לאחרונה ראינו מה שווים פרקי סיום מעולים מבחינת תעשיית הטלוויזיה בארצות הברית: כלום. גם "סמוך על סול" וגם "בארי", שתי סדרות מהטופ של ליגת האלופות הטלוויזיונית, הגיעו לסיומן בפינאלה אדיר וזכו להתעלמות מוחלטת בטקסי הפרסים. עצוב? מאוד. כל כך הרבה סדרות מסתיימות באופן לא מספק, מבאס ואף מכעיס, שזה כבר כמעט הסטנדרט. זמן טוב לחזור אל פרקי הפינאלה הכי טובים בתולדות הטלוויזיה, לגלגל אותם לגליל ולחבוט באמצעותם על אפם של חברי האקדמיה. זה יהיה סוף טוב.

>> ווינטר איז קאמינג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות (וסרט) שצריך לראות בפברואר

עמוק באדמה // Six Feet Under

קצת קשה להגדיר מהו סוף טוב לסדרה, כי זו הגדרה שתלויה במגוון רחב של דברים – החל מסגנון הסדרה ועד להעדפה אישית. אבל הקונצנזוס סביב סיום דרמת המוות של אלן בול עוקף כל ההעדפה, כי הוא כל כך מקיף, כל כך נוגע, וכל כך מתאים לסדרה שכל כולה נעה בין חיים למוות. לאורך סיקוונס כבר מיתולוגי אנחנו חוזים אחד אחד בגורל כל הדמויות שנותרו, לאורך כל שארית חייהם, עד לגורלם הסופי. זה נשמע קיטשי, וזה באמת קצת קיטשי, אבל זה עובד ברמות ומרגיש כמו ניקוי מיצים רגשי. אם רציתם קלואז'ר, "מתחת לאדמה" מוצאת אותו אך ורק בקבר, וזה בדיוק מה שהופך אותה למושלמת.(מתן שרון)

הסופרנוס // The Sopranos

שמתם לב שמלא סדרות מסיימות עם סוף לא לגמרי ברור עד הסוף, כזה שאי אפשר לדעת במאת האחוזים מה בדיוק קרה ומה לא? אז אתם יכולים להודות ל"הסופרנוס". יצירת מופת תסריטאית, עשויה לעילא מכל הבחינות, ופרק הסיום לא הפיל את הרף ברגע האייקוני בו המסך הפך לשחור ולא הפסקנו להאמין. דייוויד צ'ייס אמנם אישר לאחר 15 שנים את מותו של טוני סופרנו, ולמרות שלא הראה את הרגע על המסך, זה היה די ברור, אם עקבתם אחר הרמזים שהסדרה השאירה. מדובר בפרק סיום מושלם, שנותן לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה מבלי לתת לו את מה שהוא רוצה, ומבלי להיכנס לתסבוכת הקשרים המאפיוזית שנגזרות ממנו, רק בשביל רגע הסיום הזה היה שווה לראות את כל הסדרה. וגם, כאילו, בשביל כל הסדרה.(לירון רודיק)

מיסטר רובוט // Mr. Robot

הפינאלה של "מיסטר רובוט" היה שנוי במחלוקת, כפי שהסדרה כולה הייתה שנויה במחלוקת. אבל במיטבה הצליחה הסדרה של סאם איסמעיל לתעתע ללא הרף בצופיה, ופרק הסיום שלה היה כולו תעתוע בתוך תעתוע, כשעד היום מתווכחים מעריצים על משמעותן של הדקות האחרונות שלו. בניגוד למה שרבים זעמו לחשוב, זה ממש לא סיום בנוסח "הכל היה חלום", אלא סאגה של אדם פגוע נפש שמנסה לחבר את כל החתיכות השבורות של עצמו בעצמו, וברגע האחרון גם מצליח לבקוע דרך כל מסכי העשן. מאוד רצינו שזאת תהיה סדרה על אימת הטכנולוגיה וההאקרים ועל הדרך לנצח את העולם שנשלט בידי תאגידים, ובסוף קיבלנו משהו יפה ופואטי הרבה יותר. הרבה אינסלים נותרו מתוסכלים. (ירון טן ברינק)

שובר שורות // Breaking Bad

הסדרה שהביאה לחיינו את וולטר ווייט, המורה לכימיה שהפך לסוחר הסמים, יכלה כל כך בקלות לפספס עם הנחתת העונה החמישית. זה היה עשוי להשתבש בכל כך הרבה דרכים, להפוך לסיפור מוסר או סתם שיעמומון בכייני, אבל במקום זה קיבלנו סיום מפואר. הסוף של וולטר ווייט היה הרבה יותר גרפי מזה של טוני סופרנו, ועדיין רבים לא היו בטוחים שהוא מת, עד שהמוות אושר בסרט הספינאוף "אל קמינו". היו לאורך הסדרה שיאים גבוהים מהסיום, אבל הברייקדאון של וולטר ווייט, מהרגע הראשון של הפרק ועד הרגע האחרון, הופכים אותו לשובר לב. ובסיומה, האפוס של וינס גיליאן השאירה אותנו עם שאלה מצוינת – האם אנחנו ממש שונאים או ממש אוהבים את וולטר וייט.(לירון רודיק)

יורשים // Succession

ידענו ש"יורשים" שומרת קלף אחרון ביד לקראת הסיום, וקשה לומר שהתאכזבנו – כל הילדודס התאספו להחלטה הגורלית שמכריעה מי יהיה המנצח שלוקח את כל הקופה. שתי בגידות פנימה, ושיב כבר מאחדת ידה עם האחים פעם אחרונה, כדי להמליך את קנדל – ואז כמובן מהלך שח מט רגשי אחרון, שהפך את הניצחון על פיו והשאיר אותנו עם טום בפסגה, מכל האנשים. כמו קרב אקדחונים מוצלח שבסופו עומד רק הקברן. ליצירה שייקספיראית כמו "יורשים", ועוד אחת שעשתה בחירה יפה עם מותו של לוגן בראשית העונה, זה סיום מושלם, עצוב, טיפה אופטימי ובמיוחד מאוד מאוד מתאים לאופיה. הרי ידענו שנשמר עוד קלף אחרון, והיה נחמד להיות מופתעים בכל זאת בזמן אמת, תוך כדי צפיה בכמה מהדיאלוגים החשופים והכנים בתולדות הסדרה.(מתן שרון)

המגן // The Shield

מעט מאוד סדרות מסתיימות בכזאת דממה. שקט מצמית של ארבע דקות, בהן הגיבור נמצא לבד, נאבק ברגשותיו, והמצלמה סוגרת לו קלוז אפ שהולך ומקצין על הפנים. "המגן" הייתה סדרת משטרה שהקדימה במידה רבה את זמנה וקצת סבלה מהצל שהטילו באותן שנים "הסופרנוס" ו"הסמויה", אבל מדובר בסדרת מופת על שוטר אלים שמוכן לעשות הכל כדי לעצור את הרעים, עד שהוא הופך רע בעצמו. וינס מקי, מהדמויות המוצלחות בתולדות הטלוויזיה, מאבד בפרק האחרון של הסדרה את הכל. הוא מקבל את הגיהנום שלו: לבד בקיוביקל, שוטר-פקיד, כפוף לבירוקרטים. למרות הכל מצליחים להמשיך ולסחוט מאיתנו אמפתיה כלפיו עד השנייה הראשונה. יא אללה. (ירוןטן ברינק)

סמוך על סול // Better Call Saul

הפריקוול של "שובר שורות" הצליח לעשות את הבלתי אפשרי – סדרה שלמרות שידענו בדיוק לאן תגיע, לא היה לנו מושג איך תיגמר. בדרך כלל המסלול של הפריקוולים די ברור, כי הוא מספר מה קרה לפני העלילה – מה שהופך את כל העניין לטיפה צפוי. "סמוך על סול" הפכה לגמרי את כללי המשחק, ובאמצעות היכרות עם דמויות חדשות והעמקה בקיימות, הצליחה לנקז את כל העלילה לרגע הסיום הדרמטי. התוצאה היא פרק סיום מרגש, חשוב ומשמעותי, שגם סוגר עבורנו את מה שקרה אחרי "שובר שורות", וגם מסיים בשלמות את המסלול המלא של סול גודמן. כל פרק בסדרה הזאת הוא יצירת מופת, אבל האחרון פשוט סוגר את הכל, כולל סדרת האם, כל כך יפה.(לירון רודיק)

הנותרים // The Leftovers

פרקי סיום רבים ינסו לרגש אתכם עד דמעות. הטובים שבהם יצליחו. אחרי הפינאלה של "הנותרים" לא תפסיקו לבכות שנתיים. את השאלות הגדולות ש"הנותרים" שאלה לאורך שלוש העונות המצוינות שלה, פרק הסיום משאיר פתוחות לפרשנותם של הצופים. זה יכול היה להיות מתסכל, אבל משהו הרבה יותר חשוב קורה בו, כשהאהבה מנצחת וסיפור האהבה הכי שבור בתולדות הטלוויזיה מקבל את ההפי אנד המרגש באמת שלו, ובאופן המספק ביותר. כמו כל סדרה גדולה, גם כאן אפשר ללמוד מהפרק האחרון מה באמת חשוב בחיים. ומומלץ ללמוד. (ירון טן ברינק)

הסמויה // The Wire

בשביל לסיים אפוס סיפורי רחב היקף כמו "הסמויה", צריך להשתמש בטריק הכי ישן בספר, ולעבור כבמעוף הציפור בין כל פינות העיר בזמן שאחד מביצועי ה"Devil In The Hole" של הסדרה מתנגן. מה לעשות, לפעמים קלישאות עובדות, ועבור האמירה של דיוויד צ'ייס – שפראיירים במשחק הפשע לא מתים, רק מתחלפים – זו היתה הדרך המדויקת ביותר לספר, בפעם האחרונה, על הDNA של בולטימור. יש כמה רגעים משמחים (באבלס אוכל עם המשפחה), כמה רגעים שוברי לב (מייקל הופך לעומאר החדש), ובעיקר תחושה מעקצצת שכבר היינו פה בעבר, חמש עונות בערך – הספה עוד עומדת בחצר, השחמט עדיין משוחק, והעיר כמנהגה נוהגת. אחרי הכל, היא היתה הדמות הכי חשובה בסדרה.(מתן שרון)

מד מן // Mad Men

"זה הדבר האמיתי, מה שהעולם רוצה היום". במהלך שבע עונות הגבר האולטימטיבי דון דרייפר שיקר לגבי זהותו, בגד בנשותיו והרוויח מיליונים מלשכנע את כולם שמוצר זה או אחר הוא מה שהעולם רוצה. אך בהדרגה העולם סביבו, ובעיקר הנשים, התחילו להשתנות, והציפו את תחושות האשמה והריקנות הפנימית שלו. דון נוטש את המשרד ויוצא למסע בדרכים האחוריות של אמריקה, שבמהלכו הוא חווה משבר נפשי המביא אותו אל סף התמוטטות עצבים. במרכז היפי של תמיכה הדדית, איש הפרסום בחליפה האפורה עובר לכאורה מהפך רוחני. כשהוא מצטרף למדיטציה קבוצתית ועל פניו נשפך חיוך של נירוונה, נדמה לרגע שהסדרה איבדה את זה. אבל אז מתחיל סרטון הפרסומת המפורסם מ-1971, שגייס את התרבות ההיפית כדי למכור לעולם קוקה קולה, ואנחנו מבינים שהחיוך הוא לא מה שחשבנו ושדון נשאר מי שהיה. הקודה הזו הופכת את פרק הסיום של "מד מן" לאחד האירוניים והקולעים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית.(יעל שוב)

טווין פיקס // Twin Peaks

הינשופים אינם מה שהם נראים. באיזו שנה אנחנו? מסע הקסם המסתורי של "טווין פיקס" נמשך 25 שנה, קטועות ומעורפלות כמו שרק דיוויד לינץ' יכול, ולא ציפינו לשום דבר פחות מסיום מושלם ומבלבל – וזה בדיוק מה שקיבלנו. הסוכן דייל קופר סגר את כל המעגלים האפשריים, סוג של הפי אנד ביקום שלא יתכן בו הפי אנד, סוג של ניצחון על הרוע המוחלט בעולם שלא יתכן בו ניצחון על הרוע המוחלט. לורה פאלמר יכולה לנוח סוף סוף, אבל המעריצים ימשיכו לדון ביצירה המיסטית הזאת לנצח. וזה האינסוף. (ירון טן ברינק)

אטלנטה // Atlanta

זה רק הולם שסדרה הזייתית כמו אטלנה תסתיים בפרק ששואל את השאלה "האם כל זה היה חלום?", ואז מסרבת לענות על זה בבירור. אם תשאלו אותי, אגב, ברור שזה לא היה חלום. זו פשוט ההזיה של החיים כאפרו-אמריקאי בעידן האינטרנט. הפרק האחרון היה אטלנטה קלאסי, עם שתי עלילות די בסיסיות שעסקו בסך הכל במה שאטלנטה אוהבת להתעסק בו – תרבות שחורה והזיות. בתווך הוא גם סיפק אמירה קטנה על איך הסדרה עצמה נתפסה בעין הציבור, וגם כמה רגעים היסטריים שהזכירו לנו שעם כמה שנהיננו לחפור על המשמעות המורכבת של כל פרק ופרק, בבסיס אטלנטה היא פשוט כיף גדול של כמה חברים מוזרים.(מתן שרון)

האמריקאים // The Americans

שש עונות הובילו אל העימות שבפרק הסיום של "האמריקאים", שש עונות מופלאות של אחת הסדרות המיוחדות והלא מספיק מוערכות בתולדות הטלוויזיה, וספק אם איזושהי סדרה בהיסטוריה קיבלה פינאלה כה מספקת רגשית – ועם זאת סוערת רגשית – והקרינה בשעה כל כך הרבה אנושיות שקשה להחליט בסיום אם לשמוח או לבכות ואולי שניהם. זה סיום מסנוור בחוכמתו וביופיו שלופת את הלב שוורם לך חשק עז לחבק כל אחד ואחד מגיבורי הסדרה מכל צדדיה, ולא לתת להם ללכת אף פעם. וזה בדיוק מה שהפינאלה מסבירה לך שלא הולך לקרות. איזה עולם. (ירון טן ברינק)

• המסך
• סדרות
• טלוויזיה
• סדרות מומלצות
• הסופרנוס
• מד מן
• עמוק באדמה

הנשיא ברטלט, "הבית הלבן"

תראו, מדובר בנו-בריינר. הנשיא ג'ד ברטלט הוא מנהיג מרשים, שקול ואמפתי כמו שרק אדם שאהרון סורקין כתב יכול להיות, פנטזיה אמריקאית מופלאה שמשלבת ערכים ליברליים, אינטלקט וחיבור לדת ולמסורת (ברטלט הוא קתולי אדוק ששקל קריירה ככומר). כמו דמות סורקינית ממוצעת, מדובר בטיפוס חכם במיוחד עם אהבה לשחמט ודיבור מהיר ועמוס שנינויות. עם זאת, הוא מוצג גם כמנהיג שקול, מלא אינטגרטי ומחויב לשליחות שבתפקיד. הוא מונע על ידי רצונו לעשות טוב למען העם, ולא פעם משנה את דעתו בהתאם לעצות של מומחים ושל האנשים שסובבים אותו.

לזלי נופ, "מחלקת גנים ונוף"

הדמות האייקונית של איימי פוהלר התחילה את הסדרה כמעין מקבילה נשית של מייקל סקוט מ"המשרד" – אישה שלוקחת את הקריירה הלא כל כך מרשימה שלה ברצינות תהומית, עם חיים אישיים די עלובה והתנהגות שטובלת לא פעם בקרינג'. עם הזמן היא – וגם אופי הסדרה – משתנים ומתפתחים למשהו אחר לגמרי, ונופ מתקדמת בהדרגה בסולם הדרגות של השירות הציבורי. את טוב הלב והרגישות שלה מגבות החריצות והנכונות לרדת לפרטים, שילוב שיוצר מנהיגה מעוררת השראה, מרגשת ובעיקר מקצוענית. ואם כבר דיברנו על איימי פוהלר, ראויה לציון גם ג'וי, הדמות שדיבבה סרט "הקול בראש", שהיא כמעט מקבילה מצוירת של נופ.

וודי, "צעצוע של סיפור"

בשלושת סרטי "צעצוע של סיפור" הראשונים, קאובוי הצעצוע מנהיג את הצעצועים של אנדי לאורך שנים עתירות שינויים – ממשחקי הדימיון בחדר של אנדי דרך הנטישה של הילד המתבגר ועד למעבר לגן ילדים מסויט וסאגת המזבלה הכמעט שואתית. ועדיין, לא מדובר במנהיג מושלם – בסרט הראשון אנחנו רואים את הצד האפל, הקנאי והקטנוני שלו, כשתואר הצעצוע האהוב על אנדי נגזל ממנו לטובת באז שנות אור. דווקא המעידה הזו והצלילה לתוך החלקים המכוערים יותר בנפשו היא זו שמאפשרת לו לעבור תהליך, למצוא את הביטחון הפנימי שלו ולהפוך למנהיג הטוב ביותר שהוא יכול להיות. יש גם סרט רביעי כמובן, אבל שם הוא כבר די בפנסיה.

ג׳ואן, ״מד מן״

עם כל הכבוד לגאונים בעיניי עצמם כמו דון דרייפר או רוג׳ר סטרלינג, ג׳ואן האלוואיי/האריס היא מי שהחזיקה בפועל את גלגוליה השונים של סטרלינג-קופר על כתפיה. מלכת המזכירות של העונה הראשונה תמיד הפגינה יכולות ניהול מרשימות, אבל עם הזמן היא צברה עוד ועוד יכולות וכישורים, בראשם היכולת להוביל אנשים בעזרת כבוד והערכה ולא רק פחד וקשיחות. היא אולי מאבדת את הקול שלה לפעמים, אבל יש גם יתרון במנהיגות שיש בה חיבור לרגש.

עם זאת, הפרק המייצג שלה כדמות סמכותית מראה שהיא יכולה להפריד בין הרגש האישי שלה לבין הדמות שהיא רוצה לשדר לקולגות שלה. כשאחד העובדים בחברה מצייר קריקטורה גסה שלה כצעד קטנוני של נקמה, חברתה פגי מתעצבנת ומאיימת לפטר אותו. ג׳ואן לא מודה לה על הסולידריות, אלא דווקא נוזפת בה על כך שהעניקה תשומת לב לפרובוקציה – דבר שלא רק עודד את ההתנהגות של העובד הסורר ונתן לה כוח עליה, אלא גם פגע ביכולת שלה להיתפס כדמות סמכותית מול העובדים שלה.

ג'ורג' וושינגטון, "המילטון"

הגרסה של לין מנואל מירנדה לאירועי המהפכה האמריקאית רחוקים מלהיות תיאור מעמיק או נאמן למציאות של הנפשות הפועלות, אז בואו נבהיר רגע שאנחנו מדברים על הדמות מהמחזמר, לא על וושינגטון מהפסלים והשטרות. וושינגטון, בגילומו של כריסטופר ג'קסון שהונצח בגרסה המוקלטת ובזו המצולמת שאפשר לראות בדיסני פלוס, הוא הנשיא-מייסד האולטימטיבי. דמות כל כך מרשימה שאפילו בהצגה עצמה אומר עליו המלך ג'ורג' השלישי "אין אף אחד אחר במדינה שלהם שמאיר בעוצמה כזו". וושינגטון מוצג על הבמה כדמות אב לגיבור ולאומה כולה, גנרל עטור הצלחות שהופך לפוליטקאי חריף, עם צד רגיש ואנושי מאוד. והכי חשוב, הוא יודע מתי לעצור ללכת הביתה. בתרגום חופשי מאחד השירים הגדולים במחזמר: "אדוני, הם יגידו שאתה חלש" "לא, הם יראו שאנחנו חזקים".

מופסה, ״מלך האריות״

האם סימבה הוא מלך טוב? תכלס, אנחנו לא באמת יודעים. מעבר להיותו היורש החוקי, הטיעון הכי חזק של הסרט להצדקת זכותו לכתר הוא ״סקאר ממש גרוע״, שזה תכלס לא משהו. מופסה, לעומת זאת, נותן לנו הצצה כלשהי ליכולות המנהיגות שלו. בתחילת הסרט הוא מציג לבנו את גישת ״גלגל החיים״ שלו, תפיסה רוחנית משהו של החברה האנושית (כלומר, חייתית) שבה כולם קשורים, מחוברים ומשפיעים זה על זה, מהיצור הזעיר ביותר ועד לטורף בראש שרשרת המזון. התפיסה הזו היא לא רק רעיון שיוויוני יפה, אלא גם משהו שאפשר לגזור ממנו מדיניות וערכים כמו מידתיות, איזון ותכנון לטווח ארוך, לא למען המנהיג אלא למען העם והעולם כולו.

קרמיט הצפרדע, "החבובות"

הצפרדע האהוב בעולם לימד אותנו שלא קל להיות ירוק. על הדרך הוא גם לימד אותנו שלנהל אנשים זה כאוס מוחלט, בייחוד כשהאנשים שלך הם חבורה של בובות פרווה מטורללות. אז נכון, הוא לא תמיד מצליח להשתלט על הבלאגן, ויש לו את רגעי הזעם שלו, אבל אם הצלחת להרים הפקה שבועית עם קבוצה כמו החבובות ולצאת מזה שפוי, מה זה כבר לנהל מדינה. תדמיינו את זה – סם הנשר בתפקיד שר הביטחון, מיס פיגי כשרת החוץ, גונזו כשר התחבורה, פאזי הדוב כשר החינוך, ג'ניס כשרת התרבות ופפה החסילון יו"ר הכנסת. עדיין יהיה רועש מאוד, אבל לפחות יהיה צחוקים.

ליאה אורגנה, "מלחמת הכוכבים"

לטרילוגיית המחודשת של "מלחמת הכוכבים" יש לא מעט מגרעות, אבל לפחות היא איפשרה לאחת הדמויות האייקוניות של שנות השבעים והשמונים להשלים את הסיפור שלה. עם כל הכבוד ללוק וכוחות הג'דיי שלו, הנסיכה ליאה הייתה הדמות הכי חזקה ומרשימה של צבא המורדים, מנהיגה טבעית שהובילה את אנשיה להצלחות וניצחונות כנגד כל הסיכויים. המנהיגות של ליאה משלבת תכנון אסטרטגי מחוכם עם התחשבות בחיילים הפשוטים וניסיונות להימנע משפיכות דמים (כאילו, של הצד שלה. אף אחד בסרטים האלו לא מתייחס לסטורם טרופרז כבני אדם). אפילו אחרי שנחטפה על ידי ג'אבה דה האט היא מוצאת דרך לגבור עליו, ועוד בעזרת השלשלאות שהוא עצמו אזק אותה בהן. בסדרת ההמשך אנחנו זוכים לראות אותה בחדר המלחמה, מובילה מהלכים אסטרטגיים חשובים, כשהתואר לפניה שמה הוא כבר לא "נסיכה" אלא "גנרל". כמו שצריך.

דייל קופר, "טווין פיקס"

סדרת המיסתורין של דיוויד לינץ' הביאה לחיינו את אחד השוטרים הכי מוזרים בתולדות הטלוויזיה, שהוא במקרה גם בן אדם משכמו ומעלה. דייל קופר הוא סוכן פדרלי שנשלח לטווין פיקס כדי לחקור את הרצח של לורה פאלמר, אבל במהרה הוא משתלב בחיי הקהילה המקומית, יוצר חברויות ומשנה חיים. קשה לא להרגיש בטוח כשהפרצוף המחייך של קייל מקלכלן בסביבה, אבל מעבר לחמידות הכללית, יש בדייל קופר גם צדדים אחרים – חוכמה, יצירתיות, פתיחות לאנשים אחרים ולשיטות חקירה אלטרנטיביות, אחריות ציבורית ובעיקר אופטימיות מדבקת. זאת ועוד – כשאחת הנערות בעיר מופיעה בחדר שלו עירומה, הוא מביא לה צ'יפס ומציע לה שיחת נפש מרפאת במקום לזרום איתה.

שר הורוביץ, "קלולס"

טכנית, שר לא אוחזת בשום תפקיד הנהגתי של ממש לאורך הסרט. עם זאת, יש לה את כל המאפיינים הנחוצים כדי להוביל את האומה לעתיד זוהר, מנצנץ ושיקי. היא אולי מתארת את עצמה כקלולסית, אבל האמת היא ששר לגמרי מסוגלת לחשוב לעומק על מצבים מורכבים, לעבוד קשה ולמצוא פתרונות יצירתיים. הנאום שבו השוותה את תושבי האיטי לאורחים שלא אישרו הגעה למסיבה של אביה הוכיח שיש לה צד הומני חזק, כמו גם ההקרבה העצמית שהיא מציגה כאשר היא תורמת את ציוד הסקי לנזקקים. אבל קו העלילה שמוכיח יותר מכל את הפוטנציאל שלה כמנהיגה הוא זה שנוגע לטאי – בת טיפוחיה שאותה היא מזניקה לפסגת הפופולריות, ובתמורה תוקעת לה סכין בגב ומכנה אותה "בתולה שלא יכולה לנהוג". על אף הסכסוך הכואב, שר לא משתמשת בכוחה לרעה ומנסה לנקום בטאי, אלא לוקחת את הביקורת ללב, בוחנת את התנהגותה ומתמקדת בהתקדמות וההתפתחות האישית שלה עצמה. לגמרי ראוי להערכה.

• המסך
• סרטים
• סדרות
• מחדל נתניהו
• קלולס
• החבובות
• מד מן

השבוע יצא הטריילר הרשמי של "Confess, Fletch", הסרט החדש של גרג מוטולה (במאי "סופרבאד" – אנחנו נסרב בתוקף לתרגום "חרמן על הזמן"). אם השם הזה מוכר לכם, הרי שזה בגלל שהסרט הזה מנסה להחיות את דמותו של העיתונאי החוקר אירווין "פלטש" פלטשר, שגולם באופן מושלם על ידי צ'בי צ'ייס במותחן הקומי "בלש ושמו פלטש" מ-1985 (פלטש, בתורו, הוא בכלל גיבור סדרת ספרים, והסרט החדש הוא עיבוד לספר מהסדרה שטרם עובד למסך). למרות שכבודו של צ'ייס כשחקן קומי במקומו מונח (לצד אלפי סיפורים על האופי הבעייתי שלו) אבל הפעם יגלם את התפקיד הראשי לא אחר מאשר ג'ון האם.

אחרי שפרץ לחיינו בתור דון דרייפר ב"מד מן", היה נראה שג'ון האם לגמרי יכול ללכת על קריירה של גיבור הוליוודי קלאסי, הן מבחינת המראה החיצוני והן מבחינת היכולות הדרמטיות. אבל במפתיע, מאז "מד מן" דרייפר התמקד באופן כמעט בלעדי בקומדיות – וזהו עבורו תפקיד קומי ראשי כמעט-ראשון (אבל בואו לא נגיד שום דבר על הפרויקט הקודם שלו עם מוטולה – ועם גל גדות, "השכנים של ג'ונס"). בעיקר כי שאר התפקידים הקומיים שלו באמת היו יכולים לגרום לנו לשכוח לרגע שהוא אי פעם היה דון דרייפר – אלמלא העובדה שהוא לגמרי היה דון דרייפר פעם הייתה גם חלק מהבדיחה.

>>דון דרייפר הפך לאייקון של גבריות. עבור צופים שפספסו את הפואנטה

ג'יימס מייסון, "סאטרדיי נייט לייב"

הפעם הראשונה שרוב הקהל האמריקאי גילה את כישוריו הקומיים של האם היה כשהנחה את "סאטרדיי נייט לייב" לראשונה. למרות כמה מערכונים שהסתמכו ישירות על דמותו ב"מד מן" האם התגלה כפרפורמר רבגוני שיכול לעשות מגוון דמויות ואפילו חיקויים, כמו החיקוי הזה של השחקן הותיק ג'יימס מייסון ("לוליטה", "כוכב נולד") בתור אורח שיכור במיוחד במסיבת ההלואין של שחקן האימה האגדי וינסנט פרייס (ביל היידר). בהמשך הפתיע גם בחיקויים של ג'ון פ. קנדי ורובין וויליאמס והיה פרטנר נהדר לקירסטן וויג במספר מערכונים.

ד"ר דרו, "רוק 30"

מ"סאטרדיי נייט לייב" הדרך ל"רוק 30" ברורה (הן מצולמות באותו בניין! וכמובן שהתוכנית הפיקטיבית ב"רוק 30" היא גרסה בדיונית של "סאטרדיי נייט לייב"), אז זה לא מפתיע שהאם הופיע גם בקומדיית המופת של טינה פיי (בעצמה לשעבר הכותבת הראשית של SNL). האם גילם את אחד מבני הזוג העונתיים של גיבורת הסדרה ליז למון, רופא חתיך מדי בשם ד"ר דרו בירד, שליז לגמרי בקטע שלו עד שהיא מגלה שהחתיכות שלו גרמה לו לחיות בבועה של יופי, בזכותה הוא מקבל – ותמיד קיבל – כל דבר שהוא רוצה ולמעשה הוא אידיוט טוב לב אבל לגמרי חסר כישורים כלשהם. האם מגלם את התפקיד – ואת המעבר מלהיות בן הזוג המושלם של ליז ללהיות האקס הדביל שלה – בצורה מושלמת.

ריצ'רד וויין גארי וויין, "קימי שמידט"

ואם כבר מדברים על טינה פיי, האם שיחק גם תפקיד מרכזי בסדרת הנטפליקס הנהדרת שלה "קימי שמידט". בתחילת הסדרה אנחנו נחשפים לכומר ריצ'רד וויין גארי וויין, אותו מנהיג כת מרושע שחטף את קימי בילדותה, רק בפלאשבקים בהם לא רואים את פרצופו – ובהמשך, כשהם מוסתרים בזקן עצום. אבל כאשר אנחנו פוגשים את הכומר במשפט, מגולח, לבוש בחליפה ומקסים את המושבעים, זה הפרצוף הנאה של האם שאנחנו רואים מחייך מספסל המושבעים. האם גילם נאמנה את הדמות במשך ארבע העונות של הסדרה, בהם הוא נע בין נוכל ערמומי לאידיוט ילדותי ומזוקן שחובב קראטה ותקלוטים.

טד, "מסיבת רווקות"

ואם כבר מדברים על האם ובוגרות "סאטרדיי נייט לייב", האם הוא גם חלק משעשע מאוד בקומדיה שוברת הקופות של קירסטן וויג "מסיבת רווקות". האם משחק את טד, היזיז הדושי במיוחד של גיבורת הסרט, אנני. טוד הוא בעצם האופציה הרומנטית שנראית טובה לאנני – בכל זאת הוא ג'ון האם – אבל הוא כל כך מעצבן ודוחה שהוא דוחף את אנני להיות עם ניית'ן, השוטר טוב הלב (כריס או'דאוד). האם כל כך מתאים להיות גיבור קומדיה רומנטית, שזה מרענן שהוא בחר דווקא להיות הדוש שהגיבורה זורקת.

הרב אוברקיל, "המיניונים"

לפני שסרט "המיניונים" השני הפך לתופעה ויראלית שכללה בני נוער ישראלים בחליפות באמצע הקיץ, משום מה, היה את הספין-אוף הראשון בכיכובם של העוזרים הצהובים מסדרת "גנוב על הירח". ושם, בין צעקות של "בננה!" היה גם את ג'ון האם בתור הרב אוברקיל, בת זוגה של נבלית הסרט, סקרלט אוברקיל (סנדרה בולוק). בניגוד לסקרלט, הרב הוא טיפוס די צ'יל וכיפי, שבעיקר רוצה לבלות עם המיניונים ולעבוד על ההמצאות שלו. בסרט מלא בצעקות ג'יבריש, האם הוא נווה מדבר משעשע, והסצנה בה הוא מנסה לענות את המיניונים מספקת במיוחד.

האם ובובלה, "סאטרדיי נייט לייב"

אוקיי, היינו חייבים להכניס עוד מערכון מ"סאטרדיי נייט לייב". ספציפית את המערכון האפל והמוזר הזה בכיכובו של ג'ון והזמר הקיטשי מייקל בובלה, בתור עצמם. המערכון בנוי על משחק מילים פשוט: שם המשפחה של האם נשמע כמו חזיר, שם המשפחה של בובלה נשמע כמו כינוי לשמפניה (אם מבטאים אותו לא נכון). אז האם מחליט לפתוח מסעדה שתגיש רק בשר חזיר ויין תוסס. משם המערכון מתפתח ומציג הופעה קומית מצליחה באופן מפתיע של בובלה והופעה פסיכוטית במיוחד של האם.

מרואיין- בין שני שרכים: הסרט

זאק גליפניאקיס (שהיה גם השותף שלו ושל מוטולה ב"השכנים של ג'ונס", אם אתם מתעקשים על הפירוט המלא של הקשרים הפנימיים ברשימה הזאת) ריאיין ועלב בהרבה מפורסמים בתכנית הרשת שלו "Between Two Ferns" וביניהם גם ג'ון האם. אז כאשר בנטפליקס יצא סרט באורך מלא המבוסס על התכנית, הוא לא חידש הרבה מעבר לסיפור מסגרת סביר וראיונות חדשים עם סלבס כמו פיטר דינקלג', מתיו מקונוהיי – ושוב האם. אבל מה שהסרט כן חידש בו, הוא קליפ הפספוסים המדהים בסיום בו סוף סוף אנחנו רואים את גליפינאקיס והמרואיינים נקרעים מצחוק מהשאלות המביכות, וגולת הכותרת היא ללא ספק התגובה של ג'ון האם לשאלה של על איפה החליפות של דון דרייפר ממוקמות היום: צחוק/חנק בלתי צפוי שיגרום לכל צופה לפחות לחיוך על הפנים.

• המסך
• סאטרדיי נייט לייב
• מד מן
• ג'ון האם

מרכיב עיקרי בחוויה של רבים מהגברים בעולם המערבי הוא החלום, או הרצון, או האובססיה, להיות גבר מושלם. הסביבה, הטלוויזיה, הפרסומות, מחדירים בנו תמונה מורכבת, לפעמים סותרת, של גבר אידיאלי: גבר מצליחן, עשיר, כריזמטי, קשוח אך לא אלים, רגיש אך לא רכרוכי. למרות שהאידאה הזאת היא בדרך כלל של גבר סיסג'נדר והטרוסקסואל (עם אישה מושלמת לצידו), גם להומוסקסואלים יש אידאה משלהם, והיא לא כל כך רחוקה מהקלאסית כפי שהיה נוח לחשוב: גבר שרירי, מיני, מחוספס, שמחצין את הקשיחות והעוצמה שלו. גבר מושלם כזה לא יחווה דחייה לעולם. הוא תמיד ישמע "כן". אולי אנחנו אפילו מכירים גבר כזה, או הכרנו פעם. אולי אנחנו רודפים אחרי החלום הזה בלי לנשום רגע ולשאול: האם אי פעם נהיה מרוצים? האם יגיע רגע בו נהיה מספיק יפים בעיני עצמנו, מספיק קשוחים, מספיק מוצלחים?

>>כך נפרדנו מ"מד מן" ב-2015. כאילו זה היה אתמול
>>אלו הם פתיחי התוכניות שאי אפשר לדלג עליהם. "מד מן" לא ברשימה, אבל היא הייתה צריכה להיות

היום לפני 15 שנים שודר הפיילוט של "מד מן", סדרה שבגלל המעמד האיקוני שלה בטלוויזיה עלולה להיות מתויגת על ידי מי שלא צפה בה בתור סדרת איכות כבדה. אבל היא הכל חוץ מזה: היא צבעונית, מיוחדת ומלהטטת במקצוענות בין קומדיה לדרמה, בין ריאליזם אינטימי לסוריאליזם מוחלט – וכל הספקטרום המורכב שלה עובר תמיד דרך דון דרייפר, שהוא ההתגלמות (לכאורה) של אותו גבר מושלם, שהגברים והנשים של הסדרה רוכשים לו כבוד, מקנאים בו, חוששים ממנו ו/או נשבים בקסמיו. יש לו עבודה נחשבת, אישה מושלמת, שני ילדים, בית בפרברים. הוא לא מחצין חולשה, שלא לדבר על קושי. כשהוא בסביבה, זה נראה שהחלום האמריקאי אפשרי: אם רק תעבוד מספיק קשה, גם אתה תוכל להיות הדון דרייפר לאנשים אחרים. ולעצמך.

אלא שמתיו ווינר, היוצר של "מד מן", נתן לנו הזדמנות לראות את הדרייפריות מבפנים, כפי שהדרייפרים האמיתיים בחיינו לעולם לא יתנו לנו לראות אותה. רק שצופים רבים, בעיקר גברים, לא הבינו את הסדרה כלל. זאת לא התנשאות, אלא התבוננות על תגובות לסדרה: בבלוג Alphamale, המוקדש, ובכן, לכיצד להיות זכר אלפא, נכתב ש"דון דרייפר הוא גבר ארכיטיפי וחזק שיש הרבה מה ללמוד ממנו". התכונות שהופכות אותו לכזה מפורטות בהמשך הטקסט של אלפאמייל: הוא מדבר מעט ובריהטות, הוא לא מחפש ולידציה מאחרים, הוא דיסקרטי, הוא עובד קשה, וכו'. סרטון פופולרי ביוטיוב מנתח את שפת הגוף של דון בשביל ללמד גברים לשדר ביטחון עצמי. ג'ון האם, השחקן ששיחק את דון, נבחר שוב ושוב לאחד הגברים הסקסיים בעולם על ידי אינספור מגזינים, זכייה שניתנה לו, כמובן, רק לא בגלל שהוא חתיך הורס – אלא בגלל שהוא דון דרייפר. אבל הנה תכונה של דון דרייפר שאף אחד מהם לא מזכיר: הוא מאוד, מאוד לא מאושר.

וזה בולט דווקא בגלל שאושר הוא נושא כל כך מרכזי ל"מד מן". הסדרה, שעוסקת בפרסום לא רק בתור מקום עבודה אלא גם בתור התעשייה שמעצבת ומעוצבת על ידי האידיאלים האמריקאיים (ובהרחבה, של כל מדינה המושפעת מתרבות הצריכה שלה), בעצם שואלת שוב ושוב – האם אנחנו סובלים בגלל הקפיטליזם (כשיטה, כתרבות) או שמא סבל הוא פשוט מצב אנושי קיומי, נצחי ובלתי תלוי? "את הדבר שאת קוראת לו אהבה המציאו אנשים כמוני בשביל למכור גרביונים", אומר דון בפרק הפיילוט, ולאחר שמפרק את האהבה עובר לפרק את האושר: "מהו אושר? אושר הוא ריח של מכונית חדשה, הוא חופש מפני פחד, הוא שלט לצד הדרך שצועק שמה שזה לא יהיה שאתה עושה – זה בסדר, אתה בסדר". ואם לא נרדוף אחר אושר או אהבת אמת, אז מי אנחנו? ואחרי מה ראוי שנרדוף?

בשביל לענות על התשובה הזו ולו באופן חלקי הסדרה מפגישה אותנו עם פגי אולסן. פגי, שבתחילת הסדרה היא בת 20 מוכשרת (אבל עדיין לא יודעת את זה), קתולית ותמימה מאוד שמגיעה למנהטן על מנת לעבוד בחברת הפרסום "סטרלינג-קופר" כמזכירה, עוברת הסללה סקסיסטית ארוכה ומייגעת: שם, בקומה ה-30, מלמדים אותה לחשוף רגליים, לחייך כשצריך, לפתות גם כשלא צריך, ובקיצור, להיות "משהו בין אמא ומלצרית" לגברים שסביבה. האידיאלים של פגי על אהבה ואושר קודם מתרסקים, אחר כך מוחלפים באמביציה לדברים שהיא לא ידעה שהיא רוצה, כמו קריירה – עד שבסוף הסדרה היא מצליחה להגיע לאיזשהו איזון יחסי בין הדברים האלו, ודווקא לשחרר קצת מהציניות בה היא התעטפה כמנגנון הגנה במהלך העלילה.

בסופו של דבר, המבט ההיסטורי של "מד מן" לסיקסטיז עובר כל הזמן דרך הפריזמה המגדרית. היא מראה איך הדיכוי משפיע על כולם – גברים ונשים, סטרייטים וקווירים. יש כאלו שסובלים יותר, יש כאלו שפחות, אבל אף אחד לא יוצא מזה לגמרי בריא ושלם. היא גם מראה לנו איזו דרך כבירה הצלחנו לעשות מאז – אבל בו זמנית גם כמה הדיכוי עדיין כאן. נסתר יותר, חמקמק, אבל כאן.

• המסך
• סדרות
• גברים
• מד מן

• Facebook
• Twitter
• Email

>> הסדרות שיעבירו לכם את יום כיפור
>> אין לכם כוח לבינג'? הכנו לכם את רשימת הסרטים שיסדרו אתכם

[interaction id="59c11cb3f9f41a000166dd7c"]

• וונדר וומן
• ברכות שנה טובה
• נרקוס
• מד מן
• בנות
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני