*הטור פורסם במקור ב-21.7.24, ולמעט ספירת הימים למלחמה (אנחנו ב-570 נכון לרגע זה), הוא רלוונטי כביום בו פורסם*

ב-1985 סטינג שר "אני מקווה שהרוסים אוהבים את ילדיהם גם". סטינג טעה. השאלה הנכונה היא עד כמה אנחנו אוהבים את ילדינו. ואם אנחנו אוהבים אותם מאוד, אנחנו חייבים לדבר רגע על "לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ". 289 יום לספירה ואנחנו לא מדברים על הפיל שבחדר. על בחירה שנעשתה בשמנו, ואנחנו, בעיוורון ועל אוטומט, הולכים לגזור על ילדינו את דין הנקמה על נקמה. למה? כי המשמעות של הסלוגן הפופולרי "התשובה להאג – ריבונות עכשיו" היא לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ. לנצח. ועזבו רגע ערכים ואידיאולוגיה. בואו נדבר פרקטיקה.

>> טקס הזיכרון המשותף ירד למחתרת. איפה רואים אותו בתל אביב?

הקטע עם לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ הוא שרוב הישראלים, לו רק היו נשאלים, מעדיפים שלא. למה? כי אנחנו מבינים את המחיר. בחיי אדם ובמחיר העגבניה. וכן גם בשכר דירה, ומע"מ, וחינוך והקשישה במסדרון ועוד ועוד. ואז תענו לי: "אבל אין ברירה! אנחנו מוקפים אוייבים שרוצים להשמיד אותנו! 7/10 לא לימד אותך כלום?!"; דווקא כן למדתי, אבל נשאיר את זה לסוף.

הקטע השני עם לחיות על חרבנו הוא שאפשר לא. מודה שהצד השני – לא חמאס, הסטרוקיות בע"מ – עושה עבודה ממש מצוינת כדי שכולנו נדקלם שאין ברירה. חמאס גם הוא עושה הכל כדי להוכיח שהאלימות עובדת. אז בואו נשים רגע בצד את סטרוק, חמאס, האגו הפגוע והערכים. רגע של אגואיזם ומחשבה רק על הילדים שלנו ועלינו: כטב"מ מתימן על תל אביב שלשום. מאיפה החותים הגיעו למסקנה שיעיל לפתוח לנו עוד זירה? מאיפה? הם הקשיבו לישראל. אנחנו, ישראל, אומרים את זה! הרבה לפני ה-7.10, כשחיזבאללה הקימו להם מאהל בתוך שטח ישראל ואנחנו דממנו, האויב הקשיב. הרבה לפני ה-7.10, כשקמה ממשלה ממוקדת מטרה, ללא נקיפות מצפון או כאבי בטן. חשבנו שהמטרה היא החלשת בג"צ או עילת הסבירות. הח'ותים הבינו. גם חמאס הבינו. רק אנחנו לא הבנו.

אחרי ה-7.10 ישראל דיברה בקול מאד ברור:
א. לא פלסטינים – לא מעניין.
ב. ישראל לא יכולה להילחם בכולם, אז סדר העדיפויות מאוד ברור ומופיע בסעיף א'.

זה אנחנו שלא מקשיבים.
ישראל פעלה בעיקר בשתי זירות: בעזה ובשטחים. בעזה – ברור למה (עזבו לרגע את ה"איך" ואת זה שכבר כמה חודשים רבים מאיתנו לא מבינים ממש למה או מה התוכנית. הכל בצד רגע). גזרות אחרות כמו לבנון, איראן, תימן זכו לתגובות סמליות. בצדק או לא, ישראל עושה רעש כמו מעצמת ענק, אנחנו אולי רוצים לחשוב שאנחנו יכולים הכל, אבל בסוף ישראל היא מדינה מוגבלת בכוחה. זה ברור לאוייבנו. זה ברור לנו. וזה גם אשכרה ברור לכל העולם שרוצה לעזור לנו – אבל לא בכל מחיר. העולם, בניגוד אלינו, רואה בטלוויזיה לא רק מה היה בשבת הארורה. אנחנו רואים בטלוויזיה מצגת פטריוטית, והיא חשובה, אבל היא שקר כשחלקים גדולים מהמציאות לא מופיעים בה.

בואו נציץ רגע לשטחים: סינוואר ממש רוצה שהאש תבער באיו"ש. פחות הצליח לו. הוא לא לבד ברצון הזה. העזרה הגיעה ממקום מפתיע (לנו זה מפתיע, לסינוואר פחות): ישנם ישראלים שרוצים שהאש תבער בשטחים. מוכנים להתאמץ בשביל זה. אם כבר למחוק את עזה, אז עוד טיפה ואנחנו מסכימים להגשים עוד חלומות של זו שמרגישה שקרה לה נס. אנחנו יודעים שיש ישראלים שעוסקים בטרור וכתוב להם "יהודי" בתעודת זהות. אנחנו רק מעדיפים ומתורגלים לא להסתכל לשם. מה לנו ולזה? נתרכז במה שטוב לנו.

ה-7.10 לימד אותי הרבה. הבנתי שלהעביר מזוודות במזומן בשביל שקט זו לא הגנה. להקטין כוחות בגבול כדי להיות בייביסיטר לסוכה של מופרע אחד באמצע כפר ערבי זו לא הגנה. להאמין שאפשר להחזיק בשטח כבוש עם מליונים עניים שאין להם מה להפסיד והכל יהיה סבבה – זו לא הגנה

הקטע השלישי הוא שבמציאות מה שלא ממש עובד לנו, חוץ מלחימה בו זמנית בכמה גזרות, זה דווקא השילוב הזה שקיים בשטחים: אנשים בלי זכויות לצד אנשים עם זכויות. ומצטערת לאכזב, אבל אנחנו לא מיוחדים. זה לא עבד לאף אחד לאורך זמן. האמת היא שהרבה מדינות ניסו כיבוש לאורך זמן. בכולן, אגב, רגע הפסקת הכיבוש הגיע כשהצד ללא הזכויות התחיל להגיב במה שהיום אנחנו קוראים לו טרור. גם אנחנו עשינו הכל כדי לסלק את הכיבוש הבריטי מפה. כולל טרור. גם האירים. גם השחורים בדרום אפריקה. בכל המקומות הללו לכולם היו נימוקים טובים למה הכיבוש הוא הכרחי. אבל אם לרגע נציץ בקין והבל נגלה שקנאה לא עובדת טוב לאורך זמן והיא מסוכנת.

כשחיים זה לצד זה אנשים עם ובלי זכויות, בסוף הקנאה, יחד עם תחושת "אין לי מה להפסיד", מגיע השלב הבא: טרור. ולא, אין פה קמצוץ של הצדקת טרור. רק הסתכלות מצערת על ההיסטוריה ועל ההווה. מאז השלום עם מצריים, גדולת אויבותינו עד הרגע לפני, הבנו שאפשר גם אחרת. גם ההסכם עם ירדן שורד. אולי לא שלום חם, אולי לא מושלם, כן חובה צבא הגנה חזק, אבל לא מלחמה.

ההבדל בחיי אדם ומחיר העגבניה בין מלחמה ל"לא מלחמה" הוא עצום. ושוב, אידיאולוגיה בצד, מי צודק בצד, אבל-הם-התחילו בצד. רק אגואיזם טהור: מה טוב לנו הישראלים? יש מי שמוכנים לחיות על חרבם לנצח, שמוכנים להקריב את ילדיהם, שרואים בזה גבורה. ואתם?

ה-7.10 לימד אותי הרבה. ידעתי לפני שאנחנו חייבים להגן על עצמנו. הבנתי שלהעביר מזוודות במזומן בשביל שקט זו לא הגנה. להקטין כוחות בגבול כדי להיות בייביסיטר לסוכה של מופרע אחד באמצע כפר זו לא הגנה. לדמיין שיש לנו יכולות שאין לנו זו לא הגנה. להאמין שאפשר להחזיק בשטח כבוש עם מליונים עניים שאין להם מה להפסיד והכל יהיה סבבה – זו לא הגנה.

למדתי גם שנקמה לא עושה לי את זה, היא לא תחזיר את מה שנלקח. אנחנו נפסיד לכיבוש כמו שכל מעצמה כובשת הפסידה. השאלה מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם בשביל ללמוד את מה שמדינות אחרות למדו לפנינו (גם הן קודם שילמו ביוקר ורק אז למדו). אנחנו יכולים וצריכים להגן על עצמנו. לפעול יחד עם העולם נגד הטרור. לעשות עוד ועוד הסכמים של לא-מלחמה. לטפל במחיר העגבניה והזקנה במסדרון. אנחנו חייבים להבין שהראשונים להיפגע מהכיבוש הם אנחנו. הערכים והמוסר היהודי הם רק בונוס. ועוד אמת ברורה: העסקה שתשיב את החטופים רעה יותר מעסקאות להן סרבנו בעבר, וטובה יותר מעסקאות שיהיו על השולחן אם נסרב לזו. התאהבנו בנקמה ושכחנו את מחירה.
>> לילך ספיר היא מחנכת ומבעלי בר הפיקוק

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מלחמה
• חמאס

אחת הסדרות המוצלחות של תאגיד השידור הישראלי, "אויבים", חזרה אתמול (שני) לעונה רביעית. וגם אם העונה השלישית נוצרה אחרי טרגדיית ה-7.10 (הפרק הראשון שודר ב-12 לדצמבר, חודשיים וקצת אחרי הטבח), קשה היה לקרוא לה עונת "פוסט מלחמה". וזאת מהסיבה הפשוטה שכשהסדרה הזאת עולה לאוויר, הטראומה עדיין לא התעכלה לגמרי. אני זוכר היטב את הימים האלה, ימים שבהם לכאורה כבר היינו בתוך המלחמה, אבל עדיין לא הבנו לעומק מה קרה באותה שבת שחורה.

>> מערכות החדשות חייבות לעצור את ריאליטי החטופים. ובדחיפות // ביקורת
>> למה קומדיה של נטפליקס מצדיקה את השבעה באוקטובר? זה מורכב // ביקורת

ונדמה לי שהעיתוי לשידור העונה הרביעית לא היה מתאים יותר. כי עכשיו, גם במציאות, אנחנו בהחלט בשלב הפקת הלקחים. בזהירות, אמנם, כי שני הגבולות שלנו עדיין במצב מאוד שביר (הן הצפוני והן הדרומי), ואנחנו בכל זאת מונהגים ע"י אוסף של אנשים לא מאוד יציבים בנפשם – אבל העובדות הן שהפסקת האש נמשכת כבר כמה שבועות, החטופים לאט לאט מתחילים לחזור, וגם התושבים מתחילים לחזור לבתים שלהם. החברה הישראלית מתחילה להפנים את גודל האסון שעבר עליה – ועוברת לשלב ההכרה במציאות.

"אויבים", שיוצריה הם ירון ניסקי (אחד האנשים שהביאו לכם את "מ.ק. 22" ומכותבי "היהודים באים") ודני ליבר, היא בדיוק סדרה שזו תפקידה – לשקף לנו, האזרחים הרגילים פרופיל אנושי ככל האפשר של הגרועים שבאויבינו – האנשים שהתרגלנו לראות רק דרך הקת של הרובה, או דרך הפילטרים של התקשורת – במטרה לנסות ולהראות אותם כמו שהם. להבין מי נמצא בצד השני – מול מי אנחנו מתמודדים.

וכנראה שאין אקטואלי מהאיש שפתח את העונה הרביעית – יחיא סינוואר, אולי הסמל המובהק ביותר של הרוע החמאסי. לטבח המזעזע של ה-7.10 היו אבות רבים, אבל הוא כנראה האבא של כולם בהקשר הזה. לכל מלחמה שעברנו בהיסטוריה הישראלית היתה דמות אנוש (או תת אנוש, במקרה הזה) שהיתה מקור לשנאה יוקדת. במלחמת ששת הימים זה היה נאצר, במלחמת המפרץ סדאם "המטומטם" חוסיין, באינתיפאדה יאסר ערפאת, ובחמאס – האיש הזה הוא "הקצב מחאן יונס".

בניגוד לעונות קודמות, שבהן הפרופיל שניסו לצייר כלל רצון להציג איזשהו מרכיב אנושי-פסיכולוגי (מי לא מכיר את הסצנות בתחילת הפרקים, שבהם מישהו מסביר ש"הכל בגלל אמא שלו שלא חיבקה אותו מספיק"), בפרק הזה לפחות אין שום אשליה כזו. כמובן שמנסים לתאר את הרקע של סינוואר, אבל זה קורה בקיצור נמרץ (אולי גם כי אין שם מצוקה יוצאת דופן או איזה טראומת אב גדולה). מה שכן יש זו המחשה של הרוע שביקשנו להדחיק. שהכלנו, שגימדנו, שידענו היטב להדחיק – עד שהוא, מילולית לחלקנו, דפק חזק בדלת.

יש משהו בנפש האנושית שמתקשה להתמודד עם רוע. הנשמה שלנו, בטח אנשים שלא גדלו עם אידיאולוגיה ימנית סדורה מבית, מתקשה להכיל אנשים שהמטרה שלהם היא מאה אחוז רעה. ולכן אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו אחרת – שרוע הוא דבר יחסי, שאסור להכליל, שבכל בן אנוש יש טוב ורע, ושבסופו של דבר כל בני האדם על פני כדור הארץ נולדו שווים, ימותו שווים ובסוף רוצים את אותו הדבר – חיים שקטים, בביטחון ובכבוד.

אבל כשמביטים בעיניים של יחיא סינוואר, ושומעים את הטקסטים שלו שמובאים בסדרה בקור רוח מקפיא, כולל המשפט שלא עוזב אותי, שאמר לרונן ארד באותה פגישה: "יום אחד, נשחט את כולכם" – עם חיוך גדול – כל הקלישאות הישנות ששמנו במו ידינו על האויב, מתוך שכנוע עצמי, נעלמות כלא היו. זהו היתרון בסדרה – היא מתארת בכישרון את האמת, ולא מנסה לייפות אותה או להוסיף עליה את הדיסקליימרים של השיח הישראלי.

ובדרך, כל הטריגרים קופצים: ההצהרה הברורה שלו על השימוש בחטופים כנגד החברה הישראלית ("הבטן הרכה שלה"), הדרך שבה השתיק את כוחותיו בכוונה כדי לשטות בישראלים (ולהפיל את האשמה על הג'יהאד האיסלמי), ועל התחושה הכואבת מכל – כן, סינוואר לא הצליח "לכבוש את ישראל" כפי שחלם. למעשה, הוא בעצמו נהרג בדרך. אבל הוא הצליח, בשטניות ובחוכמה כאחד, לכופף את ישראל באופן שבו אף אחד מה"אויבים" שמופיעים בסדרה לא הצליח. הוא אביו של היום השחור בתולדותינו.

הפורמט של "אויבים" נשאר אותו פורמט – ראשים מדברים שמתארים את הדרך שבה ראו וחוו את האישיות, בין אם ממעקב מודיעיני ובין אם מפגישות אישיות. סיפור המסגרת שמקיף את הפרק הוא זה של רונן ארד – קצין מודיעין בשב"ס, שמתחיל את הפרק בתור מי שנפגש עם סינוואר עצמו כשישב בכלא הישראלי; ומסיים כאשר הבן שלו, נבו, נרצח על ידי הנוח'בה. היציאה מהפורמט השגרתי והבטחוניסטי היתה מבורכת – ונדמה לי שהיא תיארה את האופי המכוער והכואב של סינוואר, הרבה יותר מכל עדות מודיעינית.

בעיה מרכזית אחת שיש לי עם הסדרה – היא ההסתמכות על גורמי הביטחון. כן, בסופו של דבר הסדרה מגיעה מעיניים מודיעיניות, ואי אפשר לעשות את זה בלי אנשי מודיעין – ובכל זאת, נדמה לי שבתקופה הזאת קצת עייפנו מאנשי הביטחון המסוקסים ואפורי השיער, שמסבירים לנו את המציאות באותו טון בטוח בעצמו – שבו הסבירו מציאות הפוכה, עד לא מזמן. נדמה לי שבתקופה הזו, שעתם של המזרחנים – אלה שבאמת הכירו לעומק את התרבות האיסלאמית – היא קצת יותר חשובה, מאשר את האנשים עם הדרגות על הכתפיים (או אלה שהיו להם דרגות בעבר).

אז למי הסדרה הזאת מכוונת? נדמה לי שמעבר למס השפתיים הרגיל על הדרג המדיני שאשם והפקיר, והמודיעין שלא היה במקום – "אויבים" שולחת את חיצי הביקורת גם כלפינו, כלפי כלל החברה הישראלית, זו שמצד אחד העדיפה להדחיק את הבעיה החמאסית שחיכתה לנו על הגבול, ומצד שני המעיטה ביכולותיו.

וכן, זה היה נתניהו שהנהיג את המדינה רוב הזמן הזה – האחריות בהחלט רובצת עליו (ועל ממשלת ה"ימין מלא מלא", שהביאה מלא מלא דם). אבל רוב מוחץ בחברה הישראלית תמך בנתניהו כשהלך שוב ושוב להפסקות אש, גם מתנגדיו הגדולים ביותר (כולל כותב שורות אלה) העריכו את המתינות שהפגין, אף אחד לא באמת הפגין נגד הממשלה כשהיא לא טיפלה בארגון טרור רצחני שבנה צבא אלים על הגבולות שלנו. גם לא כשהעברנו את "המזוודות הקטאריות המפורסמות". במקרה הטוב הרמנו גבה, במקרה הרע הסברנו למה זה טוב. ואת מי שכן התריע, כמו ח"כ נעמה לזימי, שמנו בפינה – הגחכנו אותו, הפכנו אותו להזוי, התעלמנו מכל מה שביקש להגיד.

ומי שנתקל ברוע הזה – בין אם דרך הבימוי המופתי של "אויבים", ובין מי שהסתכל עמוק בעיניים למה שקרה כאן לפני שנה וחצי – יהיה חייב להשתנות, במידה מסוימת. זה לא טקסט של "מתפכח", כי מעולם לא הייתי שיכור. זו כן אמונה בסיסית שהפרק על סינוואר חידד אמת שהחבאנו מעצמנו – אמת שהאויב לא הסתיר: שבחלקים רבים מדי מהצד השני אין שאיפה לטריטוריה, או לעצמאות – אלא להשמדה טוטאלית של מדינת ישראל. זה האסימון שנפל אצל חלקים גדולים בעם – מי שאומרים זאת בקול, ומי שלא מעזים אפילו לדבר על זה.

"אויבים" לא מביאה מסקנה אל השולחן. היא לא אומרת לצופה מה לעשות, איך להתנהג, גם לא מציעה פתרונות. היא פשוט עומדת במנדט הבסיסי שלה: להציב בפניה את האויב, כמות שהוא. בלי פילטרים, בלי מסכות ובלי צידוקים מוגזמים. את המסקנות מהאירוע הזה, באין ועדת חקירה, כנראה שנצטרך להסיק בעצמנו.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• דוקומנטרי
• שבעה באוקטובר
• חמאס

חדשות רעות לתושבי תל אביב: בג"ץ דחה את עתירתם של תושבי דרום-מזרח תל אביב נגד פיקוד העורף ועיריית תל אביב-יפו, במסגרתה דרשו התושבים להציב ממ"דים ניידים או מיגוניות זמניות באזורים שבהם אין מקלטים ציבוריים אליהם יכולים להגיע התושבים בזמן ההתרעה, רובם בשכונות כפר שלם, עזרא והארגזים.

>> מכה בעורף: החמאס הרס את הדירה התל אביבית השכורה שלי
>> ילדים, לשכב על הרצפה וידיים על העורף. זה "הכי מוגן שיש"

העתירה הוגשה לפני שבועיים בידי הוועד למיגון דרום-מזרח תל אביב ותושבי השכונות, לאחר שהעירייה ופיקוד העורף השיבו בשלילה לפניות ובקשות להצבת מיגון כזה, וגלגלו הלאה את האחריות למיגון התושבים. המחסור במיגון בשכונות הישנות של תל אביב – כולל אזורי דרום-מרכז העיר – הורגש במיוחד בשבועות הראשונים של המלחמה, כשמטחים יומיומיים של רקטות נורו על העיר, ובמספר מקרים הצליחו לחדור את מערך כיפת ברזל ולפגוע בבניינים בעיר. מרבית הנפילות בתל אביב, יש לציין, היו באזורי דרום-מזרח העיר ויפו.

לא רק בדרום-מזרח העיר. מבנה בפלורנטין שנחרב אחרי פגיעת רקטה, אוקטובר 2023 (צילום: אספיר איובוב)

שופטי בג"ץ קבעו כי אין עילה להתערבותם בהחלטות פיקוד העורף והעירייה, ונימקו זאת בעובדה לפיה שונתה מדיניות המיגון בישראל והיא מתעדפת מרחבים מוגנים בבתים על פני הקמת מקלטים ציבוריים נוספים, וכי האחריות על מיגון הבתים הפרטיים חלה על בעליהם. השופטים אף ציינו כי המיגון הפיזי במקלטים וממ"דים הוא רק מרכיב אחד במדיניות המיגון, הנשענת בעיקר על מערכת כיפת ברזל ומערכות הגנה צבאיות נוספות.

בפסק הדין קבעו השופטים כי על פי הנתונים שנאספו בידי פיקוד העורף והעירייה, "מערכת זו מסכלת את רוב רובו של האיום הנשקף לכלל אזרחי ישראל ובזכותה התרחשו ברחבי העיר אירועי נפילות בודדים. כמו כן, פיקוד העורף מנהיג כאמור את מדיניות 'הכי מוגן שיש' לבחירת המרחב המוגן התקני ביותר בזמן התרעה נתון". בהמשך ממליצים השופטים לתושבים, על פי אותה מדיניות, "לבחור חדר פנימי ככל הניתן, בו יש כמות מינימלית של חלונות או דלתות ולהתרחק מחרסינות ומזכוכיות". נייס.

בעיריית תל אביב-יפו קיבלו את פסק הדין בסיפוק, והדגישו כי בית המשפט קיבל את עמדת העירייה, לפיה בהיעדר כמות מספקת ברמה הארצית והיעדר שטחים מתאימים, לא רק שאין כל היתכנות מעשית להציב ממ"דים יבילים – אלא שגם הצבת מספר סמלי של ממ"דים יבילים בשכונות עלולה להיות מסוכנת, לגרום לתחושת מיגון שגויה, להתקהלות ולסכנות נוספות לציבור.

עוד הדגישו כי בית המשפט ציין שהעירייה "פועלת באופן רציף ובשיתוף פעולה הדוק עם פיקוד העורף על מנת לספק פתרונות מיגון ציבוריים לכל תושבי העיר, ולשם כך משקיעה משאבים רבים. במסגרת זו העירייה השקיעה בשיפוצם של למעלה מ-200 מקלטים ציבוריים; נערכו ביקורות של פיקוד העורף על מנת לוודא את כשירותם ואת אחזקתם התקינה של המקלטים; נערכו סקרי מיגון הנדסיים במאות חניונים תת-קרקעיים לצורך איתור החניונים המתאימים לשמש כמחסים ציבוריים בשעת חירום ואושרו למעלה מ-150 חניונים כאמור; ננקטו צעדים כדי לייעד מראש תחנות תת-קרקעיות של הרכבת הקלה כמחסים ציבוריים המונים; ואושרה תוספת תקציב (של 50 מיליון ש"ח) לטובת תכנון והוספת שטחי מיגון לגני ילדים בעיר אשר יוכלו לשמש אף הם את הציבור כמחסה ציבורי".

את המאבק המשפטי הוביל כאמור "הוועד למיגון דרום-מזרח תל אביב" באמצעות עורכי הדין אוהד יאראק ודניאל טלמון, כשמאחורי הוועד עומדים תושבי שכונות ואנשי רשימת "תקווה חדשה" בהובלת יובל צלנר המתמודד גם על ראשות העיר. את הוועד הקים זהר טל, מספר 2 ברשימה ותושב כפר שלם, שעזב את הליכוד יחד עם גדעון סער והתמקם במקום ה-26 ברשימת המחנה הממלכתי בבחירות האחרונות לכנסת. הפסיקה התקבלה מן הסתם באכזבה בקרב הפעילים, בעיקר עם התעלמותה המוחלטת מדו"חות מבקר המדינה החריפים בנושא מיגון העורף בעשירונים הנמוכים.

"אנחנו מצרים על החלטת כבוד השופטים שלא להתערב בהתנהלות העירייה אשר מפקירה את מיגון התושבים", אמר טל בתגובה, "העירייה מתייחסת לדרום מזרח תל אביב כאל החצר האחורית של העיר. הכרעת בית המשפט רק מדגישה את העובדה ששינוי ביחס של עיריית תל אביב-יפו לתושביה יגיע מבפנים, מתוך מועצת העיר וראשות העיר. היום כולם מבינים יותר מתמיד שב- 27.2 חובה כל התושבים לצאת לקלפיות על מנת להביא תקווה חדשה לתל אביב".

• תל אביב נלחמת
• הבועה
• חמאס
• בג"ץ

כבר בשעות הבוקר המוקדמות, עם הישמע האזעקות הראשונות בתל אביב וסביבתה, היה ברור למדי שהופעתו השנייה של ברונו מארס בפארק הירקון לא תתקיים עקב המצב הביטחוני, אבל עכשיו זו עובדה רשמית.

הפקת המופע של הכוכב הבינלאומי הודיעה כצפוי על ביטול ההופעה שהייתה אמורה להתקיים הערב מול כ-60 אלף איש בפארק הירקון, לאחר התייעצות עם גורמים ביטחוניים ולאור המתקפה המסיבית של חמאס על מדינת ישראל העשויה להידרדר לעימות ממושך. מטעם לייב ניישן, מפיקי המופע, נמסר כי "הופעתו של ברונו מארס בישראל שתוכננה להתקיים הערב מתבטלת. כל רוכשי הכרטיסים להופעה יקבלו החזר כספי אוטמטי לכרטיס האשראי שבאמצעותו בוצעה הרכישה".

ברשתות החברתיות הביעו רבים דאגה לשלוותו ושלומו של ברונו מארס שבוודאי התעורר הבוקר מבועת למדי מאזעקות באזור יפו, שם הוא ופמלייתו מתארחים במלון סטאיי. רז שכניק מ"ידיעות אחרונות" עדכן כי האמן והצוות שלו ספונים במלון, אכלו ארוחת בוקר וממתינים להנחיות נוספות, כך שאפשר להיות רגועים לפחות מבחינה זו. עדי ראייה במלון הוסיפו בשיחה עם "טיים אאוט" כי מארס נראה רגוע ככל שאפשר להיות רגוע במצב כזה והרבה להתבדח עם חבריו.

ברונו מארס כבר הופיע ביום רביעי בפארק הירקון מול 60 אלף איש, במה שמסתמן כאחת ההופעות הגדולות של אמן בינלאומי בשנים האחרונות בפארק,לפחות על פי הביקורות המשתפכות שאפשר היה לסכם באימוג'י עם לבבות בעיניים. נחזיק אצבעות שיחזור לכאן במהרה, אבל אחרי בוקר נורא כזה ספק אם נראה אותו כאן שוב בקרוב.

• ❤ תרבות
• מלחמה
• חמאס
• פארק הירקון

בוקר קשה בתל אביב. בוקר קשה עוד יותר בדרום הארץ ובישובי עוטף עזה. בסביבות השעה שש בבוקר החלו להישמע אזעקות ברחבי תל אביב כולה, כחלק ממתקפה מסיבית של חמאס על מדינת ישראל במסגרתה נורו אלפי רקטות ומספר יחידות חמושות חדרו אל שטח ישראל ואל ישובי העוטף. אזעקות נשמעות ברחבי העיר גם בשעה זו.

בתוך תחומי תל אביב זוהתה לפחות פגיעה ישירה אחת של רקטה בבניין באזור הצפון הישן, לא דווח על נפגעים אולם במקום פרצה אש וכוחות כיבוי ומשטרה הוזעקו למקום. גם בשעה זו, כשלוש שעות לאחר תחילת המתפקה, נשמעים עדיין בדרום העיר הדים של יציאות רקטות כיפת ברזל בכיוון דרום, ופיקוד העורף הנחה את תושבי העיר להישאר סמוך למרחבים מוגנים ולהימנע מיציאה מהבית במידת האפשר.

https://twitter.com/Kobaiko/status/1710525845134008376

עוד נמסר ממעיריית תל אביב-יפו ופיקוד העורף כי כל המקלטים הציבוריים בעיר נפתחו.לאיתור מקלט בעיר בקרבתכם לחצו כאן. בעירייה מדגישים כי תל אביב-יפו מחולקת לאזורי אזעקות שונים, ולכן צופרי האזעקה מופעלים רק באזור הספציפי שלגביו קיימת התרעה. העירייה נכנסה לכוננות מיוחדת ומנהלת את המצב בעיר מחמ"ל ייעודי, ותושבים במצוקה מוזמניםלפנות דרך מוקד 106 פלוסבאתר, בטלפון או באפליקציה.

במשך שעות ארוכות ועד שלב זה, לא נמסרה כל תגובה או הצהרה רשמית מטעם הממשלה, והאזרחים המבועתים בבתיהם מסתמכים על מידע שזורם ברשתות החברתיות. מי שמיהרו להגיב לסיטואציה הן תנועות ההתנגדות להפיכה המשטרית, שהודיעו על ביטול ההפגנות הקבועות של מוצאי שבת בכל רחבי הארץ. מטעם כוח קפלן נמסר: "כוח קפלן מודיע על ביטול ההפגנה שתוכננה להתקיים הערב בכיכר הדמוקרטיה בתל אביב: מחזקים את צה"ל ואת כוחות הביטחון העושים את מלאכתם בשעה קשה זו ומייחלים להשבת השקט והביטחון". ארגוני המאבק קראו "לכל מי שנדרש להתייצב, להירתם להגנה על בטחונם ובריאותם של תושבי ישראל".

בשלב זה נראה כי כל האירועים המתוכננים בעיר לערב מוצ"ש יבוטלו, כולל אירוע ההקפות השניות המתוקשר בכיכר דיזנגוף והופעתו השנייה של ברונו מארס בפארק הירקון. נמשיך לעדכן לאורך היום ככל שיהיה צורך ונייחל לשקט ולהחלמת הפצועים. הישארו בטוחים.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• חמאס
• עוטף עזה
• מחאת הדמוקרטיה