>> בגדXכפת הם מיה ולנטיין ודורון (גוזל) גולדשמיד (תעקבו), ובימים אלה הם משיקים את "Tivon", אלבום בכורה מאזורי הפאנק-רוק-גראנג' בהשראת שנות ה-90' עם טוויסט תיאטרלי בשילוב הומור אבסורדי, העוסק בסיפור ההתבגרות שלהם בטבעון. השירים באלבום לוקחים את המאזינים למסע רגשי בין דיכאון, זעם, שמחה ואהבה, מבוססים כולם על סיפורים אמיתיים של מיה ודורון ומשחזרים את תקופת הנעורים שלהם, כשאבקת הקסמים שהם מפזרים בה נובעת מחברוּת בת 25 שנה. ביום שלישי הקרוב (19.8) הם ישיקו את האלבום בהופעת 360 חגיגית בלבונטין 7. אתם רוצים להיות שם.אל תתווכחו.

1. יוחננוף

סופרמרקט אמיתי כמו שצריך להיות סופר: מלא מעברים, בשר טרי, דגים טריים, מעדנייה, עמדה לתשלום עצמאי, עמדת מיחזור בקבוקים וחנייה. פעם התערבנו על 100 ש"ח מי זוכר את כל הבתים של מעוז צור. מיה הפסידה לגוזל ושילמה לו בגיפט קארד ליוחננוף. גוזל גם קיבל ממיה מחזיק מפתחות אופנתי של הסופר האהוב עליהם במתנה.
דרך בן צבי 112 תל אביב

ככה עושים סופרמרקט. יוחננוף (צילום: יחסי ציבור)

2. מזל וברכה

פעם בשבוע אנחנו יוצאים מהאולפן שלנו שליד הבארבי הישן והולכים כמה דקות ברגל למזל וברכה. פלאפון של אחד העובדים משמיע מוזיקה (ולפעמים בטעות גם הודעות קוליות), היחס חברי כאילו שאנחנו מכירים שנים, וללא ספק ארוחת הצהריים הכי שווה בעיר. קציצות בשר, דגים, עוף בתנור, ומלא תוספות וסלטים. אי אפשר לסיים את הצלחת וכל הטוב הזה רק ב-50 ש״ח.
קיבוץ גלויות 45 תל אביב

3. הגראג'

חדר חזרות עם וייב, יחס ומקצועיות ברמה גבוהה. לא תמיד קל לשריין שם זמן לחזרה אבל תמיד ננסה שם לפני מקומות אחרים. ברגע שעולים במעלית המפוקפקת כבר מתחילים להרגיש יותר טוב. יש בגראג׳ אוסף ייחודי של פריטים (גופי תאורה, טפט, ניאון, תמונות, בובה מקריפה ועוד) שגורם לך כל הזמן להסתכל מסביב. משהו באנרגיה של המקום ושל מיכאל מתורגם בסוף לחזרות מעולות, וללהקה שמחה.
שביל המרץ 5 תל אביב

4. פסל מאיר דיזנגוף (רוכב על סוסתו)

אין בארץ הרבה פסלים, בטח לא של אנשים רוכבים על סוסים (קשור כנראה לדיבר השני). אבל אנחנו גדלנו עם פסל גדול של אלכסנדר זייד משקיף על גבעות שייח אבריק, והוא היה ה-פסל, הוא אפילו מוזכר בשיר שלנו Never. היינו הולכים לשבת בפסל, להשתכר ולשיר שירים בגיטרה, ופסל דיזנגוף מזכיר לנו קצת את הרגעים היפים האלה מפעם.
רוטשילד 16 תל אביב (מול בית דיזנגוף)

5. לבונטין 7

האנשים טובים והעמוד תקוע – הקסם של המקום הזה קורה כבר שנים. אחד המוסדות החשובים בעיר למוזיקאים עצמאיים, ואנחנו שמחים להופיע שם כל פעם מחדש. אגב, ההופעה הקרובה ב-19.8 ב22:00.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

יש את הקטע הזה שאתה רוצה לשבת בכיף לקפה, ומשלם עליו כסף טוב, ויושב בכסא לא הכי נוח, ויש איזה משאית שבדיוק עושה לך רוורס באוזן, ואיזה מקדחה ענקית שהתחילה לעבוד על הרכבת הקלה, אבל בכל זאת כיף לך כי אתה בתל אביב ויושב ושותה קפה טעים, ואתה מתעלם מכל הדברים הגרועים, ועוברת חולדה וזהו אתה מחליט שנמאס לך מהעיר המסריחה הזאת, ואז אתה לוקח עוד שלוק מהקפה ונושם עמוק ומדחיק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לכם את הראש או פתח לכם את הלב?
ראינו את נונו בבארבי: היא השראה, היא פשוט טובה, היא אמנית גאונה. היא מצליחה במקביל להיות קול של דור ולתת כבוד למוזיקה הישראלית של הדורות הקודמים. לדעתנו היא עושה מודלינג מדהים לדור חדש של יוצרות שיהיו פה בעתיד ככה שאנחנו מחכים לשמוע את המוזיקה החדשה שתצוץ בעקבותיה.

איזו יצירה נתנה לכם כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
היה מופע שהשיק את ״מנגינות לשעת חירום 2״. האלבום הופק על ידי עדי שחם וספיר וולך ויצר שיתופי פעולה בין מוזיקאים ומוזיקאיות מהמרכז ומהעוטף. זה היה ערב שהרגיש מכושף, שמלא רגשות היו צריכים למצוא דרך לצאת וכל אמנית שעלתה לבמה מצאה כלי אחר להוציא את זה דרכו. היה עצוב, מרגש, מעורר השראה ואפילו קצת תקווה, והזכיר למה מוזיקה היא מוצר בסיס קריטי ולא מותרות.

לאיזה ארגון או מטרה אתם ממליצים לתרום או להתנדב בזמן הזה?
שנינו הצטרפנו בכיתה ד׳ לנוער העובד והלומד. גדלנו בקן ונראה לנו שבכל חזית משמעותית שהייתה בשנים האלה מצאנו את עצמנו פעילים ומתנדבים. זה היה מקום אדיר לגדול בו ולפתח את הזהות, את הערכים ואת השייכות שלנו לכאן. אנחנו ממש ממליצים לכל נער ונערהלמצוא את הקן הקרוב לביתוולהצטרף (אפשר גם לתנועות נוער אחרות…).

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אנחנו רוצים להרים לטל אנגרט, חבר טוב כבר 20 שנה. אחרי ה-7.10 הוא היה ציר מרכזי בהקמת מרכזי חוסן ליישובי העוטף, וגם ברגע שפרצה המלחמה עם איראן למפוני גוש דן. הוא הגיע עד גבול לבנון כדי לטפל בשיטת emdr בפוסט טראומה של חיילים. ביחד יצרנואפליקציה שעוזרת בהפחתת מתח ושיפור הריכוז,HarmonicBrain. אנגרט יזם אפליקציה נוספת להתמודדות עם התקפי זעם והיא עתידה לצאת בקרוב.

מה יהיה?
אנחנו חלוקים בינינו, אבל מקווים שהרוב יהיה טוב.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• פאנק
• לבונטין 7
• סופרמרקט
• מאיר דיזנגוף
• נונו

המילה גאון, ונראה שזו כבר כמעט קלישאה, משומשת יתר המידה בימינו. אבל עבור סילבסטר "סליי סטון" סטוארט, זו מרגישה מילה יחסית עדינה. בחור שחור אחד ששינה לעד את המוזיקה הפופולרית בהינף של פחות או יותר 5-6 שנות פעילות אינטנסיבית; מולטי-אינסטרומנטליסט שערבב בין ז'אנרים בקלילות ששמורה לעוגה בחושה, והפך בכך לחלוץ ז'אנריסטי שעד היום שואבים ממנו השראה; מהפכן רדיקלי שחור שהאמין בערבוב גזעי מוחלט. וכן, גם ג'אנקי שעשה את כל הטעויות שאדם שחור מצליח יכול לעשות, והפתיע את כולם כששרד עד גיל 82, מסע פסיכדלי שעצר אמש עם מותו.

>> תבכה אם אתה גבר: איך טונה חותר תחת הגבריות הישראלית?

בסרט הדוקומנטרי הנהדר "חיי סליי! (נטל הגאונות השחורה)", שעלה לשירות דיסני+ רק לפני מספר חודשים, קווסטלב (מי אם לא הוא) מבסס תזה שגורסת כי לגאונות שחורה יש מאפיין יחודי. שבשביל אמנים שחורים, הצלחה מסוכנת יותר מכישלון. זו תזה קצת רעועה, אבל היא בהחלט משכנעת בנוגע לאמנים שחורים מסוג מסוים שלא מצליחים לשאת את כובד ההצלחה, ומחסלים את עצמם בדרך כזו או אחרת. סליי, כך גורס קווסט, הוא אחת הדוגמאות הראשונות הבולטות לכך – עילוי מוזיקלי ומהפכן תרבותי שברח לסמים מכובד משקל ההצלחה, והפך לצל של עצמו. אבל עוד לפני כן, הספיק להשאיר קטלוג מוזיקלי יוצא דופן המספר את סיפורו, וגם את הסיפור של אמריקה השחורה, שנע בין מהפיכה להדחקה. לפחות הוא השאיר חתיכת מהומה.

1. Underdog (1967)

השיר הפותח את אלבומם הראשון של להקת הסליי אנד דה פאמלי סטון לא מתקרב להזיות פסיכודליה וערבוב הז'אנרים המאסיבי שהפכו מוכרים בזכותו בהמשך, אבל הוא כן הציג את גישתם החדשה, הגרובית והבועטת של הלהקה הרב-גזעית הראשונה. תוצר מובהק של דור ההיפים, סליי תופס מיידית את עמדתו של האנדרדוג, וגם במילות השיר מבטא את החיבור שלו לאדם הפשוט ("אני יודע איך זה מרגיש" הוא פותח בכל בית, ומתאר את קשיי היום יום). הגרוב העוצמתי של הלהקה מוביל את האנרגיה של השיר, וסליי רק מתחיל לפתוח את הגרון – אבל זה היה צעד ראשון חשוב, בעיקר כדי להבין מה הם לא.

2. Dance to the Music (1967)

לאחר שהאלבום הראשון כשל במצעדים, מנהל התקליטים קלייב דיוויס לחץ על הלהקה לעשות שיר קצת יותר פופי, והממזר שהוא סטון הביא את הלהיט הזה, שערבב בין הסאונד הפסיכדלי של הלהקה למקצב פופי יותר. התופים כמעט מחקים את מקצב ארבעת הרבעים של מוטאון, אבל הגרוב שמתפתח סביבו כבר היה משהו אחר – ריף גיטרה חשמלית מניע, בייסליין בן תו בודד של לארי גרהאם (ממציא שיטת ה"בייס סלאפ" וגם דוד של דרייק), אורגן גוספל, כלי נשיפה מנקדים והרמוניות קוליות. השיר עצמו נבנה ומתפרק לאוזני המאזין, ויוצר סוג של אבטיפוס ללהיט מוזיקלי שמכיר את הכלים השונים ומרמז לרוח הסול הפסיכדלי של ההרכב. זה גם עבד, והיה הלהיט הראשון שלהם.

3. Everyday People (1968)

מעבר לבשורה המוזיקלית שבאה עם סליי, הסיפור של הלהקה היה – לפחות בתחילת הדרך – אחדות של כולם. שחורים, לבנים, גברים ונשים עובדים ביחד באותה להקה כדי לייצר מוזיקה יפהפיה. השיר הזה, שנטה יותר לצד הפופי של הסטון, היה מעיין מניפסטו היפי שמגלם בעצמו את מה שהוא מטיף: למרות שסליי הוא הסולן והראש והכוח המוביל של הלהקה, הבתים כללו שירה של הנגנים רוז ופרדי סטון (אחיו של סליי) ולארי גרהאם עצמו, בערבוב קולות כמעט מבלבל שקורא להתעלמות מהשוני בין אנשים (וסקובי דובי דו). רק כשהקולות מגיעים לפזמון, ההרמוניה הנפלאה מעבירה את הפואנטה – שההרמוניה היא המסר. שנים אחר כך להקת ארסטד דיבלפמנט סימפלה אותו ללהיט ענק, אבל עוד על זה בהמשך.

4. Sing A Simple Song (Live at The Woodstock,1969)

אחרי מספר להיטים הצליחו הסליי אנד דה פאמלי סטון לסגור הופעה מבוקשת מאוד – בשעות המוקדמות של היום השלישי לפסטיבל וודסטוק, שפחות או יותר פוצץ אותם לתוך סצינת ההיפים והזניק את מעמדם כלהקת הופעות עצומה שמספקת חוויה פסיכודלית ופ'אנקית כאחד. השיר הזה, שיצא כבי סייד ל"Everyday People", קיבל עיבוד פרוע ומשוחרר על במת וודסטוק ועזר למסגר את ההרכב בתור החלק הכי רקיד בוודסטוק (ניסיתם פעם לרקוד לצלילי ג'ימי הנדריקס?). גם פה, ברייק פשוט ומדויק באמצע, הפך לאלמנט מסומפל בהמוניו.

5. Stand! (1969)

השיר הפותח של אלבומם מ-69, שנה מהפכנית בכל מובן אבל במיוחד במאבק לזכויות האזרח, הוא הסמן הראשון לשינוי שהחל לעבור על סליי. המודעות הפוליטית של אותם שנים חלחל ללהקה הבין גזעית, וסליי כתב שיר תמיכה במחאה השחורה של אותם השנים, גם אם לא קרא לה בשמה. בפועל יצא לו המנון מחאה מעצים שנוגן ברחובות השחורים, וסיפק דלק למחאה. המבנה החזרתי שלו כשיר סול קליט נשבר בדקה האחרונה של השיר לגרוב קטרזיסי במהותו, שאמור להניע את המהפכה קדימה.

6. Everybody Is a Star (1969)

השיר הזה, שבאופן סמלי שוחרר בדצמבר של אותה שנה מהפכנית, הוא אולי השיר האחרון של סליי אנד דה פמלי סטון בצורתם הקלאסית. גם כאן יש דמוקרטיזציה של זמרים, כחלק מהאמירה שמתמקדת בייחוד והצבעוניות של כל אחד מול "מערכת שמנסה להוריד אותך". גם כאן יש דמוקרטיזציה של שימוש בקולות רבים במטרה להעביר את המסר, ולא סתם השיר הזה הדהד לאורך שנים בקהילה השחורה – וכמו שירים רבים של סליי, סומפל בהמשך כפיסת אמנות שחורה מקורית וחשובה. גם הרוטס השתמשו בסימפול ב-"Star" המצוין, שמדבר באופן אירוני על הקושי להתמודד עם הצלחה, ואולי היה הבסיס לתזה של קווסטלאב, אבל בשנים האחרונות הוא נזכר דווקא בזכות המחווה של המוזיקאי הג'מייקני "Every Nigger Is a Star", שסומפל באלבום המופת "To Pimp a Butterfly" של קנדריק למאר.

7. Just Like a Baby (1971)

שנתיים וחצי אחרי הריליס האחרון שלהם, סליי אנד דה פאמלי סטון חזרו עם האלבום החשוב ביותר של ימי פוסט ההיפים, "There's a Riot Goin' On". הכותרת היא תשובה לשאלה הרטורית של מארווין גיי ("Whtat's Going On"), והמוזיקה היתה אחרת לגמרי – איטית ומלוכלכת, רדופה בפרנויה, שבורה ומחפשת תקווה לשווא – כשיקוף של המצב הרעוע של ארה"ב, וגם המצב הלום הקוקאין וה-PCP של סליי עצמו. הגאון צלל לסמים, הסתגר בחדרו, הקליט את רוב חלקי האלבום לבדו ואז שלח לנגנים שלו שינגנו במקומו, מה שהוביל לאלבום שמודבק בחלקיו, עם מיקס יוצא דופן ושירה מעוכה וממלמלת – בין היתר כי סליי הקליט את רובה ממיתתו. שיר הארנ'בי המיילל הזה מבטא היטב את הסאונד באלבום, ושנים אחר כך גם תשפיע על ניסיון הגרוב של צ'יילדיש גמבינו, כמו גם על להקות פ'אנק א-לה רד הוט צ'ילי פפרז.

8. Family Affair (1971)

הלהיט הגדול ביותר מאותו אלבום היה כנראה הדבר הכי חתרני שתחנות המוזיקה השחורה הכירו עד אז. שיר גרוב מדבק על משפחה לא מתפקדת שנאלצת להישאר יחד למרות שכולם רוצים להתפרק – סוג של הערה עצמית על יחסיו של סליי עם משפחתו האמתית, עם המשפחה של הלהקה וגם של אמריקה הקרועה בתוך עצמה. זה גם היה השיר הראשון שהגיע להצלחה על בסיס גרוב של מכונת תופים – המאסטרו רית'ם קינג ליתר דיוק – תוצאה של חוסר רצונו של סליי לעבוד עם אחרים והמתחים בתוך הלהקה עליהם הוא מזמר. איכשהו זה הפך ללהיט אהוב שמנוגן בכל ברביקיו שחור עד היום. לכו תבינו.

9. Runnin' Away (1971)

שיר עולץ ומתקתק שמסתיר בתוכו כאב כמעט בלתי נסבל, המדבר על ניסיון בריחה מהבית – אבל בפועל מציג את הפרנויה, הדיכאון והיאוש שפשט בקהילה השחורה באותם השנים. המקצב הקליל והקול הילדותי – שלא לדבר על ה"חה חה חה" הלגלגני – מכסים אמירות כואבות כמו "ככל שאתה עמוק יותר בחובות, ככה אתה מהמר יותר חזק" או "לברוח כדי להתרחק, אתה שוחק את נעליך", שמבטאות את תחושת חוסר היכולת לברוח מהעבר של הקהילה השחורה. תחשבו על זה כמו ללעוג בפני המוות – זה מגוחך, כמעט אבסורדי, אבל זו המציאות שהוא ראה.

10. If You Want Me To Stay (1973)

אחרי אותו אלבום מופתי וכאוב, ההתדרדרות החלה להכות בלהקה. Fresh, האלבום שהגיע אחר כך, הוא כנראה השריד האחרון לראן השירים המדהים של הלהקה ושל סליי סטון עצמו, שאמנם המשיך להקליט שירים עד אמצע שנות ה-80, אבל איבד מהקסם ונשמע בעיקר כמו צל מסומם של עצמו. אבל השיר המופתי הזה – שסליי הקליט בעצמו, ואז גנז, ואז הקליט שוב – נשמע כמו הפרידה האמתית שלו. השיר נכתב כשיחה עם בת זוג, ועם האמירה הפשוטה – אם את רוצה אותי, תצטרכי לתת לי להיות עצמי. וזה מה שהיה סליי, עצמו לאורך כל הזמן, עד לרמה שפירקה אותו. פרוע כמו הבייסלן המשתנה תמידית שבשיר (שראוי בעצמו לנהרות טקסט), מדגדג כמו הקצב הלא לגמרי ברור, עוצמתי כמו נגיעות כלי הנשיפה ורגיש כמו השירה החשופה שלו. סוג של סליי סטון במערומיו, עם כל הכישרון שבעולם, והעול של גאונות שחורה, והמון המון המון נשמה.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקה שחורה
• פאנק

>> ניקו טין, שהיא גם הזמרת והיוצרת זוהר שפיר, חולשת כבר שני עשורים על ממלכה של פופ-מכשפות אפל וניסיוני, ותופיע ביום רביעי הקרוב (11.6) בביצוע מלא של אלבומה הנדיר מ-2011, In the Eye of the Storm. זה ייקרה במסגרת סדרת האירועים המיוחדת "טראשינג פליציה", החוגגת את תרבות השוליים של תל אביב ואת הקשר ההדוק והמיוחד שמתקיים בתל אביב בין הסצנות השונות. את הסדרה מוביל אמנותית יניב שרון (DJ Deetroittt), הבעלים של החנות המיתולוגית Thrash Addiction, יחד עם היכל המוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל שנקרא עכשיו "פליציה בית לאמנות הצליל". יתקלט: יורם גור, גיטריסט אגדת השוליים פלסטיק ונוס.הכרטיסים מחכים לכם כאן והם לא יחכו לכם לנצח.

>> המפלט המושלם והמקום הכי ורסטילי בעיר // העיר של דורי בן אלון
>> השניצל שלא השתנה והמסעדה שהיא השראה // העיר של תום ניומן

1. טראש אדיקשן

כל מה שיניב שרון מעצב ומדפיס על טישרטים, תיקים, כובעים. הדברים הכי יפים בעיר. וגם תקליטים, קסטות, פנזינים, פאצ'ים ודברים לסקייטרים. יש גם תיקלוטים והופעות ותערוכות. מוסד תרבותי.
אלנבי 46

2. פליציה בית לאמנות הצליל

מרכז תרבות ומחקר שהתחדש לאחרונה בשיפוץ מאסיבי וקם לתחייה בהובלת ד"ר גיא דוביוס. יש ספריה של ספרים, תקליטים ודיסקים ואולם הופעות מטריף.
ביאליק 26

3. בניין אורי ליפשיץ

גלריה שהיתה הסטודיו של האמן אורי ליפשיץ, שהפכה לחלל תצוגה וארכיון בניהולו של בנו ואלמנתו –נדב ליפשיץודורית ליפשיץ. התערוכות המוצגות ומתחלפות מדי חודש הן מהלך אוצרותי מרתק דרך עבודותיו של האמן ודרך חיבורים עם אחרים, בני זמנו ועכשוויים. לאחרונה הוצג שם אינדקס הדיבוק. "קולות מדברים, עולמות שותקים וקולות מושתקים".
אברבנאל 2 // פתוח בשישי ושבת 11:00-14:00

4. בית בטבע

מרכז העשרה לגני עירייה בדרום מזרח העיר. מקום העבודה שלי. הזדמנות לקראת סוף שנה, להגיד תודה לאורית מרגלית ולכל צוות "בית בטבע" על האפשרות לחוות גינה לאורך השנה ולהעביר את ההתפעמות ממנה לילדים. לא פתוח לקהל ולמבקרים. ואין תמונה.

5. חורשה בקריית שלום

אין לה שם ואם יש לה, הוא לא ידוע לי. למיטב הבנתי שייכת למכבי תל אביב והיא ממוקמת מול החלון בבית שלנו. תודה למכבי תל אביב על שום דבר חוץ ממנה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הייתי רוצה שההשקעה בחלקים מסוימים בדרום העיר תהיה למען הקהילה שמתגוררת שם עכשיו ולא למען הקהילה האמידה יותר שמקווים להביא לשם על ידי סילוק האוכלוסייה, מחיקה ובניה מחדש. תשקיעו בילדים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"יומולדת" – הצגה מאת דני נוימן בשיתוף הילה גלוסקינוס, בתאטרון הבית.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מפיסטו מאת קלאוס מאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שיוצאת להחזיק תמונה, צריך להרים לה.

מה יהיה?
לא יודעת, אבל אני רוצה שהרצח בעזה ייפסק מיד, שהחטופים יוחזרו מיד ושכל מי שאחראי לזוועות ישפט ויזרק לכלא ואחרי שזה יקרה, סוף לכיבוש ולמדינת אפרטהייד. שיקום מוצלח לכולם מהירדן לים.

• העיר שלי
• פאנק
• אינדי ישראלי
• טראש אדיקשן
• מרכז פליציה בלומנטל
• בניין אורי ליפשיץ
• טבע עירוני
• דרום העיר

"מלחמת המילים", "נקרופיליה לנוער", ו"אסכולת הכסא" הם כמה מתוך עשרות (או אולי אפילו מאות) פנזינים שראו אור בישראל בשנות ה-80, ה-90 ותחילת שנות ה-2000, והיו ביטוי לפריחה של תרבות שוליים שפעלה במחוזותינו, באמת מתחת לרדאר.

>> ישר אל תוך הלב: 23 תערוכות חדשות להתאהב בהן בסופ"ש

ומה שהיה מתחת לרדאר לרוב גם נשאר מתחת לרדאר, אלא אם כן מגיע מישהו או משהו כדי לדאוג להעלות אותו משם. זה בדיוק מה שעומד לקרות החל מסוף השבוע הבא בת"א תרבות המחוגה, בפרויקט הדגל החדש שלהם – ביבליוטק הפנזינים. פנזינים הם שם כולל לפרסומים עצמאיים, מפליירים ופשקווילים ועד לעיתונים שלמים שהודפסו במהדורות נרחבות. בעולם שנשלט על ידי הוצאות לאור ומערכות עיתונים גדולות, הפנזינים היו כולם יוזמות של א.נשים פרטיים שהיה להם מה להגיד, והם עשו זאת ברוב המקרים באמצעות מכונת הצילום הקרובה שאת הדפים ששכפלו בה איגדו ידנית עם מהדק סיכות.

ת"א תרבות, למי שאיננה מעודכנת, הוא אחד מארבעה תאים שפזורים ברחבי העיר המופעלים על ידי המחלקה לאמנויות של עיריית ת"א-יפו. את ת"א תרבות המחוגה בשכונת פלורנטין מנהל מאז פתיחתו האמן והאוצר עומר שיזף, שגם מלווה את הפרויקט החדש הזה שנוצר בשיתוף ספריית בית אריאלה, שעליו עובדים בתא כבר תקופה ארוכה. "הפרויקט התחיל כרצון לייצר ארכיון של תרבות שוליים", אומר שיזף, "להדהד דברים שאין להם יכולת להישמר. זה היה די טבעי שהמחוגה תתמקד דווקא בפנזינים, כי בשוטף אנחנו עוסקים בתרבות מודפסת, תרבות עצמאית ותרבות רדיקלית. וזה בסוף בדיוק מה שהפנזינים עשו אז. אמנם המחוגה עוסקת רוב הזמן בפורמטים של הווה ועתיד, אבל כל עולם תרבות השוליים מהעבר הוא כזה שאין לצעירים היום דרך לגשת אליו. לכן גם היה לי חשוב שמי שיוביל את הפרוייקט הוא הדור הצעיר של המחוגה".

את הפרויקט כולו מנהלים ליה דרייפוס וליעם, כששיזף וג'קי דורון לוי מלווים אוצרותית. את התערוכה ״דגל שחור לבן: פריחת הפאנזינים 1987-1996" שתשיק את הביבליוטק בסוף השבוע הבא (27-29.2) אוצרת מעין מוסקונה. כל הנ"ל, יחד עם נפשות פועלות נוספות, הם חלק מקבוצת מחקר שהוקמה ע"י המחוגה וצללה בחודשים האחרונים עמוק אל תוך עולם הפנזינים. וכשצוללים – מגלים אוצרות.

"האוסף עדיין בשלבי בנייה. כרגע הוא עומד על כ-400 פנזינים, רובם הגיעו מתרומות", מסביר ליעם. "עוד לפני שהוצאנו קול קורא ידענו שיש אנשים שהיו פעילים באותה התקופה והיו שמחים להיות חלק מזה, כמו למשל קרן קריאל שהיתה בסיסטית ודמות משמעותית בסצנת הפאנק בארץ. היא היתה אחת מהצוות שהוציא לאור את הפנזין 'מלחמת המילים'. ישבנו איתה ארבע וחצי שעות ואספנו ממנה המון חומרים. קיבלנו אוספים פרטיים נוספים, ביניהם אחד שמקורו בקצרין ועוד. בהמשך הוצאנו גם קול קורא לאיסוף פנזינים".

המבנה של הביבליוטק יכלול ספריה פיזית של פנזינים בחלל של המחוגה, בשלב ראשון לעיון בלבד. מתוך הספריה הזו ייאצרו 2-3 תערוכות נושא בשנה. ספריה נוספת תוצב בבית אריאלה, וספריה ניידת תסתובב בין מוסדות תרבות ואמנות שונים ותספק הצצה לחלק מהאוסף. במקביל יספק הביבליוטק עולם שלם של תוכן סביב הפנזינים – הרצאות, סמינרים, קבוצות קריאה ולימוד.

התערוכה שתשיק את הביבליוטק תציג ותעסוק ספציפים בפנזינים שיצאו בין השנים 1987-1996, רובם הגיעו מעולמות הפאנק והאנרכיזם. "התערוכה יצאה מתוך קבוצת המחקר ומתמקדת בתקופה שהיתה בה המון עשייה", אומר שיזף. "הפאנק פרח והיו פנזינים שיצאו לאורך זמן ארוך. בתחילת שנות ה-90 היתה פה גם תקופה של אופוריה שנפסקה בשלב מסוים, יש שאומרים שזה קרה עם רצח רבין או עם הכניסה של האינטרנט ועליית הימין".

בסוף השבוע של ההשקה, מלבד פתיחת התערוכה, יתקיים גם פאנל מיוחד שיתחקה אחר הסיבות, ההשראות והמניעים לכתיבת פנזין בכלל, ובתקופת סוף האייטיז ותחילת הניינטיז בפרט, שבו ייקחו חלק דמויות מרכזיות מתרבות השוליים בארץ; יום כפפות לבנות, במהלכו הקהל הרחב מוזמן לעיין בפאנזינים נדירים מהארכיון ושיח גלריה בהשתתפות מעין מוסקונה, אוצרת התערוכה.

"יש בפרויקט הזה גם ניסיון להפיץ בשורה. בשורה של דור שהיה אחראי על הגורל שלו, שלא חיכה שהממסד, המדינה או כל מקום אחר ייתן לו את הפלטפורמה ליצור בה. הוא יצר את הפלטפורמה בעצמו וזרק אותה על אנשים ברחוב. יצר ערך של התנגדות. היום בישראל קשה ליצור ולבנות, ואחד הערכים היחידים שיש היום לאמנות, לדעתי, הוא התנגדות. רצון לשפר את המקום שאנחנו חיים בו, לייצר אלטרנטיבה".
ביבליוטק הפנזינים – אירוע השקה בת"א תרבות המחוגה; 27-29.2, המחוגה 13.פרטים בעמוד האינסטגרם

• ❤ תרבות
• פנזינים
• אמנות
• מוזיקה
• פאנק
• בית אריאלה

>> ארז שמידע הוא זמר ומוזיקאי, ממייסדי להקות הפאנק הפוסי של לוסי, OSOG והקו האחורי של אהוד בנאי. עכשיו יש לו אלבום חדש, "בדיוק בזמן", ומופע השקה ב-23.11 במרץ 2. מתוך האלבום יצא גם הסינגל המצמרר "היום שבו נחרבה המדינה" שנשמע כאילו נכתב על השבעה באוקטובר, אך למעשהמדובר בקאבר לשיר שביצעו הפוסי של לוסי ב-2002. מצמרר? הכל מצמרר עכשיו.

>> העיר של קרני פוסטל: שעתיים שבהן נדמה שתל אביב על פסגת העולם
>> העיר של עמנואל יצחק לוי: בית כנסת למקרים קשים וכנסיה רומנטית

1. זמן אמיתי

הבמה הראשונה שקיבלתי בתל אביב, בזכות אגדת רוקנרול בשם ערן נקש, שהיה מפיק במשך למעלה מעשור מסיבות אלטרנטיביות שרוב הזמן התרחשו במועדון "זמן אמיתי". שם עשיתי את צעדי הראשונים עם "הפוסי של לוסי". היינו מופיעים שם במשך שנים בערך כל חודשיים שלושה,הגענו כחבורה מוזרה מיבנה ועם הזמן הכרנו ערימות של מוזיקה וחברים. המקום הזה ממש עיצב אותי כבנאדם.הופעות בלתי נשכחות שראיתי שם: איחוד של SALEM, הופעת הפרידה של קוקו בלוף והיתושים והאחים הגדולים שלי משב"ק ס' שריסקו את המקום לחלוטין בפסח של 1999.
אילת 22

2. אולפני Street Music

שימש כאולפן הבית של "הפוסי של לוסי", "כח המחץ" ועוד רבים וטובים מהפאנק/מטאל/הארדקור, בין 2006 ל-2019 בפלורנטין, רוב הזמן בניהולם של נטע גופן ויונתן לב שחלק מהזמן גם היינו שותפים לדירה ברחוב אבולעפיה הסמוך.בגדול זה היה הבית שלנו במשך איזה עשור והיינו שורצים שם יותר מבכל מקום אחר, כותבים, מנגנים, מקליטים, או סתם שעות של שיחות על ציוד, פוליטיקה וכדורגל. הגעתי לשם כגיטריסט צעיר בלהקת פאנק ויצאתי כנגן הפקות.דמויות אגדיות שעברו שם בין השאר:סדריק מיטון מ"הקונגוס", ראנקין ג'ו, ג'נרל לוי, סיסטר ננסי, MxPx, מתיסיהו, MC מנצור(שחר חסון) וברי סחרוף.
רבנו חננאל 27

3 כיכר דיזנגוף

היום כשאני עובר שם פעם ב–, יש צביטה חזקה בלב ממה שנהיה ממנו, לב הסאחיאדה, היפים והנכונים. הכל כל כך אסתטי ונקי. מה שהיה מעוז הפאנק של תל אביב, איפה שהייתי נוסע מיבנה בשלושה אוטובוסים רק כדי לפגוש ילדים מוזרים כמוני מכל הארץ, היינו שותים, מעשנים ומסתבכים בכל מיני שטויות, פעם אפילו רדפו אחרינו חיילים של האו"ם ששהו באכסניית KD שהיתה ממול עם אקדחים שלופים. היה כיף בניינטיז.

4. הבארבי

אחרי שנים של אבק וריח של טחב, אני עדיין לא מאמין שיש פה מועדון ברמה כזאת גבוהה: המיקום, הסאונד והגישה, חדר האמנים המרווח, הכל שם ממש מושלם, בעיקר העיצוב שמזכיר את הבארבי הקודם שזו הברקה מרגשת במיוחד שהשאירה את הבארבי כבימת הרוקנרול הכי טובה בעיר, ואפילו הגדילה את הפער מהשאר. רק דבר אחד יהיה נורא חסר שם תמיד, וזה כמובן דורון רוקס ז"ל, הסאונדמן האגדי שנפטר השנה, אבל גם אותו דאגו להנציח ומסגרו את הגיטרה שלו על אחד הקירות.

5. המיתר השישי

חנות הגיטרות האהובה עלי בעיר. המון ציוד בוטיק שאי אפשר למצוא בשאר המקומות, מחירים הגיוניים מאוד, שירות מסור ואדיב בראשותו של נתי היקר, ובעיקר מקום שתמיד כיף להיכנס כי אתה יודע שתרגיש בנוח גם אם סתם בא לך רגע לבדוק איזה פדל או מגבר, גם בלי כוונת קנייה, זה לא משנה, יציעו לך קפה בכל מקרה.
מקווה ישראל 25

מקום לא אהוב בעיר

אצטדיון בלומפילד המחודש.כאוהד מכבי חיפה שגדל באצטדיון קרית אליעזר ז"ל, תמיד קינאתי באקוסטיקה הנפלאה שהייתה לאצטדיון ביפו. לצערי, ולדעתי גם לצער אוהדי הקבוצות התל אביביות, השיפוץ האחרון פשוט הרס ומחק כל זכר לאקוסטיקה ואווירה, ואם לא די בכך אז חולדאי אפילו התקמצן על גג (מה שמייצר המון אקוסטיקה ואווירה בלי קשר לשמש/גשם).להוסיף על כך את העובדה שבלומפילד נמצא באחת הצמתים הכי פקוקות בתל אביב, הפיצוציות הברים והמסעדות רק התרחקו מהאזור, ונהיה הרבה יותר קשה ויקר למצוא ארוחה טובה או כוס בירה לפני משחק.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פסטיבל בלוז כנעני בחאן השיירות, באמצע ספטמבר, הצליח להביא קהל מעורב ברמה שלא ראיתי הרבה שנים מבחינת גילאים מגזרים וכו'. גם רשימת האומנים (אהוד בנאי, ברי סחרוף, קורין אלאל ועוד) נטולי המניירות המודרניות יצרה שם משהו תמים, אמיתי וישיר, שקצת חסר לאחרונה בין כל הסלפיז והסטוריז.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום "חמרמורת" של נעם "נומי" כהן ז"ל.זכיתי להכיר אותו לחצי שנה בדיוק, שני מפגשים, אחד להקתי והשני בארבע עיניים, עד שנהרג עם האופנוע ממש בשבוע שבו היינו אמורים להתחיל את החזרות להופעה באוקטובר 21.החברים והמשפחה שלו בראשות שגיא דהן המנהל האדיר לקחו ערימה של סקיצות וחצאי שירים ועשו מזה אלבום מופת בהיפ הופ הישראלי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אין מאבק חשוב כרגע מזה של משפחות החטופים.תלכו לכיכר, תפגינו ליד הבית, תשתפו, תזעקו. הזמן אוזל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לנורית שמידע ,אמי היקרה, שסוף סוף אחרי 40 שנה ביבנה, הפרבר הנהדר שבו גדלתי, עברה עם אבא שלי לעיר הגדולה כדי ליהנות יותר מהפנסיה ולהפסיק לטפל כל היום בבית גדול שגם ככה כבר לא גרים בו ילדים הרבה שנים.

5. מה יהיה?
כאחד שמאמין שהכל קורה מסיבה מסוימת אני די בטוח שה-7.10 הגיע בשביל לאחד את עם ישראל מחדש. בגדול זה בידיים שלנו, ככל שנמשיך לריב בנינו זה ילך ויסתבך. אני מהמר על מלחמת ששת השנים: לא נצא מזה בקרוב, אבל נצא.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• כיכר דיזנגוף
• הבארבי
• פאנק
• בלומפילד