>> פורסם לראשונה ב-27.7.25
קוניצ'יווה תל אביב – יש לך פסטיבל יפני. בחודש יפן, שהושק אמש (שני) רשמית בנוכחות שגריר יפן בישראל, השבילים המפותלים של הדיזנגוף סנטר מתחפשים לסמטאות טוקיו, ובכל פינה מתקיימות פעילויות תרבות ואמנות לקטנים ולגדולים. וכן, זה חמוד וכיפי בדיוק כמו שזה נשמע. את הסימנים המקדימים תוכלו לראות כבר בכניסה: שערים אדומים בסגנון מקדש יפני, עצי דובדבן ומנורות נייר אורז, ודקורציה מושקעת. מכאן ואילך מתחיל צונאמי של סדנאות ואירועים חינמיים, ובתשלום, הרצאות, טורנירים ועוד ועוד.
>> כאב משותף: רביע ויהלי הם הרומיאו ויוליה הגאים של המזרח התיכון

את מרכז תשומת הלב תופסת בגווני ורוד מתקתקים חנות הפופ אפ הרשמית של המותג הלו קיטי. בובות, משחקים ואביזרים של הלו קיטי בעיצוב יפני מדברים בשפת ה-KAWAII, ואפילו גשר ברוריה כבר שינה צורה והפך לגשר הלו קיטי. חוץ מסדנאות ועמדת בייבלייד מקצועית על גבי זירות רשמיות עם מדריך מקצועי וספירת נקודות, יתקיימו במסגרת חודש יפן אירועי קונספט מיוחדים בחלוקה לשבועות: שבוע פוקימון (10-14.8), עם עמדת התנסות במשחק בקונסולות סוויץ' ויריד צבעוני להחלפת קלפים עם מעריצים מכל הגילאים; שבוע וואן פיס (18-10.8), בשיתוף לגו עם עמדות צילום צבעוניות, מתנות וסטי לגו חדשים פלאס אירוע מדובבים לסדרת הקאלט (20.8); וטורנירי וואן פיס ויוגי-הו ועוד בהרשמה מראש.

קולנוע לב יתרום את חלקו לחגיגה בליינאפ של סרטים יפניים איקוניים לילדים ולמבוגרים, חלקם מדובבים, כגון "השכן הקסום שלי טוטורו", "אבודים בטוקיו" וקגמושה". טוקיו מרקט, אסופה של דוכני שופינג יפני חמודים, מרכז במקום אחד עסקים קטנים וטרנדים מארץ השמש העולה: עצי בונסאי ננסיים וקרמיקה יפנית, אופנה, אקססוריז ומתנות מעוצבות, וגם דוכנים מתחלפים לכלי כתיבה ואמנות, צעצועים מסורתיים ועוד ועוד. לגרגרנים שבינינו, הפסטיבל היפני הוא חגיגה שיכולה לחסוך לא מעט כסף על כרטיס טיסה: תמצאו כאן דוכני יקיטורי ונציגות של מסעדת ראמן תלפיות החיפאית עם ראמן עוף, טבעוני וצמחוני וקוקטייל סאקה יוזו פיז, ישנה גם מאצ'ה משובחת ממחוז קגושימה ודוכן דים סאם, מעדנייה יפנית שמציעה אוניגירי ומוצ'י בטעמים ועוד ועוד.

בדוכנים המתחלפים כדאי לשים עין על טופו אן הנהדר מבנימינה, על צנצנות המותססים של הגסטרונומית טומוקו נקמורה, ועל PECO SWEETS – הקונדיטורית היפנית ארינה פורוקאווה שמכינה אייאקי (פנקייק בצורת דג ממולא בקרם), טונקרון (מקרון בסגנון יפני) ושינגן מוצ’י (מוצ’י עם קמח סויה וסירופ שחור) וגם לחמניות חמודות בצורת חיות. HIMECHAN, או בשמה המלא הירוקו אסתר צדיק, מביאה מקרית ביאליק טנטנמן (אטריות נודלס), ציאר-סיודון (קערת אורז מוקפץ), אודון וקארי יפניים על מלא, ובדוכן MAJIKKU של שירה וודה – ממייסדות NEWIJ, רשת נשים יפניות ישראליות שהתאגדה להקים דוכני מזון מיוחדים עבור הפסטיבל, יגישו משקאות תה וקפה בפחיות מיפן.

עוד אלמנט מהותי הוא הסדנאות – חלקן חינמיות, אך לא מעט מהן בעלות שבממוצע תצא כ-250 ש"ח להורה וילד, ו-200 ש"ח למבוגר. למשל: סדנת אוריגמי לכל המשפחה בשיתוף המרכז הישראלי לאמנות האוריגמי, סדנת בנייה וקישוט של עפיפונים יפניים וסדנת צביעה באמצעות AI, סדנת קוקודמה וסדנאות בוטניקה יפנית בשיתוף הגן הבוטני, וסדנת קנדמה – משחק יפני מסורתי שאומרים עליו שהוא כבש את העולם, אבל עוד לא נכבשנו. תוכלו ללמוד כאן קליגרפיה יפנית מסורתית וצביעת נייר אורז בשיטת שיבורי, וגם פורושיקי, שהיא אמנות העטיפה היפנית.

הדובדבן שבקצפת בפסטיבל, חוץ מהאוכל כמובן, קורה על הבמה המרכזית: מופעי תרבות ואמנות יפניים מתחלפים, שמביאים עוד זוויות מעניינות מארץ השמש העולה. בתחילת השבוע התקיים מופע קנדו, אמנות הסיף היפנית, ובפתיחה אמש הלהיבו את הקהל מתופפי טאיקו לייף – האקדמיה לתיפוף יפני מסורתי. החל מהשבוע הבא יעלו בזה אחר זה לוחמי סומו סנטר ישראל, שידגימו ויספרו על אמנות הלחימה כבדת המשקל ומופע מחול יפני מסורתי (הידעתם שביפן מאמינים ששירה וריקוד מביאים איתם אריכות ימים, שמחה והרמוניה? חיוני לנו).

יהיה גם מופע היאבקות בהשתתפות אחד מגדולי המתאבקים בכל הזמנים, ג'ושין "ת'אנדר" לייגר, שיגיע מיפן במיוחד לכבוד הפסטיבל, ועוד ועוד. עם כל הכבוד לאמנות ולספורט, שיא החמידות יקרה בתצוגות צבעוניות ומושקעות בהשתתפות חברי הקהילה הישראלית של אופנת הרחוב היפנית, שסוף סוף יכולים להתפרע כאוות נפשם ולהביא את הקוספליי לשיא היצירתיות. עם שפע הפעילויות העצום שאין סיכוי להספיק את כולו, עכשיו רק צריך להבין איך אומרים FOMO ביפנית.
חודש יפן בסנטר, עד שישי (22.8), פרטים וכרטיסים באתר

• אוכלים שותים
• פסטיבל
• דיזנגוף סנטר
• אוכל יפני
• יפן
• יפני
• תרבות יפנית

>> מירב כהן היא חיפאית, כוריאוגרפית משנת 2008, זוכת פרס שרת התרבות והספורט, יצירותיה מציגות בפסטיבלים ותיאטראות בארץ ובחו"ל והיא ייסדה את להקת המחול "שינוע", יוצרת במסגרתה ופועלת לקידום המחול באזור הצפון.ביום שלישי הבא (13.5 20:30) תעלה במרכז סוזן דלל בתל אביב יצירתה הכוריאוגרפית "טראנס אוואטר" (פרטים וכרטיסים כאן) שמציגה סיפור מסע של גילוי עצמי ושינוי, המציע חוויה מענגת ואפלה בה הגוף הוא סמל לשחרור ולמרדף אחר החופש.

>> בתים נמוכים של פיות ואחלה מקום לדייטים // העיר של הלל ינאי שני
>> בית לגבר יהודי מרשים ובר לפנק בו ת'תחת // העיר של יונתן בלומנפלד

1. נחל שיח

אחד המסלולים היפים בתוך העיר חיפה. מסלול טיול שיש בו נוף מעיינות ובעיקר הרבה היסטוריה, טבע מהמם ואוויר נפלא. פינת חמד שמלווה אותי כמו ציור מהילדות. הרבה זכרונות, ריחות וחלומות. ממליצה להגיע לטייל שם.

2. הפירמידה

מרכז לאמנות עכשווית נמצא בוואדי סאליב במקום מתקיימים אירועי אמנות ותרבות המבנה מלא בחללים מעניינים, מאוד שונים אחד מהשני. אני ממליצה להגיע לאזור וליהנות מאירועים ותערוכות. הפירמידה נמצאת ליד שוק הפשפשים של חיפה, אזור צבעוני ותוסס עם בתי קפה, אפשר למצוא הרבה מציאות בחנויות בשוק וליהנות במקביל מאירועי אומנות מסקרנים.
ואדי סאליב 30

3. תל שקמונה

צמוד לחוף הים של בת גלים, חוף בתולי בתוך שמורת טבע ימית, המלא במפרצים קטנים. אני מאוד אוהבת לטייל שם לבד או עם הילדים שלי. זה חוף מאוד אותנטי, נעים לטיול או לפיקניק מול הים.

4. קפה גולדמונד ספרים

אחת מפינות החמד של חיפה. נמצא בתוך שוק תלפיות. אווירה טובה קפה מעולה ומלא ספרים שיש לי אהבה גדולה אליהם. אני אוהבת להגיע לבד לשתות קפה או לפגישות עבודה. ממליצה לאוהבי הקפה והספרים.
עקרון 6

5. מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

אני מלמדת בהשראת טכניקת מחול הבוטו תיאטרון מחול יפני, ובאופן אישי אני מאוד אוהבת את התרבות היפנית. התערוכות במוזיאון נפלאות ונותנות הצצה לתוך עולם אחר, קסום ומסקרן. הן נותנות לי הרבה השראה כשאני נכנסת לסטודיו ליצור כוריאוגרפיה חדשה. ממליצה לכולם להגיע ליהנות מהתערוכות. המוזיאון ממוקם במרכז הכרמל, צמוד לטיילת לואי, מקום מרכזי שכיף להסתובב בו.
שדרות הנשיא 89

מקום לא אהוב בעיר:

לשכונת הדר בחיפה יש פוטנציאל ענק להפוך לאזור מרכזי ותוסס. פיתוח האזור מאוד איטי, למרות שהרבה צעירים ובעלי עסקים מזהים את הפוטנציאל באזור ומגיעים אליו. האזור מרגיש נטוש וישן. הגיע הזמן שהעירייה תיקח את הרחובות של הדר תחדש ותשדרג את השכונה היפה הזו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לאחרונה בפצ'ה קוצ'ה. היה מלהיב ומסקרן. זה בהחלט פתח לי את הלב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז פרוץ המלחמה אני נכנסת לסטודיו עם ספר השירה ״שם ידעתי חמדה״ של דליה רביקוביץ. אוהבת אותו במיוחד. השירים תמיד רלוונטים ומשקפים כמו מראה את המציאות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני מעבירה שיעורי תנועה בהתנדבות לילדים בעלי צרכים מיוחדים. המפגשים האלה הם חוויתיים ומרגשים.

מי החיפאי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בתיה קלייט ברנטל, ראש אגף תרבות בעיריית חיפה. מביאה איתה רוח רעננה וחדשנית לעיר. מקדמת את התרבות בעיר ופרט את תחום המחול.

מה יהיה?
שאלת השאלות. אחרי תקופה קשה של מלחמה ושיש עוד חטופים בעזה, נקווה שכולם יחזרו הביתה עוד היום, כי ככה אי אפשר להמשיך. כולנו עברנו המון כאב וצער. מקווה כמו כולם לימים טובים ושקטים יותר.

• העיר שלי
• מחול
• חיפה
• בתי קפה בחיפה
• פצ'ה קוצ'ה
• יפני

לרגל פתיחת שנת הלימודים, בערך, השבוע עולים למסכים בישראל שני סרטים על מורים ותלמידים, המצטרפים למה שנראה כגל קולנועי בינלאומי. שלא כמו האיטלקי החביב "עולם מפריד בינינו", "חדר מורים" הגרמני ו"תמימות" היפני מתארים מפגשים פחות ידידותיים בין המורים לתלמידיהם, מה שהופך אותם למורכבים ומעניינים יותר.

>>

"חדר מורים", שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר לשנת 2023, מספר על מורה טובה שמסתבכת עם תלמיד עקב סדרת גניבות בבית הספר. התסריט המשובח מפתח סיטואציה מוסרית ומערכתית מאתגרת, ומותיר את הצופים מרותקים ולא מחויכים. "תמימות" של הבמאי הנפלא הירוקזו קורה-אדה ("סיפור משפחתי"), פחות שלם אך בסופו של דבר יותר מרגש.

זו הפעם הראשונה מאז סרטו הראשון "מברוסי" מ-1995 שקורה-אדה לא כתב את התסריט. זה ניכר במבנה הלבירינתי של "תמימות", שמעלה באוב את "ראשומון" של קורוסאווה בהגישו את האירועים משלוש נקודות מבט שונות. התסריטים של קורה-אדה לרוב נדמים פשוטים יותר על פני השטח, אף שגם הם צופנים סודות ומייצרים התרשמויות ראשוניות שגויות. את התסריט של "תמימות" כתב יוג'י סקמוטו, תסריטאי בכיר בטלוויזיה היפנית, והוא זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2023. את הפרס השני שהוענק ל"תמימות" בקאן מוטב לא להזכיר, משום שהוא חושף משהו שהסרט אינו ממהר לגלות.

"תמימות" (במקור: "מפלצת") מתחיל כמו סיפור מסוג אחד, ובהדרגה מתגלה כסיפור מסוג שונה לגמרי. זה תרגיל הטעייה מכוון, שנועד להפוך את הצופים לשותפים לעיוורון של הבוגרים בסרט. מינאטו, תלמיד כיתה ה', מתנהג מוזר. יום אחד הוא חוזר הביתה עם נעל אחת, ופעם אחרת הוא בורח אל מנהרת רכבת נטושה. כשאמו סאורי, המגדלת אותו לבד, שואלת מה קורה איתו הוא אומר שיש לו "מוח של חזיר". כשסאורי (סקורה אנדו מ"המשפחה שלי") מבקשת לדעת מי אמר לו את זה, מינאטו מפנה את האצבע למורה החדש, שגם דחף אותו. האם הדואגת פונה למנהלת בית הספר ודורשת את הרחקתו של המורה הבריון. המורה טוען להגנתו שמינאטו מתעלל ביורי העדין, ואנחנו לא רוצים להאמין שמינאטו הוא ילד כזה.

המערכת מתגודדת סביב המורה ומנפיקה התנצלויות סתומות, ועל אף עקשנותה סאורי אינה מקבלת מענה ראוי. נדמה שלמנהלת יש אג'נדה פרטית משלה. הסצנות האלה קצת מוזרות, ורומזות לבעיה שיטתית במערכת אטומה. או שאולי זה משהו יפני כזה. אלא שאז הסרט חוזר אחורה, ומציג את האירועים מנקודת מבטו של המורה החדש, והוא מתחיל להיראות הרבה יותר אנושי ונחמד. אבל האמת של מה שקרה שם עדיין חמקמקה. לפעמים התבנית התסריטאית השאפתנית מעט מסורבלת, ושאלות מסוימות אינן מקבלות מענה מספק (בעיקר אלה שעולות מהסצנות הרפטטיביות שבהן סאורי באה לבית הספר).

אבל המערכה השלישית של הסרט מגלה פנים חדשות וכואבות של הסיפור, ומעניקה משמעות לאופן חשיפתו. לא ארחיב מחמת הספוילרים, לכן אכתוב רק שזה יותר סיפור על התלמידים מאשר על המורה. אחד הדברים היפים ב"תמימות" הוא האופן שבו הביטוי "מוח של חזיר" מקבל משמעויות חדשות מההקשרים השונים שבהם הוא נהגה, ומכינוי מעליב הוא הופך לתובנה עצובה. הכל מוביל לסערה גדולה, פיזית וגם סמלית, אולי מדי. האפילוג שבא אחריה נתון לפרשנות, ויש להניח שתמצאו את עצמכם מתווכחים על משמעותו.

קורה-אדה התגלה כיוצר בעל קול ייחודי עם סרטו השני "החיים שאחרי" מ-1998, המתרחש במעין מוסד בירוקרטי שאליו מגיעים אנשים מיד אחרי מותם. במהלך שהותם שם עליהם לבחור זיכרון אחד ויחיד שאותו יישאו עמם לנצח. המטלה הזאת גורמת להם לבחון את חייהם מחדש, ולהתמודד עם אמיתות שלא העזו להתמודד איתן בחייהם. "החיים שאחרי" המופתי משמש מעין מפתח לקריאת רבים מסרטיו הבאים, שגם בהם המתים "עדיין מתהלכים" (כשם סרטו השישי) בין החיים, והחיים מתמודדים עם העובדה שלא עמדו בציפיות של אחרים, וגם לא באלה של עצמם מעצמם.

ב-2018 "המשפחה שלי" – על משפחה של גנבים שבעצם אינם קרובי משפחה – זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. אחרי השיא הזה בקריירה, קורה-אדה ניסה את כוחו בבימוי סרטים מחוץ ליפן. "סיפור חיי" הצרפתי (עם קתרין דנב וז'ולייט בינוש) ו"ברוקר" הקוריאני היו פחות מוצלחים וסבלו ממידה של זיוף רגשי. "תמימות" מחזיר אותו למולדתו, ולשפה שלו, שבה נטייתו המסוימת לסנטימנטליות מאוזנת על ידי נוקשות תרבותית. התוצאה היא סרט יפה ונוגע ללב, למרות כמה סצנות לא לגמרי מכווננות במערכה הראשונה.

3.5 כוכבים
Monster בימוי: הירוקזו קורה-אדה. יפן 2023, 125 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• יפני
• קולנוע זר

בהתחלה אולי חשבנו שמדובר בטרנד זמני וחולף, אבל אנחנו שמחים לגלות שהתבדינו- המאצ׳ה כאן כדי להישאר. ירקרק ופוטוגני, ריחני, בריא ומעורר, והפרחים הולכים לכמות הקפאין שבכוס. אנחנו אוהבים קפאין. ובכל זאת, לא פשוט למצוא בתל אביב מאצ'ה ראו לשמו החמוד, אז יצאנו לבדוק איפה שותים את התה הירוק בגרסתו הטחונה לדקות. גם כי הוא בריא, אבל בעיקר כי הוא טעים ומעורר.

HOC

בהוק עושים את כל דברים לפי הספר, וברמת דיוק מופתית. את משקה המאצ׳ה מקציפים מול עינכם הרואות, התערובת כמובן מובחרת מיפן והחלב הוא חלב שקדים – התוספת האולטימטיבית למשקה, משום שהוא לא מאפיל על טעמו הדומיננטי של השלוק. אגב יש גם עוגת מאצ׳ה בחושה ונימוחה, או עוגיית מאצ׳ה עם שוקולד לבן – אם בא לכם סט.
התבור 2, הרבי מבורך 3, טרומפלדור 6

Orby

ברור שתמצאו מאצ׳ה בבית הקפה האופנתי של פלורנטין, לצד משקאות עשבוניים מסקרנים נוספים. אורבי משתמשים בתערובת המאצ׳ה של החברה הישראלית Mix&Matcha, של הצמד מיה שנידמן ודניאלה קולבר, שמייבאות מאצ׳ה איכותית מיפן והיא ריחנית ועזת טעם, בקטע טוב.
מעון 5

Mela

למלה אנחנו חייבים תודה, משום שהם היו מהראשונים להביא מאצ׳ה למחזותינו, וללמד אותנו את הסוד הירוק מיפן. כוס המאצ׳ה הנפלאה שהם מגישים נעימה ועוצמתית, וכיף לשתות אותה על קרח עם חלב שקדים, או בגרסה חמימה על בסיס חלב שקדים. אומרים לכם, זה השילוב.
אשתורי הפרחי 20/ מקווה ישראל 23

צ׳אצ׳וס

בצ׳אצ׳וס שמים את המשקאות במרכז, קפה ומאצ׳ה כאחד. שם מגישים מאצ׳ה לאטה – גם הוא של Mix&Matcha – עם חלב לבחירתכם, למרות שאתם כבר יודעים מה אנחנו ממליצים. אפשר לשתות אותו קריר על קרח או חמים ומלטף, העיקר שיהיה מאצ׳ה.
גאולה 51/ גורדון 47

קאפס

קאפס הוא בית הקפה החדש מבית אילנס, בו מלבד קפה נהדר תוכלו גם למצוא מאצ׳ה קולעת, עם טעמים ענוגים ונפלאים. בונוס למי שיטבול בספל המאצ׳ה את עוגיית המאצ׳ה – פריכה, ירקרקה ואידאלית לדואט מאצ׳ה מהנה במיוחד.
יהודה הלוי 59

דאמה קפה

בדאמה קפה היפואי, שמעוצב למשעי, ברור שתמצאו ספל מאצ׳ה שמכבד את עצמו ואתכם כאחד. מאצ׳ה חלוטה עם חלב מוקצף שמוגשת בספל קרמיקה בעבודת יד – התענוג שלא ידעתם שאתם צריכים. וכדאי מאוד לסמוך עלינו שאתם צריכים.
נחמן 1

איטס

בשני הסניפים של איטס תוכלו למצוא משקה מאצ׳ה כהלכתו. כלומר בגוון ירוק עז (דעו, מאצ׳ה חיוורת היא מבאסת וחלשה) ועם חלב מוקצף לבחירתכם, וטעמיםעזים ונוכחים. תוסיפו לכם בראוניז מלח ים אטלנטי, והרי לכם אחלה של פתיחת יום.
בתוך בית חנה, אד״ם הכהן 1/ שינקין 20

סטריסט

הסטריסט הוא בית קפה מהסוג ששוהים בו שעות עם הלפטופ, ומעמידים פנים שעובדים או כותבים תסריט. רובכם בטח תתחילו את הישיבה שם בקפה, אבל כשייגמר האמריקנו נמליץ לכם בלי שום צל של ספק להזמין מאצ׳ה. גם היא מעוררת ומלאה בקפאין, אך בריאה וקלילה יותר, ואפשר ללגום אותה באיטיות לפני שאתם משלימים עם מות המקצוע תסריטאי ועוברים לצ'אט GPT.
המלך ג׳ורג׳ 70

בונוס: גלידת מאצ׳ה במיסטיק

בגלידרייה הצרפתית רוקחים טעמים משובחים וייחודיים, אחד מהם הוא מאצ׳ה. גלידת המאצ׳ה נפלאה והטעמים בה נעים במנעד שבין מריר מאוד למריר-מתקתק. גלידה נהדרת למיטיבי לכת שמדגישה את טעמי המאצ׳ה ולא חוטאת במרכיבים סינתטיים או במתיקות יתרה.
דיזנגוף 138

• אוכלים שותים
• מאצ'ה
• יפני
• HOC

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נטפליקס הוציאו סדרת חובה. אני כן זוכר את ההייפ סביב "כתום זה השחור החדש", וזוכר איך חשבתי (לתקופה מאד קצרה) ש"פחמן משודרג" הולכת להיות הבלייד ראנר הבאה. אבל למעט "Beef" באפריל ועיבוד הלייב-אקשן של "וואן פיס" באוגוסט, לנטפליקס הייתה תקופה די קשה. כן היו הצלחות, אבל אף אחת מהן לא הרגישה כמו סדרת חובה א-לה "שובר שורות". עכשיו נראה שנטפליקס החליטה לשנות את ההרגלים הישנים, ומתחילה לעשות דברים טיפ-טיפה יותר אמיצים. "וואן פיס" היא דוגמה מוצלחת, כך גם "סנדמן", אבל אף אחד מהם לא סדרה מקורית באמת, אלא תמיד מבוססת על חומר קיים. "הסמוראית כחולת העין" משנה את המשוואה הזאת, וסוף סוף לנטפליקס יש עוד סדרת חובה.

"הסמוראית כחולת העין" לוקחת אותנו לתקופת הדו ביפן, אשר בתחילתה הובילה ליותר פתיחות לרעיונות מערביים, אך במהרה דווקא הובילה להסתגרותה של יפן בתוך עצמה. באותה התקופה נולדו גם כמה ילדים מעורבים, וביניהן מיזו (מאיה ארסקין) – סמוראית חצי אירופאית שיוצאת לנקום בארבעת הגברים הלבנים שנמצאים ביפן, שלמעשה אחראים לכך שהיא מנודה. כדי לנוע בעולם בחופשיות וכדי לקבל יחס ראוי, מיזו מסתירה את נשיותה ומתחזה לגבר. כן, כן, אני יודע איך זה נשמע – מולאן למבוגרים. אבל זה הרבה יותר מזה.

הסדרה נכתבה על ידי הזוג הנשוי מייקל גרין ואמבר נויזומי, ועושה המון כבוד לסרטי סמוראים ולתרבות היפנית בכלל. ולמרות שהמפיקה ג'יין וו טוענת שהיה להם חשוב לעשות מחווה גם לסרטי וסדרות אנימה, זה אפילו לא מתקרב לזה. אולי רק בייחודיות של האנימציה המרהיבה, והיא באמת מרהיבה, כי אין מילה אחרת לתאר אותה. התלונה היחידה שלי לגבי האנימציה היא שהרגעים היפים באמת עוברים מהר מדי, והלוואי והיו נותנים לנו לשהות כמה שניות נוספות בתמונה כדי שנוכל לנשום בתוכה רגע נוסף. עד כדי כך. בתקופה האחרונה ראינו המון סרטים ששינו את פני האנימציה בקולנוע, ואנחנו מקבלים יותר ויותר יוצרים ששוברים את השאיפה להיראות כמו דיסני. ולמרות שהאנימציה של "הסמוראית" יכולה לפעמים להרגיש כמו דיסני למבוגרים (ובבירור נלקחה משם השראה גם), היא מצליחה לפתח שפה משל עצמה דרך קרבות שצולמו בהדמיות מחשב באמצעות שחקנים ואמני לחימה, עם כוריאוגרפיה שדיסני בחיים לא הייתה מצליחה להגיע אליה מבחינה יצירתית.

אמנים בוחרים לעשות אנימציה משיקולים שונים, אבל המוצדק מכולם הוא "כי זה לא היה עובד אחרת". במקרה של "הסמוראית", האנימציה לא רק מרככת את המראות המזעזעים, אלא גם מאפשרת כל כך הרבה רגעים חשובים – דו קרב לאור שקיעה שצובע גל שמתנגש במזח בכתום ברגע שהקרב מתחיל, או נצנוץ עצי הדובדבן שבחיים לא היה נראה כל כך טבעי ופסטורלי בלייב-אקשן. וכמובן, השימוש בקולו של השחקן קנת' בראנה ליצירת אחד הנבלים הכי טובים שנראו בטלוויזיה בעשר השנים האחרונות. אני באמת לא חושב שהיה אפשר להפוך את אבייג'ה פאולר, הנבל המרכזי בעונה הראשונה, לכל כך מפחיד ומאיים בלייב אקשן. אחד ההישגים הכי מרשימים של הסדרה מבחינת אנימציה הוא פרק שכל כולו מלווה בתיאטרון בונרקו (תיאטרון הבובות היפני), וזה כל כך יפה לראות את הכל מצויר באנימציה של אולפני Blue Spirit, שעבדו עד היום בעיקר על אנימציה לילדים. כל האלמנטים של הסדרה עובדים ביחד, ולמעט כמה פאלטות במחלקת המוזיקה – הם מצליחים לייצר יצירה בלתי נשכחת.

לרוב כשמדברים על אנימציה למבוגרים חושבים על "משפחת סימפסון", "איש משפחה", אולי "ריק ומורטי". חושבים על קומדיות, סדרות אנימציה שגם ברגעיה הפחות קלילים, עדיין נשארות קומדיות. "הסמוראית כחולת העין" היא ממש לא קומדיה, גם אם מדי פעם היא זורקת כמה בדיחות. זהו סיפור מורכב על נקמה בו הדמויות עושות בחירות לא מובנות מאליהן, שהצליחו להפתיע אותי מספר פעמים לאורך הדרך. מיזו היא דמות ראשית מעולה ומעניינת, והיחסים שלה עם דמויות אחרות משקפים את היחסים שלה עם הצופה. קשה להבין את המניעים שלה בהתחלה, אך ככל שהסיפור ממשיך לומדים להעריך אותה ואת הפעולות שהיא עושה.

בתפקיד ההפוגה הקומית יש לנו את רינגו חסר הידיים (מאסי אוקה), שפשוט רוצה להיות מוצלח במשהו בחייו. אל מסע הנקמה של מיזו מצטרפים גם קווי עלילה נוספים, ביניהן סמוראי שמנסה להציל את כבודו לאחר שהפסיד בקרב למיזו, ונישואיו עם בת אצולה בוטלו. אותה בת אצולה, אקמי (ברנדה סונג) היא אחת הדמויות הכי טובות בסדרה, לא רק כי הסיפור שלה כתוב היטב, אלא גם כי מדובר בדמות נשית חזקה ומורכבת. ובכלל, כל דמות בסיפור הזה עוברת תהליך שלם ומעניין, ולא מרגיש שיש דמויות מיותרות או קווי עלילה שהסדרה הייתה יכולה להסתדר בלעדיהם.

מעולם לא ראיתי סדרת אנימציה למבוגרים כמו "הסמוראית כחולת העין". הסיפור האלים שמציג בבוטות את אופן החיים היפני באותה תקופה לא מנסה לייפות את חיי היומיום דאז, ובמקום זאת מייצר סדרה לא מתפשרת ולא מתנצלת. זאת הסדרה הכי טובה כיום בנטפליקס (מינוס קלאסיקות שכולם ראו כמו "שובר שורות"), ועם זאת האתגרים שלה רק מתחילים . לקראת העונה הבאה יש לא מעט בחירות לעשות, והכותבים הציבו לעצמם רף גבוה במיוחד. בעיקר אני סקרן לגבי איך תיראה העונה האחרונה של הסדרה, כי סדרות רבות שסומנו בשלבים מוקדמים כמו "משחקי הכס" התגלו כבזבוז זמן מוחלט, ואני כל כך מקווה שמיזו תזכה לסוף ראוי.
"הסמוראית כחולת העין", עונה ראשונה בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• יפני
• אנימציה
• אנימציה למבוגרים