זה הסיכוי היחיד שבו משהו יתוקן, במערכה הכי גורלית שידעה ישראל מאז ומעולם.

7. שיראל חוגג

יש רגעים בחיים שבהם אדם קונה את עולמו. במעשה אחד, במהלך אחד. אצל שיראל חוגג, שאחותו נרצחה במתקפה המזעזעת בכפר עזה, זה היה רגע טלוויזיוני. חוגג עלה לשידור אצל אמיר איבגי בערוץ 14 (ולפני כן בערוץ 12, ואחר כך בערוץ 13), ומעבר לעדות האישית של אדם שאיבד את עולמו – הוא הביא איתו גם מסר אחר. מסר שישב בלב של לא מעט ישראלים לערוץ שבו שודר הראיון. "אנחנו עם ישראל", הוא אמר, "ימין, שמאל, אוהבי המדינה. מוכנים למות למען המדינה. אם עוד פעם אחת מישהו מכם יקרא למישהו מצד שמאל או ימין 'בוגד', לא נסלח לכם". הרגע הזה שבו הרעל של השיח הפלגני בערוץ 14 קיבל על הראש בשידור חי – היה רגע עצום של קתרזיס עבור הרבה אנשים שזה נשמר אצלם חזק בבטן.

8. אלה "טראוולס" קינן

עוד מישהי שהמלחמה שינתה את חייה, בוודאי את משלח היד שלה. עד ה-7 באוקטובר קינן הייתה בלוגרית טיולים, כזו שנתנה עצות למי שרוצים לחקור את העולם. ואז העולם התהפך וגם הפיד של קינן, שהקדישה את עצמה לא רק להדהוד מסרים, אלא גם לכתיבה של המסרים האלה והקמת מערך הסברה שמילא בזריזות את מקומו של משרד ההסברה הממשלתי העלוב. הנראטיב "חמאס = דאעש", זה שהדהד והגיע עד הנאום של נשיא ארצות הברית? הוא תוצאה של העבודה שלה, ושל הרבה אנשים יחד איתה שקיבעו את הנרטיב הזה.גלית דיסטל אטבריאן ניסתה לגנוב את הקרדיטואז הבינה את עליבותה והתפטרה. המעשה של קינן עשוי יום אחד להיות היסטורי – רגע שבו היא גרמה לעולם להבין מה באמת קרה בישראל, בשבת השחורה ביותר בהיסטוריה שלה.

9. מתן "שזיף" חלק

הנה וידוי: בעיניי, חלק בעוד כמה שנים יהיה הקומיקאי הטוב ביותר בישראל. כבר היום הוא מצליח להצחיק אותי גם בשעות הכי קשות ומאתגרות שהיו לי (והיו). "שזיף", בין אם בהופעותיו בפודקאסט "ציון 3" או בחשבון הטוויטר הצפוף והמשגע שלו, הוא כישרון חד פעמי. אבל את ההישג הגדול שלו אי אפשר לייחס (רק) לקומדיה אלא גם לפסיכולוגיה חיובית. בתוך סיטואציה איומה וקשה שכולנו היינו בתוכה, חלק הפציע עם משפט אחד בן ארבע מילים, דבילי למראה: "הופכים עליהם, טובים אותם". מין קלישאה של אוהד של קבוצה שנמצאת בפיגור ועדיין מאמין שאפשר לנצח. מהר מאוד המשפט הקצת מטומטם הזה הפך לסלוגן – למשהו שמדפיסים על שלטים ומגיע אפילו לחיילים בשטח. ה"Keep Calm And Carry On" של ישראל 2023. משפט אחד, בן ארבע מילים, גרם לכולנו להיות אופטימיים גם אחרי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבני אדם. זה הקסם של שזיף, איש שעבר בעצמו קשיים והצליח להתגבר ובדרך עזר לעם שלם לצאת מפוסט טראומה. וואלה, כוסומו – הופכים עליהם, טובים אותם!

10. כתבי השטח של החדשות

כולנו רואים בעיניים את מעמד התקשורת שהולך ודועך. השילוב בין הדה לגיטימציה של הפוליטיקאים לבעיות הכלכליות של ערוצי השידור בישראל, שמו את העיתונאים בטלוויזיה בין הפטיש לסדן. מצד אחד מושמצים ללא הרף שהם "אל ג'זירה" ו"תבהלה", מצד שני מחפשים את אהדת הקהל כדי להישאר על הרגליים, ותוך כדי זה צריכים גם לעשות עיתונות. ולתקשורת יש הרבה מאוד בעיות, אבל בשבוע הזה – כמו בלא מעט מקומות – ראינו גם אור גדול. והוא הגיע מכתבי השטח. אלמוג בוקר, תמיר סטיינמן, איציק זוארץ ועוד רבים אחרים. בוקר הוביל את השידורים בבוקר ה-7 באוקטובר לבדו, מהשטח, כשאף גוף תקשורת אחר לא ידע לדווח לציבור. הוא וחבריו הביאו בהמשך השבוע את המציאות האמיתית לכל סלון, תוך כדי סיכון חיים אישי, בסיטואציה בלתי אפשרית. העבודה הזה היא כפויית טובה – מהר מאוד אחרי המלחמה, הם יחזרו להיות אויב בפי חסרי מושג. אבל חשוב, בטח עכשיו, להזכיר את הגבורה שלהם.

https://twitter.com/ronenbergen/status/1710556232266715579

• תל אביב נלחמת
• מחדל נתניהו
• הבועה
• דני קושמרו
• מלחמה
• ג'ו ביידן

"זה בא פתאום, בשעה של לא לילה לא יום
כשאף אחד עוד לא היה ממש מוכן
זה עבר בכל התדרים בכל הערוצים
מהכביש המהיר לכל בית בעיר
אף אחד לא ידע מה זה ועל מה זה
לא, אף אחד אף פעם עוד לא שמע דבר כזה
דממה דקה"
(אהוד בנאי)

כולנו נתפסנו לא מוכנים. לא רק הצבא, לא רק הממשלה, כל אחד מאיתנו נתקף הלם לאורך היממה הקשה שחווינו. אני הייתי כאן ב-4 בנובמבר 1995, הייתי בפיגועים הגדולים והמזעזעים של תחילת המילניום, הייתי בצוק איתן ובשומר החומות. לא אני ולא אף אחד אחר זוכר יממה כל כך מדממת. יממה שבה התחושה היא שמדינה שלמה חטפה אגרוף קשה לפרצוף מחבורת בריונים שחטפה אותה. וההשלכות מגיעות אל כולם, מהאנשים הפשוטים ועד אולפני החדשות.

המהדורה המרכזית ששודרה אתמול (מוצ"ש) בחדשות 12, החלה 12 וחצי שעות אחרי הרגע שבו פרצה מה שמסתמנת כמו מלחמת אוקטובר החדשה. ועדיין, ההלם ניכר. ראיתם את זה על הפנים של המגישים, ראיתם את זה בבחירת המילים – ובעיקר, ראיתם את זה על דני קושמרו. קושמרו הוא מגיש ותיק, שידע לא מעט זוועות בימיו כשדר חדשות, אבל התחושה היא שגם אצלו – הוגדשה הסאה. קצת מתחושת הזעם האותנטי ראינו עוד סביב ההפיכה המשטרית, כאשר תקף בשידור חי את ח"כ דודי אמסלם על דבריו שתקפו קצינים במילואים. הפעם זה עלה מדרגה.

אולי זו העובדה שגדל בבאר שבע ומחובר לתושבי הדרום ואולי זו סתם אותנטיות מבורכת – אבל קושמרו עמד בדיוק בתפקיד המרכזי של איש חדשות בימים כאלה: בפשטות, להגיד את האמת. ברגע אחד של כנות, כשהמצלמה עברה אליו (ואל תמיר סטיינמן) באופקים, הוא דיבר על חוסר האמון בממשלה. "כל האנשים שהיו צריכים לדבר הפכו להיות שומרי שבת, צדיקים גדולים", הוא אמר בציניות, "כל מי שניסה לפלג בין 'אנחנו' ו'הם' – כאן ירו בכולם". ברגע אחד, קושמרו הסיר מעצמו את עמדת מגיש המהדורה המרכזית הנצפית בישראל ודיבר כאזרח. אזרח שכבר לא יכול היה לעכל את המציאות שאותה הוא מסקר.

ותודה לאל על האותנטיות הזאת. החדשות בטלוויזיה, לאורך שנים, גדלו כשדמות המגיש נחשבה כמעט לסמל לאומי. חיים יבין, כמובן, היה הראשון בתור "מר טלוויזיה", אבל גם יעקב אילון נכנס לאותם נעליים. המגישים שלא התיימרו לצאת לרגע ולהביע את דעתם (ולא סתם כשיבין עשה את זה הוא חטף באבי אביו). נשארו תמיד קורקטיים, צמודים ל"מסמך נקדי" ולממלכתיות הקדושה. הכל מאוד ענייני – מה, איך, כמה, למי ומתי. קושמרו, נדמה לי, בפעם הראשונה קרע את המסכה מעל הפסאדה הזאת. והוא עשה את זה ברגישות אופיינית, מילולית תחת אש, באומץ שקשה לתאר אותו. נדמה לי שבכך, הוא ייצג נאמנה גם את התחושות בקרב לא מעט מהצופים.

רגע השיא של האותנטיות היה גם הדבר שאותו נזכור מהמשדר הארוך (מדי) הזה: הראיון עם ש' – אמא מאחד מישובי עוטף עזה ששני בניה שנחטפו ושוחחה עם קושמרו. לרגע אחד, כל הקלישאות מסביב ודברי הרהב של השרים, ראש הממשלה והגנרלים באולפן נאלמו דום למראה אמא אחת – שפשוט ביטאה את תחושת אובדן הדרך. אם אחת שלא יודעת איפה הילדים שלה נמצאים ולא יודעת לאן המדינה שלה הולכת, בעיצומו של יום קרבות שנמשך תוך כדי שהיא מדברת לטלפון. זה היה רגע אנושי חזק, רגע שבו גם אנשים יותר יציבים מחו דמעה.

באופן אירוני, לי היא הזכירה רגע מדמם אחר – הראיון של שלומי אדלר ב"חדשות 10" עם עז-א-דין אבו אל עייש, האבא שאיבד את בנותיו במבצע "עופרת יצוקה". הרבה הבדלים יש בין ש' לאבו אל עייש, אבל דבר אחד שיתף ביניהם ברגע הזה. הכאב המזוקק, בלי תחפושות, בלי פוטושופ, ישר לתוך הפרצוף.

ההבדל בין האולפן בשטח – קושמרו וסטיינמן, שהיו באופקים – לבין האולפן בנווה אילן היה כמעט תהומי. בעוד קושמרו וסטיינמן ניסו, גם אם בעדינות ותוך הקפדה על הצנזורה, להבהיר את תמונת המצב הזועקת מהשטח,באולפן הלכו על דיון הרבה יותר – נקרא לזה – תעשייתי. הטיעונים היו מאוד נקיים, כמעט סטריליים, ואיכשהו גם רמת ההתלהמות בנווה אילן היתה הרבה יותר גדולה מאשר בשטח. אולי זה קשור לרמת הטמפרטורה במזגן.

הטון מהאולפנים היה די ברור – וחצה את כל גבולות הפאנל, מטל רוסו ועמוס ידלין ועד עמית סגל וניר דבורי: להיכנס בהם. וכמה שיותר חזק. זאת התנהלות אופיינית למשדרי חדשות בזמן מלחמה, בטח בראשית המבצע, אבל לא ראית כמעט אף אחד שהביע את הדעה המנוגדת – שמהלך פרוע או רדיקלי (כפי שהציע כמובן סגל, ולכן גם דרש ממשלת אחדות), עלול להיות משהו שאולי יספק קתרזיס, אבל לא בטוח שיביא תוצאות במשימת העל – להביא ביטחון.

מצד שני, אנחנו שוב חוזרים לקשר הזה – שבין מהדורות החדשות לקהל בבית. כי גם הוייב שאני קיבלתי לאורך היממה הזאת מחברים קרובים (כולל אנשים מתונים בדעתם), היא שמשהו עמוק נשבר בגב הישראלי הקולקטיבי. גם מי שבעבר הסתייג מתגובה פראית, איבד את הבלמים שלו מול ההתקפה הרצחנית והברוטאלית של חמאס – מירי הרקטות, דרך החדירה לשטח ישראל, ועד החטיפה המזעזעת של נשים, ילדים וקשישים. התודעה הישראלית אמרה "נמאס" – ראו את זה באחוזי ההתייצבות למילואים (ובהתייצבות של ארגוני המחאה), ראו את זה אצל כל בנאדם שדיברת איתו. על הרקע הזה, אפשר להבין טוב יותר גם את הדיבורים על ממשלת חירום לאומית.

קצת כמו בפיגועי ה-11 בספטמבר, הייתה ביום הזה תחושה חזקה של התגייסות. נדמה שהיא אפילו חזקה יותר מאשר בסיבובים הקודמים. תחושה שיום שבו 250 איש נהרגים (ספירה חלקית מאוד) וכ-1,500 פצועים מגיעים לבתי החולים, זנ משהו שמדית ישראל לא יכולה לעכל. גם אלופי ההדחקה שהם הציבור הישראלי כבר לא יכולים להדחיק את הכאב הזה – והוא נגע בכולם. גם באנשים שתפקידם להגיש חדשות.

אם "עמוד ענן" היתה מלחמת הטוויטר הראשונה, ו"צוק איתן" היה מלחמת הוואטסאפ – נדמה לי שמבצע "חרבות ברזל" (שם שנשמע כמו האלבום החדש של פלד) הוא מלחמת הטלגרם הראשונה. ערכה של המהדורה המרכזית, שפעם היינו הולכים אליה כדי לדעת מה קורה, השתנה במהירות – היום זו כבר לא התחנה הראשונה, אלא כמעט התחנה האחרונה. את המידע האמיתי, הגס, הבוטה כולם כבר ראו בקבוצות השונות, דרך המכשירים הסלולריים. קשה להאמין שיש איזשהו ישראלי שפתח טלוויזיה בשמונה בערב, ונדהם לגלות שיש מלחמה.

במצב כזה, ברור שהתפקיד של המהדורה גם משתנה. היא כבר לא כאן כדי להגיד לנו מה קורה – את מה שקורה כולנו מקבלים כבר ישירות לווריד. היא כאן כדי לסכם, לנסות ולתת קונטקסט – ובעיקר לנסות וללכוד תחושה קולקטיבית. לנסות ולספר מה בעצם קרה, ביום של ה-7 באוקטובר, 2023.

כמו ב-11 בספטמבר, לפני 22 שנה, בארצות הברית – ישראל הבינה שמשהו גדול יותר קרה כאן. בסופו של היום, כשהיא ספגה מאות הרוגים ואלפי פצועים, היא הרגישה שמשהו עמוק השתנה בעולם שהיא חיה בו. שהמציאות של כולנו עומדת להשתנות מהותית. בסבבים הקודמים, ידענו להמתיק את תחושת הכאב – הדחקנו, הסתתרנו, חיפשנו הפסקת אש. נדמה לי שהפעם, כמו ששרה רונה קינן, הרעש המחריד חדר לנו לסלון. ולטלוויזיה.

• ביקורת טלוויזיה
• מלחמה
• החדשות
• ערוץ 12
• דני קושמרו