אין תקופה בה הים של סצינת האוכל התל אביבית לא סוער. גלים באים, גלים הולכים, אבל רק אי אחד של יציבות נשאר עומד תמיד – האוכל האיטלקי. ולא בכדי, המטבח הכל כך בסיסי הזה מאפשר לנו ליצור גרסאות קלאסיות, וריאציות מיוחדות או פיוז'נים משגעים, ותל אביב בהחלט מנצלת את ההיצע במלואו.אספנו מסעדות איטלקיות מומלצות לכל מי שרק חולם על פסטה, ברוסקטה, לזניה או סתם איזה פיצה טובה. הבחירות של טיים אאוט.
>> איפה אוכלים את הפיצות הכי טובות בתל אביב? 24 תשובות אפשריות

1. טברנה רומנה

במסעדת טברנה רומנה היטיב השף בנצי ארבל לפתוח מקום עממי ושמח עם אווירה מהנה ולא מחייבת, מחירים נוחים ומנות איטלקיות שלאו דווקא תמצאו במקומות אחרים, זולת איטליה. למשל פיצה טונדה שהיא שטוחה ודקיקה בנוסח רומאי מובהק, סופלי קרבונרה מטוגנת ונמתחת, ניוקי אלא רומנה ועוד פסטות טריות משובחות ונדיבות.
אליעזר קפלן 8, תל אביב

>> איפה אוכלים עם כל המשפחה? 14 מסעדות ובתי קפה שמתאימים לכולם

2. קוצ'ינה הס 4

כמעט מצער שתמר כהן-צדק הצטרפה לפאנל השופטים של "משחקי השף", כי מאז שהפכה לשף-סלב מוכר לכולם, זה סיוט להשיג מקום במסעדה. הקסם של קוצ'ינה הס, הס 4 לוותיקים שבנינו, נובע מהפער בין רחוב אלנבי המג'ויף למפות הלבנות, לרומנטיקה ולמטבח איטלקי קלאסי בצורתו המזוקקת, בלי אף מילה על פיוז'ן. ואחרי שנופצה מטיל איראני, והספיקה לחזור לפעילות, היא גם חוגגת 20 שנה בימים אלו ממש. לעוד 20 שנה שכאלו, מינוס הטיל אם אפשר.
הס 4, תל אביב

3. כפרה מיו

המבשרת הראשונה של סיבוב האיטלקיזם שתפס שף בנצי ארבל, שהתשוקה שלו לאיטליה ניכרת בכל סופלי ופיצה מטוגנת, וכשהצלחות נוחתות בזו אחר זו על השולחן אי אפשר שלא להסתער. פסטה בעבודת יד, שמן זית ועגבניות שמש מתוקות מתערבבים במנות כאילו נונשלנטיות אך מוקפדות עד גילוף הפרמז'ן האחרון, וכל זאת על רקע פיח ואוטובוסים. הכי נאפולי בתל אביב.
קינג ג'ורג' 105, תל אביב

4. מגזינו

קפה איטליה הוותיק כבודו במקומו מונח אך הלב שלו עם מגזינו, הילד הקטן והפרוע של האחים ירזין. בחלל מחוספס וסקסי מול מטבח פתוח גועש תוכלו לזלול מנות פתיחה וסלטים, פיצות ופסטה בביצוע מוקפד עד שבב הפרמזן האחרון. הצוות מתורגל היטב בזאטוטים שרצים בין הכיסאות עם סלייס פיצה ביד ונדבקים לוויטרינת הקינוחים המסחררת, אז אם אתם רגילים לזה גם, זהו מקום מושלם עבורכם.
מנחם בגין 21, תל אביב

5. קפה איטליה

מה נוכל להגיד שטרם נאמר על קפה איטליה? טרטוריה אמיתית לפי הספר עם מנות איטלקיות משובחות שלא מתיישנות לעולם, שירות מקצועי ומיומן ובאנקר לכל ארוחה משפחתית שהיא. תמיד כיף, תמיד איטלקי ותמיד טעים בקפה איטליה. פסטות משובחות ומנות נדיבות במיוחד שאפשר לחלוק, פוקאצ'ה פריכה ולוהטת, סלטים רעננים וטירמיסו חד פעמי ששמענו שאפילו מאיטליה מגיעים לאכול אותו.
יונה קרמינצקי 6, תל אביב

6. צ'יקטי

אם תקראו לו בר הוא יענה, אבל צ'יקטי הוא למעשה מסעדה איטלקייה נהדרת. הבר והמטבח הפתוח מפתים להזמין צלחת ועוד צלחת, ללגום קמפרי ולהיווכח שכשחומרי הגלם טובים – כמו באיטליה – החוכמה היא לתת להם לדבר בעד עצמם ולזרום עם מה שיציעו לכם. ההנאה מובטחת.
יהודה הלוי 58, תל אביב

7. רוסטיקו

הרשת הוותיקה והאהובה עושה בדיוק את מה שמצופה מטרטוריה הגונה: לתת לאורחים תחושת בית, תפריט שנצמד לטעמים המוכרים ומחירים הוגנים. אנחנו מצאנו כאןלזניה עסיסית, לוהטת וסקסיתכמו סופיה לורן בשעתה.
רוטשילד 15, תל אביב // בזל 42, תל אביב

8. קיוסק דל פסטה

קיוסק דל פסטה נפתח כשנה, וישר נכנס לנו ללב. נכון שדי בפחמימה כדי להיכנס לנו ללב, אבל במקרה הזה מדובר בפחמימה טובה באמת. מנות פסטה טריה ברטבים משמחים כגון לינווגיני סרדינה עם שמן זית, סרדינים, לימון ועגבניות או לינגוויני קאצ'ו אה פפה לפי הספר, קרבונרה מצוינת עם בייקון אמיתי וארביאטה חרפרף ועז טעמים. כיף לשבת במקום וללגום קוקטייל במחיר טוב, בקבוק יין ולקנח בטירמיסו.
אבן גבירול 20, תל אביב

9. ג'מה

הלוקיישן יפו, כל השאר איטליה: אנטיפסטי ואינסלטה, פיצה ופסטה, סקונדי ובמביני (המנות, לא הילדים עצמם) באווירה שכונתית. אה, ויש גם בייקון אמיתי.
תרצה 14, תל אביב

10. לה טיגרה

ישנם אולי מי שיתרעם על הכללת פיצרייה ברשימה של מסעדות איטלקיות, אבל אנחנו גורסים שלה טיגרה אמנם מגישה פיצות, אבל היא הפכה את החוויה על פיה. מעבר לעובדה שהנאפוליטנית שיוצאת מהתנור המנומר כאן היא מתחרה רצינית על תואר הפיצה הכי טובה בעיר (ולעניות דעתנו, גם מנצחת), האפרטיבו במקום אחד המשתלמים והאווירה היא של מסעדת רחוב בפירנצה. אין יותר איטלקי מזה.
ידידיה פרנקל 9, תל אביב

11. גוסטו

"מסעדה איטלקית נעימה, כולל קלישאת המפות המשובצות, שלא מנסה לקפוץ מעל הפופיק, אבל מתחייבת שתצאו ממנה שבעים ועם חיוך, ולגמרי עומדת במילה. תוסיפו לזה מחירים סבירים ומיקום קטלני, ותקבלו את אחת המסעדות השכונתיות המוצלחות שיש לתל אביב להציע",כתב המבקר שלנו. ומסעדה שכונתית מוצלחת היא משהו שאין להקל בו ראש, במיוחד כשהיא ממוקמת בכיכר רבין החפור.
פרישמן 90, תל אביב

12. אמורה מיו

תקראו לנו נוסטלגיים ורומנטיקנים, לאמורה מיו מגיעה פינה חמה בלב של תל אביב. תפריט ענק של פיצות ועוד יותר של פסטה, מחירים סבירים ואווירת טרטוריה מושכים לכאן לקוחות חוזרים כבר יותר מ-20 שנה. וחוץ מזה כל עיר צריכה מסעדן עם לב גדול כמו שיש לשלומי סלמון.
אבן גבירול 100, תל אביב

13. גווידו

כחלק מהפריחה המחודשת של המטבח האיטלקי בעידן המלחמה, גווידו מספקת מנות פסטה שבאמת מתאימות לחלוקה, בתמחור שכבר שכחנו שקיים, ובאופן כללי זה מקום שיוציא אתכם שבעים ומגרגרים. עם הבנה שמטבח איטלקי זה גם מטבח אמריקאי-איטלקי, בגווידו יודעים איך לגרום למנות הגנגסטרים מהקולנוע לקום לחיים, ומה שטוב לטוני סופרנו ולחבר'ה הטובים טוב מאוד גם לנו.
שדרות בן גוריון 34, תל אביב

14. ארנסטו

מפות משובצות אדום לבן, נרות דולקים ושולחנות קטנים ומזמינים מחכים לכם בארנסטו לצלילי מוזיקה איטלקית רומנטית שמתנגת ברקע. כמעט שלושים שנה הפכו את המסעדה למיתולוגית, יחד עם בעל הבית שיושב בקדמת המסעדה ורושם הערות בפנקס, כיאה לבעל בית איטלקי. ובתפריט? כל הנדרשים החל מפרחי קישוא ממולאים בריקוטה (בעונה), כלה בלזניית בולונז משובחת, בשרים טובים ופסטות נהדרות שמבושלות באהבה גדולה. ויש, כמובן, את הויטרינה.
בן יהודה 90, תל אביב

מוותיקות הז'אנר בעיר. ארנסטו (צילום: גיל גוטקין)

15. TOMETOMATO/LAVA

נוכל הפסטה, הלא הוא טל רשבסקי, נע בקיצוניות מתעתעת בין טרול נודניק (לגיא זוהר שלום) לשף מוכשר. את האבחנה המדויקת נשאיר לתרפיסט שלו, אבל מה שבטוח הוא שהאיש יודע לבשל. והוא מבשל יותר מאשר מעצבן ולכן נמשיך לעמוד בתור ולרטון על שעות הפתיחה, על הגשם ועל המלחמה. העולם הוא מקום מעצבן.
שדרות וושינגטון 26, תל אביב // סמטת בית הבד 7, תל אביב

16. פרונטו

ב-13 שנותיו במסעדת פרונטו, דיוויד פרנקל לקח אותה למחזות רחוקים בהרבה מאיטליה – ברמה שהיא אף עזבה את הרשימה הזו – אבל מאז שעזב בסוף השנה הקודמת, והוחלף על ידי שף עידו סמואל כהן, המסעדה חזרה בול בזמן לרנסנס איטלקי. מאז היה עוד בלגן עם כניסה של קבוצת בר 51 של שף מושיקו גמליאלי, ועוד כוונה לשינוי כיוון, אבל אנחנו רוצים להאמין שגם אחרי השיפוץ והשינוי, תישאר אווירה של מוסד ותיק שיודע איך להשתנות, מבלי לאבד את מי שהוא.
הרצל 7, תל אביב

17. טוטו

גם היא כבר לא לגמרי איטלקית, היא מגישה אוכל קלאסי בביצוע אדיר גם אם קצת מיושן, והיא מאוד יקרה – אבל שף ירון שלו חתום על כמה ממנות הפסטה הטובות בארץ. הרשימה הזו אינה שלמה בלעדיו.
ברקוביץ' 4, תל אביב

• אוכלים שותים
• אוכל איטלקי
• מטבח איטלקי
• מסעדה איטלקית
• מסעדות איטלקיות בתל אביב
• קוצ'ינה הס
• טוטו
• קלבריה
• צ'יקטי

יוחאי טל הוא השף של רשת ההמבורגרים הקטנטנה והשובבה מרלן, המונה שני סניפים בלבד, האחד בגבעתיים והשני בקינג ג'ורג'. מאז שהם הפתיעו אותנו עד עמקי נשמתנובביקורת שערכנו במקום ביוני 2022, יש לנו הרבה רספקט לקציצות ולקריספי צ'יקן שלהם, ולא הופתענו גם למצוא אותם ברשימת ההמבורגרים הטובים בעירשהנפיקו טובי המוחות כאן.

>> טעם החיים: בחרנו את 12 המסעדות החדשות הכי טובות בתשפ"ד
>> הוא כוכב: &Moshik זה הכי קרוב שנצליח להגיע למישלן כרגע

1. התאילנדית בסמטת הר סיני

האחים גרוס הביאו את תאילנד האמיתית לסמטת הר סיני. טיילתי בתאילנד כמה פעמים וזה הכי קרוב שתוכלו למצוא בתל אביב, אם לא בארץ בכלל – הטעמים בול, החריפות לא מתנצלת והמקום כולו על טוהרת תאילנד והכבוד לאוכל שלה. אני מת על אוכל תאילנדי ומזמין מהתאילנדית גם הרבה הביתה, אבל אין כמו לשבת במרפסת של המסעדה, להזיע מהחריף ולשתות קירין קרה.
הר סיני 1

2. קלבריה

אני בספק אם יש כאן מישהו שלא מכיר את בנצי ארבל ואת העשייה שלו, אז רק נותר לחזק את המחוזק ולהגיד שכל מקום שהוא מקים עשוי ללא רבב. בקלבריה, האיטלקיה של בנצי בקינג ג'ורג', מרגישים את המחקר שעומד מאחורי האוכל, את הדיוק של המנות לפי האזורים בעולם, העיצוב שמתכתב עם התרבות, השירות, פשוט כיף. קלבריה היא שכנה של המרלן שלנו בקינג ג'ורג', ואנחנו תמיד שמחים לקפוץ לשם לפסטה או לאחד מהפתיחים המטוגנים ובכלל לחזק את העסקים סביבנו שהחיו מחדש את רחוב קינג ג'ורג' האגדי.
קינג ג'ורג' 29

3. איזקאיה

האיזקאיה של המנטנטן היא המקום הקבוע שלי. לפני בילוי, אחרי בילוי, סתם לשתות משהו או לכמה ביסים של ניגירי. האווירה לא מחייבת, ההושבה היא על בסיס מקום פנוי, ואת רוב הצוות אני כבר מכיר אז לגמרי מרגיש בבית. מקום קטן ואינטימי באמצע נחלת בנימין, שהפך בפני עצמו לסנסציה תל אביבית בשנה-שנתיים האחרונות.
נחלת בנימין 57

4. מפגש רמב"ם

תשאלו אותי בכל יום ובכל שעה מה הכי בא לי לאכול, ואני כמעט תמיד אענה שווארמה רמב"ם. להחזיק את הפיתה הזאת שמלאה בכבש ובקר עם מריחה של ציזיקי, וואו, הבסטה יודעים מה הם עושים. בכל פעם שאני שם אני כבר חושב מתי תהיה הפעם הבאה שלי. יש אוכל יותר טעים ומנחם מזה תגידו? אה ואל תוותרו על הצ׳יפס.
רמב"ם 3

5. המגדלור

המבנה האייקוני ששימש את הבריטים בשנת 1935 כדי לכוון את האוניות לעגון בנמל תל אביב (אני חולה על היסטוריה, סליחה), קם לתחייה והצליח להפוך למקום הזה שכיף להגיע אליו בסוף ריצה, עם המשפחה בסופ"ש או סתם לשקיעה באמצע השבוע. התפריט שלהם כיפי וקליל ועל הנוף אין מה להוסיף… שאפו לחבר'ה שלקחו את הנכס הזה והפכו אותו למה שהוא היום ועשו מאמצים לשמור על המבנה בצורה המקורית שלו.
רחבעם זאבי גנדי 1

מקום לא אהוב בעיר

סביר להניח שכבר אמרו לפני ששוק הכרמל דורש מתיחת פנים דחופה, והנושא מוכר לציבור וגם ליושבים בראש, אבל כשאני מטייל בעולם ומגיע לשוקי אוכל מטופחים, מקורים, ממוזגים – אני לא יכול שלא לחשוב על שוק הכרמל. הפוטנציאל הוא אדיר, פנינות קולינריות פזורות לאורך כל השוק, הירקות והפירות טריים ונוצצים, והחוויה של להסתובב בשוק לא דומה לשום חוויה אחרת. לבסטיונרים ששם כבר שנים מגיעה פלטפורמה ראויה למכור את הסחורה שלהם ולנו, התושבים והתיירים מגיע שוק ברמה בינלאומית. כולם רק ירוויחו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני שומע המון פודקאסטים של אנשי עסקים מתחום הקולינריה אבל לא רק, ולאחרונה שמעתי את הפרק בו דובי פרנסיס מארח את הראל ויזל ("ההחלטה"). בין הנושאים שדיברו עליהם סיפר ויזל על עסק שרצה לרכוש אבל התנאי שלו היה שבעלי העסק יישארו שותפים, כלומר לא אחזקה מלאה ובלעדית של ויזל אלא בשותפות עם מקימי הפרויקט, מתוך מחשבה ומטרה שהעסק ישמור על האותנטיות שלו, על האמת שלו, ושהתפעול ינוהל על ידי מי שמכירים את העסק בצורה הטובה ביותר. אולי לא כל הניהול והבעלות היא תחת ויזל אבל הוא מרוויח לא פחות מזה שיש מי שמכיר את העסק בצורה הטובה ביותר, והוא לא התפשר על זה. החלטה עסקית שמצאה חן בעיניי ונתנה לי המון חומר למחשבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קראתי לאחרונה את הספר"אושר לאנשים לא מאושרים"של רענן שקד, וברגע אחד הכל התחבר. הוא מדבר על האופן שבו כל אחד מאיתנו יכול להיות שמח בחלקו, אם רק יסתכל מסביבו ויבין כמה יש לו, וכמה שלאף אחד אחר לא באמת טוב יותר או קל יותר. כולנו עוברים כרגע תקופה מטלטלת, כיחידים וכאומה שלמה, ואני חייב להגיד שהספר נתן לי כמה כלים שאני בהחלט מיישם ביום-יום שלי, כאדם פרטי וגם בפן העסקי. הספר כתוב בשפה נעימה, בגובה העיניים ומתאים לכל אחד ואחת מאיתנו. אני ממליץ בחום.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שקשור לחיילים שלנו, לפצועי המלחמה שלנו, פגועי גוף ופגועי נפש, אסור להשאיר אותם מאחור. בתחילת המלחמה תרמנו המון המבורגרים לחיילים בכל מיני נקודות, קצת לעשות להם טעים ושמח על הלב. חלק גדול מהצוות שלנו יצאו למילואים וכמובן שתמכנו בהם באופן מלא ודאגנו לכל דבר שרק היו צריכים. החיילים שלנו סביבנו, הם בכל מקום, כל אחד מכיר מישהו. זאת החובה שלנו לראות אותם תמיד ולהיות קשובים לצרכים שלהם, מה שהמדינה לא תעשה, נעשה אנחנו האזרחים וזה יכול להיות בדברים הכי קטנים שיש, פשוט לא לתת לזה לחמוק מהעיניים שלנו. אנחנו חייבים להם הכול.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מי שאני הכי רוצה להרים לו כרגע זה איש היין וחבר יקר, עומרי יצחק. כמה יקר אתם שואלים? יקר כזה שגורם לך לקנות בקבוק ברולו ולחכות 20 שנה עד שיהיה אפשר לפתוח אותו. עומרי חי על הקו של תל אביב-כנרת-מילואים, וכבר כמעט שנה שהוא מג׳נגל בין העולמות ולא מוותר על שני הדברים שהוא הכי אוהב, יין ואהבת המולדת. בשנים האחרונות פעל מסביב לשעון בשביל להרים ולפתח את תחום היין בצפון הארץ כשהקים את בר היין במלון הסקוטי וניהל את מחלקת היין של מלון פרא ברמת הגולן. מאז תחילת המלחמה ותוך שירות מילואים הוא עבר לתל אביב, מפיק ומארח גם כאן ערבי יין מיוחדים בברי היין האיכותיים ביותר בעיר כמו יין בכרם וכריסטוף בלוינסקי ועוד. בין לבין, כשיש לו איזה שעה פנויה, הוא גם מרצה ומלמד בבית הספר ליין WSET ומחנך את דור העתיד בתחום היין בביה״ס לקולינריה "בישולים". רווק.

מה יהיה?
קלישאתי – אבל יהיה בסדר. יש לנו במדינה חומר אנושי מדהים, אולי עצוב שהוא מתגלה רק בשעת כאוס ועצב, אבל מתוך זה נצמח, אין לי ספק בכלל. נבנה כאן חברה טובה יותר לילדים שלנו, לדור העתיד שלנו. אנחנו רוצים לחיות כאן בכבוד, להקים כאן עסקים, לפרוח, לשגשג, אין לנו ארץ אחרת ♡

• העיר שלי
• מרלן בורגר
• התאילנדית בהר סיני
• קלבריה
• מנטנטן
• מפגש רמב"ם
• המגדלור
• שוק הכרמל

טבעוני כבקשתך | J17

כמו מסעדות רבות, גם J17 הטבעונית בירמיהו נרתמה לסייע – בעזרת 800 מתנדבים, ובשיתוף פעולה עם עמותת ויגן פרינדלי, מועברות מדי יום כ-3,000 מנות מהחמ"ל שבמטבח לחיילים ומפונים. החל מהשבוע שבה המסעדה לתפקד ככזו בפורמט מלחמה, החל מ-19:00: תפריט ללא מחירים, כשבתום הארוחה הלקוח מחליט כמה ברצונו להשאיר, והסכום מועבר ישירות לעמותה למען המשך הפעלת המסעדה. אותה שיטת תשלום מופעלת בדוכן ההמבורגרים של J17 ביריד האוכל בדיזנגוף סנטר, שגם בו המנות מוצעות ללא מחיר והתשלום בדאנה. אז אחרי שסיימתם לאכול אל תשכחו לפתוח את הלב.
ירמיהו 17, ראשון-חמישי 19:00-23:00, שישי 13:00-16:00

בראנץ' חנוכה | ג'יארדיניו

כולם מדברים על אסקפיזם והרי לכם הזדמנות להציץ בדבר האמיתי – בראנץ' חד פעמי בפאטיו של מלון היוקרה The Jaffa מבלי לקחת משכנתא. בר צנגר, שף מסעדת ג'יארדיניו, יגיש טרטר בקר על לביבת תפוחי אדמה, סופגניה במילוי בסלט ביצים וסלמון מעושן, בייגל פתוח ובייקון טלה בגלייז מייפל עם ביצה עלומה וקרם תרד – ועוד מנות בוהוריים על הקו שמחבר בין נהנתנות ליפו במחירי מלחמה, 54-78 ש"ח למנה.
יפת 36, שישי (15.12), 12:00-15:00, הזמנות באתר

צוהריים מלחמה 1 | נורדר

המלחמה מחקה כמעט לגמרי את הארוחות העסקיות דווקא בתקופה שבה למי מתחשק לצאת בערב מהבית. הבר־מסעדה NORDER קשוב לרחשי לב הקהל, ומשיק תפריט צוהריים חדש לפי נוסחת ראשונה+עיקרית במחיר העיקרית. לדוגמה כרישה קונפי עם גבינת עזים, שקדים מעושנים ודבש; ארטישוק מטוגן עם לאבנה וסחוג ולפלי פדרון וגבינת פנחס כמנה ראשונה שכלולה במחיר העיקרית – שניצל עוף וסלט קיסר (69 ש"ח), ספגטיני ופילה דג ברוטב בר בלאן שמפניה (78 ש"ח), נקניקיית עוף עם פירה וכרוב כבוש (56 ש"ח) והמבורגר שכיום אי אפשר בלעדיו (74 ש"ח). בשעות השמחות (17:30-19:30) הדיל משתנה ל-30 אחוז על כל תפריט הערב.
דיזנגוף 245,ראשון-חמישי, 12:00-17:30

צוהריים מלחמה 2 | קפה אסיף

גם קפה אסיף חוזר לעצמו בתום חודשיים שבהם הפך לחמ"ל, ופותח את הדלת עם תפריט צוהריים מחודש, ישראלי יותר ומהודק יותר. עיקרי הדיל: ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית או שתי ראשונות ולחם ב-75 ש"ח. למשל סלט תפוחי אדמה עם קוויאר אדום, סלרי ושמיר (35 ש"ח), קפרזה מקומית עם גבינה צ'רקסית מכפר כמא, עגבניות ושמן זית ראשון המסיק (37 ש"ח) וכבד קצוץ על הסכין (33 ש"ח); ובאגף העיקריות קציצות בקר ברוטב עגבניות ואורז לבן (79 ש"ח), סטייק בר ים בסינייה (89 ש"ח), תבשיל טלה מאדמת הנגב המערבי צלוי 6 שעות בריוויון (113 ש"ח) ופסטה צוות ברוטב עגבניות ושניצל (75 ש"ח). במעדנייה הצמודה תוכלו להצטייד במיטב התוצרת הארטיזנלית המקומית – שמני זית, לחמים, ממרחים, גבינות, דגים כבושים, תבלינים ואלכוהול.
לילינבלום 28, ראשון-חמישי 11:00-16:00

צוהריים מלחמה 3 | פיפי'ז

לכבוד חג האורים עורכת המסעדונת בשוק לוינסקי פופ אפ צוהריים מסקרן ודי נדיר. בתפריט שיצרה שפית יפעת תבואה תמצאו שווארמה חזיר מגולגלת בנאן הודי ממולא מוצרלה עם ראיטה צנונית וסומאק ועגבניות מוחמצות (96 ש"ח), הר גאו שרימפס (47/58 ש"ח), האש בראונס באטר מסאלה (92 ש"ח) ועוד גרסאות מקוריות למנות מרחבי אסיה, וכמובן, גם ראמן.
זבולון 5, רביעי-חמישי (13-14.12), 13:00-18:00

איטלקי חסכוני | קלבריה

האיטלקים לא פראיירים ויודעים לנצל את שעות בין ערביים לאכול בזול. מסעדת קלבריה האהובה מאמצת את הנוהג שנקרא Apri Cena – ארוחת ערב מוקדמת בתרגום חופשי – וחותכת מחירים במנות ראשונות (40 ש"ח), בפסטה (56-65 ש"ח) וביין (110 ש"ח לבקבוק). רוצו.
קינג ג'ורג' 29, ראשון-חמישי ושבת, 17:00-19:00

עוד יותר יפני | דין שושני

זוכרים אתהמסעדה ששף דין שושני פתח בבית? מאז התפריט התרחב, ולראמן ולגיוזה נוספו קאטסו סאנדו – סנדוויץ' יפני במילוי עוף מטוגן וכרוב ברוטב השף (37 ש"ח), אוניגירי במילוי סלמון במיסו וצנון יפני כבוש (20 ש"ח) ובקבוקי סאקה להשלמת האירוע (33-45 ש"ח).
לפרטים והזמנות בווטסאפ 050-9291008

מחוץ לעיר

שוק יצרנים גלילי | וניה ביסטרו

שף מיכאל גרטופסקי (צ׳יקטי, ורמוטריה) מזמין חברים מהגליל המערבי ללקבל חיבוק ותמיכה בהנעת גלגלי העסק. חוות הנוקד, בשוק שכותרתו "מערבה מכאן" משתתפים יקב עבייה, לחם טנא, מזקקת יוליוס ועוד ועוד, שימכרו את תוצרתם על רקע תפריט מנות ומשקאות מתוצרת מקומית ב-35 ש"ח.
שער פלמר 1, חיפה, שישי (15.12), 11:00-15:00

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• תל אביב נרתמת
• קלבריה
• פיפי'ז
• J17

אחת לכמה שנים המטבח האיטלקי מרים ראש. הוא תמיד שם, ברקע, אך במבט לאחור אפשר לסמן גלים שבהם הקולינריה מארץ המגף נעשית לפתע רלוונטית מתמיד. ועכשיו הגל האיטלקי עולה: גן השקמים, גווידו, LAVA של נוכל הפסטה ואנטיליה בשוק הפשפשים הם רק כמה דוגמאות למקומות באוריינטציה איטלקית שנפתחו בחודשים האחרונים. גם במסעדות שאינן איטלקיות בהגדרתן, מקפידים השפים לשלב בתפריט מנת פסטה על תקן פייבוריט של הקהל. כולם, חוץ משף בנצי ארבל. הוא מחזיק באג'נדה מנומקת ובלתי מתחנפת בכל החזיתות, ומאמין בכל לבו שהמטבח האיטלקי הוא הטוב ביותר בעולם. לכבוד חגיגות יום הולדת שנה למסעדת קלבריה ושלוש שנים לכפרה מיו תפסנו אותו לשיחה על טרנדים, אותנטיות ופלאפל. כן כן, גם פלאפל.

"בכל העולם יש עכשיו התעוררות של אוכל איטלקי. Roscioli, ה-מוסד הרומאי, מקום בן עשרות שנים שמקביל לקוסם, פתח סניף בניו יורק, בירה של אוכל איטלקי, אבל איטלקי אמריקאי. כעת יש בה התעוררות של המטבח האיטלקי האותנטי", מסביר ארבל את תחיית המטבח האיטלקי בפעם המי יודע כמה. על פי התאוריה שלו, יש לכך קשר ישיר לקורונה, כאשר איטליה שסבלה מהמגפה עלתה לכותרות. "המצב שם היה הרבה יותר גרוע מאשר בישראל. מסעדות נסגרו והשפים יצאו החוצה עם מידע על אוכל ברשתות החברתיות. אני חזרתי למקורות האיטלקיים שלי, וידעתי שככל שהשמיים נסגרים אנשים ירצו פחות חומוס ואוכל מקומי, ויותר אסקפיזם. האוכל האיטלקי נעשה יותר ספציפי עכשיו. לא רק פסטה".

מה ההבדל בין כפרה מיו לקלבריה? שתיהן הרי מסעדות איטלקיות
"כפרה מיו צעירה ומהירה יותר, סוג של חומוסייה שמגישה אוכל איטלקי. אוכלים אצלנו 300 איש ביום, כמו אבו חסן. בקלבריה העיקרון דומה אך האוכל פחות מוכר. הוא מבוסס על שמן זית בתוספת פפרונצ'ינו, רוזמרין ומיורן – תבלין אחד בכל פעם, לא כמו במטבח ההודי – ופסטה שאנחנו מכינים מקמח ומים, ללא ביצים. קלבריה מתמקדת ברומא ודרומה. יש לנו פסטה אורזו מסיציליה עם זיתים ועגבניות, צלחת קלברזית עם מלא דברים מהדרום, קוואטלי (פסטה קצרה ברוטב עגבניות ורוסטצ'יני), שיפודי טלה קלאסיים ממחוז אברוצו. אנשים מתים על המנות האלו ומזמינים אותן ליד הראגו והסופלי. כמו ללכת עם ולהרגיש בלי".

אתה מתעקש לדבוק במסורת. האם המטרה היא לחנך את הקהל?
"אני עושה את מה שאני מאמין בו. בכפרה, הבשורה הייתה אוכל איטלקי אותנטי ולרוב הלקוחות זה לא היה סבבה. על כל עשר מנות שהוצאנו, חמש הוחזרו בטענה שהפסטה קשה מדי. עכשיו חל שינוי, ואם כבר, אורחים טוענים שהפסטה מבושלת מדי. יש יותר מודעות שנובעת מכך שיש טיסות ישירות לנאפולי, בארי וסיציליה. אחרי הקורונה אנשים נסעו לחפש את מה שראו ברשתות החברתיות. כשהגיעו הם גילו את ההבדל בין מה שהכירו לדבר האמיתי. כמו שפעם ג'פניקה נחשבה למסעדה יפנית אותנטית, וככל שהזמן עובר מבינים שהקשר היחיד בינה לבין יפן הוא הסויה. היום יודעים מה איטלקי באמת ומה Italian sounding. אנשים שמגיעים למסעדה ואומרים 'זה בול מה שאכלנו בנאפולי'."

ועדיין ממשיכים לבקש ספגטי בולונז.
"כולם אומרים 'בולונז', כשבעצם מדובר במנה ספציפית, ראגו מבולוניה. בקלבריה אני מכין ראגו קלברזה ללא יין ומירפואה (על בסיס בצל, גזר וסלרי, ש.ב.ד.). במקום זאת יש בו מרווה, עלי דפנה וקצת עגבניות. כשעשיתי פיצה פריטה, אנשים בכלל לא הבינו מה זה אומר פיצה מטוגנת. היום הקהל מחכה לה. אנשים היו בפוליה ובקלבריה והם יודעים להבחין בין פיצה פריטה לפנצרוטי, וזה מדהים בעיניי. אומרים לי 'אתה עשית את השינוי הגדול' וקשה לי להאמין בכך, אבל באמת שבשלוש השנים האלו קרה משהו".

האהבה למטבח האיטלקי השתרשה אצל ארבל בתקופת לימודיו בקלבריה. במסעדות שלו הוא מיישם לא רק את המטבח האזורי, אלא גם עקרונות הקשורים לתפעול: שדרת ניהול רזה ושני טבחים בלבד במשמרת. "אנחנו סטארט אפ", הוא צוחק. "זו הגדולה של מטבח איטלקי, שאין בו מיליון פסים – רק מעט מאוד טבחים והרבה שולחנות. כמו שבסושייה אמיתית בטוקיו יש סושי מאסטר ומישהו שעוזר לו. מסעדות שיש בהן המון טבחים הן משהו מודרני שמגיע מצרפת. אם זה מסובך זה צרפתי, לא איטלקי".

הפורמט המצומצם מתאפשר גם בגלל המודולריות של המטבח האיטלקי, שהחל בבתים והתפשט למסעדות. אותו רוטב עגבניות בסיסי שמשמש להכנת פיצה מופיע גם בפסטה ובראגו. "המטבח הרומאי כולו בנוי על כמה רטבים. מי בישול פסטה, פלפל שחור וגבינת פיקורינו מרכיבים את הקאצ'ו א פפה. כשמוסיפים בייקון מקבלים רוטב אדלגיסה, ובתוספת חלמון מתקבל רוטב קרבונרה. מורידים את החלמון והפלפל השחור ומוסיפים עגבניות ומקבלים רוטב אמטריצ'אנה. אין מיליון הכנות. זה המטבח, לא המצאתי כלום".

יש מנה שהטלת ספק ביכולת הקהל לקבל אותה?
"סטראצ'יאטלה, חוטי גבינת מוצרלה בתוך שמנת בתוך כדור מוצרלה. לא האמנתי שהמנה הזו תעבוד. לא היה אף אחד בישראל שייצר סטראצ'יאטלה, והכנו אותה בעצמנו מגבן. בהתחלה גם לא ידענו איך למכור את זה, 'הבפנוכו של הבוראטה', משהו נשמע כאילו מתוך התפריט של מחניודה (צוחק). החלטתי להכין אותה במסעדה כי הכרתי ואהבתי את המנה ואנשים השתגעו. דרך חבר הגעתי למחלבה הקטנה בקיבוץ גבעת חיים ויחד שברנו את הראש על הייצור. דרישת הקהל הגיע אחר כך. היום לרז רהב יש סטראצ'יאטלה בתפריט וגם לדנה לי ברמן בגן השקמים".

אתה מצליח להרוויח? אוכל איטלקי נחשב זול אך בישראל כלום לא זול.
"אפשר לתמחר נמוך. פסטה פירות ים, המנה היקרה ביותר בתפריט, עולה 79 ש"ח. יש אנשים שמגיעים לאכול כאן כמה פעמים בשבוע, לא כדי להתפנק על בקבוקי יין יקרים ומנות מצולחתות. זה לא המקום. אין אצלנו אפשרות להזמין שולחן אז אין בלונים וחגיגות. זה עוזר לי להיות מקומי ולוותר על תנועת לקוחות ששמעו על המקום, באים פעם אחת ויוצאים מאוכזבים. אני רוצה שמי שקל לו, שיבוא".

לא מדגדג לך לחזור קצת לאושר? להכין פלאפל?
"אפילו לא טיפה", הוא עונה בפסקנות ואז מתרכך. "אני כבר למוד ניסיון לא להגיד 'אף פעם', אבל פלאפל כבר לא רלוונטי. כשפתחתי את האושר היה צורך בפלאפל עם אווירה. היום פלאפל הוא אוכל יקר. לא סתם מנה עולה 22-24 ש"ח. שנית, כדי להחזיק מקום כמו האושר יש צורך בהרבה כוח אדם והכל יותר מורכב. אי אפשר ליהנות מהניהול כשעסוקים בתפעול. עם כל כוח האדם שיש לי, אני עדיין מחזיק במצבת קטנה יותר מאשר מסעדה קטנה בעיר".

אז מה התפקיד שלך בכל זה?
"לחלום ולהגשים. להיות בעיקר פנוי לחשוב, להביא ידע ולגרום לקהל להיות קשוב, שזו גם עבודה. אם המצב במדינה לא יילך ויחמיר, אני רוצה לפתוח פיצרייה. מציעים לי כל הזמן מקומות אבל כבר פיצחתי את הנוסחה ואני לא רוצה מקום עם יותר עובדים ויותר אחריות. טוב לי להוביל את המסעדות שלי כמות שהן, עם האקס פקטור בגובה העיניים ממש כמו שאוכלים באיטליה. בלי כל הגינונים. פשוט וטוב וזהו".

• אוכלים שותים
• בנצי ארבל
• קלבריה
• כפרה מיו
• מסעדות איטלקיות בתל אביב
• מטבח איטלקי

אנחנו:"אתם מסעדה חדשה, למה בשלט כאן כתוב 'מאז 2011'?"
מלצרית:"נו… אתם יודעים…"
אנחנו:"כן. אנחנו יודעים."

הדבר הכי מדהים בקלבריה, הטרטוריה החדשה של השף בנצי ארבל, זה שחילופי הדברים עם המלצרית על שנת ההקמה היו הגיוניים לגמרי. בכל מקום אחר היינו אומרים שמדובר בנסיון להמנע מפרדוקס הצעירות – מקום שכותב את שנת הפתיחה, שהיא לפני פחות מעשור, אוטומטית נחשד כהונאה צרכנית. כאן זה לגמרי שיעור היסטוריה. כי קלבריה היא אולי מסעדה חדשה לגמרי, אבל היא בעצם התחילה ממש מזמן.

>>אכלנו נהדר במסעדה הכי לוהטת בתל אביב. אבל זאת לא מסעדה טובה
>>אבן עזרא היא המסעדה שתגרום לכם להתאהב מחדש בשיפודיות. לא שאי פעם הפסקתן לאהוב אותן

הימים של ארבל, אחד הטיפוסים היותר מיוחדים בתחום – מתחילתו כבן טיפוחים של רושפלד בהרברט סמואל, המעבר לאוכל רחוב וספציפית לקינג ג'ורג', עם הפלאפל של מפגש אושר, דרך אינספור הפופאפים, הפרויקטים, הניסיונות והכישלונות – כולם מתנקזים עכשיו למקום אחד. למסעדה אחת. הדבר הכי קרוב למסעדה איטלקית שאפשר לחשוב עליו, במקום הכי רחוק מאיטליה שיש – טרטוריה בלב הג'יפה של קינג ג'ורג' בין גן מאיר לשוק בצלאל. ודווקא בגלל שהשילוב של אוכל מדרום איטליה עם פסקול של קו 25 – כל הקוביות נופלות בדיוק למקום שלהן.

התחלנו עם פיצה מונטנרה, כלומר פיצה מטוגנת. לא בגרסה הסגורה כמו שארבל מגיש בכפרה מיו, אלא דווקא בגרסה הפתוחה, עם רוטב עגבניות, גבינה וכמויות לא סבירות של ארוגולה. ולפני שנהלל, נשבח נקלס ונפאר כאן את הפיצה, חייבים מילה על עניין הארוגולה. כי לא ברור אם מדובר בטראומת ילדות או בסתם גחמה, אבל הקטע הזה של יותר מידי ארוגולה עוד יחזור במהלך הארוחה. זה לא מאוד מפריע, כי אפשר לעשות לה פינוי-בינוי מהיר – זה פשוט מוזר. ועוד יותר משזה מוזר, זה ממש מפריע להבין כמה אדירה הפיצה.

והיא לגמרי אדירה. לא רק כי הבצק הנהדר קיבל קריספיות מעלפת ולא רק בגלל שהגבינה נמתחה באופן מושלם. וגם לא רק כי העגבניות נותנות קיק של חומציות נעימה והסלמי מלמעלה הוא בדיוק מה שצריך בשביל הקיק הסופי. והארוגולה? אולי אם היו שם קצת פחות עלים זה היה עובד, אבל בלעדיה מדובר באחד הביסים היותר מוצלחים שאפשר לדמיין שהדבר המאכזב היחיד שיש בה הוא הגודל, כלומר הקוטן. כי גם אם היא הייתה גדולה פי שתיים, היינו מחסלים הכל.

אם הפיצה הייתה מצויינת, הפאנצ'נלה רומנה, הייתה לא רק טובה מאוד אלא גם לגמרי אחרת. לרוב פאנצ'נלה הוא סלט שמבוסס על חתיכות לחם יבש שהוטבע ברוטב. מה שיש כאן זה משהו שחורג לחלוטין מכל תיאורי המרקם/טעם/מבנה שאנחנו מכירים. דמיינו לחם שהוספג ברוטב אבל אז נקצץ כמו טרטר עד למרקם וגודל של בורגול, עורבב עם עגבניות, ונדחס למרקם שאפשר רק לתאר כעוגת חול עם גבינה מלמעלה. התוצאה היא כל כל מוזרה, כל כך לא קשורה, כל כך מעניינת ובעיקר כל כך טעימה שאתה פשוט לא יכול להפסיק לאכול. וכל ביס שאתה לוקח אתה עוד פחות מבין מה בדיוק קורה כאן. אבל לא אכפת לך. רק אכפת שיהיה עוד ביס. ולהזיז את הארוגולה שמשום מה מציפה גם כאן הצלחת ומסתירה פירורים שנשארו של הדבר האמיתי.

הסופלי קלברזי, לעומת זאת הם בדיוק מה שציפינו שהם יהיו. סוג של ארנצ'יני, כלומר כדורי אורז מטוגנים, במקרה הזה ריזוטו, ממולאים בגבינה. בתפריט כתוב שזה "מלא בטעמים". זה לא. זאת מנה חסרת טעם לחלוטין שהיא 100% משחק מרקמים נהדר – וזאת לא ביקורת, זאת מחמאה. כי מי בכלל צריך טעם שיש לך קראנץ' של טיגון, רכות של ריזוטו וגבינה שנמתחת כאילו מאחורי הפינה יושב יגאל שילון. אם אתם ממש מתקשים, מגיע בצד איזה רוטב עגבניות, אבל הוא גם לא מאוד מוצלח וגם באמת שאין צורך.

כל האושר הזה המשיך גם באגף הפסטות. הפרוטה די מארה התגלה כמנת פסטה מופלאה שלא ברור מה היה מוצלח בה יותר: הספגטי שהיו מושלמים, והצליחו לשמור על ביס בלי לאבד מהנעימות שלהם, או הרוטב האדיר. עזבו רגע את פירות הים הנהדרים. מי שעשה את רוטב החמאה והלימון צריך לקבל פרס חסיד אומות עולם. כל כך עשיר. כל כך מדויק, כל כך מוצלח שאין לך יותר מילים. הניוקי שרימפס, לעומת זאת, סבל מסוג של פיצול אישיות. רוטב העגבניות היה חביב פלוס, באמת לא שום דבר מעניין לכתוב עליו הביתה, אבל הניוקי. הו הניוקי. תקשיבו, לא ברור לי ממה הניוקי האלו עשויים אבל זה החומר שממנו עשויים החלומות. הרכות של הפסטה, הנעימות שלה על הלשון ובחיך. האופן שבכל כל ניוקי (ניוק?) נמס ומתפוצץ לאלף בלוטות ומרקמים. וואו.

בשלב הזה כבר התחלנו לראות מטושטש, אבל אז הגיעו הקינוחים. עוגת השוקלד הייתה נחמדה מאוד, לא שום דבר שלא טעמתם קודם ובטח לא מרגשת. עוגת שוקולד. קצת עשירה, קצת יבשה. כזאת שילדים בטח היו אוהבים. אבל זה לא שינה כלום כי הקינוח השני היה גלידה. ולמרות שבאופן כללי להזמין גלידה במסעדה זה כמו להזמין יין בדוכן שווארמה – יכול להיות שזה יעבוד, אבל רוב הסיכויים שזה יהיה מביך – כאן זה פשוט זה לא פחות מקסם. השם הרשמי הוא גלידת חלב, עם אגוזי לוז קלויים ורוטב אגוזי לוז. וזה לגמרי מופרך ואדיר. השילוב בין הגלידה המדוייקת לבין אגוזי הלוז שנותנים מעט מליחות והרוטב המתקתק, יוצרים ביס שהוא על סף המושלם. אין מילים לתאר כמה מושחת ונפלא זה מרגיש. עזבו ללקק את הצלחת או את הכפית. זה מסוג המאכלים שאתה רוצה לבלות איתם את שארית חיייך, ואם זה מסתדר גם את העולם הבא.

קלבריה היא ככל הנראה לא המסעדה האיטלקית הכי טובה בעיר, ובטח שלא המפונפנת או האלגנטית ביותר, אבל היא לגמרי האיטלקיה הכי פשוטה (בקטע טוב) והכי כיפית באזור. מסעדה שלא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות (נייר חום על המפות המשובצות? מה אנחנו, באור יהודה פינת נאפולי?) אבל מכבדת את הלקוחות שלה באוכל נהדר, מחירים לא מפוצצים ותפריט שאין בו אף מנה שעולה יותר מ-80 שקלים. יותר מזה, אנחנו באמת לא צריכים.

4 כוכבים

פיצה מונטנרה 49
סופלי קאלבראזי 50
פאנצאנלה רומנה 39
פרוטה דל מארה 79
ניוקי שרימפס 79
עוגת שוקולד 42
גלידה 38

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• בנצי ארבל
• קלבריה