מנהלת קריאייטיב ופמיניסטית מקצועית נכנסות לקבוצת ווטסאפ ומשתקות את המדינה. זו לא התחלה של בדיחה מוזרה. השבוע לפני כשנה פתחה מורן זר קצנשטיין, בעלת סוכנות קריאייטיב YYY ובית ספר למקצועות היוטיוב, קבוצת פייסבוק פמיניסטית בשם 'בונות אלטרנטיבה 2020'. זאת הייתה עוד קבוצה פמיניסטית כמו רבות נוספות ואתן יכולות לתאר לעצמכן מה הלך שם. בקצרה: הרבה עצבים, מעט מעשים.

ואז, בערב חמישי אחד, אחרי שהתפוצצו פרטי האונס המחריד באילת והכותרות צעקו על שלושים גברים שעמדו בתור, אתגרה קצנשטיין את החברות הפעילות יותר, רובן בכירות בתחומי התעשייה והדיגיטל וביניהן גם אני, בשאלה: "מה עושות תכלס?". אחרי דיון די חופר היא פשוט הודיעה: "אני עוצרת את המדינה בראשון ב-12:00. מי איתי?".

נרעשת מגודל העניין עשיתי את הדבר המתבקש והעברתי את הקבוצה למיוט לתמיד. כמנהלת הקהילות של תנועת כולן הפועלת לשינוי השיח הציבורי פוליטי במדינה, יש לי מוצא לעשייה פמיניסטית חשובה וכאמא יחידנית לעוללה במוצאי אוגוסט לא היה לי זמן לעוד אירוע פמיניסטי. אבל בשישי על הבוקר הגיע טלפון מדור אבנעים, אחת הכוחות המרכזיים שעמדו בעבר מאחורי קומי ישראל, וכמו שרק היא יודעת לעשות היא שכנעה אותי "רק לבדוק איזה ריכוזי הפגנות יש ולעזור מתוך הניסיון שלך בשטח". כצפוי, נשאבתי פנימה.

תוך שלושה ימים הקמנו 30 מוקדי הפגנות ברחבי הארץ, כולל עצרת מרכזית בכיכר רבין. איוונט עם 11,000 משתתפות וקבוצת פייסבוק עם קרוב ל-6,000 אישה ואיש. עשרות חברות וארגונים כמו קבוצת פז, אדידס ומקדונלדס השתתפו במהלך. רשת 13 החשיכה מסכים לדקה שלמה לאות הזדהות.

אבל למה זה עבד? למה כל הארגונים האלו הצטרפו ומה בעצם היה האפקט של זה?

תאמרו שמדובר בשטיפה פמיניסטית מצד הארגונים המשתתפים וזה יהיה נכון; ערוץ 13 שהחשיך מסכים הוא אותו ערוץ שהעלה את אייל גולן בפריים טיים של יום העצמאות. כמה נשים יש במועצות המנהלים ובהנהלה הבכירה של הארגונים האלו? אם התעצבנת מקריאת השאלות האלו וחשבת שזאת צביעות לשמה – את צודקת. אם את רוצה לצעוק מתסכול שמדובר בעבודה רבת שנים של ארגונים פמיניסטים שלא מקבלים הכרה בפועלם, עושים את העבודה הקשה בשטח וגונבים להם קרדיטים בלי סוף – יש לך טיעון מוצק. ובכל זאת היה פה קול שלדעתנו חסר בשיח (ולא, זה לא קולן של הנשים הלבנות הפריווילגיות שבאות להציל את העולם); והקול הזה הוא קולן הכלכלי של הנשים הישראליות.

אנחנו מדברות הרבה על זה שנשים עדיין מרוויחות 30% פחות מגברים, שאנחנו הראשונות שמפטרים, על עיכובי הקריירה הנובעים מהריון, לידה וגידול ילדים שעדיין אינו שווני ברוב משקי הבית. זה שיח חיוני שחומק ממנו משהו – הקול המזכיר לנו שנשים הן כח עצום במשק. ולא רק כי אנחנו 51% מאוכלוסיית המדינה, אלא כי נשים בתפקידים הזוטרים, כפויי הטובה והלא זוהרים – מאפשרות את הפעלת המשק כולו. נשים עקרות בית המגדלות ילדים מאפשרות את הקריירה הבכירה של בעליהן. נשים מקבלות את החלטות הקניה ברוב משקי הבית ולמרות שההתקדמות אטית עד דמעות, בכל זאת יש יותר ויותר נשים גם בתפקידים בכירים. ואת הנתונים האלו אפשר למנף.

בשביתת הנשים באיסלנד ב-75, בה שבתו 90% מהנשים במדינה והיתה השראה עבורנו – נוצר אפקט אדיר כיוון שהמשק חווה מה קורה כשהאחיות והקופאיות שובתות ממלאכתן. כשהנשים מסרבות לבצע עבודות בית ולטפל בילדים; כל העבודות השקופות המניעות את הגלגל. השביתה האיסלנדית הובילה לשיפור מצבן של נשים באמצעות חקיקה. זה היה מהלך פמיניסטי רדיקלי וחשוב. השביתה שלנו הייתה סמלית. מטרתה הייתה להכניס את הרעיון הכלכלי לשיח. החברות שהצטרפו, החשכת המסכים, כל אלו קצרו תקשורת ותהודה רבה שמונפו למהלכים נוספים.

באמצעות הלקחים שהופקו מהמהלך בושלו כבר מהלכים רבים, כולל קמפיין מימון המונים מוצלח להגנתה של ליאת אנשל, אישה מוכה, שבעלה השתחרר מהכלא עם אג׳נדה לסיים את המלאכה ובאמצעות אותם כלים גם אתן יכולות לבנות מהלך אקטיביסטי אפקטיבי. קבוצת פייסבוק גדולה האוספת בעלות עניין ומאפשרת את חימום הקהל, איתור החברות הפעילות והמעורבות ביותר וריכוזן בקבוצת ווטסאפ שתהווה מיקרו קהילה ומשם ניתובן לקבוצות עבודה קטנות ומדויקות; יצירת מיתוג גראפי וסלוגן; ארגון השטח באמצעות מובילות בגלים מתפשטים – המובילה הראשית מגייסת מובילות מקומיות, מסייעת התנעת המהלך והן בתורן מגייסות נשים נוספות לפעולה; התארגנות מהירה, גרילית באופייה בשטח הדיגיטלי- הקמת איוונט, פרסום בקבוצות פייסבוק וווטסאפ; וגם – שיתופי פעולה עם משפיעניות – פשוט לשאול ולבקש.

וגם גייסנו קבוצות שינוי שיובילו את השוק – במקרה שלנו ארגון הדירקטוריות הפועל ביום יום להשוואה מגדרית וקידום נשים. בתחום המסחרי גויסה קבוצת פז שזיהתה את הרגע וגם תרמה כספים לצורך מימון העצרת המרכזית. מהלך זה התניע מנוע הצטרפות של גופים אחרים שלא רצו 'להישאר מאחור'. המהלך נתן לאנשי מפתח בארגונים שהנושא בלבם את האפשרות לקדם אותו ולהכניס אותו לשיח התאגידי. סיקור תקשורתי מטורף – מיותר לציין כמה זה חשוב. משרד היח״צ דני לוי הלך איתנו יד ביד וגרם למדינה לדבר עלינו. איך השגנו משרד יח״צ? פשוט ביקשנו.

אה, והכי חשוב – תנו לאדוות להתפשט בלי לנסות לשלוט בהן – בשלב מסוים התחילו לצוץ הפגנות והתארגנויות בשטח שכלל לא שוחחו איתנו ולא נבעו מתוך המטה שלנו. ארגונים נוספים הצטרפו לגל בלי לדעת בכלל מי הקים אותו. המהלך הפך לוויראלי.

ועכשיו, אם נסתכל לאחור, בטח תשאלו – אז מה השגתן? ובכן, השגנו פיסה קטנה בתודעה הציבורית לרעיון שלנו. רשת קשרים אורגנית מדהימה של נשים בכל הארץ, על הדיגיטל ובשטח – ורצון טוב של ארגונים שאפשר לקרוא לו צבוע אבל החשיבות שלו היא ההבנה איפה הצד הנכון של השיח. שינוי הוא אפקט הנבנה לאורך זמן. נטענו זרע שהיה לדעתנו חסר במרחב. בשנה שחלפה מאז, למרות קשיי הקורונה, המשיכו הפעילות של בונות אלטרנטיבה לעבוד ולייצר שיח, לגייס ארגונים המעוניינים ליישם אחריות תאגידית אמיתית, לסייע לגרום לכך שנשים יהוו כוח כלכלי במשק וגם להתחיל ולקדם לובי ושיח חקיקתי. מתוך השיח הזה נבנה אלטרנטיבה.

• טור אישי
• נשים
• אלימות מינית
• פמיניזם
• פמיניסטיות
• שיח פמיניסטי

אני בוכה הרבה. כאילו, ממש הרבה. פעם ספרתי במשך חודש, ויצא בכי ורבע ליום בממוצע. ויש הרבה שירים של נשים, ועל נשים, שבהן נשים עצובות ובוכיות. בשלוף: כשאת בוכה את לא יפה, אל תבכי ילדה, מקיץ אל החלום. כאמור, אני בוכה הרבה, אבל זה לא תמיד מעצב. לפעמים זה משמחה, לפעמים מתסכול, לפעמים מרעב ולפעמים מכעס. אני מתעצבנת, והממטרות מיד נפתחות. משום מה, כשנשים בוכות, הן נוטות להיתפס כחלשות, קטנות, היסטריות וחסרות שליטה.

"לא עצובה" הוא שיר שמתנגד באופן עקרוני לסנטימנט הזה. כשכתבתי אותו, רציתי להגיד: תראו אותי. זה שאני בוכה, שאני מרגישה, שאני מתפרקת, לא אומר שאני לא כועסת, ואפילו זועמת. זה לא אומר שאני חלשה, או היסטרית. תסתכלו לי בעיניים. תקשיבו למה שיש לי להגיד. לא רציתי לשמוע יותר שירים על נשים עצובות, אז כתבתי שיר על אישה כועסת.

השיר יצא לעולם בתוך האי-פי הראשון שלי, 'שלך', וקיבל תגובות מהממות. חברות שלי זמזמו את הפזמון, שרו אותי איתי בהופעות, קפצו וצרחו ובעטו ורקדו. ובכל זאת, הרגשתי שלא מיציתי את הפוטנציאל שלו עד תום. מהר מאוד הבנתי שזה משהו שלא אוכל לעשות לבד. כלומר, שאני צריכה עזרה. כלומר, ימבה בנות מהממות שיבואו להרים איתי. חברתי למאיה ויובל מסטודיו 2Kidzs, אספנו את הבנות הכי מוכשרות שאני מכירה, וכתבתי עיבוד ווקאלי חדש לשיר, עיבוד שבו שומעים את הקול של כולן, יחד ובנפרד. מהר מאוד התברר לי שכשנשים מתקבצות יחד; מתרחש איזה קסם. נוצרת אנרגיה בחדר, באוויר, שנותנת גב, ביטחון ועוצמה.

כל החברות שלי הגיעו ב-5 בבוקר, ביום שישי, לסטודיו במזרח העיר. התלבשו, התאפרו, עשו איתי חזרה על התפקידים שלהן, ואז ישבו במשך שמונה שעות על שרפרפים מעץ, וחייכו אליי כשנתתי להן הוראות. קפצתי מעל הפופיק. היו אינסוף תקלות, דברים לא עבדו, ואני נלחצתי בטירוף שאני מחזיקה אותן שם, שאני מבזבזת להן את הזמן; בכל זאת – נשים עובדות. והן בתגובה הרגיעו, חיזקו, וחיבקו אותי. ובתוך החיבוק הזה, לימדו אותי שיעור יקר מפז בחברות ובמוזיקה. השלם גדול מסך חלקיו. כל אחת מהבנות שהצטלמה איתי היא עולם ומלואו – מוזיקאיות צעירות, פעילות חברתיות, דוגמניות ושחקניות, וכולן ישבו שם, תמכו בי ובמוזיקה שלי, רצו שיצא לנו מדהים. הכוח האמיתי שלנו כנשים הוא העזרה, הביטחון והכוח שאנחנו יכולות להעניק אחת לשנייה.

לגרסה הזו של השיר קוראים גרסת השבט. כי לנגד עיני (ולמזלי הגדול) יצרתי סביבי, לבוקר אחד (ותכלס גם לכל יתר הזמן) שבט של נשים חזקות, מרגשות וראויות להערצה, שנרתמו כולן יחד כדי לעזור לי לומר: אנחנו כועסות, לא עצובות. חזקות, לא חלשות. מאוחדות, לא נפרדות. גם מול המצלמה, וגם מאחוריה: במאית, צלמת, סאונדמנית, מפיקה – כולן היו נשים. יחד עם השירים הרבים על נשים עצובות ובוכיות, יש לתעשיית המוזיקה נטייה לדחוק נשים יוצרות לפינה ולאלץ אותן להיתלות בגברים כדי להצליח.

בבוקר יום שישי ההוא, מוקפת בכל החברות שלי, הבנתי שמותר לי לחלום בגדול ולקפוץ מעל הפופיק. שמותר לי לנסות ליצור משהו גדול יותר ממני, אבל רק אם אהיה מוקפת בא.נשים שלי. בשבט שלי; שנותנות לי גב ועוזרות לי לגדול, להגזים, ולהתפרע לצידן. אני מדגישה- לצידן, ולא על חשבונן; את המשוואה העבשה הזו, לפיה אנחנו מצליחות אחת על חשבון השנייה, הגיע הזמן להשליך לפח הזבל של ההיסטוריה. באותו בוקר, השיר שלי – שנכתב כשיר כעס לגבר – קיבל טוויסט לא צפוי, והפך להיות שיר אהבה לנשים. חזקות, סקסיות, בטוחות, לא מתנצלות, שמוקפות בנשים כמותן.

בקליפ מופיעות לצידימיריקה צ'וקסיןאשת קולנוע//נעמי אהרוני-גל(נונו) //יסמין בן שחרפעילה חברתית פמיניסטית//אושר קי-מרומידוגמנית, זמרת ושחקנית //ניצן אלוןגיטריסטית, זמרת ויוצרת //שלי פרלזמרת, יוצרת וכותבת//ליאב חזקיהזמרת ויוצרת//ירדן כהןנגנית עוּד ואמנית כלי מיתר// ייובל פריזמרת ויוצרת //נועה אברוןזמרת, גיטריסטית ויוצרת //נטלי עמוסישחקנית וכותבת

בואו, תצטרפו לשבט שלנו

• טור אישי
• מוזיקה ישראלית
• נשים
• ❤ תרבות

תמר עמית יוסף, שחקנית ההצגה "שמיים הפוכים" שעולה בימים אלה במרכז ענב לתרבות, הייתה גם ממייסדות גוף התקשורת הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת". כאקטיביסטית בתחום היא נחשפה לאורך השנים לעשרות סיפורי אלימות בתוך קשר זוגי. כעת היא משחקת במותחן רוק שעוסק בנושא וחווה דרך הדמות שלה את אותה דינמיקה של אלימות במערכות יחסים, בגוף ראשון.

תיאטרון נתפס לפעמים כמו מדיום מיושן. כשאומרים "תיאטרון", מדמיינים לפעמים מין יצור משונה שנתקע בעבר, ומספר סיפורים שמה הקשר בינם לבין החיים שלנו.

הלוואי ש"שמיים הפוכים" הייתה הצגה כזאת. הלוואי שהסיפור שאנחנו מספרים ערב ערב היה קיים רק על בימות התיאטרון, שריד לזכר תקופה חשוכה, פעם מזמן, כשדברים איומים היו קורים לנשים.

לצערי, אופרת הרוק "שמיים הפוכים" היא הצגה סופר אקטואלית. הוא כל הזמן סביבנו, הסיפור על האלימות מתחת לפני השטח, זאת החמקמקה, שקשה להגדיר אותה (עד הצעד-האחד-יותר-מדי). על מין זוגיות כזאת שהיא פשוט מורכבת, או סוערת, או "שניהם אנשים קיצוניים", עד שזה מאוחר מדי.

עדן ואמה הם מוזיקאים שמתאהבים והופכים להיות צמד מוזיקלי ומקצועי. סיפור היחסים שלהם נחשף לאורך ההצגה, כשבמקביל, בהווה – עדן נחקר במשטרה לגבי היעדרותה של אמה.

אני מגלמת תפקיד כפול בהצגה – את אמה ואת החוקרת. נעה בין שתי נשים דומות ושונות, מתמודדות כל אחת בדרכה מול עולם גברי. ארבעה שחקנים מגלמים את דמותו של עדן, מביעים גרסאות שונות של גבריות, כולן חיות בכפיפה אחת בנפשו של עדן, אותו משחק עופר ירושלמי, שגם כתב וביים את ההצגה, והיא מספקת לנו גם הצצה חשובה – ולא פעם מזעזעת – לצד הגברי האלים בקשר.

זו לא הצגה פשוטה, אבל אני רוצה שתבואו לראות אותה. תבואו, ותשארו אחר כך, נדבר על זה. נקשיב. אולי נתחבק. במציאות קונפליקטואלית ואלימה, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות, לא?

ההצגה "שמיים הפוכים" תעלה במרכז ענב בתאריכים 27-29.6. עוד פרטים כאן

• ❤ תרבות
• טור אישי
• אלימות במשפחה
• תיאטרון
• נשים
• מרכז ענב
• הצגות
• פמיניזם

• Facebook
• Twitter
• Email

בכל יום/חודש האישה התקשורת מוציאה נשים מהנפטלין. כמי שמאמינים בשוויון נשים לאורך כל השנה, אנו מקפידים לתת במה ליוזמות מעניינות ללא קשר למגדר. השזרה, על שם הציר המרכזי של התפרחת ואשכול הענבים, היא קהילה חדשה הפונה לנשים שמובילות את תרבות היין וגם לגברים ולכולם, כפי שנראה בהמשך.

"תעשיית היין בארץ מתפתחת מדי שנה, במיוחד בשנה האחרונה, שבה צמחה צריכת היין ותרבות היין. את מגוון התפקידים בתעשייה מבצעות גם נשים: יינניות, יבואניות, אוצרות יין (סומלייריות), מרצות, מדריכות טיולים, יוצרות תוכן, נשות שיווק, כורמות ומנהלות יקבים. אך למרות שאנו מאיישות מגוון עמדות בעולם היין, ועל אף שמדי שנה מצטרפות שחקניות חדשות למגרש, התחום עדיין נתפס כגברי יותר, ואת העמדות הבכירות בו מאיישים בעיקר גברים. כדי לצמצם את הפער ולאפשר לכל אישה להגיע רחוק ככל שתרצה, החלטתי להקים קהילה שתקדם את נשות התעשייה, ועל ידי כך – בתקווה – גם את תרבות היין הישראלית כולה", אומרת טל טאובר גוטסדינר, אשת יין ומייסדת הקהילה.

הרעיון נבט לפני שנתיים, לקראת יום האישה. במסגרת תפקידה כמנהלת הפעילות של WSET (מרכז הדרכה בינלאומי ללימודי יין ואלכוהול) בישראל ומרצה לרמה 2 בלימודי יין, ביקשה טאובר גוטסדינר לכנס קולגות לטעימה מקצועית. ככל שהאירוע קרם עור וגידים היא נזכרה בעוד ועוד נשים שרצתה להזמין והגיעה לרשימה של 80 נשים. "זה היה אירוע ראשון מסוגו, שהיה מכונן מבחינתי והבהיר לי כמה נחוצה קהילת יין נשית. התארחו בו יינניות מובילות בארץ שהטעימו את היינות שלהן, ונשות קולינריה אגדיות – רותי ברודו ואירית שנקר, שסיפרו קצת מהסיפור שלהן. שמחתי לגלות כמה כולן רוצות לקחת חלק בפורום הנשי המקצועי הזה. בסוף הערב ידענו כולנו שתהיה לערב המשכיות, ומאז הרעיון הסתובב לי בראש וחיכה לזמן הנכון להתגשם".

בחסות הקורונה מטלטלת המציאות ובסיום חופשת לידה הרימה טאובר גוטסדינר את הכפפה. היא הקימה בפייסבוק קבוצה סגורה שמיועדת לנשים העוסקות בתחומי היין והקולינריה, ולנשים שמבקשות להשתלב בתחום ומחפשות תעסוקה. "זה המקום לייצר נטוורקינג בין נשות המקצוע על שלל תחומיו, לקבל ולתת כלים לפיתוח מקצועי, לשתף ידע, לפתוח דלתות ולייצר הזדמנויות עסקיות. זה גם מקום שבו אנחנו לראשונה נמצאות יחד, כל נשות התעשייה, מובילות תרבות יין ששמה זרקור על עשייה נשית", היא מסבירה.

בתוך כחודש הצטרפו לקהילה יותר מ־400 נשים, עובדה המעידה על התעניינות ועשייה קבועה ומתמשכת. בינתיים כבר התקיים מפגש אופליין ראשון – יום צילומי פורטרט עם הצלמת אביב שקורי, שגם היא בקהילה, ובעתיד מתוכננות סדנאות וטעימות מקצועיות.

עבור שאר הא.נשים שרוצים.ות לעקוב אחר המתרחש בתחום הוקם עמודאינסטגרםשל הַשִּׁזְרָה. "שם אנו משתפות בעשייה שלנו גם את כל שאר אוהבי ואוהבות היין – נשים וגברים, אנשי תעשייה וחובבים. כולן וכולם מוזמנים להצטרף".

• אוכלים שותים
• יין
• יין ישראלי
• קולינריה
• אלכוהול
• נשים

התקופה שלנו סוערת מבחינה מגדרית. יותר ויותר נשים משמיעות את קולן, מנכיחות את היצירה שלהן, נותנות ביטוי לכאב שהושתק. הפרספקטיבות האלו מפסלות מחדש את המרחב שבו אנחנו חיות וחיים. אפשר לחוש בווליום המתגבר, שכבות של הסתרה מוסרות ומבעדן מתחילה להתבהר נוכחות אחרת.

הזהות הנשית נמצאת במרכז המחקר האמנותי שלי. אני עסוקה בשאלה איך הגוף הנשי יכול ליצור תנועה בתוך מגבלה, ואיך הוא יכול ליצור נוכחות וקול, שאלות שקשורות למצב הנשי ולכל זהות שיש בה אחרות. את היוזמה לפרויקט התחלתי לפני מספר חודשים, והיא נבעה מתוך תחושת דחיפות ליצור ולפעול מחוץ לגבולות הסטודיו בתקופה מאתגרת זו.

התחלתי בפנייה אל אמניות מתחומים שונים והזמנתי אותן להצטרף לפעולה יצירתית, מהירה, שנסמכת על היכולת הטרנספורמטיבית של האמנות לנסח אפשרות ומחשבה חדשה. במחשבה על הפרויקט שכולל חיבור בין תחומי יצירה ובין אמניות שונות, נפתחו שאלות נוספות כמו איך ניתן ליצור מרחב פתוח של ריבוי קולות – מרחב בעל גבולות גמישים, המאפשר שיתוף וחבירה.

כתביה של ההוגה לוס אירגראי היוו השראה לפרויקט. בספר "מין זה שאינו אחד" היא כותבת: "יש לנו מרחבים כה גדולים להתחלק בהם. קו האופק, עבורנו, לא יפסיק לתחום עצמו, תמיד פתוחות – פרוסות. מתפשטות ללא הרף, עלינו להמציא כל כך הרבה קולות כדי לומר אנחנו בכל מקום". הטקסטים של אירגארי עוסקים, בין השאר, בכינון מחדש של מקום ומרחב מחייה. המקום החדש שנשים יכולות ליצור קשור בעודפות של הגוף הנשי, בנזילות, בנדיבות, בתחום פתוח שמתהווה ללא הגבולות המוכרים, שמיועד לשיתוף וההדדיות בין המינים.

דרך הפרויקט אני מבקשת לשרטט מעין מרווח שבו ניתן, ולו לרגע, לקיים את אותה אפשרות אחרת ולתת לה נוכחות. מרכז מנדל ביפו, שמארח את הפרויקט, הופך למתחם משותף שבו 12 אמניות חולקות מרחב ויוצרות יחד מקום. עבודות האמנות והמופעים השונים יתוו מהלך של תנועה וזליגה בין החללים השונים ובין פנים וחוץ. מרחב פועם שא.נשים יוכלו לשוטט בו, לחוות את היצירות במוקדים השונים, את החיבור ביניהן, את בו הזמניות והערבוב.

היצירה "מתרגלים אמפתיה # 2על2"של להקת יסמין גודר בוחנת מצבים של חבירה ושל מפגש עם האחר וממוססת את קווי הגבול הידועים בין מופע וקהל. העבודה, שהיא חלק שני בפרויקט האינטימי-מונומנטלי שיסמין מפתחת בשנים האחרונות, תוצג בגרסה חדשה במיוחד לאירוע ותיצור רשת של קשרים, שתהדהד ברחבי המרכז.

שרון קנטור תציג את "The Black & Whites' Pop-Ups"אלבום לואו-פיי אלקטרוני מרהיב בו היא מנגנת בכל הכלים: מקלדות, גיטרה, בס ותופים. האלבום יוצר מרחב של הקשרים ומתיך יחד את הביתי והמוכר עם העתידני והסייבורגי.

המשוררת ליאורה כהן תקריא שירים מתוך ספרה, בהם הגוף הנשי/אימהי מכיל ופולט, בולע ונבלע. גופניות דחוסה וסמיכה, נוזלי גוף וחלב אם מתגוששים עם השפה, מתערבלים בה ובונים אותה מחדש.

ראידה אדון תציג עבודת מיצג- וידאו, בה הגבולות הנזילים של ה"אני" לכודים בסבך הזהויות. העבודה "אני ונפשי" היא מעין מחול משותף של ראידה עם בת דמותה על המסך ועם המרחב הטעון שמקיף אותן, שהוא אלים וחובק כאחת.

גםרחל אניו תציג סדרת עבודות שמבוסס על דמותה. היא כותבת "רוב היצירות שלי עוסקות בי כאישה, שחורה, שמנה או מלאה, לא באמת משנה. תמיד יצרתי כי הרגשתי שחסרה לי פלטפורמה שמדברת ונראית כמוני, כשהבנתי את המשמעות של המקום בו אני נמצאת."

הגיבורות בעבודות הוידאו של ורד נסים הן נשים מזרחיות, פועלות ניקיון, שבשל מעמדן סיפור חייהן נתפס שולי וקולן לא נשמע. כזו היא גם אמא של ורד עצמה – בעבודה שממוקמת בספרייה, מקריאה האם שיר מתוך ספר של ויקי שירן, כאשר הביוגרפיה שלה ושל גיבורת השיר מהדהדת זו את זו. בעבודה שתוצג באולם התיאטרון, ניצבת המשוררת לורן מילק בחצר זנוחה וקוראת עדות של אישה. המילים הפשוטות מצטברות למעין פואמה על כאב ודיכוי והחצר האחורית הופכת למרכז הבמה.

הפרויקט "Hands Free" של ליטל שרוניהחל מפנייה בפייסבוק, בה ביקשה מנשים לשלוח אליה צילומים של כפות ידיהן. בעקבות הצילומים שנשלחו אליה מחברות, מכרות ומנשים זרות, היא יצרה סדרה של 70 רישומים, בהם כפות הידיים השונות התהוו לכדי דיוקנאות נשיים אינטימיים וחשופים.

סמירה סרייהחוצבת בשפה בעבודת ספוקן וורד חדש שיצרה במיוחד לפרויקט. ב"קווים לדמותה"היא נעה בזליגה מהירה בין ערבית ועברית, ויוצרת אנליזה רב ממדית לשפה, לזהות מגדרית, ולשאלות פוליטיות של גבול ומרחב.

תנועה והתנגדות הם במוקדמחקרה של אביטל ברק,שתציג עבודת Lecture Performance ותזמן א.נשים לחבור לחוויה חזותית, גופנית והגותית. היא כותבת: "..תנועה מחברת בין המרחב והזמן. לתנועה יש קצב, יש עצמה, יש מומנטום…. בשישה מהלכים פשוטים נבדוק מה קורה לתנועה בגוף שלנו כשהיא נפגשת בכוחות שונים המופעלים כנגדה"

בעבודותיו של יאיר ורדי, האור כאנטי חומרמוצרן לנוכחות פיזית וגופנית. במיצב "אַתְּ הֶעָנָן" נוצרת טרנספורמציה אופטית שמתגלמת לפיזיות חמקמקה ועוטפת, ובמיצג "פנס רחוב" אלומת האור מומרת לחומר של ממש, כאשר שטחה יכוסה כולו בגפה טיפ אדום. פעולת הגיפור של יאיר תחל בשבת עם שקיעת השמש ותסתיים בזריחה, ותמשיך להדהד את האירוע שעות אחרי הנעילה.

המארג בין העבודות יתווה דרך מפגש בין ציר הזמן והמרחב, בין עבודות שיוצגו לאורך כל האירוע לבין מיצגים ומופעים שיתרחשו בפרקי זמן קצובים ומשתנים. העבודה של אלינור סלומון תיתן ביטוי גרפי למפגש זה. העבודה "קומפוזיציה למסכים" תיצור רשת הכוונה פועמת ברחבי המרכז ותנתב את זרימת הקהל.

אתעבודות הוידאו שלייצרתי במיוחד לפרויקט ולמבנה המסועף שלו. בעבודה"מרווח זך"שתמוקם בסף הכניסה, בין שמיים וארץ, מופיעה דמות נשית שנעה במקצב משתנה של סגירה ופתיחה. העבודה"ללא חלל נתון", תוקרן בתנועה, תקיף את חללי המקום מבפנים ותשרטט את הגבולות הנזילים והחדירים במעין סריקה מתמשכת.

על הפרויקט "מתרגלים אמפתיה" \\ יסמין גודר

מזה שש שנים העבודות שלי מתמקדות במפגש האנושי המתקיים במרחב של המופע. הן בוחנות את הפוטנציאל הטמון בחיבור בין א.נשים זרים, בין פרפורמרים.יות לצופים.ות, בין א.נשים לבין עצמם.ן. מעניין אותי לקחת את המופע ואת הדברים שקורים בו ממילא, כמו העצירה של החיים, הערוץ הרגשי שנפתח, והאינטראקציה האנושית המוכרת והזרה, ובמודע ליצוק לתוכם הצעות חדשות למפגש.

מאז 2019 אני נמצאת בפרויקט מתמשך בשם "מתרגלים אמפתיה" המורכב מסדנאות, מפגשים קהילתיים ומופעים. המושג החמקמק "אמפתיה" נבדק כל פעם מחדש דרך הערוץ של המחול והגוף, מתוך האמון שיש שם מידע עשיר ומעמיק.

התפשטות וירוס הקורונה בהחלט השפיעה ואתגרה את ההתפתחות של כל התכנים הללו ואת האפשרות להמשיך לעבוד איתם באותו האופן. דברים בסיסיים כמו להחזיק ידיים של מישהי זרה, שלא לדבר על לנשוף אוויר בקרבתה, הפכו למסוכנים וכל אותן פעולות שחיפשו לחבר ולשחרר אנשים נכנסו לגדר ה"אסור".

כך נולד הפרקטיס "מתרגלים אמפתיה # 2על2" שבו שני רקדנים מופיעים מול שני אנשים בקהל במרחק של שני מטר בלבד. עניין אותי לקחת את אותם 2 מטר כפויים ומגבילים, ולקיים דרכם מפגש אנושי ואינטימי שאינו מילולי, שמאפשר השהיה, התבוננות ונוכחות משותפת. ליצור מעין "safe space" שבתוכו ניתן להיפגש, לצחוק על עצמנו ולהשתעשע עם אחרים. תרגילי המראה ב-"2על2" משנים משהו במרקם הפנימי שלנו, באופן שבו הם מחברים בין ההאזנה לגוף של עצמנו ובו זמנית לגוף של מי שמולנו. הרקדנים הופכים לסוכנים של המסע המרגש הזה.

"פרטיטורה למרחב פתוח" הוא פרויקט אמנות רב תחומי שיזמה הילה בן ארי, אמנית פלסטית שעובדת בדיאלוג עם תחומי המחול והתיאטרון. הפרויקט נוצר בשיתוף להקת יסמין גודר, באירוחמרכז תרבות מנדלביפו ובתמיכת המחלקה לאמנויות, עיריית תל אביב-יפו. ישתתפו בו 12 יוצרות מתחומים שונים – אמנות פלסטית, מחול, מוזיקה, שירה וספוקן וורד. חמישי 18.3 +שבת 20.3 בין השעות 18:30 – 22:30.עוד פרטים כאן.

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• מחול
• נשים
• יפו
• טור אישי