פרק ב' של מיפוי שוק לוינסקי יעסוק בכל העסקים המעניינים שעוטפים אותו ומעשירים אותו במגוון נוסף (כאילו שחסר), המפוזרים בגריד הרחובות שמסביבו. אנחנו תופסים אותם כחלק בלתי נפרד מהשוק, לכן פרק ב' לא נחות מערכו של פרק א'. פרק ב' מייצג תמיד התפתחות, לידה מחדש, וצמיחה לכיוונים שבהתחלה לא חשבנו כי הם אפשריים. יש פה כריך מוייטנאם, אוניגירי מיפן, קימונו מהודו, ומסעדות שף באווירה של דנמרק. מי היה מאמין?

>> השכונות הטובות ביותר בעולם: לוינסקי במקום ה-26
>> מדרחוב עושה לך טוב: יצאנו למפות את לוינסקי. חלק א'
>> לא רק לוינסקי: 22 המעדניות הכי טובות בתל אביב

תרצה

בר היין של השף רז רהב, שפתיחתו הייתה מהמדוברות שהיו פה אי פעם. אליו לא תצטרכו להזמין מקום שנה מראש, אתם פשוט מוזמנים להגיע על בסיס מקום פנוי, או אם אתם ממש לחוצים ישנה אפשרות להזמין מקום לסיט הראשון. יש פה אוכל מצוין במחיר מפתיע לטובה, מגוון אדיר של יינות שאת רובם תוכלו לקבל בכוס, ואווירה קז'ואלית אך מלאת סטייל –וזה מה שלמבקר האוכל שלנו היה לומר עליה.
החלוצים 3

סוויט בוקס

מאפייה אמריקאית מושחתת למדי אך מתוקה למראה. תמצאו פה מאפים, עוגיות ועוגות שלא חוסכים בהם בחמאה או בסוכר, וביניהם כמה קלאסיקות שזכו פה לביצוע מרגש – הקראק פאי, עוגיית השוקולד צ'יפס והסינמון רול הם האהובים עלינו במיוחד.
החלוצים 6

OPA

אופא היא מסעדה יחידה במינה ומרתקת בעשייתה, אפשר לומר אפילו מעבדת ניסויים מוצלחת במיוחד. פיין דינינג טבעוני, עונתי, של השפית המוערכת שיראל ברגר, שבה היא מגישה תפריט טעימות של 11 מנות – כולן על טהרת הצומח. בימי שישי מוגש במקום בראנץ' צהריים. ומעבר לטירוף היצירתי שהיא מציעה, זו פשוט מסעדה טעימה.
החלוצים 8

ב' ספרים

חנות שמוכרת ספרי וינטג' ויד שניה שהצטרפה ממש לא מזמן לשכונה. מעוצבת בצורה מושכת ומזמינה, בקירות מעוטרי ספרים צבעוניים מכל הסוגים, עם פינות ישיבה יפות, ובמקום גם תוכלו להנות מקפה איכותי לצד רפרוף בשפע שהחנות מציעה.
החלוצים 11

חבשוש

אורי חבשוש הוא דור שלישי לרוקחי תבלינים. סבו אליעזר, בן למשפחת סוחרים שעלתה מתימן, פתח את החנות ב-1931 ומאז הם שם. לחנות מגיעים כדי למצוא את הדברים המיוחדים באמת באיכות בלתי מתפשרת.
החלוצים 18

דלידה / דלידה בר / שיפודי דלידה

דלידה היא כבר מוסד בלוינסקי, עם תפריט עונתי ומוקפד באווירה שמחה ולא מתאמצת. אם אתם פחות בעניין של ארוחה, מעבר לכביש פועל הדלידה בר עם תפריט יינות וקוקטיילים לצד מנות קטנות המותאמות לבילוי אלכוהולי. אליהם התווסף לא מזמן חלון קטן שמגיש שיפוד בפיתה, במחיר טוב ועם טעם שקשה לשכוח.זה מה שמבקר האוכל שלנו חשב בביקור האחרון שלו בדלידה,וכאן מבקר אוכל הרחוב שלנו (שני אנשים שונים!) ביקר בשיפודי דלידה.
זבולון 7

טימותי

עד לפני שבועיים ישב בחצר האורבנית היפיפייה בזבולון 9 קפה WAYCUP, שהתחלף עתה בקפה טימותי הצפוני מאבן גבירול. בטימותי תמצאו קפה איכותי במיוחד מתערובות פולים מאתיופיה, קוסטה ריקה, ברזיל, קולומביה ואינדונזיה שנקלים בבית קליה מקומי, לצד כריכים ומאפים כייפים. השוס האמיתי פה הוא הלוקיישן הירוק והנעים כל כך שכייף לשבת בו לכל צורך שהוא.
זבולון 9

ג'ונז

ג'ונז הוא המקום הכי סקסי בעיר ומאופיין במוזיקת ג'אז, מזגן על 16 מעלות גם בחורף, ועיצוב כהה ואפלולי שהופכים אותו לחביב עלינו לכל דייט אינטימי שהוא. תשתו פה יין מעולה, קוקטיילים מעולים, לצד תפריט אוכל שכולל בעיקר פיצות מעולות ועוד מספר מנות קטנות. בשעות הבוקר של יום שישי הופך החלל האפלולי לביסטרו בשם Society Café, עם מנות קטנות ואלגנטיות, המוגשות בכלי חרסינה מלאי סטייל על רקע מוזיקת ג'אז תואמת. מכיוון שהמקום קטנטן רשימת ההמתנה ארוכה אך החוויה מצדיקה את המאמץ.
זבולון 13

והפיצה, הו הפיצה. ג'ונז (צילום: מערכת טיים אאוט)

עלוש תיקים

חנות קטנה וכובשת שאינה קולינרית באזור היא בית המלאכה הקטן של אלה עלוש. המקום מציע סדנאות לעיצוב ויצירת תיקים ופריטים ייחודיים המבוססים על עור, כחומר הגלם המרכזי לצד טקסטיל וחומרים אחרים. בית המלאכה של אלה משתלב באופן טבעי בסצנת בתי המלאכה הקיימת באזור השוק, בו תוכלו גם לרכוש פריטים מיוחדים שהיא מעצבת.
זבולון 31

אוזריה

אוזריה, בבעלותה של השפית אביבית פריאל שואבת השראה מהאוזריות היווניות, בהן מוגש מגוון רחב של משקאות אניס ואוכל משובח. התפריט מציע מנות בניחוח יווני וים תיכוני, דגים ובשר, ואוזו איכותי שילווה אותן ואווירה הכי שמחה שיש. באוזריה נקסט דור (ליטרלי בדלת הצמודה) תוכלו להתענג על סופלקי ושאר מעדנים מהבלקן.מבקר האוכל שלנו ביקר גם שם, כמובן.
מטלון 44

סאלוף ובניו

אחד המקומות האהובים בשוק לוינסקי כבר משנת 2015, שהתחיל את דרכו בסאלוף האסלי בשוק התקווה. תמצאו פה את פיתת הסאלוף הרכה והמנחמת, לחוח, קובנה, מלאווח, ועוד תבשילים ריחניים של בית. כמובן שאלו לצד הרבה אלכוהול ואווירה שמחה שתמיד תפתח לכם את הסופש בטוב.
נחלת בינימין 80

הפסטה

הפסטה בר בשוק לוינסקי, קיים במקומו כבר תקופה וממשיך להוציא מנות פסטה יציבות וטובות בנוסף לפסטה עבודת יד שאפשר לאסוף הביתה. המטבח פתוח כך שאפשר לצפות בלהבות הגבוהות והמהפנטות שעולות מהכיריים עד שיוצאת המנה הרותחת. מנות קלאסיות במחירים הגיוניים שכייף לרדת עליהן באיזה צהריים מהירים.
נחלת בינימין 84

עזרא גבאי

חנות פיצוחים ותבלינים קטנטנה וצפופה בבעלות משפחתית, שיש בה הרבה יותר מכך. מעבר לעובדה שמאיר גבאי איש ממש נחמד והפיצוחים שלו איכותיים (וגם לא נחשפים ליונים בלוינסקי), תמיד יש לו מוצרי מזווה מיוחדים שלא מוצאים בכל מקום במחירים מעולים.
נחלת בינימין 101

באן מי 13

סנדוויצ'יה שמתמחה בכריך אחד בלבד, ועושה אותו לעילא. מזללת באן מי שמביאה אל קדמת הבמה את הכריך הוייטנאמי־צרפתי האיקוני, שמציע בביס אחד את כל הטעמים – חמוץ, חריף, מלוח ומתוק. ליד הכריכים מוגשת חליטה קרה, וגם מעט סלטים וקינוחים.
נחלת בינימין 107

אוניגירי

אל תתנו למחזה הזול של המקום לבלבל אתכם, כי מוגש פה אוניגירי טרי, איכותי ומעולה. אוניגירי הוא סנדוויץ' סושי מאורז במילויים שונים של דגים כבושים, מלוחים או מוחמצים וירקות, הנארז פה באופן אסתטי המאפשר פתיחה קלה ומהירה. הוא אחד המאכלים הפופולריים ביותר ביפן, אז אם גם אתם מחובבי האוכל היפני, הגיע הזמן שתכירו את האוניגירי של YAPANI.
מרחביה 3

אוזן דרום

ככל הנראה אין אחד בארץ שלא מכיר את האוזן השלישית (או כמו שקוראים לה עכשיו "אוזן"), כי היא כבר פה משנת 1987, ועדיין, היא יודעת בדיוק מה היא עושה. הסניף בלוינסקי מוסיף לאזור תמיכה תרבותית איכותית ונדרשת וים תקליטים נדירים.
מרחביה 9

באדייה

באדייה היא חנות בסגנון בוהו צבעונית ומושכת של תכשיטים, בגדים ואקססוריז ממקומות שונים ואקזוטיים בעולם. תמצאו פה סלים ארוגים בעבודת יד ממיאנמר, ז'קטים עם רקמה בהשראת קישוטים מאוזבקיסטן, וקימונו מהודו במגוון הדפסים ואורכים שמעצבת עמית עובד, שהיא גם בעלת החנות. לכל מי שעוד לא הספיק להתארגן על תלבושות למידברן, זה המקום בשבילכם.
מרחביה 11

סמטת השוק

מסט

מסט היא טברנה טורקית קטנה וחדשה שיושבת במקום בו שכן בעבר חומוס מבסוטה, ומציעה חגיגה טורקית אחת גדולה. שולחנות מפוזרים במדרחוב ממשיכים באופן טבעי את הרצף שמתחיל בטוני ואסתר, יש מוזיקה שמחה, מארחים שמחים ואוכל שמח. כך שכנראה לא תופתעו לגלות שמשמעות המילה מסט בשפה הטורקית, זו חגיגה.
לוינסקי 39

קורק

בר יין חדש מבית קליפורניה בר השכן. מציע יין במחירים זולים, שניתן גם לרכוש הביתה. במהלך השבוע תמצאו פה גם צלחת גבינות, נקניקים ונשנושים נוספים אבל החלק המעניין ביותר הוא מה שקורה שם בימי שישי – שפים מקומיים מתארחים, ומגישים ארוחות קטנות על טהרת פירות וירקות העונה, דגים נאים ופירות ים.
לוינסקי 39

קליפורניה

באווירה שכונתית, בקו מוזיקלי ששומר על סטייל שמתאים לאזור, עם אוכל פשוט וטעים לנשנוש, קליפורניה ("קאלי" כמו שקוראים לו הקבועים) הוא אחד הברים הכייפים באזור. לצד הבאחה שמציע תפריט מקסיקני לוהט והקורק שאחראי על היינות, זו הפכה להיות פינת הבילוי הלוהטת של השוק.
סמטת השוק 3

פיצה לילה

בבוקר תמצאו שם לחמניות בריוש, מאפים מדופדפים וכריכים חלומיים, בשעות הצהריים ועד שעות הערב המאוחרות את הפיצות האהובות והמפורסמות. האווירה הקלילה והשכונתית עומדת בניגוד לחומרי הגלם האיכותיים ולאפיית הפיצה המעולה, שמובילה שוב ושוב את כל מצעדי הפיצה שלנו. דוגמא מייצגת לשוק לוינסקי בעצמו, לא מתאמץ אך הכי טוב שיש.
מרחביה 4

ויויאן

אם אתם לא מכירים את ויויאן מלוינסקי, כנראה שאתם מזהים את הקוקטיילים הצבעוניים משוק הכרמל. המקום מציע קוקטיילים ביתיים ומשמחים שישברו את שגרת היין, ומוסיף בדיוק את מה שהיה חסר בסמטת הבילוי האולטימטיבית שנוצרת פה.
סמטת השוק 3

מעדניית לופו

ממש בין הויויאן לקפליקס, מתחבאת לה מעדניית דגים רומנית משפחתית, שקיימת במקומה כבר מעל חמישים שנה. בימי שישי תעמדו כאן ארוכות בתור, אבל תמצאו פה את האיקרה הכי טובה בעיר.
מרחביה 6

קפליקס

קפליקס של פיליפ שפר וזוגתו יעל שפר, כבר מיצב את מעמדו כאחד מבתי הקפה הבוטיקים הטובים בעיר. במקום קפה איכותי במיוחד, מתערובות שונות לפי בחירה, לצד נשנושים תומכי קפה כמו מאפים ועוגות. כל הלוקיישנים של קפליקס בעיר חבויים ומותאמים לקהל השכונתי, מה שמייצר בו תמיד אווירה קהילתית נעימה.
מרחביה 6

• אוכלים שותים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 917 // שיק לוינסקי
• שוק לוינסקי
• אוכל רחוב
• מעדניות בתל אביב
• לוינסקי

"תמיד תהיה לנו פריז" אומר ריק לאהובתו אילזה כשהוא שולח אותה במטוס עם בעלה ונפרד ממנה לנצח בסצנת הסיום של "קזבלנקה". אמסטרדם היא הפריז של "אמסטרדם", המתרחש בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה. סיפור האהבה של ולרי הלבנה והרולד השחור היה יכול להתקיים רק מחוץ למעגלים החברתיים, המעמדיים והמשפחתיים שלהם, ולכן הם נסעו לאמסטרדם. אבל כשחברם ברט חזר לניו יורק והסתבך, ולרי נסעה בעקבותיו כדי לעזור לו, ונעלמה מחיי הרולד (עד שהוא שב ופוגש אותה כמה שנים אחרי כן). כלומר, הדמיון העלילתי ל"קזבלנקה" אינו מסתכם במשפט שאיתו פתחתי, אם כי הטון של "אמסטרדם" שונה מאוד.

"אמסטרדם" צומח מסיפור היסטורי מרתק ומבהיל שמהדהד לאירועים מההיסטוריה האמריקאית הקרובה, אבל הסרט מגיע אליו רק לקראת הסוף, ועד אז התסריט שכתב דיוויד או. ראסל טווה עלילה בדיונית המשלבת מתח, מסתורין ורומנטיקה, ומנסה להדביק אותם באמצעות הומור. זה לא עובד. זה סרטו הראשון של ראסל מזה שבע שנים, וכמעט כתבתי שהוא סרטו החלש ביותר, עד שנזכרתי ב"אהבה בהפרעה" מ-2015 (ג'ייק ג'ילנהול, ג'סיקה ביל ומסמר) שהיה גרוע עד כדי כך שראסל התכחש אליו והוריד את שמו מהסרט. לראסל יש מוניטין של קולנוען מחונן (גם אם אנטיפתי), ויש לו חמש מועמדויות לאוסקר על הכתיבה והבימוי של "פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי". כאמור, גם הפעם הוא תוחב מקרה אמיתי בעל הדים פוליטיים וכלכליים לתוך מטחנת בשר בניסיון לייצר קומדיה שחורה, ויצאה לו קציצה שמתפוררת בין הידיים.

כריסטיאן בייל (שזה שיתוף הפעולה השלישי שלו עם ראסל) מגלם את ברט, רופא שאיבד את עינו במלחמת העולם הראשונה. יחד עם חברו הטוב מהמלחמה הרולד (ג'ון דיוויד וושינגטון מ"טנט") הוא מתגייס לחקור את מותו החשוד של הסנטור הטוב שהיה מפקד הגדוד שלהם. השניים מסתבכים כשבתו של הסנטור (טיילור סוויפט) נרצחת והאשמה מוטלת עליהם. בחפשם אחר מליץ יושר הם מגיעים אל אחד מעשירי ניו יורק (רמי מאלק מ"רפסודיה בוהמית"). מתישהו באמצע, ברט מחזיר אותנו לימי המלחמה ומספר כיצד הוא והרולד פגשו את האחות ולרי (מרגו רובי) שטיפלה בפצעיהם והפכו למעין שלישייה. עוד הוא מספר כיצד ולרי הפגישה אותם עם שני מרגלים, המעוצבים כצמד קומי (מוצלח למדי) על ידי מייק מאיירס ומייקל שאנון.

צמד קומי נוסף הם בלשי המשטרה אלסנדרו ניבולה ("הקדושים של ניוארק") ומתיאס שואנארטס ("חלודה ועצם"), שחוקרים את מותה של בת הסנטור. ועוד לא הזכרתי את כריס רוק (מה הוא עושה פה?), וזואי סלדנה (בתפקיד לא תפקיד), וטימותי אוליפנט (לא מזוהה), ואניה טיילור-ג'וי (מפתיעה לטובה), ורוברט דה נירו שמגלם את איש הצבא סמדלי בטלר (Smedley Butler) – הדמות האמיתית האחת בסרט.

כשם שהציף את המסך ביותר מדי כוכבים (מאחורי כל דלת צץ כוכב אחר), ראסל הציף את התסריט בפיתולים עלילתיים, שיותר מדי מהם מסומנים בלי להיות מפותחים. בעייתי עוד יותר הוא ההומור הלוחץ. בפעם השלישית שעין הזכוכית של ברט קפצה מפניו התגלגלה על הרצפה קיוויתי מאוד שזה לא יקרה שוב. עדיין, בייל משקיע את עצמו בתפקיד ומצליח לעצב דמות מעניינת – הוא שוב רזה במידה כזו שמעניקה לו מראה של קריקטורה של אונורה דומייה. וושינגטון הצעיר, לעומת זאת, חיוור כמו ברוב תפקידיו עד כה, ואני מתקשה להבין מדוע מלהקים אותו לתפקידים ראשיים בפרויקטים יוקרתיים ועתירי תקציב. חוסר הלהט בינו לבין רובי (גם היא מפקששת) מייצר חלל בלב הסרט (כמה חבל שמייקל ב. ג'ורדן פרש מהסרט בשל, כך דווח, התנגשות עם הפקה אחרת).

סרט תקופתי זקוק לא רק לתלבושות ותפאורה תואמים, אלא נדרש גם לבנות עולם ולייצר תחושה של זמן ומקום. "אמסטרדם", שרובו מתרחש בחללים סגורים (כמו "קזבלנקה") לא הצליח לעשות זאת, ולכן נשארתי אדישה לסיפור ולדמויות לאורך כל הצפייה (אורך הסרט שעתיים ורבע – זה הרגיש יותר). בכותרות הסיום גיליתי להפתעתי שעל הצילום חתום עימנואל לובצקי, הצלם הווירטואוז שזכה בשלושה אוסקרים רצופים ("כוח משיכה", "בירדמן", "האיש שנולד מחדש"). כישלונו לטוות אווירה מחדדת את התובנה הלא חדשה שאיכות הצילום תלויה בבמאי לא פחות מאשר בצלם. וראסל מביים את הסרט הזה כמו במאי מתחיל, נטול חוש קצב ותפיסה של היצירה השלמה.

"אמסטרדם" נוצר בתקציב של שמונים מיליון דולר (לפני ההוצאות על פרסום), שזה המון בשביל סרט נטול גיבורי-על שמכוון, לכאורה, לקהל בוגר, על אחת כמה וכמה בעידן שאחרי סגרי הקורונה. בתום השבוע הראשון להקרנתו הוא כבר הוכרז ככישלון קופתי מאסיבי. איזה בזבוז של (כל כך הרבה) אנשים מוכשרים.

2 כוכבים
Amsterdam בימוי: דיוויד או. ראסל. עם כריסטיאן בייל, מרגו רובי, ג'ון דיוויד וושינגטון, רוברט דה נירו. ארה"ב 2022, 134 דק'

• ביקורת סרטים
• טיילור סוויפט
• קומדיה
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 917 // שיק לוינסקי

10. "צה"ל 1"

נכון שהיא קצת נשכחה מאז, אבל בסוף הניינטיז, "צה"ל 1" שרדה בערוץ 2 (בימים של רשת) במשך ארבע עונות ו-41 פרקים. הסדרה סיפרה את סיפורה של תחנת רדיו צבאית בישראל, והקאץ' בשם הגיע בחסות מפקד גלי צה"ל דאז, משה שלונסקי, שסירב לאפשר לצלם את הסדרה בגל"צ עצמה. אולפן חדש (עם שם פיקטיבי) הוקם, ושובץ בו קאסט שחקנים די מרשים לאותה התקופה – שמוליק וילוז'ני גילם את מפקד התחנה, רמה מסינגר ז"ל היתה קצינת הניהול, ויחד איתה גם עמוס שוב ז"ל, דנה אשכנזי, ליאור מילר ואורי גוטליב. לא הרבה נשאר מהסדרה, שירדה ב-2001, אבל לפחות הרווחנו את שיר הפתיחה הקליט, תוצרת אלון אולארצ'יק. וגם זה משהו.

9. "חדר מלחמה"

או בשמה האחר, "הפעם ההיא שיאיר לפיד ניסה להיות ארון סורקין". בשנת 2005 לפיד היה אחד ממלכי התרבות בישראל – היתה לו תכנית אירוח מצליחה, היה לו טור משגשג ב"ידיעות אחרונות", אבל הוא גם רוצה לחזור לעמדת המוצא הקודמת שלו – זו של היוצר. ואכן, בינואר 2005 עלתה ב"רשת" דרמה פוליטית פרי עטו, שזכתה לקמפיין יחסי ציבור אינטנסיבי וגם לקאסט שכלל לא מעט כוכבים, בהם ליאור אשכנזי, איילת זורר, ששון גבאי, אלי פיניש ואפילו עפר שלח, לימים שותפו למפלגת יש עתיד, שגילם את מפקד חיל האוויר. הסדרה עסקה בגוף מסתורי בלשכת ראש הממשלה, שדרכו עוברות כל ההחלטות הבטחוניות, ומגייס אליו את הטובים ביותר בשב"כ, אמ"ן והמוסד. הסדרה, בת תשעה פרקים, שרדה עונה אחת בלבד (פחות זמן מהקדנציה האמיתית של יאיר לפיד בראשות הממשלה כמעט 20 שנה מאוחר יותר), וזכורה היום בעיקר בגלל הדמיון המטורף שלה ל"בית הלבן" המצליחה של סורקין, ששודרה בארצות הברית באותו זמן – ובזכות הניסיון לטבוע את "רוה"מ" כסלנג אמיתי שאנשים אמיתיים משתמשים בו.

8. "השיר שלנו" (עונות 3-4)

הדרמה המוזיקלית היומית ששבתה את חיינו במשך ארבע עונות, קיבלה טוויסט מעניין בסוף העונה השנייה, כאשר יוצרי הסדרה סגרו את "השיר שלנו", והפכו אותה למעין "סדרה בתוך סדרה". נינט טייב, שהיתה הכוכבת הגדולה, זזה הצידה (באותן שנים היא הקליטה אלבום בכורה) ויתר הכוכבים (אושרי כהן וכמובן רן דנקר) קיבלו דמויות חדשות. הפעם, הסדרה התרחשה בתוך להקה צבאית – עם במאי ססגוני (עמיקם לוי, שאתם – אם אתם זקנים כמוני – מכירים יותר בתור המורה מנשה מ"עניין של זמן"). אל כוכבי העונה הקודמת הצטרפו דנה עדיני, עידו מוסרי, רונה לי-שמעון (בתפקיד הראשון שלה לאחר שסיימה שנייה ב"נולד לרקוד") – ומעל כולם, אניה בוקשטיין בתפקיד הפריצה שלה למיינסטרים. בעיניי אלה היו שתי העונות הפחות טובות של "השיר", אבל הן כן מהנות במידה מסוימת, וזכורות בעיקר בזכות הרומן בין נינט טייב לרמטכ"ל (ליאור אשכנזי).

7. "תאג"ד"

להיט לא קטן, ששודר במשך שתי עונות ביס. הסדרה מספרת את סיפורה של תחנת איסוף גדודית בצנחנים, שמוקדשת לטיפול רפואי בפצועים; וגם היא לא זכתה לשיתוף פעולה מצד צה"ל, שסירב לאפשר לה לצלם בבסיס אמיתי.
"תאג"ד" המשגשגת הזניקה לא מעט קריירות צעירות, ביניהם את אלו של דניאל גל, תומר קאפון ודניאל ליטמן. לפחות על פי חברת הלוויין, מדובר בסדרה הכי מצליחה שלהם – אבל כהרגלנו, בכל זאת עברו ארבע שנים בין שתי העונות של הסדרה, כשהאחרונה הסתיימה בספטמבר 2020. נכון לעכשיו, אין כוונה להפיק עונה נוספת.

6. "האחיות המוצלחות שלי"

נכון, צה"ל לא היה מוקד העיסוק הבלעדי של הסדרה, אבל עדיין היווה חלק חשוב ממנה, כשחלק לא קטן של שתי העונות הראשונות התעסק בהווייה הצבאית, דרך הסיפור של מור (טס השילוני) – האחות הצעירה מבין השלוש, ששירתה כחיילת בבסיס מרוחק בדרום. צה"ל שמשתקף מהסדרה (שכתבו גלית חוגי ונעה ארנברג) עבר בעיקר דרך הדמות של רוני (גל תורן), המפקד של מור – כזה שיש בו המון פאתוס מרשים, אבל האמירות המפוצצות שלו מגיעות עם מעט מאוד כיסוי. בקיצור, צה"ל של "האחיות" הוא צבא פרטאצ'י, כזה שרחוק מהירואיקה כמו שאנחנו רחוקים מאיסלנד. הדמות של רוני היתה אחת הזכורות מהסדרה, ולמרות שזה לא היה תפקיד המשחק הראשון של תורן (הוא פרץ שנים קודם לכן בתפקיד הראשי ב"תעשה לי ילד"), אבל הוא ללא ספק הזניק שלב משמעותי יותר בקריירת המסך שלו.

5. "שישו ושמחו"

הסדרה הכי טרייה בעשירייה, אבל כזו שכבר הרוויחה את המקום ביושר. כמו "השיר שלנו", גם היא מביאה סיפור של להקה צבאית – על התפר שבין הצבא לבין עולם הבידור. אבל הפעם זהו סיפורה של להקת הרבנות הצבאית, להקה כושלת למדי שכבר לא מוזמנת לאירועים (אפילו לא לחידון התנ"ך). נוה צור, שמככב בסדרה, מגלם את נחומי – זמר שבדרך כלל שר בקול שני, אבל חולם על כוכבות – רק כדי לקבל על הראש שלו כוכב יוטיוב שבא לעשות סיבוב על הלהקה כדי להתפרסם. התוצאה היא מיוזיקל חביב מאוד, עם לא מעט תפקידים מעולים (כולל הברקה עם הליהוק של אקי אבני בתור הרב הצבאי הראשי). שווה.

4. "המפקדת"

העילה לכתבה שאתם קוראים, ואחת הסדרות המוצלחות בז'אנר הצה"לי. "המפקדת" נגעה לי בלב בעיקר כי זה צה"ל שאני מכיר – רחוק משדה הקרב, בתוך בסיס טירונות מיוזע. הפעם העיסוק בטירונות מתרחש דווקא מהצד של המפקדות, ובראשן נועה (אלונה סער), קצינת חמ"ל עם יותר מדי מוטיבציה, שהופכת למפקדת מחלקה בטירונות בבסיס טירונים אלמוני ובדיוני. הסיפור שלה הולך ומסתבך כאשר היא מגלה את המורכבות האנושית של התפקיד החדש – מול החיילות הבעייתיות שהיא מקבלת במחזור הפיקוד הראשון שלה, אבל גם מול החברות שלה לצוות. העונה החדשה, שנייה במספר, תעלה ביום רביעי הקרוב ב"כאן 11", ויש לה סיכוי לא רע לדחוף את הסדרה עוד יותר גבוה בדירוג.

3. "שעת נעילה"

ככל הנראה, האפוס הגדול ביותר שהתאגיד הוציא תחת ידיו וגם הסדרה הכבדה ביותר ברשימה. דרמת מלחמה גדולה מהחיים, שמלווה את סיפורה של חזית הצפון בזמן מלחמת יום הכיפורים. סדרה לא קלה, אבל חשובה כדי להבין את עומק הטראומה שעוברת על המדינה שלנו מאז ועד היום. גם הקאסט היה יוקרתי כמו הסדרה, עם ליאור אשכנזי, אביב אלוש, מאור שווייצר, עומר פרלמן וג'וי ריגר. שודרה במשך עונה אחת ב"כאן 11", ואמורה לחזור לעונה נוספת בעתיד הקרוב – כזו שתתמקד בטראומה גדולה אחרת, מלחמת לבנון.

2. "טירונות"

אולי ה-הגדרה ל"סדרה צבאית ישראלית". אחד הפרויקטים הגדולים של רשת, ששודרה במשך שלוש עונות בין 1998 ל-2001. אם קודם דיברנו על צבא שהוא הכל חוץ מהירואי, הרי שכאן ההירואיקה הישראלית היא בשיאה: סיפורה של פלוגת טירונות בחטיבת גבעתי, כשבדרך נכנסים פנימה גם נושאים כמו דת, התמודדות עם שכול וגם אלימות במשפחה (עם הסצנה הבלתי נשכחת בה גידי, שמגולם ע"י יפתח קליין, יורה באביו האלים). אקי אבני (שמופיע כאן שוב, מוטיב חוזר) מככב בתור המפקד עידו, כשלצידו נמצאים גולן אזולאי (בתפקיד הפריצה שלו), שרון זליקובסקי (שהיתה קראש לא קטן של הרבה גברים בעקבות הסדרה) וישי גולן. בני ואורי ברבש ביימו, והיו אחראים גם לסדרת ההמשך – "מילואים" שעלתה בשנת 2005.

1. "מ.ק. 22"

לא ממש מושקעת, לא האריכה ימים, אבל "מ.ק. 22" היא הסדרה הכי צבאית והכי קולעת ששודרה על המסך שלנו. עשרה פרקים בלבד היו לסדרה שיצרו (בין היתר) ירון ניסקי ואסף הראל, אבל כל פרק – מלמיליאן. כזה שקלע ללבבות של הרבה מאוד צופים, שחיפשו גרסה קצת יותר חתרנית לסדרות הגדולות יותר ברשימה. "מ.ק 22" הייתה סדרת אנימציה א-לה "סאות' פארק" (פלא שהיא לא שרדה הרבה זמן?), שלא פחדה לגעת בטאבואים הכי רגישים: מסטריאוטיפים עדתיים ועד קליטת יהודי אתיופיה, מצעד הגאווה ואפילו העמימות הגרעינית של ישראל. סיפורו של בסיס סודי, שבו מוחזק "נשק יום הדין של ישראל" – וכזה שמוחזק, כמיטב המסורת, על ידי אנשים שלא ראויים לנהל קיוסק. אלברט אילוז חוזר בגדול בתפקיד רס"פ גבריאל שוקרון, דני שטג וחיים יפים ברבלט הם חנוכה ושולמון האפסנאים, ואפילו מנשה נוי קופץ לביקור (בתור פארודיה די משעשעת על הרמטכ"ל דאז, שאול מופז). שלא לדבר על ההופעה הבלתי נשכחת של שלמה גרוניך ועידן רייכל. ועל הרובו-רבי. ועוד, ועוד, ועוד.

https://www.youtube.com/watch?v=O8Msm6cibbM

• המסך
• כאן 11
• המפקדת
• טלוויזיה ישראלית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 917 // שיק לוינסקי

עבור לא מעט חובבי קולנוע, מרטין סקורסזה הוא הסמכות העליונה לכל ענייני המסך, מרטין סקורסזה – אביהן של יצירות מופת מ"נהג מונית" (1976) ועד "החבר'ה הטובים" (1990) ועוד לא מעט הברקות לפניהם, ביניהם ואחריהם. ההשפעה של סקורסזה זלגה גם מחוץ לז'אנרים בהם עסק לרוב (הרבה סרטי גנגסטרים, אבל לא רק) – כך, למשל, "ג'וקר" של טוד פיליפס מ-2019 הוא סוג של וריאציה על הנושאים של "נהג מונית" וגם "מלך הקומדיה" (1982), כאשר מהראשון הוא שואל בעיקר את האווירה הניו יורקית העכורה ומהשני ממש קווי עלילה משמעותיים (וגם את רוברט דה נירו, רק הפעם בצד השני של האקדח).

עם זאת, בשנים האחרונות סקורסזה צבר לו גם לא מעט אויבים כאשר נשאל בראיון למגזין הקולנוע הבריטי Empire "האם אי פעם ראית סרטי מארוול?". התשובה שלו הייתה שלילית, בלשון המעטה. "אני לא רואה אותם", אמר סקורסזה, "ניסיתי, אבל זה לא קולנוע.בכנות, עשויים היטב ככל שיהיו, עם שחקנים שעושים כמיטב יכולתם בהתאם לנסיבות, הם מזכירים לי יותר פארק שעשועים. זה לא קולנוע של בני אדם שמנסים להעביר חוויות רגשיות ופסיכולוגיות לבן אדם אחר". שמעתם את זה? אלו היו עשרות, אם לא מאות אלפי לבבות של חובבי-מארוול-וקולנוע-קלאסי-כאחד (ויש לא מעט חפיפה בין השניים) שנשברו לרסיסים.

אבל למה אנחנו חוזרים לויכוח הותיק (במונחי זמן אינטרנט) הזה? בגלל מאמר אנטי-סקורסזה במיוחד, שפרסם שון איגר באתר The Critic בו הוא מסקר את הפילמוגרפיה של מרטין סקורסזה – ועורר לא פחות תגובות נזעמות בעצמו. על "רחובות זועמים" (1973) איגן אמר שהסרט "מבוים בחוסר טעם", לקלאסיקה "נהג מונית" הוא קרא "חסרת מומנטום ומסר" ול-"ניו יורק, ניו יורק" (1977) הוא העניק את התואר "אופרת סבון". איגן גם אומר שיש דמיון רב בין הסרט "קזינו" משנת 1995 לסרט "האירי" משנת 2019 כולל בקאסט השחקנים (ראיתם מה זה?! מי היה מאמין שאותו במאי יעדיף לעבוד עם שחקנים שהסתדר איתם בעבר!) ושבסרט האחרון הוא פשוט "נשאר באותו החדר והזיז את הרהיטים".

איגן מסור מאוד לפרובוקציה: בפעם היחידה במאמר בה הוא מחמיא לסקורסזה, הוא מעליב באותה נשימה את "הסנדק" כשאומר ש"החבר'ה הטובים" התעלה עליו בהרבה. אבל אחרי קטילה מתודית של הפילמוגרפיה, הוא מקנח בטיעון "סקורסזה יצא נגד היקום הקולנועי של מארוול, וקרא לו 'סנסציוני וריקני'. למעשה, מחשבה ורציונליזם הם הכוח המניע של כל הסרטים האלו. ב'קפטן אמריקה: מלחמתה אזרחים', הנטייה של גיבורי העל לקחת את החוק בידיים נמצא תחת חקירה מעמיקה… סוליפסיזם שכזה מראה שמי שהיה ההתגלמות של 'הוליווד החדשה' הפך למיושן וממסדי".המאמר גורר לא מעט תגובות, בהן אחת של הבמאי גיירמו דל טורו, שמיהר להגן על שמו הטוב של סקורסזה בשרשור טוויטר ארוך – ועל הדרך גם כנראה הביא למאמר של איגן את רוב הקוראים שלו, אבל זה כבר עניין אחר.

אבל האם באמת סקורסזה עד כדי כך קטל את סרטי מארוול? התשובה מורכבת. האמירה המקורית שלו עוררה מהומה לא רק בקרב המעריצים הנאמנים של מארוול, אלא גם, באופן חריג,בקרב הכוכבים והבמאים המשתתפים באותם סרטים, בהם סמואל ל. ג'קסון, טום הולנד וג'יימס גאן. נדמה שרק קווין סמית', הנציג האוריגינלי של תרבות הגיקים באנדרגראונד של הוליווד, לא התרגש ואמר ש"אנשים לא צריכים להיות מופתעים שזאת דעתו", בטח שכבר חודש לאחר הראיון ההוא לאמפייר, הבמאי המהולל פרסם מאמר הבהרה בניו יורק טיימס.

"חלק מהאנשים תפסו את התשובה שלי כעלבון, או כראיה לעוינות כלפי מארוול מצדי. אם מישהו בוחר לפרש כך את דבריי, אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי למנוע את זה", הוא כתב. סקורסזה הסביר בטקסט שעם התבגרותו כאדם וכיוצר הוא פיתח טעם מסוים והגדרות מסויימות למה זה קולנוע, והסרטים האלו פשוט לא לטעמו. הוא מוסיף ואומר שאם הוא היה צעיר יותר הוא כנראה היה יותר מתחבר לסרטים מהסוג הזה ואולי אף היה רוצה ליצור אחד כזה, ואפילו מקנח בהשוואה מחמיאה להיצ'קוק: "גם היצ'קוק היה סוג של לונה פארק, שכל סרט שלו היה אירוע בפני עצמו".

אז מה עוד אפשר לבקש ממנו? וחוץ מזה, הרי החשיבות של סקורסזה כבמאי לא אומרת שכל מה שהוא אומר זה קדוש (וגם סקורסזה עצמו בבירור לא חושב ככה על עצמו), אז למה שאנשים שנהנים מה-MCU כל כך ידאגו מהדיעה של במאי קולנוע בן 79?אולי בגלל שהבמאי הזה בעצמו פעל במשך רוב הקריירה שלו בז'אנר סרטי הפשע, שגם הוא היה מצד אחד פופולרי מאוד ומצד שני היה צריך להילחם על מקומו כ"קולנוע רציני".

הז'אנר עבר מסע ארוך מאוד מאז סרט הפשע הראשון ("היד השחורה" מ-1906), דרך עיצוב החוקים של הז'אנר בשנות ה-30 וה-40 עם סרטים כמו "אויב הציבור" ו"פני צלקת" (המקורי, משנת 1932), שם הגנגסטר מוצג כפטפטן, אלים וחסר מוסר – בין היתר בגלל חוקים מחמירים שאסרו להציג פושעים בצורה חיובית (אגב, במקביל לקוד חמור שהוחל גם על חבורות קומיקס), קנוניזציה כקולנוע איכות בשנות ה-70, עם יצירות מופת כמו "הסנדק" ולבסוף שבירת המוסכמות הכבדות של אותם סרטי פשע רציניים לפוסט-מודרניזם האלים, הסוחף והכיפי של קוונטין טרנטינו ב"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה".אם כיום, לאחר שהשלים את הסיבוב הזה אפשר לומר שהז'אנר "התייצב" ומשתמש בכל הכלים שאגר לאורך ההיסטוריה שלו – אז סרטי הקומיקס וגיבורי העל עוד רחוקים מהשלב הסופי שלהם.

רק לאחרונה, אחרי יותר מחמישים שנה של כשלונות, מארוול הצליחו להכתיב את החוקים לסרטי גיבורי העל ויצרו מודל מצליח באופן חסר תקדים שכולם מנסים לחקות. וכאשר איגן טוען ש"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מכריח את הצופה לשאול שאלות קשות, הוא מתעלם בנחת מן העובדה שבסוף הסרט ההוא, הכל מתגלה כמזימה של נבל אחד שסכסך בין גיבורי העל, מה שהופך את כל השאלות הקשות למיותרות, בדיעבד, ומבסס שוב את חוק היסוד של הז'אנר: טובים ורעים. הוא בטח לא מציין סרט קומיקס מורכב יותר כמו "ג'וקר" – כי אז לא הייתה לו ברירה אלא לצייר קו גנטי ישיר לסקורסזה.

בסופו של דבר שני הצדדים צודקים. סקורסזה יכול לא לאהוב סרטי גיבורי-על ולהגיד שבשבילו הם פארק שעשועים (שזה לא דבר רע, אבל זכותו לא לרצות ללכת ללונה פארק). גם איגן צודק כשהוא אומר שיש סרטי גיבורי על מורכבים, הוא פשוט לא בוחר את הדוגמאות הנכונות. ומי שהכי צודק, כרגיל, הוא קווין סמית', שתהה בתדהמה:"אתם שואלים את האיש שיצר את 'החבר'ה הטובים' ואת 'נהג מונית' מה הוא חושב על ספיידרמן, מה אתם חושבים שהוא יענה לכם?". אתם כבר מעריצים את הפרנצ'ייז הכי מצליח בעולם. למה אתם צריכים לקבל אישור גם ממרטין פאקינג סקורסזה?

• המסך
• קולנוע
• מרטין סקורסזה
• מארוול
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 917 // שיק לוינסקי

באחד המערכונים הקלאסיים של איימי שומר, הקומיקאית פוגשת באמצע היער שלוש שחקניות מבוגרות – ג'וליה לואי-דרייפוס, טינה פיי ופטרישיה ארקט – שחוגגות חג עתיק יומין, את "Last F**kable Day". התובנה של המערכון היא אחת: לנשים בתעשיית הבידור יכולה להיות קריירה יפה, לפעמים אפילו מוצלחת ממש, אבל לכל הדבר הזה יש תאריך תוקף מאוד ברור – היום שבו את מפסיקה להיות נחשקת, או פשוט מבוגרת מדי.

נזכרתי בתובנה הזו במהלך הצפייה ב-"מי שמע על חווה ונאווה?", שעלתה במלואה ל-yes. הסדרה, תוצר של השלישייה שהביאה לכם את "האחיות המוצלחות שלי" (היוצרות גלית חוגי ונועה ארנברג, והבמאי גורי אלפי), עוסקת בסיפורן של שתי נשים מבוגרות – חווה נשר (קרן מור) ונאווה קופמן (חנה לסלאו), שתיהן יוצאות להקת חיל השריון לא הכי מוצלחות שניסו להתמודד עם העולם לאחר שנזרקו ממלתעותיה של התעשייה, ולא בהצלחה ניכרת. נאווה היא עובדת בחברת החשמל שמתמחה בלא לעשות את העבודה שלה, חווה מחפשת את עצמה בעולם לאחר פטירתו הפתאומית של בעלה. ולמרות ששתיהן נורא עושות מאמץ להתקדם, העבר שלהן – לטוב ולרע – רודף אותן.

קווי ההשוואה ל"אחיות המוצלחות שלי" הם כמעט בלתי נמנעים – גם הסדרה הזו עוסקת באחוות נשים שנמצאות במקומות שונים על הסקאלה האנושית (חווה מבולבלת, מנותקת וקצת נאיבית, נאווה אסרטיבית, קומבינטורית וקשקשנית) אבל בסופו של דבר מחבר ביניהן גורל משותף. שתיהן, בסופו של דבר, נשים שהבינו את מקומן בשרשרת המזון. כל עוד תנסי לפתוח את הפה או לעשות את מה שאת רוצה, ולא מה שאחרים מכתיבים לך, יהיה לך רע מאוד.

ואי אפשר להתעלם גם מהנוכחות של אווירת ההטרדות המיניות בסדרה; מין מבט אמיתי וכואב על התקופה שאליה הוא חוזר – ואל הפער המסוים בין אז לבין היום. היחס השוביניסטי של גיורא גץ (וגם של המפקד "גוליבר", שמרפרר בבירור לסיפורי גנדי, בתפקיד קצר של גל תורן) הוא כזה שעובר כחוט השני בין כל הפרקים, בהן הנשים צריכות לקפוץ בחישוקים של הגברים החזקים שמנהלים את העסק.

כך חוגי וארנברג באות להגיד לקהל הרחב: התקופה הזאת שאתם מדמיינים כיפהפייה ונוסטלגית? סו קולד "ארץ ישראל הטובה והיפה"? היתה פחות כזו ממה שאתם חושבים. ולצד המשל על גורלן של נשים בבידור העברי (והעולמי), יש כאן מבט מעניין לעבר לב תעשיית הבידור הישראלית בשנות השישים והשבעים: הלהקות הצבאיות, שהיוו את מקור הכוח של השואו ביזנס הישראלי בתקופה ההיא. אם תרצו, "חווה ונאווה" היא "הלהקה" בגרסה הרבה יותר ריאליסטית ומצחיקה, והרבה פחות נוצצת.

אם ב"להקה" דמות המלחין האקסצנטרי (שזו פשוט דרך יפה להגיד "איש ממש לא טוב") הייתה פול אביב, בגילומו של טוביה צפיר – קוץ בתחת, אבל כזה שמתייחסים לשיגעונות שלו בחיוך סלחני – הרי שב-"חווה ונאווה" בן דמותו הוא גיורא גץ (אסף יונש המצוין, ונשמור את זהות גרסתו המבוגרת כהפתעה) – לחלוטין הנבל של הסדרה, מי שמשתמש בכוח שניתן לו כדי להשתמש ולזרוק את הבנות הצעירות שהוא מקבל לידיים, ולפעמים אפילו להעביר אותן לידיים אחרות.

חוץ מזה, כמו ב"אחיות המוצלחות שלי", ישנו ליהוק ברמה גבוהה מאוד שכולל לא רק את השחקנים המבוגרים יותר שעושים קאמבק מרהיב (ובראשן, כמובן, מור ולסלאו הנפלאות שמוכיחות כמה איכות יש בהן), אלא גם שמות צעירים יותר. הקומיקאית טליה ברטפלד מככבת בתור נאווה הצעירה, הילה גולדנברג הורסת בתור צליל (הבת של נאווה), וגם הראפר טונה שממשיך את החדירה המעניינת שלו למיינסטרים ואת התפקיד שנתן ב"אחיות", גם אם לטעמי הדמות שלו מעט תלושה מהטון הכללי של הסדרה. כן, זו סדרה מצחיקה, אבל כשפתאום רז מתחיל עם פאנצ'ים, זה עובד פחות טוב מהרגעים הקומיים הנהדרים של צליל.

ראפר נוסף שמופיע הוא עומר עברון (ג'ימבו ג'יי) שמפתיע לטובה, וגם התסריטאי אסף שלמון ("ארץ נהדרת") שמספק את אחד מתפקידי המשנה הטובים. ואם כבר דמויות מעניינות שמעורבות בסדרה, חשוב להזכיר גם את גיא מזיג הנהדר שכתב יחד עם היוצרות שירי "להקה צבאית" חדשים (לצד השירים הוותיקים שעוד מופיעים פה ושם), ומתחברים בצורה טבעית לתקופה, כולל מבט אירוני קל.

"מי שמע על חווה ונאווה" היא שלב נוסף בהתפתחות של חוגי וארנברג כיוצרות מעולות. "האחיות המוצלחות" היתה השלב הראשון, ו"חווה ונאווה" היא עליית מדרגה. שתי הסדרות טובות וכיפיות לצפייה, אבל ב"חווה ונאווה" יש משהו יותר שלם – אם קו העלילה המרכזי של "האחיות" התחיל בנטישת הילדות, ואז מעקב אחר מעלליהן לאורך שלוש עונות, הרי שכאן יש סיפור מגובש: הניסיונות של חווה למצוא את מקומה בעולם, והמאבקים של נאווה על אמירת האמת מול השקרים. התוצאה פשוט מעולה, כל מה שיכלנו לרצות מהיוצרות ועוד. והיא שווה את הזמן לבינג' קצר, קליל, חכם ומצחיק. ואז מה אם הן מבוגרות ממה שאנחנו רגילים?

>> כל הפרקים של "מי שמע על חווה ונאווה" זמינים ב-VOD של yes, שני הפרקים הראשונים ביוטיוב:

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• חנה לסלאו
• קרן מור
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 917 // שיק לוינסקי