אם הייתי אומר לכם לפני ארבע שנים שמתישהו הם יופיעו על המסך כצמד, כנראה שהייתם חושבים שאני צוחק. או משוגע. או צוחק ומשוגע. מצד אחד אופירה אסייג, שועלת קרבות מעולם הספורט, אחת שאף פעם לא התביישה ברכילות, כזו שצמחה מהאינטרנט; ומהצד השני, חיים לוינסון, עיתונאי בכל הרמ"ח, איש שמאחוריו שורה של חשיפות עיתונאיות מרשימות, שבא מהמילה הכתובה. שניהם אמנם מגיעים מעולם התקשורת, אבל שניהם גם נמצאים בשני אגפים שונים בטירוף של העולם הזה.

>> ספין התפילין: מה תענו לעמית סגל בפעם הבאה שיסובב אתכם?
>> תנו להם אוסקר: ערוץ 14 זכה בפרס הטלוויזיה להתבכיינות

והנה כי כן, הם כאן. ביחד. אתמול (שישי) שודרה תכנית הבכורה של "אופירה ולוינסון" – העיבוד המחודש של התכנית המצליחה, אחרי שאסייג פירקה את החבילה עם אייל ברקוביץ'. אם השותפות בין אסייג וברקוביץ' היתה טבעית לחלוטין, אחרי שנים של עבודה משותפת ברדיו, כאן התחיל משהו חדש לגמרי – שותפות לא מובנת מאליה, שמביאה למסך משהו שונה לחלוטין ממה שהביאו אופירה וברקו בראשית הדרך שלהם אז.

היום כבר קשה לזכור, אבל "אופירה וברקוביץ'" לא התחילה בתור תכנית אקטואליה. בפרקים הראשונים שלה, היא הוקדשה בעיקר לראיונות משועשעים, לאייטמים מעולם הבידור או לקידום הטאלנטים של "קשת". סוג של "גלית ואילנית" עם החבר'ה הצועקים מהספורט. החיים הפכו את התכנית להרבה יותר פוליטית, עד לשלב שבו היא לקחה צד ברור בוויכוח שמניע את חיינו (וגם מחובקת על זה בחוגים מסוימים). התהליך הזה נמשך עם הכניסה של לוינסון – הימים שבהם בתכנית פתחו קריוקי נגמרו. התקופה היא פוליטית (וטראגית), וגם התכנית הרבה יותר רצינית.

כיאה לשני עיתונאים משופשפים, לוינסון ואסייג הביאו כמה ראיונות חזקים ומבוקשים לתכנית הראשונה: אייל ולדמן, שדיבר בגלוי אחרי ההתקפלות של יואב קיש בסוגיית פרס ישראל; רונן צור, שהתייחס לראשונה להתפטרות שלו ממטה החטופים, וגם מירי רגב, שהתעמתה עם אסייג לא מעט בעבר, והתייצבה בעמדה היוקרתית של הראיון הסוגר. טקטיקת הראיון שלהם די דומה לטקטיקה בימי ברקוביץ' – אסייג קצת יותר רכה, לוינסון מאגף ומנסה לברור את האמת מהבולשיט.

הדמות של לוינסון מעניינת במיוחד, כי הוא הולך ובונה את עצמו בשנים האחרונות גם כפרסונה טלוויזיונית. זה התחיל ממש בקטן בתכנית הבוקר אצל ניב רסקין, המשיך בהופעה לא צפויה ב"המטבח מנצח" ובגיחות לצידו של יאיר שרקי באולפנים הליליים של החדשות, ונגמר כשהוא מככב באחד הפורמטים החזקים של קשת. רבים מהאנשים שמעריכים אותו תהו על המהלך הזה: מה לעיתונאי איכותי לכאורה כמוהו, ולתכנית רדודה שכזו? אבל האמת היא שלוינסון כבר מזמן הפנים את תפקיד העיתונאי בעידן הנוכחי ובצורה הכי טובה – אם אתה רוצה שישמעו אותך, הכלבויניקיות היא העניין.

בעולם התקשורת העכשווי, כל החבילה צריכה לבוא ביחד – גם החשיפה העיתונאית המרשימה של לוינסון על השופט אורנשטיין ואפי נווה ביום רביעי, גם הטור הארסי והבומרי כלפי נועה קירל ביום חמישי וגם ההופעה לצד אופירה אסייג ביום שישי. שלושת הדברים האלה יחד מייצרים בולטות בעולם הפרעת הקשב שאנחנו חיים בו. לוינסון פשוט עושה עמית סגל ומשחק לפי הכללים. אגב, כפי שהוא עושה בתכנית עצמה – גם מסוגל לאתגר מימין את ולדמן, וגם לנהל דיון עם טהוניה רובל על התרסקות מעמד הדוגמניות.

התכנית, בסך הכל, זורמת די טוב – השעתיים ברוטו זורמות די בצ'יק והדינמיקה בין שני המגישים טובה. נקודת החולשה הברורה שלה היא "הפאנל הפוליטי", פורמט שהוא כמעט מס שפתיים של תכניות מהסוג הזה. עוד מקום שבו אנחנו שוב משחקים את "משחק האיזון", ומנסים לייצר את הדיון החרוש עד לעייפה בכל הנושאים שעליהם שמענו את כל הדעות שוב ושוב. הפעם, היו אלה אביחי בוארון, חבר הכנסת לשעבר מהליכוד, עו"ד קובי סודרי וגם גאולה אבן-סער. וכאן גם נכנס בי חוסר הנוחות.

גאולה אבן-סער היא אישה מוכשרת ומרשימה, שאת הרקורד העיתונאי והתקשורתי שלה אין צורך להסביר. אבל יש משהו בעייתי בכך שבעלת עניין, שקשורה בקשר זוגי עם שחקן פוליטי בכיר (שנמצא בכותרות ממש בימים אלה), יושבת בפאנל בתור פרשנית. נדמה לי שאנשים הגונים, ואבן-סער היא בנאדם הגון, צריכים להוציא את עצמם מהמקום הזה. לא להשעות את עצמם מהתקשורת בהכרח, אבל כן להימנע מהכניסה לקרביו של הדיון הפוליטי.גם בלי ההופעה החיוורת והבעייתית שלה, הפורמט החרוש לעייפה שבו כמה אנשים נכנסים לדברים אחד של השני עם דעות מחוממות מהמיקרו, קצת מעייף לצופה הממוצע. בעולם שבו לכולם יש דעות, לשמוע שוב את אותן תפיסות תבניתיות לא מוסיף דבר לאיש. במובן הזה, הראיונות בתוכנית תורמים לצופה הרבה יותר מאשר הרעש הבלתי פוסק של אותו פאנל.

בסופו של דבר, המבחן הגדול של "אופירה ולוינסון" היא כמה היא תצליח להתבלט בתוך ים האקטואליה שמסביב. מה בעצם יהיה ההבדל המשמעותי בינה לבין "פגוש את העיתונות", מלבד היום בשבוע? הסוד טמון בדעתנות שהפכה גם את "אופירה וברקוביץ'" לבולטת בנוף. היכולת לא להתיישר או לנסות להתחנף, אלא לקחת חלק פעיל בוויכוח, לשלוף ציפורניים, להיות פרובוקטיביים, לומר את האמת לכוח. שני המגישים יודעים טוב את המלאכה הזו. התוכנית הראשונה עדיין לא ביטאה את זה מספיק. צריך לתת לזה עוד זמן, אבל הניסוי הזה מעניין ונמשיך לעקוב אחריו בעתיד.

• ביקורת טלוויזיה
• קשת
• אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'
• אקטואליה

התעוררות, כמו שיודע כל מי שקם לפני שמונה בבוקר, אינה דבר פשוט. יש בה ייסורים. יש בה מועקה. יש בה כוח אפל וממגנט ששואב את התודעה המבקשת לנמנם אל היקיצה המלאה. וזה כשמדובר באדם אחד. כשהעולם כולו מתעורר זו רעידת אדמה. זה הרבה כאב. זה צונאמי של מים קפואים על פרצופו של המין האנושי. אנחנו עדים להתעוררות כזאת בארצות הברית של עידן טראמפ, היכן שעשרות מיליונים ממצמצים מול אור השמש מתוך הריסות האימפריה שקרסה על ראשם. Woke, הם קוראים לזה. הם די מעצבנים, כל ה-Wokeים האלה שפתאום הבינו שצריך צדק חברתי. שוויון אזרחי וסביבה בת קיימא, אבל יש להם סלוגן אחד חשוב במיוחד: Speak Truth To Power. דברו אמת אל הכוח.

כשצחי הנגבי אומר להם "חרטא" הם לא עוברים במלמול מנומס לשאלה הבאה. הם מתפוצצים עליו. הם אומרים לשר המיותר הנצחי את האמת. הוא רגיל לקשקש בטלוויזיה מבלי שיאתגרו אותו. גם הצופים רגילים לזה. שבירת המוסכמה הזאת היא רגע מרגש וחשוב

פעם היו מי שידברו אמת אל הכוח. קראו להם "עיתונאים". הם היו מגיעים אל הפוליטיקאים החזקים, הטייקונים הכבדים, המנכ"לים החלקלקים ומעמתים אותם עם העובדות ללא מורא וללא משוא פנים. הם לא היו מוותרים להם. הם לא היו מוכנים לבלוע בולשיט. הם לא היו נותנים להם לחמוק מהשאלות הקשות. בעשור האחרון אנחנו עדים להכחדתם האיטית ונותרו מהם ספסימנים אחרונים ובודדים. בתוך הנוף התקשורתי הצחיח הזה יכולים לקרות דברים משונים. ההתלהבות הגואה מאופירה אסייג ואייל ברקוביץ' היא דבר משונה שכזה.

איך הפכו "אסייג וברקוביץ'" מקריקטורה נלעגת ב"ארץ נהדרת" למגישי האקטואליה החשובים בישראל? עלייתם לאוויר לוותה הרי בקריאות קינה, נהי ובוז מהברנז'ה (נדמה לי שגם אני התייחסתי לזה כסימן מטרים להגעתה של האפוקליפסה), כולם התבכיינו על מות העיתונות, והנה שנתיים וחצי אחר כך הם בדרך לפרס סוקולוב. זה קורה כי במידה גוברת משבוע לשבוע הם פשוט מדברים אמת אל הכוח. אי אפשר לבלשט אותם. הם כשצחי הנגבי אומר להם "חרטא" הם לא עוברים במלמול מנומס לשאלה הבאה. הם מתפוצצים עליו. הם אומרים לשר המיותר הנצחי את האמת. הוא רגיל לקשקש בטלוויזיה מבלי שיאתגרו אותו. גם הצופים רגילים לזה. שבירת המוסכמה הזאת היא רגע מרגש וחשוב.

שדה האקטואליה הפך זה מכבר למגרש המשחקים של בעלי הכוח. אישומי הפליליים של ראש הממשלה מגיעים בדיוק ממגרש המשחקים הזה. חייהם של בעלי הכוח הפכו קלים מאוד על המסך. הם קובעים מראש על מה ידברו ועל מה לא ידברו, הם דורשים לקבוע את זהות המראיין, הם מטילים וטו על מרואיינים לצדם ועל שאלות פרשנים. "אופירה וברקו", המותג העממי האהוב, לוקחים את המנדט לעשות להם חיים יותר קשים, מנדט עליו ויתרה העיתונות המשודרת ברובה. הרייטינג ומצעד המרואיינים האטרקטיביים מסמנים שזה כנראה משתלם להם.

וכל היופי הוא שלא צריך אפילו "אומץ עיתונאי". צריך פשוט לנסות ולומר אמת ולכוון אותה אל הכוח. באופן לא בלתי קשור, זה גם מה שאסף אמדורסקי עשה בהפגנת העצמאים במוצ"ש בריאיון הקצרצר שלו לחדשות 13 שהדליק את המחאה. ההתרגשות הזאת מאמדורסקי לא נבעה מכך שדבריו היו מנוסחים היטב או מדויקים, אלא פשוט כי מישהו סופסוף הפסיק לגמגם ואמר את האמת בפרצוף ובשידור לאנשי התקשורת שרק רצו להכניס קצת צבע ידועני ללייב שלהם ולחזור הביתה בשלום. בלי פחד. כך, בשתי דקות, הופך מוזיקאי מוערך לסמל מחאה.

מפתה לומר שאמדורסקי, כמו אסייג וברקוביץ', ממציאים חוקי משחק חדשים. זה לא נכון. אלה חוקי המשחק המקוריים, לפני שהממזרים שינו אותם. הקו המקשר בין אסייג וברקוביץ' לאמדורסקי עובר גם דרך עיתונאים רבים שמעולם לא הפסיקו לעשות את זה. רובם נבעטו החוצה מהעיתונות המשודרת והכתובה. מיעוטם פתחו את הפה כדי לדבר אמת על הנסיבות שבהן איבדו את עבודתם, בדרך כלל מתוך חשש להיתפס כבכיינים או שיקולי כדאיות לגבי מקום העבודה הבא.

ניר בכר, עורך חדשות מוצ"ש המפוטר ברשת 13, פתח שימוע ציבורי בטוויטר למנכ"ל חדשות 13 ישראל טוויטו (לשעבר יד ימינם של ישראל כץ וגדעון סער) והראה לכל מי שהעיתונות החופשית חשובה לו כמה קריטי הוא חוסר הפחד. האמת שהוא חשף צריכה להרעיד את הארץ ולהוביל לחקירת משטרה, אבל עוד לפני כן היא חשובה כי היא פשוט אמת. עיתונאים שאינם עושים זאת שוגים שגיאה מרה שכורתת את הענף הרעוע עליו הם יושבים. מי שלא אומר אמת לכוח עכשיו יצטרך לשתוק לנצח.

• המסך
• אסף אמדורסקי
• אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'
• ביקורת טלוויזיה
• עיתונות
• מחאת התרבות
• רשת 13

• Facebook
• Twitter
• Email

רק בחודש יולי האחרון עלתה לאוויר פרסומת ל-yes בכיכובה של חוה אלברשטיין, ששרה שם גרסה מחודשת של שירה האהוב ״לונדון״. הרשת זעקה, והתקשורת גם. אלברשטיין הואשמה בהתמסחרות, בביזוי מורשתו של חנוך לוין, שעל מילותיו מבוסס השיר, ובירידה לרמה שאמנית שכמותה לא אמורה לרדת אליה – לעשות דברים בשביל כסף. כעבור כחודש עלתה לאוויר פרסומת של החברה המתחרה, HOT, בכיכובם של אופירה אסייג, אייל ברקוביץ׳ והכדורגלן כריסטיאנו רונאלדו. אף מילה לא צויצה.

בישראל מבדילים בין תיק שנסגר מחוסר אשמה לתיק שנסגר מחוסר ראיות, ותיקו של רונאלדו לא נסגר מחוסר אשמה.

לפני שיישלף קלף הוואטאבאוטיזם, חשוב להדגיש שיש מקום לביקורת כלפי אלברשטיין, אפשר וכמובן רצוי לדון בצמתים בהם מתנגשות האמנות ומסחריות. אבל סדר העדיפויות שלנו כחברה מאוד לקוי, כאשר זמרת מקבלת חצי ארס על כך שהעזה למצוא דרכים נוספות להתפרנס מהיצירה שלה, אבל רובנו ממש בסדר עם לתת במה לגבר שהואשם באונס כשהוא מנסה להעמיק את כיסיו העמוקים גם כך.

כריסטיאנו רונאלדו הוא כנראה הכדורגלן הכי טוב של דורו, אולי אפילו בכל הזמנים. זה לא באמת רלבנטי. אפילו אם נפריד את האדם מהיצירה, בפרסומת של HOT הוא לא מפגין את כישורי הכדורגל שלו, הוא מביא לשם את המותג רונאלדו. והמותג הזה כל כך חזק, של-HOT לא מפריע אילו מעשים הוא עושה מחוץ למגרש. אחד המעשים האלה, לכאורה, הוא אונס של הצעירה האמריקאית קתרין מאיורגה, בבית מלון בלאס ווגאס ב-2009.

התקרית הזאת נידונה בשנה האחרונה בכל מיני ערכאות, ויותר מהכל היא יכולה לשרת כמקרה בוחן לקשיים איתם נאלצות מתלוננות להתמודד מול רשויות החוק והאכיפה, כשהגבר נגדו את מתלוננות הוא אדם בעל ממון והשפעה. נכון לעכשיו, המשטרה לא הצליחה להעמיד תשתית ראייתית מספקת נגד רונאלדו, והמקרה, ככל הנראה, לא יגיע לבית המשפט. אז מה הבעיה?

ראשית, המחסור בראיות לא מעיד על חפות. בישראל מבדילים בין תיק שנסגר מחוסר אשמה לתיק שנסגר מחוסר ראיות, ותיקו של רונאלדו לא נסגר מחוסר אשמה. כל זה לא הפריע לו להתראיין בשבוע שעבר לטלוויזיה הפורטוגלית ולטעון ששנת 2018 היתה ״השנה הקשה בחיי״. ההאשמה באונס פגעה לו בכבודו ובכבוד משפחתו, לדבריו, וכשהכבוד, נפגע, הוא אומר, ״זה קשה״. הוא עוד ממשיך וטוען שהוכחה חפותו, למרות שזה לא לגמרי המקרה.

השאלה ״אתם יכולים לשמור סוד?״, שמפנה הכדורגלן לאופירה וברקו, השאירה אותי מכווצת. כך גם כשברקוביץ׳ מחווה על אסייג ושואל ״היא יודעת לדבר, אה?״

במהלך הדיונים במקרה הודו עורכי דינו של רונאלדו שהכדורגלן שילם בשעתו למאיורגה 375 אלף דולר על מנת להשתיק את המעשה אותו, לטענתו, מעולם לא עשה. מאיורגה, לעמותו, טוענת שלא היתה כשירה לחתום על המסמך כשחתמה עליו, ונשברה תחת הלחץ של אנשים מטעמו, שלטענתה גם הגיעו לחדר המלון בו קרה אותו אונס-לכאורה, שיבשו הליכי חקירה והעלימו ראיות.

למרות כל אלו, רונאלדו הצליח לשמור על החסויות שלו, כולל הסכם לכל חיים עם נייקי, עבורו קיבל מיליארד דולר. לצד החסויות האלו רונאלדו מחלטר בפרסומות לא רק בישראל, ולאחרונה אף סיפק לאוהדיו כמה רגעים של צחוק כשהשתתף בפרסומת משונהלאתר קניות אסיאתי. הכסף משחק כאן תפקיד משני. המטרה העיקרית של הפרסומות האלה היא לשמר את המותג רונאלדו, והמותג שלו מסרב להיחלש.

הפרסומת עצמה, בלי בושה, גם מדלגת בין הטיפות עם הבעייתיות הליהוקית של רונאלדו, וקשה להאמין שמישהו מהמעורבים בפרסומת הזו – משלב הרעיון ועד לשחרורה לעולם – לא היה מודע להאשמות נגדו. השאלה ״אתם יכולים לשמור סוד?״, שמפנה הכדורגלן לאופירה וברקו, השאירה אותי מכווצת. כך גם כשברקוביץ׳ מחווה על אסייג ושואל ״היא יודעת לדבר, אה?״.

אז גם אם חזקת החפות עומדת לצידו של רונאלדו, בואו נתמקד במה שכולם מסכימים עליו: 375 אלף הדולרים שהעביר למתלוננת. האם זה המסר ש-HOT רוצה להעביר לצופים ולצופות שלה? אנחנו נשקיע את הכסף שלנו בכוכב ענק שבין שאר השימושים שהוא עושה בכספו נכללים גם דמי השתקה של מתלוננות?

HOT מיישמת פרקטיקה סמויה אך מאוד אפקטיבית של השתקה. בנתינת במה לאדם נגדו תלויות האשמות חמורות, HOT מעבירה מסר שלא כדאי להתלונן. HOT כמובן לא היחידים שנוקטים בפרקטיקות האלה, הרי הנרטיב של ״הרסה לו את החיים״ חוזר על עצמו בכל פעם שמישהו עומד מול האשמות של פגיעה מינית. אבל גם כאן, בחייו ההרוסים כביכול, רונאלדו ממשיך בקריירת הכדורגל שלו, וממשיך לפרסם מותגים. על פניו נראה שהכל ממשיך כרגיל. ובבית, אפילו אם יש אשה אחת או איש אחד, שרואים את הפרסומת הזו, נזכרים בטראומה שלהם ומחליטים לשמור אותה לעצמם – האחריות גם עליכם, HOT.

• המסך
• HOT
• פרסומות
• אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'
• טור דעה

• Facebook
• Twitter
• Email

והנה תיאוריה שמתרוצצת בפיד שלי בימים האחרונים: נכון הקלאש בין נתניהו לאופירה אסייג? ההתנגשות החזיתית באופירה פרץ מקריית שמונה? הפיצוץ המטורלל עם גדעון סער? ובכן, הכל מתוכנן, יזום ומתוסרט על ידי נתניהו עצמו, איך לא ידעתם.

כן כן, הגענו לרגע הזה כבר די מזמן: כל דבר שקורה לנתניהו, בעיקר הדברים הרעים, הפאשלות והמחדלים, הם חלק ממאסטר-פלאן מקיאווליסטי מחושב שמקדים את כולנו ב-3,000 צעדים קדימה וגם אחורה. הוא כה מתוחכם ומבריק, עד כי הוא מייצר אסונות תקשורתיים שלכאורה פוגעים בו לעצמו ולתועלתו. ולמה שיעשה דבר כזה? ובכן, שימו לב, הכל כדי לייצר מראית עין של התנגדות מימין כדי לבצר את מעמדו כמייצג הנאמן היחיד של האידיאולוגיה הימנית. כי הוא גאון.

לפי התיאוריה הזאת, התנגשות הטיטאנים בין בנו המאותגר-נפשית של ראש הממשלה ובין מלכת הגליצ'ים של עולם הספורט היא הצגה שנוצרה בשיתופה ובהסכמתה של האחרונה, הסכמה שכוללת גם את נכונותה של אסייג לחטוף ברשתות החברתיות תשפוכת של נאצות מחרידות מטרולים, פייקים וסתם ביביסטים. כנ"ל לגבי גדעון סער ואורנה פרץ, שאף זכתה לאיומים על חייה כחלק מהדיל המשתלם שבו נתניהו מקבל הזדמנות להשפיל אותה עד עפר והיא מקבלת בתמורה כלום ושום דבר.

צריך לומר משהו על הייאוש השמאלני כפי שהוא בא לידי ביטוי בתיאוריות קונספירציה מז'אנר זה ונספחיו. והמשהו הזה הוא שיצאתם מפאקינג דעתכם. נתניהו הוא ראש ממשלה בסחרור ספיראלי מטה, על סף אובדן עשתונות תמידי, גדולי נאמניו ומשרתיו הפכו לעדי מדינה נגדו ואם להאמין לדבריו, אז בן-דודו ומקורבו הנאמן ביותר גנב לו שלוש צוללות גרעיניות מתחת לאף. זהו אדם שאינו שולט במתרחש אפילו בסביבתו הקרובה. אמן ספינים? כן. קיסר הפייקים והטרולים? בהחלט. אבל זה הכל.

אסייג בסך הכל אמרה בפומביות הקולנית המאפיינת אותה את מה שאומרים בלחש פוליטיקאים ואנשי תקשורת ימנים הולכים ומתרבים: נתניהו מאבד את זה. והפרדוקס המביך הוא שככל שנתניהו מאבד את זה יותר, כך מתנגדיו בשמאל הפוליטי והתקשורתי מייחסים לו איכויות על-אנושיות יותר. בכל פעם שהוא מתרסק עם הפרצוף לתוך עוגת קצפת, השמאל שוקע בייאוש עמוק ומר יותר וכך, מה שיוצא מכל זה בסוף הוא שבזבזנו יומיים מהחיים בשיחות נרגשות על אופירה אסייג. ועוד שלושה מנדטים לנתניהו, כמובן.

• בנימין נתניהו
• פוליטיקה
• אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

צפייה בערוץ 12 של קשת בימים האחרונים מחייבת שימוש באמירה המאוסה ״העולם קרס לתוך עצמו״. אכן, יש רגעים שבהם אין מנוס אלא להשתמש בה. מי שצפה אמש ב"ארץ נהדרת" במערכון עם אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' לא יכול היה אלא לתהות האם הוא צופה במקור או בחיקוי. וזוהי רק שכבה אחת: במהלך תוכניתם החדשה בקשת, אסייג וברקוביץ' צפו בחיקוי של עצמם ב״ארץ נהדרת", מה שהוסיף על הבלבול וייתר את התהייה מהו החיקוי ומהו המקור, שהרי שניהם פארודיים באותה המידה בדיוק. אלה רגעים טלוויזיוניים נדירים שבהם התחבולה מתערטלת, שבהם לא ניתן לשקוע עוד ברצף השידור, ובחריץ שנפער מתעמתים הצופים עם תובנה בלתי נמנעת: מדובר בתכנית ללא תוכן כלל.

>>עורכי "מאסטר שף" הגיעו לרמה של מוצארט

באופירה וברקוביץ׳ יש מעטפת תוכנית, כמובן. ישנם אורחים. בתכנית הראשונה התארחו בין היתר גל אוחובסקי ומיכל דליות, הלוא היא סופר נני. עם זאת מובן שהאורחים מיותרים, שהם לא יותר מאמתלת שווא שכל תפקידה הוא להצית את הכימיה הנדירה והמפוקפקת הנרקמת בין צמד המגישים ועשויה להביא את הטלוויזיה למה שאחדים מכנים רגעי שפל קיצוניים ואחרים בידור טראשי טהור (אני נמנה עם האחרונים). הדינאמיקה, אגב, לעולם נבנית על האינפנטיליות המדומה של ברקוביץ׳, שאלות התם והעיסוק האקססיבי בפרטים בלתי פורמליים, והאימהיות האמבווילנטית של אסייג, המנסה לשמור על ארשת מכובדת אך תמיד מתירה את המתח ופורצת בצחוק, מאשרת בכך שיש לחגוג את הטיפשות המתפרצת בטונות מבן זוגה הטלוויזיוני.

כך, למשל, כאשר אוחובסקי משוחח על סערת ההטרדות מיניות, אין בכך יותר מקטליזטור שמטרתו לעורר את ברקוביץ' מתרדמתו ולספק אמירות התוהות בתמימות ליצנית על הטרדות מיניות ותקפותן לעולמו היומיומי. מובן ששום דיון ״"אמיתי" על הטרדה מינית לא התקיים ולא יכול היה להתקיים בתוכנית. כל אמירה בעלת תוכן תסוכל על ידי הדינמיקה שבין המגישים, שבדומה לתכנית מתיחות קלאסית כל מבוקשה הוא לבקע את הרשמיות של המדיום ולהפוך את הבמה לבדיחה אחת גדולה. כך, גם השיחה עם דליות תהפוך לייעוץ אישי עבור אסייג (המחקה את החיקוי שלה באופן עילאי), במסגרתו יודה ברקוביץ׳ – גאון קומי, לכל הדעות – שהורה לבנו להביא לחברו לגן אגרוף באף כדי להרתיעו. בישורת האחרונה יפסיק ברקוביץ׳ לעסוק בתכנית כלל, כי התעורר בו רעב אימתני, וכמו ילד קטן לא יוכל לשוב ולהתרכז מבלי שיטעם כבר מהביף וולינגטון המתבשל באולפן על ידי מתמודדת "מאסטר שף", לא לפני שיטריד אותה בכמה אמירות רדודות ("שטפת ידיים, נכון?").

אין ספק, פיצול הערוצים הקשיח את המירוץ לקראת מהודרת החדשות המרכזית, פרק זמן שבו הרייטינג נספר על אותה תכנית בדיוק ולפיכך יש למשוך את הצופים לאפיק הנכון עוד בערב המוקדם. נראה שבקשת ויתרו על משחקים מלאכותיים – אם האייטמים הם גם ככה לא יותר מאמתלה זולה להצתת קסמם האישי של טאלנטים, אין טעם להשקיע זמן וכובד ראש בנושאים שסביבם, לכאורה, נסובה תכנית האירוח. בקיצור, מדוע להביא מודל סטנדרטי לחיקוי – עם הזמן המת של האקטואליה ושיחות האולפן חמורות הסבר – אם אפשר להביא את החיקוי הטהור בעצמו?

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'
• תרבות