מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת

הזמר, המוזיקאי והחתיך דיוויד לרנר מוציא את אלבומו החדש, "Achilles", וישיק אותו במסיבה בבתה וגריגה ביום שלישי הבא (9.7 20:00). לפני כן הוא יופיע במרתון היומולדת של לבונטין 7 ביום ראשון, 7.7, בלבונטין 7. הכניסה לשני האירועים חופשית

>> לנשום אמנות ורוח, להרגיש מחובר ואהוב // העיר של ליאב מזרחי
>> אור בקצה המנהרה וספסל לתכנון העתיד // העיר של מאיה ערד יסעור

1. בתה וגריגה

כמעט מדי יום אני רוכב מביתי שבגבעת הרצל, במעלה רחוב העלייה, ומגיע לבתה וגריגה. זה מקום שהוא בית. קשה להסביר את האלכימיה המדויקת של הבית הזה, שאהוב על רבים ושנוא על לא פחות מהם, שפתוח בשעות לא שגרתיות ונהיה מעין בר לעת ערב, שהכל בו פשוט נורא ובד בבד מתוחכם להפליא ומעודן מאד וסודי בהחלט, שתמיד משמיעים בו מוזיקה טובה ללא שיקולי טרנדים ומגניבות, וזה חשוב לי.
כאן כרתתי ברית עם חברתי היקרה ואחותי מבחירה שמרית לוסטיג (שגם התארחה פה במדור לפני כשנה), אחרי שהכרנו בחוג לספרות באוניברסיטה. לרוב אני מגיע לבד, כי זה מקום שמאפשר לך להנות מהלבד. וכשנמאס להיות לבד, מתפתחת מעצמה איזו שיחה מעניינת, כי זה מקום שאפשר לדבר בו. מקום של אנשים טובים, קצת מקוללים, קצת מבורכים, מקום שמתייחסים בו בכבוד לכולם ולא מצפים ממך להיות בו שום דבר מלבד את.ה.
זו הסיבה שבחרתי לקיים בבתה את מסיבת ההשקה לאלבום שליACHILLES, שתתקיים ביום שלישי, ה-9/7, בשמונה בערב. יוצגו עבודות של עידו אסולין ושי טרא ליטמן, שיצרו יחד איתי את עטיפת האלבום, לצד עבודת וידאו-ארט של נשמתי תמר פרי בשם SIGHT ותקלוט של Misstaken המהממת. תהיה השמעה של האלבום במלואו ואולי גם נשיר קצת. בואו להגיד שלום, לתת חיבוק, לעשות לב עם האצבעות.

2. גבעת נפוליאון

בגלגול אחר הייתי בכלל טריאתלט. בגיל 15 התאמנתי לקראת תחרות בגבעת נפוליאון שבפארק הירקון ועברתי שם תאונה די רצינית, שהובילה לקריעת גיד בקרסול ימין ולשמונה חודשים בגבס. הבנתי דרכה הרבה דברים. בין היתר – שאדם שנפצע הוא לא אדם פחות שלם. פשוט נוצרה בו שלמות חדשה. ACHILLES, או "אכילס" בעברית, הוא אלבום שעוסק, לעיתים קרובות באופן מוצפן, בפצעים הכי מדממים שלי. אבל מעל הכל, זה אלבום שמנחה אותו העיקרון שרק יצור חי יכול להיפצע. שדם יכול להיות גם עדות לחיים.
אנחנו חיים בתקופה של שפיכות דמים. חייהם של חפים מפשע נפגעים ונגמרים בכל כך הרבה מקומות. רודנים מתייחסים לחיינו בזלזול בוטה, שולחים אותנו להילחם על טוהר ערכים שאין בהם אהבה וחיים. ובתוך כל החושך הזה מפציעות אלומות אור. אני כל כך מקווה ש"אכילס" הוא אלומה כזו ומקדיש אותו לכל מי שנפצעה, דיממה, חשבה לרגע שזה הסוף שלה והמשיכה לחיות עם הפצע. פצע יכול להפוך לפרח. הנה אלבום שהוא פצע שהפך לפרח.
גם גבעת נפוליאון, בשבילי, היא מקום כזה. התעקשתי להתיידד איתו שוב. אני חוזר לשם מדי פעם כדי להיזכר, ולומד לאהוב דרכו את הפצע.

3. בכור את שושי

אני שרוף על המקום הזה. מקום של פעם, שמעלה בראש מילים של פעם, כמו חדר אוכל או מסעדת פועלים. האוכל בו הכי טעים שיש, העובדים חמודים ונעימים, והקהל בו הכי אקלקטי שתמצאו בעיר הזאת. מסעדה טריפוליטאית בשירות עצמי שלוקחת בהליכה את רוב מסעדות השף בעיר, שהכל בה הוגן, מזמין ומזין, עם מנות גדולות מדי שמתאימות לבחורים מגודלים כמוני.יד חרוצים 13

4. ענן

הבר של תומי, קובי והראל ברחוב רענן בפלורנטין הוא שמורת טבע של אנשים נעימים. הכל בו רך כמו ענן רענן, והמוזיקה, שמנוגנת מתקליטים, לא מתביישת לאתגר ולמתוח גבולות. החצר כל כך אפלולית שבקושי רואים בה וזה נהדר, כי אפשר לרגע להיעלם בתוכה, להתחפר בתוך עצמך או להישאב לאיזו שיחה. עוד מקום שאפשר פשוט להיות בו, ואני אוהב שנותנים לי להיות.רענן 7

5. פוק קפה

אני מת על המקום הזה, דווקא בגלל שהוא כל כך אמביוולנטי עבורי. תשכחו מכל מה שכתבתי קודם – פה חוגגים את הפוזה. זה המקום של היפים והנכונים, ואני אוהב אותו כי הוא גורם לי קצת להרגיש כזה. טוב לעוף בעד עצמנו.כפר גלעדי 48

מקום לא אהוב בעיר

אני הולך להסתבך עם כל כך הרבה אנשים, אבל יאללה: רמת אביב. גדלתי בשכונה דרומית ממנה, אבל איכשהו נשלחתי ללמוד שם ביסודי ובחטיבה. אני אספר לכם.ן מה אני זוכר משם, ויסלחו לי החריגים בנוף: קהילה מסוגרת, צפונבונית כמו בסרטים; התנשאות חסרת כל הצדקה על כל מי שאינו בן המקום, ונובורישיות אבל חצי דרך, בלי החוצפה של נובורישיות פול און (שאני מאוד מעריך דווקא), מה שהופך את העסק לקצת צולע. התיכון המקומי, שלא אנקוב בשמו, הוא כזה שבא לסרס כל שארית של פרא, צרפתי אך ורק בעיני עצמו. להתבגר שם כנער גיי, שאפילו לא הבין אז שהוא גיי, היה סיוט – עד שעברתי לתיכון אחר בצפון הישן והכל הסתדר בין רגע. אני ממש מקווה שהשכונה הזו השתפרה בעשור האחרון, ומחזק את ידיהם של כל הווירדוז המושלמים שהשכונה הזאת הצמיחה והוקיעה מתוכה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"המבורגירלז" בתיאטרון הבית. זה בעצם מופע על חברות. מיה לנדסמן והילה גלוסקינוס בוחשות בקרביים זו של זו, כמעט הורגות אחת את השנייה מרוב אהבה, וזה אחד הדברים הכי יפים ומצחיקים שראיתי לאחרונה. מופע וירטואוזי כמו שהוא שטותי, על התפר שבין אהבת אמת לשנאה תהומית. לראות דחוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"דרך הייסורים של הגוף" מאת קלאריס ליספקטור. הגוף מעסיק אותי מאד כיוצר, וקלאריס היא האוטוריטה שלי בתחום. ההתבוננות הנועזת, היצרית ומשולחת הרסן שלה בדמויות משולי החברה, בצורות שונות של אהבה ושגעון – היא מרתקת בעיניי, כתובה באופן עילאי, ונתנה לי המון השראה בכתיבה של אכילס, ומלא מלא כוח מאז תחילת המלחמה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קטונתי. תתרמו לכל ארגון שמרגיש לכן נכון, העיקר שהוא פועל למען זכויות אדם, מי אני שאמליץ לכן? העיקר שתתרמו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מתלבט בין עידו אסולין, צלם מבריק, מאמן הכושר האולטימטיבי, חתיך הורס וחבר לעילא ולעילא, לבין הלל גבעון – מוזיקאית שלוקחת את כל הסצינה בהליכה, נשמעת כמו לונדון ופריז ותל אביב בבת אדם אחת, חברת נפש (בריז'יט מון אמור) ואישה משכמה ומעלה.

מה יהיה?
אין לי מושג. מה שבטוח – רק אנחנו נצילנו מידינו.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• בתה וגריגה
• בכור את שושי
• ענן בר
• POC קפה
• רמת אביב
• מיה לנדסמן

זאת אחת התופעות המעניינות של העת הזאת בעולמות הסטרימינג המקומיים: סדרות ישראליות עובדות אש בנטפליקס. זה פחות מפתיע כשמדובר בסדרות כמו "מלכת היופי של ירושלים" מבית yes, שמרבית מנויי נטפליקס בישראל לא נחשפו אליה בשידור המקור, אבל זה די מדהים כשמדובר בסדרות של כאן 11 כמו "קופה ראשית" ו"המפקדת", שלא רק שודרו בערוץ פתוח אלא גם זמינות לצפייה תמידית ביוטיוב. והנה, עכשיו גם "שעת אפס" ששודרה בתאגיד השידור הציבורי לפני שנה וחצי העפילה לשרתי נטפליקס, והיא נותנת פייט יפה לסדרת הלהיט "המכשף" בקרב על הסדרה הנצפית ביותר בישראל בסטרימינג, ומסתמן שהשת"פ הרחב שנחתם בין נטפליקס וכאן 11 עובד יפה לשני הצדדים.

כך או כך, "שעת אפס" היא סדרה שההזדמנות הנוספת הזאת לחיים חדשים לגמרי מגיעה לה. הסדרה שיצרה דקלה קידר וביים איתן צור, בכיכובם של מיה לנדסמן ודורון בן-דוד בתפקידיהם הטובים ביותר עד כה, עוסקת בסיפור דומה אך לא זהה לזה של פרשת פיטורי אדם ורטה, המורה מקריית טבעון שפוטר מעבודתו לאחר שתלמידתו (ספיר סבח) התלוננה על דעות פוליטיות (ושמאלניות כמובן) שהשמיע במהלך שיעור. "שעת אפס" מחדדת את הדרמה הזאת אל הקצה שלה ונוגעת בעצבים הכי רגישים וחשופים של הישראליות ושל הגעזנות הטבועה בה, והיא עושה את זה עם הרבה רוך וחמלה כלפי הדמויות המרכזיות.

על רקע הקיטוב והשנאה שמבעבעים בחברה הישראלית בשנה וחצי האחרונות, "שעת אפס" נראית עכשיו כמו אזהרה נבואית על נקודת אל-חזור שבה חברה משוסה ומשוסעת פשוט נקרעת לגזרים. עם עלייתה בכאן 11 קיבלה "שעת אפס" ביקורות חיוביות למדי, אך לא הצליחה לפלס דרך לקהל או לשיח הציבורי, אבל דווקא בפסטיבל הסדרות הבינלאומי של ברלין ראו בה את מה שבישראל קשה כנראה לקלוט מקרוב והעניקו לה את פרס הסדרה הטובה ביותר לשנת 2022, כמו גם את פרס השחקנית הטובה ביותר למיה לנדסמן שאכן נותנת כאן תצוגת משחק פנומנלית שאסור להחמיץ. אולי בנטפליקס נבין את מה שהברלינאים כבר הבינו מזמן.
>> "שעת אפס", עונה אחת, 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס(אבל גם ביוטיוב! מה יש לכם?)

• המסך
• מה רואים הלילה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• נטפליקס
• מיה לנדסמן

מי שמע על חווה ונאווה / yes

בזמן שפינטזנו על עונה רביעית ל"אחיות המוצלחות שלי", היוצרות גלית חוגי ונועה ארנברג הציגו סדרה חדשה ב-yes – שונה לגמרי אבל מעולה בדרכה. ב-8 פרקים שנגמעו בקלילות הן הכניסו אותנו לעולמן של שתי בוגרות להקה צבאית, כאלה שלא הפכו אחרי השחרור לכוכבות ולנכס צאן ברזל. חובבי הנוסטלגיה הישראלית התענגו על הפלאשבקים ועל החיצים ששיגרה הסדרה לעבר מוסד הלהקות הצבאיות, אבל גם בהווה היה הרבה ממה להנות. קודם כל, מההופעות המורכבות והמרגשות של חנה לסלאו וקרן מור, שיצרו צמד דמויות שהן מצחיקות כמו שהן פתטיות כמו שהן מקסימות. מחזק אותן צוות מדהים של דמויות משנה גונבות הצגה, בראשן הילה גולדנברג כביתה הלא תפקודית של נאווה ואיתי זבולון (טונה) כבנה הפלרטטן הבלתי נלאה של חווה.

המפקדת (עונה 2) / כאן 11

גם בעונתה השנייה "המפקדת" סיפקה לנו שילוב מדויק של דרמה, קומדיה, רומנטיקה, סקס וקרינג'. אפילו עזיבתן של מיה לנדסמן ועלמה קיני לא מנעה מאיתנו להתמכר מחדש למעלליה של הפלוגה הכי שחוקה בבט"ר, שבה לכל מ"כית ומפקד יש אישיוז משלו ומשלה. "המפקדת" היטיבה לחדש מספיק כדי להוסיף רעננות – בעיקר בהחלפת פלוגת הטירונים לעתודאים ובהוספתה של הסמ"פ המעולה טולי (נועם לוגסי) – אבל שימרה גם את כל מה שאהבנו בסיבוב הקודם. הכתיבה עדיין שנונה ומדויקת, הדמויות עדיין מקסימות והמערכת הצבאית היא עדיין כאוס בלתי נגמר, שדוחף כל דמות למקומות קיצוניים, מפתיעים ולפעמים נמוכים ממש.

מנאייכ עונה 2 / כאן 11

סדרת הפשע של רועי עידן אף פעם לא ניסתה להתנחמד – העולם שהיא מציגה אפל, קלסטרופובי, כזה שבו כל חלקה טובה מוכתמת בשחיתות וברוע אנושי. לא רוע גדול מהחיים, אלא כזה שמונע מאנוכיות ומריקבון חברתי עמוק יותר מהמעשים של תפוח רקוב כזה או אחר. בעונה השנייה היא עשתה את כל זה שוב אבל יותר גדול ויותר עמוק, אילצה את איזי בכר להתמודד עם מציאות אפילו יותר מכוערת ומטרידה מזו שציפה לראות סביבו – והפעם, כמו שאומרת הקלישאה, זה אישי. קאסט השחקנים המעולה קיבל חיזוק בדמותם של מכרם ח'ורי, אלון חמאווי ונטלי עטייה, אבל הלב של הסדרה היה ונשאר שלום אסייג ולירז חממי – איזי ופקד טלי בן הרוש בשבילכם – שמציגים פרק אחר פרק תצוגת משחק מהמרשימות שאפשר לתפוס בימינו בטלוויזיה המקומית.

חאנשי / HOT

"חאנשי" עלתה לכותרות עוד לפני השידור בזכות שורה של ליהוקים מפתיעים – ליהיא גרינר, רוני דלומי ואפילו הנרי וינקלר – אבל אחרי הצפייה ברור לגמרי שאנחנו פה בשביל הפרצופים המוכרים פחות. חאנשי (עליזה חנוביץ') היא דמות קשה לעיכול ומזעזעת במתכוון, אבל כזו שמרתק לצפות בה ובצרות שהיא מכניסה את עצמן אליהן; דוד (תומר מכלוף) הוא גיבור רומנטי מהחלומות שנתקע בתוך קומדיה רומנטית שהשתבשה לגמרי ונוקי (מרנינה שון) נכנסת ללב הצופים בקלילות, כאילו לא הרגע נפגשנו. העונה הראשונה עודנה משודרת, אבל כבר עכשיו ברור שמדובר באחת הקומדיות הייחודיות והנועזות ששודרו בישראל – ושהיא גם ממכרת לחלוטין.

היהודים באים (עונה 5) / כאן 11

בעונתה החמישית, סדרת המערכונים הסאטירית שוב הוכיחה שהיא תופסת את נושאי העיסוק שלה, וגם את הצופים שלה, מאוד מאוד ברצינות. יש בה גם רגעי קומדיה דביליים ונגישים, אבל "היהודים באים" מכוונת גבוה – להומור שיש בו גם תחכום, העמקה ואפילו מידה של חינוך ולימוד. יש לה נבחרת חלומות של קומיקאים ושחקנים שפשוט לא מפסיק להפציץ, וגם העונה היא סיפקה שורה של מערכונים שנעו בין המטורלל למטריד. המערכון הזכור ביותר מהעונה הזו הוא כנראה השיר המצמרר לאברה מנגיסטו על בסיס "כשתבוא" של בועז שרעבי, אבל נציין לטובה כמה נוספים: תשדיר השירות "כוכבית בוזגלו" על אשכנזים שהסבים שלהם לא קנו דירה, טוביאנסקי – המחזמר, משה קצב ומני מזוז ובגזרה הדבילית יותר – עידו מוסרי בתור ג'ין סימונס.

קרתגו / כאן 11

המצטרפת האחרונה לרשימה שלנו הגיעה אליה חמה וטרייה מהתנור. "קרתגו" התקופתית של כאן 11 חוזרת ל-1942, ספציפית במחנה עצורים שהיה באמת, אבל משחררת לחופשי במהרה את הניסיון לשמור על אמת היסטורית. התוצאה היא דרמה קומית מטורללת על כל הראש שבה בריטים, לוחמי מחתרות ונאצים סוג ז' נאבקים על הדומיננטיות במחנה, כשברקע משולש אהבה מוזר וסחר בסמים מהרייך השלישי מסבכים את המצב. זאת אולי לא הסדרה הכי קלה לעיכול, אבל היא בהחלט אחת המפתיעות והמסקרנות שנראו על המסך הישראלי.

בלאדי מורי / yes

הקומדיה שיצרה סתיו אידסיס ל-yes היא מכתב אהבה, או לפחות התכתבות מלאת יצרים, עם ז'אנר הקומדיה הרומנטית. דרך סיפורן של שתי רווקות בנות 35+ (נעמי לבוב ורותם סלע), האחת תסריטאית נטולת עכבות והשנייה רופאה לחוצה, הסדרה נגעה בכל מה שמצחיק, מוזר ומכוער בעולמות הדייטינג והסקס של תל אביב. האקס הרעיל שאי אפשר לשחרר ממנו, הניסיון הסיזיפי לבנות קריירה תובענית בלי לוותר על החיים הפרטיים, הפנטזיה על מיט-קיוט עם הבחור שיתגלה במפתיע כגבר המושלם עבורך – כולם קפצו להופעת אורח. אגב הופעות אורח, פרק המחווה/עקיצה ל"נוטינג היל" סיפק לנו תזכורת שעופר שכטר הוא לא רק מישהו שרואים בגיא פינס אלא גם שחקן שממש כיף איתו.

שישו ושמחו / כאן 11

אולי חשבתם שאתם יודעים איך בערך נראית קומדיה על להקה צבאית כושלת שמנסה לפלס את דרכה לטופ, אבל "שישו ושמחו" הייתה הפתעה משמחת ומשונה מהרגע הראשון ועד לסיום. על הנייר זהו סיפורה של להקת הרבנות הצבאית וניסיונותיה להישאר רלוונטית בעולם של ימינו, בפועל זו הייתה קומדיה פסיכית ושנונה עם אנדרטונים עגמומיים למדי, שבה כל הדמויות אומללות ונוגעות ללב. למרות שיש לה גיבור מובהק – נוה צור כחבר להקה שחולם להיות סולן גדול – זאת יותר סדרת אנסמבל מלאה בדמויות מבריקות ומקוריות, שנשמח לעקוב אחרי ההרפתקאות המוזרות שלהן עוד עונה-שתיים לפחות.

שעת אפס / כאן 11

בתוך האווירה הפוליטית והמסוכסכת של הימים האלה, ב"כאן" עלתה הסדרה שהציתה מחדש (לא באופן ישיר אמנם) את אחד הסיפורים הכי מייצגים של התקופה: העימות בין מורה כריזמטי ואידיאולוגי (אדם ורטה מישהו?) לבין תלמידה עצבנית וימנית (אמרתם ספיר סבח?). בתסריט, כמובן, נמנעו מלהציג זאת באופן ישיר, אבל קווי הדמיון לא בדיוק משאירים מקום לטעות. שני שחקנים בולטים כאן: דורון בן דוד ("פאודה", "שרופים") מצד אחד ומיה לנדסמן ("המפקדת", "ילדות סכסכניות", כל סדרה אחרת שאתם יכולים לדמיין) מהצד האחר מספקים יופי של דרמה, סוערת ומבעבעת כמו שרק מדינת ישראל 2022 יכולה להיות.

ארץ נהדרת (עונה 20) / קשת 12

תכנית הסאטירה של המדינה חגגה 20 שנה בפרק חגיגי, אבל ממשיכה לתת בראש בדיוק כמו פעם. המשדר החזק בליל הבחירות, והצגת תופעת בן גביר בפרק הפתיחה, סימנו ש"ארץ נהדרת" כאן כדי להישאר – ולא מרחמת גם על מי שלכאורה, אמורים "להיות בצד שלה". היא הגחיכה את ממשלת השינוי ואת הבעיות שלה, ודאגה לסמן בדיוק את כל מה שרע בקואליציה הבאה – מבן גביר ועד גולדקנופף (בביצוע המרשים של שרון טייכר). ולמרות הדיעה הקצת רווחת שהקומדיה נחלשת, עדיין לא נפל להם המצחיק. בימים האלה שכולנו זקוקים לקול ליברלי וחילוני, נראה שאנחנו צריכים אותה יותר מתמיד.

https://www.youtube.com/watch?v=QmYJ1fIhQBU

טהרן (עונה 2) / כאן 11

הלהיט הכי גדול של כאן 11 ב-2020 לא הצליח לשחזר את ההיסטריה בעונה השנייה שלו, ונראה שדווקא הרכישה על ידי אפל TV+ והצטרפותם של גלן קלוז ושחקנים בינלאומיים אחרים לקאסט טלטלה קצת את ספינת ההפקה וגרמה לה להתבחבש קמעא, אבל גם בעונה מוצלחת פחות "טהרן" עדיין נמצאת כמה רמות מעל הסטנדרט ההפקתי בישראל וניב סולטן עדיין נפלאה וגלן קלוז היא גלן קלוז היא גלן פאקינג קלוז. בסדרה ישראלית, כן? אחד ההישגים הגדולים ביותר של תעשיית הטלוויזיה המתכווצת שלנו.

ילדים ביער / yes

בעולם טלוויזיוני מתוקן דלית קהן הייתה יוצרת הרבה יותר מסדרה אחת בעשור, אבל 15 השנים שעברו בין שידור "מתי נתנשק" לבין עלייתה של "ילדים ביער" עשו לה רק טוב כיוצרת. כמו בדרמה הרומנטית הקומית ההיא, גם כאן היא מציבה את עצמה בתפקיד הראשי, רק שהפעם היא לא רווקה תל אביבית נחשקת אלא הומלסית בהריון שמגויסת לחקירה משטרתית במטרה לחשוף רשת של סחר בנשים, ובמקום קומדיה רומנטית יש לנו טרגדיה הומאנית. התוצאה היא אחת מסדרות המתח הכי אפקטיביות ומלוטשות שהיו כאן מזה זמן ואולי בכלל. בוא נקווה שלא נצטרך לחכות עד 2037 לסדרה הבאה שלה.

ריקוד האש / yes

בדיוק חשבנו שנמאס לנו לגמרי מסדרות על חרדים, ואז הגיעה רמה בורשטיין ("לעבור את הקיר") עם הסדרה הזאת והאשימו אותה שמטרת הסדרה היא לגונן משפטית על הרב ברלנד. אין לנו מושג אם זה נכון אבל יש לנו מושג בטלוויזיה, ו"ריקוד האש" היא דרמה מעולה, מורכבת, לא קלה לצפייה בשום צורה אבל גם יפהפיה ולא שגרתית ונוגעת ללב. יהודה לוי נותן כאן תצוגת משחק משובחת ויוצאת דופן, מיה עיברין נפלאה בתפקידה הראשון, נועה קולר ונעמי לבוב מצוינות כתמיד. אבל אלה בעיקר הבימוי, הצילום והכתיבה שמעניקים לסדרה הזאת את הייחוד שלה. אפשר עוד סדרה על חרדים?

כראמל / כאן חינוכית

עיבודים של ספרי ילדים ישראלים מצליחים לטלוויזיה הם עניין טריקי. בדרך כלל דלות התקציב וההפקה פוגעות בזיכרון הספרותי המתוק ואף מוחקות אותו במידה מסוימת (היי "קופיקו"), אבל במקרה של "כראמל" שמבוסס על סדרת הספרים האהובה על מאירה ברנע-גולדברג הקסם לגמרי עבד. ההפקה נראית בינלאומית, ללא סממנים ישראליים, מוכנה לדיבוב בחו"ל. החתול כראמל עצמו, גיבור הספרים הקסום, נראה קצת משונה אבל הילדים עפים על זה וזה מה שחשוב. העלילה עושה כבוד למקור. התסריט מתייחס בכבוד לאינטליגנציה של צופיו הצעירים. זה נס.

שלי הכובשת / כאן חינוכית

סדרות המקור לילדים ולנוער הולכות ומשתדרגות משנה לשנה, הלוואי על הסדרות למבוגרים כזאת עקומת שיפור, ובתוך הז'אנר בלטה במיוחד "שלי הכובשת" – על שחקנית כדורגל צעירה ומוכשרת שנאסר עליה לשחק בנבחרת הבנים – עם עיסוק אמיץ ונדיר בסוגיות מגדר, קאסט צעיר ואנונימי שעושה את העבודה בחן ושחקני חיזוק מעולים בדמותם של אורי גבריאל, טל פרידמן, גבי עמרני, מרינה שויף ושיפי אלוני שמשדרגים את העסק. בדיוק מסוג הסדרות שכאן חינוכית קיימת בשבילן.

• המסך
• סדרות ישראליות
• סדרות
• סדרות מומלצות
• גורי אלפי
• המפקדת
• היהודים באים
• רשף לוי
• מיה לנדסמן
• ארץ נהדרת
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 927 // מה ראינו השנה

1. מבעירים את התדר עם לורד אפקס

לורד אפקס הוא אחד מה-MC's המוכשרים והחמים בעולם, ולא ברור מה עשינו שמגיע לנו כל הטוב הזה אבלבשישי הקרובהוא נוחת בתדר יחד עם מה שמסתמן כאירוע ההיפ הופ החם של השבוע, כולל מופע חימום של הראפר הבריטי Deema ואפטר פארטי ברפי. וכל הוואו הזה בכניסה חופשית על בסיס מקום פנוי, החל מהשעה20:30. בקיצור תבואו בצהריים.עוד פרטים בעמוד האיוונט.

2. ריקודים מושחתים ברחבת הסינמטק

כל מה שצריך לדעת זה שסרט הקאלט "ריקוד מושחת" חוגג 35 שנות ריקודים מושחתים, ואם אתם רוצים להיות אזרחים מועילים ולהשתתף בויכוחי הרשת על הסרט – מעשיה פמיניסטית מעצימה או אגדה מיזוגנית לנרמול אינוס קטינה? – יש לכם הזדמנות לרענן את הזיכרון:בחמישי ב-20:00יערוך הסינמטק הקרנה חינם של הסרט לכבוד החג, ומיד אחריה יוכלו הצופים להינות משיעור סלסה קבוצתי או לכל הפחות לומר זה לזה שנובאדי פוטס בייבי אין דה קורנר.עוד פרטים? קחו שיהיה לכם

3. ריקודים עוד יותר מושחתים ברומנו

אם סוגרים את בית רומנו אנחנו שורפים את העיר. כאילו לא מספיק שבקומה הראשונה תתרחש בשישי הפארטייה הנ"ל של לורד אפקס ושות', בקומה מעל תתקיים ברומנו מסיבה בניצוחו של פרטוק, מהטובים והאהובים בתקליטני תל אביב שמנגנים כיום בעיקר בחו"ל, והוא ירעיף על הבאים אול נייטר וינגן כרגיל מה שבא לו ותהיה מסיבה אש. הכניסה חינם אך בהרשמה מראש בלבד.נרשמים פה (כאילו לא ממש פה, תקליקו ותראו נו, ככה עושים באינטרנט).

4. אביב גדג' בהופעה בכיכר קדומים

ליין ההופעות "מוזאיקה" בכיכר קדומים שביפו העתיקה ממשיך להביא הופעות חינם פצצה גם בספטמבר, באדיבות העירייה, ובחמישי הקרוב ירטיט בה את הלבבות אביב גדג' בהופעה שתכלול חומרים מאלבומי אלג'יר ועד אלסום הסולו האחרון שלו. את גדג' המצוין תמיד תלווה להקה של אול-סטארס רציניים: רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס, מאיה בלזיצמן בצ'לו, איתי שטרית בקלידים ואביב ברק בתופים.והנה כל מה שאתם צריכים לדעת.

5. מסיבת השקה רכילותית בתא תרבות המחוגה

עיתון הרכילות האהוב עלינו, Gossip TLV, מאיים להשיק את עצמו במסיבת חינם ל-VIP בלבד שתתרחש בתא תרבות מחוגה, חממת התרבות של עיריית תל אביב-יפו שברחוב המחוגה. חוץ מכל הרכילויות החמות על גלעד שליט – זה מה שמעניין את הצעירים היום – תוכלו לפגוש שם גם תקלוט של אלכס קרוז והופעה של הפאוור סטריינג'רס, הלא הוא ההרכב הזוגי הנהדר של מיה לנדסמן ואור רימר. זאת אומרת שיש כאן מסיבה והופעה גם יחד. ל-VIP. ואולי אתם VIP.ואולי אתם לא רוצים לדעת.

>> תרבות החינמים: איך לצרוך תרבות בעיר בלי להוציא כסף

• ❤ תרבות
• נלחמים ביוקר המחיה
• תדר
• רומנו
• סינמטק
• מיה לנדסמן
• פרטוק
• אביב גדג'