אדם קם בבוקר, יוצא מדלת ביתו, ונכנס ליער. ביער הכל יכול לקרות, והגיבור שלנו הולך ומסתבך. את התחושה שאנחנו לא מצליחים לצאת מהסבך אנחנו מכירים היטב. ודווקא בימים אלו של שבר גדול, החלטנו בקבוצת פאתוס מאתוס להעלות חידוש אינטימי לעיבוד שעשינו בעבר – לסיפור הקצר והמצמרר ואולי המוכר ביותר של עגנון: "האדונית והרוכל". זה לא מהלך מובן מאליו, כי מאיפה מתחילים בכלל לדבר על אימה, על אחרוּת, על אהבה – כשהמילים עצמן מגמגמות? בכל זאת, דווקא עכשיו אנחנו מרגישות שהחזרה למופע הזה, בפורמט שובר גבולות וחשוף, היא חיונית – עבורנו זו הזדמנות להיכנס ליער, להקשיב למה שמבעית אותנו, ולבחון אותו מחדש.

לרובנו זיכרון מעומעם של הסיפור, שנתפס כסיפור בלהות, לא פחות. יש לנו שברי זיכרונות על סכין וערפדים, ובקתה ביער, ואולי התחלה של נרטיב על אישה שקנתה מרוכל סכין, ואז פיטמה ושחטה אותו. ואכן, בסיפור מהדהדים מיתוסים קדומים ובינהם סיפורי ערפדים. אבל מי היתה אותה אישה, אילו יחסים היו ביניהם ומה בכלל היה שם? ואיך נגמר הסיפור? היא באמת אכלה אותו? בעיבוד שלנו לבמה – או בשמו: "מחליק בגרון" – מצטרפים לסעודה חגיגית 12 אנשים אקראיים מהקהל שמוזמנים לעלות לבמה, ולגלם יחדיו את דמותו של יוסף – הרוכל היהודי. 12, כנציגי 12 השבטים, כמו גם 12 השליחים בסעודה האחרונה. זה לא תיאטרון במובן הקלאסי. זה מגע חי בין טקסט, קול, גוף, צורה וחומר. והפחד – הפחד הוא לא על הבמה. הוא אצלנו. בתוכנו.

בקריאה המקובלת לסיפור, מחריבה את השקט פרשנות גברית חוצבת להבות – סאונד מחריש אזנים המתריע על מבצע חדש. צבע אדום, צבע אדום, ופצצת הפרשנות משוגרת ומאשרת את הפרדיגמה הגברית המקובלת – זאת האישה. האישה היא הבעיה. אל פרשנות זו חוברת ההגמוניה הלאומית – הזרים, הזרים הם הבעיה. גם אישה וגם זרה והנה אסון בפתח. היום, בעידן בו אמיתות העבר איבדו כל תוקף, בחרנו להגיב לטקסט ממקום הבוחן את הרלוונטיות של עמדות אלו. להתחבר לראשונה לנקודת מבטה של האישה. ובהתאם, יצרנו אירוע טקסי שבמרכזו השפה העגנונית, המתווכת לצופה באמצעות פרפורמרית בתפקיד המארחת-אדונית, הצורפת שרשרת נרטיבית, המבוססת על דיווח של המספר העגנוני, אשר על מהימנותו אנחנו מבקשות לערער.

וכך לצלילה בעיבוד שלנו מתלווה פנס בדמות מהלך דרמטורגי פמיניסטי, המאיר באור יקרות גם אפשרות שלגבר יש פנטזיה מינית משולבת בחרדה להיטרף על ידי האישה, וה"וגינה דנטטה" שלה – להיבלע ולהיטמע בתוך אותה נוכרייה יפה, הנושאת את שמה של היפה באלות, "הלנה". העיסוק בפחד צובע את הסיפור למן הרגע הראשון – פחד מהטבע ומאי היכולת לשלוט בו, מול כמיהה לאותו משהו פראי, כמו האישה, לצד הפחד לאהוב ולהיבלע באחר. מפחד אחד למשנהו הזהות מתרסקת, כי מה נשאר לנו במצב של חרדה מתמדת?

אין זה פלא, איפה שמחוות תמימות מקבלות משמעות פוגענית ומסוכנת: למה היא לא יושבת לידי? למה היא לא אוכלת? למה היא מחייכת? מה היא מסתירה ממני? וכך הלאה. בקריאה ביקורתית בטקסט, נגלה בפנינו משל על אדם הסובל מחרדה על בסיס המזון הרוחני שכנראה קיבל בביתו ובקהילה שלו – שהרי מינקות מלמדים אותנו שהיכן שלא נלך, יקומו עלינו לכלותינו. חרדה זו מעוותת את תפיסת המציאות והעולם נתפס כמקום מסוכן בו האנשים המקיפים אותנו הם חורשי רעתנו ואסור לסמוך עליהם. אצל עגנון, את תפקיד העיניים החיצוניות, לובש המספר המתאר ומפרש לנו מה קורה. ואולי הבחירה של עגנון לשים את המידע בפיו של מספר כל יודע, שיכול להיתפס גם כעדות ממקור שני ולא בהכרח מהימנה, באה להטיל ספק בהגיון מאחורי הדברים, או לפחות להצביע על השתקפויות לא מדויקות בהכרח של האירועים המתוארים.

היום עולות אופציות נוספות, בהן מתגלמים מופעים שונים המאירים מחדש את קולה של אותה אישה-אדונית בודדה, שבניגוד למכשפה ב"הנזל וגרטל" (או בשמו המעוברת, "עמי ותמי"), לא רק שהיא יפיפייה, אלא שהיא גם לא זו שמזמינה את הגבר להיכנס – זה הרוכל שמתעקש ומתחנן. ואולי זו בכלל היא המוטרדת? שהרי גבר זר מדפק על דלתה פעם ועוד פעם, ואינו מניח לה גם לא באמצע הלילה. והיא, אישה שחיה לבדה, מרחמת עליו, מסתכנת ונותנת לו מחסה. אז אולי בכל זאת מקור האימה איננו באדונית המאיימת לבלוע אותו, כפי שמצביעה החוקרת מיכל ארבל, אלא במשהו פנימי – בחרדת הגבר להיבלע ובהטלת החרדה הזו עליה.

ומילה אחת על הרגע הכי מצמרר בסיפור: אין זה רגע גילוי מותה של האדונית, ולא האופן בו הרוכל קובר אותה – על הגג, כמזון לציפורים – אלא הרגע שבו הוא אוסף את חפציו, וחוזר לרכל בדרכים. ועולם כמנהגו נוהג.
ואני רוצה לצעוק: אחיותיי, אימה!
מוזמנים להצטרף אלינו לשולחן לאחת ההופעות: יום ו' (25.7) 16:00, יום ש' (26.7) הרצאה ב-11:00 ומופע ב-12:00, ומופע נוסף ב-19:00.
סיפור פשוט, בשבזי 36 בנוה צדק, תל-אביב יפו
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• ספרות
• פמיניזם

ברשימת 100 הסרטים הגדולים של כל הזמניםשהתפרסמה במגזין "סייט אנד סאונד"ב-2022 נכללו שתי יצירות קולנועיות שהתייחדו בכך שאלה היו הסרטים היחידים שביימו יוצריהם: במקום 25 השתלב "ליל הצייד" של השחקן המהולל צ'רלס לוהטון מ-1955. הסרט קיבל בזמנו ביקורות כה איומות שלוהטון לקח את זה קשה והחליט להפסיק לביים. במקום ה-48 דורג "וונדה", סרטה הראשון והאחרון של ברברה לודן מ-1970.

>> להיט אחד ודי: "המופע של בן סטילר" המציאה את הניינטיז
>> להיט אחד ודי: 30 זמרים וזמרות ישראלים שזכו ל-15 דקות של תהילה ודי

כמו לוהטון, לודן היתה שחקנית (בין השאר היא גילמה את אחותו של וורן ביטי ב"זוהר בדשא"), שישבה לכתוב תסריט בהשראת כתבה בעיתון על אישה שנשפטה על שוד בנק, וכשהשופט גזר לה עשרים שנות מאסר היא אמרה לו תודה. לודן שלחה את התסריט לכמה במאים אך התרשמה שהם לא הבינו אותו, והחליטה לביים את הסרט בעצמה, בתקציב מינימלי של כמאה אלף דולר. היא היתה נשואה אז לבמאי הנערץ והמושמץ איליה קזאן (הם נפגשו על הסט של "זוהר בדשא"), שעודד אותה, אבל גם התנשא עליה וגרם לה רגשות נחיתות כמו רוב הגברים שבהם פגשה. אלה באים לידי ביטוי בדמותה של גיבורת הסרט, בגילומה של לודן עצמה.

בתחילת הסרט החד פעמי הזה, בעלה של וונדה מתגרש ממנה בשל חוסר תפקודה כרעיה וכאם ילדיהם. עם רולים בשערה, וונדה משוטטת באזור מכרות הפחם בפנסילבניה, מפוטרת מעבודתה במתפרה (הבוס אומר לה שהיא איטית מדי), ננטשת על ידי גבר מקרי שקיבל ממנה מה שרצה ונותרת חסרת כל.

היא כל כך מעופפת, שכשהיא נכנסת לבאר כדי להשתמש בשירותים, היא לא מבחינה שמתרחש שם שוד. בלית ברירה השודד מצרף אותה אליו והיא נגררת אחריו למסע של שודים קטנים. כשמיסטר דניס, כמו שהיא קוראת לו, מחליט לשדוד בנק הוא מטיל עליה תפקיד וזאת הפעם האחת שהפסיביות שלה משחקת לטובתה. "וונדה" – מצלול הרומז להיותה משוטטת בחייה – הוא מין סרט מסע אקזיסטנציאליסטי שתואר כ"אנטי-בוני וקלייד". הוא הרבה יותר חתרני, מפתיע ומבדר מכפי שאפשר להתרשם מהתקציר שסיפקתי כאן.

הפרמיירה העולמית של "וונדה" נערכה בפסטיבל ונציה, שם הוא זכה בפרס המבקרים. אחרי כן הוקרן בפסטיבלים נוספים, אך לא זכה להפצה מסחרית מחוץ לניו יורק. למרות זאת, תהילתו והשפעתו גדלו עם השנים. היום הוא נתפס כאבן דרך מהותית בקולנוע של נשים על נשים, ומוקדשים לו אינספור מאמרים המנתחים את דמותה של וונדה כסוג של מורדת פלגמטית מעצם חוסר התאמתה לנורמות.

https://www.youtube.com/watch?v=yeleIpbtlLI

לודן אמרה שמבחינות רבות "וונדה" מבוסס על דמותה שלה, כ"אישה פסיבית שעברה מאדם לאדם ללא כיוון". זה תיאור עצמי מעניין מצד אישה שזכתה בפרס טוני על הופעתה בתיאטרון, ויצרה סרט מהותי בתקופה שבה נשים לא ביימו סרטים (באירופה היו לינה ורטמילר, ורה חיטילובה ואנייס ורדה, אך בארה"ב לודן היתה די בודדה). אבל זה אולי מספק תשובה לשאלה מדוע לא ביימה סרט נוסף לפני שנכנעה לסרטן ב-1980. היא היתה בת 48 במותה.

• המסך
• נשים בקולנוע
• קולנוע
• פמיניזם
• סבנטיז

בכתבה שפורסמה ממש כאן בטיים אאוט בתחילת פברואר, יצא לירון רודיק לבדוקמה קרה לדמות "הגבר הקשוח" הטלוויזיוניתהקלאסית. "אתם יודעים, גיבורים שהתכונות הסו-קולד-גבריות שלהם מניעות אותם. טוני סופרנו רוצה לאזן בין חיי משפחה לבין חיי עבודה, וולטר ווייט רוצה לפרנס את המשפחה שלו. אלה מייצגים דור גברים שחלף מן המסך", כתב אז, והמשיך לתאר איך יצא שתכונות שפעם היו שיא הגבריות כבר לא באופנה כפי שהיו בעשורים קודמים: "התכונות הגבריות הקדומות – אלימות, כוחניות, כריזמה, נקמה – לא נעלמו לגמרי מהמסך. הן עוד שם, אבל מתפקדות לא פעם כמכשול של גיבור, ככוח מאפיין של הנבל". הניסיון לשאול את אותה השאלה על דמויות טלווזיוניות שהן נשים מציב מכשול – מה היא, בעצם, "הדמות הטלוויזיונית הנשית" הקלאסית? (נו טוב, האמריקאית, אם נהיה מדויקות).

>>הכי שוות בתל אביב: 10 בתי עסק מהממים של נשים מעוררות השראה

אפשר לטעון שמדובר ביין ליאנג הגברי. אם דמות טלוויזיה גברית קלאסית היא ארצ'י בנקר או טוני סופרנו שמודאג מפרנסה, אגו וסקס, מקבילתו הנשית תהיה איזו אדית, כרמלה או מארג' – רעייה נאמנה ומסורה למשפחה ולבעלה, עם טוויסט של פיקחות ותחכום. לפעמים היא תהיה היפוך קומי של דמות הרעייה המושלמת, נניח ב"לוסי אהובתי" או פגי באנדי. הגרסה נטולת האירוניה עוד מופיעה מפעם לפעם על המסך, למשל האם בברלי מ"הגודלברגים", אבל היא בדרך כלל לא תהיה גיבורת הסדרה, אלא רק כינור שני לדמות של בעלה, בנה או בתה. למעשה, עקרת הבית הטובה הפכה למודל שנשים בטלוויזיה יכולות להשתמש בו כמקפצה לתשובה על זהותן – הן לא הדבר הזה. ע"ע "ונדהויז'ן", שהעבירה את גיבורת העל הקולנועית אל המסך הקטן, מסיטקום קלאסי לטלוויזיה של ימינו, או "קווין יכול ללכת להזדיין" שבה חייה של האישה אליסון בתור הכינור שני לבעל מטומטם מזכירים סרט אימה מבעית.

מודל "נשי" קלאסי בטלוויזיה מציג מסלול אחר לגמרי, משוחרר ופמיניסטי יותר – האישה החזקה והעצמאית. המודל הזה מגיע בהרבה גרסאות, ממרפי בראון דרך באפי, קרי בראדשו ולורליי גילמור ועד לסלי נופ ועד ג'נין מ"אבוט אלמנטרי". אם יש משהו משותף לנשים המאוד שונות הללו זה יהיה האיפיון הבסיסי כנשים חרוצות, חכמות וחדורות מוטיבציה, עם צד קרייריסטי חזק. אם יש להן בן זוג מיועד – והן בדרך כלל מוצאות בן זוג – הוא מגיע בדרך, כי הן צריכות להרוויח עוד ניצחון.

כמו הטלוויזיה בכללותה, גם החלוקה השרירותית בין "אשת הקריירה" ו"הרעייה שמנהלת ביד רמה את הבית" הלכה והתערערה עם השנים, ובפרט בעשור הקודם. קחו לדוגמה את קלייר אנדרווד, שבעונתה האחרונה של "בית הקלפים" הוכיחה סופית שהאנדרדוגיות של הטייטל "אשתו-של" היא יותר עניין של פוזיציה מאשר הבטחת מוסריות.

דוגמה אחרת לגמרי אפשר למצוא ב"בנות" של לנה דנהאם, שהציגה לאורך שש עונותיה את חייהן של ארבע נשים מילניאליות צעירות מניו יורק שהתמודדו עם חיפוש זהות, רומנטיקה וקריירה בדרכים בריאות יותר ובעיקר פחות. אל האנה, מארני, ג'סה ושושנה הצטרפו עם הזמן נשים נוספות וגם כמה גברים, וכל אחת מהן היא עולם ומלואה. אבל אם נכליל, ניתן לזהות שכולן מתמודדות עם החיים על רקע הגל השלישי של הפמיניזם, ממש רגע לפני #me_too – מצד אחד אפליה וסקסיזם, מצד שני קונפליקט בין הפגנת כוח ועצמאות לחוסר רצון להיתפס כ"כבדה", מצד שלישי מספיק כוח ועצמאות שבכל זאת יש לך כדי להרוס לכמה וכמה מהסובבים אותך את החיים (או לכל הפחות, את השנה).

כדי לנסות להבין איך נראית "דמות נשית בטלוויזיה האמריקאית" כיום, בואו נעיף מבט על כמה מהדמויות הבולטות של החודשים האחרונים בטלוויזיה. העונה החמישית של פארגו הציגה לנו את דורותי, עקרת בית בלי שאיפות גדולות מלבד שקט ושלווה עם בעלה ובתה. אל תוך הארכיטיפ הקלישאתי הזה נוצקת גיבורת אקשן מדהימה – היא לא בהכרח חזקה פיזית, אבל היא מבריקה, יצירתית, מיומנת ונחושה להשתמש בכל טקטיקה כדי למצוא את הדרך הביתה – פסיכולוגית או פיזית.

מהצד השני של המתרס נמצאת שיב רוי, האחות היחידה במשפחה שבמרכז "יורשים" ובפרט עונת הסיום המפוארת שלה. שיב היא דמות קשה לפיצוח – היא תופסת מעצמה החולייה מוסרית לעומת אחיה האופורטוניסטים, אבל בעצם יש בה לא פחות רוע, קטנוניות ואגואיזם מאשר בהם. עם זאת, המציאות דוחקת אותה שוב ושוב לתפקיד פחות בחשיבותו לעומתם, והיא שוב מוצאת את עצמה נכנסת בכל הכוח בתקרת הזכוכית, שזורקת אותה שוב לתפקיד "האחות המוסרית". או בעצם, יותר גרוע – "האישה לצידו" של גבר משמעותית פחות מוכשר ממנה. האהבה ביניהם חולה-גוססת-מתה, אבל בסופו של דבר כדי להתקרב למקור הכוח, או פשוט לשרוד, היא בוחרת במעמד ובנוחות שהחיים לצידו יתנו לה.

המיני סדרה עטורת הפרסים "עצבים" הציגה היפוך מעניין לארכיטיפ אשת הקריירה דרך איימי, שמפרנסת בכבוד את משפחתה דרך עסק מצליח בעוד בעלה נשאר בבית עם הילדה ויוצר פסלים שאף אחד לא ממש מתלהב מהם. איימי מפנטזת על פרישה וחיים נטולי לחצים בבית ובינתיים מדחיקים את הלחצים שלהם עד שהם מתפרצים – ברומן מזדמן עם גבר צעיר או בניסיונות יצירתיים לנקום באויב שרכשה על הכביש.

היו וישנן עוד נשים שעושות דברים איומים על המסך, אפילו לא מעט מהן (ע"ע "צהובות", "סיפורה של שפחה" או "אוזרק")' אבל "עצבים" צוללת לתוך השקרים והזיוף של הגיבורה שלה במספיק כנות ורגישות כדי להיראות שונה בנוף. היא מרשה לדמות שלה להיות מסובכת בצורה הכי מכוערת שיש, ועדיין בסיום אנחנו מקווים שהיא תמצא את הדרך החוצה. רק לאחרונה עיבוד הלייב אקשן של "אווטאר: כשף האוויר האחרון" בנטפליקס ספג ביקורת ברשת על השינוי בדמותה של קטארה, שבגרסת האנימציה הייתה אסרטיבית יותר ובעיקר הרבה יותר זועמת וחדורת נקמה. התקדמנו המון, ועדיין קיימת ציפייה מנשים להיות חזקות, חכמות ומיומנות בלי להיות "ביצ'יות" או סתם כועסות.

ועל רקע כל הדרמה הזו, יש גם את הדמויות שפשוט חיות את חייהן. הן מנווטות את החיים בעולם קשוח, אבל לא מתמודדות עם "נושאים חשובים" ברוח התקופה, אלא פשוט רוצות לעשות את העבודה שלהן, להצליח ולחיות טוב. אלה הן ממשיכות הדרך של הדמויות שראינו ב"בנות" או "לא בטוחה" – נשים עם עבודה שהן אוהבות אבל לא בהכרח מוגדרות דרכה, שמחפשות אהבה אבל הן גם לא בדיוק גיבורות רומנטיות. נשים רגילות, יחסית.

תמצאו אותן ב"אבוט אלמנטרי", "הדוב", "טד לאסו", "האקס", "רק רוצחים בבניין" או "אפטר פארטי" – ואם יש משהו מרענן באמת בטלוויזיה כרגע, מדובר בדמויות כאלה. בשביל גיבורות חזקות, מורכבות רגשית ומיומנות במבטים דרמטיים יש לנו סדרות כמו "טבעות הכוח", "בית הדרקון" וכן הלאה, אבל אם אנחנו נשארים בעולם האמיתי, תנו לנו עוד נשים שנראות ומתנהגות (לפחות קצת) כמונו.

• המסך
• טלוויזיה
• נשים
• פמיניזם
• בנות

בסוף השבוע האחרון ציינו אירוע יוצא דופן – יום הולדת לז'אנר מוזיקלי. ולא סתם אחד, אלא חגיגות יום הולדת 50 לתרבות ההיפ הופ. המאורע המיוחד כלל, כצפוי, המון חגיגות, תקלוטים והופעות, בדגש עלההופעה המרכזית שנערכה באצטדיון היאנקיז, עם המוני ראפרים וראפריות. אוקי, בעצם המוני ראפרים, וכמה ראפריות ספורות. ובהחלט ניסו – ההפתעה המרכזית של הערב היתה לורן היל, וגם ראפריות ותיקות אחרות התארחו על הבמה, אבל הפער היה בולט. אפילו בחגיגות החמישים לז'אנר, עדיין אין מספיק ראפריות. ובדיוק על הבעיה הזו המיני סדרת דוקו החדשה של נטפליקס רוצה לדבר.

"Ladies First: סיפורן של נשים בהיפ הופ" היא סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שסוקרים את מקומן של נשים בתרבות ההיפ הופ, את השינויים שהביאו לז'אנר הראפ ואת ההישגים שנלקחו מהן. זה לא חדש לאף אחד שראפ היה במשך שנים ז'אנר מיזוגני שנהג לבזות נשים בהינף של שטרות מתעופפות במועדון, ולמרות שבעשור האחרון נעשתה התקדמות רבה בתחום – ואפשר לראות את זה בגל הראפריות החדשות שצצו – המיזוגניות עדיין מרחפת מעליו וסביבו, בדיוק כמו בכל תרבות מערבית. אבל עם נשים בפרונט, כמו שמציין שם הסדרה (שמרפרר לשיר מיתולוגי של קווין לטיפה), הסיפור הרבה יותר מורכב ומעניין מסתם מיזוגניה קלאסית.

https://www.youtube.com/watch?v=QMcnPdp54aE

כן, בדוקו תמצאו לא מעט סיפורים כאלה – כמו למשל של הראפרית רוקסן שאנטה, שספגה עלבונות מיזוגנים תוך כדי שניצחה בבאטלים בגיל 14 – אבל תמצאו גם תקווה גדולה בדמות היקף הראפריות שתפגשו, החל מאגדות עבר כמו רוקסן, שא-רוק, קווין לטיפה ואמסי לייט (שגם מפיקה את הסדרה), ועד לכוכבות בהתהוות כמו טיירה וואק, סוואטי, לאטו וקוי לארוי. לצד מומחיות לנושא, מדובר בהיקף מרשים של סיקור נושא שהוזנח יותר מדי שנים. הגיע הזמן לשמוע אותן, ולרענן את הפלייליסט שלכם בקצת יותר אסטרוגן.
"Ladies First: סיפורן של נשים בהיפ הופ",עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• היפ הופ
• פמיניזם

יש ב"ברבי" סצנה קצרה ומקסימה, שבה הצעירה הנצחית פוגשת לראשונה בחייה הוורודים אישה זקנה. ברחבי האינטרנט מתרוצצת שמועה שהזקנה, שברבי המופתעת אומרת לה בספונטניות נרגשת "את נורא יפה", היא ברברה הנדלר, בתה של ממציאת הבובה רות הנדלר. זה לא נכון. הזקנה היפה היא מעצבת התלבושות אן רות', שזכתה בשני אוסקרים על עבודתה ב"הפצוע האנגלי" ו"הבלוז של מא רייני". גרוויג סיפרה למגזין "רולינג סטון" שהמפיקים שבו והציעו לה לחתוך את הסצנה כדי לשפר את הקצב, אבל היא התעקשה. "אם אני חותכת אותה אני לא יודעת למה אני עושה את הסרט הזה", היא אמרה. גרוויג בת ה-39, שעשתה את כל הדרך מהשוליים של הקולנוע העצמאי ללב המיינסטרים, יודעת יותר טוב מכולם על מה הסרטים שלה, ולכן הקהל הולך איתה.

אני זוכרת את הרגע שבו התאהבתי ב"ליידי בירד", הסרט הראשון שביימה לבדה. באחת הסצנות הגיבורה הצעירה (סירשה רונן) נכנסת לשירותי הבנים ורואה את החבר המושלם שלה, שלומד כמותה בבית ספר קתולי, מתנשק עם נער אחר. כריסטין מופתעת ונפגעת, וכשדני (לוקס הדג'ס) סוף סוף מגיע לדבר איתה אנחנו מזדהים עמוקות עם הפגיעה שחוותה, ורוצים שהוא ירד על ברכיו. אבל הוא בכלל מתחנן שלא תספר לאף אחד, ורק אז הוא אומר שהוא מצטער ומתבייש ושהוא יודע שיהיה רע והוא זקוק לזמן כדי לחשוב איך לספר להוריו. בבת אחת העלבון המר שלה מתחלף באמפתיה כלפי הנער האבוד שמולה. "אל תדאג" היא אומרת, ודני מתפרק ובוכה בזרועותיה. ההיפוך הרגשי המפתיע הזה הוא רגע מהותי בהתבגרות של כריסטין המרוכזת בעצמה, והוא מעיד על תבונתה הרבה של גרטה גרוויג כיוצרת.

"יש לי צורך עמוק לדאוג לדמויות שלי", היא אמרה בראיון לניו יורק טיימס. "זה לא שאני לא רוצה ללכת ברחובות אפלים – אני רוצה לאחוז בידיהן כשהן הולכות ברחובות האפלים. אני רוצה ללכת איתן לשם, לייצג אותן בכנות, ולמצוא את החסד". גרוויג מספרת שכשהיתה בכיתה ז', היא השתינה במכנסיה במהלך בחינה במתמטיקה כי זה היה בית ספר חדש, והיא לא ידעה אם היא יכולה לבקש לצאת. נערה שישבה לצידה הבחינה במצוקתה, הציעה לה את הסווטשרט שלה ואמרה לה לקשור אותו סביב מותניה וללכת לאחות. שנה אחרי כן גרוויג כתבה לעיתון בית הספר סיפור מתוק ומצחיק על ילדה שמשתינה במכנסיה ועל הילדה שעוזרת לה. כשהמורה תלתה אותו על הלוח, גרוויג החלה לראות את עצמה כיוצרת. בקולג' היא כתבה מחזות לקבוצת התאטרון שבה השתתפה, וכשהקבוצה איבדה את הזכויות להעלות את "מיזרי", היא כתבה בתוך שבועיים מחזה חלופי על בת שרוצחת את אמה.

למרות זאת, ניסיונותיה להתקבל ללימודי תואר שני בכתיבה לא צלחו. זה לא דיכא את רוחה, והיא פנתה למסלול אחר. החל מ-2006 היא השתתפה כשחקנית וכתסריטאית בכמה סרטים מסוגת "ממבלקור" (הפקות נטולות תקציב עם יותר דיאלוגים מאשר עלילה), וב-2008 אף ביימה יחד עם ג'ו סוונברג את "לילות וסופי שבוע", על גבר ואישה שמתקשים לנהל מערכת יחסים משום שהם גרים בערים שונות. גרוויג לקחה השראה מהדמות שגילמה דיאן קיטון ב"הרומן שלי עם אנני" (בנעוריה היא אף התלבשה כמותה), ובהופעותיה היה סוג של טרלול גולמני משולב בעצב. ג'יי דופלאס, שביים אותה בקומדיית האימה "Baghead", מתאר אותה כ"גאונה גמלונית" שיש לה "את האומץ לחשוף את עצמה לחלוטין בפני אנשים אחרים".

עם השילוב הזה היא פרצה למיינסטרים ב-2010 כשהופיעה לצד בן סטילר ב"גרינברג" של נואה באומבך. אחרי הצילומים באומבך עזב את רעייתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, והפך לבן זוגה (כיום יש להם שני ילדים משותפים). אבל ב-2012 כשגרוויג כתבה איתו את התסריט של "פרנסס הא", עיתונאים ואנשים בתעשייה הניחו שהחבר המפורסם שלה עשה לה ג'סטה כשנתן לה קרדיט כמי שעזרה לו לכתוב. "זה הרתיח את דמי", היא אמרה מאוחר יותר. במבט לאחור הסרט העגמומי והמלבב הזה, שבו גילמה רקדנית כושלת, נראה כתואם את הפילמוגרפיה שלה יותר מאשר את שלו.

היחס המקטין ליוצרות, על אחת כמה לבנות זוג של יוצרים, אינו נדיר, ואני חייבת להודות שגם אני חטאתי בו. לכן כשסיימה את כתיבת התסריט של "ליידי בירד" גרוויג ידעה שהיא חייבת לביים אותו בעצמה. "חשבתי, כן יש עוד דברים שאת צריכה ללמוד, אבל לא תלמדי אותם אם לא תעשי אותם". כשיצאה לגייס כסף להפקה רוב המממנים הפוטנציאליים שפגשה היו, מן הסתם, גברים. היא התרשמה ש"אם היו להם בנות או שהן גדלו עם אחיות, הם הבינו מה זה, ואם לא, הם לא יכלו להאמין שנשים נלחמות ככה. זה היה חלון מעניין ללמה יש סיפורים שלא זוכים להיות מסופרים. אנשים אפילו לא מבינים שיש בכלל סיפור".

"ליידי בירד", המתמקד ביחסיה הסוערים של הגיבורה הצעירה עם אמה הביקורתית והקשה (שיושבת לתפור לה שמלה בלילה לפני שהיא הולכת לחגוג את חג ההודיה בבית סבתו העשירה של החבר שלה), זכה להצלחה נאה בקופות. הוא אף זיכה אותה בהילולים ובמועמדויות לאוסקר על התסריט ועל הבימוי (גם הסרט היה מועמד). לפתע, אחרי עשר שנים בצד, גרוויג הפכה לקולנוענית נערצת ומבוקשת.

גרוויג מספרת שבטרם החלה לביים שתי קולנועניות, מירנדה ג'וליי ורבקה מילר (שביימה אותה בקומדיה "הרומן של מגי"), העניקו לה זוגות נעליים נוחות. "חשבתי שאם הייתי מכניסה את זה לתסריט, אנשים היו חושבים שזה סמל ברור מדי. שתי במאיות נתנו לי נעליים, כאילו אם חיפשתי סימן, הנה הוא". היא נעלה את הנעליים האלה לסט של "ליידי בירד" כל פעם שהרגישה שהיא זקוקה לדחיפה. דבר נוסף שהיא נוהגת לעשות על הסטים שלה כדי להשרות אווירה טובה הוא לארגן מסיבות ריקודים שבהן השחקנים ואנשי הצוות מתבקשים להתנועע באופן חופשי ומטופש בלי לנסות להיראות מגניבים.

סרטון של ריקוד שכזה מהסט של "ברבי" זלג לרשת ובו נראית גרוויג רוקדת עם הצלם רודריגו פרייטו שצילם גם את הסרטים האחרונים של מרטין סקורסזה. גרוויג שאלה את הרעיון מהבמאי מייק מילס, שאיתו עבדה בסרטו הנהדר "נשות המאה ה-20". ריקודים שכאלה משתלבים גם בסרטים עצמם, כמו בעיבוד הנפלא שלה ל"נשים קטנות", שבו ג'ו ולורי (סירשה רונן וטימותי שאלאמה, שני שחקנים שאיתם עבדה גם ב"ליידי בירד") פוצחים בריקוד מטופש באחד הרגעים המשוחררים והיפים בסרט כולו. היא עצמה למדה בלט בילדותה, אבל נאלצה לוותר על זה כשגילתה שרגליה אינן ניחנות בגמישות הנדרשת.

https://twitter.com/barbzforbernie/status/1682925301846749185

הפרויקט הבא שלה, שמיועד לצאת למסכים במרץ, הוא "שלגיה" בהפקת דיסני עם רייצ'ל זגלר בתפקיד הנסיכה הזכה, גל גדות כאמה החורגת, וגמד אחד בלבד. יש לציין שגרוויג רק כתבה את התסריט (עם ארין קרסידה ווילסון), בעוד שרביט הבימוי הופקד בידי מרק ווב. מוקדם יותר החודש התפרסם שהיא תכתוב ותביים עבור נטפליקס שני סרטים המבוססים על ספרי נרניה. "עדיין לא התחלתי לכרוך את זרועותיי סביב זה", היא אמרה. "אבל אני מפחדת מזה, וזה מרגיש כמו מקום טוב להתחיל ממנו. אני חושבת שכשאני מפחדת, זה תמיד סימן טוב. אולי כשאפסיק לפחד מפרויקט מסוים, זה יאמר לי שאני לא צריכה לעשות אותו".

• המסך
• גרטה גרוויג
• ברבי
• פמיניזם