בעיצומה של תקופה שבה תכניות הריאליטי חוזרות בפול פורס, הערב של ה-6 בפברואר פינה את מקומו למלחמת רייטינג חדשה והיא קשורה ישירות לאקטואליה. זה קרה בין שני הערוצים הניצים, קשת 12 וערוץ 14 שפתחו בקרב התגוששות ספונטני – על התודעה שלנו. מצד אחד, חברת החדשות של 12 הביאה ראיון ראשון עם שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט; בערוץ 14 שלפו מהשרוול את הקלף שתמיד עובד להם (ורק להם, באופן מוזר) – עוד ראיון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. שני הראיונות קיבלו משבצת מיוחדת, מיד אחרי החדשות ובנפרד מהמהדורה.

>> השתלטות הרובוטים: השימוש ב-AI מבזה את הכישרון של יוצרי "ארץ נהדרת"
>> סיכון מחושב: מדינה שלמה הדחיקה את הרוע עד שהוא דפק לנו בדלת

צריך להגיד את זה בבירור: הראיון עם נתניהו היה תגובה היסטרית ולא מהלך ספונטני. ערוץ 14 רצה לסמן טריטוריה ולתת פייט ל-12, נתניהו לא רצה להשאיר את הבמה לגלנט, ואחרי שהחלו הפרומואים (והקידום אתמול במהדורה) לראיון עם גלנט, נשלף נתניהו בטיימינג לא רע עבור 14 – הראיון הראשון שלו בעברית מאז מסיבת העיתונאים המשותפת עם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ (ומאז הראיון הקודם שלו לערוץ 14).כאן שוב מתבהרת זהות האינטרסים הברורה בין הישות ושמה נתניהו והישות ושמה ערוץ 14. שניהם זקוקים אחד לשני במיוחד עכשיו. ערוץ 14 זקוק לנתניהו כדי לשמר רלוונטיות ולצמצם את הירידה ברייטינג; נתניהו זקוק ל-14 כפלטפורמה קלה להזרמת מסרים, בלי התקלוות של עיתונאים מעצבנים. במקרה של פברואר 2025, המסר הוא "ווינינג". כל כך הרבה ווינינג.

וגם זהות המראיינים היא המסר: 12 שלחו למשימה את מגישת המהדורה, יונית לוי, כשלצדה (תאהבו או לא) העיתונאי הבכיר ביותר בערוץ – עמית סגל. אם 12 רצו לעשות חיים קלים לגלנט, כפי ש-14 נוהג לעשות, כנראה היו שמות אחרים שנבחרים מתוך הארסנל הדי גדול שלהם. בשורה התחתונה נבחרו שני אנשים שהמטרה שלהם היא לנסות ולברור את האמת – וגם להתעמת עם המרואיין שלהם לעתים (או כל חצי דקה במקרה של סגל, כנציג ערוץ 14 בקשת 12).

ערוץ 14, לעומת זאת, שוב שלח את יעקב ברדוגו, אדם שאינו עיתונאי בשום צורה, שלא עבד במקצוע הזה יום אחד, עסקן פוליטי שהפך ל"פרשן" בעיקר בגלל שתדלנות בלתי פוסקת של נתניהו ואנשיו בשעתו מול גלי צה"ל. וכשאלה המרכיבים, די ברור לאן שני הראיונות הלכו.

הראיון של 12 היה, בסופו של דבר, ראיון לעומתי. גלנט בהחלט בא עם המסרים שלו, אבל לוי וסגל הקפידו להביא את דבר הציבור כלפיו ובעיקר ניסיונות למצוא חרטה, בתוך הביטחון העצמי הידוע שגלנט מנסה לשדר. גלנט, כמו נתניהו, מסרב להגיד "טעיתי", אבל ההבדל הוא שלפחות נשאל אם טעה. נתניהו לא היה צריך להתמודד עם זוטות שכאלה. הוא היה, כמו במערכון של "ארץ נהדרת", ביקום מקביל. בתקופה של ניסים.

באמצעות שתי לחיצות קדימה על השלט, הגענו לעולם שבו אין 7.10. צריך לומר בהגינות – בניגוד לגלנט, נתניהו כבר התראיין יותר מפעם אחת ב-14 לאחר המלחמה (גם לברדוגו וגם ל"פטריוטים"), אבל זה לא שבעבר ממש עימתו אותו עם השאלות הקשות שנוגעות אליו (מזוודות קטאריות? חמאס מורתע? חמאס הוא נכס?). בראיון הזה, בכל אופן – אין טרגדיה, אין טבח וכמעט ואין חטופים.

זה היה ראיון שכולו "ויקטורי לאפ", סיבוב ניצחון של מנהיג שיכור משמחה אחרי שקיבל את כל עולמו מטראמפ. לא מנהיג שעבר טראומה, כמו כל אזרחי ישראל, לפני שנה וחצי. היתה שם הזחיחות הישנה (כולל האמירה המצמררת ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". מאיפה זה מוכר לי?), ההתקפות הצפויות על "השמאלנים שהביאו אסון באוסלו" (מהמנהיג שתחתיו קרה האסון הכי גדול שעבר על עם ישראל), וכמובן – "האולפנים". אח, האולפנים הרעים. אם רק הם לא היו, אולי היה לנו ניצחון מוחלט.

זה גם ההבדל העמוק בין שני המרואיינים. אני לא מת על ההערצה הגדולה שגלנט מקבל עכשיו בחוגים מסוימים – בסופו של דבר, הוא חלק מהכישלון ומהמחדל, ואם לא היה מפוטר היה צריך ללכת הביתה, בשל החלק שלו באסון שעבר עלינו. אבל ההבדל העמוק הוא שעל גלנט רואים שהכישלון נצרב בבשרו ושכמו אצל אנשי הצבא, זה ילווה אותו עד יום מותו. מן הצד השני, נתניהו (וברדוגו שמחרה-מחזיק אחריו) לא מבין על מה הוא צריך להתנצל – מבחינתו, הרי כולם אפסים ותרנים, והוא היחיד שנלחם על צדקת ישראל.

קצת כמו ההבדל בין שני הטקסים לציון ה-7.10, כאן גם מוצגים שני נראטיבים שונים: הראיון של גלנט ב-12 הוא ראיון מלא כאב, ראיון של אומה שעדיין לא התאוששה לגמרי מהמכה שחטפה, שמבקשת לרפא את הפצע, להחזיר את החטופים ואחר כך לראות מה הלאה. הראיון של 14 היה באווירת הלהיט של ששון שאולוב – "עוד יותר טוב". שם, אנחנו לא מדינה פצועה עם חור מדמם בליבה אלא בכלל אימפריה – העולם לרגלינו, האיראנים בבונקרים, החמאס זועק חמס ומי יכול עלינו בכלל. רק לי יש תחושת דה ז'ה וו מדאיגה?

שני הראיונות כוונו לבייס מאוד ספציפי. גלנט ידע שבסיס הבוחרים העתידי, שאליו הוא מכוון, נמצא בקשת 12 וגם המסרים כוונו לאותו קהל: עסקת החטופים שהיינו יכולים לחתום עליה במאי, הליכוד צריך ללכת בדרך של בגין ולא של בן גביר, נתניהו מחשיב את טראמפ יותר מבן גביר ולכן יש עסקה; נתניהו, במקביל, הבין שכמו ששר רביד פלוטניק, "אין לו מה לחפש בחוץ" – הוא צריך לפנות אך ורק לקהל שלו, וזה חופף בצירוף מקרים מדהים לקהל שרואה ערוץ 14.

למרות הסמיכות בלוחות המשדרים – שני הראיונות היו שונים בתכלית. גם ברמה האסתטית: הראיון של 12 היה כמעט סרט דוקומנטרי, עם סרטונים, גרפיקות והפקה כמו ש"קשת" יודעת להפיק (אבל גם עריכה בעייתית שקטעה שאלות ותשובות). הראיון של 14 צולם בחדר מלון באווירת חאפ-לאפ, משהו שהופק בחופזה, כדי שיהיה מה לשים מול האירוע שקיים בערוץ המקביל. ויש הבדל נוסף ועמוק יותר בין שני המוצרים הטלוויזיוניים שקיבלנו. מראיינים הם, בסופו של דבר, שליחי ציבור – לרוב האנשים אין קשר ישיר עם ראש הממשלה או שר הביטחון של ה-7.10. אם ייפגשו בהם, זה כנראה יהיה דרך הררים של מאבטחים חמורי סבר. עיתונאים, כשהם במיטבם, צריכים לנצל את הגישה שיש להם כדי לשאול את השאלות שהאזרח הפשוט לא יכול.

יונית לוי ועמית סגל הבינו את המשימה שלהם, בזמן שיעקב ברדוגו המשיך להרים לדף המסרים. בעולם של ערוץ 14, היחידים שעוד דורשים ועדת חקירה ומחפשים תשובות כדי להבין מה קרה ב-7.10 הם "סמולנים חמוצים". הם כבר קנו כרטיסים למאר-א-לאגו החדשה שתוקם בעזה. עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• החדשות
• קשת
• יונית לוי
• בנימין נתניהו

אחרי תקופה ארוכה של אפלה, כמעט שנה וחצי איומות, פתאום בצבץ אור. דווקא לקראת הערב, ביום ראשון בשבוע, בעיצומו של החורף – שמש גדולה יצאה מבין העננים. שלוש חטופות שנשבו על ידי חמאס בגלל מחדל מטורף של ישראל חזרו הביתה – הדבר הכי נורמלי בעולם, שהיה אמור להיות מובן מאליו, הפך לרגע מעורר גאווה. ולאור העובדה שהתכוננו אליו (הרבה יותר מדי, אחרי העיכובים והתעתועים של הבוקר) – מהדורות החדשות של הערוצים הגדולים באו ערוכות ל"יום שידורים מיוחד".

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומת ה-7 באוקטובר
>> ריאליטי פוליטיק: התרבות הפוליטית שלנו חולה ועידן רול הוא רק סימפטום

כן, גם בימים לא מיוחדים לוח השידורים של ערוצי הברודקאסט עדיין מוקדש ב-90% לחדשות, אבל הפעם זה "מיוחד" אז עברנו ל-100%. הפריים טיים (שהוא תמיד על תנאי) הושלך הצידה, לטובת אולפנים שהחלו בצהריים – ונגמרו עמוק אל תוך הלילה.וכשהאבק שוקע, די ברור מי הבוסים: בכאן 11 אולי עושים מהדורה עניינית יותר, ברשת 13 מנסים ככל יכולתם ומביאים ליין אפ עיתונאים מוצלח, אבל בסוף, במונחי הספורט, קשת 12 והמהדורה המרכזית שלה מובילה את הטבלה בפער גדול וגם ברייטינג. אפשר היה להרגיש את זה במקום העבודה שלי. ברגע שבו דברים קרו – המסכים כולם עברו ל-12, גם המסכים הסלולריים של אלה שעברו לידי. זהו המקום שדרכו הישראליות צורכת את החדשות שלה ברגעי המבחן.

קשת 12 באה כדי לנצח, עם משדר עמוס במוקדים (אפילו קצת יותר מדי), ועם יונית לוי אחת ששוב טוחנת הרבה יותר מדי שעות (כמה אחוזים היא מקבלת על משמרות ארוכות כאלה?), ועם הנשק העיקרי שיש לה ואין כל כך למתחרות: הררים של רגש. רגש הוא לא פסול, בטח בערב שבו לאמוציות יש תפקיד. כולנו התרגשנו ומתרגשים ממה שקרה, ומשובן של אמילי, רומי ודורון. השאלה היא עד כמה העיסוק ברגש מסתיר את העובדות,ובגזרה הזאת דווקא המהדורה של כאן 11 מנצחת – לא מתעלמת מהרגש, מהדמעות, מאנחת הרווחה המטורפת; אבל מצליחה גם לדבר חדשותית בערב הזה. בכאן מבינים שמול העוצמות הבידוריות של קשת אין להם כל כך מה למכור – אז הלכו על הניוז. גם אם זה לא יעבוד ברייטינג, הם יכולים ללכת עם הראש למעלה.

ברשת 13 ניסו לאזן בין הגישות, ובמשדר מאוד אמוציונלי הצליחו גם להביא עובדות חדשות מתוך הסבך, באמצעות העיתונאים המצוינים שיש לה – אלון בן דוד, רביב דרוקר וגם מוריה אסרף.מה נשאר בקשת? התחושה היא ששם הפוקוס הלך הרבה יותר על התמונות המרגשות, וגם הניוזמייקרים הטובים שיש להם קצת נבלעו. מי שכן בלט ב-12 ברמה העיתונאית היה דווקא אהוד יערי שזוהרו קצת הועם לאחרונה, אבל היה קול מאוד מעניין, בעיקר בגלל היכולת שלו להתנגד לגישת "חמאס על הרגליים", וההסבר לפיו מרות התיאטרון – חמאס דווקא במצב קשה מאוד.

אגב, שוב היה אפשר לראות את הפער בין שני המוקדים העיקריים – האולפן והחוץ. יונית לוי שהגישה את המהדורה באולפן הממוזג, הייתה יכולה להקשות על המרואיינים שלה, להציג גרסאות אחרות, פאזות שונות, דעות מתחלפות. באולפן בכיכר החטופים, עם ההמונים בקהל ורגש הנא – דיברו הרבה יותר אמוציות ופחות מדי חדשות.

דבר מרכזי נוסף שקרה ב-12, לצד הרגש, היה שוב דיון הדעות הדיכוטומי, ההנגדה הקבועה שעושים שם כבר תקופה בין אלה שמדברים על המחיר לבין אלה שמדברים על החזרת החטופים, כאילו מדובר בשני צדדים באותו "ויכוח נוקב" כפי שקרא לו עמית סגל, בלי לשים לב שלא אמור להיות שום ויכוח. שאלת הביטחון ושאלת החטופים לא צריכות להיות מנוגדות – ואם הן מנוגדות, זה בעיקר בגלל ממשלה שהתפרקה מאחריות לאזרחיה.

בסופו של דבר, כל הדרכים אמורות להגיע לאותו המקום. ה-7.10 לא קרה (רק) בגלל אסירים ששחררנו בעסקת שליט הידועה לשמצה, אלא מעל הכל בגלל העובדה שלא נערכנו כהלכה מהצד שלנו. גם הפקרת האזרחים והעובדה שיש לנו כל כך הרבה חטופים קרו כי הממסד הישראלי – יהיה מי שיאמר, אחרי שנים של פירוק מוצלח – פשוט נפל כמו מגדל קלפים מול הנוח'בות ומול חמאס. האחריות העליונה של המדינה היא לדאוג לביטחון שלנו ולהחזיר את בנינו החטופים. זה לא אמור להיות דיון בין שני ניצים, בין דנה וייס מצד אחד לעמית סגל מצד שני. אבל נרמלנו כבר דברים יותר נוראיים מזה אז כנראה שגם זה נורמל.

ועם כל הכבוד לניואנסים, בסופו של דבר שלוש המהדורות נראו פחות או יותר אותו הדבר: כולן הלכו אל אותם המוקדים, כולן נמנעו מפוליטיקאים וכולן החלו באותה הצורה: עם קליפ מוזיקלי ערוך היטב. וכן, יש מצב שאני אצא קצת בומר, אבל לא ברור לי: מה קליפ כזה בכלל עושה בחדשות? חדשות אמורות לספר לנו מה קרה, ולא לנסות ולרגש אותנו. ואולי זו, באמת, רוח הזמן: המהדורות מבינות קצת את מקומן בכוח. שתפקידן הוא כבר לא לספר מה חדש בעולמנו, כי כולנו קיבלנו כל שביב מידע מיד כשהוא קרה, אלא לתת לנו את הסיכום, את האיזון, את הדבר שאיתנו אנחנו אמורים לצאת, את הנראטיב שאיתו נחיה.

עסקת החטופים היא במידה רבה שאלה של נראטיב – מה נזכור יותר? את התמונות הקשות בעזה או את החטופות שחזרו הביתה? וכאן, יש תחושה שהמהדורות מנסות מאוד לשמר את הרגע הזה כחיובי ולהרחיק מאיתנו את החלקים הקצת יותר קשים לעיכול.וכן, היה גם את הרגע של לי נעים, אבל בניגוד לאינסטינקט הביקורתי, אני דווקא מחבב אותו. היה שם משהו מאוד "שכונתי" לכאורה, אבל כנראה שזהו חלק בלתי נפרד מהיום הזה, יום שהמחיש את כל הסמטוכה הישראלית. כזו שיש בה עצב, ופחד וכעס – וגם שמחה טהורה שהתפרצה. אולי זה הרגע שבו המהדורות מצליחות, בכל זאת, להתחבר לקהל שצופה בבית.

עוד אלמנט שנוי במחלוקת היה התיעוד האישי מדי של רגעי השחרור, מעיניהן של המשפחות. ברור לי שהמשפחות עשו את זה מרצונן, ואף גוף שידור לא היה מפרסם משהו בלי הרצון הזה. אבל האם באמת היינו צריכים להיות שם? בעיניי, קצת כמו בקטע שבו עינב צגנאוקר המדהימה צופה בבן שלה, הייתה תחושה גדולה של חוסר נוחות. הרגעים האינטימיים של המשפחות עם יקירותיהן, אחרי הסיוט שהן עברו, אמורים להיות אך ורק שלהן, עם כל הרצון להרגיש שותפים לאירוע. ברגע הזההיה צריך דווקא להוריד רגל מהגז ולתת למשפחות את הרגע שלהן לכאוב, להתרגש ולשמוח ביחד – בלי שניכנס לאירוע. אולי זה הלקח שניקח איתנו הלאה, אל תוך רכבת השדים שעלינו עליה מרצון לחודש וחצי הקרובים.

• ביקורת טלוויזיה
• שבעה באוקטובר
• כיכר החטופים
• יונית לוי
• אודי סגל

מערכת הבחירות האמריקנית הגיעה הלילה לנקודת הרתיחה המרכזית שלה: העימות הראשון, ואולי היחיד, בין סגנית הנשיא קמלה האריס לבין המועמד לנשיאות (והנשיא לשעבר) דונלד טראמפ. העימות, והעובדה שיש לו משמעות תקשורתית רבה מבחינת השאלה "מי יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית?", 54 ימים לפני הקלפיות שייפתחו, אילץ גם את אולפני החדשות בישראל לשים שעון מעורר ולפתוח את האולפנים באמצע הלילה.

>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך
>> העולם עומד לגלות את עוצמתה הפוליטית של טיילור סוויפט

כל ערוצי הטלוויזיה המרכזיים – כאן 11, קשת 12 ורשת 13 – התגייסו לשידור ישיר שקיימה רשת ABC, כולל תרגום סימולטני על המסך (שבעיקר הוכיח כמה ה-AI עדיין לא פיקס). הערוצים שלנו מאוד אוהבים להתקשט בבחירות באמריקה – במובן מסוים זה הג'ואיש טרדישן. כולנו גדלנו על סדרות כמו "הבית הלבן" (או, להבדיל, "בית הקלפים"), נשיאים אמריקאיים היו כאן גיבורי תרבות ומושאי סאטירה, ובאופן כללי הקשר התרבותי והמדיני שלנו לארצות הברית הפך את הבחירות שלהם לקצת בחירות שלנו.

אבל גם כשאנחנו מנגנים שירי לכת אמריקאיים, מתכסים באנגלית מצוחצחת ומוציאים מהבוידעם את כל מומחי אמריקה (למעט שם אחד שבלט בהיעדרו, פרופ' יעל שטרנהל המצוינת, שעורכי החדשות מפחדים כנראה מהפה השמאלני הגדול שלה), בסופו של דבר ובפרפראזה על שירה של קורין אלאל, החלומות שלנו באוויר אבל הראש שלנו עמוק באדמה, ואנחנו בעיקר מרוכזים בעצמנו.

לא היה צריך לחכות הרבה כדי שהנושא הישראלי יעלה ויצוף, כמעט בכל דיון שקיימו בפאנלים השונים באולפנים. זר לו ינחת ויצפה בשידורי הטלוויזיה בעברית, יחשוב ודאי שישראל היא מרכז מערכת הבחירות האמריקנית, ששני המועמדים היריבים עסוקים מעל הראש רק בישראל ובמזרח התיכון, שגורלנו ועתידנו הוא מה שעומד לנגד עיניהם. האמת, כמובן, אחרת לגמרי. במהלך העימות שנמשך שעה וחצי, החלק שבו התייחסו לישראל ולמלחמה במזרח התיכון היה מצומצם יחסית, שתי דקות בלחץ. על מלחמת אוקראינה-רוסיה, למשל, דיברו יותר. ובעיקר העניין הזה שמערכת הבחירות האמריקנית נוגעת בעיקר, אתם יודעים, לאמריקה.

הנושאים שעליהם התקוטטו טראמפ והאריס היו הרבה יותר הגבול עם מקסיקו והאינפלציה, מאשר ציר פילדלפי או סוגיית החטופים. זה נראה יותר כמו מס שפתיים מחייב, משהו שנשיא אמריקאי צריך להגיד – ולא כמו משהו שבאמת בוער להם לדבר עליו. אז למה אצלנו כל כך התעסקו בזה? קודם כל כי אין דבר שאנחנו יותר אוהבים מאשר לעסוק בעצמנו. שנית, כי לדבר עכשיו על נושאים מורכבים כמו בעיית ההגירה האמריקאית – זה לא משהו שמלהיב צופים בארבע וחצי בבוקר; ומעל הכל, כי אנחנו חיים בתקופה סופר חרדתית ואמוציונלית – ואין דרך למשוך את הצופים יותר מאשר הדיונים שמעסיקים אותם ממילא.

בהשוואה בין שלוש הרשתות, נדמה שרק אחת מהן באה לשחק באמת. בחדשות 12, שלפו את כל התותחים הכבדים: יונית לוי, המגישה הבכירה, נשלפה ממיטתה לטובת המשימה; עמית סגל נשלח לוושינגטון יחד עם הכתבת בארה"ב יונה לייבזון; גם הפאנל באולפן היה חד ומלא בפרצופים מוכרים – ערד ניר וקרן בצלאל מהמערכת של חדשות 12, ולצידם אסי שריב ויקי דיין הכריזמטיים. ובעוד חדשות 12 עלו בהרכב הכי חזק – שאר הערוצים בחרו לשלוח את קבוצת המילואים.

כי רשת 13, למשל, בחרה להציב כמגיש את גיל תמרי – בחירה מוזרה מאוד. תמרי הוא עיתונאי ותיק ורב זכויות, בטח בנושאי אמריקה בתור מי שהיה שם המון שנים, אבל הוא ממש לא מגיש טבעי. גם הפאנל שהקיף אותו היה מלא באנשים מוכשרים בתחומם, אבל קשה להגיד שהצליחו לייצר עניין וציפייה. בכאן 11 נבחר כתב חדשות חוץ אחר, מואב ורדי, שההגשה באה לו יותר בטבעיות. גם הפאנל שלו היה יחסית אלמוני מבחינת הקהל הרחב, אבל הצליח לתת ערך מוסף כלשהו.

ואם נחזור לחדשות 12 – הבחירה ביונית לוי לחלוטין הוכיחה את עצמה. להיא לא רק מגישת החדשות הבכירה של הערוץ (ויהיו שיגידו של המדינה), אלא גם מישהי ששורשיה נטועים בפוליטיקה האמריקאית. רואים שהיא יודעת על מה היא מדברת, והניווט שלה מול שריב, דיין, ניר ובצלאל – הושפע מאוד מהעובדה שהיא שוחה בתחום (אגב, הערוצים הנוספים שבחרו לשלוח את מגישת החדשות הבכירה שלהם להגיש את העימות, היו ערוץ 14 שהציב את מגי טביבי וערוץ החדשות החדש I24News ששיבץ את מירי מיכאלי, כדי להראות שהם משחקים על המגרש של הגדולים. פחות עבד).

העימות עצמו, אגב, הרגיש בעיקר כמו מופע טלוויזיה די חלול. בלי קהל באולפן, עם שתי הפסקות פרסומות קבועות מראש, ושני מועמדים שעסקו בעיקר בהתגוששות ביניהם – ולא באיזו השוואה של אידיאולוגיות. קמלה האריס ניסתה להביא עובדות ולדבר כמו בן אדם נורמלי, דונלד טראמפ פשוט היה דונלד טראמפ, שיקר במצח נחושה (34 שקרים ספרו בודקי העובדות שעשו עבודה מעולה בזמן אמת) והביא אמירות מחופפות לחלוטין. אבל טראמפ עושה את הטראמפ כבר כמעט עשור, מאז חדר לחיינו כפוליטיקאי. קשה להגיד שדווקא שקר מסוים יגרום פתאום למצביעים להתרחק ממנו.

בעיתונות ובעולמות הניתוחים הסטטיסטיים, אנחנו מיד צפויים לשאלת השאלות: מי ניצח בעימות? האמת היא שבסופו של דבר, לטוב ולרע, זה לא כזה משנה. העימותים הם ספקטקל נהדר לרשתות הטלוויזיה (וגם מניבים הרבה רייטינג), אבל הבחירות בארצות הברית כבר לא קמות או נופלות על איזו אמרת כנף של מועמד. הודעת התמיכה של טיילור סוויפט בהאריס, למשל, משמעותית בהרבה. הדעה הרווחת הייתה שהאריס ניצחה בעימות בנקודות – גם פרשנים רפובליקנים בפוקס ניוז הסכימו עם זה – אבלבסוף, השאלה מי יהיה נשיא ארצות הברית בעוד 55 ימים תלויה, כרגיל, במספר מדינות קטן יחסית, במספר מצביעים קטן יחסית, ובמשתנים שאין לנו שום דרך לדעת חודשיים לפני הדבר האמיתי.אז בינתיים, עסוקים בשואו. ומי יודע להפיק שואו טוב כמו האמריקאים?

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קאמלה האריס
• דונלד טראמפ
• יונית לוי
• בחירות בארצות הברית

לא נעים להודות, אבל זו האמת: כדי להיות שפוי בתקופה הזאת במדינת ישראל, היית חייב לקיים סביבך איזשהו מימד של הדחקה. להוריד מסכים, להתרחק מהחדשות, לעזוב את הרשתות החברתיות – ולהתמקד במה שסביבך. בעבודה, בחברים, במשפחה, במה שעושה לנו טוב בתוך כל הקושי, מתוך ידיעה ברורה שכל נגיעה בים הכאב סביבנו עלולה לזרוק אותנו לבור ללא תחתית. וגם ככה קשה.אבל יש ימים שבהם הים עולה על גדותיו. יום כזה היה ה-1 בספטמבר 2024 – היום שבו קיבלנו סופית, אחרי שלל שמועות (מרתיחות), את הבשורה המרה על מותם של ששת החטופים שלמדנו להכיר בשמם: עדן ואורי, אלכס וכרמל, אלמוג והירש. ולא רק את חומת ההדחקה שלי הרגע זה שבר. הוא שבר גם את ההסתדרות ואת חברות ההיי-טק ואת בתי העסק הקטנים – ומתברר שגם את מהדורות החדשות.

>> אחרי לילה היסטורי של מחאה בתל אביב: איפה מפגינים היום?

כל מי שראה את מהדורות ליל אמש (ראשון), לא יכול שלא היה לחוש דה ז'ה וו ברור ל"ליל גלנט" – הלילה שבו רחוב קפלן, כיכר הדמוקרטיה ונתיבי איילון התמלאו באנשים שיצאו להפגין ספונטנית, מתוך כעס על התמשכות ההפיכה המשטרית; אבל הפעם הכעס הרבה יותר דוקר בלב, הכאב הרבה יותר חזק. כאן זה כבר לא ויכוח על דמוקרטיה. כאן אלה כבר חיי אדם שזעקו אלינו מהצד השני. שישה בני אדם שכל אחד מאיתנו היה יכול להיות בנעליהם, שש נשמות שהבהירו את עומק ההפקרה שהחלה ב-7 באוקטובר ונמשכת גם כמעט שנה אחרי.

שלוש מהדורות החדשות הבינו את גודל השעה ועשו את מה שלא עשו באותו "ליל גלנט": סיפקו שידור מורחב. המהדורות של כאן 11, קשת 12 ורשת 13 – כולן שלחו נציגים לאולפן החי שהוצב בגשר בגין. התחושה מכל מי שהיה מעורב במהדורות האלה הייתה תחושת הדחיפות. ההבנה שרגע האמת כבר כאן.

מהדורת חדשות 12, המהדורה הנצפית ביותר, בחרה בנשק המיידי והברור שלה: הרגש. היא פתחה את המהדורה שלה, קודם כל, בדברים שמעוררים בנו את הצמרמורת – צעקות המשפחות בלוויות, תיעוד הדרך הארוכה שהמשפחות עברו עד הנה, ושידור מהפגנת הענק. קשת תמיד ידעה לייצר שואו, וכאן היא ייצרה שואו שמצליח להדביק אותך כקהל – כמו תמיד – בגלל היכולת לגעת ברגש האותנטי. ומי שהעבירה את זה בצורה הטובה ביותר הייתה יונית לוי.

ליהוק מגישי המהדורה לא היה מקרי: יונית לוי, המובילה, נשלחה לקפלן וקרן מרציאנו נשארה באולפן. מרציאנו החדה והאמוציונלית היא כמעט ההיפוך מדני קושמרו הממלכתי והמהוגן; ויונית – דווקא היא, שתמיד זוהתה (בצדק) כקורקטית וכמקצוענית ללא פשרות – ברגע הזה נתנה לרגש לסחוף אותה. הקראת השמות עם הדמעות שלה, כולל התקלה שבה קולה נדם לרגע, היו הרגע שבו בקשת 12 סימנו לנו: קרה כאן משהו יוצא דופן. גם בתוך השנה השחורה הזאת שעוברת על כולנו. "הלוואי שהיו תמונות כאלה ב-8 לאוקטובר", היא אמרה ברגע של כנות – וסימנה את הקונצנזוס, נכון ללילה הזה לפחות.

השואו נמשך כשעברו לאולפן – מרציאנו היא זו שהובילה את הפאנל, יחד עם ארבעה כתבים עיקריים: ניר דבורי, שסיפק את הפרטים על החילוץ; אלמוג בוקר, הרכש הטרי מחדשות 13, שהוסיף גם הוא פרטים על האירוע – וגם דפנה ליאל וירון אברהם, שהביאו את "שיחת הצעקות" בקבינט. גם כאן, העובדות לקחו צעד קטן אחורה לטובת השואו: יצירת העימות החזיתי ("גלנט נגד שרי הימין") ובנייה של הכל בתור דרמה אנושית. גם הציטוט האווילי של דודי אמסלם הובלט והודגש. המטרה לא בהכרח להחכים – אלא לעורר אותנו רגשית. להזיז אותנו מהכיסא.

מעבר לבחירה במי שהיה שם, צריך גם לדבר על מי שלא היה שם: עמית סגל, מי ששימש ומשמש כקול בולט בתקשורת נגד עסקאות ובעד כל מה שנתניהו יגיד לו להיות בעדו, לא היה בפאנל באולפן וגם לא בקפלן. אפשר כמובן יהיה למצוא לזה הסבר הגיוני, אבל נדמה שזה קשור גם לעובדה שבקשת 12 – אולי בניגוד למקרים קודמים, כמו למשל יום השיבוש במחאת קפלן – החליטו לקחת צד ולהבהיר עמדה בעד עסקה, או לפחות בעד תשובות מהנהגת ישראל לשאלה "לאן לעזאזל הולכים אחרי היום הזה".

גם מהדורת חדשות 13נפתחה עם רגש – אבל עם רגש מסוג שונה. אם 12 הלכו עם העצב והדמעות, ברשת 13 הלכו עם הזעם. בבחירה לא שגרתית, אודי סגל לא התחיל את המהדורה ליד השולחן – אלא במונולוג סטנדאפ. הוא דיבר על תחושת ההחמצה של היום הזה ועל החטופים שקיוו שנגיע – אבל אנחנו לא הגענו. אבל אם בקשת 12 המשיכו עם הרגש, ב-13 מה שהמשיך את הנאום הפרוגרמטי של סגל היה דווקא רביב דרוקר, שהביא את העובדות כהווייתן. גם הוא מתח את הקו לליל גלנט, אבל הוא הצליח לעשות את מה שחיפשתי במהדורה: אוקיי, כולם עצובים והכל מאוד מרגש, אבל מה עושים? איפה הדברים עומדים?

וברשת 13, כפי שמרבים לעשות שם לאחרונה, הלכו לא עם הקליפים האמוציונליים אלא עם הארדקור ניוז. הם כמובן נתנו את המקום לקפלן, אבל בנוכחות פחות גדולה משל 12; במקום זה, מי שמילאו את זמן האוויר היה הצוות שנשאר באולפן – דרוקר, הכתבת המדינית מוריה אסרף-וולברג, הפרשן הצבאי אלון בן דוד והכתב הצבאי אור הלר. 13 הלכו לא עם האמוציות, אלא עם העיתונאים שלהם – הטאלנטים שממלאים את המסך, והשאירו צוות רזה יחסית בקפלן (בהובלת הילה קורח). אם 12 שלחו פאנל של חמישה אנשים (לוי, מיכל פעילן, עופר חדד, ישראל זיו ואמנון אברמוביץ') – ב-13 היו שלושה. ההימור היה על מי שנשאר באולפן המקורי.

הגישה השונה מכולם היתה של כאן 11. אולי בגלל שהם לא צריכים לרדוף אחרי רייטינג, תאגיד השידור נקט בגישה המנצחת. הם לא זנחו את הרגש, אבל הם כן הביאו את העובדות כהווייתן – כולל כמה סיפורים מרעננים (מה שלא היה ל-12 ול-13, שהתמקדו בעיקר בהדלפות מהקבינט); מהסיכויים לשחרר את החטופים (גילי כהן), דרך המסלול הרוסי לעסקה (שחשף אליאור לוי) ועד רועי שרון שפירט בדקדוק כיצד בדיוק התנהל המבצע לחילוץ הגופות. בכאן 11 האקשן האמיתי היה הסיפורים החדשים של הצוות באולפן, ולא ההפגנה – גם אם ניתן לה מקום (עם זאת, יש לציין שדווקא שם היו ראשונים לרדת משידור, בהחלטה עגומה ועקומה למדי, לפני כיבוש האיילון בידי המפגינים).

מה שהמלחמה הזאת מדגישה יותר מכל, זה כמה מהדורות החדשות הבינו את מקומן בשרשרת המזון. את הידיעה על מותם של החטופים קיבלו הישראלים במקרה הטוב בבוקר, ובמקרה הרע יום קודם דרך השמועות והטלגרמים. מהדורת החדשות כבר לא כאן כדי לספר לנו מה קורה – אנחנו יודעים. היא כאן כדי לנסות ולתת לנו חוויה קולקטיבית; להשתתף בצער, לכעוס יחד ולנסות בעדינות להציע איזשהו פשר במציאות הסבוכה – ואולי, בקצה, גם להניע לפעולה.

האם זה הדבר הנכון למהדורת חדשות? רבים יטענו שלא, כי זה הרגע שבו עיתונאים מפסיקים לעסוק בעיתונות ועוברים לקמפיין השפעה. אבל יש מקרים שבהם גם התקשורת אמורה להבין את המקום שבו היא צריכה להפריד את האמת מהשקר. להבהיר למי שצריך שכבר אי אפשר יהיה לסמם אותנו עם ססמאות על "ניצחון מוחלט" או "הלחץ הצבאי". הטקטיקה של ממשלת ישראל נכשלה, כי היא הותירה אותנו עם שש גופות – במקום שישה אנשים חיים. וזה כל הסיפור.

כן, אנחנו חיים בעידן של פוסט אמת, ולבולשיט הרעיל יש ערוץ טלוויזיה ורדיו וגם כמה רשתות – אבל בסופו של דבר יש גם עובדות. והעובדות הן שמשהו בערך חיי האדם, באמונה שמדינת ישראל תעשה הכל למען אזרחים שלה שנפלו בשבי – נשבר שבר עמוק. משבר האמון הענק שהחל ב-7 באוקטובר, הפך למשהו שכבר אי אפשר להסוות בסיסמאות. זה היה הרגע שבו גם אולפני החדשות הקורקטיים כבר לא יכלו להסתיר את הכאב, את הכעס וגם את הדמעות.

• ביקורת טלוויזיה
• שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• כאן 11
• קשת
• רשת 13
• יונית לוי

זה לא יקרה היום, כנראה, אולי גם לא מחר, אבל כולם יודעים שהספירה לאחור לקראת הרצח הפוליטי הראשון של עיתונאי בישראל הולכת ומסתיימת. זו כבר כמעט לא שאלה של "האם זה יקרה?", אלא רק עניין של "מתי זה יקרה". גם המאבטחים שהוצמדו בשבוע האחרון ליונית לוי, דנה ויס, רינה מצליח וגיא פלג לא הצליחו ולא יצליחו לסדוק דבר בחומת האדישות הציבורית. ואיך יצליחו? הציבור נמצא הרי תחת מתקפה על התודעה בעצמו. אלימות זה טוב, אומרים לו בטלוויזיה, רק לא כשהיא מופנית נגדנו העיתונאים שעל המסך.

חיי אדם אינם שווים דבר, נהמו פרשנים ודרשו שברחבי הארץ ישראלים מלוד ומבת ים יספרו גופות. אחר כך הם נדהמים: מאיפה מגיעה כל האלימות הזאת?

בשבועות האחרונים ראינו על המסך עיתונאים שדורשים יותר אלימות, יותר דם, יותר מלחמה. ראינו ערוצי טלוויזיה שמוכנים להכשיר גזענים פירומנים כי מישהו סבור שהם מביאים רייטינג. ליבם של עורכי המהדורות היה גס במחדל הקורונה, במחדל הסרטן בקרב חיילי כיפת ברזל, במחדל המירון. חיי אדם אינם שווים דבר, נהמו בליבם פרשנים ודרשו שברחבי הארץ ישראלים מלוד ומבת ים יספרו גופות. אחר כך הם נדהמים: מאיפה מגיעה כל האלימות הזאת?

זוהי שעתם הגדולה של מגלגלי העיניים וסוכני הווטאבאוטיזם, של תועמלני השלטון ושליחי ההונאה שלו, כי עכשיו הכל מותר ואין זוועה שלא לגיטימי לתמוך בה. 228 דקות מסך קיבל איתמר בן גביר בשבוע האחרון, יותר מכל פוליטיקאי אחר למעט נתניהו כנראה, הדגמה מופלאה מצד עורכי המהדורות כיצד מוסיפים שמן ונפט ואבק שריפה למדורת השנאה הבוערת. והאש המובערת באולפנים ונשלחת אל המסך בסלון שלכם חוזרת עכשיו לשרוף אותם.

לא צריך להיות חוקר מז"פ בכיר כדי לעקוב אחר סימני הדרך שהותירו אחריהם המציתים. ההסתה של יאיר נתניהו, שמעון ריקלין, ינון מגל ודומיהם נגד התקשורת מתועדת היטב ומשמשת להלהטת קבוצות ווטסאפ וטלגרם, שם הדרישה לפגיעה ישירה בעיתונאים כבר הופכת גלויה ומלווה בקריאה לפעולה. כל עיתונאי ופובליציסט שמעז לזקוף ראש ביקורתי נגד הממשלה והעומד בראשה הופך מטרה מיידית לקללות, איומים ובריונות ברשתות. המטרה היא להשליט פחד. זו המשמעות הישירה של המילה "טרור".

העורכים טוענים שהם מרגיזים את שני הצדדים וזו לכאורה הוכחה לצדקתם, אבל זו סימטריה שקרית שמוסיפה שמן לשריפה המשתוללת ומכשירה את האלימות

הפחד הוא עכשיו העורך הראשי של המהדורות ושל תוכניות האקטואליה. הם מפחדים לשים על המסך את לוסי אהריש לבדה, אז הם מצמידים אותה לחיים אתגר. הם מפחדים ממה שיש לאמנון אברמוביץ' לומר אז הם מצמצמים אותו ל"שש עם" ומעלימים אותו מהמהדורה המרכזית. העורכים טוענים שהם מרגיזים את שני הצדדים וזו לכאורה הוכחה לצדקת דרכם, אבל זו סימטריה שקרית שמוסיפה עוד שמן לשריפה המשתוללת, גוזרת גזירה שווה בין סימונם של עיתונאים כאויבים (מימין) ובין ביקורת מקצועית לגיטימית על עיתונאי המהדורה (משמאל), וכך מכשירה את האלימות.

השאלה שנותרה פתוחה היא מי יהיה העיתונאי הישראלי הראשון שירצח בידי ישראלי מוסת. אפשר להמר, אם רוצים קצת רולטת מוות, שזה לא יהיה מישהו חשוב מספיק כדי שמעסיקיו ישכרו לו אבטחה צמודה. זה עשוי להיות מישהו לא שמאלני בכלל (כמו איילה חסון שספגה אבנים ממתנחלים בלוד) או מישהו שאינו נמצא על המסך (כמו מנכ"ל חדשות 12 אבי וייס, שביביסטים איימו להתייצב בביתו במצוות יאיר נתניהו) או מישהו שסתם ניסה לעשות עבודה עיתונאית בשטח (כמו יואב זהבי ורוליק נוביצקי מכאן 11 שחטפו מכות בשכונת התקווה מעבריינים חמומי מוח).

האסון כבר כאן. רק התוצאות הסופיות שלו עדיין לא התקבלו, הרולטה עדיין מסתובבת והפור טרם נפל, אבל כולם יודעים בדיוק איך זה הולך להיגמר. זו תהיה שוב שעתם של מגלגלי העיניים. יש להם כל כך הרבה שעות עכשיו.

• המסך
• ערוץ 12
• כאן 11
• ערוץ 13
• רשת 13
• יונית לוי
• עמית סגל
• טור דעה