שדה הקרב עדיין בוער, אבל כבר לא מעניין אף אחד. עובדה. הסיפור על המלחמה הנוראית באוקראינה שייך לעיתון של אתמול, בעולם המערבי וגם אצלנו. הסיבה פשוטה: מעגל חדשות מהיר שמתקשה להתייצב על סיפור אחד. מעגל חדשות שזז במהירות כמו אחוז טירוף על בסיס שעתי הישר לשערורייה הבאה.

5 דרכים לעזור לאוקראינה
המשפחה ברוסיה. החברים באוקראינה. אני כאן

יוג'ין הוץ, סולן הרכב הפאנק הצועני גוגל בורדלו, מנסה להילחם באדישות הזו. בשחיקה. הוא יליד אוקראינה שמעולם לא חשש מטקסטים פוליטיים, אבל עכשיו הוא לוקח את זה צעד קדימה.

בסרט הכל מואר מ-2005 שיחק דמות של מדריך לאוקראינה, ונראה שגם בחיים האמיתיים לוקח על עצמו תפקיד קצת דומה – רק בתקופה לא שפויה. בחודש הבא הוא חוזר לפה עם גוגול בורדלו לשתי הופעות שמטרתן ברורה: לשמור על המצב באוקראינה בתודעה הקולקטיבית.

"אנשים מתנהלים כאילו המלחמה החלה עכשיו, אבל היא החלה ב-2014 ואם להיות יותר מדויק – הסכסוך הזה הולך אחורה מאות שנה. עבורי זה לא דבר חדש", הוא אומר לי בראיון טלפוני מניו אורלינס, יעד נוסף בסיבוב ההופעות הצפוף שלהם.

בנוסף להופעות, הלהקה מגייסת את מירב משאביה עבור תמיכה בעם האוקראיני, ולא חריג להיתקל בעמודיהם ברשתות בבקשות ממוקדות לציוד הומניטרי. הוץ עצמו הקליט שיר הערצה עם לס קלייפול מפריימוס לנשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי בשם "האיש עם ביצי הברזל". מה ששמעתם.

מי שהיה בהופעות קודמות של גוגול בורדלו בישראל יודע שמדובר במסיבה צוענית משמחת ומקפיצה. פעם, לפני שנים, כתבתי שזו המסיבה הטובה בעיר. גם המצב הנוכחי לא משנה את זה. "כמובן שאפשר להמשיך לעשות שמח", עונה הוץ בהחלטיות לשאלתי, "אם אתה עוקב אחר הרשתות החברתיות אתה יכול לראות עד כמה החיילים האוקראינים מחוברים עמוקות למוזיקה שלהם. יש המון פעילויות מוזיקליות כל הזמן. מה שמעניין שזה לא מאולץ, אלא פשוט חלק מהמהות האוקראינית; מהדי-אן-איי של העם".

בשולי ההתעסקות המאסיבית במלחמה עצמה, להוץ יש הרבה מה לומר על הניכוס התרבותי מצד רוסיה. "בחרתי בשם גוגול (ניקולאי גוגול, ס"ק) ללהקה כי הוא היה סופר אוקראיני שהוגדר כרוסי, וזה היה אז סיפור מושלם לספר. העולם עדיין צריך לגלות על כל הדברים המתויגים כרוסים אבל מגיעים ממקומות אחרים – מפינלנד ועד ליפן (כך למשל המטריושקות המפורסמות, ס"ק).

עולם התרבות מתייצב לצד אוקראינה, אבל האם זה מספיק?
"אני לא חושב שעולם התרבות זועק מספיק. אולי זה קורה במקומות מסוימים אבל אנחנו לא בשנות ה-60 כשאנשים כמו בוב דילן וג'ואן באאז נקטו עמדה ברורה. אנשים מתעסקים בהצלחה שלהם ואין להם רצון להביע עמדה בנושאים כאלה. אני מרגיש שכרגע ישנה הרבה מאוד עייפות לגבי המצב באוקראינה ואנשים כבר לא מעבדים את המידע בצורה כל כך יעילה. הם נשחקים". באותה נשימה, מונה הוץ שורת אמנים שלא מרפה, בין השאר: פינק פלויד, פטי סמית', מיניסטרי, חלקים בסצינת ההארד קור בניו יורק ועוד.

האם יש לקח כלשהו שניתן ללמוד כאן בישראל מהמצב באוקראינה?
"אני לא יודע. אני חושב שהמצב באוקראינה הוא מאוד ייחודי וספציפי, אתה מבין? ברמה מאוד מלאכותית אנשים אולי מייצרים השוואות אבל המצב שונה בצורה דרסטית. אולי יש כמה לקחים אבל זו שאלה שמתאימה לפרשנים ולמומחים".

הוץ וגוגול בורדלו היו אמורים לנגן עם איגי פופ ב-15 ביולי בקייב. "איגי הוא המנטור שלי והיינו מאוד שמחים לגבי זה. זו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה שלו באוקראינה ואנשים תכננו להגיע ממקומות רחוקים במדינה. המצב השתנה באופן טבעי אבל בטוח שניתן את ההופעה הכי טובה שנוכל כשיתאפשר". לדבריו, "אנחנו בקשר רציף עם כל החברים שלנו שם ועם המארגנים וזו רק שאלה של פרקטיות".

בינתיים ההרכב מאגד סביבו קהילות אוקראיניות בכל מקום שאליו הוא מגיע וביחד הם עושים רבה רעש, עם דגלים וכל מה שצריך. סביר להניח שגם כאן זה לא יהיה שונה. בכלל, חצי הכוס המלאה מבחינתו של הוץ היא החשיפה הגדולה כתוצאה מהמצב למוזיקה אוקראינית. כך למשל נוצרו שיתופי פעולה בין מוזיקאים מקומיים לשמות בינלאומיים, בין השאר: פינק פלויד שהוציאה שיר לאחר נצח עם אנדיי חליבניוק מ-Boombox האוקראינית.

"הקטסטרופה הזו איחדה הרבה אנשים טובים – וכמו בפעמים רבות בעבר הראשונים להגיב הגיעו מעולמות הפאנק וההארד קור". באשר לגוגול בורדלו הוא אומר: "תמיד היה לנו היבט מולטי-תרבותי שאיגד בתוכו מינים וגזעים שונים. כולם מוזמנים וכך זה ימשיך להיות. זו המוזיקה שמאחדת בין אנשים במטרה להילחם בדיכוי. זה פאנק רוק, בנאדם".
גוגול בורדלו יופיעו בבארבי ב-24.6 (סולד אאוט) ובאמפי שוני ב-25.6.לפרטים נוספים

• ❤ תרבות
• ראיון
• אוקראינה
• הפלישה לאוקראינה
• גוגול בורדלו
• הופעות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 898 // להט"ביסטן

"אבותי הגיעו מכאן", קולו של סמואל ל. ג'קסון נשמע מעל צילום שלו הולך על חוף באפריקה. "הם נלקחו מאפריקה בשלשלאות כדי להניע את מכונת ייצור העושר הגדולה ביותר שהעולם ידע". המצלמה ממריאה כלפי מעלה וחושפת המוני אנשים וסירות עץ, ומבצר עתיק בראש גבעה ירוקה. "בתקופת הסחר בעבדים יותר מ-12 מיליון אפריקאים הובלו מעבר לאוקיאנוס האטלנטי לצפון ולדרום אמריקה ולאיים הקריביים. יותר משני מיליון מתו בדרך. קרקעית האוקיאנוס האטלנטי היא בית קברות גדול וזירת פשע". כך נפתחת הסדרה התיעודית "משועבדים" שעלתה לשידור בסלקום.

את הסדרה שמשחזרת את כל שלבי סחר העבדים, מהחטיפה באפריקה ועד ביטול העבדות כעבור מאות שנים, יצרו צמד ישראלים, ירון ניסקי ושמחה יעקובוביץ'. היא הופקה בתקציב של 12 מיליון דולר ונרכשה לשידור ב-144 מדינות בעולם. לישראל היא הגיעה באיחור ניכר, אחרי שכבר שודרה במשך חצי שנה בערוץ של האו"ם.

חלקים נרחבים בכל פרק מוקדשים למבצעי צלילה בעקבות אוניות עבדים שטבעו ונותרו בקרקעית הים. הצוללים מחפשים אחר חפצים שישמשו עדויות למה היה שם – אזיקים, שנהבי פילים ועוד. לפעמים הסדרה נדמית לסיור מודרך באתרי טבע יפהפיים, שמאחוריהם מסתתים סיפורי זוועה.

"'משועבדים' שודרה בתקופת הסגר של הקורונה", אומר ניסקי. "חלק מהאפיל שלה הוא שהיא מביאה נופים של 15 מדינות. היא כמו תכנית טיולים שמלמדת אותך היסטוריה. באו"ם מנסים עכשיו להבין איך יוצרים טקסים וימי זיכרון באתרים שאפשר ללכת אליהם ולחוות את ההיסטוריה".

זאת לא ההפקה הבינלאומית הראשונה של ניסקי. לפניה הוא ויעקובוביץ' עבדו עם ג'יימס קמרון על הסרט "Atlantis Rising", שבו יצאו לחפש את העיר האגדית האבודה. במקביל הוא יצר עבור התאגיד את הסדרה "אויבים", המוקדשת לאישים שאינם חובבי ישראל, כמו סאדאם חוסיין ויאסר ערפאת, ובקרוב גם מועמר קדאפי. וב-2018 הוא ביים את "הנאצי הטוב" המשחזר את סיפורו של הקצין הנאצי הבכיר קארל פלאגה, שנלחם מבפנים במכונת ההשמדה הגרמנית (הסרט זמין לצפייה באתר של התאגיד).

אבל לפני שהחל ליצור סרטים תיעודיים על נושאים היסטוריים כבדי משקל, ניסקי התעסק דווקא בקומדיה. ב-2004 הוא יצר את סדרת האנימציה הסאטירית "מ.ק. 22" שהפכה לקאלט, ומאוחר יותר היה אחד מתסריטאי "היהודים באים" ו"כל הלילה עם אסף הראל". בשנות ה-90 הוא אף היה חתום על פנזין הקומיקס האהוב "סטיות של פינגווינים".

נפגשנו לראיון במשרד החדש והגדול שלו בתל אביב. "אני מייצר תכנים על היסטוריה לעולם, אבל מתעקש לחיות פה", הוא אומר. "אני מאוד ציוני ומחובר למסורת. אחרי שאתה עושה סרט עם ג'יימס קמרון הדבר המתבקש הוא לעבור לגור בלוס אנג'לס ולנסות להצליח בצפון אמריקה. לי זה דווקא הבהיר שאני רוצה להיות פה לייצר תכנים לשם. בארץ מאוד קשה לי למכור את התכנים האלה. מלבד התאגיד, ערוצי הטלוויזיה בארץ מתנהגים כאילו הישראלים הם האנשים הכי טיפשים בעולם. קשה לעשות כאן תכנים עם ערך – רק 'האח הגדול' ותוכניות בישול.

'משועבדים' משודרת 144 מדינות בעולם, אבל בארץ לא רצו להקרין את זה בטענה שזה לא מעניין אף אחד. כשאני בא לעולם עם תכנים היסטוריים אנשים מאוד אוהבים ונרגשים, ובארץ אנשי הטלוויזיה מחרחרים בבוז. כרגע הריאליטי מפסיד כסף. הוא לא משתלם כלכלית ואי אפשר להקרין אותו בשידורים חוזרים. אבל זאת טעות שהם מתעקשים לחזור עליה – להיות רדודים".

אתה בכלל התחלת בקומדיה.
"עבדתי 15 שנה בתור כותב קומי. 'מ.ק. 22' מבוסס על חוויותיי בצה"ל כאפסנאי בקריה. כתבתי המון קומדיות ולאט לאט הטלוויזיה איבדה אותי כצופה וכיוצר. אני לא יודע ליצור ולצרוך מה שמשודר בערוצים 12 ו-13. אז נרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה ללמוד היסטוריה של העת העתיקה והתחלתי לעשות סרטים לעולם. זה יותר מעניין ואני גם מפרנס משפחה. אני מגדל שני ילדים, ומשלם משכנתה ורכב. בארץ אי אפשר לפרנס משפחה אם אתה כותב רק דברים שאתה אוהב לטלוויזיה הישראלית. היסטוריה זה פטיש סודי שלי עוד מהתיכון.

אני קורא אובססיבי של היסטוריה של העת העתיקה. כשגיליתי ששמחה יעקובוביץ' (עיתונאי ודוקומנטריסט יהודי קנדי שזכה בשלושה פרסי אמי – י.ש.) עלה לישראל, מטעמי ציונות, תקפתי אותו ברחוב וכפיתי את עצמי עליו. בהתחלה הוא לא הבין מה אני רוצה, אבל העוזר האישי הישראלי שלו זיהה אותי וכששמחה הבין שאני לא משוגע לגמרי התחלנו לדבר ולעבוד. זאת העבודה הכי כיפית בעולם".

נראה שיש לך פטיש גם לים.
"ב-2017 עשינו את 'Atlantis Rising' עם ג'יימס קמרון. שמחה חבר שלו הרבה שנים. היה לי רגע של אימה טהורה כשאמרו לי 'ג'יימס קמרון על הקו תעשה לו פיצ' לסרט'. פחד אלוהים. אחרי שעה על הקו הוא אמר 'אני אוהב את זה'. הלכנו לחפש את אטלנטיס בעקבות כתבי אפלטון. הפלגנו מיוון עד אמריקה במשך חודשיים וגיליתי שאני ממש אוהב ים. כולם מסביבי הקיאו ואני זרחתי, כאילו הזרקתי הרואין לעין. הייתי בן ארבעים ואמרתי איך לא ידעתי שסירה בים זה כזה כיף? אז חשבתי שאני חייב למצוא עוד סיבה שמישהו ישלם לי על עוד כיף בים. זה התחיל משם.

חשבנו על מטוסי מלחמת העולם השנייה באיים הקנריים. מתישהו הגיעה הרעיון של עבדים. התחלתי לקרוא כדי לחפש הרפתקה בים וחטפתי הלם. הכרתי את הסדרה 'שורשים' וידעתי על שדות הכותנה, אבל לא היה לי מושג לגבי ההיקף של זה. בין 12 ל-25 מיליון אנשים נחטפו מאפריקה. כל הנשים נאנסו. היתה הוראה לאנוס, כי כשמגיעים עם אפריקאית לצד השני של הים, אם היא בהריון היא שווה עוד חמישים אחוז. שניים וחצי מיליון אפריקאים טבעו בדרך. כל האוקיאנוס האטלנטי הוא בית קברות.

"חשבתי שבטח כבר עשו על זה סדרה, אבל אז גיליתי שאף אחד לא עשה סדרה על 400 שנה של סחר עבדים. חיפשתי באינטרנט חוקרים שכתבו עבודות דוקטורט בנושא וכשפניתי אליהם כולם אמרו 'אתה הראשון שמתקשר'. דוקטור ליאו בלאי מסורינם, למשל, כתב על הרצח של 700 אנשים באונייה ההולנדית לאוזדן כמה מטרים מהחוף. כשהגיעו לדרום אמריקה הם נתקעו על שרטון והעדיפו להטביע את האונייה עם 700 האפריקאים שהיו סגורים בכלובים, ולא לשחרר אותם, כדי שיוכלו לדרוש דמי ביטוח. כל הבנקים וחברות הביטוח המודרניות קמו על סחר עבדים. הקפיטליזם המודרני נוצר סביב סחר העבדים".

זה מדהים שלא נעשתה סדרה כזו קודם לכן.
"יש סרטים וסדרות על דברים נקודתיים – בעיקר שחזורים עלילתיים. בנינו תזה מפיסות אינפורמציה שאספנו מחוקרים שונים. יש חור של 400 שנה שלא יודעים מה קרה. יודעים להסביר מה קרה באפריקה בתקופת האבן. אבל מה קרה באפריקה מאז שהגיעו האנשים הלבנים זה חור שחור שאין לו כמעט תיעוד. האירופאים לא תיעדו. במאה ה-15 האפיפיור קבע שהאדם השחור הוא לא אדם. קראו להם בהמות עם שתי רגליים וטענו שהם נולדו כמו פרות לשרת אותנו. התאוריה היתה שאלוהים נח ביום השביעי אחרי שברא את האדם הלבן ושבוע אחרי כן ברא את האדם השחור. זו היתה עמדה רשמית של הכנסייה. אם הם לא בני אדם אין להם נשמה אנושית. היה צריך את ההסבר הזה, כי העובדה שהם נראים כמו בני אדם עלולה לגרום חוסר נוחות. במאה ה-19 הכנסייה הקתולית השמידה את הכתבים האלה, והיום אפשר למצוא להם זכר רק בטקסטים של אנשים שכתבו נגדם וציטטו אותם".

המערב נהדר בטאטוא פשעים בלי להשאיר עקבות

מה שסיפרת לי עכשיו לא מופיע בסדרה.
"זה כלול בגרסה של הסדרה שמחולקת לשישה פרקים. בישראל רכשו את הגרסה הקצרה יותר של ארבעה פרקים. במאה ה-15 אירופה נחשפה לטבק, סוכר, קפה ושוקולד – ארבעה דברים ממכרים שלא גדלים באירופה. כשהאירופאים טעמו את זה הם היו בקריז. כדי להשיג את המוצרים האלה הם הרגו עשרות מיליוני אפריקאים. גם היום אנחנו לא בדיוק מבינים איפה מייצרים את הטלפון שלנו. אותו דבר אז. אפריקה כולה הושחתה. אין היום באפריקה אף אדם שחי איפה שהוא אמור לחיות. בגאנה יש 40 שפות. אפריקה עד היום מקום מבולגן שלא מצליח להתרומם בגלל 400 השנים האלה. הבריטים הסתובבו בעולם והשאירו אחריהם הרס.

"זה סיפור שלא סופר כי אין שום דבר מוחשי. המערב נהדר בטאטוא פשעים בלי להשאיר עקבות. בפורטוגל, למשל, מצאו במקרה קבר אחים של מאות אנשים שחורים במקום שאליו הביאו אותם מאפריקה ועיבדו אותם כסחורה – גילחו את ראשיהם, קעקעו מספרים על גופם ושלחו אותם לעוד מקומות. אחרי שמצאו את השלדים, תייגו, צילמו, ובנו שם מגרש מיני גולף. לא אוניברסיטה או בית חולים. מגרש מיני גולף.

סיפור של צדפה

"אחד הדברים הראשונים שאמרנו, כשעושים סרט שואה יש אושוויץ, ערמות נעליים, משרפות, בורות הריגה. אנחנו צריכים למצוא עובדות כאלה כדי לספר את הסיפור על סחר העבדים. צריכים למצוא אתרים".

אחד הדימויים המצמררים שנחשפים בפרק הראשון של "משועבדים" הוא ערמות של מיליוני צדפות שמתפרסות על פני 10,000 דונם בלגונה בגבון. מיליוני אנשים שנחטפו מלב אפריקה הובאו לשם לפני שנשלחו באוניות ליבשות אמריקה. בתוך נוף מרהיב ביופיו, בין תנינים לפילים, ג'קסון מפליג בסירה עם הארכיאולוג ריצ'ארד אוסליסלי שמספר שבזמן הקצר שהחטופים שהו שם הדבר היחידי שהם יכלו לאכול היה צדפות, ואלה הצטברו בכמויות כאלה שהן העלו את מפלס המים בארבעה מטרים.

"אנחנו הראשונים שאמרנו שכדי לספר את הסיפור זה צריך לזהות אתרים", אומר ניסקי. "העולם צריך להתייחס לצדפות כמו לערמת הנעליים באושוויץ. צריך להתחיל לנסוע לשם כמו שנוסעים לפולין. בסורינאם עשיתי מסע בג'ונגל בין עכבישים קטלניים, יגוארים, נחשים, תנינים. שם אתה מבין שהיצור הכי חלש בעולם זה האדם בטבע. הפלגנו בקאנו כדי להגיע למפעל סוכר שהיה באזור, ועכשיו הוא נטוש בלב הג'ונגל. המכונה פעלה ללא הפסקה, ואם יד של עבד נתקעה, היו חותכים אותה עם מצ'טה כדי לא לעצור אותה.

"העולם באופן עקרוני העדיף לא לזכור מה קרה. המערב סיים את תקופת סחר העבדים ועבר הלאה. אפריקאים ודרום אמריקאים רוצים לספר את הסיפור אבל אין להם מספיק כסף. ביקשנו מענקים מהאו"ם ומקרנות מערביות כדי לממן את המחקר ולהגיע לכל האוניות הטבועות שצילמנו. בקשותינו נדחו. אז השגנו מימון מערוצי טלוויזיה בעולם".

איך השגתם את סמואל ג'קסון להוביל את הסדרה?
"שמחה ואני יהודים לבנים. עשינו משהו שנראה לי הכרחי כבני אנוש. אבל יש בעולם אנשים שאומרים שאסור לנו לספר סיפור של מישהו אחר. אז אמרנו שזה חייב להיות מובל על ידי מישהו שזה הסיפור שלו. אני יכול רק ליזום, לביים ולהפיק. לכן פנינו להרבה שחקנים אמריקאים שחורים. דנזל וושינגטון, למשל, לא חזר אלינו. סמואל ג'קסון קיבל את ההצעה שלנו, מודפסת על עשרים עמודים, בדיוק כשהגיע לגיל 69. זה פגע לו בלב. תוך שבוע הוא אמר 'אני בפנים'. סבתא שלו היתה שפחה. עד גיל 18 הוא חי תחת הפרדה גזעית ונאסר עליו להיכנס למקומות ללבנים בלבד.

ב-1968 הוא התנדב לשמש כסדרן בהלוויה של מרטין לותר קינג. אבל הוא מעולם לא היה באפריקה. הוא התעלם מזה חמישים שנה, והגענו בדיוק כשהוא החליט שהוא מטפל בעבר. על פי הדי.אן.איי שלו הוא צאצא של שבט הבנגה בגבון. אמרנו לו 'בוא ניקח אותך הביתה'. היה תענוג לגלות כמה הוא איש נחמד. חנון כזה. דיברנו על 'דוקטור הו' ועל 'חולית'. הוא אף פעם לא עשה סרט תיעודי, ובהתחלה היה לו מוזר להיות מול המצלמה כסמואל ג'קסון, לא כדמות. הוא צילם איתנו ארבעים יום".

ואיך התקבלה העובדה שהסדרה נוצרה על ידי שני ישראלים?
"באפריקה ובדרום אמריקה התקבלנו באהבה ובחיבוק. אמרו איזה כיף שלמישהו אכפת ושאנחנו באים בלב שלם לעזור לספר את הסיפור המזעזע הזה. ליברלים אמריקאים שעוסקים בפוליטיקת זהויות תקפו אותנו לכל אורך הדרך. לא העניין הישראלי הטריד אותם, אלא זה שאנחנו יהודים לבנים. היו התקפות אנטישמיות ישירות (הוא נותן לי דוגמה מרתיעה אך מבקש שלא אכתוב עליה – י.ש.). ג'קסון הוא 'אולד סקול'. הוא זוכר את הרב שהלך עם קינג. מבחינתו יהודים ושחורים הולכים יחד".

ספר לי על הארגון "Diving with Purpose" (לצלול עם מטרה) שחבריו משתתפים בכל הצלילות בסדרה.
"זאת עמותה שקמה בצפון אמריקה עם מטרה לגרום לשחורים לצלול. מסיבה שאף אחד לא יודע להסביר אין כמעט צוללנים שחורים בעולם כולו. גם באפריקה הצוללנים הם לבנים. אבל חלק גדול מההיסטוריה של השחורים היא בים. תשעים אחוז מהאנשים שנחטפו מלב אפריקה והגיעו לחוף במערב אפריקה מעולם לפני כן לא ראו ים. חלקם חשבו שזה שער לגן עדן או גיהנום. הם לא דמיינו את הקונספט של גוף מים גדול שהוא לא אגם. חשבו שהאוניות לוקחות את רוחות המתים. לכן אנשי העמותה אומרים שכדי לדעת מאיפה הם באו, לשחורים יש מחויבות לצלול. אבל זאת לא סדרה של שחורים על שחורים. זאת סדרה של אנשים מכל הצבעים, כל מוצא אפשרי וכל דת אפשרית, שהתאגדו לספר סיפור אנושי. כמו שהשואה היא לא עסק ליהודים בלבד, היא לקח עולמי".

• המסך
• ❤ תרבות
• ראיון
• דוקומנטרי
• תיעודי

תמר בלומנפלד נוהגת להניח את האיברים הפנימיים שלה ושל כולנו על לוח לבן ואז לייצר מהם איורים. היא משרטטת בטן מידלדלת ורפויה, שריטות נוראיות של חתולים ושיחות אקראיות במרחב העירוני שמבקשות להמחיש את האמת המרה: הכול באמת נורא מטומטם.

בימי הקורונה היא חזרה לארץ לאחר גלות בלונדון, המתינה תקופה שנראתה לה כמו נצח ליציאת ספרה השני, היא אגב עדיין ממתינה, ובשני הקרוב פותחת תערוכה חדשה ולא מצונזרת עם מיטב איוריה בכולי עלמא תחת השם היפה – "טיפים לחיים גרועים יותר". בין לבין היא גם מאיירת קריקטורות לעיתון "הארץ".

"אני מרגישה שאני מסתובבת כבר שנה עם ראש של תינוק בין הרגליים והוא צריך כבר לצאת", היא אומרת לי בראיון טלפוני שקיימנו השבוע בנוגע לעיכובים ביציאת ספרה החדש, "קנאה טובה". "אני חושבת שבמהלך הקורונה וסבב הלחימה האחרון הסתגלנו לשינויים, למדנו לא להתאכזב יותר מדי מהם ולהיות יותר גמישים; נכנסנו לפרופורציות. הפכתי לשר פיטנס של המאיירות", היא אומרת בצחוק.

יוצא לך לחלק טיפים לחיים גרועים?
"נתתי טיפ לא מזמן לחברה שכדי לייבש חצ'קונים כדאי לשים סבון פנים. היא קמה עם פריחה מטורפת על כל הפרצוף. בכללי אני לא חושבת שיש לי טיפים לחיים טובים לתת ומה שמסקרן אותי זה הטמטום האנושי של כולנו, ואיך עם כל הפאסון כולנו בעצם לוזרים קטנים ואגואיסטים".

מה ההבדל בין הספר החדש לזה הקודם?
"המבנה שלו הרבה יותר מורכב – הוא חוזר אחורה וקדימה בזמן. בין התקופה שבה הספר קורה כשהגיבורה גרה בלונדון ונאלצת בעל כורחה לחזור לארץ, לבין זמן שבו היא היתה ילדת כאפות מגושמת בחיפה. הגיבורה יושבת לה על הכתף וחוזרת אתה לחיפה להוציא את מסע הנקמה שלה בכל מי שהתעלל בה בעבר, כשהיא נורא קינאה בחברה הכי טובה שלה. הספר הזה הרבה יותר אפל, הוא מצחיק אבל גם עצוב שזה דבר שאני יכולה להעיד שלא היה לי אומץ לעשות בספר הקודם (אין א ריליישנשיפ)".

בתערוכה החדשה נתנו לך להתפרע ללא צנזורה. מה את עושה פה שנגיד אי אפשר בעיתון?
"אני חושבת שאני בתהליך תמידי של צנזורה. זה קורה גם מול הוצאת 'כתר' וגם מול 'הארץ'. הפרינט הוא יותר שמרני מקשקושי רחוב (הבלוג שלה באתר הארץ) שהיה אונליין ואפילו שם זכיתי להיות מצונזרת". היא אף מספרת כי בבלוג שלה נהגה להצפין משפטים מסוימים שכנראה לא היו מתפרסמים אחרת. "אני שמחה שיש את העיניים האלה, שיש דברים שעוברים צנזורה. התערוכה מנגד היא לא פוליטיקלי קורקט ולא תלויה בשום דבר. אין אף אחד שיגיד לי זה לא וזה כן".

באיורים שלך יש אלמנט חזור של דימויי גוף. מדוע את בוחרת דווקא בזה?
"אני לא כל כך מכירה אנשים שאין להם בעיה עם דימויי גוף, אולי חוץ מבר רפאלי. זה עובר לי בראש איזה עשר פעמים ביום – האם רזיתי או השמנתי? בכלל, חשבתי שצריך לעשות איזה פקטור בגלל הקורונה ולקבל את זה שכולנו כמה קילו יותר. לומר לכולם: 'עזבו, אי אפשר, זה בלתי ניתן להורדה'.

בדיוק היום נתקלתי בדיון לגבי הקטע של גברים שקובעים לדייט ואחרי רבע שעה בורחים. מישהו כתב לי בסודיות ששמורה רק לדושבאגים – שהן פשוט מרמות באפליקציית ההיכרות לגבי המראה. כמובן שעניתי לו שגברים מרמים לא פחות, וזה שאנחנו לא עוזבות אחרי רבע שעה זה כי יש לנו חמלה".

העניין של לצותת לאנשים ברחוב, זה עדיין קורה?
"לא, כבר לא. עשיתי את זה במשך שש שנים עד לנקודה שאמרתי 'די, דברים טובים צריכים להסתיים'. אבל אני עדיין מאזינה לשיחות ומפנטזת על מה הייתי עושה אתם. זה כבר תחביב שנהיה דרך חיים".

יצא פעם שאדם שצותת לו זיהה את עצמו בקומיקס וחזר אליך בתגובה זועמת?
"לא, אבל קרה ההיפך – אנשים זיהו את עצמם בלי שהם באמת היו קשורים. הם היו בטוחים שזה הם וכמובן שלעתים זרמתי אתם". אלא שפעם אחת היא בהחלט כיוונה את הקומיקס לכתובת מסוימת: "עשיתי פעם משהו מכוון למישהו לאחר שנפרדנו. הוא עצבן אותי והוא זיהה את זה מן הסתם".

כמה מהסיפורים מורכבים מהחוויות האישיות שלך?
"אני חושבת שדי הרבה, אבל זה לא שיש לי איזה סיפור מעניין. יש לי את הזווית שלי שדרכה הכל מצחיק, או לפחות הרוב".

איך היה ליצור בזמן הקורונה?
"בתחילת התקופה גרתי בלונדון והייתי בזוגיות והתגעגעתי לארץ. היצירה באנגלית שניסיתי שם הרגישה לי כאילו ירדתי מחגורה שחורה לחגורה לבנה, אז היתה לי תקופה מאוד קשה. גם הספר התחיל להתעכב ותהיתי 'כמה אפשר?'. לפני שבעה חודשים באחד הסגרים הרעיון לחזור לארץ זרם לי; מעין רנסנס מחודש".

לבסוף בלומנפלד אכן חזרה לארץ והחלה לערוך סדנאות קומיקס בכולי עלמא. עניינים החלו להסתדר. "עכשיו קורים דברים טובים: הספר שבקרוב יוצא והתערוכה. אבל היתה תקופה ארוכה של חוסר מוטיבציה. החזרה לארץ החזירה לי את חדוות היצירה, עם הקשר יותר הגיוני לסביבה שבה אני עובדת".

בנוגע לאיור שמרמז על היבט מזוכיסטי באימוץ חתולים, כחובב חתולים, מה יש לך נגדם?
"הו, אנחנו נכנסים לוויכוח לא נעים. לראשונה היה לי חתול בלונדון ונקשרנו, כי אתה נקשר לכל בעל חיים פחות או יותר – אולי לא לתנין. אבל באמת זו חיה חרא: היא מתהפכת עליך בשניות ואני לא מבינה איך אפשר להשוות את זה לכלבים. החתול היה שורט לי את הפנים והרגליים. זה כל הזמן להסתובב עם שריטות, ואנשים חולי חתולים קנאים לדבר הקדוש הזה. אבל מודה שאני מתגעגעת לליטופיי חתול. מבינה את הקסם אבל פשוט לא סומכת עליהם".
התערוכה "טיפים לחיים גרועים יותר" נפתחת בשני הקרוב, 31.5 בכולי עלמא, מקווה ישראל 10.לפרטים נוספים

• ❤ תרבות
• אמנות
• קומיקס
• כולי עלמא
• איורים
• ראיון

את שם המשפחה "מיילי" כמעט ואין צורך להציג בתל אביב. האח הגדול רונן מיילי (43), יזם ומפיק ותיק בחיי הלילה בעיר, שמאחוריו רשימה ארוכה של מקומות בילוי ופסטיבלים. נמנה בקצרה, אבל ממש את החתול והכלב, הפקות ענק בימי עצמאות, רייבים רבים והבאת אמנים כגון ג'סטין טימברלייק. השותף שלו הוא לא אחר מאשר אחיו הצעיר, היזם גל מיילי (33). השניים, שמקיימים מערכת יחסים עסקית בעשור האחרון, מעידים כי הבסיס לשותפות ביניהם הוא מערכת יחסים בריאה ויכולת להכיל את הרגשות, אחד של השני. "זה למה אנחנו עובדים ביחד כבר עשר שנים ונמשיך לעבוד ביחד", הם פוסקים.

בדומה לקולגות מתחום הלילה וההפקות, בקורונה נאלצו השניים לוותר או להקפיא הפקות ענק שהיו מתוכננות. "לקראת הקיץ שעבר חיינו באשליה שעוד שניה הקורונה נגמרת, שהכל יחזור להיות כרגיל. דחינו ודחינו את האירועים, עד שביטלנו אותם. פתאום היומן נותר ריק", הם מספרים. ועדיין, למרות ההפסדים הכלכליים והדאון, ולאחר תקופה ממושכת בבית, "כאחים ולא שותפים עסקיים", הם קידמו כיוון עסקי חדש: מותג אופנה העונה לשם "אל קפיטן", שלדבריהם מביא את תרבות הקלאבים לחופי תל אביב.

המותג נמצא בפיתוח זה ארבע שנים ונראה כי דווקא ב-2021 הוא התעצב לכדי מוצר מוגמר. הקולקציה החדשה מורכבת משני היבטים של תרבות הבילוי – יום ולילה. קולקציית בגדי היום מורכבת מבגדי ים לגברים (עם בגדי ים תואמים לילדים) בגזרות שונות ובעיצובים מגוונים. קולקציית הלילה העונה לשם "UGLY BIRD" ומורכבת מ"בגדי יציאה" לגברים בהשפעת תרבות האנדרגראונד בתל אביב. הבגדים נמכרים באתר של "אל קפיטן" לצד טרמינל X, ותל אביב מהווה מעין פיילוט לפרויקט.

"אנחנו עובדים בשיטה של קודם כל מקומי ולאחריו בינלאומי", מספר לנו רונן. "אנחנו עובדים על האתר האמריקאי ובמגעים לשיתופי פעולה מעניינים עם מותגים ומפיקי מוזיקה בינלאומיים".

ההדפסים נוצרים בעבודת יד על ידי שני מעצבים צרפתיים החיים בתל אביב בעשור האחרון: גרגורי רוילאד (36) וסבסטיאן פרנד (42). עבודתם של השניים בעיר כללה בעיקר עבודות עיצוב למקומות בילוי, מועדונים ומותגים גדולים כדוגמת אדידס, ריבוק, וואן פרוג'קט ועוד. ההדפסים מגוונים בעיצובם ונראותם, וזה בדיוק מה שהאחים מיילי רצו לעשות. "תל אביב ידועה בגיוון ובתחושת השייכות שהיא מעניקה. רצינו להעביר את התחושה הזאת במותג שלנו, להפוך אותו למקום שתל אביבים מוצאים את עצמם בהם".

זה לא ייראה לקהל שלכם קצת מוזר שאחרי שנים בהפקות ובלילה אתם משנים כיוון לאופנה?
גל: "אופנה, חיי לילה, אמנות – הם מבחינתי תחת אותה מטרייה. עיצוב אופנה תמיד עניין אותי. הרגיש לי שדווקא עכשיו זה הזמן לחלום על משהו כזה ולהגשים אותו. בתקופה כמו הקורונה זה היה אור בקצה המנהרה. הערוץ הזה שנפתח לנו מרגיש לי טבעי, אופנה ולייף סטייל הם חלק מהעשייה שלנו בתל אביב בעשור האחרון. גם התפיסה המקצועית השתנתה: פעם, מי שהיה עושה אופנה – היה עושה רק אופנה. היום זה לא ככה, הגבולות המקצועיים נשברו".

רונן: "אנחנו פוגשים את הקהל שלנו בחופים, במועדונים, באירועים. אנחנו מרגישים שאנחנו חיים את הקהל שאליו אנחנו פונים ומכירים אותו. אמנם אנחנו ידועים בעשייה שלנו בתרבות חיי הלילה אבל אנחנו עוסקים מקצועית בעוד תחומים, פשוט הם לא נוצצים כמו חיי הלילה. קל לאנשים להנמיך ולהוריד בתל אביב, לכן חייבים לשמור על רגליים על הקרקע ולעשות דברים בצניעות".

ולמה דווקא השם אל קפיטן?
רונן: "אל קפיטן זה אורח חיים, זו התנהגות. כמו כינוי שאתה נותן לחבר הזה שהולך כמו קפיטן בעיר, מעין כינוי אהבה להלך הרוח של העיר".

אפרופו העיר, אתם מרגישים שתל אביב חזרה לשגרה?
גל: "את תל אביב לא צריך 'להעיר'. היא מתעוררת לבד, היא סתגלנית. אני מרגיש שתל אביב של אחרי הקורונה תהיה שווה מתמיד. אני חושב שאנחנו אתה באותו התדר, ומשתנים בהתאם לשינויים שהיא עוברת".

רונן: "אני חושב שזאת הזדמנות טובה לבעלי המועדונים בעיר לעשות חישוב מסלול מחדש. המועדונים בעיר אכן מדהימים אבל פוסט קורונה זה מרגיש מרוחק וזר, וזה לא אמור להיות ככה. יכול להיות שיעברו חודשיים-שלושה והטראומה תעבור, ויכול להיות שהמועדונים יצטרכו להמציא את עצמם מחדש. בשנה האחרונה אנשים אימצו את הבילוי הפשוט, לשבת בחוץ עם בירה בלי ציפיות ורק להיות. הבעיה היא שזה הוריד את הערך של המוזיקה בבילוי. זה אמנם כואב אבל אולי דווקא בנקודה הזאת הבילוי צריך לעשות התאמה ולהשתנות על פי העולם החדש שאנחנו חיים בו".
"אל קפיטן", טווח מחירים: 220 – 319 ש"ח, טווח מידות: S-XL. להשיגבאתר אל קפיטןאו בטרמינל X.

• ראיון
• אופנה
• חיי לילה
• רונן מיילי
• ❤ תל אביב

האני מאמין האישי שלי הוא שעסקים חייבים לקחת חלק בפוליטיקה ובחברה האזרחית. לא להשאיר את זה רק לפוליטיקאים, לעמותות ולאקטיביסטים

סביבת לבונטין-גן החשמל, שכונת רמת השרון למדקדקים, מספקת באחרונה להולכים בה תחזית אופטימית לימים טובים של אחרי הקורונה; מעין מסר מעודד מהעתיד לרנסנס עירוני שכולנו מקווים שיבוא במהרה. במקום אתר הבנייה העצום שהשתלט על כל פינה שם במשך שנים, החלו להיחשף מדרכות ושבילי אופניים רחבים, נפתחו בתי קפה חדשים וחנויות – והחסימות למיניהן הוסרו. בקרוב גם סצינת חיי הלילה תתקע יתד באזור, עם מקומות חדשים יותר ופחות.

בלב השכונה ניצב לו בניין בזק הוותיק שמאוכלס בשנים האחרונות על ידי אברהם הוסטל. כמו רבים מעסקי העיר, גם ההוסטל הפופולרי נפגע בקורונה בזמן שזרם התיירים נגדע והחדרים היפים והמסודרים נותרו ריקים ועצובים. עם או בלי קשר, לפני הקורונה וגם במהלכה, בעלי ההוסטל (שלהם גם הוסטלים בנצרת ובירושלים) התקשו לשתוק לנוכח המתרחש במדינה.

הקיר העצום הניצב בצדו המזרחי של המבנה גויס לעניין ומשמש בשנים האחרונות כמגפון שלהם. זה החל במסרים נגד מדיניות הגירוש של מבקשי מקלט, נמשך בין השאר במסרים נגד חוק הלאום, בעד הקהילה הגאה ובקריאה למנהיגות ערכית והוגנת. השלט שמוצב שם כעת קורא לנו, האזרחים, לצאת להצביע בבחירות מחר (ג'). הרביעיות בשנתיים האחרונות.

לקראתן קפצנו להוסטל לשוחח עם מעוז ינון, אחד הבעלים והרוח החיה מאחורי המסרים הערכיים-חברתיים-פוליטיים שנתלים על קיר המבנה.

איזה סוג של תגובות קיבלתם על השלט?
"מרבית התגובות מפרגנות ותומכות. גם מצד תושבי תל אביב שזה מאוד חשוב לנו אבל גם מצד לקוחות ובעלי עניין אחרים. השלט של 'ואהבת את הגר' למשל, מאות מסעדות תלו אותו וחילקנו פוסטרים שלו. זה נכון לאורך כל התקופה שהנפנו שלטים. יש פה ושם את אלה שזה לא מתאים להם, אבל זה כמו שבתחילת שנות ה-90 לא בא לאנשים בטוב דגל הגאווה. זו לא סיבה מבחינתנו לא לשים שלטים שמבטאים את הערכים והאמונה שלנו".

אוקי, אבל יכול להיות שהפעילות העסקית נפגעה מזה?
"כל שלט שנתלה מאושר על ידי כל השותפים. זו לא החלטה של בן אדם אחד. האני מאמין האישי שלי הוא שעסקים חייבים לקחת חלק בפוליטיקה ובחברה האזרחית. לא להשאיר את זה רק לפוליטיקאים, לעמותות ולאקטיביסטים. אני מנסה לדחוף יותר ויותר שגם אנחנו ניקח חלק בפעילות הזו".

שזה בדיוק לוקח אותי לשאלה הבאה. נראה שאין הרבה עסקים – בת"א ובכלל – שמוכנים להתפלש בקלחת הפוליטית. אתה מבין אותם?
"בוא אביא לך בתגובה דווקא את הדוגמאות החיוביות: יש את הבלוק ואת התדר שכתבו פוסטים שהם עולים לבלפור, והם לא היחידים. אני הרבה יותר מזדהה עם עסקים כאלה. אני חושב שעסקים סוג של התקרנפו. הם פשוט לא מבינים לאן העולם הולך. אנחנו כבעלי עסקים לא יכולים לחכות – לתת לשוק לעשות את שלו ולפוליטיקאים להרוס את המדינה. אנחנו חייבים לקחת חלק בדרישה לתיקון ובתיקון עצמו".

גם בסניף הירושלמי אתם תולים שלטים עם מסרים חברתיים-פוליטיים, או ששם מעט יותר נזהרים?
"בירושלים תלינו גם את מגילת העצמאות גם את דגל הערכים שאנחנו דורשים מהמנהיגים שלנו. את השלט האחרון לא תלינו רק בגלל שהעירייה בירושלים לא נתנה לנו אישורים, אבל אנחנו עובדים להשיג אותם. את דגל הגאווה כמובן שתולים לקראת כל מצעד ואנחנו לגמרי בתוך זה".

ואיך התגובות שם?
"המיקום אמנם פחות מרכזי מפה, אבל לא נתקלתי במשהו בולט. ירושלים הרבה יותר סבלנית ממה שהתל אביבים חושבים שהיא".

איך עברה עליכם השנה האחרונה?
"זו מלחמת הישרדות. לפני הקורונה היינו באמצע שיפוץ של אברהם הוסטל אילת (סניף חדש, ס"ק) בהשקעה מאוד גדולה ופשוט ירדנו מ-100 לאפס בתוך שבועיים. נאלצנו לצמצם דרסטית את כוח האדם ולהבין מה קורה. שינינו את מבנה קהל הלקוחות: אם בעבר זה היה 80% תיירים מחו"ל ו-20% ישראלים – התאמנו את עצמנו לקהל הישראלי, עם ואוצ'רים לארוחות בוקר וסיורים מותאמים. חזרנו גם לשפץ באילת. אנחנו מאוד מאמינים בתיירות פנים. גם כשהתיירים מחו"ל יחזרו נשאף שאחוז ניכר מהלקוחות שלנו יהיו ישראלים".

יצא לך לבדוק מה קורה בהוסטלים עם מאפיינים דומים בעולם?
"כן אבל כמה שהתעמקתי בזה יותר התבאסתי. נמאס לראות כמה הדשא של השכן ירוק יותר. ההתנהלות של הממשלה היתה כושלת. אני רואה את זה בסגירת העסקים, כשטובי חבריי נאלצו למכור. זה שהממשלה לא התערבה בנושא השכירויות למשל, בזק לא נתנו הנחה של שקל. במקומות אחרים הממשלות התערבו: בשוק השכירויות, בחל"ת הגמיש.

כרגע קשה לגייס עובדים ואני מבין אותם – הם צודקים, אם המדינה נותנת לכם כסף – קחו אותו. היחס של סגירת עסקים ופשיטות רגל בישראל הוא בין הגבוהים במערב. אנחנו עסק שהעסיק 240 עובדים בכל הרשת עם מחזור של עשרות מיליוני שקלים. כל חודש יש לנו ישיבת תקציב ורק לחשוב שהמדינה שלנו מתנהלת בלי תקציב בכלל. לא הייתי נותן לאנשים האלה לעבוד אתי. הייתי שולח אותם להכשרה תעסוקתית, הם לא מתאימים לכלום".

ינון, שמתגורר עם משפחתו בבנימינה, נכנס לעסקי התיירות לאחר ששב מטיול ארוך בחו"ל, איך לא. הוא פתח את ההוסטל הראשון שלו עם זוגתו בנצרת ב-2005. עד היום העיר הצפונית יקרה מאוד לליבו והוא מציע בה סיורים בימי שגרה. בכלל, בנוסף להוסטלים הוא ושותפיו מחזיקים חברת תיירות שמציעה טיולים ברשות הפלסטינית ובירדן.

הוא אופטימיסט גדול, מאמין בחיזוק קשרי התיירות בינינו לבין שכנותנו ובונה על השוק הזה בעתיד. האם ניתן לקרוא לו שמעון פרס של ענף התיירות? אולי, אולי. בינתיים, בשל המצב, הוא עוסק באופן טבעי בענייני פנים, ובשנה האחרונה היה מעורב באופן טוטאלי במחאת בלפור. במהלך התקופה הזו נידב את ההוסטל כדי לסייע לחלק מארגוני המחאה לאחסן ציוד ולארגן פגישות.

מי שמצביע לנאשם הוא לא חבר שלי.
????????????
ולא משנה אם הוא גר בנצרת, בנימינה, תל אביב או כל מקום אחר.
שמח להגיד לכם שאחרי שתי דקות שיחה החזרתי את החבר מנצרת למחנה הדמוקרטיהpic.twitter.com/09nq7bFu3N

— Maoz Inon מעוז ינון (@maozinon)March 19, 2021

הסניף המקומי פה בעיר כבר פתוח, ומאכלסים אותו בעיקר מקומיים. ינון מאוד אופטימי לגבי הסביבה הקרובה ואומר כי "זו הולכת להיות אחת השכונות הצומחות והפורחות בתל אביב. היא תתאושש מהר מהקורונה והולך להיות בום של פתיחות. אנחנו בודקים אפשרות להוריד את הבר לאזור הלובי ולהציע את אווירת ההוסטל גם בגובה הרחוב, ולא רק בקומה השנייה". בכלל, ינון חוזר שוב ושוב על הרצון שלו להתחבר לקהילה, לשכנים בסביבה הקרובה. במהלך הסיור הוא מראה לי את קומת המרתף של ההוסטל, המאופיינת בבטון עבה ובמראה ברוטליסטי. פשע אם לא ייקבעו פה מסיבות טכנו בעתיד.

ובחזרה לפוליטיקה. איך נמצא אותך בשלישי בלילה, שמח או עצוב?
"כבר יותר מעשר מערכות בחירות שאני מצביע ואני בצד המפסיד. אני שנה במחאה, הרבה לפני בלפור, ואני חושב שמה שהיא הוכיחה שלרחוב יש הרבה מאוד כוח. הוא צבר המון ניסיון וידע וחיבורים שלא היו קיימים קודם לכן. ואם נצטרך להיות ברחוב עוד כמה שנים בשביל להפגין ולמחות – אז אחלה".

אני לא מבין איך יש תיירים חדשים בתל אביב מאיפה הם הגיעו, הם נולדו פה מתיירים אחרים?

— Dor Kahn (@dorkahn)June 11, 2020

שמע, לסיום, אני רוצה להפנות אליך קושייה שמעסיקה תל אביבים רבים, אולי לך יהיה מושג (מצ"ב ציוץ של דור כהאן בנושא). איך זה שלמרות המגיפה והסגרים כולם המשיכו לשמוע צעירים מדברים שפות זרות? זה לא הגיוני! מאיפה הגיעו כל כך הרבה זרים?
"יש הגירה של צעירים יהודים – חלקם בעקבות תגלית וחלקם לא, שעברו לתל אביב. חלקם עבדו אצלנו. אנחנו רואים צעירים שהיו בתגלית ב-2016 ועכשיו החליטו לעבור לארץ. היו קצת קבוצות גם בתוך הקורונה למשל של פרויקטים חינוכיים כגון 'מסע' – קבוצה של 120 איש שישנה פה חודש. זה פחות ממה שהיה לפני שנה כמובן, אין מה להשוות, זה באחוזים בודדים". כך או אחרת, מעוז, אני, כולם, נשמח לראות (ולשמוע) שוב את התיירים גודשים את רחבי ההוסטל והעיר.

• ❤ תל אביב
• אברהם הוסטל
• אקטיביזם
• מחאת בלפור
• בחירות 2021
• ראיון