• Facebook
• Twitter
• Email

אומרים שיצר ההישרדות גורם לנו לפעול באופן שונה מאשר במצבים רגילים. שריפת שומן מתבצעת טוב יותר כשאנו רצים בעת מנוסה מאשר כשאנחנו רצים בחדר ממוזג או אפילו (אם זה אפשרי) מתוך הנאה. החושים חדים יותר כשאת עלולה לשמש טרף לאריה מאשר כשאת מתרוצצת בשמש בשלווה. אולי זו הסיבה לצמיחתו של MindDoor, מיזם המריץ חדרי בריחה ללמידה המבוססים על קורסים אקדמיים באוניברסיטה שלנו.

אז החלטנו, ארבע חוקרות מוח, לבחון את ידיעותינו בפיזיקה דרך Alice in Wonder-Lab, חדר בריחה המושתת על קורס פיזיקה-מכניקה שניתן לתלמידי מדעי המוח בשנה א'. כמה מאושרות היינו בכל מנעול שנפתח באמצעות תוצאת החידה-משוואה שפתרנו.

"השאלות בחדר הבריחה מבוססות כולן על סילבוס הקורס. זה ממש תרגול לתוכן שנלמד בקורס, רק חוויתי, התנסותי וחברתי. חדר הבריחה לא נועד להחליף מבחן, אלא ליצור אלטרנטיבה לתרגול החומר. הדרך הקסומה של לימוד או תרגול בעזרת חדרי בריחה מהווה קרקע עשירה ללמידה", מספרת ד"ר לימור רדוסקוביץ, מנהלת הפרויקט.

"השאלות מבוססות על דיון שלנו עם המרצים והמתרגלים בקורס על הקשיים המרכזיים בהם נתקלים הסטודנטים. בבניית החידות אנו מציבים לעצמנו מטרות לימודיות ברורות: איזה ידע יידרש הסטודנט ליישם? מהם תהליכי החשיבה שאותם יצטרך לעבור בחדר? לצד זה, אנו מפתחים רמה גבוהה של 'חידתיות', כלומר אין שאלות המוצגות כמו במבחן, תמיד יידרשו להרכיב ולהבין בכלל מה השאלה, כל זה תוך שמירה על מסגרת הסיפור, ובמינונים המתאימים לזמן של 60 דקות".

המיזם, שהועלה תחת מרכז Minducate של בית ספר סגול למדעי המוח בשיתוף פעולה עם Tau-online, המרכז לחדשנות בלמידה, מכוון ללמידה אחרת. בשנה וחצי האחרונות הורצו שלושה חדרי בריחה ללמידה, המבוססים על סילבוס של חמישה קורסים אקדמיים, שבהם השתתפו כ-300 סטודנטים, אנשי סגל ותלמידי תיכון. חדר הבריחה ChemicalX, לדוגמה, מבוסס על קורס בכימיה כללית שניתן במדעי החיים בשנה א' לקהל של כ-400 סטודנטים, וכן נלמד בחוג לכימיה.

אז מה גורם לקבוצות סטודנטים להגיע בשעות מאוחרות, בימים גשומים, כדי בסופו של דבר לפתור תרגילים ובעיות לימודיות?

1. "מדובר במשחק. עובדה זו טוענת באופן אוטומטי את הבאים במקסימום מוטיבציה.
2. שנית, אופי החדר. הקו המנחה שלנו מורכב משני צדדים: רמת תוכן ורמת חידתיות גבוהות. אנחנו מנצלים את כל מרחב החדר כדי ליצור עבור הסטודנטים מגוון גירויים שפועלים על החושים.יתרה מזו, הסטודנטים מקבלים הזדמנות להתנסות, להפעיל, לערבב וליצור, מה שלרוב לא ניתן במהלך הסמסטר הראשון שלהם. כך, כשהם "נוגעים" בחומר או במודלים עבור מושגים מופשטים, גובר הסיכוי לנפילת אסימונים וללמידה משמעותית.זו גם חוויה חברתית: כל אחד יכול למצוא את עצמו בחדר מאזין להסברי חבריו או מפעיל ומקדם למידה. האפקט החברתי מוכח כל פעם מחדש, כאשר הקבוצה יוצאת ב'היי' מטורף, עם ברק בעיניים על עצם הצלחתם לעמוד במשימה ועל החוויה המיוחדת שזה עתה עברו".

אז התגובות טובות.

"התגובות מעולות. המציאות היא שתוך שעות ספורות מרגע פתיחת ההרשמה נגמרו כל משבצות ההרצה שלנו, ויש עוד סטודנטים רבים המבקשים להשתבץ למועדים נוספים".

"גם הפרופסורים והמרצים זחלו כמו אחרוני הסטודנטים בתוך הנוירון הענק שהיה בחדר הבריחה של קורס נוירואנטומיה", מספרת בהתרגשות טלי קונדט, אחת מהסטודנטים שחשבו על הרעיון המקורי. אור גנון, גם היא סטודנטית ממקימי הפרויקט, מוסיפה בחיוך: "והציגו רמה גבוהה מאוד של תחרותיות ביניהם".

הרעיון לחדרי הבריחה הלימודיים הועלה מתוך סדנה שהובילו ד"ר רדוסקוביץ וד"ר דנה בר-און יחד עם סטודנטית לתואר ראשון מבית הספר סגול, אוריין רוזן, ובה נדרשו הסטודנטים ליצור אופני לימוד אלטרנטיביים בכימיה ובפיזיקה. אחת הקבוצות עבדה על חדר בריחה בכימיה, ולאחר פיילוט מוצלח הוחלט להמשיך לעבוד עם הסטודנטים שקידמו את הרעיון על מנת להאריך ולהרחיב את הפרויקט. גנון וקונדט היו בקבוצה הראשונית עם גיא טייכמן ושקד פלגי, והשנה הצוות הורחב והוא מכיל סטודנטים מסגול ומבית הספר לכימיה מתואר ראשון ומתארים מתקדמים: קורל הלפט, נעמה ברזנר, איליה ברסלבסקי, גלאור גבע, נדב אמדי וארגמן בושרי.

אבל זה לא נגמר בזה.

"החזון הוא להתרחב ולקדם למידה עבור כמה שיותר סטודנטים מכמה שיותר פקולטות. סטודנטים יכולים להיות מעורבים הן בהשתתפות בחדר והן בתכנון ובניית החדר", אומרת ד"ר רדוסקוביץ. "אנו שואפים ליצור מרכז שלם שבו סטודנטים יוכלו להגיע ולבנות חידות, וכן להפעיל חדרי בריחה בדיסציפלינות שונות. אנחנו גם מקדמים רעיון של 'ערכות בריחה', אותן סטודנטים יוכלו לשאול כדי לתרגל נושאים בקורס מסוים, גרסת ביתא של הרעיון הזה פועל כעת בפיזיקה. וכמובן שיש עוד תוכניות רבות".

אז נראה שנותרה רק שאלה אחת: צריך להתכונן לפני שבאים?

"אין ספק שניתן להרחיב את פוטנציאל הלמידה אם מתכוננים. פידבקים משנה שעברה העידו כי ההרשמה עצמה לחדר גרמה למעבר על החומר לפני".

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מבחנים
• חדרי בריחה
• תקופת מבחנים
• אוניברסיטת תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

מחאה נערכה היום (8.4.19) מחוץ לאולם שבו חיים רמון נשא הרצאת אורח בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. את פניו של רמון קיבלו כעשרים מפגינים, סטודנטים ומרצים, שמחו על העסקתו של רמון באוניברסיטה. מאבטחים מטעם האוניברסיטה הגיעו למקום עוד לפני הגעתו של רמון.

מרגלית, סטודנטית ופעילה של התא הפמיניסטי באוניברסיטה: "אני כאן כדי למחות נגד העובדה שאוניברסיטת תל אביב הביאה אדם שהורשע בעבירת מין ואחר כך גם תבע סטודנטית שאמרה שהוא עבריין מין. הוא לא צריך לעבוד במקום שיש בו סטודנטיות צעירות, שזקוקות לו עבור ציון".

בין המרצים שהגיעו להפגין היה ד"ר שגיא שפר, מרצה בחוג להיסטוריה וחבר הצוות למאבק בהטרדה מינית של האקדמיה לשוויון: "לאחרונה הופצה באוניברסיטה הזמנה לערוך לומדה למניעת הטרדות מיניות. אנחנו וגם עיתונאים פנינו לרקטור האוניברסיטה ושאלנו אם חיים רמון עשה את הלומדה ואף אחד מאיתנו לא קיבל תשובה. אם רמון מעוניין ללמד באוניברסיטה עליו להביע חרטה. יש לנו מספיקים מטרידים מינית בקמפוס, אנחנו מעדיפים לייצא אותם לפוליטיקה מאשר שהפוליטיקאים שהטרידו יבואו ללמד".

פרופ' אותי בת-אל פוקס, מרצה בחוג לבלשנות וחברת הצוות למאבק בהטדה מינית של האקדמיה לשוויון, התייחסה למקרה של המתרגל בחוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה, שהורשע על ידי בית הדין האקדמי בהטרדה מינית: "זה שלא השעו את המתרגל משמעותו שהם משעים את הנפגעת, כי היא פוחדת ללכת בקמפוס ולפגוש אותו. יש נשירה איומה של הנפגעות והאוניברסיטה שלנו לא מטפלת בהן. יש המון המון כסת"חים. הטיפול של האוניברסיטה בפוגעים מבית לא מתאים".

המוחים לא נכנסו להרצאה עצמה, שבה נכחו כעשרים סטודנטים וסטודנטיות. לפני הרצאתו של רמון הציג אותו ד"ר יבגני קלאובר מהחוג למדע המדינה ואמר בהתייחס למוחים מחוץ להרצאה כי "לחוג למדע המדינה אין מה להסתיר".

View this post on Instagram

בהרצאה נוכחים כעשרים סטודנטים, והיא עוברת ללא הפרעות מצדם, לאחר שהמפגינים נותרו בחוץ. לינק עם הפרטים בביו ☝☝☝ #tezamagazine #livestream

A post shared byתזה | מגזין סטודנטים(@tezamagazine) onApr 8, 2019 at 4:28am PDT

חרף המחאות של סטודנטיות ומרצות באוניברסיטת תל אביב על העסקתו של חיים רמון כמרצה, הוא ממשיך להרצות באוניברסיטה במסגרת הקורס "מדיניות ומדינאות מעשית" בחוג למדע המדינה. מדובר בקורס חובה לתלמידי השנה השלישית בתואר ראשון במדע המדינה, ורמון מעביר 4 הרצאות במסגרתו. בתכנית הקורס שפורסמה בתחילת שנת הלימודים נכתב כי הנוכחות בהרצאותיו אינה מוגדרת כחובה וכי החומר שיילמד במסגרת השיעורים שבו הוא ירצה לא יכלל בבחינה הסופית.

בתחילת השבוע, לקראת הרצאתו הראשונה של רמון, הפיצה מזכירות החוג למדע המדינה מייל לכלל הסטודנטים בחוג ובו הזמנה להרצאתו של רמון. במייל רמון מתואר כ"איש ציבור ישראלי", ובהמשך מפורטים תפקידיו בכנסת והיותו יושב ראש ההסתדרות לשעבר. ארבע ההרצאות של רמון יעסקו בנושא "סמכות ללא אחריות ואחריות ללא סמכות".

ההתנגדות להעסקתו של חיים רמון באוניברסיטת תל אביב ממשיכה את המגמה שהחלה כבר בשנה שעברה. במאי 2018 חברות התא הפמיניסטי באוניברסיטה, "תל-אביביות", שלחו מכתב להנהלת האוניברסיטה במחאה על העסקתו של רמון. בחודש יוני של אותה השנה תבע רמון את הדר שגיא, סטודנטית באוניברסיטה ופעילה בתא "תל אביביות", על סך 75 אלף ש"ח. בכתב התביעה טען רמון כי שגיא הכפישה את שמו כאשר כינתה אותו "עבריין מין".

במחאה על תביעתו של רמון כנגד שגיא, שלחו עשרות חברי הסגל האקדמי באוניברסיטה ובראשם פרופ' דפנה הקר מהפקולטה למשפטים מכתב לרקטור האוניברסיטה, פרופ' ירון עוז, בדרישה שרמון לא יועסק באוניברסיטה. התביעה הסתיימה בהסדר גישור בין רמון לבין שגיא.

בשנת 2006 הורשע חיים רמון בביצוע מעשה מגונה ללא הסכמה, לאחר שנישק ללא הסכמה והחדיר את לשונו אל פיה של קצינה שעבדה בלשכת ראש הממשלה והצטלמה עמו לרגל שחרורה. בית המשפט קבע שההרשעה תהיה ללא קלון, מפני ש"האירוע היה נקודתי וחד פעמי, שאין בו כדי להעיד שעסקינן בעבריין מין או במי שדבק בו דפוס עברייני", לשון ההחלטה.באוקטובר של השנה שעברה, העיתונאית רויטל חובל מעיתון "הארץ"חשפהכי העדות של העיתונאית חנה קים על פוליטיקאי בכיר שנישק אותה ללא הסכמתה, מתייחסת לחיים רמון.

תגובת אוניברסיטת תל אביב:"במסגרת קורס על מדיניות חוץ ומדינאות מעשית שמעביר ד"ר איבגני קלויבר בסמסטר ב' הוזמנו ללמד מספר מרצים אורחים, ביניהם חיים רמון. הסטודנטים יהיו רשאים להעדר משיעורים אלה".

עקבו אחרי מגזין תזה בפייסבוקובאינסטגרם

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• חיים רמון
• הפגנה
• אוניברסיטת תל אביב

מה זה מבחן בכדל?

האמנות בכלל והקולנוע בפרט מסוגלים לשקף מציאות חברתית, פוליטית ותרבותית מסוימת – אותה מציאות של המקום בו נוצרו. אולם כפי שלומד כל סטודנט בשנתו הראשונה באקדמיה: האמנות הפופולרית גם משפיעה על החברה, בוראת אותה מחדש דרך ייצוגים ותבניות ומעצבת אותה – לא רק יונקת ממנה ומשקפת אותה. קריאה של הקולנוע ככלי אידיאולוגי שמשקף חברה ותרבות מסוימות – אך גם מעצב אותן – יכולה לחשוף אינספור אופני ייצוג מעוותים, אשר הנחקר, המדובר והמוכר ביותר מביניהם הוא ייצוגן של נשים על המסך הגדול. מושג חשוב בהקשר זה הוא ״מבחן בכדל״.

המבחן קרוי על שמה של מאיירת אמריקאית בשם אליסון בכדל, שבשנת 1985 ברצועת הקומיקס הקבועה שלה הופיעה הסצנה הבאה: שתי נשים הולכות לצד בית קולנוע שמציג סרט אקשן גברי כלשהו. אחת הנשים מציעה לחברתה ללכת לסרט, וזאת עונה לה: ״אני הולכת רק לסרטים שמקיימים שלושה תנאים: 1 – יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים. 2 – הן משוחחות ביניהן. 3 – נושא השיחה הואאינוגברים״. בכדל לא ידעה אז, כמובן, שהקומיקס שלה יהפוך למשפיע ומעורר השראה עבור זרמים פמיניסטיים רבים בחקר הקולנוע, ולשם נרדף לבדיקה ראשונית בנושא אפליית נשים בסרטים.

ככל שעברו השנים, ועם התעצמותה של הקריאה הפמיניסטית בתאוריה הקולנועית, והתגברותה של המודעות החברתית לאופני הייצוג של קבוצות שונות על מסך הקולנוע (ובטלוויזיה), נוספו למבחן מספר דרישות על מנת להפוך אותו לרלוונטי ועדכני יותר: הדרישה שלשתי הדמויות הנשיות שבסרט יהיה שם פרטי, למשל. מאז, אינספור מחקרים וסקירות נעשו בנושא ותוצאותיהם העידו על מצב עגום ביותר. כך, למשל, על פי מחקר שנעשה על 50 הסרטים המצליחים ביותר בקופות בשנת 2013, רק 36% מתוכם עברו את המבחן. זהו נתון פשוט בלתי נתפס: ברוב מוחלט של סרטי הקולנוע המצליחים באותה שנה, לא הייתה אפילו סצנה אחת בה מדברות שתי נשים בעלות שם פרטי על נושא שאינו גבר כלשהו. סרט שובר קופות כמו ״ההוביט״, למשל, לא עמד אפילו בתנאי הראשון, ולכל אורכו (כמעט שלוש שעות) לא הוצגו שתי דמויות של נשים בכלל.

למה זה חשוב?

מושג חשוב שמתקשר לנושא הינו המושג ״הכחדה סימבולית״ מתחום ביקורת התקשורת. הוא מתאר דרכים בה המדיה מקדמת ומנציחה סטראוטיפים, ומפחיתה או מונעת ייצוג לזהויות מסוימות (לדוגמא – כמה דמויות גיבורים להט״בים ראיתם לאחרונה בקולנוע? כמה בעלי מוגבלויות?). בהקשר המגדרי, מחקרים שונים מצאו כי נשים נוכחות בקולנוע ובטלוויזיה בשיעור נמוך בהרבה מאשר האחוז שהן מהוות מכלל האוכלוסיה במציאות – מה שנהוג לכנות כ״הכחדה כמותית״. זה רלוונטי לא רק לסרטים בדיוניים, אלא גם לפאנלים בחדשות, תוכניות אקטואליה, ראיונות, שעשועונים ועוד – כמעט בכולם ישנו רוב גברי מובהק. אולם, מושג זה לא קשור רק לכמות. ישנו גם היבט איכותי, שנקרא לעיתים ״הכחדה איכותית״, ובו נבדק האופן שבו מוצגות נשים, למשל: במה הן עובדות, כמה הן פעילות, עצמאיות, אינטליגנטיות, חזקות וכו׳. מובן שגם מבחינה זו נמצא כי הנשים מיוצגות באופן הרבה פחות חיובי מגברים (כלומר, הן מוצגות תוך הכחדה שהיא גם איכותית וגם כמותית).

מה קורה היום?

השיח סביב היחס לנשים בתעשיית הקולנוע – וכחלק מכך גם האופן בו מיוצגות נשים בסרטים – נמצא בשנים קריטיות של שינוי. פרשת הארווי ויינשטין וקמפיין Me Too שהגיע אחריו התחילו בהוליווד, בירת תעשיית הקולנוע העולמית. אולם, חשוב לזכור כי הנושא חורג מגבולות הייצוג המעוות של נשים בקולנוע ובטלוויזיה, ומתקשר גם לחוסר השוויון התעסוקתי כלפי נשים בתחומים השונים בתעשיית הקולנוע – המורכבת מרוב גברי מוחלט. כל הסימנים מראים שברמה הזאת מתחיל חוסר השוויון, ושינוי שלו יכול להוביל לשינוי בייצוגים של נשים על המסך.

נשים בתעשייה ההוליוודית מרוויחות גם היום פחות מגברים ומאיישות הרבה פחות תפקידי מפתח. בטקס האוסקר האחרון הייתה מועמדת אישה ראשונה לפרס הצילום הטוב ביותר, לראשונה אחרי 90 שנים של טקסים. בקטגוריית הבימוי, הועמדה אישה בפעם החמישית ב-90 שנים. רק 12 אחוזים מהסרטים שנוצרו בשנה שעברה בוימו על ידי נשים, 17 אחוזים בלבד מהתסריטים נכתבו על ידי נשים, ו-4 אחוזים בלבד (!) מהסרטים צולמו בידי נשים. כרגע, נראה שהמצב העגום לא צפוי להשתנות בעונת הפרסים ההוליוודית הקרובה. בהמשך לכך, בטקס האוסקר האחרון עלתה לבמה הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר, פרנסס מקדורמנד, ושלהבה את הקהל בנאום המעודד גיוון מגדרי בצוותי הסרטים (אשר בעקבותיו החלו בעוד ועוד תעשיות לדרוש שילוב נשים וגברים ביחס כמותי שווה). נראה כי הקולנוע, כמדיום פופולרי המעצב את פני החברה כפי שכתבתי תחילה, הוא אחד המקומות מהם יכולות להתחיל מהפכות שכאלו, ובזכותם המצב יכול להשתנות בעתיד.

גם בתחום ביקורות הקולנוע ניתן למצוא רוב גברי מוחלט. כתגובה לכך, לפני כמה שנים הוקמה בישראל ״טבלת המבקרות״, הכוללת רק ציונים ודעות של נשים מבקרות קולנוע ישראליות – ועמודה מיוחדת המציינת האם סרט מסוים עבר את מבחן בכדל או לא. ככל שעובר הזמן, עוד ועוד אתרים, בלוגים ועמודים מתחילים לייחס לנושא חשיבות מרכזית. בשבדיה, לדוגמא, הוקם כבר לפני שנים מאגר מידע המכיל נתונים על יותר מ-6000 סרטים, אשר בודק האם הם עברו את המבחן ומאפשר לקוראים להוסיף אליו סרטים חדשים.

כמובן שקריאה פמיניסטית של סרטים, ובכלל – מבט על ייצוגים של זהויות שונות בקולנוע ובטלוויזיה, מורכבים יותר מהחוקים הראשוניים והכלליים שהציע מבחן בכדל (ומעבר לכך, בחינה של ייצוגי נשים בקולנוע נעשתה על ידי הוגים והוגות בתחום תאוריות הקולנוע גם זמן רב קודם לכן). ברור שסרטים יכולים לעבור את המבחן ובכל זאת לייצג נשים באופן שלילי, ולהיפך: סרטים יכולים שלא לעבור את המבחן, ובכל זאת להיות פמיניסטיים ובעלי ייצוג נשי הולם. הדרך הנכונה להתייחס אל המבחן הזה, שמאז שפרץ במקרה אל העולם דרך פרק בקומיקס, עזר לשנות את ההסתכלות על ייצוגי נשים בתרבות הפופולרית – היא לראות בו בסיס; כלי ראשוני, פשוט, שטחי אולי – לבחינה ראשונית של ייצוג מגדרי ביצירות שונות. בשנים האחרונות חל שיפור הן בכמות ואופני הייצוג של דמויות נשיות בקולנוע המסחרי, והן במודעות הקהל והתעשייה לחשיבות של שוויון מגדרי (סביר להניח שטקס האוסקר בפברואר הקרוב, שיהווה את שיאה של עונת הפרסים הנוכחית, ידגיש ויבליט כמו קודמו את חשיבות הנושא). גם אם השינוי הוא איטי ולא מיידי, נראה שאם יותר ויותר צופים יהיו מודעים לקיומם של המושגים ״הכחדה כמותית״ ו״הכחדה איכותית״, ויצפו בסדרות וסרטים כשבראשם גם חשיבה ביקורתית ראשונית על האופן בו מיוצגות זהויות שונות – המצב ימשיך להשתנות לטובה ולהתקדם אל עבר מציאות שוויונית יותר.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מולאן
• פמיניסט
• נשים בקולנוע
• פמיניסטיות
• הדרת נשים
• פמיניזם
• פרנסס מקדורמנד
• ביקורת סרטים

• Facebook
• Twitter
• Email

מבחן הזמן

יותר ממאה שנה אחרי המצאתו, אי אפשר שלא לשאול את עצמנו האם הרדיו שורד את מבחן הזמן. בשביל לבחון זאת עלינו לחזור אחורה. במקור, המצאת הרדיו איפשרה תקשורת אלחוטית דו כיוונית, וענתה על צורך שהטלפון הקווי, אמצעי התקשורת המרכזי בזמנו, לא פתר. במהרה, ובעזרת שיפורים טכנולוגיים מינוריים, הרדיו החליף את הטלפון והפך לאמצעי התקשורת המרכזי. אחד הקטליזטורים שתרמו למהפכה היה הפוטנציאל הכלכלי שמצאו בו עסקים וחנויות. ״תחנות הרדיו״ שהקימו שידרו פרסומות שקידמו את בתי העסק. מאז הדברים השתנו. חקיקה ורגולציה על תשדורות הרדיו קבעו למי מותר לשדר ובאילו תדרים. החוק, שהקצה לתחנות שידור גדולות תדרים יעלים יותר, שיפר את עמדתן בקרב קהל המאזינים. כמובן שאותן תחנות מימשו גם הן את הפוטנציאל העסקי של הרדיו, והתחילו למכור זמן שידור לפרסומות,

מהלך שהיה שווה הרבה כסף. ככל שהתחנה תצליח למשוך מאזינים רבים יותר, כך היא תוכל לגבות יותר כסף על זמן שידור הפרסומות. כדי למשוך כמה שיותר מאזינים התחנות התחילו לשדר תוכן גנרי, וכך העדפות הנוגעות לטעם או לעניין נדחקו הצידה רק כדי למשוך כמה שיותר אנשים.

עידן האינטרנט

עלייתו של האינטרנט קראה תיגר על מונופול הגנריות של התחנות הגדולות. פיתוחן של פלטפורמות לשיתוף קבצים איפשרו להוריד את הקבצים למחשב האישי ולשמוע אותם בזמנכם הפנוי, מה שהקל על השימוש באינטרנט היקר. לכן, בהתחלה רק תחנות גדולות הרשו לעצמן לשדר גם על הפס-הרחב, אבל הוזלת מחירי האינטרנט וציוד ההקלטה מאפשרות היום כמעט לכל אחד לייצר ולשדר תוכן מתחרה. היוצרים הראשונים השתמשו בגרסה ראשונית של התראות (RSS Feed), שעזרה להודיע למאזינים שפרק חדש יצא.

זה מה שאנחנו מכירים כפודקאסט (Podcast), או בעברית – הסכת. פודקאסט הוא פשוט סדרה של תוכניות, אודיו או וידאו, שאותן יכול המשתמש להוריד למכשירו. ההרשמה לרשימת התפוצה של הפודקאסט מאפשרת הורדה אוטומטית של התוכן למכשיר. השם ״פודקאסט״ הוא הלחם בסיסים בין המילה Ipod ל-Broadcast, והוא נבחר אחרי שהאייפוד שינה את האופן שבו אנו שומעים מוזיקה. אבל בפועל, לאייפוד אין כל יתרון, ולכן אפשר להאזין לפודקאסטים בעזרת כל נגן מדיה אחר. כדי להימנע מאסוציאציות שקשורות לחברת Apple הוצע השם הנייטרלי Netcasting, אבל המונח לא ממש תפס.

המגוון העצום של פודקאסטים קורא תיגר על הרדיו. במקום תוכן גנרי, אפשר להאזין לתוכניות התואמות את תחומי העניין שלנו: היסטוריה, ספורט או כל דבר אחר שתחשבו עליו.

אז אם העולם הזה חדש לכם, הנה כמה המלצות לצעדים ראשונים:

S-Town

זוהי העונה השלישית בסדרה של פודקאסטים עלילתיים מבית היוצר של This American Life מז'אנר "פשע אמיתי". ג׳ון ב. מקלמור, מומחה לשחזור שעונים עתיקים, שולח מייל למערכת הפודקאסט על רצח שהתרחש בעיירת מגוריו השנואה, וודסטוק, אלבמה. המייל מסקרן את בריאן ריד, המפיק, שמגיע לוודסטוק כדי לחקור את המקרה. מאותו רגע, הכל מסתבך.

Revisionist History

מלקולם גלדוול, עיתונאי והיסטוריון קנדי, מפרש מחדש בכל פרק אנקדוטה היסטורית: זה יכול להיות אדם, אירוע או סתם פרט שנשכח. הקסם של הסדרה טמון בגיוון: מפרק שעוסק בצ׳יפס במקדונלדס ועד פרק על סאטירה שבו אפילו ״ארץ נהדרת״ הישראלית מככבת.

שיר אחד

בכל פרק נחשף הסיפור מאחורי שיר ישראלי אחד שכולנו מכירים. כל מי שהיה לו חלק ביצירת השיר מספר על החוויה שלו, והסיפורים מכניסים אותנו עמוק לקרביים של תהליך היצירה. הפודקאסט מופק על ידי ״כאן״, ובצוות אפשר למצוא שדרנים מנוסים כמו תומר מולוידזון וניר גורלי.

חיות כיס

שאול אמסטרדמסקי, העורך הכלכלי של ״כאן״, מנסה לדבר כלכלה בשפת בני אדם. דרך נושאים מגוונים, התוכנית מנגישה את הנושא החשוב והכל כך מורכב הזה בדיוק למי שאין לו תואר בכלכלה.

• כאן
• פודקאסטים
• כאן 11
• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• סטודנטים
• ביקורת
• רדיו
• פודקאסט

• Facebook
• Twitter
• Email

סיפרו לנו שפעם היה פה ממש אחרת: את המאמרים היו צריכים למצוא בספרייה, ולא היה שום מודל שאפשר היה להוריד אותם ממנו; לא היו קורסים מקוונים, ומחשבים תפסו כיתת לימוד שלמה; את העבודות הסמינריוניות היו מעתיקים שוב בכתב יפה לפני ההגשה ואם צריך היה אפשר לתקן בטיפקס, אבל במידה.

העידן הדיגיטלי חודר לכל תחומי החיים, וגם לאוניברסיטה. הוא משנה את התכנים, את האופן שבו מלמדים ולומדים ואת הערך שאנחנו מייחסים למרחב הפיזי שבו אנחנו לומדים. אפשר לדמיין שהקצה של התהליך הזה יהיה חיסול האוניברסיטה הפיזית ומעבר ללמידה מקוונת בלבד, אבל מהמקום שבו אנחנו עומדים כעת, אפשר לראות תנועות מכיוונים שונים שנלחמות על הערך המוסף של המרחב הפיזי.

הספרייה עשויה להוות מקרה בוחן מעניין לתהליך הזה. כדי לדבר על הספרייה בעידן הדיגיטלי אני פוגש באחד מימי חופשת הסמסטר את רחל שיאון, מנהלת מדור דליית מידע ואינטרנט בספרייה המרכזית, ואת ד"ר מור כהן רז, מנהלת מדור רכש ספרים בספרייה. אני מגיע קצת לפני הראיון ומתיישב בקומת הגלריה. אני מחבר את הלפטופ לחשמל וממתין. הכיסאות נוחים, החלון משקיף אל בניין גילמן ואל המדשאות הירוקות. יש פה טלוויזיה, פח אשפה, שטיח רצפה, הקולות מבחוץ בקושי חודרים, יש מיזוג אוויר – נוח כאן, אפילו נעים.

מוקדם להספיד את הספריה

כדי להבין מה השתנה, חשוב להבין איך הספריה פועלת. מור מספרת כי הרכש מתחלק לכמה ערוצים. מאגרי מידע, לדוגמה, נרכשים בגרסה מקוונת בלבד, בעוד שספרים רבים עדיין נרכשים בגרסתם המודפסת: "לאנציקלופדיה או למילון מקוון יש ערך, כי אתה יכול לקפוץ בין הערכים. בכתבי עת אנחנו משתדלים לעבור לדיגיטלי. זה חוסך נדל"ן יקר של מדפים וגם לאנשים אין בעיה להדפיס מאמר, זה דווקא נוח ופופולרי. לגבי ספרים, אנחנו בשלב ביניים, אנחנו מנסים לשמוע מה הסטודנטים והמרצים רוצים ולפי זה לרכוש. רובם מציינים בצורה גורפת שהם מעדיפים ספר מודפס. יש לנו גם מנויים על מאגרים של ספרים אלקטרוניים, כמו מאגנס וכותר".

רחל מוסיפה כי ברוב המכריע של הפעמים, סטודנטים יעדיפו את הספר המודפס: "לפני כמה שנים הייתה מגמה להראות איך הספריות נסגרות לאט-לאט כי יש הכול בגוגל. היה מוקדם להספיד את הספרייה הזאת. היו כאן תכניות להזיז את הכול ולפנות מקום למרחבי למידה. אני חושבת שיש מגמה בשנים האחרונות של אנשים שרוצים ללמוד בספרייה ולא בבית. איך אתה מסביר את זה שיש פה ספרייה (ספריית מדעי החברה – ג"ד) שפתוחה 24 שעות ביממה בתקופת המבחנים? זה אומר שיש לזה דרישה".

הספריה כמרכז תרבות

נדמה כי יותר משהספריות מבקשות להראות שחוויית הקריאה בספר מודפס עדיין רלוונטית, הן מזמנות אותנו אליהן לערבי שיח, לתערוכות, הן קוראות לנו בתקופות המבחנים וביניהן ללמוד מסביב לשעון על פופים נעימים, בחדרים שקטים או רועשים, בקבוצה קטנה או גדולה, ומציעות מספר חללים בעלי אופי שונה. אפילו שאינן גוף מסחרי והשהייה בהן אינה מתורגמת לקנייה, הספריות מקדישות מחשבה מאומצת לחלל, למרחב פיזי.

רחל: "אנחנו תופסים את עצמנו לא רק כספרייה מחקרית, אלא גם כמקום תרבותי. יש לנו תערוכות מתחלפות במבואת הספרייה. עד 2020 אנחנו סגורים מבחינת התערוכות. זה ה"וולקאם" של כל מי שנכנס לספרייה. אנחנו מאד גאים בזה ומשקיעים בזה. האירוע האחרון שהיה לנו היה בנושא של שורדות זנות. לא הבנו עד כמה הנושא הזה מעניין כאן אנשים".

מור: "אנחנו משתדלים לראות את עצמנו כגוף עם אג'נדה חברתית. יש לנו גם אג'נדה ירוקה, בחוץ יש גינה הידרופונית ויש לנו את הגג הסולארי הכי גדול בקמפוס".

רחל: "חשוב לנו להיות בתוך השיח. לפני כמה חודשים היה באוניברסיטה אירוע של טרנסים ואז מישהו בצורה בוטה ואלימה קשקש על אחד הפוסטרים שהיו תלויים פה בספרייה. זה היה בעצם הטריגר לחשוב שהספרייה יכולה לתרום את חלקה בהצפת הנושא הזה באקדמיה וחשבנו להרים אירוע שעוסק בטרנסים באקדמיה".

היכולת להשתנות

אחד הדברים המעניינים שעולים מהשיחה עם רחל ועם מור הוא שהספרייה היא יצור חי. התהליך של הדיגיטציה לא פועל בחלל ריק, אלא הוא משפיע על החלל הפיזי של הספרייה ומעצב אותו. הספרים עוברים ממקום למקום, המדפים מתכווצים, החללים מחליפים את השימוש שלהם.

רחל: "באפריל חגגנו 50 שנה לספרייה. זה אייקון אדריכלי שקשה לתחזק. עם השנים צריך היה להכניס עוד שקעים וחיווטים שונים. אם עד לפני כמה שנים, הספרייה הייתה מקום של שקט מוחלט, אי אפשר היה להיכנס עם תיקים ואסור היה לאכול, היום אנחנו במקום אחר. אם פעם היינו צריכים להחזיק 15 עותקים של ספר מסוים, היום אין צורך בכל כך הרבה עותקים, כי המרצים מעלים את רוב חומרי הלימוד למודל. מרגע שלא היה צורך בהרבה עותקים, אפשר היה להצטמצם למדפים ספורים של השאלה מוגבלת באולם ההשאלה ולפנות את השטח של הגלריה לצורך החדש שעלה של למידה בקבוצות. אותו דבר קרה במקלט. שם היו פעם כל מכונות הצילום, והיום צריך הרבה פחות מהן. אנשים מצלמים בטלפון וגם עברנו למדפסות משולבות שיודעות לצלם. אז המקלט התפנה, ויכולנו לענות על הצורך המטורף בחללי למידה".

מור: "חוץ מזה, מאד חשוב לנו לקדם את הנושא של מדעי הרוח הדיגיטליים: מחקר של מדעי הרוח עם כלים ממדעי המחשב, שנותנים מענה זריז ויעיל שבעבר היה מצריך עבודה מדוקדקת של שנים, כמו ספרי היעץ היסודיים שחוברו על ידי חוקרים גרמניים במאה ה-19. אנחנו בתור ספרייה חושבים שיש לנו מקום מרכזי במגמה הזאת וחשוב לנו לקדם את זה אצלנו. אנחנו רוכשים את החומרים ויכולים ללמד את האנשים איך להשתמש בהם בצורה חכמה. יש ניסיון גם ברמה הלאומית לקדם מהלך כזה של הספריות האקדמיות מול ות"ת (ועדת תכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה – ג"ד)".

לעקוב אחרי הספריה באינסטגרם

לספרייה המרכזית ישדף פייסבוקמתוחזק היטב ולאחרונה נפתח גם עמודאינסטגרם, הרשת היותר פופולרית בקרב הדור החדש של הסטודנטים. אולם המדיה החברתית לא פועלת במישור עצמאי ומנותק מהחומרים הפיזיים. להיפך – המדיה החברתית היא מקום שבו נזכרים במרחב הפיזי ומהללים אותו, לא מספידים אותו.

מור: "האינסטגרם הוא כלי שמאפשר לחשוף. יש לנו כאן אוצרות בספרייה שאף אחד לא יודע עליהם, ספרים במאה שפות. יש לנו אוסף ספרים נדירים מדהים, כתבי יד בגעז, ניב עתיק של העדה האתיופית, ארכיון לתולדות העדה האתיופית, ארכיון החינוך היהודי, אוסף ספרות ילדים מתחילת המאה ה-20, אוסף של לימודים קלאסיים הכולל מקורות מהמאה ה-19, ספרים חתומים. דווקא האינסטגרם הוא מקום טוב להראות את האוצרות האלה".

איך תיראה הספרייה המרכזית כשתחגוג מאה שנה? מה יהיה בסוף התהליך של הדיגיטציה? למרחב הווירטואלי לא עומד להיות קל למחוק את העולם הפיזי, כי במידה רבה הוא שעון עליו. מה שברור הוא שזה לא חץ לכיוון אחד.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• גידולים הידרופוניים
• אנרגיה סולארית
• דיגיטל
• אוניברסיטת תל אביב
• אינסטגרם
• רשתות חברתיות
• פייסבוק
• ספריות
• תרבות רשת