ביומיום אני אמנם מבקרת קולנוע, אבל אני אוהבת לאכול, אז לא התחבטתי יותר מדי כשהוצע לי לבלות לילה במלון החדש של אסף גרניט ושותפו לקבוצת מחניודה, אורי נבון, שהחליטו לצלול לראשונה לעולם המלונאות. הם בחרו לעשות זאת בירושלים, העיר שבה פתחו את המסעדה הראשונה שלהם בפאתי השוק ב-2009, לפני שהתרחבו לעולם הגדול (אך עדיין לא לתל אביב). באותה הזדמנות יכולתי לבקר בספריה הלאומית החדשה שנפתחה במרחק הליכה, וחוץ מזה, למה לא לקפוץ לשם ל-24 שעות כאילו הכל נורמלי?

>> אתם צריכים חופשה: 10 בתי המלון הכי טובים שהופיעו לנו על המסך
>> החופש מתחיל מבפנים: מלונות הבוטיק הטובים ביותר בתל אביב

מיתולוגיה ירושלמית: מצריף למלון בוטיק

לפני מאה שנה עמד ברחוב רמב"ן פינת אבן גבירול בירושלים צריף עץ שבו אוחסנו סרטי ראינוע. ב-1929 נבנה במקומו בית מולכו. יצחק רפאל מולכו היה המוכתר של שכונת רחביה בתקופת המנדט הבריטי, ובבניין התגוררה משפחתו לצד משרדי החברה שלו להפצת סרטים. ב-1935 נוספה למבנה קומה שניה, ובקומה הראשונה נפתח קפה רחביה, שזכה למעמד מיתולוגי.

במקום נהגו להיפגש אנשי רוח ירושלמים, קציני צבא בריטים ופקידי המנדט, ונערכו בו נשפים שעוררו את חמתם של השכנים האדוקים מתנועת עזרא הסמוכה. בית הקפה נסגר בשנות החמישים של המאה שעברה, ובמקומו נפתחו בנק, ואחר כך סופרמרקט. לפני ארבע שנים המבנה ההיסטורי החל לעבור טרנספורמציה, תוך הקפדה על דרישות השימור. לקומות המקוריות נוספו שתי קומות חדשות, וקבוצת "מחניודה" בהובלת השפים אסף גרניט ואורי נבון בשיתוף עם חברת אביב שני פיתוח ובנייה הפכו אותו למלון בוטיק עם מסעדות כשרות.

הכניסה לא מבטיחה. אבל חכו

בית מולכו הוכרז כמבנה לשימור מן הסתם בשל ההיסטוריה שלו, ולא בשל ערכים ארכיטקטוניים ייחודיים – בעיר האבן לא אוהבים ייחוד. זה אומר שהמבנה החדש-ישן של המלון אינו מושך את העין במיוחד. אל הלובי הקטנטן מגיעים מהכניסה הצדדית ברחוב אבן גבירול 22 – כלומר, נכנסים למלון דרך המסעדה החלבית. החללים של שתי המסעדות בקומת הקרקע מוקפים קירות זכוכית הניבטים לרחוב, והם נעימים מאוד.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

המלון ממוקם בלב שכונת רחביה היוקרתית, שהחלה להבנות לפני מאה שנה כעיר גנים בהשראה אירופאית. במרכז השכונה ההיסטורית שוכן מתחם יד בן צבי, המשמר את המקום בו עמד בעבר צריף המגורים של הנשיא יצחק בן-צבי שלידו בבית ולירו שכן משכן נשיאי ישראל עד שנת 1971. גם המבנה ששימש כמעון ראש הממשלה הרשמי בין 1950–1974 נמצא שם.

עוד בשכונה בתי כנסת היסטוריים, בהם בית הכנסת ישורון, בית כנסת הנשיא ובית הכנסת חורב. משום שרחוב רמב"ן הפך לעורק תחבורה די מרכזי (כשמגיעים מחוץ לעיר, נוסעים משם לסינמטק ירושלים) כיום השכונה אינה פסטורלית כשהיתה. אך רחוב אלחריזי הצר והירוק, במרחק שלוש דקות הליכה מהמלון, משמר את האווירה של פעם. במלון אין חניון, ואת המכונית אפשר להשאיר (בתשלום) באחד מהחניונים העירוניים בסביבה. אם בוחרים באופציה של תחבורה ציבורית – עוברים שם שלל קווי אוטובוס. כ-15 דקות הליכה נעימה למדי יביאו אתכם למרכז העיר.

אז איך החדרים? שאלה טובה

טרם בואי קראתי שבמלון יש 22 חדרי אירוח בגודל 34-17 מ"ר, ושלוש סוויטות בגודל 100-50 מ"ר. משום שבאתי עם חברה, ביקשתי חדר עם שתי מיטות נפרדות. נאמר לי שאין דבר כזה, אבל אני יכולה לקבל חדר עם מיטה וספה שנפתחת למיטה. כשהגענו התברר שמדובר ב"Junior Suite", עם חדר שינה קטן וחדר נוסף עם ספה. זאת כבר היתה מסודרת לשינה, ולכן לא יכולנו להתרשם כיצד הוא נראה כשהספה סגורה. במצבה הפתוח הספה מילאה את כל החדר, והכל הרגיש די קטן וצפוף (למרות המראה הגדולה על הקיר שנועדה לפתוח את המרחב).

לחדר נלוותה מרפסת קטנה עם מבט לרחוב, אלא שהיה קשה לצאת אליה משום שהדלת התנגשה בכיסא שבמרפסת. לא היו שולחן כתיבה וכיסא, אך על הקירות בשני החדרים היו תלויות טלוויזיות גדולות מאוד. חברתי העידה שהספה שהפכה למיטה היתה נוחה מאוד. בארון הקטן לא היה מקום לתלות בגדים ארוכים, כמו מעיל, אך נאמר לנו שזה בטיפול.

למחרת בבוקר קיבלנו הצצה לחדרים אחרים, שנראו מזמינים יותר. הסוויטות יפהפיות, ומרוהטות ברהיטי וינטג', כולל אגרטלים צבעוניים מחומרים שונים, מכונות כתיבה ישנות וגם רדיו ישן. הרבה עץ חום משרה תחושה ביתית חמה, ולכל סוויטה אופי משלה ומרפסת גדולה ומזמינה. גם חדר זוגי רגיל היה מרווח יותר מה"Junior Suite" שקיבלנו, עם יותר מקום לתליית בגדים. על הקירות בכל החדרים תלויים תצלומי ארכיון בשחור לבן, המתעדים את החיים בירושלים של פעם. האלמנטים הבולטים ביותר בחדרי השינה הם הגב המעוצב של המיטות ומאווררי העץ הקבועים בתקרות. מערכת החשמל, לעומת זאת, היא הייטקית. רוב המנורות שקועות בתקרות, וזה משתלב יפה. אבל גם בשאר חדרי השינה אין שולחנות כתיבה – המלון אינו פונה לאנשים שמתכוונים להגיע לעבוד.

אין אמבטיה, תרקדו (במקלחת)

חדר הרחצה בחדר שבו שהינו היה קומפקטי. שני דושים מפנקים מספקים אופציות רחצה שונות (אם כי הזרם לא מאוד חזק). השמפו, הקונדישנר ותחליף הרחצה צמודים לקיר וממולאים לפי הצורך. אין אמבטיה, ואין הרבה מקום על המשטח ליד הכיור. אולי בגלל זה היתה שם רק כוס אחת, ולא שתיים כמקובל.

ברמות של מישלן

כשמדובר במלון של אסף גרניט, האוכל הוא כמובן כוח המשיכה העיקרי. במלון יש שתי מסעדות כשרות – בשרית וחלבית. חלק מהמנות בתפריט מוכרות ממסעדות אחרות של קבוצת מחניודה וחלקן פותחו עבור המסעדה במלון – מתוך החלטה עקרונית לא להשתמש בתחליפי חלב וחמאה, כדי שגם החילוניים וגם הדתיים יהיו מרוצים. לארוחת הערב בחרנו במסעדה הבשרית. הוצע לנו לשבת ליד הבר הנושק אל המטבח הפתוח ומאפשר לצפות בשפים מכינים את האוכל. זאת היתה בחירה טובה, מה גם שכאורחות המלון הוצע לנו לטעום משלל מנות, והכל היה טעים טעים. אפשר היה לשבוע ולחוש מסופקות רק ממבחר הקטנות לניגוב (פאבה תורמוס, מוחמארה פלפלים יבשים ועוד) עם שני סוגי לחמים מעולים (אחד מהם נאפה בטאבון מול עיניינו), אבל התאפקנו כדי להשאיר מקום למנות הבאות.

יש מנות המבוססות על דגים נאים, כמו "קולד ראמן", שהוא שילוב נפלא בין אטריות טונה, ביצת תה וציר קר של דאשי. טעמנו מנות צ'יפסר נהדרות, בהן סמבוסק חומוס עם טחינה חמוצה וסיגר בשר ראש דג, והתענגנו על המנות החמות שכללו שיפודי לוקוס (יקיטורי), צלעות טלה עם צ'ירשי דלעת ונתחי אנטריקוט מעולים. גם השישברק שומר היה טעים מאוד (בארוחת הבוקר הוגש לשולחן שומר מקורמל טעים להפליא – מרתק מה שאפשר לעשות עם הצמח הזה). המסעדה הבשרית עומדת יפה גם באתגר של מנות אחרונות כשרות, שבחלקן משולב המרכיב המפתיע של שמן זית. מוס שוקולד עם שמן זית התגלה כהברקה, וטארט שמן זית הוא תערובת מפתיעה של טעמים שמתנגשים בפה לכדי שלמות.

למחרת בבוקר אכלנו במסעדה החלבית, שהיתה מלאה בסועדים חילוניים ודתיים גם יחד, וכולם נראו מרוצים. בחרנו ב"בוקר רחביה" שכללה (לצד פריטטה תפוחי אדמה וסלט ירקות משובח) לחמים ומטבלים נפלאים. השתגעתי על מה שנקרא חרוסת זעתר עם חמאה, ועל מחית שקדים ושום בסגנון סקורדיליה יוונית. השלים את החוויה בריוש ממולא קרם פטיסייר שכמותו לא טעמתי מעולם. המסעדה החלבית פתוחה גם לארוחות צהריים וערב. בשלב זה המסעדה הבשרית פתוחה רק בערבים, אך בעתיד היא אמורה לפעול גם בצהריים.

אוקיי, אבל מה יש לעשות פה?

הבר היפה בקומה מינוס אחד נועד לאירועים פרטיים (בעיקר במהלך היום) וגם לאורחי המלון (יש כניסה נפרדת מהרחוב). הבר מעוצב גם הוא מעוצב בסגנון וינטג', עם ספה גדולה מאוד בצבע חמרה, פסנתר חום, ארון זכוכית מלא בבקבוקי יין, ציורי דיוקנאות של נשים יפות, ושטיח פרסי על הרצפה. בר נוסף ייפתח על הגג, כשיושגו האישורים הנדרשים. במלון אין בריכה אך בעתיד אמור להיפתח בו ספא. בשלב זה המלון משמש בעיקר כנקודת מוצא נוחה לטיולים באזור. פרט לסמטאות היפות של רחביה, במרחק של עד 25 דקות הליכה נוחה נמצאים הגן הבוטני האוניברסיטאי (בכניסה לגן יש חנות מתנות ייחודית ויפהפייה), מוזאון ישראל, הספרייה הלאומית החדשה, וגם הכנסת, כך שאפשר לצאת להפגין ולחזור לארוחה טובה.

מדד הפרטים הקטנים

המגבות עבות ורכות במיוחד – מעולם עד כה לא פגשתי כאלה מגבות מפנקות, אפילו לא במלונות יוקרתיים ביפן שבה ביקרתי לאחרונה. נעלי הבית גם הן כאלה. המצעים נעימים למגע והמיטות, כאמור, נוחות. במיני בר הוצעו עוגיות מלוחות וסוכריות לקריץ שחורות. ויש גם מכונת אספרסו.

בשורה התחתונה

אם אתן לא יכולות להרשות לעצמכן סוויטה, החדרים עצמם נעימים אך אינם מספקים חוויה ייחודית דיה. העיקר הוא המסעדות המצוינות, ואליהן אפשר להגיע גם בלי להיות אורחת במלון. המחירים, נכון לעכשיו, הם החל מ-1,500 ש"ח לזוג בחדר רגיל, כולל לינה וארוחת בוקר; והחל מ-5,400 ש"ח ללילה בסוויטה.
>> פורסם לראשונה במגזין "את"

• בתי מלון
• אסף גרניט
• ירושלים
• תיירות

עוד לפני ההגעה לחדר, ממש בדקות הראשונות שלי ב"דה ג'ורג'", פגשתי במעלית קולגה, איש תקשורת בשנות ה-30 לחייו. כששאלתי מה מעשיו במלון היוקרתי הוא סיפר שבדיוק סיים פגישת עבודה וכעת הוא בדרכו לאימון כושר. "יש לי כאן את כל מה שאני צריך. אני מגיע בבוקר לפגישות עבודה, אוכל משהו ומתאמן, ואם יש הופעה מעניינת אני אחזור בערב. יותר זול לי לעשות ממברשיפ במקום לשלם בנפרד על ווי-וורק ומכון כושר, אבל מה שבאמת שווה כאן זה הנטוורקינג", הוא אמר וסימן בזווית העין לשולחן שבו ישב אייל ברקוביץ'. "כולם – אבל כולם – נמצאים כאן. זה פרייסלס".

>> ההרפתקה הבאה של מושיק רוט: משני כוכבי מישלן לקרחנה ים תיכונית

כפי שמתברר די מהר, דה ג'ורג' הוא לא מלון רגיל. רשמית הוא מוגדר כ"מרחב אירוח" המשתרע על פני 14 קומות במגדל אלפא, שבמתחם יצחק שדה המשתפץ בתל אביב. זהו הפרויקט הראשון של אלקו הוספיטליטי, חברת בת של אלקו (אלקטרה ועוד), שמוביל מיכאל חי, שותף מנהל, שיזם את ההקמה.

הקונספט כולל לא פחות משבע "חוויות אורבניות" תחת קורת גג אחת – 170 חדרים (מתוכם 40 סוויטות לשהייה ממושכת); ATELIER – חלל עבודה מרווח ומעוצב; ארבעה חדרי ישיבות מאובזרים לפגישות והשקות; ארבע חוויות קולינריות שנרחיב עליהן בהמשך; אולם ג'ז והופעות שבכל ערב קורה בו משהו וקומת ספא וולנס עם חדר כושר ופילאטיס מבית BOOST – הסטודיו של רוני דואני וחן מונצ'ז, בר בריאות, סאונה רטובה ויבשה, ספא ומרפסת לשיעורי יוגה. מעבר לדלת באותה קומה נמצאת בריכת שחייה יפהפייה שתיפתח בקרוב וסביבה מיטות שיזוף, קבאנות מפנקות ובר בריכה. כל החוויות זמינות לאורחי המלון למשך שהותם ולחברי מועדון והן מפורטות באפליקציה.

כמה סטייל: ביתי, נוסטלגי, אמנותי

על העיצוב המופתי בדה ג'ורג' חתום לזארו רוזה ויולן, מעצב על מספרד, שטביעת האצבע הייחודית לו ניכרת בכל פינה. הצבעוניות החמה ובחירת החומרים – בעיקר קרמיקה – משרה תחושת ביתית־נוסטלגית שרלוונטית עוד יותר אחרי השבעה באוקטובר, ומייצרת רקע לאוסף יוצא דופן של אמנות ישראלית. בשיתוף עם גלריה גורדון נאצרו, הוזמנו, הובאו ונתלו יותר מאלף עבודות של אמנים ישראלים, שחלקן נוצרו במיוחד עבור המלון. במבואה בולטות עבודות של האמן אוהד מרומי המוקדשות ליוצרת כתב התנועה נועה אשכול, שילוב מעניין בין טקסטורת בטון וקווים עגולים וזורמים.

עבודה של האמן KNOW HOPE שמורכבת משברים מיטיבה לתאר את הסנטימנט הציבורי, על אף שנוצרה לפני פרוץ המלחמה. קיר גדול הגובל בגרם מדרגות מוקדש לעבודת אמנות מאריחי קרמיקה, שיצר לזארו בהשראת עבודה של האמן אלעזר הלבני מקיבוץ רמת יוחנן. אותה השראה מקומית חוזרת על עצמה בקרקעית הבריכה, המחופה אריחי קרמיקה שלזארו צייר, ובעבודת אמנות ממתכת התלויה מעל מזנון ארוחת הבוקר ומתארת חדר אוכל בקיבוץ. ההתייחסות האמנותית לתל אביב בשנות ה-70 ולקיבוצים בשנות ה-50 מעניקה לדה ג'ורג' שייכות ואופי ישראלי גאה – ויש במה להתגאות.

כמה סטייל: יש גם אולם הופעות

מוזיקה זוכה למקום נכבד מעצם היותה אמנות בפני עצמה. הג'ז הול, אולם הופעות יפהפה, מארח בכל ערב הופעה חיה או די.ג'יי. בחודש מרץ שהוקדש לנשים הופיעו מרינה מקסימיליאן, קרן אן, ריף כהן ועלמה גוב, לצד הרצאות ותכנים שאינם מוזיקליים, אך מניבים ערך מוסף לאורחים.

כמה סטייל: כל סוויטה צריכה מטבח נסתר

בחדרים ובסוויטות: ריהוט בקווים נקיים ומעוגלים המתכתבים עם הסבנטיז, פריטי אמנות שימושית בסגנון נוסטלגי, חומרים טבעיים וצבעוניות שנועדה להשרות רוגע. לנו הוקצתה סוויטה המיועדת לשהות בינונית ארוכה ועל כן היא כוללת מטבח נסתר ומאובזר עם כלי בישול והגשה ואפילו קולט אדים. מכיוון שלא הגענו כדי לבשל, הגפנו את הדלת המתקפלת והתרכזנו בכל היתר: סלון נעים ובו פינת ישיבה מפנקת ופינת אוכל, מרפסת מאובזרת בפינת ישיבה קטנה וחדר שינה עם מיטה רכה ורחבת ידיים, עטוית סדינים צחורים ושפע כריות.

עם כל הכבוד לנוסטלגיה, מערכות ההפעלה מודרניות למשעי – טלוויזיות חכמה בסלון ובחדר השינה ומערכת סאונד מתוצרת מארשל, שמתממשקת עם הטלפון הנייד. בחדר הרחצה אהבנו הכול: את המקלחת המרווחת והמגבות הרכות, את זרם המים החמים ואת האפשרות לבחור בין תאורה פונקציונלית לרומנטית־אינטימית.

כמה סטייל: ברק אהרוני עושה את זה אלגנטי

לא פחות מארבע חוויות קולינריות מסעירות ומסקרנות יש בדה ג'ורג', ובשלב זה רק אחת מהן פועלת – לופט, מסעדת אול דיי דיינינג המשנה את אופיה במהלך היום. הבוקר בלופט נפתח במזנון עשיר ואלגנטי עם סלטים רעננים וממרחים, דגים כבושים ולחמים, פירות ופינת בריאות עם דגני בוקר ובעיקר הגבינות הנפלאות של משק עפאים, שיימכרו במעדנייה שתיפתח בקרוב בחזית המלון. בשישי ובשבת מתווסף לארוחת הבוקר תפריט מנות חמות שגם עליו – כמו על כל הקולינריה בדה ג'ורג' – חתום שף ברק אהרוני (לשעבר מסעדת אלנה). בורקס מים לוהט במילוי תרד וגבינות אפוי בכלי חרס וסינייה ירוקה עם מנגולד ותרד טורקי, יוגורט וביצי חופש. כל אלה מפתים לחזור לחדר לשנ"צ או להתנמנם על ספה רכה מול יצירת אמנות.

בשעות הערב האורות מתעמעמים והמנות לובשות אופי של ביסטרו שף: המבורגר מוקפד ופיצות פריכות ולוהטות, פסטה בעבודת יד ודגים ומנה אחת נפלאה של חצי תרנגולת צלויה בתערובת פלפלים ולימון כבוש. אם זה מה שאהרוני עושה בקז'ואל, מסקרן לראות מה יעשה במסעדת השף "פרדס" שתיפתח גם כן בקרוב לקהל הרחב. בר הבריכה "דק בר" צפוי להיפתח בשבועות הקרובים והוא יציע תפריט מזין, טרי ובריא לנשנוש כשהרגליים במים.

כמה סטייל: אלוהי הפרטים הקטנים

תשומת הלב המוקדשת בדה ג'ורג' לדברים הקטנים מרשימה ומעידה על גישה רצינית. נראה שמישהו בחר בקפידה את הספרים שפזורים בכל פינה, את קנקן המים שבחדר, שיצרה אמנית הקרמיקה קרן טיבי ואת מוצרי הטואלטיקה מבית בולגרי. אחת הסוויטות מוקדשת כולה לבית האופנה דיור, כולל טואלטיקה כמובן. אפילו הכפכפים, וואן סייז מבאס ברוב המלונות, הם כאן כפכפי גומי כתומים ממותגים וחמודים במידות שמתאימות לגבר ולאשה. מדי הצוות עוצבו על ידי מותג האופנה הישראלית אונ'נאנוקו, שיתארח בחנות שתיפתח בלובי. יש כל כך הרבה פרטים קטנים להתעכב עליהם והעין אינה שבעה.

אם בכל זאת תרצו משום מה לצאת מהמלון, כל קסמי תל אביב במרחק הליכה סביר – היכל התרבות והבימה, שדרות רוטשילד ושינקין ושלל אטרקציות, ברים ומסעדות. הרכבת הקלה, שתחנה שלה ממוקמת ממש מול המלון, לקחה אותנו בכמה דקות נסיעה מהנה ליפו ולים. כשיושלמו עבודות הקמת הפארק שמתחת למלון, אפילו קצת טבע עירוני יהיה במרחק הושטת יד.

בשורה התחתונה: כמה סטייל

מקום שמקיים את ההבטחות ואת הבאזז שנקשר בשמו, לומד מנסיונם של אחרים ומיישם במלוא ההקפדה. דה ג'ורג' הוא חד משמעית המקום הנכון לראות ולהיראות בו ולקשור קשרי עסקים, ועם זאת הוא אינו קר ומתנשא. מותר להגיע בג'ינס או בגדי ספורט כאחד הממברים, ובזכות שפע החוויות שבאפליקציה תמיד יש מה לעשות, לראות ולטעום. מושלם.

מחירים:מ-1,050 ש"ח לחדר זוגי (מ-1,332 ש"ח כולל ארוחת בוקר), סוויטות מ-1,909 ש"ח ללילה – מחירי הרצה שכדאי לתפוס לפני הקיץ. מחיר חברות 850 ש"ח לחודש + 700 ש"ח דמי הרשמה.להזמנות ופרטים נוספים
>> שרון בן-דוד הייתה אורחת במלון "דה ג'ורג'".פורסם לראשונה במגזין את

• אוכלים שותים
• תיירות
• הבועה
• בתי מלון
• מלון בוטיק

"שמעי, פתחתי מלון", ציין כבדרך אגב אמיר גליק באחת מהפגישות הרנדומליות שלנו בקפה בפלורנטין. "וואו, אתה לא נח לרגע", סיננתי לעצמי (בקול? לא בטוח). את גליק, הבעלים של סטודיו נעים, אני מכירה בטח לפחות 15 שנה. עוד כשקנה את הסטודיו הראשון בפלורנטין, ברחוב סלמה בבניין שהוא כבר מזמן ז"ל, בימים שבהם עוד היה לי זמן וכוחות לתרגל יוגה כמעט כל יום (מתישהו אחזור, אני מבטיחה). בשנים שעברו מאז הוא הספיק להפוך את הסטודיו הקטן לרשת בת 14 סניפים ברחבי הארץ, והיד תמיד נטויה.

"אולי תבואי מתישהו?", הוא שאל. "אולי. אני צריכה לבדוק מתי יש לי זמן", עניתי. לקח לי זמן. אבל בסוף באתי. ועוד ברכבת. לכרמיאל. כשמישהי שהפסיקה לנהוג (בהתחלה מטעמי נוחות, אח"כ מטעמים אידיאולוגיים), זה נדיר שיש מקומות שאינן עיר שאפשר להגיע אליהן בתחבורה ציבורית. Slowness בקיבוץ מורן הוא אחד מאלה. אז נכון, צריך מונית מכרמיאל אבל היי, לפחות יש מוניות וגם זה עניין נדיר כשלעצמו. ונכון, כל זה לא תקף כשמדובר בסופי שבוע. אבל זו כבר בעיה הרבה יותר גדולה ולא לשם כך התכנסנו.

"אז מה אני עושה כשאני מגיעה, פשוט הולכת לקבלה?", סימסתי לגליק מהרכבת. "אין קבלה. תקבלי הוראות מדויקות לווטסאפ ואת הולכת ישר לחדר", הוא ענה. כבר אהבתי. להגיע למקום ללא צורך באינטראקציה עם אף בן אנוש? כן, בבקשה. אחרי כמה שעות במקום הבנתי שאפשר, אם רוצים, לנהל המון אינטראקציות.

יש בית קפה ומסעדה שפעיל לאורך כל היום (כן, טחנתי לכם את הווי-פיי במשך יומיים. ככה זה כשאי אפשר לגמרי להתנתק מהעבודה); יש בריכה קטנה ויפהפיה; יש שיעורי יוגה ותנועה בבוקר ובערב; יש טיפולים והוט טאב ויש חדר יצירה-אמנות שכולל פסיליטיז שהרבה אמנים היו שמחים שהיו להם בסטודיו. ובעיקר יש הרבה שקט – כלומר, אפשר לעשות שום דבר מהנ"ל, ועדיין להרגיש את ההאטה. ועל כן, כמובן, שמו של המקום והמטרה שאותה הוא מקדש.

השקט וההאטה האלו מתאפשרים גם הודות לעובדה שמדובר בבית אירוח ללא ילדים, כי מה לעשות, יש מקומות שבהם זה פשוט לא מתאים, מי כמונו יודע. מדי פעם (באוגוסט האחרון, למשל), יש כמה ימים שפותחים גם לילדים בני 12 ומעלה כי חופש וכולנו יודעים מה זה אומר. אבל בגדול, כמו שכבר הצהרתי מניסיון עבר: הטיפ הכי חשוב בחופשה עם ילדים הוא צאו לחופשה ללא ילדים.

את Slowness פתחו בינואר האחרון שלושה שותפים: אלי שקד, במקצועו הרשמי יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים; דיוויד פרץ, במקצועו הרשמי מעצב שיער, ולשעבר הבעלים של pure 6a – חברת הפקות ופרסומות; ואמיר גליק – שעליו כבר סיפרנו. אל השלושה חברה חגית ורנר, בת זוגו של שקד, אדריכלית ואוצרת (שאמונה בין השאר על גלריית הווידאו-סאונד Room25 על הגג של הרצל 16), שהיתה אמונה על הפן העיצובי במקום. לכל אלה יש עוד שותף אחד משמעותי ולא בהכרח צפוי: קיבוץ מורן. הקיבוץ עצמו, ששוכן בבקעת בית הכרם בין הגליל העליון לתחתון, הוא שותף עסקי לכל דבר ועניין.

בשמונה חודשים שבהם הוא פועל הפך סלואונס, בלי יחסי ציבור ובלי משרד פרסום, למקום עלייה לרגל לתל אביבים בעיקר, אלה שמחפשים הפסקה מהחיים המאוד-אינטנסיביים שכולנו מכירים, מהעבודה הבלתי נגמרת, מהילדים, וכן, גם מההפגנות בקפלן. אבל הכל התחיל הרבה לפני, כששקד ופרץ התחילו לגלגל ביניהם רעיון משונה לפתוח מקום משלהם. "דיוויד ואני מכירים כבר 15 שנה", מספר שקד, "היינו מדברים הרבה על כל מיני מסעות אישיים שכל אחד מאיתנו עבר, ותמיד ידענו שיום אחד נדע איך לחבר את הכל".

במהלך שנות הקורונה עבר פרץ עם משפחתו ליישוב מכמנים בגליל "ואז החברים מתל אביב התחילו לעלות לרגל", הוא מספר. כששקד ראה בפייסבוק שפרץ פתח שני צימרים ביישוב הצפוני, הוא הבין שזה הזמן לחיבור. הוא הציע לו את הרעיון לפתוח מקום משותף ויחד התחילו לחרוש את צפון הארץ בחיפוש אחרי הלוקיישן המדויק. "הגענו לקיבוץ מורן די במקרה", מספר פרץ. "למרות שהוא נמצא 10 דקות מהבית שלי, לא היה לי מושג שהמקום קיים. כבר היינו בתהליך של משא ומתן במקומות נוספים, אבל מיד היה קליק טוב עם הקיבוץ".

"הבנו שיש במקום בית הארחה", מוסיף שקד. "שלחתי ווטסאפ למנכ"לית הקיבוץ נעמה לוי, ועוד באותו היום הגענו להיפגש איתה. עשינו סיבוב ומיד מצאנו את עצמנו בדיאלוג עם הקיבוץ, שהחליט שהוא נכנס כשותף. לא רצינו לבוא כיזמים התל אביבים שבאים ואומרים מה לעשות, כי אנחנו בעצמנו לא באמת יודעים. אנחנו הצענו את הרעיון לקהילה, והצעירים של הקיבוץ בהתחלה בכלל הצביעו נגד. אבל מרגע שפתחנו אנחנו כבר החברים הכי טובים של כולם. הם עובדים איתנו ומשתפים איתנו פעולה בכל דבר".

את החיבור עם גליק יצרו שקד ופרץ כשחיפשו איך להכניס את תחום היוגה והתנועה למקום. "נפגשנו עם כל מיני סטודיואים", מספר שקד, "ביניהם גם עם אמיר. גם הוא הבין די מהר שזה מעניין אותו מעבר לאספקט של לספק את שירותי היוגה, ונכנס איתנו כשותף".

מרגע זה נכנסו השלושה, יחד עם הקיבוץ, לשיפוץ אינטנסיבי שארך 5 חודשים בלבד, בבית ההארחה הקיים של הקיבוץ. "החדרים היו חדרי אסבסט, בלי חלונות ועם צנרת לא מתפקדת", מספר פרץ. "עבדנו באופן מאוד אינטנסיבי בשטח עם 30-40 איש, ותקתקנו הכל בחמישה חודשים".

המקום, שמוגדר כ"בית אירוח בהשראת בתי המרגוע של פעם", כולל 30 חדרים – 26 סטנדרטיים ועוד 4 סוויטות. הם ממוקמים במבנים קטנים, בין שבילים שמתערבים בצורה מינימליסטית בטבע שמסביב, ובכניסה לכל אחד מהם חצר קטנה עם צמחי תבלין שנשתלו במיוחד. גם בתוך החדרים עצמם מינמליזם הוא שם המשחק: צבעים עדינים ובהירים, רצפת עץ, בדים טבעיים ובעיקר המון אור מבחוץ שנכנס מהחלונות הגדולים.

"באנו לקיבוץ, לא רצינו להביא משהו זר לגמרי, אבל כן להשתמש באסתטיקה שלנו מהעיר", מספרת חגית ורנר על תהליך עיצוב המקום. "משהו שיאפשר להתחבר לטבע אבל גם שיבטא את האופי שלנו. כשהלכנו לבחור צבעים לקירות הסברתי שאני מחפשת צבע שיחבק אותי. פלטת צבעים שתאפשר לחושים להירגע וחומרים טבעיים שהם בעיקר כאלה שהסביבה מציעה לנו. כשאנשים נכנסים לחדר ומוציאים את החפצים והבגדים שלהם זה כבר מספיק כדי ליצור בלאגן ויזואלי, אז ניסינו שכל השאר יהיה כמה שיותר שקט".

תהליך העיצוב והתכנון לווה בלא מעט התלבטויות והתחבטויות, בשאלות כמו האם לשים טלוויזיה בחדרים (אין בהם טלוויזיה), איך לפתור את עניין גב המיטה והאם צריך בחדר מכונת קפה (אין. אבל במסעדה ובית הקפה יש קפה מעולה של אלג'יר). גם העיצוב של האזורים המשותפים הוא כזה שהוקדש לו הרבה מחשבה: "ריצפנו מחדש את כל השבילים ושתלנו גינות תבלין ליד כל חדר. את הפרגולות שמחוץ לחדרים צבענו מחום קק"ל לחום טבעי שדומה יותר לגזעי העצים. המדשאה המרכזית היתה מוקפת בשיח גבוה שיצר גדר שאותה הורדנו, פתחנו את כל הפתחים שאפשר לפתוח כדי לאוורר, ליצור זרימה וקשר בין הפנים לחוץ מתוך נקודת מוצא שלפיה היופי כבר קיים. בנינו רצפות דק במקומות שחשבנו שנעים יהיה לשבת בהם בתוך החורש, ככה שגם כשהמקום מלא – אפשר להרגיש בו המון ספייס".

העיצוב משלב בין ישן לחדש, מה שבולט בעיקר במסעדה/בית הקפה שעל תפריטה אמון השף ניתאי יהלום – בן קיבוץ מורן עם רזומה במסעדות שף כמו למשל אלה של אייל שני. אם תמצמצו לרגע תוכלו בהחלט לחשוב שאתם יושבים בקפה חדש בשוק הפשפשים, נגיד, עם מוזיקה באווירת צ'יל והמון מוצרים מקומיים שאפשר לרכוש – מממרחים, דרך כלי קרמיקה ועד קרמים על בסיס צמחים. כולם, כמובן, בייצור מקומי.

בהיותה של ורנר אוצרת גם אמנות היא עניין נוכח במקום – בין אם בבית הקפה ובין אם בחדרים עצמם, שמתהדרים בעבודות של אמנים כמו ליהי תורג'מן, שחר אפק, איציק מור, יואב הירש ורותי דה פריס. גם במקרה הזה, מדובר בעבודות מינמילסטיות, קטנות ממדים באופן יחסי, שלא משתלטות בשום צורה על המרחב אלא רק מאירות בו נקודות ספציפיות.

והתפריט, מה איתו? ובכן, גם במקרה הזה המינימליזם הוא שם המשחק: בתפריט הבראנץ' שזמין לאורך כל היום כ-12 מנות כמו ביצת עין על לחם קלוי, עגבניות שרי צלויות, בזיליקום ושבבי פיקורינו; פנקייק בננה וכוסמת; פלמידה כבושה עם סלט תפוחי אדמה וביצה רכה ועוד. בתפריט הערב המשתנה כ-10 מנות מתחלפות ושני קינוחים, ביניהן טרטר וסשימי פלמידה לבנה; פולנטה מתירס טרי וגבינת פיקורינו; ניקוי ריקוטה עם שעועית ירוקה וקייל; וברבוניה בחמאה חומה, קצף עגבניות וסלט ערבי קצוץ. הכל טרי, הכל מוכן במקום, הכל פשוט וטעים. המסעדה ובית הקפה פתוחים גם לקהל הרחב שאינו אורחי המלון, מה שהפך את הלוקיישן לכזה שגם החיה מעט את האזור המנומנם.

לעניין החייאת האזור מצטרפים גם אירועים, הופעות וסדנאות משתנות (יש לכם.ן משהו להציע? הם הכי זורמים), אירוח של מורים ומורות ליוגה ופילאטיס והשמיים הם הגבול. "אף אחד מאיתנו לא רואה את עצמו כמלונאי", מסכם שקד. "זה הבית שלנו, הסטנדרט שלנו. בהתחלה הייתי רגיש מאוד לפידבקים, מתוך המקום שהגעתי ממנו חיפשתי כל הזמן לכבות את השריפה, אבל עם הזמן הבנתי שבאמת אין הרבה מה לכבות. והבנתי גם שלפעמים צריך להסביר את עצמך ביותר ממילה אחת".

ולסיום – עניין חשוב – המחירים: "המקום לא זול, אבל הוא גם לא יקר", אומר שקד (מחיר חדר ללילה לזוג נע בין 760-1,300 שקלים). "אבל מקבלים פה משהו אחר בחוויה, בתוכן, בתשומת לב. משהו שעומד בפני עצמו ולא ביחס למקומות אחרים".

Slowness, קיבוץ מורן.לפרטים והזמנות. *הכותבת היתה אורחת המקום*

• תיירות
• חופשה
• חופש
• הגליל
• קיבוצים
• קיבוץ
• בתי מלון
• מסעדות
• מסעדות בצפון

בזמן שאנחנו בישראל עסוקים בהפגנות נגד השלטון, התארגן לו אי שם באוקיינוס ההודי, בין מדגסקר להודו, פסטיבל קיטסרפינג – צורת גלישה בה נעזרים במצנח המחובר ברתמה ומשתמשים אך ורק בכוח הרוח כדי לנוע, לקפוץ ולבצע פעלולים עוצרי נשימה. אלוף העולם לשעבר בקיטסרפינג, אנטואן אוריול, ארגן פסטיבל שלם שכל מטרתו היא לחבר בין אנשים סביב הספורט. לצורך העניין הוא גייס פאנל שופטים חובק עולם שכולל את הגולש ויקטור הייז הצרפתי, את סופיאן חמייני ממרוקו, ואפילו נציג ישראלי – חי כץ, שזכה במקומות שניים ושלישיים בתחרויות הארציות כולל פרס הטריק הטוב ביותר של התחרות.

במהלך הביקור שלי בפסטיבל, באירוח של חברת C Resorts, הרגשתי עד כמה הדגש על שילוב אנשים שונים מתרבויות שונות היה חשוב לאוריול. בשיחה שניהלתי איתו הוא הסביר לי גם למה: "מה שאני אוהב בחיים זה את המגוון, לפגוש אנשים שיכולים לעורר בי השראה ודרך תרבויות שונות אתה יכול לפגוש אנשים מדהימים. לדוגמה, סופיאן מגיע ממרוקו ויש לו רוח אחרת כי הוא מהמדבר, ואני חושב שאם אתה מביא המון אנרגיות שונות ביחד אז יש שילוב ויוצאת מזה אנרגיה חדשה וזה מה שאני אוהב כל כך בפסטיבל".

מאוריציוס היא היעד הכי מתאים לזה, כי אחרי הכל האי, עצמו מכיל המון תרבויות שונות. במאוריציוס קיימות חמש דתות שונות,וכולם שם חיים אחד עם השני בלי המון בעיות. מעורר קנאה. אפילו האוכל שם מושפע ממטבחים השייכים למדינות ששלטו במאוריציוס לפני עצמאותה, ותחושת האחדות בפסטיבל רק התפתחה ככה. הפסטיבל, שעד שנה שעברה התקיים בדרום, עבר למשכנו החדש במלון C Mauritius תחת המיתוג CKite Festival, שם גם אני התארחתי.

המלון ממוקם במזרח האי, ולמרות שהים רגוע ואין גלים, הרוחות סוערות – וזה כל מה שהגולשים צריכים.המוטו הוא "תגיע כאורח, תעזוב כחבר" ומהרגע הראשון זאת הייתה התחושה, אפילו בהופעות ובאירועים המיוחדים הנוכחות שלהם הורגשה, במובן הטוב ביותר. המלון ששייך לקבוצה המאוריטנית קונסטנס – הוא גדול מאד, אבל גם נעים ונותן תחושה מאד צעירה. המלונות האחרים של אותה קבוצה הם מלונות פאר יוקרתיים, כך שהמלון הזה מרגיש כמו ריזורט מאד משודרג, והרושם שהתקבל אצלי הוא שהעובדים ממש אוהבים ומעריכים את מקום העבודה שלהם, במיוחד לאחר הנזק שספגו בעקבות הקורונה, והאהבה שלהם למקום משפיעה לטובה על חוויית השירות.

הייחוד בפסטיבל הוא לא הדגש על הגולשים המקצועיים – הם רק יושבים בפאנל השופטים – אלא החובבים שמתחרים ביניהם. עם זאת הם נתנו כמה גלישות הדגמה, כולל סשן אחד שמתחיל במלון ומגיע לנקודה צפונית יותר באי, שם חיכינו וקיבלנו את פניהם. זכיתי לראות את חי כץ מוריד את הגלשן מרגליו בזמן שהוא באוויר, ואז רץ יחף על המים, וממשיך לגלוש כאילו לא מדובר בנס שהיה שמור רק לישו. אנטואן אוריול גם הראה את יכולותיו, אך היה לו מאד חשוב לתת את המקום הראוי לגולשים החובבים שהתחרו אחר כך ביניהם בתחרות הפעלולים של הפסטיבל. התחרות הראשונה הייתה הרשמית ולאחר מכן הייתה תחרות שהתנהלה כמעין "במה פתוחה" שבה כל אחד יכול להשתתף, ודווקא שם הייתה ההפתעה הגדולה כאשר נער בן 15 בשם אוסקר – שהיה בפסטיבל לפני שנה ונחשב רק למתחיל – הפיל לכולם את הלסת עם התרגילים המרשימים שעשה.

יותר מהזוכה הצעיר, הפתיעה אותי חוסר ההכרה של משרד התרבות והספורט בצמד הישראלים שהופיעו: הגולש חי כץ והמוזיקאית ירדן סקסופון, כל אחד מהם מרשים בתחומו. לאחר כל ארוחת ערב הייתה הופעה במלון, אך הטובה ביותר בהחלט היתה ירדן. בדרך כלל אני לא מהרוקדים, אבל בהופעה הזאת לא היה אחד שלא רקד. ברגע השיא של המופע חצי מהאנשים בקהל עלו לבמה כדי להרים את ירדן ולעשות לה קראודסרפינג, ככה שכץ לא יהיה הגולש הישראלי היחיד.

שני הישראלים האלה לא קיבלו אף הכרה ממשרד התרבות והספורט, שאפילו לא טרח ליצור איתם קשר. מארגני הפסטיבל איתרו אותם נטו בזכות המוניטין והכישרון שלהם, אבל איפה התמיכה? איפה השיווק של ספורטאים ומוזיקאים ישראלים שמייצגים את ישראל ברחבי העולם? בדיוק בשביל זה יש את משרד התרבות והספורט, שאמור לדאוג לשניהם. למזלנו, חוסר ההכרה של ממשלת ישראל לא מנע מהם לתת הופעות מרשימות ומלאות רגעים מרגשים, בין אם זה לראות את חי כץ קופץ מעל סירת המנוע הקטנה שהייתי עליה ועושה סלטה באוויר ובין אם מדובר בהופעה המחשמלת של ירדן סקסופון בערב השני של הפסטיבל.

כעת זאת לא עונת התיירות במאוריציוס, עכשיו מזג האוויר חורפי, והקיץ יתחיל רק בספטמבר, אבל נדמה שמלון C Mauritius ואנטואן אוריול מצאו דרך להשתמש ברוחות החורפיות של האי, בדיוק כפי שהגולשים משתמשים ברוח כדי להתהפך באוויר ולסלול את דרכם במים. הפסטיבל עצמו יכול להיות גן עדן לגולשים הישראליים שמעוניינים להתחרות, אך גם אנשים שאינם גולשים יכולים להנות מהאדרנלין ואפילו להתנסות בגלישת רוח, כפי שאני ניסיתי. אמנם עפתי מאה מטר קדימה באוויר בחוסר שליטה, אבל הבנתי גם כמה הספורט הזה הוא מורכב, מעניין ומרגש. בשיחתנו אמר לי אנטואן, "אני אומר שקיטסרפינג הוא ספורט שמתקשר עם כל האלמנטים של הטבע: יש מן הסתם את האוויר, יש את האדמה כי אתה מתחיל מהאדמה וחוזר לאדמה, יש את המים של הים, ויש את האש שבוערת בך כשאתה מלא באדרנלין". כך בדיוק הרגשתי לאורך כל הפסטיבל.
הכותב היה אורח של קבוצת קונסטנס (Constance)

• תיירות
• חופשה בחו"ל
• טיולים
• חו"ל
• ישראלים בחו"ל

בחודשים האחרונים עולה פולין על סדר היום המקומי בעיקר בנושא אחד. כן, זה שקשור ליריב לוין. היה גם איזה אינסידנט דיפלומטי עם נועה קירל שמחזיר אותנו לרפרנס המקובל שיש למדינה הזו בארץ, שהוא כמובן, נו, האירוע הזה. שואה. אבל חמישה ימים במדינה שלחלקנו הבלתי מבוטל יש בה שורשים עמוקים עשו עבודה שאף כתבה בטלוויזיה או בעיתון לא יוכלו לעשות, ואולי אני מייתרת פה את אותה הפעולה שאני עושה בדיוק ברגעים אלה, אבל להעלות את כולכם על מטוס אני (עדיין) לא יכולה.

המסע שלנו החל בלובלין. ואני אומרת מסע, לא כי מדובר במסע לפולין שעשיתי בכיתה י"א (וגם לא בלהקה של יובל מנדלסון). מסע כי בחמישה ימים הספקנו לראות מה שאדם ממוצע מספיק בחודש, כי בכל זאת – היתה לנו משימה. אבל בניגוד לכמה נסיעות מהסוג הזה שכבר נכחתי בהן בעבר וכללו לא מעט תחנות מיותרות בלו"ז – הפעם כמעט ולא היו כאלה. כל מקום חדש שהגענו אליו (והיו, כאמור, המון כאלה), היה פוקח עיניים מכיוון אחר.

ללובלין מגיעים ישראלים לרוב כי היא קרובה לאחת מהאטרקציות הפופולריות במדינה – מחנה הריכוז מיידאנק. אבל היא גם מרוחקת רק כשעה וחצי נסיעה מוורשה (שתכף אגיע גם אליה) והיא גם דסטניישן שעומד בפני עצמו כיעד תיירותי ותרבותי לכל דבר. הסיבה המרכזית שנסענו דווקא בטיימינג הנוכחי היה Night Of Culture, אירוע שמתקיים אחת לשנה בשבת הראשונה של חודש יוני. המתכונת היא כזו שמזכירה קצת את הלילה הלבן התל אביבי או את אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות" (רק עם קצת יותר תקציב): העיר מתמלאת במיצבי אמנות במרחב הציבורי (פה ושם יש גם איזה מיצג, תרגעו), המסעדות והברים עובדים שעות נוספות, במות זמניות קטנות של מוזיקה ומחול צצות בכיכרות המרכזיים, ובעיקר – המוני אנשים ברחובות. המונים. תחשבו קפלן במוצ"ש בחודשי המחאה הראשונים, רק ביותר.

הכל חינמי, כמובן, וגם אם חשקה נפשכם באיזו בירה או קוקטייל – לא תצטרכו להיפרד מכליה. לובלין היא עיר זולה במיוחד (מחיר ממוצע לאפרול שפריץ הוא 25 זלוטי, שכמעט מקביל לשקל, אפילו נמוך ממנו קצת). שזה בערך חצי מחיר מבר ממוצע בתל אביב. גם האוכל זול, והוא נמצא בכל מקום בשפע. הרחובות הראשיים של העיר, גם כשאין אירועים מיוחדים, הומים מסעדות חמודות, בתי קפה וברים, כמו בבירות אירופאיות אחרות שאנחנו מכירים, רק בפחות פלצני. נכון, לא באנו לעסוק בשואה, אבל כן ראוי לציין את העובדה שהפתיעה אותי עד מאוד – הקהילה היהודית בפולין של לפני מלחה"ע השנייה (שמנתה כ-43 אלף איש) נוכחת במרחב הציבורי בעיר באופן שבכלל לא ברור מאליו. שלטים בעברית וביידיש מציינים על מקומות אסטרטגיים, על המדרכות אפשר למצוא את סימוני הכניסה לגטו, ובמרכז "שער גרדוצקה" של תיאטרון NN (הפולני לחלוטין) הוקם מיני-מוזיאון שמתייחס לחיים של היהודים בעיר באופן אפקטיבי ובלי ליפול לקלישאות.

עוד נקודה ששווה לציין בלובלין הן The Lublin Village Open Air Museum – לא מוזיאון, אלא שטח ירוק ענק שמלבד אווזים וטווסים שמשוטטים בו חופשי (טווסים, כך גיליתי, הם חתולי הרחוב של פולין) פורש תצוגה של מודלים שונים של מגורים לפני מלחמת העולם. קצת היסטוריה, הרבה טבע, בתי קפה פזורים לאורך הפארק הענק ואם תגיעו ביום הקציר תקבלו גם פרפורמנס חמוד שמדמה את החיים אז, עם תלבושות והכל.

בשנה האחרונה זכתה לובלין בתואר European Youth Capital 2023, כלומר – בירת הנוער האירופית, תואר שמוענק מדי שנה ע"י פורום הנוער האירופאי. הסיבה המרכזית לזכייה היא התכניות השונות שמפעילה העיר (בראשות ובמימון העירייה) שמשלבות את בני הנוער בקבלת ההחלטות ברמה המוניציפלית. קצת כמו מועצת תלמידים, אבל על אמת. כזו שיוצאת מחוץ לגבולות בית הספר ומשפיעה על העיר עצמה. בהינתן והחוקים הנוכחיים במדינה לא תומכים (ואפילו לא מכירים) בקהילת הלהט"ב והפלות אסורות על פי חוק, מפעילה העיר עצמה תכניות תמיכה וסיוע לבני נוער מהקהילות השונות. ברחבי העיר פזורים חללים חינמיים לכל המעוניין להיכנס, לשבת, לדבר, להיפגש או לעבוד – שאמורים להמשיך ולפעול גם כשהתואר יעבור לעיר הבאה בתור בשנת 2024.

ועכשיו שאלה: האם פעם התאהבתם בבניין? כי לי זה קרה לראשונה החודש, ועוד בבניין פולני, מי תארה לעצמה. Centre for the Meeting of Cultures הוא מבנה ענק שמשלב בין ישן וחדש, בין היסטוריה לטכנולוגיה ובין טבע ותרבות. איך אומרות היום? פנומנל. המבנה המקורי הוא כזה שנבנה בשנות ה-70 תחת השלטון הקומוניסטי במדינה, וכשבשלב מסוים אזל להם הכסף (גם זה קשור בישראל, במלחמת יום כיפור דווקא. אבל תצללו לזה בעצמכם) הופסקה הבנייה והמבנה עמד נטוש עד העשור השני של שנות ה-2000.

בשנת 2016 הושק מחדש אחרי שיפוץ ובנייה מחודשת בתכנונו של האדריכל בן העיר Boleslaw Stelmach, שהשאיר חלק מהקירות של המבנה הקומוניסטי המקורי ועליהם בנה מבנה מרהיב אדריכלית, שגם להסתובב בו כשהוא ריק זו חוויה מרגשת. מעבר לזה הוא גם הבית של מוסדות תרבות רבים – אולמות אופרה וקונצרטים, תיאטרון, גלריות לאמנות וגג יפהפה מלא צמחיה שמאכלס גם כוורות דבורים. אם זה היה תלוי בי, בנסיעה הבאה שלי הייתי נוסעת רק לבניין הזה. פשוט מבלה בו איזה כמה ימים ברצף. וזה בטח עדיין לא היה מספיק.

הפולנים, כך למדתי, הרבה יותר דומים לנו ממה שאנחנו חושבים. גם הם מדינה צעירה, למודת מלחמות, מה שנמצא עמוק בדי.אנ.איי שלה ונוכח כמעט בהכל. גם הם מחפשים את הדרך שלהם בין מהפכות שלטוניות והיסטוריה בעייתית, וגם הם בעיקר רוצים לחיות בשקט. ובכיף. ורשה הבירה היא כנראה המקבילה הישירה לתל אביב. פי כמה וכמה בגודל, אבל הווייב בהחלט דומה. למרות שמדובר במדינה שכאמור מתעלמת מקהילת הלהט"ב, יחגגו בה בסוף השבוע הקרוב את אירועי הגאווה כמו מדי שנה, וזה אולי נוכח פחות ברחובות מאצלנו, אבל הקהילה חיה, קיימת ופעילה גם ללא תמיכה ממשלתית.

ורשה נחלקת לעיר העתיקה ולעיר החדשה, כשגם העתיקה היא כזו שברובה משוחזרת מהסיבה הפעוטה שהנאצים הצליחו להחריב כמעט את כולה. אבל ממש. ים אין, אבל על גדות נהר הוויסלה צצים מדי ערב עשרות ברים, בתי קפה ומסעדות, ובקיץ כשהשקיעה מתחילה רק באזור השעה 21:00, יש ים זמן להנות מהרבה יופי. מלא יופי. אפשר גם לקחת שיט בסירת מנוע על הנהר, כדאי בשעת השקיעה. אולי ייצאו לכם תמונות יפות כמו שלי.

עוד לא אמרנו כלום על אוכל, וזה נושא לכתבה שלמה, רק נאמר שהעיר מלאה מסעדות מכל סוג, הרבה מהן מזכירות את הז'אנר שאנחנו מכירים ממסעדות תל אביביות נחשבות: אוכל מסורתי, מקומי, עונתי, בפרשנות עכשווית. כלומר, רחוק מאוד מזה שאנחנו מכירים מהסבתות שלנו. אפילו יש תבלינים. גם במסעדות היי-אנד אפשר למצוא וריאציות לרגל קרושה ופירוגי (ושמיר. איך הם אוהבים שמיר), אבל איזה וריאציות יא רבי. גם היין המקומי הוא תחום שתופס תאוצה בשנים האחרונות, וכמו אצלנו, לומדים הפולנים שלפעמים הכי טוב זה מה שיש קרוב לבית.

רבים מהמפעלים הגדולים שפעלו בעיר תחת השלטון הקומוניסטי (שממנו החלה להשתחרר רק בשנת 1989) הוסבו למתחמים גדולים של בילוי, תרבות ופנאי. אבל ההיסטוריה שלהם נוכחת – בין אם זה באדריכלות, בעיצוב החללים הפנימיים או במיצבים (כן נו, שוב מיצבים) שפזורים בהם – למשל פסלים מקופסאות חשמל במתחם שהיה בעבר מפעל אלקטרוניקה. הדבר היחיד שהפולנים אוהבים יותר משמיר הוא אולי מזרקות, והן מקשטות את העיר בכל פינה, כיכר, או כניסה למתחם. יש גם כאלה שמחליפות צבעים ובחלקן מתרוצצים ילדים חסרי מורא.

וירוק. המון המון ירוק. פארקים (הגדול מביניהם שנחשב לסנטרל פארק המקומי מכונה "פארק שופן", על שם המלחין יליד העיר, אבל שמו האמיתי הוא Lazienki Park. והוא עצום. ויפה. ומלא טווסים), צמחיה שופעת בכל מקום, צמחים מטפסים על הבניינים וכן הלאה. בחורף הכל קופא, אבל בתקופה הזאת של השנה הכל כל כך יפה אז אולי זה שווה את זה (אותי לא תתפסו בשום מקום קפוא בחורף, אבל גם זה כבר נושא לכתבה אחרת. או לפסיכולוג).

ורשה היא עיר קצת יותר יקרה מלובלין, והמחירים בה כבר קצת מזכירים את אלה שאצלנו, אבל בתי המלון למשל עדיין זולים משמעותית, גם אלה המפנקים במיוחד (כמו למשל זה ששהינו בו – NYX מרשת מלונות לאונרדו, שהוא גם דנדש, גם משגע וגם מלא אמנות שווה). מספרים שגם קרקוב היא עיר שיש אותה, לשם לא הספקנו להגיע בנסיעה הנוכחית אבל בקצב הזה נראה לי שאני לגמרי אחזור, ואולי אפילו עם הילדים, מה תגידו על זה. ולתשומת לב הקורא יריב לוין – גם הפולנים ממשיכים להילחם על הזכויות שלהם. וגם אנחנו.

*הכותבת היתה אורחת של משרד התיירות הפולני*

• תיירות
• פולין
• חופשה
• חופשה בחו"ל
• ורשה
• ❤ תרבות
• אמנות
• אדריכלות
• קולינריה
• טבע בעיר