נפתח בהבהרה: זו לא כתבת סיכום. נקווה שגם לא כתבת פרידה. גם אם הטון בכתבה שלפניכם יישמע מעט נוסטלגי, הסיפור של ערוץ 10 שהפך לערוץ 13, ובוודאי של מחלקת החדשות שנולדה בערוץ 10 והתגלגלה לאיחוד המשונה עם רשת, רחוק מסיום. המינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית הערוץ הוא עוד ניסיון, אחד מיני רבים, של הממשלות השונות (כולן בראשות אותו בן אדם) להכשיל את הגוף ולפגוע בו מבפנים – וגם הניסיון הזה צפוי להיכשל.

>> הלוואי שתחקיר מירי רגב יהיה הרגע שבו נבין כמה עמוק נפלנו
>> חדשות 13 בצרות איומות. כשצופים במהדורה מבינים מדוע

למרות שבמשך זמן רב ביקרנו בחריפות (גם אני, באופן אישי) את הערוץ ואת חלק מתכניותיו, בסופו של דבר במחלקת החדשות (שלצורך הנוחות אקרא לה "חדשות 10", גם אם המספר על השלט השתנה) עובדת שורה של עיתונאים ועיתונאיות טובים (וטובות), שמשתדלים לעשות את מלאכתם נאמנה כבר שנים ארוכות בתנאים קשים. הגב צריך להינתן להם, גם מהטור הצנוע הזה.

אז זה לא טור סיכום. זהו טור הצדעה. ואנחנו מצדיעים פה למחלקת חדשות עצמאית וטובה, שאיתנו כבר 21 שנה (איך שהזמן רץ), והביאה לנו לא מעט רגעים חשובים. תחקירים, סינקים, לעתים תוכניות שלמות שהפכו את המדינה שלנו למקום ששפוי יותר להיות בו. אין בישראל מספיק גופים עיתונאיים כאלה. אין כמעט בכלל. חובה לעמוד מול מי שמנסה לחסל אותם עד לניצחון המוחלט שלו.

10. היום שהיה (2003)

תוכנית קטנה שעשתה שינוי גדול. נדמה שעד גיא זהר, בישראל הגישו חדשות בצורה מאוד מסוימת – מגיש יושב בחליפה ומספר לנו על העולם. "היום שהיה" וגיא זהר הביאו לחדשות טעם אחר. קצת יותר ספקני וסרקסטי, קצת פחות משוכנע או נלהב מהסיסמאות והספינים. בעיקר, כזה שעזר לנו להתלהב ולהתלהם פחות – ולהבין יותר. "היום שהיה", מן הסתם, השתנתה מאוד מאז ועד היום (כשהיא מוגשת על ידי טל ברמן), אבל את ההשפעה שלה אפשר להרגיש הרבה מעבר לגבולותיו הצרים של ערוץ 13.

9. משדר הבחירות בכיכר רבין (2006)

מה עושים כשבחור חדש נכנס לשכונה? הוא מנסה לבלוט. במערכת הבחירות הראשונה של ערוץ 10, זו של ינואר 2003, הוא היה ערוץ טרי שניהל את המשדר בחופזה. ב-2006, לעומת זאת, "חדשות 10" כבר היתה מחלקה מגובשת למדי. וכך נולד הרעיון הדי גרנדיוזי – אבל מוצלח בדיעבד – של משדר הבחירות המרכזי בכיכר רבין. מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון היו שם כשהקריאו את המדגם, עם קהל חי, באופן שלא נעשה עד אז. אם תרצו, גם זו הייתה דרך – חיננית וזכירה – להראות שאפשר לעשות דברים אחרת.

8. סיקור מלחמת לבנון השנייה (2006)

האתגר המשמעותי ביותר שעבר על חדשות 10, הגיע שלוש שנים אחרי היווסדה. 2006 היתה שנה משוגעת בכל מובן; כזו שבה ראש ממשלה נכנס לתרדמת, ישראל הלכה לבחירות מטורללות לגמרי, עמיר פרץ הפך לשר ביטחון ואז חייל אחד נחטף לעזה – ועוד שניים ללבנון. מחלקת החדשות הצעירה היתה צריכה לשנס מותניים – אבל גם הצליחה. בעוד שבערוץ 2 הלכו חזק על הטיקט הפטריוטי, בחדשות 10 על כל אגפיה השונים הביעו את הספק ושאלו את השאלות הקשות. כמעט 20 שנה אחרי, הוויכוח עוד נמשך לגבי השאלה האם המלחמה ההיא הייתה הצלחה או כישלון, אבל דבר אחד בטוח: ערוץ 10 של אותם ימים עשה עיתונות מצוינת.

7. "כל אנשי הקמפיין" (2006)

את הסרט התיעודי הזה של ענת גורן לא רבים זוכרים, אבל גם לו היה חלק חשוב בהבנה הציבורית המתגבשת \על הדרך שבה מתנהלת הפוליטיקה שלנו. גורן כיתתה את רגליה בתוך הקמפיינים של שלוש המפלגות הגדולות – קדימה, העבודה והליכוד – במהלך מערכת הבחירות של 2006, ומעבר לרגעים המשמעותיים שיצאו משם (כולל סינק אחד של אייל ארד, שבעצם גילה למה יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לא יכולה לנהל גוף חדשותי), הוא היה מעין הצצה למפעל הנקניקיות, חשף משהו בפלסטיקיות המובנית של הפוליטיקה עד אותו זמן ובדרך – גם פגע ביוקרה של "היועצים האסטרטגיים" וחשף אותם בשרלטנותם. וטוב שכך.

6. הקלטת של רון ארד (2006)

גם זה רגע שכבר מזמן נשכח בתודעה הקולקטיבית, אבל אני לא יכול לשכוח. בספטמבר 2006, חדשות 10 שמו את ידיהם על קלטת בה מתועד הנווט השבוי רון ארד. היא שילמה על הקלטת לא מעט, אבל בדרך הביאה מסמך עיתונאי מצוין – ובפעם הראשונה, הפגינה נוכחות. הקלטת הזו של ארד הייתה רגע כואב מאוד של מציאות ישראלית שחדרה לכל סלון. ערוץ 10 קיבל רייטינג שלא ידע עד אז, ואנחנו קיבלנו מעין דרישת שלום אחרונה – ודי עצובה – מהנווט שהיה פעם סמל לאומי.

5. ירון לונדון נגד אורן זריף (2008)

"לונדון את קירשנבאום", כמו הרבה דברים גדולים בחיים שלנו, קרתה לגמרי בטעות. זה התחיל מניסיון להפיק משדר לסיכום השבוע בהגשת לונדון, שבו קירשנבאום היה אמור לשדר כתבות יומן, ונגמר בתכנית שכבשה את המסך במשך 12 שנה, מהיווסדה עד מותו המצער של מוטי קירשנבאום ז"ל ואחר כך עוד ארבע שנים, תחת לונדון לבדו. הרגע הסמלי ביותר – בעיניי – היה דווקא אותו ראיון משעשע, כי הוא סימל את הרוח של התכנית – לא מתחנפת, לא מחפשת להתנחמד למרואיינים שלה, ובעיקר מנסה למצוא את האמת. זריף הוא לא השקרן הכי גדול שהיה באולפן שלהם, אבל הדרך שבה נתפס בשקר – הייתה הכי זכירה.

4. הרגע של ד"ר אבו אל עייש (2009)

היום, בדיעבד, זה נראה כמעט כמו רגע נדיר – רגע שבו הכאב של עזה קיבל ביטוי על המסך בישראל. ב-16 בינואר, 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", טנק ישראלי ירה שני פגזים לבית של רופא בשם עז-א-דין אבו אל עייש והרג את ארבע בנותיו. הרגע שבו אבו אל עייש התקשר לעיתונאי חדשות 10, שלומי אלדר, היה רגע שאף ישראלי שראה לא ישכח. הרבה מים עברו מאז בנהר, הרבה חמלה נעלמה מן העולם, אבל הרגע הזה עדיין זכור בתור רגע משמעותי: רגע שחצה גבולות, שהגיע ללבבות, ואולי מזכיר משהו על האנושיות שאבדה לנו.

3. "ביבי טורס" (2011)

רביב דרוקר הפך, ברבות השנים, לאחד הסמלים הגדולים של חדשות 10 – עיתונאי שמסמל בגופו את הערוץ ואת מחלקת החדשות שבו, במובן של דיבור האמת אל מול הכוח. הרגע שבו דרוקר פרסם את התחקיר נגד נתניהו ורעייתו היה רגע מכונן – גם בהיסטוריה של חדשות 10 שמאז נכנסה ללופ שבו נתניהו רודף את הערוץ, אבל בעיקר גם בדרך שבה אנחנו תופסים את נתניהו. הוא גילה לנו משהו חדש על האיש שהנהיג את ישראל, על מה שמניע אותו ועל ערימת המיליארדרים שמקיפה אותו. ברגע שראינו את זה, משהו ביחס של כולנו כלפיו השתנה. ואת זה אנחנו חייבים לדרוקר.

2. הווידוי של אושרת קוטלר (2017)

דבר אחד לא היה חסר אף פעם במסדרונות "חדשות 10", וזה אומץ. אומץ כמו שקרה ברגע שבו אושרת קוטלר, עיתונאית בכירה שהיה לה לא מעט מה להפסיד, בחרה לספר את הסיפור שלה. על רקע התפוצצות #MeToo, היא סיפרה במהדורה' כשלצידה המגישה תמר איש-שלום, על הפעם שבה אלכס גלעדי – איש חזק באותo hnho – ניסה להטריד אותה מינית. זה היה רגע חשוב, כי זה היה הרגע שבו קוטלר יצאה החוצה – תוך תשלום מחיר אישי – והאירה בזרקור את ההתנהגות של גלעדי בזמן אמת. שנים אחר כך, קוטלר תשלם בתפקידה על מונולוג אמיץ אחר – אבל זה היה רגע חשוב.

1. תחקיר מירי רגב (2024)

ואולי – זו הסיבה שבגללה הגענו עד הלום. התחקיר המצוין של רביב דרוקר, בשני חלקים, על התנהלותה של שרת התחבורה אולי דחף, במידה מסוימת, גם למינויה של שמאלוב-ברקוביץ' ולניסיון לפגוע באמינות העיתונאית של חברת החדשות. אבל זה בדיוק העניין – זה מה שהם רוצים. כמו שאמר פעם דרוקר, הם אף פעם לא נלחמים בתחקיר שהיה, אלא בתחקיר שיהיה. הסיבה שהם שולחים פוליטיקאים לנסות לצנזר עיתונאים, היא כי הם מפחדים מהדברים הבאים שעלולים להיחשף. כי הם לא רוצים את התחקיר הבא. לנו נשאר רק לקוות שכשהניסיון הזה ייפול, לא ייפגע האומץ לפרסם את התחקיר הבא – על עוד פוליטיקאי חסר אחריות ובושה שמשתמש בכוח שלו לרעה. בשביל זה, כמאמר הסיסמא שבה נולד ערוץ 10 בשעתו, יש עיתונות.

• המסך
• ערוץ 13
• רשת 13
• רביב דרוקר
• משפט נתניהו
• בנימין נתניהו

בצהרי יום שישי, בשעות הצהריים המוקדמות של משדר החזרת החטופים, מגישת המשדר יונית לוי פנתה אל הקהל בהתנצלות: "אנחנו נכנסים למחוזות לא מוכרים", היא אמרה, "מדינת ישראל עוד לא התמודדה עם אירוע שכזה, וגם אנחנו לא התמודדנו עם אירוע שכזה. מתנצלים מראש אם יש משהו שלא יעמוד בסטנדרטים שלכם".

ולוי, כמובן, צודקת. המשדר המיוחד שליווה שלשום ואתמול את החזרת החטופים, נאלץ להתמודד עם אירוע שכמותו מעולם לא ידענו (בעידן הטלוויזיה המסחרית, לפחות): החזרתם של מספר חטופים בו זמנית, במהלך המלחמה הכי מדממת שהיתה לישראל מאז הקמתה, וכל זה מול אויב אכזרי וחסר לב שלא מהסס לנקוט בכל טקטיקה מרושעת אפשרית. ואכן, מאחר ומדובר באירוע כל כך מורכב – יש בוודאי נסיבות מקלות לכל מה שאני הולך לכתוב עכשיו.הבעיה היא שאת הליקויים שנחשפו במשדרים של ערוצי הטלוויזיה אתמול (שבת) במהלך העיכוב בחזרת החטופים – להבדיל, כמו במשבר הגדול שחווינו ב-7.10 – אפשר היה לזהות הרבה קודם.

במהלך השבת, כאשר חמאס החליט לדחות ולדחות את מועד שחרורם, במהלך שפקע את עצביהם האחרונים של המשפחות ושל מדינה שלמה – התבהר גם הבלוף מאחורי הגלים הפתוחים.כי זה הרגע שעבורו, אחרי הכל, נועדו כל הגלים הפתוחים האלה: לספק לנו מידע בזמן שבו אנחנו הכי צמאים למידע. מרותקים למסך, חרדים ממה שיקרה, מחכים לשווא לבשורות טובות. בשביל זה אנחנו צריכים חדשות בעולם – קל וחומר חדשות שמשתלטות על לוח השידורים. מה קיבלנו שם? מעט מאוד חדשות והרבה מאוד אוויר חם.

כן, המידע בשעות האלה הגיע במשורה. כן, חוסר הוודאות היה גדול – לא רק אצל האנשים באולפן, כנראה שגם בדרגים גבוהים יותר. אבל כאן בדיוק הייתה צריכה לבוא התנהגות אחראית של ערוצי הטלוויזיה. איך אמרו הדג נחש? "אם אין בזה חדש, אז זה לא חדשות". והתחושה היא שלא היה מה לספר, ובכל זאת – היו חייבים להמשיך ולהאכיל את המכונה.תקשורת אחראית היתה צריכה להגיד לציבור שרואה אותה: זה המצב, הוא לא הולך להשתנות בקרוב, נעבור לשדר משהו אחר. אם משהו יקרה והמציאות תשתנה – נחזור ונדווח. אבל ברור שזה לא יקרה; גם בתקופת מלחמה, הדבר האחרון שערוץ מסחרי יכול להרשות לעצמו זה לאבד צופים – ובערוץ המתחרה, הרי, ממשיכים לשדר בלופ את האין-מידע. אז פשוט יעברו לשם.

זה המעגל האכזרי שעומד מאחורי השידורים הבלתי נגמרים האלה. מאחורי כמות החדשות הלא הגיונית שאנחנו צורכים על בסיס יומי (גם בימים שבהם אין טילים וחטופים וחיילים בעזה) – לופ שמנציח את עצמו כל הזמן, שנובע גם בגללנו – בגלל הצופים שמתעקשים להמשיך ולצפות, גם כשאין במה.את המידע האמיתי, זה שהחזיקו בידיים הכתבים – ניר דבורי, אוהד חמו, ירון אברהם וכמובן אהוד יערי (שבעיניי התבלט ביושרתו ובגדולתו בפאנל הזה, בעיקר בגלל היכולת הנדירה להגיד בפשטות "אני לא יודע" כשהוא לא יודע) – אמנם קיבלנו, אבל נראה שהוא טבע בתוך ים המלל הלא חשוב, בתוך סופה גדולה של ראיונות עם אנשים לא רלוונטיים, פרשנויות ממוחזרות של גנרלים לשעבר ובעיקר אוסף של קלישאות.

ובאמת, נראה שבמדיה דיירקט של חדשות 12 לא פספסו אף קלישאה: מהשלאגר "ידענו שזה מה שהם הולכים לעשות", דרך הלהיט "זו מלחמה פסיכולוגית" ועד השיר שכולכם חיכיתם לו – "צריך למחוק את חמאס". תודה רבה לאלוף במילואים דן הראל, שהאיר את עינינו בתובנה צבאית מרתקת וחדשנית זו. וזה עוד בסדר, כי בחדשות 13 היה נורא דחוף להביא לאולפן את דני דנון שיתווכח בצעקות עם אלוף אחר במילואים – גדי שמני. בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו, כשהלבבות שלנו על 200 ואנחנו מפוצצים במתח.

זה האבסורד והדיסוננס הגדול של התקופה; דווקא בזמנים שבהם יש לנו הרבה יותר חדשות זמינות, ישר לטלפון שלנו, כמות החדשות רק הולכת ועולה. על הכדאיות הכלכלית שבשידורי החדשות כבר למדנו. השאלה היא למה אנחנו ממשיכים לצפות? זה, כנראה, שייך יותר למחוזות פסיכולוגיית ההמונים מאשר לדברים שאני מתיימר להבין בהם.

כנראה שגם הטור הזה ייפול על אוזניים ערלות, אבל למקרה שמישהו כן שומע: די. תאוות הרייטינג והרדיפה אחרי העיניים, בטח במצבים כל כך רגישים, לא מועילה לכם. חדשות צריך לשדר כשיש משהו חדש לספר עליו. הן לא אמורות להיות מעגל ענק של פרשנים ואנשים בחליפות שמברברים את עצמם לדעת. מי שצריכים לתפוס פיקוד ברגע הזה הם האנשים שיש להם מידע בידיים – ורק הם. כל האחרים יכולים לדבר ללא הרף בזמנים אחרים.אם אין לכם מידע חדש לתת לנו, לא ייתן כלום אם תמשיכו להגיד לנו את מה שאנחנו יודעים בפעם האלף. זה באמת מרשים שהילה קורח שידרה 11 שעות ברצף, אבל ממש אין צורך. המיחזור המסיבי של המידע שאנחנו כבר רואים בכותרת שמרוחה על המסך וראינו עוד קודם בטלפון, לא תורם שום דבר. אין לו חשיבות עיתונאית, הוא לא מסייע או מחכים אותנו בשום צורה, הוא רק משאיר אותנו צמודים למסך, ממתינים בחרדה.

ואולי זו המטרה: בזמן האחרון עלו פרומואים לאפליקצייה של N12, שבה הם מבשרים לנו שניתן יהיה לראות את השידור בכל מצב בטלפון הסלולרי שלנו, גם ללא אפליקציה. בלי להתכוון, כנראה שחשפו שם את הטריק – הרעיון הוא פשוט שנצפה בחדשות בכל מצב. גם אם אין בהן, למרבה האירוניה, שום דבר חדש.כל זה יישכח שוב, כי בסופו של דבר ובסופו של הערב, החטופים (תודה לאל) חזרו – ואת התמונות האלה ניקח מהיום של ה-25 בנובמבר. בבוקר יגיעו טבלאות הרייטינג ושוב יציגו אחוזי צפייה גבוהים. לאף אחד לא תהיה באמת סיבה להשתנות. רק החדשות עצמן, באיזשהו שלב, ינסו לשווא ללחוש למי שאחראים עליהן – תעצרו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מחדל נתניהו
• ערוץ 12
• ערוץ 13
• כאן 11

אם תבקשו מצופה ממוצע למנות את הבעיות של הטלוויזיה בישראל, כנראה ש"אין מספיק אקטואליה" לא תהיה אחת התשובות שתקבלו. אבל הנה, עכשיו יש עוד קצת. אחרי תוכניות הבוקר, רצועות האקטואליה של אחר הצהריים והערב המוקדם, מהדורות החדשות שממשיכות לנגוס בפריים טיים ומהדורות הלילה, עכשיו קיבלנו גם את "שומרי הסף" ברשת 13, סוג של תשובה ל"פטריוטים" של ערוץ 14 וניסיון לשלב פאנל פוליטי ברוח "פופוליטיקה" של ניסים משעל עם סאטירה פוליטית. גם בקשת 12 מתכננים גרסה משלהם, כמובן, עם המעבר של "פגוש את העיתונות" גם לימי חול.

התוכנית החדשה בהנחיית גאולה אבן-סער היא מעין יצור כלאיים מוזר – נימה רצינית ועיסוק בנושאים מהותיים, אבל גם קטעים הומוריסטיים דלוחים במיוחד וניחוח עמום של ציניות. הליינאפ לפיניכם – דיון מז'אנר "צועקים ומדברים אחד על השני" בנושא הרפורמה המשפטית, אפי נווה, משפט נתניהו והמחאה, לקט רגעים של פוליטיקאים אומרים דברים מצחיקים בכנסת, סרטון מעיק של גיא הוכמן מציק למפגינים בקיסריה, אירוח של איילה בן גביר ושיחה עם חברת הפאנל אודליה כרמון על הסרט ששודר באותו הערוץ ממש על הנשיא קצב. בקיצור, הצצה ישירה אל תוך מוחו של טוקבקיסט בומר שמוציא עצבים על זרים באינטרנט בדיונים פוליטיים.

הציניות המדוברת נכנסת ברגעי החיכוך הכל כך גסים בין הפוליטי והסאטירי. הדוגמה המתבקשת היא מערכון הפתיחה, בו יושבים מנחת התוכנית ובעלה, גדעון סער, בוהים בטלפון וזורקים לחלל החדר בדיחות עאלק מודעות לעצמן על המעורבות שלו בתכנים והסקופים שהוא מדליף לה בבלעדיות. אז יופי, מישהו במערכת הבין שיש פה עניין לא לגמרי אתי, אבל אין דרך טובה יותר להתמודד עם הסוגיה הזו? ומילא האתיקה, לפחות שיהיה מצחיק. דוגמה אחרת – הרגע הקצר שבו אבן פונה לאורלי שרעבי, נציגה מהקהל שהורכב כולו ממטפלות ומחנכות ויצו, ולא שוכחת להוסיף את המשפט "אתן כל הזמן בחדשות, ז'אנר המטפלות בכותרות", בחירת מילים אומללה שגם שתי דקות של טון עצוב ומבט רציני למצלמה לא הצליחה למחוק.

אבן לא לבד במערכה, כמובן, יש גם נבחרת אקראית למדי של פאנליסטים: הקומיקאי רמי ורד, אודליה כרמון שבדיוק חזרה לכותרות בעקבות הסדרה "אלף" שביצירתה גם השתתפה, עורכת הדין פנינת ינאי על תקן עלה התאנה הימני, נועה ירון-דיין שנזכרת לזרוק בדיחה פעם בסיבוב, עורך הדין והפרשן הפוליטי קובי סודרי ואחד, רון קופמן. הרכב הפאנל הונדס ליצור מריבות, כנראה, וזה אכן מה שקורה. ורד כאן בשביל ביקורת פוליטית בפורמט בדיחה, ירון-דיין בכלל רוצה לדבר על אהבת חינם או משהו, וינאי לוקחת את התפקיד באקסטרה רצינות שמרגישה כמעט קומית.

כש"הקוף" לא מנצל את הבמה שניתנה לו כדי לצטט משירים (מה שקרה פעמיים בפרק, משום מה), הוא מטרחן את הסובבים אותו עם שאלות שאי אפשר לענות עליהן, כמו "את זוכרת יום אחד שנתניהו לא התייחס לאמת כהמלצה בלתי מחייבת?". אגב, חברי הפאנל, לזה בדיוק קוראים להטריל – בשונה מההפגנות וההטרדות של פוליטיקאים ובני משפחותיהם, שתיארתם משום מה כ"הטרלה".

ואולי עוד היה אפשר להבליג על כל הבלאגן המשעמם הזה אם האורחת בפרק הראשון לא הייתה אילה בן גביר, שזכתה לפרוש את משנתה לאורך כמות נדיבה של דקות מסך, כולל מונולוג מהלל של ירון-דיין ("אני רואה אמא לילדים, אני רואה בית, אני רואה אישה שמאמינה בארץ ישראל"). בן גביר הגישה את דף המסרים המלא, מ"איתמר הוא השר לביטחון פנים של כולם" דרך "יש חוסר מטורף בשוטרים" ועד "לא הייתי רוצה שיהיה לי מצעד של נשים וגברים עירומים ברחוב", ולא בכדי הריאיון עלה במלואו לערוץ היוטיוב של "עוצמה יהודית" כאילו היה פרסומת לפאשיזם. ברגע קיצוני של חוסר מודעות קטעה אבן את המרואיינת כדי להכריז "השתכנענו, את נשואה לו", כאילו בן גביר פשוט הופיעה באורך פלא באולפן ולא הוזמנה אליו בדיוק בגלל זהותו של בעלה.

ואפילו זה לא היה שיא האבסורד – הרגע הזה הגיע כשכל הפאנל + בן גביר צפו בתמונות שנוצרו בבינה מלאכותית של חברי כנסת בסיטואציות "מפתיעות", כמו ליברמן בהפגנה חרדית בבני ברק או מאי גולן בבית ספר של ילדי מהגרים (קטע שקודם בפרומואים ושורת הטקסט "מה הקשר בין אחמד טיבי ל'לה פמיליה'" לאורך כל התוכנית). אבן הבהירה שהתמונות הלא ריאליסטיות בעליל הן "לא פוטושופ", בכל זאת, אנחנו מתעסקים עם קהל של בומרים. אם יש אפילו אדם אחד שרצה לדעת מה דעתה של אילה בן גביר על איור של בעלה כאימאם, לא רק שעכשיו הוא יודע, הוא גם קיבל כבונוס נזיפה שלה ברמי ורד על בדיחה על ניסים ואטורי. מה נותר לומר מלבד "הצילו"?

"שומרי הסף", רשת 13

• המסך
• רשת 13
• ערוץ 13
• אקטואליה
• פוליטיקה

בשעה 20:30 בערב במוצאי שבת זה כבר היה ברור: הקמפיין של בנימין נתניהו להרדמת המחאה נכשל. השקר של "עצירת החקיקה" (בזמן פגרת הכנסת) והונאת "ההידברות בבית הנשיא" (ללא שקיפות, במחשכים, עם נציגי פורום קהלת וללא נציגי תנועות המחאה) לא בלבל איש ממאות אלפי האזרחים שיוצאים כבר 18 שבועות מביתם בכל סופ"ש כדי להתנגד להפיכה המשטרית.

אנחנו יודעים שדבר לא השתנה. אנחנו יודעים שקואליציית העבריינים של נתניהו לא ויתרה על ניסיון ההפיכה האנטי-דמוקרטי. אנחנו מבינים היטב שמדינת ישראל נמצאת במרחק של שש שעות מדיקטטורה. גם תומכי ההפיכה יודעים זאת ולא חדלו לרגע מהסתה אלימה והפצת שקרים חולניים במטרה לעצור את המחאה. היחידים שלא מבינים, לא יודעים ולא באירוע הם שוכני האולפנים במהדורת החדשות והאקטואליה.

בשבועות האחרונים דעך הסיקור התקשורתי של ניסיון ההפיכה באופן טבעי לכאורה, והיא עברה לרחף ברקע האירועים הקשים של ימי הזיכרון, ההידרדרות הביטחונית והקריסה הכלכלית. כל ילד בכיתה ד' היה יכול למתוח את הקווים בין מאורעות אפריל ובין יכולות הניהול האפסיות של הממשלה העסוקה כולה בניסיון החיסול של הרשות השופטת, אבל למרבה הצער בתקשורת אין ילדים בכיתה ד'.

מה שכן יש בתקשורת זה אנשי מקצוע טובים והגונים שטענו שארגוני ההתנגדות "התאהבו במחאה" (קרן מרציאנו), וגם ש"הציבור במרכז-שמאל מנסה לחסל את מנהיגיו" (נדב אייל, בגלל הביקורת של מובילי המחאה על גנץ ולפיד שמשמרים את בלוף ה"הידברות"), וכמובן ש"נתניהו חלש ולא באירוע" (פרשנים פוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית סובלים מאמנזיה חריפה). נכון לעכשיו הנרטיב התקשורתי המרכזי, בכל הקשור למחאה הגדולה והנחושה ביותר בתולדות המדינה, הוא שמוביליה לוקים בשיכרון כוח בסירובם המוחלט לפשרה על הדמוקרטיה. המנטרה הנפוצה במיינסטרים-מדיה היא שאם צד אחד ינצח כולם יפסידו. בדיחה.

בשבועות הראשונים של ניסיון ההפיכה, אי שם לקראת סוף ינואר, נראה היה שבערוצים 12 ו-13 התעוררו והבינו שחרב הרודנות מתהפכת גם מעל לראשם, אבל תרגילי ההרדמה של נתניהו עבדו עליהם יפה ובאפריל הם חזרו לנמנם ולנרמל את סוכני הכאוס הממשלתיים, ממשיכים לטפח מוטאציות פוליטיות כמו טלי גוטליב ואלמוג כהן, כאילו לא נרמלו כבר במו שידוריהם ראש ממשלה נאשם בפלילים, עבריין סדרתי כשר פנים ותומך טרור משיחי כאחראי על ביטחון הפנים. רק חסר שיונית לוי תגנה את הקיצוניים משני הצדדים.

אסור לשכוח לרגע: לתקשורת המיינסטרים הישראלית יש תפקיד משמעותי במשבר החוקתי אליו נקלעה המדינה. היא נכנעה לחזון הקקיסטוקרטי של נתניהו שוב ושוב, עברה לסדר היום על מחדלים מטורפים (היי לך אסון מירון) ומינויים הזויים (שלום למפרגן המדינה מתניהו אנגלמן), הציפה את הציבור בפייק ניוז שהוזן דרך נבחרת השופרות של נתניהו אל המסך – ועם כל מה שקרה וקורה כאן בחודשים האחרונים היא עדיין ממשיכה לעשות זאת, גם אם במינונים פחותים ויותר ספייס לביקורת נגד חוסר תפקודה המוחלט של ממשלת החורבן והרקבון. בכל יום משודרות לפחות חמש ידיעות שהיו מצדיקות לבדן מחאת המונים, אבל בחדרי הקונטרול אין מי שיקח אחריות ויסביר לצופים מה לעזאזל קורה פה.

הסיבה לתרדמת הנרקולפטית שאופפת את אולפני הטלוויזיה היא שכמו רבים בציבור הישראלי, היא פשוט רוצה שהסיפור הזה של ההפיכה יסתיים ונחזור לשגרה של קיטוב, פילוג, שיסוי ושחיתות והניוז סייקל הרצחני הרגיל שאחריו אפשר לשדר "חתונמי" ו"האח הגדול". אחרי יום השיבוש הלא מפוקס בחמישי שעבר, מיהרו ברבות מתוכניות האקטואליה לשלוף את כיתובי המסך המבשרים שהמחאה בדעיכה, עם סימן שאלה או בלעדיו, מבטאים את כמיהתם להחזיר את הגלגל לאחור לדצמבר 2022 ולשכוח שכל זה קרה, כאילו היה זה משבר הקורונה.

זאת פנטזיה נחמדה ונעימה ואין לשפוט אנשים בוגרים על הקינק שלהם, אבל זה לא יקרה. מה שהיה לא יהיה. לא רק שישראל לא תהיה דיקטטורה, מיליוני דמוקרטים-ליברלים דורשים עכשיו חוזה חדש בין המדינה כדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב. הדרישה לחוקה, הפרדת דת ומדינה ושוויון מלא לכל אזרחי הארץ לא נשמעת בפאנלים מול המצלמות, אבל היא מהדהדת ברחובות. המלחמה על דמותה העתידית של המדינה רחוקה מאוד מסיום, זה הסיפור הגדול של הזמן הזה, ובאולפני האקטואליה פשוט רוצים לעבור לאייטם הבא לפני הפרסומות. כבו את הטלוויזיה, היא הלכה לישון.

• מחאת הדמוקרטיה
• תקשורת
• עיתונות
• ערוץ 12
• ערוץ 13
• בנימין נתניהו
• יאיר לפיד
• בני גנץ
• טור דעה

דברים קורים עכשיו מהר: לפני פחות משבועהתרגשנו מהכרזת העצמאות של אודי סגל וחדשות 13, והנה שאגו בחורים כי נגמר ויש כבר קמפיין שלם של מיתוג מחודש באוויר, שלט חוצות ענק שקורץ למפגינים בצומת קפלן-עזריאלי, "בלי פייק, יותר חדשות" (אבל ה"בלי פייק" מחוק בפס אדום, אני לא בטוח שזה אומר מה שהם התכוונו שזה יאמר), דגל ישראל בלוגו לאות הזדהות עם המפגינים ומהלך הריקליימינג המזהיר שלהם, "שומרים על עיתונות חופשית" זה הסלוגן, האשטאג עיתונות חופשית מתחת לפניהם הזורחות של הטאלנטים ששוחררו סופסוף לחופשי. אבל רגע. רגע רגע רגע רגע. שוחררו מאיפה? באיזה שלב בדיוק הלכה לאיבוד העיתונות החופשית ברשת 13? וכיצד היא גילתה עכשיו פתאום מחדש את טעמה המתוק של החירות?

דברים קורים עכשיו מהר, ורק לפני שבוע אמרנו שזה לא הזמן לפנקסנות והתחשבנויות. אמרנו שצריך לברך כל כלי תקשורת שמתעורר ומתייצב להגנת הדמוקרטיה, גם אם זה ברגע האחרון וגם אם היה עד לפני רגע שמורת קרנפים שאפשרה למכונת הרעל הביביסטית לעשות בה כרצונה. זה עדיין נכון. יש בחדשות 13 המון עיתונאים מעולים והדמוקרטיה צריכה אותם בצד הנכון. טוב שבאתם, חבל שלא באתם קודם, כמאמר האלמנה לאה רבין ז"ל. אבל ברגע שמדובר במהלך תאגידי למיתוג מחדש, מותר ואפילו די חובה לשאול כמה שאלות קשות ובעיקר לדרוש מחדשות 13 את התשובות. גוף עם אינטגריטי עיתונאי יהיה חייב לספק אותן במוקדם או במאוחר, וממש עדיף כרגע שזה יהיה במוקדם.

https://twitter.com/AnatiRina/status/1637357163524784129

המהפך של חדשות 13 דרמטי יותר ממה שנראה לעין. העיתונאים הבכירים בערוץ לא קמו בבוקר והחליטו פתאום שהם מתנגדים להפיכה המשטרית. עמדותיהם לגבי הממשלה האנטי-ישראלית שהקים נתניהו במנוסתו ממשפט היו זהות גם לפני חודשיים. רק שפתאום מותר להם לנופף בזה. פתאום מנופף בזה הערוץ כולו. מה קרה? מה השתנה? מה היה החסם מ"עיתונות חופשית" ו"בלי פייק" וכיצד הוא הוסר? מה בדיוק קרה שם מאחורי הקלעים שמנע מכל אבירי העיתונות החופשית בערוץ – ללא סרקזם – להתבטא באופן ביקורתי כזה עד עכשיו, ובמקביל לשמש כסטטיסטים בהשתלטות של איילה חסון ואבישי בן חיים על האג'נדה של חברת החדשות כולה?

אם בחדשות 13 רוצים להרוויח מחדש את אמונם של הצופים הדמוקרטים שנטשו אותם בשנים האחרונות, אחרי החרבה שיטתית של כל דבר טוב שהביא איתו ערוץ 10 למיזוג, אז מגיעות לצופים האלה כמה תשובות ברורות.הבוקר התפרסם ב"וואלה ברנז'ה"ראיון עם "גורם בכיר בחדשות 13" שמנסה להסביר ש"מה שהשתנה זו המציאות", וזה נשמע נכון כי המציאות באמת השתנתה, אבל זו תשובה מביכה ומיתממת כשהיא מגיעה מאחורי מסך של אנונימיות, בעיקר כשאתה שואף "להביא צופים חדשים ולגרום להם להיות נאמנים אלינו". תשמע, גורם בכיר, זה עובד הפוך: קודם אתם תהיו נאמנים לאמת. לצופים. לעצמכם.

לעיתונות חופשית בישראל יש תג מחיר כבד. בשנים האחרונות שילמו אותו רבים שבחרו לא להתקרנף, לשמור על אינטגריטי מקצועי, לבקר בחריפות את השלטון. שנשאל את לוסי אהריש, אושרת קוטלר, טליה פלד קינן, ברק רביד, אבי עמית וירון לונדון מה דעתם על העיתונות החופשית בחדשות 13? שנברר כמה עוד עורכים ועיתונאים מאחורי הקלעים איבדו את מקור פרנסתם בטיהור הפוליטי שנערך בערוץ מאז המיזוג של ינואר 2019? עיתונות חופשית מתחילה בחשיפת האמת שגורמים רבי כוח מנסים להסתיר. בחדשות 13 לא צריכים ללכת רחוק כדי לחשוף אותה. הגורמים הבכירים שם יודעים היטב מה קרה. החשיפה עשויה לגבות מהם מחיר. הם חייבים לשלם אותו. לעיתונות חופשית יש מחיר.

https://twitter.com/UriMisgav/status/1635696961872330761

וצריך לחדד גם אמת נוספת: כל עוד משמשת חברת החדשות של רשת 13 כפלטפורמה להפצת ההסתה הברוטאלית של אבישי בן חיים, כל הדיבורים על עיתונות חופשית לא שווים את מחיר הפיקסל בעזריאלי. כל עוד מנרמלות תוכניות האקטואליה של הערוץ את אשתו של סוכן הכאוס איתמר בן גביר כפרשנית לגיטימית ודוברת חצי-רשמית של מהלכיו, גם הדיבור על "בלי פייק" לא נשמע מאוד מחויב. יש לחדשות 13 כמה מהעיתונאים הכי טובים בישראל, אבל יש לה גם דרך ארוכה וחשובה מאוד לעשות כדי רכוש מחדש את אמון הצופה הליברלי (שהתרגל לחיות לא רע בלי מהדורות חדשות בערוצים מסחריים ולא מתגעגע). הצעד הראשון כבר נעשה. זה הזמן להתקדם.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ערוץ 13
• חדשות
• רשת 13
• מחאת הדמוקרטיה