מקוריות היא דבר נדיר בקולנוע של המאה ה-21, על אחת כמה וכמה כזו שבאה עם עומק פסיכולוגי ורגשי, ולא נחווית כמקוריות לשם הפגנת מקוריות בלבד. ל"בו מפחד" הגעתי עם חששות גדולים משום שממש לא אהבתי את "מידסומר", סרטו הקודם והמהולל של ארי אסטר, שצמד סרטיו הראשונים העניקו לו מוניטין של אוטר בתחום האימה (יש להודות, לא הז'אנר החביב עלי). נוסף על כך, רגע לפני שנכנסתי לאולם פגשתי מכרים שיצאו מהסרט עם פרצופים מכורכמים, ונאמר לי שאם לא אהבתי את "בבילון" של דמיאן שאזל, את "בו מפחד" אשנא עוד יותר. להפתעתי, גם אם היו רגעים במהלך שלוש השעות שבהם קצת התעייפתי, בשום שלב לא חשתי רתיעה מהסרט. לאורך רוב הצפייה מצאתי אותו מקורי ומעניין, ובמערכה האחרונה (מבין ארבע מערכות מובחנות) אפילו התחלתי לאהוב אותו. ביציאה שמעתי אנשים מחליפים התרשמויות שנעו בין "מה זה הקשקוש הזה" לבין "הסרט הכי טוב שראיתי".

"בו מפחד" הוא סרט על פחד משתק מהחיים, ואם אתם מכירים ולו קמצוץ מהתחושה הזאת, אתם עשויים למצוא בו נקודות אחיזה. בבסיס יש כאן סיפור על גבר יהודי – הזהות הזאת נרמזת בשמות של הדמויות – שאמו, אשת העסקים המצליחה מונה ווסרמן שבנתה את עצמה במו ידיה, חונקת אותו באהבתה עד כדי כך שהוא מתקשה לנשום. בילדותו, מונה סיפרה לבו שאביו מת במהלך המשגל שהורה אותו, ושמדובר בכשל גנטי שעובר מדור לדור. לכן בו נמנע ממערכות יחסים מכל סוג שהוא. אך הוא נושא עמו זיכרון של אהבת נעורים – תמונתה של נערה שאותה פגש במהלך שיט תענוגות עם אמו.

בפתיחה בו (חואקין פניקס, שמן ושפוף מאי פעם, מגיש הופעה מאופקת) מדבר עם הפסיכולוג שלו על כך שהוא מתכונן לביקור השנתי אצל אמו. בתגובה הפסיכולוג מעלה שאלה לגבי שתיית מים רעילים כשיודעים שהם כאלה. מים הם דימוי מרכזי בסרט, החל משם המשפחה ווסרמן ("איש מים" ביידיש), דרך המבצע המורכב להשיג על בקבוק מים לצורך בליעת כדורים, והאמבטיה שממנה בו בורח לרחוב בסצנה שמסיימת את המערכה הראשונה. במערכות הבאות דימויי המים הולכים וגדלים עד לסצנת הסיום של הסרט כולו. אף ש"בו מפחד" מתחיל עם סצנת הלידה של בו, המצולמת מנקודת מבטו של התינוק, נדמה שהוא מעולם לא הצליח להשתחרר מרחם אמו, והוא עדיין אבוד במי השפיר.

כשבו חוזר לדירתו אנחנו מגלים שהוא חי בבניין הכי נורא ברחוב הכי נורא בעיר גדולה, אולי ניו יורק. האם זו המציאות או שמא החרדות שלו שמושלכים על העולם? כך או כך, זה עולם מסויט, מלא באלימות ובכיעור, שהזכיר לי דימויים מתוך "ברטון פינק" של האחים כהן ו"סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, גם הם יוצרים יהודים עם טונות של נוירוטיות. כשבו עומד לצאת לשדה התעופה, העניינים מסתבכים באופנים אבסורדיים ביותר, ועם זאת משכנעים במסגרת העולם הפרנואידי של הסרט. אבל מעברו השני של הטלפון, אמו, המדברת בקולה של פטי לופון, לא מאמינה לסיפור שלו.

כשכבר נדמה שבו לא יוכל לצאת מהבית, הוא מוצא את עצמו ערום ברחוב מול שוטר שמכוון אליו אקדח במקום להעניק לו עזרה. זאת חוויה מבהילה שבמציאות מתמודדים איתה בעיקר גברים שחורים – לא יהודים בגיל העמידה. בהקשר זה יש לציין ש"בו מפחד" הוא הרחבה של הסרט הקצר "בו" (שבע דקות), שאסטר ביים ב-2011. בסרט ההוא בו היה גבר שחור, ואין שוטר. לכן אני תוהה עד כמה הפרנויה והתלותיות של בו הנוכחי באמו נתפסת בעיני אסטר כנושא יהודי (זוכרים את האפיזודה של וודי אלן ב"סיפורי ניו יורק", ואת "אמא" של אלברט ברוקס?). בכל אופן, אמהות אוהבות עד מוות, שלא סומנו כיהודיות, היו גם בסרטיו הקצרים, כמו "מינכהאוזן" מ-2013 – מונטאז' אימה סנטימנטלי וחסר מילים על אמא שמרעילה את בנה כדי לדחות את עזיבתו לקולג'.

בחזרה לסרט הנוכחי – בו בורח מאקדח השלוף של השוטר, וזאת תחילתה של אודיסאה מתעתעת אל בית אמו. בדרך הוא ישהה בביתם של גרייס (איימי ראיין) ורוג'ר (נייתן ליין), הורים שכולים, פטריוטים אמריקאים וככל הנראה נוצרים, שמאמצים אותו אל ליבם ומציעים לו דוגמה של הורות אחרת, או שלא. ובמערכה השלישית הוא ימצא את עצמו בתוך הצגת תאטרון שמעוצבת כסרט אנימציה יפהפה. המסע התודעתי הזה של גילוי עצמי בניסיון להשתחרר מהאם המניפולטיבית מניב סרט מלא השראה מטורפת. הוא פרוע, סהרורי, מעיק, לפעמים מצחיק, עם רובד סמלי עשיר, והוא מצולם נהדר על ידי פאוול פוגורזלסקי, שצילם את סרטיו הקודמים של אסטר. ויש גם רגש אותנטי שעולה על פני השטח כשדמות מהעבר צצה במפתיע. הרגש הזה שומר שהסרט הפרום לא יהפוך למופע אגו חלול, בדומה לכמה יצירות של קולנוענים שאפתנים אחרים מהזמן האחרון שקיבלו כסף ויד חופשית.

"בו מפחד" הוא הסרט הכי יקר של חברת A24, שנוסדה לפני עשר שנים במטרה להפיק סרטים נועזים בתקציבים נמוכים. בין הסרטים הבולטים של החברה נמנים "אור ירח", "הלוויתן", "הכל בכל מקום בבת אחת", וסרטיו הקודמים של אסטר. אף שרשם פתיחה חזקה מאוד במספר מצומצם של בתי קולנוע, עם תקציב של 35 מיליון דולר, ואורך מאתגר, קשה לראות את "בו מפחד" הופך לרווחי. אבל הוא בהחלט יתרום למוניטין של אסטר כאמן קולנוע.

4 כוכבים
Beau is Afraid בימוי: ארי אסטר. עם חואקין פניקס, איימי ראיין, נייתן ליין, פטי לופון, פארקר פוזי. ארה"ב 2023, 159 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• אימה
• יהודי

רק לא מזמן דיברנו עלהזהות היהודית של תל אביב, והנה היא ממשיכה להירקם אל מול עיניינו החילוניות: בשבוע הבא ינחת בשדרות רוטשילד פסטיבלון בן מספר שעות שיפגיש בין ספרות הפנטזיה הפופולרית לספרות חז"ל הפילוסופית והמיסטית. אם זה נשמע לכם מגניב, זה כי זה באמת מגניב וחז"ל היו חבורה מעניינת, חכמה ופרועה לפרקים למדי שאף פעם לא מזיק להכיר.

אנחנו מתכוונים ל"פסטיבל אגדות חז"ל" שמתקיים זו השנה החמישית ויתמקד השנה בקשר בין חז"ל ועולמות הפנטזיה, ועל המוטיבים המובהקים של ספרות פנטזיה ששזורים באגדות חז"ל – יצורים מופלאים, עלילות דמיוניות ובלתי אפשרויות ועולמות המקבילים לעולם שלנו – כמעטה מתוחכם לגישות חתרניות וכאמצעי הבעה פתוח ורבגוני. על כל זאת ועוד ידונו במהלך הפסטיבל בפורמט של תרבות למידה יהודית אנשי אקדמיה, רבנים, אנשי ציבור ואמנים, יוצרי קומיקס ובובנאים בסדנות, הרצאות, פאנלים וסשנים של לימוד משותף.

ג'ון סטיוארט פחות התלהב מהארי פוטר ברמה היהודית:

פסטיבל אגדות חז"ל ברוטשילד הוא פסטיבל עירוני שנועד לתת במה וקול לאגדות חז"ל ולעיסוק בהן, לעורר סקרנות ועניין באגדות ולהראות את המגוון והרלוונטיות של ספרות זו גם בעידן המודרני. בעיריית תל אביב-יפו מסבירים כי "הפסטיבל מהווה הזדמנות למפגש מעורר בין קצוות שונים מבחינה אידיאולוגית ותרבותית בחברה הישראלית סביב הגות חז"ל"; הפסטיבל יכלול מופע מוזיקלי מרכזי של ארז לב ארי עם הנגנים נדב בכר ואורן צור, דיון על עוף החול, הייצור המיסטי מספרי "הארי פוטר" שמופיע גם בתלמוד ובכתבי ביאליק, הרצאה של הרב ד"ר משה רא על היחס בין המציאות לעולם הדימיון, שיעור יהודי פמיניסטי על דמותה של לילית ועוד. נשמע פנטסטי.
>> פסטיבל אגדות חז"ל, שני 20.2 מ-18:00 ועד 22:45, הישיבה לאמנויות ומדעים בשד' רוטשילד 124.כניסה חינם בהרשמה מראש ופרטים נוספים כאן.

• ❤ תרבות
• הבועה
• פנטזיה
• יהדות
• עיריית תל אביב
• פסטיבל
• יהודי

השאלה תמיד הייתה איך להיות יהודי. אלפי שנים של שאלה ולאורכן טענו רבים, בדרך כלל משיחי שקר וזדון תאבי שליטה, לכתר התשובה. בימים אלה ממש, בעיר העברית הראשונה, באים אנשים משונים ואומרים לנו שאנחנו לא יודעים איך עושים את זה. הבעיה, לדבריהם, היא זהותנו היהודית החלשה שאותה יש לחזק. הם ילמדו אותנו. הם יחנכו אותנו. הם יחזקו אותנו.

בכל תולדות העם היהודי לא קיבלה הזהות היהודית חיזוק כמו זה שתל אביב נתנה לה: העיר שלנו היא הגשמתו המובהקת של פנטזיית המד"ב שכתב בנימין זאב הרצל לפני 120 שנה, הפנטזיה היהודית הגדולה בכל הזמנים

זאת הייתה קומדיה במיטבה אם לא היו אוחזים בגרונה של הדמוקרטיה החלקית והשברירית שלנו, אם לא היו מאיימים לערער, לרסק ולדרוס את אורחות החיים שלנו, אם לא היו מתכננים לפרטים איך לכפות על ילדינו את ערכיהם המעוותים. מה בכל זאת מצחיק פה? אולי חוש האירוניה של ההיסטוריה: הסמוטריצ'ים והאבימעוזים, קרובים בהרבה מבחינה רוחנית לאוונגליסטים הנוצרים המטורללים, או לפונדמנטליסטים המוסלמים המוטרפים, מאשר לכל מודל סביר של זהות יהודית.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

כי אם מישהו כאן זקוק לחיזוק הזהות היהודית, הרי אלה מקדשי הדם והאדמה שצוחקים – כמובן, תמיד רק צוחקים איתכם – כשהם מפנטזים על העמסת בחורות בקילשון על משאית או הוצאה להורג של עיתונאים עם תת מקלע. זה לא מקרי שהפנטזיות האלימות שנדמות לינון מגל כהומור הפכו אותו לנער הפוסטר המצפצף של הפאשיזם הלאומני-משיחי. זאת מוטציה כה קיצונית ומעוותת של הזהות היהודית שאם היה אלוהים, האדמה הייתה פוערת את פיה ובולעת את הארץ, בולען אחרי בולען. אה. רגע.

כמו אצל הוויקטוריאנים בשעתם, דורות של אובססיה לדיכוי יצרים וליבוי תחושת עליונות מתפרצים בסופו של דבר באלימות סוטה וגזענית, כמו מוגלה רעילה של מחלה אוטואימונית. ואולי אוטו-אמונית. הזהות היהודית של הימין המשיחי היא זהות חלשה ומבוהלת, גלותית ובדלנית, כה חסרת ביטחון שהיא מבקשת להכחיד כל פרשנות אחרת ליהדות מזו שלה. העגלה שלה כה ריקה ושבירה שאפילו שבעים פנים לתורה נשתכחו ממנה. את התשובה שהם כל כך אוהבים לחפש הם יכולים למצוא במקום האחרון שבו הם מחפשים אותה. היא ממש כאן בתל אביב.

בכל תולדות העם היהודי לא קיבלה הזהות היהודית חיזוק כמו זה שתל אביב נתנה לה. העיר שלנו היא הגשמתו המובהקת של פנטזיית המד"ב שכתב בנימין זאב הרצל לפני 120 שנה, הפנטזיה היהודית הגדולה בכל הזמנים. הזהות היהודית שלה היא תוצר אבולוציוני של מחשבה יהודית, תרבות יהודית ומוסר יהודי המשתרעים על פני עידנים. הזהות הזאת מגוונת, דינמית, פלואידית ומשתנה בין אדם לאדם במרחב העירוני שלנו. הזהות היהודית של תל אביב גמישה וחזקה ויכולה להכיל אפילו מוטאציות חרד"ליות שחולמות על הרס וחורבן כל מה שנבנה כאן ב-110 השנים האחרונות.

ההסתערות של הממשלה האנטי-ישראלית הזאת על הדמוקרטיה, היא גם הסתערות על הזהות היהודית שצמחה כאן בתל אביב ומאיימת על גרסת העליונות היהודית שהם מנסים להנחיל לתושבי הארץ כולה. לא יד המקרה שמה על הגריל כבר בשבועותיה הראשונים את מערכת החינוך והאקדמיה, את כאן 11, את יוצרי הקולנוע והדוקו. כך נראית הכרזה במלחמת תרבות. המלחמה הזאת לא תתקיים במעמד צד אחד.

ואם תשאלו אותנו מה בדיוק הופך אותנו יהודים אם אנחנו חילונים, נאמר לכם, בנימוס המתבקש, מה שפאקינג בא לנו. הזהות היהודית שלנו, של תל אביב, היא מה שנרצה שהיא תהיה. ביאליק וטשרניחובסקי. חנוך לוין ויונה וולך. אתגר קרת והחמישיה הקאמרית. רבי ערן סבאג אוכל ת'ראס בחומוס אכרם. טרנטינו אומר "הפוך על הפוך". הדבר המואר הזה שקורה בעיר ביום כיפור. הים היהודי שלנו. הכבד הקצוץ בדליקטסן. ומעל הכל: רוח השוויון, החופש וכמה רעיונות יהודים יפים ובסיסיים כמו אהבת הגר (מצווה שמופיעה בתורה פאקינג 36 פעמים יא עובדי עבודה זרה).

הזהות היהודית של תל אביב היא תוצר אבולוציוני של מחשבה יהודית, תרבות יהודית ומוסר יהודי המשתרעים על פני עידנים. היא מגוונת, דינמית, פלואידית ומשתנה, ולכן יכולה להכיל אפילו מוטאציות חרד"ליות שחולמות על הרס וחורבן כל מה שנבנה כאן ב-110 השנים האחרונות

גם הניסיון להציג את הזהות היהודית הזאת כאנטי-דתית – ולכן גם לא לגיטימית – לא יעבור את צומת השלום. בתל אביב חיים אנשים דתיים מכל הסוגים והזרמים, והשוני שלהם מאיתנו אינו מאיים עלינו. החרדים בשינקין או המתנחלים בשכונת שפירא אינם מפחידים אותנו. הם חלק מאיתנו. חלקנו לא מאמינים באלוהים כלל, חלקנו חשו באלוהות על רחבת הריקודים בארבע בבוקר, חלקנו שומרי מסורת, חלקנו עושים לנו רב. בכל יום שבו אנחנו חיים ביחד אנחנו יוצרים זהות יהודית מתחדשת ביחד. תשאלו את שי צברי או את מאור זגורי או את אריה הספרי או כל שם אחר שמתחרז לכם על הביט. אין לנו שום עניין לבדוק איזו זהות יהודית "חזקה" יותר, את תחרות השוואת האיברים הזאת תשאירו לישיבות שלכם. לא שיש משהו רע בזה, אנחנו פשוט פחות בקטע.

• טור עורך
• ❤ תל אביב
• יהודי
• יהדות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

• Facebook
• Twitter
• Email

1.מישהי שאני מכיר ומחבב עובדת בהתנדבות עם ילדים חולי סרטן, באחד מבתי החולים שלא נזכיר את שמו – זה לא שיש כאן איזו בעיה אתית, אלא שאני מעדיף לא לעשות פרסומת לבית חולים, שאנשים לא יחשבו שזה דבר טוב ויבואו לשם סתם –

ובאותו בית חולים, באותה מחלקה שאין נוראה ממנה, יש אוכלוסיה גדולה של ילדים ערבים, שכנראה מקבלים אישור מיוחד להגיע מהרשות הפלסטינית ומעזה, ולאור כל הסמוטרצ׳יה שחגגה כאן לפני שבוע בעניין ההפרדה הגזענית במחלקת יולדות, שאלתי אותה איך זה אצלה. והיא אמרה: זה לא עלה מעולם, אפילו ברמז. לא על ידי ההורים, לא על ידי הילדים, לא על ידי הצוות. כולם מאוחדים על ידי הדבר הנורא מכל שיכול לקרות לאדם, מותו האפשרי של ילדו, והלב יוצא לכל אחד ואחד מהמאושפזים ומשפחותיהם, ואף אחד לא חושב שיש איזושהי בעיה דמוגרפית עם אלה ההולכים למות.

כמובן. כי אין דבר שמוחק את ההבדלים בינינו כמו ההכרה באפסות קיומנו. נפנף בזהותך השבטית כמה שתרצה, תאמין כמה שתאמין ששווה למות בשבילה – הכל נמחק ברגע שמצלצלת אלת הגורל ואומרת: ״היי, זאת אראלה, אבל לא ממפעל הפיס – מהאונקולוגית. תחזיק חזק את הטלפון, כי אתה לא תאמין מה אני הולכת לספר לך.״

ולא פלא גם שבשורת הגזענות הרפואית הגיעה דווקא ממחלקת היולדות, המקום שאין כמוהו לאשר את החיים, ואיתם את כל האמונות והדעות שבגללן עשית ילדים מלכתחילה. היי, הקוסמוס החליט שהוא זקוק לדי.אנ.איי שלך, אז בוודאי שהוא גם זקוק לדעתך, לא?

2.פעם רציתי להיות רופא מיילד. הייתי צעיר ושקלתי מה הכי טוב לעשות עם חיי חוץ מלהבקיע בדקה ה־90 גול עבור נבחרת ישראל, בגמר אליפות העולם נגד גרמניה – מי מכם גבר ולא חלם על זה בילדותו?! תכחישו, פחדנים, תכחישו – אבל עקב העובדה שרגע השיא שלי ככדורגלן היה כאשר עצרתי גול בטוח על ידי כדור בבטן שקיפל אותי לשניים, הבנתי שחלום הכדורגל שלי אינו נתמך על ידי נתונים בשטח. אם כך, חשבתי, הדבר השני הכי נפלא יהיה לעבוד במקום שבו כל הזמן נוצרים חיים. אך רצה המקרה,

ולא היו לי שבע שנים פנויות ללימודי רפואה, וכמו כן סבלתי מרתיעה מסוימת מבתי חולים – הקפה שם נורא, והקליינטים כל הזמן מתלוננים – אז לא נהייתי רופא. אבל כן הבנתי, מהתבוננות בהורים צעירים במשך השנים, עד כמה מי שזה עתה נולד לו ילד נוטה להרגיש כאילו זכה בחותמת רשמית המאשרת את חשיבותו בעולם.

זאת הסיבה, כנראה, שאני מדוכא בחתונות ומאושר בלוויות. טוב, אולי ״מאושר״ זאת מלה חזקה מדי, אבל משהו בלוויות תמיד גורם לי התעלות רוח מסוימת: הנה נופלות המסכות, וכולנו מאבדים את אותו הדבר שנלחמנו כל כך להשיג אותו: הזהות האישית הזו, שבזכותה נדמה לנו שאנחנו לא כמו אנשים אחרים, שאנחנו מיוחדים, חד פעמיים – והנה, כלום. נגמר. אשליה חולפת, שחרור גדול מלפיתת החנק של האני־אני־אני.

ובחתונות, לעומת זאת: איזו חגיגה של התרגשות, מעצם היותנו! ״הביטו בנו״, אומרים החתן והכלה, ״אנחנו שניים, אבל מאוחדים; אז בטוח שכל מה שאנחנו מאמינים בו אמיתי, לא? מילא אם רק אחד היה חושב את זה. אבל שניים?! וחכו־חכו, עוד מעט נהיה יותר.״

3.חלום הבל הוא. ובגלל זה אין גזענות במחלקת הילדים חולי הסרטן. מה זה משנה אם אתה יהודי שאוטוטו לא יהיה, או ערבי. לא להיות זה לא להיות. ואתה שומע את הדברים האלה – על טוהר התינוק היהודי, ועל החרדה פן יגעו בו ידיים ערביות (מה שהיה טוב למשה רבנו כנראה לא טוב מספיק לאשת הסמוטריץ׳) – וחושב: אוקיי, הגענו לשלב השבתאי של מדינת ישראל. וכמו צבא האמת של שבתאי צבי שנעלם לתוך ההיסטוריה כלא היה, כך ייעלמו גם אלה. ואנחנו, יהודים כערבים, נמשיך להיוולד ולמות ובאמצע לחשוב שאנחנו נזר הבריאה.

• אנשים
• סמוטריץ'
• יהודי
• שוויון
• ערבי
• מוות
• טורים אישיים ובלוגים