כנראה שנסתרות הן דרכי הטלוויזיה הישראלית. ברוב העולם הנאור, סדרה שמצליחה כמעט תמיד תזכה להארכת חוזה לעונה נוספת, אבל בתוך הבלגן הישראלי על המסך ומחוצה לו, לפעמים עוברות שנים ארוכות בין עונה לעונה. העונה הראשונה של "מותק בול באמצע" עלתה לשידור במרץ 2021, שבועיים לפני הבחירות שבסופן הוקמה "ממשלת השינוי". מאז העולם הספיק להתהפך בערך עשר פעמים.
>>אוכל, קרינג' ושמלה לבנה: "ארבע חתונות" היא קאלט כמעט מיידי

רק עכשיו, אחרי עוד מערכת בחירות, ממשלת ימין קיצוני, הפיכה משטרית, טראמפ, AI וכמובן ה-7 באוקטובר, העונה השנייה של "מותק" הגיעה. ואם אז הסאטירה הפוליטית עוד השתעשעה ברעיון של כוכבת ריאליטי שהופכת לכוכבת פוליטית, היום תרחישי הקיצון הפכו לקיצוניים יותר. אותה פוליטיקה אבסורדית לה לעגנו ב-2021, הפכה לרעילה, מלחיצה וקטלנית יותר ב-2025.

העונה השנייה סובבת אחר השלכות מעשיה של מותק מרדכי, שחשפה בסוף העונה בצעד אמיץ את המושך בחוטים אלכס טורצ'ין, שלכאורה חוסל, ויוצא מהכלא כדי לסגור חשבונות. הוא לובש במהרה את גלימת "החוזר בתשובה", ומתחפר מאחורי תואר לוחם שחיתויות (עקיצה לעבר החבר אלדד יניב?) כדי לחזור לנקי כפיים. העלילה הזו אמנם מסדרת את הכלים על הלוח לקראת העונה, אבל כדי להבין את "מותק בול באמצע", צריך לחזור לאם שלה – "פולישוק".

המחזאי שמואל הספרי הוא הרוח החיה מאחורי שתי הסדרות, אבל זוהי לא נקודת הדמיון היחידה לסיטקום בן 3 העונות ששודר ב"קשת" בין 2009 ל-2015. למעשה, זה כמעט אותו סיפור – מותק מרדכי היא בעצם הגלגול המתמשך של רובי פולישוק, אותו אדם שלא היה אמור להיות שם. זה שהגורל זרק אותו למעמד של חבר כנסת, שמתגלגל מטעות לטעות ומוצא את עצמו בעמדות כוח שלא חשב להגיע אליהן. הן מרדכי והן פולישוק נכנסים לשטח ההפקר של הפוליטיקה הישראלית – העולם החלול של מפלגות המרכז ("מל"ל" ו"בול באמצע"), המקום שבו אין אידיאולוגיה סדורה, שעובר בקלות לימין ומתחנף לשמאל באותה הנשימה, ומה שהכי חשוב זה להיצמד לכיסא.

אבל יש גם הבדלים. "מותק בול באמצע", למרות שנוצרה ע"י גבר, היא סדרה מאוד נשית – לא רק עם גיבורה אישה, אלא גם עם קאסט שרובו הגדול מורכב מנשים. גילי איצקוביץ' כמובן מובילה אותו בגאון (תפקיד חייה, במידה רבה), אבל גם ליטל שוורץ, רותי אסרסאי, אופירה רחמים וענת וקסמן עושות את שלהן בגדול. בכל הקשור לגברים, התפקיד הגדול הוא של אבי קושניר בדמותו של טורצ'ין, הארכי-נבל המסוגל להכל. קושניר הוא בסך הכל דמות די חביבה, והיכולת שלו לגלם רשע בהחלט מרשימה.

אבל בעיקר הדברים, עם כל הכבוד לדמויות מעניינות, זה שב"מותק בול באמצע" יש הרבה סאבטקסט. זו עונה הרבה פחות מצחיקה – כלומר יש פאנצ'ים לא רעים (הספרי הוא בכל זאת כותב בחסד רם), אבל מתחת לכולם רובצת עננה. מותק היא כבר לא הילדה התמימה שהחלה את הדרך. היא הרבה יותר מצולקת, הרבה יותר מודעת למצב ולנחשים שמסביבה. זו קריצה מובהקת למציאות. לכולנו, שקצת התחדדנו ואיבדנו תמימות בארבע השנים האחרונות שעברו על ישראל.

גם הפוליטיקה השתנתה מאוד. אם בעולם של "פולישוק", שנולד אחרי מותה של מפלגת "שינוי" וטומי לפיד ז"ל, הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לפוליטיקאי עלוב שמתגלגל לעמדת כוח הוא איזה הקלטה מביכה, או פרשת הצבעות כפולות (געגועים ליחיאל חזן). ב-2025 הפולישוקים (או "המותקות") כבר מאיימים לשלוח פצצות אטום על עזה, ומובילים אותנו להאג. האזהרה ש"פולישוק", ואחר כך "מותק בול באמצע", שלחו לפוליטיקה הישראלית לא ממש התקבל, והמצב שהן מתארות בוודאי החמיר.

המסר מכך די ברור: "הישמרו מהפולישוקים". הם אולי מרגישים לא מזיקים (מי באמת יכול לשנוא את איצקוביץ' או את ששון גבאי?), כאלה שבאו עם כוונות טובות והתגלגלו בדרך לא דרך למשרות שלהם – אבל הפוליטיקה הזאת היא הרסנית. ההשחתה שעברה הפוליטיקה ב-16 השנים שבין עליית "פולישוק" ובין העונה השנייה של "מותק בול באמצע" היא ההמחשה החיה לכמה מסוכנת הפוליטיקה החלולה. איך כשאנחנו שבים ובוחרים פולישוקים, שמנסים לומר את הדבר הנכון כדי להתקדם לתפקיד הבא, ולא אנשי מעשה עם אידיאולוגיה וכוונות – אנחנו גומרים עם אסון.

"מותק בול באמצע" פרצה לעולם שבו הפוליטיקה היתה כאוטית – ישראל של מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, ממשלות שלא מסוגלות לקום ומשבר פוליטי מתמשך על רקע משבר הקורונה. בעונה השנייה אנחנו חווים את ההשלכות של כל זה, כשהכאוס עבר מהפוליטיקה למדינה. הפעם, מתחת לאווירה המתקתקה ולהומור המקסים, אפשר לשמוע את אזעקת האמת.
מותק בול באמצע, כאן 11, ימי א' ב-21:30

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סאטירה פוליטית
• פוליטיקאים
• קומדיה
• קומדיה ישראלית

יום יבוא וההיסטוריה תשפוט את הפוליטיקאים ששולטים על חיינו – אם היינו צריכים לנחש, כנראה שלרעה, אבל עד אז אפשר להציץ לעבר מי שרוקם את הנראטיב שמתגבש עוד לפני ההיסטוריה, גם אם הם לוקחים קצת חופש אמנותי: הוליווד, המקום בו המציאות הופכת לסרט. ולמרות שהוליווד לא מתה על עיסוק בישראל (הם מעדיפים להתעסק במלחמות שלהם), כבר היו כמה אירועים שהכריחו אותם לגלם דמויות פוליטיות מכאן. אז איך הוליווד רואה את הפוליטיקאים שלנו? וכבכן, זה תלוי…

>> מה חדש בנטפליקס: רוברט פאקינג דה נירו בסדרה חדשה, זה מה
>> עולם של מנותקים: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

אנתוני הופקינס הוא יצחק רבין | "ניצחון באנטבה" (1976)

מבצע אנטבה (או "מבצע יהונתן") היה רגע שבו הישראליות התגלתה במלוא הדרה. זה לא היהודי הכפוף והכנוע של תקופת השואה, אלא ישראלי מסוג חדש – חסמב"אי, מסוקס, לוחם עם סכין בין השיניים. המבצע המדהים שמדינת ישראל ידעה להוציא לפועל, לשחרור החטופים ממטוס "אייר פראנס", היה כל מה שהלהיב את האמריקאים – ממזריות, תחבולות ובעיקר אירוע גדול מהחיים. לא סתם הקולנוע האמריקני חזר לאנטבה מספר פעמים (וגם אנחנו עוד נחזור לבקר בהמשך הרשימה). הפעם הראשונה היתה בסרט הזה, שהופק בדצמבר 1976 ע"י רשת ABC – בסך הכל חמישה חודשים אחרי המבצע עצמו. הוא כלל לא מעט כוכבי הוליווד של אותה תקופה, ביניהם קירק דאגלס, ריצ'רד דרייפוס, אליזבת' טיילור וגם הופקינס – שגילם את דמותו של ראש הממשלה הצעיר שהוביל את המבצע הגדול.

צ'ארלס ברונסון הוא דן שומרון | "הפשיטה על אנטבה" (1977)

גם הפעם סרט טלוויזיה, וגם הפעם מדובר במבצע יהונתן שבמוקד. בסרט הזה, שהופק ע"י NBC, פיטר פינץ' גילם את ראש הממשלה רבין – ומי שגילם את דן שומרון, שהיה מפקד מבצע יהונתן, היה ברונסון – שכבר אז היה ידוע בתור סמל לגבריות מסוקסת, כוכב סרטי האקשן הגדול, והאיש שעמד בלב הסרט – בתור הגיבור, שהוביל את הישראלים הממזרים למבצע שהדהים את כל העולם.

אינגריד ברגמן היא גולדה מאיר | "אישה ושמה גולדה" (1982)

יחסי הוליווד וגולדה מאיר הם סיפור אהבה משגשג. מאיר, שנולדה במילווקי, היתה ראש הממשלה בשנים שבהן ישראל הפכה לאימפריה, והיתה אהובה במיוחד, במשך שנים רבות, גם אחרי פרישתה בנסיבות מצערות אחרי מלחמת יום כיפור. לא סתם היא אפילו מוזכרת בפרק של "סיינפלד"… בכל מקרה, בשנת 1982 – תשע שנים אחרי שמאיר התפטרה מראשות הממשלה – נוצר הסרט הזה בכיכובה של השחקנית אינגריד ברגמן, שגילמה את גולדה הצעירה וסיפרה את סיפור חייה ממילווקי ועד ראשות הממשלה.

בארי מורס הוא מנחם בגין | "סאדאת" (1983)

ב-6 באוקטובר 1981 אנואר סאדאת נרצח על ידי מתנגדיו הפוליטיים. מי שנחשב בהתחלה לאויב אכזר של ישראל, הפך ברבות השנים דווקא לידיד שלה – ולנשיא שהפך לדמות מקובלת בעולם. שנתיים אחרי ההתנקשות נוצר הסרט, שמגולל את כל הסיפור של סאדאת – מגנרל למנהיג לאומי, שתפס את מקומו של גמאל עבד אל נאצר. בגין, בגילומו של השחקן היהודי הוותיק מורס, מופיע כדמות משנה בחלק שבו מתקיים הפיוס ההיסטורי בין ישראל למצרים. כל הסרט מרגיש קצת קריקטורה, אבל היי – לפחות מתישהו בגין זכה לעדנה בארה"ב. זה לא מובן מאליו.

לין כהן היא גולדה מאיר | "מינכן" (2005)

הנה שני מאפיינים של הסיפור הישראלי בהוליווד, מגולמים בסרט אחד. גם הדמות של גולדה, אבל גם החיפוש אחר גבורה ישראלית. הפעם, מדובר במבצע החשאי של המוסד לחיסולם של המחבלים שטבחו ב-11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. הסרט, כמובן, עסק בעיקר בלוחמים – אבל גם מי ששלחה אותם למבצע, הלא היא גולדה הנערצת, שמופיעה כאן בגילומה של לין כהן (שלמרות שמה, היא אמריקאית שנודה בטקסס עוד לפני שישראל הוקמה) שאחר כך שיחקה גם ב"משחקי הרעב". בכל מקרה, שוב זה היה השיקוף שארה"ב רצתה שתהיה לישראל – ממזרית, כזו שיודעת לסגור חשבון, וכזו שלא דופקת חשבון.

אדי מרסאן הוא שמעון פרס | "7 ימים באנטבה" (2018)

"אנטבה" הוא סרט יחסית חדש שמתייחס למיתוס ההוא, עליודובר כבר רבות – האירוע שבו ישראל נסעה עד קצה העולם, כדי להשיב את בניה בכוחות עצמה. בסרט הזה, אגב, משתתפים לא מעט שחקנים ישראליים – ליאור אשכנזי מגלם את ראש הממשלה דאז רבין, אנחל בונני (!) מגלם את יוני נתניהו, וגם יפתח קליין מגלם את אהוד ברק. מרסאן הוא שחקן בריטי די מוערך, שזכה בלא מעט פרסים, ובסרט הזה הוא נכנס לנעליו של שר הביטחון דאז. כמה זה היה דומה? בוא נאמר שלא היה מדובר בחיקוי אחד על אחד, אבל חיקויים של פרס כבר היו מספיק.

סיימון ראסל ביל הוא דוד בן גוריון | "מבצע פינאלה" (2018)

דיברנו לא מעט על גבורה ישראלית, אז הנה עוד סיפור כזה של סגירת חשבון. הסרט ההוליוודי מתאר את המבצע ללכידתו של אדולף אייכמן, בדרך למשפט הבלתי נשכח בישראל. בן קינגסלי האגדי גילם את אייכמן, ליאור רז רכב על תהילת "פאודה" לתפקיד ראש השב"כ דאז איסר הראל, וביל נכנס לנעליו של ראש הממשלה בן גוריון. פרט מעניין: אחר כך הוא גילם גם את נפוליאון ו-ווינסטון צ'רצ'יל. תפקיד קטן יחסית, אבל של האיש שעמד מאחורי המבצע הגרנדיוזי שהוביל למשפט "החיה באזיקים".

הלן מירן היא גולדה מאיר | "גולדה" (2023)

גולדה אמנם הוזכרה כאן פעמיים, אבל אי אפשר שלא לציין את התפקיד הגדול ביותר שלה בקולנוע – וזה הרגע שבו הלן מירן הנערצת לובשת את דמותה של הגב' מאיר, בסרט שביים גיא נתיב ויצא לפני שנתיים. "גולדה" הוא סרט מצמרר – גם בגלל מלחמת יום כיפור (וההקשרים האקטואליים שהיא מביאה), אבל גם כי הוא תיאר ברגישות אין קץ את הדמות המורכבת של גולדה – מצד אחד ציונית ופטריוטית, ומצד שני גם האישה שהיו לה חולשות, ושהיתה אחראית גם על אחת הקטסטרופות הכי גדולות שידענו. עד שבא מנהיג אחר, כמה חודשים אחרי שהסרט יצא, והיה חתום על קטסטרופה גדולה עוד יותר.

סשה ברון כהן הוא אלי כהן | "המרגל" (2019)

אוקי, אלי כהן אמנם לא פוליטיקאי, אבל בהחלט דמות פוליטית. מה גם שברון כהן הוא אחד השמות הכי מפורסמים ברשימה הזו, ואחד האנשים שעשה את המעבר הכי גדול. ברון כהן התפרסם בתחילת הקריירה שלו בתור עלי ג'י, בוראט, ברונו, הדיקטטור – סרטים מצחיקים ואבסורדיים, לעתים אפילו בוטים מאוד. התפקיד הזה היה מהפך בקריירה שלו, שבו עבר לתפקיד דרמטי – ולגילומו של "האיש שלנו בסוריה", בסדרה המצליחה של "נטפליקס". וגם את זה, כמו את התפקידים הקומיים שלו מהעבר, עשה לעילא ולעילא.

• המסך
• פוליטיקאים
• הוליווד
• ישראלים בחו"ל
• גולדה מאיר

כמו כולם, גם אני צפיתי אתמול בחלקו השני של תחקיר "המקור" על מירי רגב. ופתאום בזמן הצפייה – בעודי יושב על הספה, אוחז את ברכיי ובוכה על העובדה שאלה הפוליטיקאים שלנו – ראיתי לנגד עיניי את כל הפוליטיקאים המושחתים שראינו בסדרות ובסרטים. וראיתי איך הדפוסים האלה חוזרים על עצמם עם מיריל'ה היקרה – המבנה הממסדי המושחת, החנפנים שמקיפים אותה, העדפת הכוח הפוליטי על פני עשיית עבודה – כבר ראינו את הכול. טוב, כמעט הכול. עוד לא מצאנו אצל אף אחד מהם את שיטת הרמזור. אלו הפוליטיקאים הכי מושחתים שהופיעו על המסך.

>>"צמיגים": נטפליקס ניסתה ליצור ימנים ששמאלנים יאהבו. זה לא עבד

הפינגווין (באטמן חוזר, 1992)

מלבד היריבות של באטמן עם הג'וקר, אין קו עלילה קלאסי יותר בעלילות האביר האפל מאשר זה שבמסגרתו הפינגווין מנסה להפוך לראש העיר של גותהאם. אוסוולד קובלפוט ננש בתור תינוק בגן החיות על ידי הוריו בשל הפגמים הגופניים שלו, אבל גדל להיות אחד האנשים הכי בעלי השפעה בגותהאם. כמה מפתיע, פוליטיקאי מושחת שלא זכה לאהבה מהוריו. הפינגווין של דני דה ויטו וטים ברטון אולי ייראה לכם קצת מיושן (נגיד, ברמת לנסות לבצע מכת בכורות בגותהאם), אבל מתחבאת שם שורה אחת שנראה כאילו חזה את עידן טראמפ עשרים שנה לפניו: "אני יכול להתרגל לקטע של להיות ראש העיר! העניין הוא לא הכוח, העניין הוא להגיע אל אנשים. לגעת באנשים. לחפון אנשים!". טראמפ יכול ללמד אותו קצת על איך לתפוס אנשים בחתול.

אוסוולד מוסלי (כנופיית ברמינגהם, 2013-2022)

ראינו הרבה מאד נבלים במהלך שנותינו עם משפחת שלבי, אבל פוליטיקאי מושחת כמו אוסוולד מוסלי לא הכרנו. מוסלי מבוסס על פולטיקאי אנגלי בעל אותו השם, שאירח את היטלר ובכירים נאצים בחתונתו, ואף ניסה לקבל מהם מימון. הוא גם הקים את "איגוד הפשיסטים הבריטי", יחד עם טומי, ואף ניסה למשוך את אנגליה לכיוון הנאצי, במקביל לגרמנים. מעבר לזה, מוסלי עוטף את עצמו בקשרים מפוקפקים מעולם הפשע, ואם זה מזכיר לכם כמה פוליטיקאים מסוימים שנפגשים עם עבריינים מורשעים – טוב זה בטח רק הדמיון שלכם.

דוויין אליזונדו מאונטיין דיו הרברט קמצ'ו (אידיוקרטיה, 2006)

אחד הנשיאים האייקונים, ואחת הדמויות הכי זכירות מיצירתם הסאטירית של מייק ג'אדג' ואיתן כהן, היא דמותו של נשיא ארצות הברית (קחו נשימה) דוויין אליזונדון מאונטיין דיו הרברט קמצ'ו – מתאבק וכוכב פורנו לשעבר, חובב אקדחים ונשק בהווה. ברגע שהגיבור ג'ו מציע להשקות את הצמחים במים אמיתיים כדי שיצמחו (במקום במשקאות אנרגיה), הוא משליך את ג'ו מכל המדרגות. הוא לחלוטין לא מתאים לתפקיד, ושולט בהמון באמצעות פחד, כפי שרואים מצוין בזמן נאום האומה – אזרחיו מקללים אותו, ובתגובה הוא לוקח רובה ויורה באוויר. דקה אחר כך, הוא מסיר מעצמו את האחריות וזורק אותה על ג'ו. מוכר לנו

לארי ווהן (מלתעות, 1975)

אחד מסרטי האימה הגדולים בהיסטוריה, ואחד מראשי העיר שהכי לא אכפת להם מתושבי עירו. זה ממש פשוט – לארי ווהן (מורי המילטון) הוא ראש עיר שמסרב להזהיר את הנופשים בעירו מפני הכריש הענק שיכול לטרוף אותם, וכל זה רק בגלל שהוא מפחד לפגוע בענף התיירות, שמכניס להם בתקופה הזאת את רוב הכסף. לא יכלנו לדמיין שחיתות יותר פשוטה, אבל אז גילינו ששרת התחבורה לא התעסקה באוטובוסים ב-7.10 כי היתה בחופשה בחו"ל.

פרנק אנדרווד ("בית הקלפים", 2013-2017)

הסדרה הראשונה של נטפליקס נתנה לנו את האנטי-גיבור פרנק אנדרווד, פוליטיקאי אמריקאי מושחת וחסר רחמים שיעשה הכל כדי להתקדם. פרנק אנדרווד לא בוחל באמצעים, ובמהלך כל הסדרה הוא מפר כל עבירת שחיתות אפשרית: שוחד, טובות הנאה, הונאות בלי סוף, סחיטה ואפילו רצח. וכן, יותר מאחד. פרנק אנדרווד הוא לא רק דמות שאתם ממש לא רוצים בתור יריב, הוא ממש האבטיפוס לשחיתות. ולא בכדי הוא מזכיר לנו מנהיג מסוים מכאן. אולי לא כולל הרצח, חס וחלילה.

קוריולאנוס סנואו (משחקי הרעב, 2008-2024)

הנשיא של פאנם מאמין כי שליטה במדינה הכרח למניעת אי-סדר, מנסה לדכא את המרד נגד הקפיטול, והורג לא מעט אנשים בדרך. הוא יורה בבת של ראש עיריית מחוז 12, בוגד בחברו סג'אנוס פלינת', מרעיל את חברו של אביו וככל הנראה גם את מושא אהבתו. כשחושבים על דמויות של פוליטיקאים מושחתים חושבים לרוב על שוחד או הפרת אמונים (היי, זה מצלצל ממש טוב בעברית, מעניין למה), אבל אין ספק שמקרי הרצח בהם הוא מעורב שם אותו במקום יחסית גבוה ברשימה. מה לעשות, בן גביר רק פוגע בך עם אוטו, הוא לא יורה בך.

פיטר בייליש (משחקי הכס, 2011-2019)

אחת הדמויות הכי ורסטיליות שראינו היא לורד פיטר בייליש (איידן גילן), שלמרות שיוצרי משחקי הכס ייבשו את כל הסדרה, היה ונשאר אחת הדמויות הכי מעניינות עד הרגע האחרון בעונה השביעית. אבל הוא גם היה פוליטיקאי מיומן ומניפולטור לא קטן. יש לו רשת מרגלים מרשימה, והוא משתמש בבתי הבושת שברשותו כדי להשיג ידע על יריבים פוליטיים. בנוסף, הוא שכנע את ג'ופרי להוציא להורג את נד סטארק, וכמה עונות אחר כך הוא משדך לבת שלו סנסה את רמזי בולטון האכזר, ועוד מנסה לסכסך בינה לבין אחותה אריה – וכל זה למען הישרדותו הפוליטית. וזה עוד מבלי להזכיר שבפועל, הוא זה שהתחיל את מלחמת חמש המלכים. ליכודניק אמיתי.

רובי פולישוק (פולישוק, 2009-2015)

איך אפשר לכתוב רשימה בהשראת הפוליטיקה הישראלית, מבלי להזכיר את הדמות הכי קרובה אלינו ברשימה, במיוחד כשאנחנו מכירים את כל השטיקים והטריקים שלו. יותר מזה, השחיתות הדימיונית שלו פלשה גם למציאות – פולישוק נכנס בסדרה לתפקיד השר לקידום חברתי, תפקיד ריק מתוכן שהסדרה המציאה, ואז הפך למציאות ממשית. ויש גם את כל הדילים שהוא עושה במהלך הסדרה, הידידות עם המיליארדר אלפרד סרוסי, קידום סכסוכים מבוימים עם מפלגות אחרות כדי להרוויח עוד מצביעים לבייס וכל התכסיסים המלוכלכים. פולישוק הוא הכי ישראלי, והשחיתות שלו היא הכי קרובה אלינו. מירי, מאחורייך.

סלינה מאייר (ויפ, 2012-2019)

אין הרבה חוויות צפייה כמו בסאטירה הפוליטית שהיא Veep, בה הצופה מתחיל בצד של הסנטורית הדמוקרטית סלינה מאייר, וככל שהסדרה מתקדמת עובר לצד השני. במהלך הסדרה סלינה מאייר עושה כמות נכבדת של פשעים, ביניהם מתן שוחד למחוקקים, זיוף בחירות והונאה, פשעי מלחמה בגבול הפקיסטני וביטול החוק לנישואים גאים בעקבות בקשה מהמושל של נבאדה. היא אמנם איבדה את כל אנשיה בדרך לעמדה הכי חזקה בארה"ב, אבל היא יכולה תמיד לבוא אלינו ולהקים מפלגת מרכז.

טום קיין (בוס, 2011-2012)

אחת הסדרות הכי אנדרייטד של העשור הקודם, ובמידה רבה סדרה שניבאה את עליית הטראמפיזם ושבירת הכלים הדמוקרטיים מסביב לעולם, עם אחד הפוליטיקאים הכי מפחידים בתולדות הטלוויזיה. קלסי גריימר בתפקידו הטוב ביותר מגלם את ראש עיריית שיקגו טום קיין, פוליטיקאי שמתחיל הכי מושחת שלו ואחר כך מגביר ומגביר. הוא מסתיר מהעולם את העובדה שהוא סובל ממחלה סופנית שאוכלת לו את המוח וגורמת לו להזיות, והוא מוכן לעשות הכל כדי לשמר את כוחו עד לרגע האחרון, ואנחנו מתכוונים ל"הכל". פורטרט מרהיב של שחיתות ממארת שהיא גם פיזית ונפשית, שלצדו גם פרנק אנדרווד מ"בית הקלפים" נראה כמו רשג"ד בצופים.

ריצ'רד וילקינס (באפי ציידת הערפדים, 1998-1999)

תגידו מה שתגידו על מירי רגב, אבל לפחות היא לא מכשף רב-עוצמה ששואף לעבור טקס התעלות ולהפוך לשד עקלתון אימתני. כלומר, לפחות לפי מה שאנחנו יודעים. ריצ'רד וילקינס, ראש העיר של סאנידייל שהיה הביג בד בעונה השלישית של באפי, הוא בדיוק זה – מפלצת שחיתות שממלאת את העיר על פיר השאול בשדים ומפלצות, והכל במטרה לקידום אישי בתחומי האופל. ספק אם וילקנס דאג למשאבים עירוניים או קידום גורמים מקצועיים. הוא שומר על כמה ערפדים-בריונים שעושים כדברו, אכל את מנהל בית הספר של באפי ואנחנו די בטוחים שהוא גם גונב כספים כדי לממן את כל הפעילות העל טבעית שלו. חוץ מזה, ראיתם אותו?! האיש נראה כל כך חלקלק, ברור שהוא מושחת.

אלנה ורנהם (המשטר, 2024)

לא כולם יאהבו את הסאטירה של HBO, אבל היא כן הביאה לנו את אחת השליטות הכי מטורללות שראינו – אלנה ורנהאם, קנצלרית של מדינה אירופאית פיקטיבית, מפחדת מחיידקים ועובש שחור ומטפחת חייל שאחראי לטבח של מפגינים נגד המשטר. זה שילוב קטלני, אבל מה שמעניין בה הוא דווקא הדמיון הרב בין ההתנהלות שלה לזן של מירי רגב: סביבה שמזינה אותה ברעיונות פסולים מוסרית, קידום אינטרסים לפי הון פוליטי, דאגה מוגזמת לנראות שלה, וכמובן חנפנות בלתי פוסקת מכל סובביה. בביקורת על הסדרה כתבתי שזה מה שקורה אם שרה נתניהו הייתה נבחרת לראשות הממשלה. אחרי התחקיר אני מבין שמירי רגב היא פשוט אלנה ורנהאם מאלי אקספרס.

• המסך
• פוליטיקאי
• פוליטיקאים
• שחיתות

עם כניסתה של שנת 2024, חייבים להודות שהייתה לנו שנה די שלילית, ולא רק בגלל המלחמה, אלא גם בגלל מה שראינו על מסך הטלוויזיה שלנו. והאמת היא שראינו יותר מדי. אלו כל האנשים שהיינו רוצים לראות פחות-עד-כלום מהם במהלך השנה, אם אפשר. לא בקטע רע, פשוט קצת נמאס, וזה יעשה לנו קצת יותר טוב בלב ובעין.

טום קרוז

אתם ידעתם שטום קרוז בן 61? הבן אדם עבר חצי מחייו, ועדיין קופץ מבניינים ומטוסים כאילו כלום. טום קרוז עשה מעל ומעבר בקולנוע, ועדיין מתחזק את סדרת הסרטים שמזמן הייתה צריכה להיגמר "משימה בלתי אפשרית". והאמת? יש גבול לכמה אפשר לראות את טום קרוז קופץ מכל מקום אפשרי. מעבר לעובדה שהוא כבר על המסך הרבה יותר מדי זמן מבלי שהוא מתפתח יותר מדי כשחקן, הוא גם חבר של כבוד בכת הסיינטולוגיה. האנרגיה שלו תמיד מוזרה בראיונות, ואם יחליט יום אחד להפסיק לסכן את חייו על המסך, אני בהחלט לא אתנגד. שב טום, תנוח. תפסיק לנסות להתאבד על המסך.

ניקולס קייג'

אם יש שחקן שקרע את התחת שלו בשלושים השנים האחרונות זה ניקולס קייג'. ברפרטואר של השחקן האהוב יש מעל למאה סרטים בהם שיחק מגוון רחב מאד של דמויות, כולל לאחרונה את עצמו. הוא אפילו היה סופרמן לאיזה שנייה וחצי. זה לא שיש משהו רע במיוחד בניקולס קייג', אבל אם יש לו הרבה הופעות מביכות, אולי זה סימן שאנחנו צריכים לראות אותו פחות. חוץ מזה, אחרי "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", למישהו באמת חסר עוד מניק קייג'?

ג'ארד לטו

היו ימים שבהם לטו נחשב לאחד השחקנים הכי מבטיחים בהוליווד, במיוחד לאחר תפקידו ב-"מועדון הלקוחות של דאלאס", שגם זיכה אותו באוסקר. אבל אז הוא החליט לגלם את הג'וקר ב-"יחידת המתאבדים" (2016), ומשם הכל הלך והתדרדר. DC האמינו בגיוסו של הכוכב המצליח לכוחותיהם, כי עוד לפני שיצא הסרט כבר הוכרז על סרט ספין-אוף משלו, ועל אחד נוסף שיעסוק ביחסים שלו עם הארלי קווין (מרגו רובי). מיותר לציין שדבר מזה לא קרה. אחרי יותר מדי סיפורים על "משחק טוטאלי" שיוצא מגבולות הסביר, וגרסה באמת גרועה לדמותו של הג'וקר, כבר היה ברור שלטו לא יחזור לתפקיד הנסיך הליצן. מאז הוא ערק למארוול, גילם את מורביוס, וזכה לכישלון מצלצל. נראה שלטו הגיע לנקודה שבה הוא צריך לעצור, והנקודה הזו היא אי שם ב-2016.

הייתם רוצים לראות עוד מזה? ברור שלא. ג'ראד לטו בתור "הג'וקר". צילום יח"צ

אסי עזר

לפני יותר מעשור, כש"האח הגדול" היתה בעונתה הראשונה, השילוב בין אסי עזר לארז טל היה מפתיע ומרענן. עכשיו כבר כמעט בלתי אפשרי לסבול אותו על המסך. גם אם נשים בצד את ההאשמות בזמנו על ניצול מעמדו להטרדה מינית (ובקשת בהחלט שמו אותן בצד), דמותו הטלוויזיונית מאוסה – הוא מתאמץ להצחיק ללא הצלחה, מלא וגדוש בעצמו להתפקע וחושב שהשטויות שהוא עשה אי שם באקזיט יעבדו גם היום. אבל לא רק שהחינניות אבדה, בכל פעם זה מגיע עם חציית גבולות מסוימת, בין אם הוא מפלרטט בבוטות עם מתמודדים בתכניות שהוא מנחה ובין אם הוא משמיע ברדיו את השכנה שלו גונחת. כבר אמרנו את זה כאן בעבר, אבל חלאס עם לתת לו את כל זמן המסך הזה.

פאנל השופטים של הכוכב הבא

בעצם לא רק המנחה צריך לעוף, אלא כל הפאנל. כן, אפילו אסף אמדורסקי. העונה הנוכחית של "הכוכב הבא" היא ניסיון לוחץ לפרוט על מיתרי הרגש, ואם אתם לא רוצים להתרגש, אל דאגה – השופטים יכריחו אתכם. הם ישירו ביחד שירי אחדות, ויפסלו שירים כי הם לא ברוח התקופה, הם ימחו דמעה בדרמטיות לפני שהם ילחצו על כחול רגשני. והם בעיקר שכחו שמוזיקה יכולה להיות כיפית ושיש תגובות נוספות לשיר מאשר להתרגש ולבכות. היה יכול להיות נחמד לראות שופטים שמזכירים לנו למה מוזיקה חשובה בזמנים כאלה, ולא רק כדי לסחוט מאיתנו דמעות. המציאות גם ככה עושה את זה מספיק.

גל גדות

בסדר בסדר, אז היא התגייסה לטובת ישראל במהלך המלחמה, אבל שמעו אותנו רגע: גל גדות לא שחקנית טובה. בכלל. בסדר, היא נבחרה להיות וונדר וומן, אבל כולנו ראינו איך זה נגמר. מאז היא רק מופיעה בכל מיני סרטים בינוניים ומטה בתפקידים משמימים ועושה לנו קצת פאדיחות. אני מבין שאמריקאים מתים על המבטא המזרח תיכוני, אבל יש מספיק שחקניות ישראליות מוכשרות שאפשר לייצא להוליווד – למה אתרע מזלנו לשלוח דווקא את זאת שלא יודעת לשחק? כבר עדיף שתישאר בתחומי ההסברה.

קניה ווסט

אנחנו באמת צריכים להרחיב? מדובר באדם עם מחלת נפש לא מטופלת, ואין סיבה לייחס לדבריו חשיבות – לא כשהוא רצה להיות נשיא, ולא כשהוא אמר שיש בהיטלר גם צדדים חיוביים. לפחות קיבלנו על זה פרק נחמד של סאות' פארק, אבל נראה לי שמיצינו.

ינון מגל

הפטריוט היה צריך לעוף מהמסך כבר לפני שנים, עוד כשרחלי רוטנר פרסמה על השיט שאמר לה והובילה להקאתו מהזירה הפוליטית. גם בלי זה – ינון מגל הוא מכונה משומנת של פייק ניוז ושופר גאה ובריוני של מכונת הרעל, והוא ממש לא מתכוון לעצור עד שיחזור לכנסת, בטח לא כשערוץ 14 נמצא בלב השיח הציבורי. הלוואי שהתשובה הייתה להתעלם מכל השטויות רפות השכל שהוא פולט בקצב לא שפוי, אבל כנראה שזה לא יעזור. שמישהו יחביא לו את המפתחות לאולפן.

פוליטיקאים. כן, כולם

דווקא בתקופה הזאת זה מרגיש כאילו הפוליטיקאים נמצאים על המסך יותר מאי פעם. בטח יותר משהם בעבודה שלהם. והפעם, זה לא רק ביבי – זה כל הפיאסקו שנהיה סביב המלחמה. חברי הכנסת שמגיעים להתראיין, הדלפות מישיבות קבינט, חוסר יציבות מוחלט. בכל פעם שפוליטיקאי מופיע על המסך אי אפשר שלא לתהות – אין לכם מלחמה לנהל? אין לכם ציבור לעבוד בשבילו? זאת לא בקשה מהפוליטיקאים, הם גם ככה לא שמים עלינו, אלא מערוצי התקשורת – תפסיקו לתת במה לגן החיות המבחיל הזה שמתנהל בכנסת. אולי אם הם יהיו פחות עסוקים על המסך, יתפנה להם זמן לנסות לנהל את המדינה.

• המסך
• דמויות וירטואליות
• פוליטיקאים
• אסי עזר
• ינון מגל
• ניקולס קייג'
• טום קרוז
• ג'ארד לאטו

הבחירות לרשויות המקומיות יערכו רק בסוף אוקטובר ולמרות שכולנו צריכות עוד לשרוד את הקיץ וזה מרגיש כמו נצח, המירוץ כבר לגמרי התחיל. לאחרונה התבשרנו באופן רשמי כיאורנה ברביבאי, חברת הכנסת בחמש השנים האחרונות מטעם "יש עתיד", תעזוב את עבודתה הפרלמנטרית ותתמודד מול רון חולדאי, ראש העיר הנצחי של תל אביב, על ראשות העיר.

אני אתחיל בגילוי נאות: אני תל אביבית בורן אנד רייזד (משפט שאין דרך להגיד מבלי לצאת מתנשאת). גדלתי בשכונת ביצרון שבמזרח העיר, והאמת היא שבזמנו שכונתי האהובה הייתה שכונה לא מפותחת שנחשבה אז לעלובה ולא מגניבה, שהפכה עם השנים לפנינת נדל"ן למשפחות עם שדרה מטופחת ואפילו שני (!) בתי קפה.

אנחנו צריכות שיתייחסו אלינו כאל שוות, וכדי שזה יקרה – אנחנו צריכות להתנהג ככאלו. בתור השוות שאנחנו, הייתי רוצה שברביבאי תנפנף ותשוויץ בהישגיה המרשימים כדי להוכיח שהיא ראויה לניצחון. ממש כמו שגבר היה עושה

גילוי נאות נוסף הוא שלפני מספר חודשים נסעתי באוטובוס (דבר שאני ממש משתדלת להימנע ממנו בתוך העיר), ולהפתעתי אחת הנוסעות הייתה אורנה ברביבאי. התרגשתי מאוד לראות את חברת הכנסת חולקת איתי קו ופניתי אליה בשאלה "*את* נוסעת באוטובוס?!". ברביבאי הייתה נחמדה ואדיבה, פטפטנו מספר דקות על תחבורה ציבורית ועל הממשלה הנוכחית, היא אמרה לי שאני נראית צעירה לגילי ומאז יש לה מקום חם אצלי בלב.

נחזור לבחירות. בין הכותרות על התמודדותה של ברביבאי ועל אירוע ההכרזה שערכה, היה משפט שתפס את תשומת ליבי במיוחד. "הגיע הזמן שפעם הראשונה תעמוד אישה בראשות העיר", כך אמרה ברביבאי.

באופן אינטואיבטיבי כמובן שהסכמתי מאוד. הרי בתור אישה, ועם ייצוגן המחפיר של נשים בכנסת, בממשלה ובמשרדיה – ברור שאני רוצה כמה שיותר נשים בתפקידי מפתח. אבל אז נזכרתי שבמירוץ על תל אביב מתמודדת כבר מספר חודשים גם ציפי ברנד, אישה נוספת ומרשימה לא פחות, שהייתה במשך שנים סגניתו של ראש העיר חולדאי.

לעצם היותה אישה, יש כמובן משמעות רבה שאי אפשר להתעלם ממנה. ברביבאי היא בעלת קריירה צבאית מרשימה: היא הייתה האישה הראשונה שעמדה בראש חיל שאינו חיל נשים (שלישות), הייתה הקצינה הראשונה שהגיעה לדרגת אלוף וכחברת כנסת הייתה שרת הכלכלה השנייה בתפקיד (הראשונה בתפקיד הייתה דליה איציק).

את כל אלו ברביבאי השיגה *על אף* היותה אישה. כן, כן. ברביבאי נלחמה במשך שנים כדי לנפץ תקרות זכוכית ולהגיע להישגים בגוף הגברי ביותר במדינה. אני בטוחה שנערמו בפניה קשיים רבים לאורך הדרך, עד שהגיעה לאן שהגיעה. גם בתור מי שהייתה חברה במפלגה אשר בראשה עומד גבר (ואי אפשר להתמודד מולו), ברביבאי הגיעה להישגים מרשימים כחברת כנסת וכשרה. מישהו נתן לה את התפקידים כי היא אישה? היש מישהו שעושה עמנו חסד כי אנחנו נשים?

להפך, תראו את המצב הנוכחי והעגום בכנסת, המעיד יותר מכל על כך שהקלף על האפליה המתקנת (שבהחלט מגיעה לנו) כבר מזמן לא עובד. אנחנו צריכות שיתייחסו אלינו כאל שוות, וכדי שזה יקרה – אנחנו צריכות להתנהג ככאלו. בתור השוות שאנחנו, הייתי רוצה שברביבאי תנפנף ותשוויץ בהישגיה המרשימים כדי להוכיח שהיא ראויה לניצחון. ממש כמו שגבר היה עושה.

ברביבאי הגיעה להישגים מרשימים כחברת כנסת וכשרה. מישהו נתן לה את התפקידים כי היא אישה? היש מישהו שעושה עמנו חסד כי אנחנו נשים?

במירוץ מתמודדות כרגע שתי נשים ואני מאמינה כי אחד הערכים החשובים של הפמיניזם הוא לא לפגוע באישה אחרת, ואפילו לפרגן. לא הייתי משתמשת בקלף ה"תצביעו לי כי אני בת". יש בידי השתיים מספיק הישגים ותארים להתגאות בהם על מנת להרשים את התושבים ולהוכיח שהן ראויות. קלף הנשיות לא יספיק פה. ואם הוא יספיק, אז מה ההבדל בין מתמודדת אחת לשנייה? הייתן רוצות הרי שיבדילו בכן בגלל הגישות הניהוליות והכלכליות והתוכניות השונות לעיר, לא?

ברביבאי אמרה בזמן ההכרזה כי אינה רוצה לערב תוכניות בעת החגיגית בו היא מודיעה על מועמדותה, אבל שנסמוך עליה שיש לה תוכניות גדולות לעתיד.

אז אם כבר את משתמשת בהיותך אישה, הייתי שמחה לשמוע על אותן לתוכניות לעתיד. שמי שמבקשת לייצג אותי – תספר לי מה היא תעשה שונה עבור נשים בעיר. יש לי כמה רעיונות: הייתי שמחה לשירותים ציבוריים בעיר (אם יש בהם פדים וטמפונים אז בכלל, גם עמדת החתלה זה בונוס), הייתי שמחה שמתקני הספורט בפארקים בעיר יהיו מותאמים לנשים ואז אולי לא יהיה שם רוב גברי מובהק וגם אנחנו נוכל להתאמן שם, הייתי שמחה ללכת בלילה בדרום העיר בתחושת ביטחון, ובכלל לעוד אורות ופנסים. הייתי שמחה גם לפתרונות למהגרים ולמהגרות ולטיפוח של שכונת התקווה ושל התחנה המרכזית. אפשר באותה הזדמנות לבקש תחבורה ציבורית נוחה יותר ופתרון לבעיית החנייה, אבל באמת שאני אסתפק בינתיים רק בשירותים ציבוריים.

בקיצור, אורנה יקרה, אם את פונה אליי כאישה לאישה – אז תני לי את הסיבות להצביע לך כדי שתדאגי לנשים. אבל בינינו, את לא רוצה שאישה תנצח, את רוצה שאת תנצחי! וגם את בכלל לא רוצה לנצח כי את אישה, את רוצה לנצח כי מגיע לך! אז קדימה, יש עוד הרבה זמן ואנחנו סומכות עלייך.

הטור פורסם לראשונה במגזין "את"

• בחירות 2023
• טור דעה
• בחירות לעיריית תל אביב
• עיריית תל אביב
• פוליטיקאים
• פוליטיקה