אונאומה

לפעמים גם אנחנו, שמתעסקים בכל יום בכל המסעדות של תל אביב באובססיה ששמורה רק לפסיכים, מפספסים משהו טוב. לכן כשיצאנו לבדוק אתהמסעדות עם הדירוג הכי טוב בוולט, אונאומה היתה הפתעה עצומה. תאילנדית קטנה שמגישה בסך הכל שבע מנות פשוטות ללא שום יומרנות, ומצליחה לקלוע בכולן. רק בדיעבד נפל לנו האסימון שמדובר בתאילנדית משוק הכרמל, שלפני כשנה התמקמו בפינה קטנה על קרליבך ועל פי מה שהזמנו, חידדו את התפריט לשלמות. לא רק שהיא מדורגת במקומות הראשונים בוולט, אלא היא גם ניצחה בתחרות שערכנו בפער. אם טרם הספקתם, אל תעזו לפספס.
להזמנות

גורקה

תל אביב משוועת למקומות כמו גורקה קיטשן. מקומות שנפתחו בידי אנשים שמתגעגעים לאוכל ממולדתם הרחוקה ופשוט התחילו להכין אותו בעצמם. מקומות עם אוכל שיש בו גאווה ואהבה. ובעיקר מקומות עם מנות נדיבות שמתומחרות באופן הגון כזה. אבלאת המסעדה הקטנה בנווה שאנן כבר הללנו ושיבחנו מספיק. שירות המשלוחים שלה ראוי לתשומת לב נפרדת. חלק מהמנות האדירות ביותר של גורקה אינן נמצאות בו (ובולטים בהיעדרם כיסוני המומו הנפאלים המושלמים), אבל מגוון האוכל ההודי-נפאלי בכל זאת מסחרר ומציע משלוח של אוכל פשוט ומנחם במחיר מנחם עוד יותר. מומלצים במיוחד: אלו קולצ'ה (נאן חרפרף ממולא בתפוחי אדמה, בצל, ג'ינג'ר, שום, פלפל ירוק וקשיו, 25 ש"ח), ארוחת קארי כבש (מנה שתעלף אדם רעב ב-50 שקלים) ומנת צ'ילי פאניר מעולה שכולה אש (40 שקלים). יותר VFM מזה יש רק אם תבשלו בבית.
להזמנות

פילדלפיה

ספוט הבשרים של חיים כהן היה שם הרבה לפני יפו תל אביב המפוארת וכנראה יישאר גם אחרי, מהטעם הפשוט שמדובר בנוסחה מנצחת: כריכי בשר מוגזמים בתוספת גבנ"צ, ירקות קלויים, רטבים וכל טוב המטבח בלחמנייה רכה ועוטפת או טורטיה. אפשר לחטוא מדי פעם בהמבורגר או בכנפיים והום פרייז מיתולוגיים מהאחות הגדולה דיקסי, אבל הפילי ג'ו הוא לחלוטין מאסט – כריך מענג של אנטריקוט טחון ברוטב מתקתק עם בצל ופלפל קלויים, גבינה וקולסלאו, התגלמות הסליזיות במובן הטוב של המילה.
להזמנות

אורו

התרגלתם לצאת לבר יין כלשהו – ובתל אביב הרי לא חסר – ופתאום גשם. מה עושים? משלוח מאורו הוא בחירה שתמיד פוגעת בול בפוני, תפריט איטלקי עם קריצה למטבח המקומי, למשל מנות ראשונות קלילות וברוסקטות שהולכים טוב עם בקבוק יין, שגם אותו תוכלו להזמין. כריכי פניני בשילובים מיוחדים, מנות פסטה, סלטים (אם אתם אוהבים סלט קיסר, כאן הוא טעים מאוד) וקינוחים כבר הופכים את הנשנוש לארוחה של ממש. הסוד הוא מן הסתם בחומרי גלם איכותיים – מוצרי בשר ארטיזנליים, גבינות בוטיק ודגים כבושים, ירקות צלויים שהטריות ניכרת בהם וממרחים מתוצרת בית, וביד טובה שמטפלת בהם. טבעונים ימצאו כאן די והותר אפשרויות טעימות ומזינות, ואם אתם יותר מגרגרן אחד רשמו לפניכם את מילות הקסם: "קראק פאי פיסטוק משפחתי".
להזמנות

אמריקה בורגר

קשה להתבלט בשוק ההמבורגרים הרווי של תל אביב, ולמען האמת, אמריקה בורגר לא מתבלטים יותר מדי. אם כבר להיפך, הם נטמעו בנוף באופן כמעט טוטאלי, עד שזה מרגיש כאילו הם היו כאן מאז ומתמיד. זה לא המבורגר מפואר עם מגדל תוספות מופרע, לא המבורגר ארטיזנלי עם פרחי בייקון ולא מנת טראש. זה בפשטות, אחד ההמבורגרים הפשוטים והטעימים בתל אביב, בלי לעשות יותר מדי פוזות. אבל הסיבה העיקרית שהוא נמצא כאן הוא היציבות – בכל פעם שמזמינים משלוח מאמריקה מקבלים בדיוק את אותו המבורגר, בדיוק באותה רמת גימור. איכותי, ישיר, טעים לאללה וכזה שאפשר לסמוך עליו כל פעם מחדש. אין איך לפספס עם אמריקה.
להזמנות

שי-שי

אח קטן למסעדת מאנטה ריי האהובה. קערות ירקות, אורז ודגים, רולים ומרקים סוגרים פינה מבלי לוותר על ערכים תזונתיים, טריות ואסתטיקה, במחיר דומה לזה שתשלמו עבור ארוחה ברשת המבורגרים ממוסחרת. אטריות זכוכית וקוביות טופו, סשימי סלמון בוויניגרט פיקנטי, פטריות מיוחדות וצירים מושקעים הם הוכחה לכך שאוכל מזין, בריא ולא יקר מדי הוא בר ביצוע. והאריזות המושקעות הן בונוס.
להזמנות

פוד טרמינל

במבט ראשון התפריט של פוד טרמינל, המיזם החדש של קבוצת זה סושי, הוא בדיוק מסוג הדברים שמדכאים אותנו: המון מנות מסוגים שונים שכביכול אין קשר ביניהם. לאחר שמבינים את הרציונל שמאחורי העסק (וכל מה שתרצו לדעתכאן) אפשר להירגע. כשהמשלוח מגיע עם סושי, ראמן, סלמון צלוי בפחם והמבורגר פונדו ("מרקם של רוטב סמיך ששבר את תקרת הזכוכית של הצ'דר/אמנטל המוכר",כתב המבקר שלנו) בשקית אחת, הכל פתאום נראה כמו רעיון לגמרי לא רע. והביצוע מצוין.
להזמנות

באבאג'ים

גילוי נאות: הסיבה העיקרית שבאבאג'ים נמצאת כאן היא כי רק נס יעזור לכם לתפוס את מוטפאק פתוחים בוולט, אבל בכל זאת, המסעדה הטורקית הזו כאן בזכות ולא בחסד. הדונר שלהם חוצה משלוח באופן נהדר, נשאר עסיסי בפיתה המצוינת, ולמרות שיש שווארמיות רבות שיספקו לכם את הקרייב בהנאה, באבאג'ים תמיד משאירים טעם של עוד. חוץ מזה, הם המקום היחיד בעיר שמציע איסקנדר במשלוח. רק על זה מגיע להם מקום של כבוד ברשימה הזו.
להזמנות

פט קאו

לפני פחות משנה ערכנוהשוואת משלוחי המבורגר בטעימה עיוורתשקבעה סופית וחד משמעית שפאט קאו מחזיקים בקציצת ההמבורגר הכי טובה במשלוח. זו קציצה שמנה, צרובה מבחוץ ועשויה למידיום מושלם מבפנים, כזו ששומרת על כל העסיסיות המתבקשת גם אחרי טיול בארגז שליח לאורך כל רחובות העיר. המעטפת שלה מינימליסטית – לחמניה, איולי, גבינה אם תרצו וזהו – אבל הכל מדויק ומתוחכם בפשטותו. ביס מופלא, וזה עוד מבלי לדבר על הנאגטס בציפוי קונפלקס הנפלא שלהם. אין הרבה יותר מזה, אבל זה באמת כל מה שצריך למשלוח המבורגר פשוט מושלם.
להזמנות

לה טיגרה

די מדהים כמה מהר הפכה לה טיגרה לקונצנזוס בתור אחת מהפיצות הכי טובות בעיר, אבל קל לפספס שהיא גם מציעה את אחד המשלוחים המצטיינים. בהתעלם מהגימיק (החמוד) של לשלוח זוג מספריים לכל מי שמזמין בפעם הראשונה, זו ללא ספק פיצה חלומית גם במשלוח. בצק נאפוליטני מושלם ואוורירי, חומרי גלם טריים ואיכותיים, קצת הרפתקנות חיובית בבניית הפיצות (אם לא טעמתם את פיצת פיסטצ'יו שלהם, אז מהר בבקשה) וגם פיצות רגילות פשוט מושלמות (הפפרוני הכי טוב במשחק, לצד לילה). המחיר הגבוה כל כך משתלם, כי יש כאן פיצה שתגרום לכם להרגיש נאפולי גם מהספה הישנה שלכם.
להזמנות

נאם

הוותק והניסיון של התאילנדית האהובה מורגש בכל פריט שנשלף משקית המשלוחים: טעמים שמתאימים לחך הישראלי אך אינם מתחנפים, אריזה נבונה ובעיקר מבחר שכיף לפתוח איתו שולחן – מראשון האגרולים ועד אחרון הפאד מט מאמוואנג (עוף/דג פריך עם פירות ים, ירקות ואורז מאודה). כל מנה שתשימו עליה אצבע תספק את הסחורה באופן שיותיר אתכם שבעים ושמחים מבלי לרוקן את חשבון הבנק.
להזמנות

טאקרייה

כשהשליח דופק בדלת ומגיש את השקיות הצבעוניות מהטאקרייה אפשר להתחיל לשמוח, כי אין כמו אוכל מקסיקני להרים את מצב הרוח. בוריטוס שמנמנים ועסיסיים, נאצ'וס פריכים (חימום קל בתנור הביתי והם מושלמים כמו במסעדה), כנפיים חריפות, סלטים כיפיים ואופציות טבעוניות טובות הם מהדברים שבטאקרייה עושים בעיניים עצומות. גודל המנות וסבירות המחירים הם ערך מוסף שהופך משלוח טוב למצוין, ופתיחתהסניף החדש ביד אליהוהיא צעד מבורך לטובת תושבי מזרח העיר.
להזמנות

סופר פיצה

אנחנו חייבים להודות, אנחנו לא מעריצים גדולים של פיצה אל-טליו (כלומר, המרובעת שנמכרת במשקל). טוני וספה קצת המאיסו עלינו את הפורמט, אבל סופר פיצה של השף דיוויד פרנקל והאופה יובל שניר החזירה לנו את האמונה בריבוע. היא מצליחה להימנע ממלכודת השמן של סוגה, מציעה מגוון רחב של אופציות לתוספות (ומפזרת אותן בנדיבות רבה) ואפילו עושה את האקסטרה הקטן של לפנק בעוד פיצה בכל משלוח. ומי יכול לסרב לעוד פיצה? משלוח כיף, משתלם שתמיד מספק את הקרייב לקצת בצק וגבינה איכותיים.
להזמנות

TYO

משלוחי האוכל של האסייתית משבזי ראויים להילמד בבית ספר לשיווק: אריזות מעוצבות כקופסאות תכשיטים, כאשר כל רול ודג מבהיקים מטריות על רקע גווני אדום־שחור־לבן דרמתיים. שפודי יקיטורי, סושי, ניגירי, מנות ראשונות ועיקריות וצמחוניות – התפריט מגוון וסקסי, ובזכות האריזה המתוחכמת האוכל לא זז מילימטר בדרך. התענוג לא זול אך כשרוצים להשקיע במישהו שאוהבים (או בעצמכם) – TYO היא הימור בטוח.
להזמנות

לילה

בקרב הענקים של הפיצותידה של לילה יצאה על התחתונה, אבל זה לא באמת משנה, כי זוהי חד משמעית עדיין אחת הפיצריות הטובות בתל אביב. בצק פריך שמצליח להיות גמיש ואוורירי בו"ז שנושא עליו טופינגז בשילובים יצירתיים במיוחד, מארטישוק וקייל ("עושים מזה מכוניות") ועד בייקון מייפל ממכר. הפיצה אמנם בגודל בינוני והמחיר נושק לרף העליון אך עם איכות אין להתווכח, בפרט כשאפשר להוסיף למשלוח מאפים מעולים מהמאפייה הצמודה.
להזמנות

דליקטסן

וואן סטופ שופ של כל החלומות הרטובים שלנו, באוכל כמובן – מרקים ותבשילים, מאפים וקינוחים, סלטים, פסטה, אסיאתי וכמובן המאפים של הבייקרי, והכל באריזות מדוגמות ואלגנטיות כמו שרק רותי ברודו יודעת. אתר קל לתפעול, אפשרות להזמנה עתידית (למלא את המקרר לכל השבוע) ומערך משלוחים מתוקתק שווים את משקלם בזהב כשצריך לארח או כשסתם מתחשק משהו טעים.
להזמנות

מקסיקנה

תצחקו, תצחקו, אבל מבלי ששמתם לב, המקסיקנית הותיקה ביותר בארץ (דאמן) יצרה מערך משלוחים בלתי רגיל שהפך את המשלוח של מקסיקנה לאחד המשתלמים, למרות המחיר הלא נמוך. זה לא שמקסיקנה הם אחת מהמסעדות הכי טובות בעיר, או אפילו אחת המקסיקניות הכי טובות בעיר – בין היתר בגלל תחושת אוכל בסרט נע וחומרי גלם לא מרשימים – אבל במשלוח הם משחקים אותה. אריזות נפרדות לפחות או יותר כל חלק בארוחה, מחשבה יסודית על כל מה שלקוח צריך או רוצה, כמות אוכל נדיבה ובסוף, ארוחה טריה, צבעונית ועמוסה בכל טוב. אתם יכולים לזלזל, אבל תזמינו משלוח אחד ואז דברו איתנו שוב.
להזמנות

גברת קוטייאו

החורף שכבר כמעט כאן ואיתו שפעת וקורונה מסמנים שהגיע הזמן להעביר את הקישור לעמוד הוולט של גברת קוטייאו אל מסך הבית. מרקים תאילנדיים עוקצניים עדיפים על כל חיסון והמנות החריפות באמת יבקיעו כל חומת הצטננות. כל מרק הוא ארוחה בפני עצמה, וכשתרגישו בריאים מספיק הוסיפו להזמנה כיסונים וסלט שישגרו אתכם בדמיון לתאילנד.
להזמנות

• אוכלים שותים
• משלוחים
• משלוחים בתל אביב
• אוכל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים
• פילדלפיה
• דלידה
• נאם
• טאקריה

מזל טוב לזקני דור המילניאלז. הגעתם השנה לגיל 40 או שתגיעו אליו בשנה הקרובה. לרגל המאורע המטלטל החליטו ב"טיים אאוט" לפרוס בפניכם מספר הבנות שנחתו עלינו לפני כמה שנים, כשאנחנו היינו בעיצומו של התהליך הניווני שאתם עוברים כרגע.

מה זה בכלל אומר להיות בן 40 ב-2023? כמי שנמצאת שם כבר כמעט חצי עשור ובתגובה לגיליון"משבר גיל ה-40 שלי" שהתפרסם כאן,הרשו לי להרגיע אתכם: אף אחד לא באמת יודע לענות על השאלה הזאת. משבר גיל ה-40 הקלאסי (או "משבר אמצע החיים" כפי שנהוג לכנות אותו במחוזות תרבותיים) תופס את המילניאלז כשהם לחוצים מהאקלים המתחמם והלא ברור, שקועים בחובות כלכליים כמו כל העולם בעקבות מפלת השנים האחרונות, וגם אם הם מבוקשים מאוד במקצועם – הם לא מעוניינים להפוך לעבדים ולהפר את איזון החיים-עבודה שמתאים להם. יחד עם כל זה, גם עתיד המדינה שבדרכו אל כאוס פוליטי ואזרחי (או שכבר נמצא שם) לא מוסיף לאופטימיות הכללית.

>> חן זאוסמר: לקראת משבר גיל 40 חזרתי לגור עם ההורים
>> עמית איצקר: לעזאזל, אני יותר מבוגר מג'ורג' קוסטנזה
>> אורן ברזילי: הקדמתי את משבר ה-40 שלי בעשור. היה גרוע

במקומות העבודה שלהם, והכל בהכללה גורפת כמובן, מילניאלז דורשים לדעת איך ומתי יקודמו, מפקפקים ללא הרף בפרוטוקולים המטופשים שנקבעו בעולם הישן וזקוקים כל הזמן לשבחים. מתוך הבנה שביטחון תעסוקתי הוא תופעה בהכחדה, בני הדור הזה מקווים ללמוד כמה שיותר מהמעסיקים הנוכחיים שלהם ומחפשים ללא הרף הזדמנויות חדשות. על פי מחקר של הארוורד ביזנס ריוויו, שיעורי ההתפטרות של עובדים בגיל 30 עד 45 עלו ב-20% בין 2020 ל-2021, יותר מאשר בכל קבוצת גיל אחרת.

אם אתם מילניאלז, יש סיכוי טוב שבפנים אתם טינאייג'רים שעוד לא התבגרו ברמה הנפשית, עסוקים מאוד בטשטוש סימני הזמן על גופכם ופניכם, וכן, גם מועסקים בלתי אפשריים שרוצים לקבל לעצמם הכל ולהתחייב ולתת בעבודה כמה שפחות, ולפעמים אפילו מצליחים לכופף את הבוסים שלהם לרצונם (סחטיין עליכם נשמות).
אגב, דור המילניאלז מהווה את שכבת הגיל החיה הגדולה ביותר בעולם כרגע, ואם תוסיפו לזה את מאזן הילודה השלילי בארצות מפותחות, לא נראה שכוחם כקבוצה יפחת בקרוב.

הצורך בדין וחשבון פנימי לגבי המימוש העצמי מתעצם וגורם לחישוב מסלול מחדש. בהתחשב בעובדה שבקרב המילניאלז מימוש עצמי הוא סוג של דת, גם זה הולך להיות מעניין

אחד התסמינים הקלאסיים של משבר אמצע החיים הוא התחושה שמשהו בצורת החיים שבחרנו כבר לא עובד לנו. זאת פחות או יותר התחושה שאיתה המילניאלז גדלו, ויהיה מעניין לראות כיצד זה ישפיע על הדפוס הזה. המשבר מפנק אותנו בתחושה של היעדר סיפוק עצמי דרמטי, בתובנה מדכדכת שהנעורים הולכים ומתרחקים מאיתנו – ועוד לא התחלנו לדבר על הזדקנות הגוף הנשי, הירידה ההורמונלית הצפוייה ואובדן כושר הרבייה) – ובהכרה הנוראית בעובדה המבאסת של היותנו בני חלוף, מזדקנים ומתכלים, כל פאקינג יום מול המראה.

מילניאלז בעצם תמיד שאלו את עצמם שאלות כמו "מה משמעות החיים שלי?", "האם אני על המסלול הנכון?", "מה בכלל שווה לי כל מרוץ העכברים הזה?", ו"האם אני עושה טוב לעולם ולעצמי?", שאלות שמאפיינות את משבר אמצע החיים, והתשובות משתנות יחד עם החיים עצמם. ממרום מושבי, יריקה מחגיגות ה-45 להיווסדי, מחלחלת ההבנה שאם בעבר מה שהגדיר את הזהות שלי הייתה הקריירה – איפה אני עובדת, מה אני עושה, כמה אני אדירה בזה ומה מעמדי ביחס לאחרים בתחומי – הרי שהיום הזהות שלי נובעת ממקומות פנימיים בהרבה – איזו זוגיות יש לי, אילו מערכות יחסים טיפחתי, אילו חברויות יצרתי, איזו בת זוג אני, איזו אמא אני רוצה להיות. לקריירה יש מקום חשוב מאוד וגם אני נוטה לשפוט את עצמי על רקע הצלחה זמנית כזו או אחרת בעבודה, אבל המכלול והפרספקטיבה השתנו לגמרי.

הבנה נוספת שנחתה עלי בשלב הזה היא שלמרות שהגעתי להישגים די מרשימים במהלך חיי, ולכאורה יש לי סוג של הכל בחיים, אני לא מרגישה את הסיפוק והמימוש העצמי שכל כך קיוויתי להגיע אליהם בגיל הזה. הצורך בדין וחשבון פנימי מתעצם וגורם לחישוב מסלול מחדש, כזה שיבהיר לנו את המשמעות אותה אנו מחפשים. בהתחשב בעובדה שבקרב המילניאלז מימוש עצמי הוא סוג של דת, גם זה הולך להיות מעניין.

מייקל הובס כתב בתחקיר ה"האפינגטון פוסט" על מצבם הכלכלי ש"המילניאלז עומדים בפני העתיד הפיננסי המפחיד ביותר בכל דור מאז השפל הגדול"

גברים ונשים נוטים לקחת את המשבר לכיוונים שונים – גברים מנסים לפצות את עצמם ברכישות גרנדיוזיות וחיפוש אינטימיות עם צעירים מהם, נשים נתקפות בצורך לבדיקה עצמית מחודשת של תפקידן וזהותן, שמתבטאת בדחף לעשות שינויים בזוגיות ובקריירה. ברמה האישית, בחרתי ללדת את בתי הבכורה בגיל 40 בדיוק, והמשבר נדחה בכמה שנים. בשנה-שנתיים האחרונות אני חשה בו ביתר שאת. קצת לפני גיל 40 הייתי בשיא הקריירה שלי כדי.ג'יי, מלאת אמביציה ואנרגיה, בזוגיות חדשה ומלהיבה, מהווה סנטר חברתי ומובילה בתחומי. שתי שניות אחרי הלידה כל סדר העדיפויות השתנה ואולי גם בלי ללדת הייתי עוברת תהליך דומה, אבל מיד כששיקמתי את עצמי אחרי הלידה יצאתי שוב למסע חיפוש עצמי שבו אני מקווה למצוא מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה.

מייקל הובס כתב בתחקיר ה"האפינגטון פוסט" על מצבם הכלכלי ש"המילניאלז עומדים בפני העתיד הפיננסי המפחיד ביותר בכל דור מאז השפל הגדול", והוסיף כי "אחרי שמותגו כנרקסיסטים, עצלנים וזכאים מטעמם, הם דווקא אלה שחיים היום במצב מתמיד של חוסר ביטחון". ובכן, מילניאלז, דעו לכם שאתם לא לבד נשמות, יש דור שלם של אבודים מעליכם שמחבק אתכם מכל הלב. רק תעמדו יפה בתור בבקשה.

• הבועה
• טור דעה
• מילניאלס
• יוקר המחיה
• משבר הדיור
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים
• מיוחדים

20. Peacemaker

נציגת הז'אנר הצומח של סדרות גיבורי על קומיות והסדרה הכי טובה בשנה האחרונה על גיבורי על שהיא לא דה בויז (סליחה מארוול), וגם הפתעה גדולה בסך הכל, כי זה בא מ-DC. זה כמעט לא יאמן איך ג'יימס גאן הצליח להציל את מותג הפח-אשפה-הבוער שהיה יחידת המתאבדים, אבל לא רק שהוא הצליח לייצר סרט שפיצה על הסניידריזם, אלא גם השיק פרנצ'ייז שהצליח לעשות מה שמעולם לא קרה ב-DC המודרני – להיות כיף. פיסמייקר ניהנת מתצוגת משחק מבריקה של ג'ון סינה שזוכה לשאת על גבו השרירי יצירה קומית מהנה בטירוף שמנצלת עד תום את היכולות הקומיות שהפגין לאורך הקריירה. יחד עם צוות שחקנים מצוין סביבו (ונשר!), זו לא רק הניצחון של די.סי על מארוול, אלא ניצחון של ז'אנר שמתרחב לעבר טריטוריות חדשות. ויש תחושה בלתי מאומתת שזה רק הולך להשתפר מכאן.(HBO Max)

19. Big Mouth

לא נמאס קצת מהשטיק של Big Mouth בעונתה החמישית? קצת, קצת נמאס. סדרת האנימציה הפופולרית של נטפליקס דחפה את המעטפת בכל הקשור לשיח על מיניות של מתבגרים ועל גיל ההתבגרות באופן כללי, נגעה בכל הסוגיות החשובות וסייעה לנרמל שיח אולטרה-פרוגרסיבי על הנפש וההורמונים של בני העשרה. כל הקסם בעונותיה הראשונות היה בהיעדר מוחלט של דידקטיות, אבל אט אט החלה להתגנב התחושה שזאת פשוט דידקטיות קצת יותר מתוחכמת. "פה גדול" היא למעשה שיעור בחינוך מיני וחברתי, כזה שלא מגמגם במבוכה אבל גם לא מבטל את המבוכה, והיא עושה שירות חשוב כמעט לכל מי שצופה בה. איפשהו בדרך פשוט נפל לה המצחיק. אבל כבר אמרנו שמצחיק זה אוברייטד.(נטפליקס)

18. Mo

כשאנחנו חושבים על פלסטינים אנחנו לרוב לא ישר חושבים "קומדיה", ויש להניח שגם הם לא רואים את ההומור שבכיבוש, אבל הקומיקאי מו עמר מצליח לעשות את הלא ייאמן: סיטקום על בן למשפחת פליטים פלסטינית שחיה בטקסס – כולל פרק היסטרי שבו הוא מבקר בישראל ובפלסטין הכבושה – ועם הבסיס העלילתי הזה שהיה יכול גם לשרת סרט עלילתי ישראלי רווי שתיקות מאשימות, איכשהו יוצא לו מצחיק מאוד ולעיתים קורע. עמר יצר את הסדרה בהתבסס על חוויותיו האישיות ועל חוויותיהם של חברים, ופוסע בהצלחה רבה בשדה המוקשים הפוליטי כדי לספר סיפור אוניברסלי על מהגרים. זאת סדרה שישראלים ששוקלים לעזוב עכשיו את הארץ צריכים לראות. אם כי אותם היא אולי תצחיק קצת פחות.(נטפליקס)

17. Our Flag Means Death

קשה לקרוא לסדרה של טאיקה וואיטיטי, אחד האנשים הכי עסוקים בצד המצחיק של הוליווד, הפתעת השנה. אבל אין מה לעשות, זה מה שהסדרה הקטנה, המטופשת והבדיעבד-פשוט-מקסימה הזו היתה. אם פספסתם, וכנראה שפספסתם, מדובר בסדרה שמבוססת על סיפורו האמיתי של אריסטוקרט מהמאה ה-18 שנטש את חיי המשפחה הנוחים והפך לפיראט. סיפור דג מחוץ למים קלאסי. או בעצם, קוף מגונדר על המים. הפרמיס עצמו בהחלט מסקרן ובסיס נהדר לקומדיה, אבל האופן בו הסדרה מתמודדת איתו הוא לא פחות ממהפכני. סדרה מבוססת דמויות, עם כמה שחקנים קומים נהדרים (והופעת אורח נפלאה של לסלי ג'ונס) ועלילה אמיצה ומפתיעה שלא נספיילר, אבל כן נגיד שכוללת את אחד הרומנים הכי מפתיעים שראינו אי פעם על המסך.(HBO Max, מהחודש בHOT בשם "לו הייתי פיראט")

https://www.youtube.com/watch?v=xFE8ASwxmpA

16. Hacks

העונה הראשונה של Hacks הייתה תצוגת כוח של מטא-קומדיה נשית, סיטקום על קומיקאית מצליחה ומזדקנת ששוכרת את שירותיה של קומיקאית צעירה כדי לעדכן את מופע הסטנדאפ שלה ולשמור על הספוט היוקרתי והרווחי שלה בווגאס. כבר מצחיק. ג'ין סמארט קיבלה בה את התפקיד שתמיד הגיע לה, חנה איינבינדר פרצה בענק, והכל היה מוכן לעונה שניה שתקבע את מיקומה של הסדרה בפנתאון של HBO. ואז Hacks הפכה לסדרה הרבה יותר מורכבת ומרובדת, הדמויות המרכזיות קיבלו נפח ועומק גדולים עוד יותר, וההומור האכזרי וחסר הרחמים שלה על עולם הבידור, על הפערים התרבותיים בין הדורות ואפילו על הקיום האנושי, נעשה חד ושחור אפילו יותר. היא צריכה בעצם להיות גבוה יותר ברשימה הזאת אבל קצת כמו במקרה של "נערות דרי", ישנה כאן כנראה מיסקונספציה לפיה זאת סדרת בנות. זאת לא.(HBO Max / הוט, יס וסלקום TV)

15. נערות דרי / Derry Girls

קשה להתרגל למבטא הצפון-אירי של גיבורות "נערות דרי", אבל אם מצליחים מגלים את אחת הקומדיות הבריטיות הגדולות של השנים האחרונות. בסך הכל שלוש עונות רוויות תלאות הפקה היו לסדרה הזאת שיצרה וכתבה ליסה מגי על בסיס חוויות הנעורים שלה ובמהלכן הפגינה כתיבה מבריקה, קאסט מושלם ותצוגות משחק פלאיות. זאת סדרה מתוקה-מרירה, רגישה, וחכמה, שעוקבת אחר ארבע תיכוניסטיות ועוד בחור בן גילן בעל מיניות עמומה, כולם חיים בעיר המבאסת דרי על רקע מלחמת האזרחים האירית – עם כל הפיגועים והמחסומים שאולי יראו לכם מעט מוכרים – ושום דבר מכל זה לא מונע ממנה להיות מאוד משעשעת. הקורונה וההצלחה של אחת השחקניות הראשיות, ניקולה קוכלן, בסדרה קטנה בשם "ברידג'רטון" (ב"נערות דרי" היא אפילו יותר טובה), חיבלו קשות בהפקת עונת הסיום שעלתה באוקטובר בנטפליקס, ובכל זאת יצאה ממנה טלוויזיה נהדרת. אם את הרשימה הזאת היו כותבים אנשים עם פחות שיערות על הפנים היא הייתה מסיימת גבוה יותר.(צ'אנל 4 / נטפליקס)

14. סאות' פארק / South Park

היחידה שיכולה לעמוד מול הרקורד של "פילדלפיה", ולצחוק. 25 שנים של הסאטירה הכי חצופה שניתן, הסדרה המצוירת המבריקה של טריי פארקר ומאט סטון הצליחה להתגבר על קללת הסימפסונ'ס, וגם בעונותיה האחרונות ממשיכה להתפתח, להתקדם ולהתאים את עצמה לעידן המודרני מבלי להרגיש כאילו היא רודפת אחרי הטרנדים, או אחרי הזנב של עצמה. המאמץ הזה אולי הוביל לכמה עונות לא יציבות, אבל השאיר את הראש המצויר מעל למים מספיק זמן כדי להגיע לגיל הזהב הטלוויזיוני מבלי לאבד מכוחם. האימפקט שלהם אמנם לא משמעותי כשהיה בעבר, וזה רק עושה להם טוב – כי סדרה שיכולה לג'גלג בין 3 רשתות סטרימינג תוך כדי שהיא מייצרת סדרת ספיישלים שלועגים לריבוי הסטרימינג, מבקרים את עצמם וגם אומרים דבר מה בעל משמעות (ומצחיק!) זה נס גלוי. כמה שזה כיף שאנחנו התבגרנו על סאות' פארק, ככה כיף שהיא התבגרה איתנו(קומדי סנטרל/ הוט)

13. ריק ומורטי / Rick & Morty

לפני כמעט עשור ריק ומורטי פרצה בתור הילד הרע של המסך, וכבשה במהירות מרשימה עדת מעריצים עצומה, שבתגובה הפכו את ריק ומורטי לשם נרדף לפסאדו-גיקים בלתי נסבלים. העניין הוא שלמרות הכת שהתגבשה סביבה, הסדרה עדיין עושה את מה שהיא עשתה הכי טוב בעונות הראשונות. נכון, הניצוץ קצת נחלש וכבר זמן מה שאין יותר מדי פרקים באמת מבריקים, אבל אחרי תקופה קצרה בה היוצרים דן הרמן וג'סטין רוילנד נכנסו קצת יותר מדי לתוך התחת של עצמם – נראה שהסדרה מצאה את הקצב הנכון עבורה. קומדיית מד"ב חכמה ומטופשת שלא מפחדת לעורר חוסר נעימות כשצריך, אבל גם לא נשענת יותר מדי על אקזיסטנציאליזם מתיש. בקיצור, הם חזרו לעשות כיף, וזה לגמרי משמח אותנו. רק בלי עוד פיקל ריק בבקשה.(אדולט סוים/ נטפליקס)

12. רק רוצחים בבניין / Only Murders In The Building

אנחנו לא רוצים לדבר על OMITB. אנחנו רוצים לדבר על סטיב מרטין. אנחנו רוצים לדבר על אגדה קומית שהייתה באמת, מההתחלה ככותב קומי לאחרים, דרך הפריצה הגדולה בהופעות אורח ב-SNL ואצל ג'וני קרסון, ועד להפיכתו לאחד הכוכבים הרווחיים ביותר של הוליווד בסוף הניינטיז ותחילת האלף ואחד הקומיקאים המשפיעים בכל הזמנים. הוא מצחיק, הוא מרגש, הוא שר, הוא רוקד, הוא כותב, הוא מפיק, הוא מנגן על פאקינג בנג'ו. מאחרוני דור הענקים של הקומדיה האמריקאית. בעשור שעבר הוא מיעט מאוד בהופעותיו ואת "רק רציחות בבניין" הוא יצר כפרויקט פרידה מהמסך. הוא לא רק מפיק, מתסרט ומככב בסדרה, אלא גם מביא אל המסך דמות מרהיבה שהיא גם פארודיה מלאת חמלה על עצמו. מרטין הכריז שלא יופיע עוד על המסך אחרי סיום הסדרה, כך שמעבר להיותה קומדיית מתח ממש חמודה, זו גם הזדמנות אחרונה לראות את האיש המצחיק והטוב הזה.(הולו / דיסני+)

11. מה שקורה בצללים / What We Do in the Shadows

קודם כל, מאט בארי. הקומיקאי הבריטי המופלא (Garth Marenghi's Dark Place, The IT Crowd ועוד ועוד) שאף אחד לא משחק דוש פומפוזי כמוהו, בתפקיד ערפד שהיו לו 300 שנה ללמוד איך להיות הכי בלתי נסבל שיש. מה עוד צריך? לא הרבה, אבל יש כאן הרבה יותר ממה שביקשנו: קאסט שמתפקע מדמויות אורח נפלאות (כי מי לא רוצה לבוא לקצת, להיות ערפד? כולם היו פה – דייב באוטיסטה, טילדה סווינטון, מארק האמיל, דיוויד קרוס, זה לא נגמר), כתיבה שהיא מופת של טמטום חכם (מאט בארי צועק "עטלף!" לפני שהוא הופך לעטלף זה פשוט הדבר הכי מצחיק בעולם) וגם ליטרים על גבי ליטרים של דם מזויף. פשוט תענוג.(FX / יס)

10. חזרה גנרלית / The Rehearsal

מה. זה. היה. לעזאזל. וואו, איזה סדרה מוזרה ונפלאה ומתוקה ועצובה ובאופן כללי, מיינדפאק שלם. היה לנו ברור שהמוח המבריק שהביא לנו את "ניית'ן פור יו" יצטרף להתעלות על עצמו לקראת היצירה השניה, אבל אף אדם עלי האדמות, למעט ניית'ן פילדר, לא יכל לתכנן את הדבר המופרע הזה. אם בעבר פילדר הטריל את כל המשתתפים שלו, הפעם גם הצופים נכנסים ללא ידיעה להטרלה – בצמד הפרקים הראשונים עוד ניתן לחשוב שיש לנו מושג איזה סוג סדרה זו תהיה, בעיקר כי הפרמיס שלה מבריק ברמה שלא צריך לשנות כלום. אבל אז מתגנב עלינו אופיה האמיתי של הסדרה, שכולו לב ושברון לב, ומבלי ששמנו לב, עברנו חוויה שלא חשבנו שהאיש האדיש הזה יכול להעביר אותנו. על הדרך קיבלנו סדרה שמשחקת עם המח בדרכים קצת מפחידות, מטשטשת בין התיעודי לבדיוני ומכניסה אותנו לאחד הראשים הכי יצירתיים בטלוויזיה. רכבת הרים שלמה, ארוזה לסדרה קטנה עם כמה רעיונות עצומים.(HBO/ יס וסלקום TV)

9. די, שיגעת / I Think You Should Leave

למען האמת, אנחנו לא יודעים בדיוק איך לדבר על "I Think You Should Leave" מבלי להיכנס למאניה של צטטת של מערכונים: המערכון עם ההוא במסיבת בית שכל הזמן מדבר על ג'אז! וההוא שכל הזמן קונה חולצות עם הדפסים צבעוניים! והבית של גארפילד, איך שכחנו את הבית של גארפילד? ברור שזאת לא דרך טובה להמליץ או לתאר תוכנית, אבל מה לעשות שכל מערכון ומערכון בסדרה הקצרה הזאת הוא יקום ומלואו? אפשר לדבר על כמה מכנים משותפים – הדמויות הן כמעט תמיד אובססיביות, עקשניות, ממשיכות לשקר גם אחרי שתפסו אותן והמערכונים נמשכים לעיתים קרובות הרבה מעבר למצופה (או לוקחים תפנית כל כך קיצונית באמצע שהם פשוט הופכים למערכון אחר לגמרי) – אבל אין טעם בזה. תראו את זה בשביל לאהוב אותה, להירתע ממנה, לא להבין על מה כל הרעש, אבל לכל הפחות להסכים להודות שדבר כזה עוד לא ראיתם.(נטפליקס)

8. מסע אגדי / Mythic Quest

רוב מקלהני וצ'רלי דיי מתהילת העולם של "פילדלפיה זורחת" לקחו איתם את המפיקה והתסריטאית שלהם מייגן גנץ, ויחדיו הם חתומים עכשיו על אחת הסדרות הקומיות הכי טובות שאף אחד לא רואה – כי היא מוסטרמת באפל TV+ ולמי בכלל יש אפל TV+ – והיא הולכת ומשתבחת מעונה לעונה. בנובמבר החל שידור העונה השלישית שלה, שני פרקים לבכורה ומאז פרק בכל שבוע, ואנחנו מצטערים אבל אי אפשר להסביר ב-100 מילה כמה זה טוב. כל ניסיון להסביר את רמת ההברקה ש"Mythic Quest" מאפילה אליה בימים אלו יעשה לה כנראה עוול. גם תיאור סיפור המסגרת שלה – עלילה המתרחשת בסטודיו לפיתוח משחקי וידאו בהובלתו של יוצר משחקים מחונן (בגילומו העילאי של מקלהני) – לא מסגיר מאום על עומק הטרלול הקומי שמצליח גם לומר במקביל דברים מהותיים על תרבות הטק. נאמר רק זאת: הסדרה הזאת היא חובת צפייה לאוהבי הגל החדש של הסיטקום והיא שמה את מקלהני באחוזון העליון של היוצרים הקומיים בהיסטוריה. והוא רק התחיל.(אפל TV+)

7. משפחת ג'מסטון / The Righteous Gemstones

לג'ודי היל ודני מקברייד אין באמת יקום קולנועי, אבל זה ברור לחלוטין ש"איסטבאונד אנד דאון", "סגני המנהל" וכעת גם "משפחת ג'מסטון" מתרחשותבאותו יקום רעיוני בדיוק. "משפחת ג'מסטון" (הראשונה מבין הפרויקטים המשותפים של השניים שמביים מקברייד, אבל בסופו של דבר השותפות הקומית של השניים היא חוט השני פה) היא קומדיה על תופעה שלא בהכרח מוכרת מאוד לצופה הישראלי – תעשיית ה"מגה-כנסיות", כנסיות ענק עתירות תקציב, עם כמרים סלבריטאים שנוהגים בקדילקים ומתנהגים כמו כוכבי רוק, הכל מתרומות ובשם ישו מושיענו, כמובן. למרבה המזל, מדובר פשוט ב"יורשים", גרסת הסלפסטיק: משפחה עשירה מאוד עם אב מזדקן וילדים שלא הצליחו להתבגר כמו שצריך בצילו שצריכה להישאר מאוחדת כנגד אויבים מחוץ תוך כדי שהיא מפולגת מבפנים. ועם הרבה מאוד עירום (גברי) חזיתי, ועם הקאסט הקומי הכי טוב בטלוויזיה – וולטון גוגינס וג'ון גודמן, באותן סצינות? אנחנו לא ראויים.(HBO / הוט, יס וסלקום TV)

6. יורשים / Succession

מה לעזאזל עושה פה דרמת האיכות הגדולה של HBO בימים אלו, זאת שגרפה את כל פרסי האמי האפשריים בשנתיים האחרונות? אבל אין מה לעשות: אם זה כתוב כמו דרמה, מצולם כמו דרמה, משוחק כמו דרמה, יוקרתי כמו דרמה, עם פרק של שעה כמו דרמה, זה נכנס לרשימת "20 הקומדיות הכי טובות" פשוט כי זאת גם אחת הסדרות הכי מצחיקות בטלוויזיה. זה קשור, כמובן, גם לרקע של היוצרים שלה – הבמאי הוא ג'סי ארמסטרונג שיצר את הקומדיה הבריטית האגדית Peep Show והמפיקים בפועל הם הצמד וויל-פרל-את-אדם-מקיי, מהיוצרים הקומיים המשפיעים ביותר של 20 השנים האחרונות. אבל יותר מכך, "יורשים" עובדת כקומדיה (שחורה מאוד) בגלל שהיא לא מסתפקת רק ברובד הסאטירי על חיי העשירים מדי (אם כי כמובן שגם את זה יש בשפע) אלא גם מוצאת את ההומור בזחיחות של טום, בטמטום של קונור, בבדחנות הכפייתית של רומן וכמובן, בעלבונות האלוהיים של לוגאן. מספר אחת בדרמות, מספר חמש בקומדיות. יש משהו שהיא לא יכולה לעשות?(HBO / הוט, יס וסלקום TV)

5. תרגיע / Curb Your Enthusiasm

מה כבר אפשר להגיד על "תרגיע" אחרי 11 עונות, וחשוב מכך – 22 שנים? אולי על זה שמה שהכי מדהים בעונות האחרונות והמצוינות שלה היא הנכונות של לארי דיוויד להשתנות. לא כאדם, חס וחלילה, הסדרה הרי לא תוכל להתקיים אפילו שבריר שניה אם לארי יהפוך לקצת פחות נוירוטי, קטנוני ואנוכי (או אלטרואיסט, תלוי מה פחות יותר מתאים לסיטואציה) – ככותב. למרות של"תרגיע" עדיין יש נוסחה ברורה מאוד שמלווה אותה בכל פרק ופרק, בעונות האחרונות דיוויד בחר ללכת הכי רחוק שאפשר מהשורשים של הסדרה, שבעונות הראשונות שלה השתדלה להרגיש כמו הצצה כמעט מוקומנטרית לחיים של דיוויד. אבל מאז הקאמבק שלה ב-2017, "תרגיע" הפכה לסוג של "לוני טונס" של ריבים ואיסורים חברתיים, לא ריאליסטית במופגן: הפאטווה של האיראנים נגד לארי, עונת בית הקפה שפרק הסיום היה שלה כמו דומינו מפואר שאבניו נפלו אחת-אחת על הקרחת הכי מפורסמת בעולם, וכמובן, העונה האחרונה, אותה דיוויד תכנן לסיים במוות של לארי. אבל למען האמת, בשלב הזה "תרגיע" מרגישה כל כך כמו סדרה מצוירת-מצולמת שגם אם הוא היה מת בעונה 11, לא באמת היינו מתפלאים לראות אותו קם לתחיה בעונה 12. בעצם, הוא כבר עשה את זה בפרק הסיום של עונה 5, זוכרים?(HBO / הוט ויס וסלקום TV)

4. אלטנטה / Atlanta

הסדרה המוזרה של דונלד גלובר על עלייתו של ראפר באטלנטה (אבל על הרבה יותר מזה בעצם) לא היתה אמורה להיות כל כך גדולה. היא סדרה אפרו-אמריקאית שמכוונת במוצהר לקהל אפרו-אמריקאי, אבל מה לעשות שגלובר הוא אחד המוחות היצירתיים הגדולים של זמננו. וכך, בין מכונית בלתי נראית למעשיות מודרניות על כספי שילומים, היא הפכה לאחד מהכוחות הקומיים-סוריאליסטים הכי מרשימים על המסך. יש מי שהתייאש, אולי קצת בצדק, מהחופש האמנתי שנלקח בדרך, אבל קשה להתכחש לגאונות שניכרת מכל פריים ורעיון.קוראי הריקאפ שלנויודעים גם עד כמה הסדרה מרובדת בשכבות של רעיונות מעמיקים ומורכבים, אבל בשורה התחתונה, היא עדיין מצליחה להצחיק ולבדר ובו זמנית להיות הטלוויזה הכי מקורית שראינו במילניום הנוכחי.(FX/ הולו/ יס)

3. הדב / The Bear

ויכוח לא קטן ניצת במערכת סביב הבחירה ב"הדב" למקום השלישי ברשימה הזו. לא שיש לנו ספק שהיא מופלאה – אבל האם היא באמת קומדיה? מה כל כך מצחיק בסיפור של כרמי, שף מסעדות עילית שנאלץ לחזור למשפחה הדפוקה ולחברים הדפוקים שלו בשיקגו בשביל לקחת את המושכות לסנדוויצ'יה הכושלת של אחיו אחרי שזה התאבד? נכון שיש בה פרקים שהם בעיקר מצחיקים (פרק מסיבת הבית המופלא) ודמויות שהן בעיקר קומיות (ניל, השיפוצניק של המסעדה שאף אחד לא רוצה לתת לו לבשל. מגלם אותו, כמובן, השף המהולל מת'י מת'סון, שכל מסעדה הייתה מתה לקבל אותו בפס שלה אפילו לחצי שעה). אבל בסופו של דבר, מה שכבש ל"הדב" את המקום הזה ברשימה הוא הפורמט והקצב. אז כן, אולי רגשית זו בעיקר דרמה, אבל זו דרמה עם פרקים של חצי שעה שמצולמת ומשוחקת בקצב של קומדיה ומסתיימת תמיד בפאנץ' שמשאיר אותנו עם ההשתאות וההתעלות הרוחנית הזאת שקומדיה טובה יודעת לספק. וגם ארוחה טובה, למען האמת.(FX/ הולו / דיסני+)

2. בארי / Barry

לפני שלוש עונות, "בארי" הייתה נראית כמו עוד קומדיית דג-מחוץ-למים, אולי אחת קצת יותר אפלה ואלימה מהרגיל – אחרי הכל, הדג שלה הוא בארי (ביל היידר המופלא), מתנקש שקט ואפאתי שמוצא את עצמו מבקר, במסגרת העבודה, בסדנה חובבנית למשחק – ונשאב לזה. תוך כדי שהוא מנסה לאזן את שתי הקריירות – אתם יודעים איך זה, המשחק בשביל הנשמה אבל בשביל הפרנסה, כל הקטע הזה של להיות רוצח שכיר. כבר תוך עונה אחת הבנו שיש פה יותר מזה, במיוחד עם הרצח המטלטל שהתרחש בדקות האחרונות שלה, אבל אי אפשר היה לתאר כמה רחוק "בארי" תלך בהמשך. היא עדיין מצחיקה נורא, אבל זה הומור ברוטלי שמוציא ממך צחוק מיואש של מישהו שמכוונים לו אקדח לפרצוף. ויש לה גם הרבה מה לומר מעבר לזה: על היכולת (או חוסר היכולת) של אנשים להשתנות, על הבחירות שאנחנו עושים בחיים, על גורל. והיא גם מותחן פשע סטייל האחים כהן, והיא גם סאטירה אכזרית על הוליווד, והיא גם הסדרה עם דמויות המשנה הכי טובות בעולם (כן, נוהו האנק, הגנגסטר הצ'צ'ני האופטימי והעדין, זה עליך). איכשהו היא מצליחה לעשות בפרק של חצי שעה מה שסדרה אחרת לא מכסה בעונה. איך הם עושים את זה?(HBO / הוט, יס וסלקום TV)

1. פילדלפיה זורחת / It's Always Sunny in Philadelphia

זה קצת מוזר למדוד קומדיה על פי מספרים, פשוט קשה מאוד שלא להתרשם מהרקורד הבלתי נתפס של פילדלפיה זורחת – 17 שנים באוויר, 15 עונות, 162 פרקים – וזה אפילו לא הפרט הכי מדהים בנוגע לסדרה הקטנה שהחלה כפרויקט עצמאי של ארבעה שחקנים מיואשים שהחליטו ליצור לעצמם את הסדרה שתמיד רצו לשחק בה. לא, הפרט הכי מרשים הוא שגם אחרי כל כך הרבה שעות מסך, זו עדיין הסדרה הכי בועטת, הכי חדה ובפשטות – הכי הכי מצחיקה בטלוויזיה. השיאים שהיא שוברת לא היו שווים אם הרמה לא היתה נשמרת, ולפרקים אפילו ממשיכה להשתפר. עם פורמט פשוט של ארבעה ארכיטיפים של אנשים נוראיים, ההומור חסר הגבולות איכשהו תמיד מצליח גם לחדד את האמירה (בעיקרון, שבני אדם הם מין מחריד) וגם לא להרגיש מתנשא או דידקטי. ההיסטוריה שלה היסטרית, היא סיפקה את כמה מרגעי הקומדיה הכי טובים על המסך לאורך שנותיה, אבל "פילדלפיה" לא כאן בזכות מה שהיא היתה, אלא בזכות מה שהיא עכשיו. והיא עדיין פסגת הקומדיה הטלוויזיונית, ולא נראה שהם הולכים להאט בקרוב. וואו.(FX/ יס)

רוצים עוד סדרות טובות? מה עם לקרוא אתרשימת הסדרות הכי טובות על המסך כרגע?

• המסך
• טלוויזיה
• נטפליקס
• סדרות
• קומדיות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים

1. מחברות שחורות

מתוך ארכיון עצום של 6000 שעות תיעוד, יצר שלומי אלקבץ יצירה דוקומנטרית עוצרת נשימה על חייה של אחותו, רונית אלקבץ ז"ל. אחרי סיבוב בקולנוע בפורמט של שני סרטים באורך מלא, "מחברות שחורות" הגיעה לכאן כסדרה בת חמישה פרקים, שמספרת את סיפורה של היוצרת והשחקנית האגדית עד למותה הטרגי בגיל 51. זאת לא התחקות כרונולגית אחרי האבולוציה האמנותית של אלקבץ, כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטים דוקומנטריים על יוצרים אהובים, אלא תיעוד יוצא דופן בכנות ובאינטימיות שבו. כמובן שההיילייט כאן הוא ההזדמנות לראות שוב על המסך את אחת היאמניות הגדולות שהיו כאן, אבל מרתק גם להיחשף להוריהם של שלומי ורונית, למערכת היחסים המורכבת ביניהם ולההשפעה של היצירה של "גט" וסרטים נוספים של האחים אלקבץ על התא המשפחתי.

2. הבלתי חשובים

אחת הסדרות הדוקומנטריות הכי כיפיות בטלוויזיה הישראלית, וכנראה גם הכי אנדרייטד. יצירות תיעודיות נוטות להתמקד ברגעים הכי דרמטיים ומהותיים, אבל כמו שרומז שמה, "הבלתי חשובים" מתמקדת בסיפורים קטנים מההיסטוריה המקומית, שוליים לכאורה ולא פעם מפתיעים. כמה נושאים לדוגמה: הביקור בישראל של הכוכבת מרלן דיטריך ב-1960, השערוריה שעורר בושם על שמו של משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים, המאבק סביב פתיחת קולנוע היכל בפתח תקווה בשבת (שהכניס לפוליטיקה את זהבה גלאון) והדרמה סביב שיא גינס לצלחת החומוס הגדולה בעולם.

3. רצח בקולנוע צפון

סרט דוקומנטרי על פשע אמיתי וביזארי לא חייב לפעול לפי הקונבינציות המוכרות של הז'אנר. אין לו אסתטיקה אפלה ומוזיקה מלחיצה, הוא לא מנסה להיכנס לפצח את המוח הקרימינלי של פושע פסיכופת והרצח מהכותרת הוא לא שיא הסיפור אלא רק ההתחלה שלו. הסרט של אבידע לבני רואה מעבר לכותרת הסנסציונית על מעשה הרצח שטילטל את המדינה ומתעמק באלמנט האנושי של הסיפור – לא רק למה ואיך נרצח אדם חף מפשע בתור לקולנוע בתל אביב, אלא מה הוביל את הרוצח לזירת הפשע, לאן התקדמו חייו אחרי המקרה ואיך יצא שדווקא אלמנתו של הנרצח הפכה לדמות חיובית ומשמעותית כל כך בחייו. חובת צפייה, לא פחות.

4. סבוי

אפשר להתווכח האם "סבוי" של זוהר וגנר הואסרט תיעודי, עלילתי או גם וגם. התשובה לא חד משמעית – הוא כולל חומרי ארכיון והקלטות אמיתיות לצד שחזורים מבוימים של הפיגוע במלון סבוי בתל אביב ב-1975, במהלכו מצאה את עצמה צעירה בשם כוכבה לוי (המגולמת כאן על ידי דאנה איבגי) מתווכת בין הצבא לחוליית פת"ח שהשתלטה על המלון. בפרסי אופיר הוא התחרה בתחרות העלילתית, היה מועמד לשבעה פרסים וזכה בשלושה, בעוד בפסטיבל הקולנוע ירושלים הוא השתתף בתחרות התיעודית וזכה בפרסי הבימוי והעריכה. בלי להיכנס להתפלפלויות על הגבול בין תיעודי ודוקו-דרמה, "סבוי" הוא סרט עשוי היטב שישאיר במתח גם את מי שמכירים היטב את הסיפור ההיסטורי.

5. מיני די.וי

כשהיה ילד, שאולי מלמד צילם סרטים משונים ובוסריים עם חברים. בצפייה בדיעבד הוא מוצא בקלטות הישנות לא רק השתובבויות של ילדים, אלא גם חקירות ראשוניות של זהות מגדרית ומינית. הרגשות שעורר בו הגילוי הובילו אותו לחפש עוד להטב"קים בני גילו, שתיעדו מבלי לדעת את ההתבגרות המינית וגיבוש הזהות המגדרי שלהם במצלמות וידיאו ביתיות פשוטות. קל לדחוק את הסיפור הזה למסגרת של סרט "על נוער גאה" או על התבגרות קווירית, אבל יש בו גם מימד אוניברסלי יותר על הכאב והיופי של גיל ההתבגרות באשר הוא, על גילוי עצמי ועל האהבה והתרפיה שביצירה, קולנועית ובכלל. ואם גם אתם גדלתם בעשור הראשון של המילניום החדש, יש פה גם ערך נוסטלגי לא מבוטל.

6. תמונת ניצחון

לא להתבלבל עם "תמונת הניצחון" העלילתי של אבי נשר – מדובר בסרט דוקומנטרי קצר (כחצי שעה), בו מתעדת הבמאית עדי משניות את שיקומו של אחיה אורי לאחר פציעה במבצע צוק איתן. זה נשמע כמו תיאור של תהליך הירואי לצלילי שירת "התקווה", אבל האמת הרבה יותר יומיומית ופשוטה ומורכבת מהמוני פרטים קטנים. המצלמה רואה הכל בלי לייפות את הסיטואציה – מהחדר המבולגן בבית החולים אחרי ביקור של חברים ובני משפחה דרך הרגעים שבהם אורי נוזף באמו שהוא יכול להתיישב לבד ועד למפגשים עם סלבס ואנשים זרים לגמרי, למשל הרגע המוזר שבו מגיע לחדר איש זר עם 150 דולר במעטפה.

7. הטיפול

הכותרת המכובסת "טיפולי המרה" מסתירה מאחוריה את אחת הסוגיות הכי שנויות במחלוקת בחברה הישראלית היום – בטח בהשוואה למודעות הציבורית מה בעצם קורה באותם טיפולים. בחודש פברואר האחרון פורסם חוזר מנכ"ל מטעם משרד הבריאות האוסר לראשונה על ביצוע של "טיפולים" המבקשים לשנות נטייה מינית או זהות מגדרית, צעד שפחות משנה אחר כך כבר נמצא בסכנת ביטול. "הטיפול" הוא דרך טובה להבין קצת יותר טוב מה בכלל טיפול המרה כזה, מה ההשלכות שלו, מי האנשים שמעדיפים להמשיך ולעבור אותו, גם במשך שנים ארוכות – ואיך כל זה מרגיש מבפנים.

8. הייתם צריכים להיות שם

אין רשימה דוקומנטרית בלי סרט שואה אחד לפחות, הפעם אחד לא שגרתי שמתמקד דווקא בצורך האנושי למצוא הומור גם ברגעים האפלים ביותר. טל פרידמן פוגש לכוס בירה ניצולי שואה לצד קולגות כמו רבקה מיכאלי, מוני מושונוב ודב נבון ושומע את סיפוריהם של האמנים, הסאטיריקנים והשחקנים שהמשיכו לחייך גם בשיא הזוועה. הסרט עוסק בנושא הטעון הזה בשילוב של רצינות וחינניות, והתוצאה הומניסטית ומשעשעת ובמקביל מציגה תיעוד היסטורי מעניין על זווית שלא נחקרת לעיתים קרובות.

9. הדווקאים

איך נראתה הקהילה הגאה של שנות השישים והשבעים, כשיחסים הומוסקסואלים עוד היו אסורים על פי חוק בישראל? הסרט "הדווקאים" של הבמאית הדס איילון כאן כדי להזכיר שלהטב"קים התקיימו בישראל הרבה לפני שאסי עזר הגיע לפריים טיים. שמונת המרואיניים בסרט חושפים את החיים החברתיים, המיניים והרומנטיים שניהלו מתחת לפני השטח. בין החברה הישראלית השמרנית להדי ההתעוררות המינית באירופה, בין ערבי שירה בציבור משירי נעמי שמר לביקורים דיסקרטיים בגן העצמאות. "כמעט 40 שנה לקח לי מרגע שידעתי שאני הומו, בגיל חמש עד שהיה לי בן זוג שאני רציתי אותו", מספר אחד מהם. "זה כמו יציאת מצרים".

10. ליגה ג'

את החיבה שלנו לסדרה הדוקומנטרית של רובי אלמליח אתם בטח כבר מכירים – בכל זאת,האתר היחיד ברשת שפרסם ריקאפ שלה. למקרה שעוד לא הצטרפתם, דוקומנטרי הספורט הזה מלווה מזה שתי עונות ועשרה פרקים מספר קבוצות כדורגל בליגה ג': בני ממב"ע הגולן הדרוזית, מכבי עירוני שדרות, מכבי עירוני אשדוד ובני מושריפה מוואדי עארה בעונה הראשונה, מועדון כדורגל צפת, איחוד בני שפרעם והפועל עראבה מהגליל בשנייה. הקסם בסדרה הוא לא רק ההצצה לאינטרגות הפנימיות בתחום שגם אוהבי כדורגל ישראלי לא ממש מכירים, אלא גם ובעיקר סיפוריהם של הדמויות המופיעות בה – יהיה זה המאבק הסיזיפי של המאמן אבי פרץ, זוג האוהדים המושבע של מכבי עירוני אשדוד שחוצה את הקווים אל ההנהלה או השופטת ספיר בוסקילה, שחולמת להגיע לליגת העל.

11. רחל אגמון

אחרי שזכה להצלחה משמחת עם "הטרמפיסטים", חזר הסופר, יוצר הקולנוען והפובליציסט יאיר אגמון לסיפור המשפחתי האישי שלו, שמתחיל בעצמו בטרמפ. אגמון הגיע לעולם בעקבות המפגש וההתאהבות המפתיעה של אמו רחל, רווקה דתייה מבוגרת, עם אביו חיים, מושבניק נשוי. עשורים לאחר מכן הוא נוסע עם אמו ואביו לשני מסעות ושומע מהם, כל אחד בנפרד, את גרסתו לסיפור שהוביל ללידו. כל זה הופך לסרט שהוא בו זמנית מצחיק לאללה, מחמם לב, מלנכולי ורגיש. הלב הוא כמובן הדמות החד פעמית ששמה כשם הסרט – אמו חסרת המעצורים, החכמה והמרגשת של הבמאי, שזה כנראה בלתי אפשרי שלא להתאהב בה.

12. הנבחרות

כתבנו כאן ממש לא מזמן על המיני-סדרה הזו, שמנתחת את ייצוגן ומקומן של נשים בפוליטיקה הישראלית לדורותיה. היא מספיק טובה כדי שנמהר להמליץ עליה שוב – מעמיקה, רבת רבדים ומורכבת, עשויה היטב ומעניינת לכל אורכה. שלושת הפרקים מורכבים משילוב מדויק בין חומרי ארכיון מדהימים לראיונות עם פוליטיקאיות ישראליות בעבר ובהווה. התוצאה היא מסמך מטריד לרגעים, על חברה שבה מקומן של נשים תמיד עומד בסימן שאלה והשינוי איטי ומתסכל, אך קיים.

13. תיק 512

ברוכים הבאים למופע של ניסים מרום. כלומר, רגע, לא. הסדרה "תיק 512", שיצרו עדי מאירי וטל ברדה עוסקת במלחמות העבריינים ומשפחות הפשע בישראל ובמיוחד בסיפור עלייתו, נפילתו ומעצרו של יצחק אברג'יל. אבל הכוכב האמיתי בסיפור הסבוך ומלא הטוויסטים הזה הוא ניסים מרום, ראש צוות התביעה בתיק המדובר שמתגלה כאן ככוכב טלוויזיה מלא כריזמה, שמספר בכנות שנונה כיצד הקדיש כמעט שני עשורים מחייו למאבק להרשעתו של אברג'יל. השניים הם כמו יין ויאנג זה של זה, וסיפור המאבק ביניהם מקבל כאן מימדים כמעט אפיים.

14. המנדט

שיעור היסטוריה טלוויזיוני במובן הכי טוב של המילה – ההיסטוריה המורכבת של שנות המנדט הבריטי, תוכנית החלוקה, הקמת המדינה וראשית הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מסופרת דרך שלושה פרקים עמוסים בראיונות, ארכיון, ניתוחים ופרשנויות. לב הסדרה הוא הפרוטוקול של דיוני ועדת פיל, שהתכנסה בעקבות המרד הערבי וקיימה דיונים פומביים לצד סודיים – שהפרוטוקול שלהם היה אמור להישרף, אך מזכיר הוועדה בחר לשמר ולהסתיר אותו מתוך הבנה של חשיבותו ההיסטורית. לצידו ישנם גם חומרי גלם שצולמו עבור הסדרה "עמוד האש" ולא ראו אור בעבר וראיונות עם היסטוריונים של התקופה מהמזרח התיכון ומבריטניה, שיוצרים יחד תמונה שהיא מכעיסה כמו שהיא מרתקת.

15. נייעס

לעולם התקשורת החרדית חוקים משלו – אין טלוויזיה, הפרינט חי לאללה, תמונות נשים אסורות גם במגזינים לקהל יעד נשי, אתיקה היא לא אישיו וגם אם עבדת עד שלוש בבוקר קמים להתפלל בבוקר. "נייעס" היא צלילה באורך חמישה פרקים לעומקו של עולם התקשורת החרדי, שמציג פנים שונות של התחום דרך דמויות מעניינות כמו שדרן הרדיו מענדי גרוזמן, הכתבת הצעירה אפרת פינקל והצלם שלומי כהן. הרבה מהכיף והעניין מגיע מתיעודים כאוטיים במפתיע, כמו עדר הצלמים שמלווה רב גדול להצביע ומסלק מיידית את הפרגוד למרות מחאות ועידת הקלפי, ויש גם הרבה הומור, עריכה קצבית וכיפית ולא מעט רגעים מעוררי מחשבה ונוגעים ללב.

כל הסרטים והסדרות שלעיל זמינים ב-VOD ובערוץ היוטיוב של כאן 11

• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• טלוויזיה
• טלוויזיה ישראלית