ככה נראה טירוף מערכות: אתמול פרסמה העיתונאית רויטל חובלכתבת תחקיר שהייתה אמורה להרעיד את המדינה. על פי התחקיר, צה"ל הפגיז מבנה בעזה על אף שהיה בידיו מידע מודיעיני מוקדם כי מוחזקים בו חטופים. בהפגזה הזאת נהרג החטוף יוסי שרעבי, כשגורל דומה פוגש לפחות שישה חטופים נוספים במקרים אחרים. אבל המדינה לא רעדה. כלי התקשורת במיינסטרים לא דיווחו על הממצאים כלל. אין לאף אחד ראש לזה שאנחנו הורגים את החטופים במו ידינו. יותר מעניין לדבר על האירוויזיון.

>> אנחנו יודעים מי תייצג את ישראל באירוויזיון. ואנחנו לא מרוצים

במדינת ישראל המתאבדת, השיר שלנו לאירוויזיון חשוב יותר מחייהם של החטופים. זאת אולי אמירה קשה, אבל הרבה פחות קשה מהאופן שבו בוחרת ממשלת החורבן להפקיר אותם פעם שנייה. זאת אולי אמירה קשה, אבל הרבה פחות קשה מהבגידה של עיתונאי התקשורת המשודרת בציבור. זאת אולי אמירה קשה, אבל היא מדויקת. צה"ל הורג חטופים? נו, קורה. ישראל לא תשתתף באירוויזיון? אסון לאומי, אנטישמיות, פשע נגד האנושות, בואו נדבר על זה כל היום בכל תוכניות האקטואליה.

וצריך לומר גם את זה: לשלוח אל תחרות האירוויזיון שיר שהכותרת שלו היא "October Rain", פחות מחצי שנה אחרי הטבח הנורא בתולדות המדינה, זה אקט של מדינה מוכת טירוף שאינה נמצאת עוד במתחמי השפיות והסבירות. כולנו עדיין מוכי יגון והלם, אבל המחשבה שתחרות שירי הפופ המטופשת היא המקום לנופף בו באבל הלאומי הזה ולאלץ את העולם להכיר בכאב שלנו, מעידה על אובדן כושר שיפוט המאפיין מצבים נפשיים מעורערים בואכה אשפוז כפוי.

בוועדת הבחירה של השיר הישראלי לאירוויזיון ישנם כמה וכמה אנשים טובים, על פי דיווח במאקו, ביניהם אנשי "הכוכב הבא" טמירה ירדני ויואב צפיר, יו"ר הוועדה שהוא הדי.ג'יי והיועץ המוזיקלי המוערך עפרי גופר, וגם "אנשים מתחום המוזיקה" שהם עובדי תאגיד השידור ושמם לא פורסם. על פי גורמים בתאגיד, תהליך הבחירה לווה בעימותים חריפים ועבר את הדדליין שלו במספר ימים, ולא קשה לנחש מדוע. האם הופעלו לחצים לבחור דווקא שיר שמתייחס לאירועי אוקטובר? אמרתי שלא קשה לנחש.

כולם יודעים שאסור לשלוח שירים פוליטיים לאירווויזיון. אלה כללי התחרות. אוקראינה הורחקה מהתחרות לפני כמה שנים רק כי השיר שלה כלל את המילים "Put In" שנשמעו כמו רפרנס ברור לדיקטטור הרוסי ולדימיר פוטין. גם מי ששלח את השיר הישראלי לתחרות יודע את זה. ואם כולם יודעים את זה, למה לשלוח מראש שיר שאין שום סיכוי שלא ייפסל? התשובה ברורה: יש הון פוליטי להפיק מהפסילה הצפויה הזאת. העולם שוב כולו נגדנו. נתבצר לנו במצדה עם גשם אוקטובר שלנו ונפציץ את חטופינו ואז העולם יראה מה זה. "החלטה אמיצה", יקראו לזה כתבי הבידור העלובים.

האירוויזיון ידע כבר רגעים וולגריים רבים, אבל מדינה שרוצה דוז פואה על זה ש-1,500 מאזרחיה נטבחו בגלל מחדל ממשלתי-צבאי אחרי שטיפחה ארגון טרור רצחני במשך 15 שנים, זאת וולגריות שיהיה קשה לנצח. בלי לשמוע את השיר או לקרוא מילה מתוכו, זה עצם הרעיון שרקוב, גוש מחליא וציני של קיטש מוגלתי ומוות זול שמבזה את אירועי שבעה באוקטובר ומצפה שהעולם ימחא לנו על זה כפיים. יתכן בהחלט שזה שיר מרגש להפליא כשלעצמו, אבל הניסיון להפוך אותו לשיר אירוויזיון מטמא אותו.

ישראל, שתמיד התבכיינה על פוליטיזציה של התחרות, מנסה עכשיו להפוך אותה פוליטית במתכוון. כואב הלב על עדן גולן, זמרת פופ מוכשרת שגדלה מרבית חייה ברוסיה, שמשמשת כאן כלי במשחק שאינו קשור אליה ושהיא אינה מבינה, ונגררת בידיים עלומות אל עבר התבזות בינלאומית על הבמה הגדולה של אירופה. בכל מדינה נורמלית שנמצאת במצב כזה היו מוותרים על האירוויזיון השנה, אבל מה לנו ולנורמליות. אם הפגזנו את החטופים שלנו, אנחנו יכולים להקריב גם זמרת יפה וצעירה. עד לניצחון המוחלט כמובן.

• טור דעה
• אירוויזיון
• הכוכב הבא
• המסך
• שבעה באוקטובר

הזמן דוחק, מועד הבחירה מתקרב – וגם "הכוכב הבא לאירוויזיון" ממהרת אל קו הסיום. בשל לוחות הזמנים הקפדניים (תזכורת: ב-11 במאי, עוד פחות מארבעה חודשים, אנחנו אמורים לשלוח לאירוויזיון זמר משלנו, עם שיר מגובש), עושה רושם ש"הכוכב" רצה בספרינט לקראת קו הסיום. שני פרקים בשבוע, ובעוד שלושה שבועות – כבר יהיה לנו זוכה.מה שבהחלט עוזר להאיץ את המירוץ הזה הוא שבשקט בשקט, "הכוכב" חוזרת לפורמט המקורי. במקום פרקים מקוצצים של שעה שקיבלנו בתחילת העונה, חזרנו לפרקים של שעה וחצי עם שישה ביצועים ומספיק זמן לעשות את מה ש"הכוכב הבא" אוהבת לעשות: לבזבז זמן. אבל בזה עוד ניגע.

>> המתח בשיאו: 20 הסדרות הכי טובות על המסכים שלכם עכשיו
>> משפחה הורגת: 25 דברים שכולם צריכים לדעת על "הסופרנוס"

הפורמט של הפרק המשיך את הפרק של יום רביעי שעבר – הדו קרב: כל מתמודד מבין ה-12 שנותרו מתחרה ישירות מול מתמודד אחר. המתמודד ששר ראשון קובע רף (באחוזים), והשני צריך לעבור אותו ולהבטיח מקום בעשירייה או לא לעבור ולהתמודד על גלגל ההצלה שבסיום. מיקה קרטיס הודחה בפרק של יום רביעי, וכעת נשארו עוד חמישה מקומות.

הדו קרב הראשון כלל את יונתן ביטון (פייבוריט אישי) ודור שמעון. הפער בין שני המתמודדים, בעיניי, המחיש היטב את מה ש"הכוכב" שואפת לעשות מול מה שהיא עושה בפועל. כי הביצוע של ביטון ל"זן נדיר" של קורין אלאל היה רגע מופתי לא רק בפרק – אלא בעונה הזו כולה.זה היה ביצוע מרהיב, לא רק אמנותית אלא גם מבחינת המסר שהוא העביר. כל כך הרבה פעמים התלוננתי כאן על כמה שמנסים שם ללחוץ לנו על בלוטות הדמע בכוח, במקום רגש אותנטי. "זן נדיר" עשה את העבודה הזאת עם הרבה פחות מאמץ. בחירת השיר היתה אמיצה ולא אופיינית העיבוד מצד אחד הכיר בעצב ובטירוף – ומצד שני הותיר מקום לתקווה. הקטע שביטון הוסיף היה החתיכה החסרה בפאזל (כולל השורה הבכלל לא מובנת מאליה בערוץ 12, "תן לעבור יום בלי חדשות, שפירקו את המדינה שלי לחתיכות").

זה היה, נדמה לי, הקומנט שכולנו חיפשנו על המצב. מישהו שיצליח לגעת ולתאר את התחושות שלנו דרך ביצוע במינון הנכון – לא קורע לב, אפילו היתה בו מידת מה של חיוך, אבל כל מילה נגעה והצליחה להזיז משהו. זה הביצוע שהתוכנית חיפשה כל העונה – הדרך להתייחס למצב, בלי לגעת באש הבוערת ממש. להיות אמפתיים ולהיות כנים. במובן הזה, כל הכוכבים הסתדרו בשורה ברגע הזה של ביטון. לא סתם הוא זכה ב-92 אחוז, אחוזי התמיכה הגבוהים בפרק.

דור שמעון, לעומת זאת, הלך על "טיפת מזל", ועל אף העובדה שהוא בהחלט שר מדהים ועילאי, זאת היתה בחירה קצת מבאסת ודי מובנת מאליה. הביצוע שלו הרגיש כמו ביצוע קריוקי. הוא לא ניסה לאתגר את השיר (בניגוד לביטון), השאיר אותו כמעט כמו שהיה, ביצוע שבאותה מידה היה יכול להתבצע על ידי כל זמר אחר מהז'אנר ששמעון מייצג – הז'אנר הים תיכוני. בפעם הקודמת, שמעון הלך באומץ על פרה קדושה ושמה "ירח" של שלמה ארצי וכן הצליח להוציא משהו אחר. הפעם הוא הלך על המוכר והידוע. זה הספיק לו כדי להישאר בנבחרת.

הדו קרב השני בפרק היה בין שתי זמרות שמגיעות על אותו טיקט – שי טמינו, שהלכה על "Fix You" של קולדפליי; ומוריה אנג'ל, שהלכה על בחירה סופר שאפתנית (על גבול החסרת אחריות) ובחרה את "Natural Woman" של ארית'ה פרנקלין. בגדול, אי אפשר לצאת טוב מבחירה כזו – הרף האמנותי של השיר המקורי הוא כל כך גבוה, של מבצעת בחסד עליון ורם, שכל מה שתעשה כבר יישמע פחות טוב. אבל לכל כלל, כידוע, יש יוצא מן הכלל. ואנג'ל באמת שיחקה אותה.

מעבר לביצוע עצמו שבאמת היה מרגש, גם הסיפור שעמד מאחורי הביצוע – קלאסיקה-כוכב-נולדית של להדביק סיפור אנושי מרגש לשיר – הפעם קלע בול והצליח בכל זאת להרגיש אותנטי. טמינו, לעומת זאת, בחרה את הלהיט המילניאלי של קולדפליי והייתה לא רעה, אבל גם לא הצליחה לגבהים של אנג'ל. בסופו של דבר, שתיהן עברו – מה שמשאיר אותנו עם הדו קרב האחרון, שהפגיש בין עדן ברטל ואריק סיני.

גם ברטל, כמו יונתן ביטון, הפך לפייבוריט שלי בעונה הזאת בגלל שהוא הציע משהו שונה מהפורמט הקלאסי ועמוס המניירות שנקרא "ביצוע בכוכב הבא". לא רק הקול המאוד ייחודי, גם המאש-אפים (שבעיניי השופטים נראו כמעט כמו חילול הקודש) היו בעיניי הברקה, ואם מדברים באמת על האירוויזיון, הרי שמקוריות היא משהו שבדרך כלל עובד שם (ולמי שינסה להתווכח איתי, שינסה להיזכר באירוויזיון האחרון בלי לעצום עיניים ולראות גמד מנגן חליל.תודה רבה, בואו נמשיך).

הפעם, כנראה גם בעצת השופטים, ברטל ויתר על פורמט המאש אפ (למרות שהוא לא התאפק וכן הוסיף סולו משיר אחר), והלך על "לפעמים" (הידוע גם בשמו השני, "נץ") של להקת היהודים. היהודים היא סיפור מעניין בתולדות "כוכב נולד": כידוע, אחד הרגעים המרהיבים בתולדות התכנית היה כשהמתמודדת הצעירה נינט טייב הביאה שיר של הלהקה (שאז עוד לא ממש חדרה למיינסטרים), שרה את "קח אותי", והחזירה את הלהקה לתודעה עם שיר שנכתב תשע שנים קודם.

למרות הקשר הזה בין היהודים לבין ההיסטוריה של "כוכב", הבחירה ב"לפעמים" הייתה מאוד לא כוכבנולדית. "לפעמים" הוא שיר קשה, כואב, הארדקור לגמרי – לא משהו שמנסה להתנחמד או להתייפייף. כשברטל שר את השיר הזה, בתוספת הקטע מ"לא קל", גם הוא של היהודים, הוא הביא למסך מעט ממה ש"הכוכב" נמנעה מלהביא עד כה – וזה כאב. מזוקק. אמיתי. פורקן לתחושה המצמיתה שעוברת עלינו כמעט כל יום בחודשים האחרונים, ועד עכשיו לא יצאה החוצה למעט הבלחות.

מולו עמד אריק סיני, שבהפקת "הכוכב" שמעו (או לפחות אני מקווה ששמעו) את התחינה שלי להוציא אותו קצת מאיזור הנוחות – והחליטו לעשות, כמובן, את ההפך הגמור. התשובה שלהם היתה שאריק סיני יבצע שיר של עצמו. "שיר פרידה", ששלמה ארצי כתב לו ב-1977 (ומוכר הרבה יותר בגלל הביצוע של ארצי עצמו, שנים אחר כך), היה השטיק הגדול שאמור היה לקחת את סיני קדימה – זה התקבל במחיאות כפיים, ואני שוב התבאסתי.

כי אריק סיני הוא מבצע נפלא, ובגלל שהוא כל כך טוב – אפשר לתת לו בחירות קצת פחות שמרניות. אפשר לנסות ולהשתמש בכלים הנדירים שהוא מביא לעונה הזו – יכולת ההגשה הנהדרת, והקול המטורף הזה כדי לעשות עוד משהו חוץ מלשיר אולדיז ישראלים. אבל הקהל, כמו תמיד בתקופות קשות בהיסטוריה שלנו, רוצה את מנת הנוסטלגיה שלו וסיני מספק אותה בנדיבות. זה נגמר במחיאות כפיים ותשואות סוערות. יכול מאוד להיות שהמתכון השמרני הזה יישמר, ואולי אפילו יביא את סיני לאירוויזיון. האם הוא יביא את האירוויזיון לישראל? אני בספק גדול.

בכל מקרה, סיני השלים את העשיריה – ועידו ברטל, דווקא אחרי הביצוע הכי טוב ואמיץ שלו בעונה הזאת, הלך הביתה. הבחירה הזאת היתה סמלית כי היא המחישה בדיוק את הבעיה שיש בפורמט של "הכוכב", שבמקרים רבים מעדיפה את הישן והמוכר על פני המאתגר וההרפתקני.

הערה אחת נוספת לסיום, בפינתנו "אולי די": אולי די עם השטיקים הקומיים? בכל פרק של "הכוכב", אולי כתגובת נגד למלודרמטיות של פתיחת העונה, מנסים אסי ורותם להוסיף איזה קטע מצחיק, לדחוף איזו דאחקה, כדי לנסות ולהקליל. זה לא באמת עובד, זה לא מצחיק אף אחד חוץ מאת עצמם (ואולי גם קצת את השופטים), וזה בעיקר גוזל זמן מסך יקר מהמבצעים. בפעם האלף – תנו למוזיקה לדבר. לפעמים היא מסוגלת לעשות את העבודה בצורה הכי טובה. תשאלו את יונתן ביטון.

• המסך
• ריאליטי
• הכוכב הבא
• קשת

העונה העשירית של "הכוכב הבא לאירוויזיון" התחילה באמת. פסאדת ה"המהדורה המיוחדת" כבר לגמרי מאחורינו, השריד האחרון לתחושת החירום – הכיסאות הריקים – נעלם. השואו מרשה לעצמו להיות קצת יותר קרנבלי. בפרק הקודם, ששודר בשבוע שעבר, עדן גולן (להלן "הפייבוריטית") ביצעה את "Ain't No Other Man" ההיפהופי של כריסטינה אגילרה ובתור כוח מוביל של העונה – היא סימנה את התנועה, לאט לאט, להרים.

אחרי שהחצי הראשון של ה-12 נבחר בפרק הקודם (וגל כפרי הודח), הגיע החלק השני שבו הושלם השלב הבא: 12 מתמודדים שיתמודדו ראש בראש על מקום בשישיה – ומשם, שלישיית הגמר. פחות מחודש נשאר עד לדדליין והקצב של התכנית הולך וגובר, כמו גם קצב ההדחות. אחרי פרקים של ארבעה ביצועים, אתמול היו שבעה (בפרק שבהתאם, היה גם ארוך יותר מפרקי החימום הקצרים – שעה וחצי ברוטו כולל פרסומות). בקיצור, כמו בחיים, גם "הכוכב הבא" חזרה לשגרה, עם רפרנסים למלחמה הבוערת אבל לא יותר מזה.

לכאורה, הייתן מצפות שאם כבר הקהל חוזר והגרוב חוזר – אפשר שהתכנית גם תצא מהפיקסציה המוזרה על אותן בלדות עמוסות מניירות. זה לא קרה, לפחות אם שופטים את ליאן בירן – שבאה עם "Someone You Loved" של לואיס קפלדי. בסופו של דבר זה היה דומה מדי ל"שבורי לב" שהיא ביצעה בשלב הקודם ול"Anyone" שבא בהתחלה – כולם שירים שקטים, כולם מתמקדים ברגש היחיד האפשרי – בכי. עדן חסון קלע בול בעיניי כשאמר שחיפש משהו אחר – זו לא ציפייה מוגזמת (גם לא "גרידית") לשמוע מזמרת שמתיימרת לעמוד על הבמה הכי גדולה של הפופ הישראלי משהו אחר מאשר אותה בלדה מרגשת. בכל מקרה, המתכון המוכר הצליח – בירן השיגה 93 אחוז ודילגה בקלילות לשלב הבא.

את הגיוון הזה בדיוק הביא עידו ברטל שהוא בעיניי ההברקה של העונה (והפייבוריט האישי שלי, ורווק נחשק של "טיים אאוט" לשנת 2021), מישהו שמציע בדיוק את ההפך מהשירים שנורא מתיימרים לרגש. המשפט שהוא טבע, "אנחנו נחגוג את המדינה הזאת", הוא בעיניי הרבה יותר קרוב לאירוויזיון מאשר כל השירים שמתיימרים להעמיס רגש על הצופה. ברטל בא עם שני שירים שגם הם יחסית מרגשים, מאש אפ של "יסמין" (הפיל הכחול) ו"לאהוב אותך כל יום" (השופט עדן חסון עם דולי ופן). אבל זה היה מושלם – מקורי, מרענן, פרשי, מוציא אותך קצת מהאיזון ומשיעמום המחץ שתוקף אותך מצפייה ברוב הביצועים העונה, כולל הביצועים של הערב. סוף סוף מישהו שעושה את מה שבאירוויזיון יודעים לעשות הכי טוב – להפתיע ולמשוך תשומת לב.

כיאה למישהו שניסה לחדש ולגוון, ברטל קיבל 67% והיה צריך שיהודה סעדו יעשה לו טובה עם ביצוע לא טוב כדי לשרוד בתחרות. כי על מקוריות וגיוון נענשים ב"כוכב הבא", לא מקבלים חיבוק. מה שעוד יותר מוזר הוא ש"הכוכב" ממשיכה להגיע למסקנה הזאת אחרי שהיא כבר פעם אחת בחרה במקוריות ובשוני, עם נטע ברזילי, וזו היתה ההצלחה הכי גדולה של הפורמט, אותם מקוריות ושוני הביאו לנטע ולישראל את הזכייה ב-2018. ובכל זאת, "הכוכב הבא" – השופטים וגם הקהל – ממשיכים, למרות הכל, להעדיף את קובי מרימי.

כך היה גם עם שי טמינו (84 אחוז) שנתנה בדרמה עם "פעם את לילה" של שי המבר (יוצאת "כוכב" בעצמה שגם קפצה להופעת אורח כי למה לא בעצם). מיקה קרטיס סיפקה ביצוע לא טוב ל"Scars To Your Beautiful" (אלסיה קארה), אבל שרדה (72 אחוז) בגלל הנראטיב, הסיפור ואולי גם הלוק האירוויזיוני שאפשר לה לעבור. עליהן אין יותר מדי מה לדבר, שתיהן הלכו בתלם ושתיהן גם הרוויחו את המקום בנבחרת.

החמישי בסדר היה אוראל רביד – שגם הוא בעיניי הברקה של העונה. רביד הגיע עם "כל כך הרבה שירים" (שיר בטעות ייחסו ליהודה סעדו – כי הוא ביצע אותו כשיר האודישנים של "כוכב נולד", אבל הוא שיר של יוני בלוך) וכבש כי גם הוא הציע משהו טיפה שונה מביצועי הדיוות: משהו הרבה יותר צנוע, הרבה יותר מקסים, מאוד בועז מעודה, וזה גם נענה בהתלהבות, בעיקר על ידי הקהל שהיה גורם מכריע ב-95 אחוז (יותר מליאן בירן) והפכו אותו לביצוע המצליח בפרק.

וכך נשארנו בסוף עם שניים – יהודה סעדו שהודח ואריק סיני שנשאר. סעדו עלה עם "מרוב אהבה" של יוסי בנאי ז"ל ולדעתי פספס. "מרוב אהבה" המקורי היה שיר מאוד ייחודי ומאוד חינני, אבל סעדו לא ניסה ללכת באותה הרוח ואולי להתחכם יחד איתו – אלא בחר, בעצם, לבצע את הקאבר של בועז בנאי. בין הגרסה של בנאי הצעיר לבין הגרסה של סעדו אתמול בפרק אי אפשר להבדיל גם עם מיקרוסקופ. ובסופו של דבר, הביצוע לא באמת הזיז, לא באמת חידש – ולכן נפל על הפרצוף עם 50% (שלמעשה חרצו את גורלו בפרק, שני ביצועים לסוף).

סיני היה האחרון שעלה לשיר – ולצערי המשיך בשטיק שהביא אותו עד הנה. הפעם זה היה "גרה מול המים" (שיר שנכתב על ידי יוסי בנאי ז"ל, אפרופו), שיר שכרגיל הביאו איתו הרבה רפרנסים למציאות של המלחמה ("יש ליופי פה טעם / של עקבות מלחמה / פה גדלים עשבי זעם / בין שיחי נחמה") – וזה אולי המס ש"הכוכב הבא" בכל זאת משלמת, כדי שנזכור שאנחנו במלחמה פה. ולא באנו סתם ליהנות, חלילה.

וגם הביצוע הזה הזכיר לקרן פלס את המצב (כמו גם את "פעם את לילה" ששרה שי טמינו) – אבל נראה לי שכל שיר יזכיר לפלס את המצב. גם אם מתמודד יגיע לשיר את "Where The Hood At" של DMX, כנראה שנראה את פלס אומרת ש"הוא שואל איפה השכונה, ואנחנו יודעים איפה השכונה ולאן היא הלכה, זה ממש נכון להיום"; ואם מתמודד יבצע את "מי זאת" של אנה זק, פלס תספר ש"ברור שהיא שואלת מי זאת, היא לא יודעת מי זאת כי לא מזהים אותה, זה ממש נכון להיום"; וגם אם זה יהיה "יונתן הקטן" היא תגיד, בעיניים דומעות, ש"הוא רץ בבוקר אל הגן, וגם אנחנו נרוץ בבוקר אל הגן, כי השמש תזרח. זה ממש נכון להיום".

לפעמים לא לכל שיר צריך למצוא את ההקשר למצב. לא כל שיר אמור לרגש או להדמיע אותנו. לפעמים שיר סתם יכול להיות יפה, או מגניב, או אפילו אפילו לעורר חיוך. לא יקרה כלום, חברים. תלמדו מעידו ברטל.

• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• הכוכב הבא
• ריאליטי

אפשר להגיד מזל טוב ל"כוכב הבא": ספק אם מישהו חשב שהיא תגיע עד הנה, אבל בשעה טובה – יש לה נבחרת. בסיומו של פרק מזורז וחפוז, 36 המתמודדים שעברו את השלב הראשון צומצמו ל-14 הסופיים שירכיבו את האשכרה-עונה של "הכוכב הבא" שתיפתח ביום רביעי הקרוב עם קהל חי. במילים אחרות, לאט לאט, ותוך תשלום מס השפתיים המתחייב הגיע סופה של "המהדורה המיוחדת".

>> אז איפה היינו: כל הריקאפים של "הכוכב הבא"

כי בסופו של דבר, הפריים טיים חזק מהכל. אחרי שלושה חודשים של מלחמה, לפחות הטלוויזיה השלימה את האבולוציה בחזרה למצב הנורמלי – מ-24 שעות של שידורי מלחמה לפריים טיים שמתחיל בשעה 22:00, ואתמול "הכוכב הבא" חזרה לשעה המקורית שלה – 21:30 בערב. המהדורות חוזרות למקומן הטבעי (עדיין מוגזם בטירוף, אבל לא כזה שמשתלט על כל סדר היום) והבידור חוזר לשחק תפקיד.ובאמת, גם על "הכוכב הבא" – כמו על תכנית דגל אחרת של "קשת", "ארץ נהדרת" – אפשר לראות את התהליך שהתחיל בתכנית הראשונה, רצופת הדמעות והרגש הטהור, לבין התכנית הנוכחית שמזכירה את "הכוכב הבא" הקלאסית. החיילים לאט לאט יוצאים מהפריים, הקצב של התכנית עולה, התחרותיות שוב כאן – וגם רמת המתמודדים, כפי שצוין בריקאפ הקודם, עולה.

>> "ארץ נהדרת" לא התאוששה מהכאפה במערכון הפתיחה

וכן, אפשר כבר להתחיל לזהות את ההפקה של "הכוכב" מסמנת זוכים בפוטנציה. למשל, עדן גולן – המתמודדת בת ה-20 שהפליאה עם קלישאת הכוכב הבא, "Rise Up" באודישן הראשון, והפעם המשיכה עם עוד שיר מאסט-ווין כשזה מגיע לאודישנים של תכנית מסוג "הכוכב" – "Make You Feel My Love" של בוב דילן, בביצוע הדיוותי והרגשני של אדל.

גולן היא זמרת נהדרת, אבל כזו שבסופו של דבר מייצגת משהו נורא שמרני. היא נשמעת בדיוק כמו ש"הכוכב הבא" רוצה את הזמרות שלו – דיוות מלאות נשמה שלוחצות לצופים על בלוטת הדמע. זה עובד בפורמט של "הכוכב" – זה מרגש את השופטים, זה מפעיל את הצופים, כל מה ש"הכוכב הבא" רוצה לעשות. האם זה בהכרח יהיה אפקטיבי באירוויזיון? לא בטוח.

מה שעוד בולט ברכיבה על הגל של עדן גולן הוא זניחת הרעיון שהמטרה היא "לייצג את ישראל". עדן גולן היא זמרת חו"ל במלוא מובן המילה. היא שרה באנגלית, היא באה מאירופה, הלוק שלה הוא לחלוטין לא מכאן וגם השפה ההתנהגותית שלה היא מאוד "פופ איידול" ולאו דווקא מישהו שמגיע מהקרביים הישראליים. וזה, כמובן, בסדר גמור – אבל בואו נחסוך את היומרה ואת הפופוליזם של "דווקא השנה עם דגל ישראל". עדן גולן בקלות היתה יכולה לייצג את קרואטיה ולאף אחד זה לא היה נראה מוזר.

מי שכן מפתיע לטובה הוא הפייבוריט האישי שלי בנבחרת – יונתן "פתחתי שולחן" ביטון שעבר בהתלהבות גדולה את השלב הראשון עם הבחירה השונה ב"ככה זה" של טונה ונינט. ביטון עובד, בעיניי, כי הוא יוצא מהשטאנץ הכוכב-הבאי. הבחירה שלו בשיר של עטר מיינר היא אך סמלית – אני בספק אם מישהו מהשופטים בכלל מכיר את המוזיקה של מיינר.בחירות שמגיעות מאזורי ההיפהופ הן בדרך כלל לא אופייניות ל"כוכב", בטח לא בעונה כל כך מגויסת ואמוציונלית. אבל יש לזה מקום – וביטון עושה את זה בצורה נהדרת. הוא נכנס בקושי הפעם, אבל בסופו של דבר עבר, ובעיניי זה חשוב כי זה מאפשר לעוד קולות להישמע בתוך הנבחרת. לא מובן מאליו.

הקטע השלישי שהיה בעיניי מאוד מעניין הוא המשך האקספרימנט הקרוי אריק סיני. יש כאן חיה שלא הכרנו בעונות הקודמות של "הכוכב הבא" ו"כוכב נולד" – זמר מגובש, מבוגר, עם היסטוריה, עם להיטים שכל ילד מכיר, שמנסה את מזלו בתוך המגרש של הריאליטי המוזיקלי. אנחנו רואים כמה קשה למתמודדים מבוגרים יותר בתכניות ריאליטי אחרות – כמה התכניות האלה הן כר פורה בעיקר למתמודדים צעירים, וקשה להם לעכל מישהו שמגיע מאיזורי גיל העמידה ומעלה.

בדיוק בגלל זה, התבאסתי מאוד מהבחירה המוזיקלית של סיני הפעם. אחרי שבאודישן הראשון הוא עשה משהו בלב עם הבחירה ב"שמיים" של יגאל בשן ז"ל, סיני נפל עמוק בתוך הקלישאה – כשהביא את My Way של פרנק סינטרה. מדובר בבחירה כל כך צפויה, כל כך חרושה וכל כך משעממת – שברור לחלוטין למה היא עברה. אריק סיני נשאר במסלול שלו – זמר מבוגר שבחר שיר של מבוגרים. שיר של איש זקן שמדבר על חייו בראייה לאחור. וכשהוא עושה את זה, ברור שהוא יקבל את מחיאות הכפיים והסטנדינג אוביישן המתחייב.

אבל מי שמכוון גבוה בעולם הפופ, צריך יותר מזה. אם אריק סיני רוצה להרשים את הקהל הרחב ולהגיע למצב שבו הולך לאירוויזיון, הוא לא צריך להזכיר לנו מה הוא יודע לעשות עם שיר קריוקי דרמטי כמו הקלישאה של סינטרה. אלא עם שירים של עדן חסון או חנן בן ארי, רחמנא ליצלן אפילו רביד פלוטניק. רק כשהוא ישבור את מחסום הגיל ויאתגר גם את עצמו בבחירות קצת יותר אמיצות – נגלה אם יש בשילובו יותר מגימיק נחמד שיישכח במהרה.

ואפרופו בחירות לא אמיצות, אחרי שנבחרו 14 המתמודדים הגיעו כולם אל שיר העונה – שיר שכתבו נועם חורב ועידן רייכל. כי אחרי שהתכנית הזאת התנהגה כאילו הכל רגיל, "הכוכב הבא" היתה חייבת להזכיר לנו שיש מלחמה – ובחרה בשיר בינוני וסביר של הצמד שמייצר שירים נוחים לעיכול בתקופת המלחמה. ככה זה בפריים טיים – הפנקס פתוח, הקופה רושמת וכדאי מאוד לתת את הקהל את מה שהוא מחפש, או את מה שקשת חושבת שהקהל מחפש. משהו קל ונעים, מחובר לארץ ולשדות הירוקים של קיבוץ שפיים – שבו נמצאים מפוני העוטף.

זה הרגש היחיד שהפריים טיים מסוגל להכיל כרגע. כעס, זעם, טראומה, כאב – אלה נשארים בחוץ. הם לא ניתנים לעיכול "בזמנים קשים אלה". כנראה שבשביל לראות אותם בתכנית כמו "הכוכב הבא" נצטרך לחכות לעונה הבאה.

• המסך
• הכוכב הבא
• קשת
• ריאליטי

הפרק התשיעי בעונה העשירית של "הכוכב הבא לאירוויזיון" כמעט הרגיש כמו פרק איחוד של סדרה ישנה. בהינתן האווירה מסביב, שלא מאוד מקבלת חדשנות או דברים שמותחים את הגבולות – נדמה שהפקת "הכוכב" הלכה אל המוצר הכי טוב, הכי נמכר והכי פשוט להכנה: נוסטלגיה.

"הכוכב הבא" חזרה אתמול לחתיכות שונות ומשונות מההיסטוריה הקרובה והרחוקה של מפעלות "כוכב נולד", ממישל כהן שזכה ב"בית ספר למוזיקה" (תכנית הבת), דרך שרון קידושין שהיתה ב"כוכב נולד 10", ריקי גל השופטת לשעבר שחזרה, מרגי שהפסיד לנטע בעונה החמישית וקפץ שוב לבקר– בקיצור, "הכוכב" ויתרה על תוכנית חדשה ובחרה לשדר לקט – לקט מהעבר שלה, של דמויות וסימני דרך שהיא פיזרה לאורך יותר מעשרים שנות קיום על המסך שלכם (בווריאציות שונות).

הביצוע של מישל כהן היה, אם תרצו, האבטיפוס של ביצועי "הכוכב הבא" בעונה הנוכחית: זמר שניצח ב"בית ספר למוזיקה" בוחר שיר שבוצע על ידי אחת השופטות ("כשאת עצובה", שבוצע על ידי שירי מימון בעונה הראשונה), ונחתם במילים "בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך". יש פה צבא, יש פה שירי, יש פה בית ספר למוזיקה – הכל יושב נכון בפאזל. במובן הזה, זו בחירת שיר מושלמת של כהן, ולא סתם הוא עבר די בקלות.

יש סיבה ש"הכוכב" כל כך מנגנת על הנוסטלגיה שלנו כצופים (זורקת לנו "ממבר בריז", כמו שאומרים בסאות'פארק) – והיא כפולה. מצד אחד, יש את הידיעה הברורה שיותר מדי אדג'יות כנראה לא תעשה טוב לצופים (וזו, אחרי הכל, המטרה של התוכנית "בימים קשים אלה"). ומצד שני, יש את הרצון להזכיר לצופים שהם רואים אימפריה. להציע משהו מגובש ושלם שהוא החבילה "הכוכב נולדית", כמו שרירן שמציג לראווה את הריבועים שלו בבטן. ומפעלות כוכב נולד אכן מפוארים, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו לא בתצוגת ראווה – אלא בתוכנית שיש לה מטרה מאוד מסוימת וספציפית.

בהמשך נתקלנו בעוד בעיה של הפורמט מול המציאות שמקיפה אותו – חוסר הנעימות הברור של השופטים מול עניין ההדחה. "הדחה" נתפסת כמושג מאוד אכזרי, מאוד ריאליטי במובן הרע של המילה. הוא מייצג דורסנות, תחרות – כל הדברים ש"הכוכב" מקפידה להזכיר לנו שהיא לא בתקופה הזאת. לכן נורא נזהרים שם בכבודם של המתמודדים – זוכרים שפעם שבכוכב נולד היה את מוסד "האודישנים המפדחים"? היום הוא מת. כבר לא צוחקים על אנשים שלא יודעים לשיר, אלא להפך – כולם יודעים לשיר. כולם מהממים. כולם מרגשים. וכולם "חייבים חייבים חייבים לעבור", אבל מה לעשות שיש מציאות.

ובמציאות הזו, "הכוכב הבא" היא תוכנית תחרותית. תוכנית שיש בה יסוד ספורטיבי – תוכנית שבה לא כולם יכולים לנצח ולא כולם יכולים להיכנס לנבחרת, וגם לא כולם שרים כל כך טוב. דוגמא קלאסית הייתה בביצוע של ענאל בנדר, בסך הכל בת 16, שעלתה עם "How Far I'll Go", שיר הנושא של "מואנה" (שמרגי שר באודישן שלו בעונה שבה הוא התמודד, ממבר בריז כבר אמרנו?).האמת צריכה היתה להיאמר: זה לא היה ביצוע טוב. בטח בהשוואה לביצועים אחרים בפרק, שהיה איכותי יחסית. בנדר נשמעת כמו זמרת לא רעה, אבל ראו בבירור שהיא התרגשה – והאמת? לא עברה טוב. בסופו של דבר היא לא עברה, אבל גם כשהיא לא עברה, מיד כולם עטפו אותה בשירי הלל, כמעט מתנצלים על כך שנאלצו להדיח אותה. ובכן, תשמעו, זה הפורמט ואולי כדאי להפסיק לברוח ממנו.

במובן הזה, היה קצת אירוני שדווקא בתכנית הזו הם החזירו את ריקי גל – אולי ה-סמל לשופטת שלא דפקה חשבון, שהקפידה עם הזמרים על קוצו של יוד, שהייתה קפדנית וקשוחה ונצמדה מאוד לאמת המוזיקלית. ההפך הגמור מקרן פלס, שירי מימון או איתי לוי, שמביטים בעיניים מצועפות על כל המתמודדים ואחרי חצי דקה זורקים משפט כמו "היא שרה נורא יפה". כך נראה יקום שבו אין מפסידים, עד שהוא נתקל ביקום שבו בכל זאת צריך להפריד בין טובים לטובים יותר.

דבר אחד צריך להגיד לזכותו של הפרק הזה, ואולי לזכותה של העונה הזאת: משהו מתחיל להשתנות. אולי בהשפעת אווירת המלחמה שקצת מתחילה להתפוגג, אולי בהשפעת הביקורות – "הכוכב הבא" מתחילה להביא טעמים אחרים למסך וזמרים שמביאים הרבה יותר איכות וגוונים אחרים – בניגוד לביצועים החד גוניים (והמשעממים) של תחילת העונה.

נפתח באיתי בן שלום, שאפרופו ריקי גל – הפליא בביצוע מאוד מרגש ל"היי שקטה". לכאורה ביצוע קלאסי לתקופת המלחמה, שיר עצוב ומנחם, אבל בן שלום הצליח לצבוע אותו בצבעים נהדרים ונתן לביצוע חיות מסוימת שלא היה בה רק מלנכוליה ורצון ללחוץ על בלוטות הדמע. בעיקר, יש תחושה שבן שלום יוכל להיות טוב גם קדימה, לא רק בביצוע הנוכחי, ומספק יותר פוטנציאל רחב להמשך.

השני הוא רומן בלוב – האנטיתזה המובהקת לכל מה שראינו עד הנה בעונה הזאת. הוא נראה אחרת (צמות, משקפיים ואפילו שמלה), הוא מדבר אחרת (כלומר לא עברית) ובעיקר הוא בא עם אנרגיות אחרות. מסוג האמנים שגורמים לך להודות לאל הטוב – סוף סוף, קצת יציאה מהגבולות השמרניים! בלוב לא בא עם איזו בלדת סול מרגשת, אלא עם "Believer" של אימג'ין דרגונס, להיט ענק אמנם, אבל שיר שסוף סוף מביא משהו טיפה אחר סגנונית. שיר שמנסה להרים את הצופים או להזיז אותם, ולא רק לגרום להם למרר בבכי.

השלישית היא שרון קידושין – שכאמור, באה אחרי ההופעה שלה ב"כוכב נולד 10", אבל באה בגרסה אחרת לגמרי. אצלה, האנטיתזה לעונה היא ברמה הצורנית – היא לא באה עם המשפחה שלה, כי היא לא חשבה שצריך להתרכז בזה. היא לא באה עם קאבר לשיר מרגש שכולם מכירים, אלא עם שיר שהיא עצמה כתבה, "הכול בוער" (פורמט שהוכח כמשהו שעובד ב"כוכב הבא" – אחרי העונה הקודמת שייצרה שני שירים מוצלחים פרי עטם של הזמרים, "חופש ממך" של נופיה ידידיה וכמובן "מיכל" של הזוכה אליאב זוהר).

קידושין נתנה ביצוע נפלא ובעיקר אותנטי. האמנת לכל מילה שהיא אמרה, מה שהיה קשה להגיד אחרי הרצף הארוך של ביצועי המניירות שראינו יותר מדי מהן בעונה הזאת. בן שלום, בלוב וקידושין – כל אחד בדרכו – מציגים איכות שעוד לא היתה העונה, ובעיקר מצליחים להוציא את העונה הזאת קצת מהקיבעון שנכפה עליה. ובמלים אחרות – יש מצב שאחרי דרך ארוכה ומפותלת, ולא פחות מתשעה פרקים, אפשר להגיד שהעונה התחילה באמת.

• המסך
• הכוכב הבא
• קשת
• ריאליטי