שבועיים של מלחמה ומחסור בשעות שינה רצופות יכול להביא גם את החזקים ביותר שביננו לקצה, אך מפעם לפעם אנחנו מקבלים חדשות שמזרימות לנו דם לעורקים ונותנות סיבה לחיות, לפחות עד ה-26 ביוני – כי באותו תאריך נקבל ממתק טלוויזיוני שלא ידענו בכלל שאנחנו מחכים לו: תכנית מערכונים ראשונה של האחד והיחיד לארי דיוויד, שתעלה ב-HBO Max ותלעיג רגעים היסטוריים בתולדות ארה"ב, לרגל 250 שנים לאומה האמריקאית.

שם התוכנית הוא "החיים, לארי והמרדף לחוסר אושר" (Life, Larry and the Pursuit of Unhappiness), והיא נוצרה יחד עם ג'ף שפר, שכתב כמה מפרקי "סיינפלד", ביים כמה מפרקי "תרגיע" ויצר את הסיטקום האנדרייטד "הליגה". יחד יצרו דיוויד ושפר 7 פרקים, אשר בכל אחד מהם יהיו 4 מערכונים, עם לא מעט אורחים מעניינים – עד כה נודע שמספר שחקנים מ"תרגיע" יגיעו להופעות אורח, שביל היידר יגלם את אברהם לינקולן וקתרין האן את אשתו מרי טוד, שג'ון האם ושון הייז יגלמו את האחים רייט ושג'רי סיינפלד יגלם עם לארי את צמד החוקרים לואיס וקלארק. אה, וגם שברק אובמה ישתתף במערכון, בין היתר כי מי שמפיק את התוכנית זו חברת ההפקה שלו, Higher Ground.

במהלך הסופ"ש שיחררו גם ב-HBO קטע ראשון מתוך התוכנית, במערכון שמתקיים ביום הניצחון על יפן בכיכר טיימס, רגע אחרי שתועדה התמונה המפורסמת של המלח מנשק אישה. במערכון, דיוויד מחפש בעצמו אישה לנשק לאור חגיגה, וכמובן שתוך דקות מואשם שהוא נאצי סוטה. לארי קלאסי. מה שכן, יכול להיות שמישהו בכאן 11 צריך לחפש עו"ד טוב, כי לנו נשמע שהקונספט מאוד דומה ל"היהודים באים", רק עבור אמריקאים. בעצם עזבו תביעה – נסתפק בהופעת אורח של מוני מושונוב. כך או כך, יש לנו עד יוני לשכנע אותם.

• המסך
• לארי דיוויד
• HBO
• ברק אובמה

11. הרולד ברמן // היי ארנולד

הרולד הוא אולי לא בדיוק דמות יהודית איקונית, אבל עדיין מגיע לו מקום ברשימה הזאת. בפרק "Harold's Bar Mitzvah", הרולד, הבריון השכונתי, נאלץ ללמוד לבר מצווה שלו, למרות שהוא לא באמת מתעניין בזה ונראה שמתבייש ביהדות שלו. בהמשך הפרק הוא בורח מהטקס, אבל בעזרת ארנולד (הגוי!) לומד על העקרונות היהודיים של תפילה, עזרה לזולת וצדקה. בסוף של הפרק הרולד מוצא מקום בליבו להיות יהודי גאה ועולה לתורה. אז מה היה המסר החינוכי של הפרק הזה של "היי ארנולד"? ללמד את הגויים באמריקה לאהוב ולכבד את אחיהם היהודים? ללמד את כולנו להתגאות במורשת שלנו? להראות לנו שגם הבריון השכונתי יכול להיות יהודי ולא רק הנעבעך הנוירוטי? כך או כך, זה לא כזה עבד (עובדה: רוב הדמויות בהמשך הרשימה הם נעבעכים נוירוטיים).

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

10. גיל פייזון // קרול שואו (וגם הספיישל Oh, Hello)

החברים הוותיקים ניק קרול וג'ון מולייני יצרו ביחד את צמד הדמויות של גיל פייזון וג'ורג' סנט-גיגלנד, שני רווקים מזדקנים ממנהטן, שאוהבים להתלונן, להתרפק על העבר ולמתוח אנשים עם כריכי טונה ענקיים. למרות שרק הדמות של גיל, בגילומו של קרול, הוא באמת יהודי, ג'ורג' תיאר את עצמו כ"לא יהודי ולא אישה, אך כמו גברים רבים שעברו את גיל 70, בשלב הזה של חיי אני איכשהו שניהם". בכל מקרה, גיל הוא יהודי, היפוכנדר, פוחד משינויים, אגרן ומאוד מצחיק, אבל מעבר לאישיות שלו, הוא לא עושה הרבה אזכורים ליהדות שלו, ולכן הוא מגיע רק למקום העשירי.

9. קראסטי הליצן // משפחת סימפסון

ספרינגפילד, העיר הפיקטיבית בה מתרחשת הסדרה הקלאסית "משפחת סימפסון" היא עיר מאוד מגוונת: הודים, אסייתים, איטלקים – כולם שם וכולם מדובבים על ידי לבנים. וגם ליהודים כמובן יש נציג בעיר והוא הליצן האהוב קראסטי, או בשמו האמיתי הרשל קראסטובסקי (בקולו של דן קסטלנטה. איטלקי, כמובן). כפי שנחשף בפרק "Like Father, Like Clown", קראסטי הוא בנו של הרב קראסטובסקי וחייו הם… ובכן, די דומים לעלילת הסרט "זמר הג'אז". מאז הפרק הזה, אביו של קראסטי, בדיבובו של הקומיקאי היהודי ג'קי מייסון, הופיע במספר פרקים וקראסטי אף אירגן לעצמו בר מצווה. בהשתתפות מיסטר טי, אלא מי.

8. מורט גולדמן // איש משפחה

צריך גם לתת כבוד, או חוסר כבוד, למורט גולדמן – הדבר הכי קרוב ברשימה הזאת לקריקטורה אנטישמית. מורט הוא מנהל בית מרקחת בעיר קואוהוג, והוא גם קמצן, נוטה לבעיות בריאתיות ונפגע מאוד מאנטישמיות, באופן אירוני אני מניח. "איש משפחה" היא כמובן לא סדרה אנטישמית אלא סדרה פוגענית כאידיאולוגיה והיא אכן מעליבה אנשים מכל הגזעים והדתות, אז מורט הוא פשוט עוד חתיכה בפאזל ההומור השחור העולמי שלהם. תכלס, אם הם לא היו קוטלים גם יהודי, אנחנו היינו נפגעים שלא כללו אותנו, ורק בזכות זה מגיע לו את המקום השמיני.

7. ד"ר טובי פליישמן // פליישמן בצרות

"פליישמן בצרות" היא סדרה מאוד יהודית. היא נכתבה על ידי הסופרת היהודייה טאפי ברודסר-אקנר, ומבוססת על הספר שהיא כתבה בעצמה. היא עוסקת ברופא יהודי נוירוטי בגילומו של ג'סי אייזנברג וצוות השחקנים של הסדרה כולל גם שמות כמו ליזי קפלן, אדם ברודי, וג'וש סטמברג. אז כמובן שד"ר טובי פליישמן הוא דמות יהודית מאוד: נוירוטי, חסר ביטחון ובעל היכולת להפוך הכל, אפילו את ההתפיידות המסתורית של אשתו לשעבר, לעוד סיבה לעיסוק עצמי חטטני. פליישמן הוא מעין גרסה מחודשת ומוארת יותר של דמות הנעבך היהודי של וודי אלן, אבל הוא גם קצת יותר מדי גרסה חדשנית – ולכן הוא יצטרך להסתפק במקום השביעי.

6. פראן פיין // נני

צריך קצת ייצוג נשי ברשימה הזאת, ומי יותר מתאימה מאשר פראן פיין, האומנת מקווינס בסיטקום "נני"? "נני" מבוסס על המפגש בין שני עולמות שונים אך קרובים גאוגרפית: משפחת המעמד הגבוה של מר שפילד במנהטן צריכה לקבל את פראן היהודייה ומלאת חוכמת הרחוב מקווינס. בסיטקום הניינטיזי החמוד הזה יש הרבה אזכורים לרקע היהודי של גברת פיין, וכמובן היא מגולמת על ידי פראן דרשר, אישה שעצם קיומה הוא סטריאוטיפ יהודי.

5. נעמי באנץ' // האקסית המטורפת

ומה עם אמהות יהודיות, אותו סטריאוטיפ שהוליווד כל כך אוהבת? רבקה באנץ', הדמות הראשית ב"אקסית המטורפת", המגולמת על ידי רייצ'ל בלום בסדרה הקומית-מוזיקלית שהיא גם יצרה היא אמנם בהחלט דמות יהודית מאוד המייצגת נאמנה את הדמות של ה-Jewish American Princess. אבל היא בהחלט לא הדמות הכי יהודית בסדרה, כי יש גם את אמא שלה, נעמי (טובה פלדשו). רק תראו את השיר הזה, בו מתלווה אליה גם רבנית (פאטי לופון), שכולו חגיגה של אחת המסורות היהודיות הוותיקות ביותר: להיזכר בדברים נוראיים שקרו בעבר.

4. מורה פפרמן // טרנספרנט

ואם כבר אימהות יהודיות צריך לעשות מקום ברשימה הזאת גם למורה פפרמן, האם הטרנסג'נדרית בגילומו של ג'פרי טמבור, שפשוט שמה את ה"אוי" ב-HBOy. "טרנספרנט" למעשה הייתה סדרה יהודית לא פחות (אם לא יותר) משהייתה סדרה להט"בית: משפחת פפרמן היא משפחה יהודית למופת (הבן האמצעי, ג'וש, בעצמו סוג של קריקטורה של יהודי צעיר חרמן ומתוסבך, אפילו היה מאורס לרבנית רייצ'ל), ובמסגרת ההתאמה המגדרית שלה מורה הופכת למעשה מאב יהודי מלחיץ לאם יהודייה לחוצה, כי אין דבר כזה – הליך רפואי שעושה אותך פחות יהודי (יש הליך רפואי שעושה אותך יותר יהודי, זה כן). וכמובן שאי אפשר לשכוח את הפרק בו כל המשפחה יצאה לטיול שורשים בישראל (גם אם רובו, מה לעשות, צולם בלוס אנג'לס).

3. ג'ייקוב נער הבר מצווה // סאטרדיי נייט לייב

ל"סאטרדיי נייט לייב" יש היסטוריה מכובדת של מערכונים יהודיים משיר החנוכה הקלאסי של אדם סנדלר, דרך "חנוכה הארי" והגרסה היהודית של "אלו חיים נפלאים". אבל ב-2012 חברת הקאסט היהודייה ונסה באייר ("יפה לך") הרגישה צורך לייצג את היהודים בתכנית עם דמות קבועה. ככה נוצר ג'ייקוב נער הבר מצווה, ילד בן 13 חמוד שבא לדבר בעיקרון על חג החנוכה, אבל במקום זה פשוט עושה את נאום הבר מצווה המביך ומלא בדיחות הקרש שלו. ג'ייקוב הוא הזדמנות ליהודים מכל ארץ להזדהות עם מערכון SNL. אנחנו אולי לא חיים בניו יורק, או מבינים בפוליטיקה אמריקאית, אבל רובנו חווינו בר מצווה מביכה ויכולים לצחוק עם ועל ג'ייקוב.

2. הדוד ליאו // סיינפלד

מה? לא ג'רי עצמו? לא! למרות שג'רי סיינפלד האמיתי הוא הקומיקאי היהודי הכי מפורסם בעולם, הדמות שלו בסיטקום האגדי שנקרא על שמו, בסופו של דבר – לא כזו יהודייה. אפילו ג'ורג' הוא יותר סטריאוטיפ יהודי ממנו והוא בכלל איטלקי קתולי (או לטבי-אורתודוקסי, תלוי מתי אתם תופסים אותו) – הוא, כמובן, מבוסס על לארי דיוויד עצמו אבל הוחלט להעביר אותו לעם אחר הידוע באימהות המלחיצות שלו בשביל שהסדרה לא תהיה יהודית מדי עבור הקהל האמריקאי של שנות ה-90. בכל מקרה, בשביל למצוא את היהודי הכי יהודי בסדרה נצטרך ללכת עמוק יותר לסבך דמויות המשנה של הסדרה, ושם נמצא את הדוד ליאו (הלו!). לא רק שהוא זקן נרגן, צועק וכועס, יש לו את התכונה היהודית מכולן: להתלונן על אנטישמיות. היהדות היא כזו חלק חשוב מליאו, שהוא רואה כל פגיעה אישית בו עצמו כפגיעה בדת כולה. וזה יהודי! אבל לא הכי יהודי…

1. לארי דייוויד // תרגיע

נו באמת, האם זה היה יכול להיות מישהו אחר? אחרי שיצר את "סיינפלד" ואף ביסס את הדמות של ג'ורג' קוסטנזה על עצמו, לארי דייוויד הביא למסך דמות אף יותר יהודית – את לארי דייוויד. כלומר, הגרסה הפיקטיבית של עצמו בסדרה "תרגיע" של HBO. דייוויד של "תרגיע" הוא כל מה שאנחנו מצפים מיהודי בסדרת טלוויזיה אמריקאית: נוירוטי, עקשן, חכם מדי וכמובן: הכי מצחיק בעולם. ההרפתקאות של דייוויד והתעקשותו לחשוב יותר מדי על כללים חברתיים (ואם תרצו ללכת עם זה יותר עמוק: האם זה בגלל שלמרות כל ההצלחה, והמיליונים, והחיים הפריווילגיים בלוס אנג'לס, העובדה שהוא יהודי עדיין הופכת אותו לאאוטסיידר נצחי? זו בהחלט פרשנות פסיכולוגית אפשרית לדמות שלו) סחבה את הסדרה הנהדרת שלו כבר במשך 11 עונות, עם עונה מספר 12 בדרך. ברור שמגיע לו את המקום הראשון. וכמובן, על הפרק של "העוף הפלסטיני".

• המסך
• לארי דיוויד
• סיינפלד
• תרגיע
• טרנספרנט
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב

אחרי 12 עונות – ולא פחות מ-24 שנים של פעילות (מי זוכר שהפרק הראשון שודר עוד בשנת 2000?) – "תרגיע" יורדת מהאוויר. לארי דייויד, מי שהתחיל את הסדרה הזאת כתסריטאי נרגן ונחבא אל הכלים, מסיים אותה כדמות שעומדת בבסיס אחת הסדרות הטובות שנוצרו במילניום הנוכחי. אם פעם היה נהוג לדבר על "קללת סיינפלד" שהכתה את כל גיבוריה – דייויד, בתהליך איטי והדרגתי, הצליח להסיר אותה. ובפרק הפינאלה הוא גם הצליח להסיר את כתם פרק הסיום של "סיינפלד".

>> ידענו שככה זה ייגמר: לארי דייויד אוהב לסגור מעגלים
>> אוי געוואלד: הדמויות הכי יהודיות בטלוויזיה האמריקאית

הנחת יסוד: "תרגיע" לעולם לא תהיה "סיינפלד". היא לא תהיה אגדית כמוה, היא לא תהיה אהובה כמוה, וגם אם הדמויות בה אדירות בחלקן (אני מדבר עליך, סוזי גרין) קשה יהיה להשוות אותן לארבעת המופלאים מהניינטיז – ג'רי, ג'ורג', קריימר ואיליין – אנסמבל השחקנים המדהים שיצר את הסיטקום הגדול בהיסטוריה.אבל במובנים רבים "תרגיע" היא – על משקל פוקימון – הצורה המתפתחת של "סיינפלד", בעידן המודרני של הקומדיה, בלי צחוקים מוקלטים וסט באולפן ובעיקר עם כתיבה קצת יותר משוכללת.

"סיינפלד" תפסה אותי כילד בואכה טינאייג'ר. גם היא הייתה הרבה יותר צעירה. הגיבורים שלה היו אנשים בגילאי 35-40, רווקים כולם, כאלה שיוצאים ונכנסים ממערכות יחסים והחיים שלהם – גם אם הם אומללים – מכילים בתוכם סוג של תקווה.את "תרגיע" פגשתי אחרי הצבא, בתקופה שבה התרחקתי מהעולם. בתקופה שבה הרבה פחות האמנתי באמיתות הגדולות, ואולי גם נעשיתי קצת יותר ציני. שם "תרגיע" הופיעה, והדהדה את מה שחשבתי עוד קודם; שהעולם, גם אם יש בו אנשים טובים, מלא גם באסהולס ועכשיו צריך להתמודד איתם.

גם לארי דיוויד עצמו, לאורך שניים וחצי עשורים, עבר למצב צבירה שונה – הוא יותר מבוגר, תוך כדי ואחרי נישואים, העולם פחות פתוח לפניו ומכיל הרבה יותר אנשים ותופעות שמפריעים לו בדרך. גם הדמויות הקבועות שמופיעות בסדרה מרגישות יותר פמיליאריות – ליאון בלאק הוא סוג של קריימר מפותח, ג'ף הוא ג'ורג' שהחליף את האמא מהגיהנום באישה מהגיהנום. זה המקום שבו דמויות האב של "סיינפלד" מתבגרות, מתפתחות והופכות להיות הרבה יותר מורכבות.

כי לארי דייויד מ"תרגיע" הוא במובנים רבים ההפך הגמור מג'רי של "סיינפלד" – הרבה יותר בולט בנוף, הרבה יותר מעצבן, הרבה פחות נוח לעיכול מהקומיקאי עם החיוך של מיליון דולר והבלורית המתנפנפת. במילה אחת: אסהול, אבל האסהול שאנחנו אוהבים.גם אם אנחנו נרתעים מאנשים כמו לארי דייויד בחיים האמיתיים שלנו – בסתר אנחנו מאוד רוצים להיות כמוהם. יש משהו כמעט "סופר גיבורי" באומץ של לארי דיוויד – ביכולת להתקטנן על הדברים שמעצבנים אותנו, אבל אף פעם לא היה לנו את היכולת להגיד באמת. באחד הפרקים, לארי משחק תפקיד של "רוצח שכיר חברתי" – כזה שתמורת סכום סמלי, יהיה מוכן לעשות את כל הדברים שאנחנו, כבני אדם, לא עושים; כי אנחנו מתביישים, כי אנחנו מפחדים, כי אנחנו מעדיפים להתחבא מאחורי הנימוס.

לארי דייויד של הסדרה לא מחויב לכללים האלה בכלל. הוא לא מנומס, הוא לא מחפש להתנחמד, הוא לא היה כאן כדי שנאהב אותו. ובעידן שבו כולנו הפכנו לקצת יותר מאופקים, מעוכבים, מצונזרים, ההצלחה הגדולה של "תרגיע" היא גם קצת הערצה לדמות הפומבית, הפרועה והכל כך פאקינג אמיתית של דייויד.

העונה האחרונה של "תרגיע" הייתה עונת פרידה מושלמת. אחרי הנסיגה בעונה הקודמת, העונה הזאת הייתה קלאסיקה ארוזה באלגנטיות לכל מי שאהב את הסדרה עד היום. משעשעת, מעניינת, חוזרת לשורשים ה"סיינפלדיים" – לתובנות שנראות כמו חלק מהחיים של כולנו. הופעות האורח לאורכה היו בינגו (די אם נזכיר את ברוס ספרינגסטין הגדול, שהגיע לעשות כבוד בדרכו) ובאופן כללי – אחרי שבעונה הקודמת היא הייתה קצת טרחנית מדי, יש כאן שיפור מהדהד. אולי שמרו את הטוב לסוף.

קו העלילה בעונה הזאת, שהתנהל סביב המשפט המגוחך נגד לארי דיוויד באטלנטה – כי נתן כוס מים למישהי שהמתינה בתור לקלפי ועבר על חוקי הבחירות של מדינת ג'ורג'יה – מזכיר מאוד, הרי, את הסוף של "סיינפלד"; גם שם היה חוק די מוזר שהוביל לבלגן משפטי שלם ובסופו של דבר גם להעמדה לדין. הסוף של "סיינפלד", כזכור, אכזב לא מעט את הצופים המושבעים – ולארי דייויד לקח את ההזדמנות האחרונה לסיים את זה כמו שצריך בסצינה לפנתאון שלא נהרוס כאן לטובת החוששים מספוילרים.

"תרגיע" הצליחה כל כך כי היא שיקפה בדיוק את כל מה שאנחנו לא. היא הייתה אמיתית, היא הייתה כנה (לפעמים יותר מדי), היא לא פחדה לגעת בסוגיות לא פוליטיקלי קורקט (המחזמר "פאתווה", למשל), ובעיקר היא הרגישה נורמלית בתוך עולם שהתחרפן ואיבד את הצפון. העולם של "תרגיע" הרבה יותר קרוב לעולם שלי מאשר "סיינפלד" הניו יורקית והבורגנית. לארי הרבה יותר קרוב אליי מג'רי. וכשהוא הולך, בהחלט נרגיש בחסרונו.היה פריטי, פריטי, פריטי גוד.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• תרגיע
• לארי דיוויד
• ג'רי סיינפלד

באמת שלא ידעתי כמה לארי דיוויד חסר לי עד ש"תרגיע" חזרה למסך. החודשים האחרונים באמת הרגישו קצת כמו מציאות אלטרנטיבית, כך שלראות שוב את לארי רב עם מלצר שאימו מתה היה כמו ד"ש מוכר ממציאות קודמת. ימים בהם יהודי נרגן בהוליווד יכל להיות סתם עוד יהודי נרגן בהוליווד, ולא "חזיר ציוני" או "אנטישמי בוגד", בהתאם לעמדה.

>>ככה לא בונים אירוויזיון: עלייתם ונפילתם של שופטי "הכוכב הבא"

וזה דווקא מרגיש מתאים שהיהודי הנודניק שהוא לארי דיוויד (או לפחות, גרסתו המוקצנת ב"תרגיע") יחזור לפרק את אי ההיגיון של העולם, במיוחד כשהמציאות מרגישה כמו מלכוד חסר היגיון. הרי דיוויד תמיד עסק בלחשוף את האבסורד של העולם, ואז להתקטנן עליו. בראשית הדרך זה היה האבסורד הגדול של ההתנהגות האנושית הקטנה, ולאורך 23 שנותיה ו-11 עונותיה, "תרגיע" גם עברה לנגח את האבסורד הגדול של החברה האמריקאית בכללותה – מעצבים על טרנדים טכנולוגיים, דרך פארודיה על תקיעות תעשיית הבידור ועד לעקיצות חוזרות ונשנות לעבר הטראמפיזם, כאדם וכתופעה.

עכשיו, עם שובו לעונה ה-12 (והאחרונה, אם להאמין ללארי, ולא בטוח שצריך), נראה שהוא רוצה דווקא לחזור לשורשים, למעט רגע אחד קטנטן ומוזר בסוף הפרק. לא שציפיתי שדיוויד יגיב על המלחמה באופן ישיר (למרות שהוא כן מתכנן טיול לתל אביב בבית של דרום אפריקאי, אז מבחינתי זה נחשב), אבל מעניין לראות שלמעט הפתיחה והסיום של הפרק, העיסוק בו חזר לקטנונויות אנושית קטנה וקומדיה של טעויות.

ברגעים הקטנים שזה עובד, זה עובד מושלם. אבל אם נביט על הפרק במלואו יש כמה דברים מוזרים בו. ראשית, נראה שדיוויד רוצה יותר מתמיד לערב כמה שיותר קווי עלילה שניתן. הרי דיוויד הוא האיש שהמציא את קווי העלילה שמתנקזים לסיום שמצליח לשלב את כולם, עוד אי שם בסיינפלד. ב"תרגיע" הוא שיכלל את היכולת הזו למאסטרפיס, אבל בפרק הזה הוא מנסה לשלב יותר מדי – לארי עדיין תקוע עם אירמה (טרייסי אולמן הנפלאה בתפקיד הדמות הכי מורידה בעולם), לארי במלון מול המנקה, לארי מול הדרום אפריקאי, לארי מול הדודה של ליאון, וכמובן – מריה סופיה אסטרדה, הכוכבת הגדולה של "לארי הצעיר".

הניסיון לג'אגלג כל כך הרבה מרגיש לרגעים קצת מגושם. הרגעים המצחיקים ביותר בפרק היו דווקא אלו שלא היו קשורים לשום קו עלילה – לקיחת האוכל מהמלצר האבל וההליכה הארוכה והמביכה במזדרונות המלון – וחלק מקווי העלילה הרגישו מודבקים בכח, כמו כל סיפור המשקפיים של הדודה, שהסתיים בתור לבחירות באטלנטה בו דיוויד נעצר כי נתן מים למצביעים. זו היתה ההתייחסות היחידה בפרק למשהו מהעולם האמיתי, על חוק אמיתי שעבר בג'ורג'יה. כתוספת, קיבלנו מאגשוט של לארי עם כותרות הסיום, שהיה שחזור כמעט אחד לאחד עם המאגשוט הנודע לשמצה של טראמפ. קריצה חמודה, אבל כזו שהרגישה לא מוצדקת בפרק.

מריה סופיה, לעומת זאת, היתה מושלמת. כבר בעונה הקודמת דמותה של השחקנית שלא מצליחה לשחק כדי להציל את חייה היתה הברקה, ולהפוך אותה לכוכבת הפריצה של "לארי הצעיר" זה היסטרי, וגם הופך את הדמות לאפילו יותר מוצלחת, ואת הסבל של לארי להרבה יותר מצחיק. גם ליאון היה במיטבו, וכולי תקווה שהוא יקח חלק יותר משמעותי בהמשך העונה, כי כל רגע שלו על המסך היה זהב.

העונות האחרונות של "תרגיע" לימדו אותנו לא לספור יותר מדי את פרק הפתיחה, כי לא מעט דברים שנשתלים שם גדלים למשהו הרבה יותר מעניין בהמשך, וזה שקו עלילה שנפתח כאן לא נסגר בסוף הפרק לא אומר דבר. אבל כן מעניין לראות במה לארי מתעסק – סירי, כינויי חיבה, אתיקת בתי מלון, הרחבת משקפיים, תהילה לא מוצדקת וכלבי שירות. הרמז היחיד לעניין אקטואלי כלשהוא היה המעצר בסוף, והוא לא בדיוק התחמם לאורך הפרק. גם אם העולם מרגיש אבסורדי מתמיד – עוד לפני ה-7 באוקטובר – לארי דיווד חוזר להתעסק באבסורדיות היומיומית, הניואנסים האנושיים, הקטנות. וגם אם הוא עוד לא חזר במלוא כוחו, זה טוב לדעת שהנודניק היהודי המצחיק בעולם חזר לפעם אחת נוספת.
"תרגיע", HBO זמין בשירותי ה-VOD של yes, HOT, סטינג וסלקום TV

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• לארי דיוויד
• תרגיע

כבר 23 שנים שאנחנו זוכים לראות את לארי דיוויד האמיתי. כלומר ברור, ה"לארי" של "תרגיע" הוא לא באמת הקומיקאי לארי דיוויד, אלא גרסה מוקצנת שלא מוכנה לציית לחוקים חברתיים. אבל איכשהו, זה הוא לארי דיוויד האמיתי – קטנוני, קמצן, נקמן, בוחן-בעין-עקומה ונודניק שלא ברא השטן, אבל גם מבריק, מצחיק וחד פעמי כמו שרק האיש שהביא את המוזרות לסיינפלד יכול להיות. כמה מוזר? במהלך 23 השנים האלה, קיבלנו רק 11 עונות של "תרגיע". למה? כי לכו אתם תהיו המפיק שאומר ללארי שהוא צריך לעבוד יותר.

בכל אופן, הפרויקט הקטן של דיוויד – שהתחיל בכלל מסרט שיצר ל-HBO – הפך לאחת התוכניות האהובות עלינו על המסך, ובכל פעם שיש עונת "תרגיע", אנחנו יודעים שמצפים לנו עשרה רגעים של אושר קרינג'י טהור. העונה ה-12 – שהושקה אמש ומשודרת החל מהיום ב-Yes, Hot וסלקום TV – תהיה עונת הסיום של הסדרה, כך לפחות על פי הצהרתו של דיוויד. אבל אל דאגה, הפרק הראשון מבהיר במהירות שיא שלא, זו לא הולכת להיות עונת סיום דביקה ונוסטלגית, אלא לארי דיוויד ממשיך לפרק ולרסק כל מוסכמה אנושית שהוא רק יכול.

השנים שעברו מאז הסתיימה העונה הקודמת לא שינו את לארי אפילו בקצת – כולל, כמובן, המראה היחיד שראוי לו. וזה לא שהאישיות יותר יפה – במהלך הפרק, שנקרא "אטלנטה", לארי מספיק לריב בצעקות עם סירי, לריב בעצבים עם מלצר, להסתכסך עם מנקה של בית מלון, להסתבך עם מיליארדר דרום אפריקאי ולהיעצר, עם קריצה קטנה לטראמפ. גם מריה סופיה – הדמות המבריקה מהעונה שעברה של השחקנית הכי גרועה ובלתי נסבלת – חוזרת לתפקיד עם כלב קורגי שמן וכל האנטי-כריזמה שאתם יכולים לדמיין. אז נרגענו, כי "תרגיע" חזרה בדיוק כמו שזכרנו אותה, ואנחנו לא יכולים לחכות ולראות איך לארי יסיים הפעם, אולי לתמיד.
"תרגיע", HBO. זמינה ב-VOD של yes, HOT וסלקום TV

• מה רואים הלילה
• המסך
• לארי דיוויד
• תרגיע