בין כל הפסטיבלים שמסתערים עלינו מכל עבר לאחרונה, יחד עם החזרה הבהולה לשגרת הדחקה עם שובם של החטופים החיים האחרונים, אפשר כמעט לשכוח שישראל היא מדינה פצועה והלומת טראומה, מוכת פגיעות מוסריות עצמיות וסובלת מסממנים של הפרעות אישיות קשות. אם אפשר היה לשלוח את כל המדינה לטיפול זה היה נהדר, אבל אי אפשר. מה שבהחלט אפשר זה לעשות מכל זה פסטיבל. ולא עוד פסטיבל.

>> הזמנה לפרמיירה: 10 בכורות מוזיקליות שיעשו לכם את 2026
>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן

בין ה-23 ל-29 בנובמבר יתקיים ברחבי הארץ פסטיבל "עושים נפשות", פסטיבל הכולל עשרות רבות של אירועי תרבות מסוגים שונים שמטרתם להכיר לציבור הרחב את תחום בריאות הנפש, ביניהם הקרנות סרטים, הצגות, הופעות מוזיקליות, תערוכות, הקראות שירה, מפגשי שיח, הרצאות וסדנאות.

מתוך המגוון המסחרר הזה, יתקיימו בתל אביב 11 אירועי תרבות מרתקים שקשורים לתחום בריאות הנפש, ביניהם מופע אילתור של אנסמבל האימפרוביזציה "תיאטרון הרגע" באולם "מאמי" בדרך ההגנה; הקרנת הסרט הדוקומנטרי "פלס"ר הימלאיה"' ושיחה עם הבמאי אלדד פריבס במרחב צפון מזרח בראול ולנברג, תערוכת "נפשות כותבות תקווה" במרחב בפנוכו, מופע ספוקן וורד בהנחייתה של המשוררת עדן ג'ואן סימן טוב בבית פרנקפורט ועוד.

הפסטיבל החל כיוזמה ירושלמית של המיזם "נפשות" בשנת 2018, שמטרתו העלאת המודעות לתחום בריאות הנפש במרחב הציבורי באמצעות אירועי תרבות, אמנות ושיח, והתפתח בשנות הקורונה לאירוע כלל-ארצי. לדברי יוזמי הפסטיבל, הוא מבוסס על "רוח של אקטיביזם התנדבותי ושיתופי פעולה. על מנת לקיים מספר כה גדול של אירועי תרבות נדרשת התגייסות מירבית של אנשים וארגונים בתחומי בריאות הנפש, התרבות והאמנות, שחוברים יחד למטרה משותפת: להעלות את המודעות הציבורית ולהפחית את הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות וכלפי בני משפחותיהם".

את כל האירועים בפסטיבל יזמו יוצרות ויוצרים, מתמודדות ומתמודדי נפש, בני ובנות משפחה ואנשי מקצוע בתחומי הטיפול והאמנות. האירועים מתקיימים תוך שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות וקהילה, ארגונים בתחומי בריאות הנפש וכן רשויות עירוניות ומקומיות והכל ברוח של סולידריות חברתית ופרגון הדדי.

בתקופה שבה החברה הישראלית רק מתחילה אולי להחלים מפצעי המלחמה, יש חשיבות קריטית בפתיחתו של הציבור לקבלה של מתמודדי נפש ולאפשרות של טיפול וריפוי. "בשנתיים האחרונות הפסטיבל מביא את התוכן של היוצרות והיוצרים אל הבמה, תוך עיסוק לא פעם ביצירה מתוך השבר, תוך חיבור בין האישי לקולקטיבי", הוסיפו יוזמי הפסטיבל. "הפעולה הזו באה להזכיר לנו ולקהל שלנו את הכח של האמנות להכיל את הכאב, לתקשר את סערות הנפש ולהיות יחד בתוך השבר הגדול. זוהי הדרך לפיתוח חוסן אישי וקהילתי".
>> פסטיבל "עושים נפשות", 29.11-23.11, לוקיישנים מרובים ברחבי הארץ.כל הפרטים והאירועים כאן

• ❤ תרבות
• טראומה
• גוף ונפש
• טיפול
• פסטיבל

בשנים רגילות, התקופה שבין הקיץ לחגים היא תקופת הפסטיבלים. אבל הזמנים אינם רגילים, והקיץ הזה הביא איתו מעט פסטיבלים מתמיד, והאמת היא שזה אולי לא זמן טוב לפסטיבלים פרועים וצוהלים, והנפש רוצה משהו קצת אחר. ובכן, נפש, זהו יום המזל שלך כי פסטיבל KAN שיתרחש בכפר הנוקדים מיד אחרי ראש השנה (חמישי עד שבת, 27.9-25.9) הוא בדיוק משהו אחר כזה.

מיוזיק TLV של האחים מיילי, מהחברות המובילות בארץ בהפקת אירועי תרבות ומוזיקה, מביאה אל KAN את האנרגיה העירונית והמנוסה שלה, עם כל הפינוקים שצריך (כולל בר יין!). דניאל שמחון מ-MINDED מצטרפת אליהם ומוסיפה ידע ורגישות ביצירת עולמות ריטריט המאפשרים לאנשים לעצור, לנשום ולהתחבר פנימה.השילוב בין שני העולמות – התרבותי-מוזיקלי והחווייתי-טיפולי – יוצר חיבור נדיר שמבטיח להפוך את KAN לפסטיבל מדברי מסקרן במיוחד.

התוצאה אמורה להיות יותר מסתם פסטיבל ויותר מסתם ריטריט, אלא קטגוריה חוויתית חדשה וייחודית, מסע תרבותי ורוחני, מוזיקלי ומדברי, שיימשך 52 שעות רצופות של מוזיקה חיה, סדנאות טרנספורמטיביות ושמונה מתחמים שונים שיציעו מרחבים לריפוי, התחברות פנימית, יצירה וחיבור אנושי.

עם שקיעת השמש יהפוך כפר הנוקדים לבמה חיה הפועמת בקצב הצלילים וקו מוזיקלי עשיר יחבר בין שבטי לאלקטרוני, אתני למדברי, פיוז’ן עולמי לטראנס מסעיר. בין האמנים המובילים שיופיעו על הבמה המרכזית תמצאו אתבניה ברבי במופע מלא, נדב דגון במופע Live 360° בינלאומי סוחף, DJ Darwish במסע טראנס מדברי ואסף שנהב במופע ספוקן וורד מוזיקלי ייחודי.

במהלך שעות היום יתקיימו בפסטיבל סדנאות יוגה, נשימה מעגלית, טקסים שמאניים, מסעות קול והרצאות השראה עם מנחים ומנטורים מהבולטים בישראל, ביניהם ד"ר גיל יוסף שחר, ד"ר ליאת יקיר, חן רפסון הראל, לין חדד מנשרוב, שחר כספי, דניאלה יפרח, האמן הבינלאומי ניר פילפלד ודורון ליבשטיין.

מטעם ההפקה נמסר: "הלוקיישן שנבחר,כפר הנוקדים,השוכן בבקעת הקנאים, בין ערד למצדה, הוא הרבה מעבר לתפאורה. זהו מרחב מדברי פראי, בראשיתי ועוצמתי, שמאפשר חיבור לאדמה, לשקט ולחוויה פנימית שאין לה תחליף. על רקע ההרים והנוף האינסופי יתעוררו לחיים שלושה ימים של חופש, חיבור וחגיגה תרבותית שלא נראתה כמותה במדבר הישראלי".
>> פסטיבל KAN, כפר הנוקדים, חמישי-שבת 27.9-25.9,כל הפרטים והכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל
• ראש השנה
• מדבר
• טראנס
• גוף ונפש

>> ד"ר רועי צוקר מוכר בתל אביב בתור "הדוקטור של הקלאברים" ואף יותר מכך בתור"הדוקטור של הלהט"בים", והוא גם יו"ר החברה הישראלית לרפואת להט"ב בהסתדרות הרפואית בישראל ורופא שותף במרפאה הגאה בגן מאיר, ומהרופאים המובילים בארץ בכל הקשור למניעת וצמצום נזקים בריאותיים בתרבות חיי הלילה. בימים אלה הוא משלים בפלטפורמת Giveback אתפרויקט מימון ההמונים ל-Party Keepers, ערכת בדיקה ביתית שתדע לזהות מה יש בדיוק באבקות המסתורין שאתם מסניפים ובכדורי ההפתעה שאתם בולעים, ידע שעשוי להציל חיים ולמנוע ביקורים ליליים בחדר מיון או גרוע מכך. אם איזה חבר שאתם מכירים עושה את השטות הזאת על בסיס די קבוע, לא אתם חלילה, תגידי לו שממש כדאי לו להשקיע ברכישה מוקדמת(אבל גם תרומה קטנה זה סבבה). ביקשנו מהדוקטור להסביר >>

אם היית מספר לרופא שלך לפני כמה שנים על שימוש בסמים במסיבה – כנראה שהתגובה הייתה שתיקה, מבט מודאג ואולי גם איזה "אני ממש לא ממליץ על זה". אבל המציאות של היום כבר לא מאפשרת שתיקות.

בחלק מהמרפאות, יותר ויותר מהשיחות עם מטופלים שלנו מתחילות בדיוק שם: לא סביב טריפ דרמטי במסיבה, אלא סביב שימוש שקט, עקבי, לפעמים כמעט יומיומי. זה קורה אצל אנשים שאתה לא מצפה, ובמקומות שקטים – מפגשים עם חברים, בילוי זוגי או לבד בבית. זה קורה אצל גברים, נשים, צעירים, מבוגרים, מכל מעמד. והדבר המשותף לכולם? הם שותקים.
כי הם מתביישים. והבושה הזו – היא זו שהורגת.

לדעת, לא לשפוט

בשנת 2018, כשהוצאתי לראשונה את טבלת ערבובי הסמים המסוכנים, הרוחות סערו. הטבלה – הראשונה בישראל שיצאה על ידי רופא והתייחסה לערבובים כמו GHB עם אלכוהול, או קטמין עם בנזודיאזפינים – נועדה להנגיש מידע קליני מציל חיים בגובה העיניים. במקום להגיד "פשוט אל תשתמש", ניסיתי להציע משהו אחר: אם כבר החלטת להשתמש בניגוד להמלצות ואפילו לחוק – לפחות תדע איך לא להגיע למיון, או גרוע מזה.

לא מעט טענו שאני "מעודד שימוש".
אבל חמש שנים אחרי, עם עשרות הודעות ממטופלים ועוקבים שמודים לי על כך שהטבלה הצילה להם את החיים – אני יודע: כשנותנים לאנשים כלים – הם משתמשים בהם. לא כדי לעוף גבוה יותר, אלא כדי ליפול פחות.

אף אחד לא יודע מה יש בפנים

הבעיה הכי גדולה של השנים האחרונות היא פשוטה ומפחידה: רוב האנשים בכלל לא יודעים מה הם לוקחים.
נשים שחשבו שהן מטפטפות "גת", התמכרו למעשה לקריסטל מת' – חומר ממכר ואגרסיבי בהרבה. אחרים שקיבלו "דוקטור" (ממסי) – גילו שהוא בכלל "סם הנוח'בות", תערובת של מתאמפטמינים ותאופילין, חומר שמדמה קפטגון. כשהחומר שאתה צורך לא זהה למה שחשבת – אתה משחק רולטה עם החיים שלך, וגם לדבר במושגים של שילובים מסוכנים בכלל לא רלוונטי.

לא או-או. גם וגם

אנחנו לא מקלים ראש. שימוש בחומרים פסיכואקטיביים טומן בחובו סיכונים אמיתיים – התמכרות, נזק גופני, בעיות נפשיות. אבל השיח הרפואי חייב להיות מורכב יותר. כמו שלא נגיד לאדם עם סוכרת "פשוט תפסיק לאכול סוכר", כך גם לא נגיד למשתמש "פשוט תפסיק".
החובה שלנו, כאנשי טיפול, היא להזהיר – אבל גם ללוות, להסביר, להנחות, ולשמור על חיים.

בדיקות ביתיות: חיים בתוך מבחנה

לאחרונה השקעתי את זמני ביוזמה חדשה שהיא ממש השלב הבא: בדיקות ביתיות לזיהוי סמים שתהיינה פשוטות לשימוש, נגישות ואמינות.
כמו בדיקת קורונה: טיפה של אבקה עם מים, תגובת פס או שני פסים – והנה אתה יודע אם זה באמת החומר שחשבת שאתה עושה או לא. בנוסף, אנחנו עובדים על הבאת בדיקה חדשנית שתאפשר לאנשים – ובעיקר נשים – לבדוק האם המשקה שלהן מכיל סמי אונס מסוגים שונים, כלי הגנה משמעותי במצבים פגיעים.
הבדיקות ייבדקו עם מעבדה מרכזית לטוקסיקולוגיה בארץ, ונבדקות משפטית ושיווקית כדי להיות נגישות לכולם. זה לא אישור לשימוש – זו דרך להציל חיים.

רק שלושה ימים – ואתם חלק מהמהפכה

אנחנו בעיצומו של קמפיין גיוס המונים שמטרתו לגייס מאה אלף ש"ח כדי לייצר את הבדיקות הראשונות ולהנגיש אותן לציבור. נכון לעכשיו, כבר גייסנו קרוב ל-60,000 ש"ח. נותרו רק שלושה ימים –ואתם יכולים להיות חלק מהשינוי. כל סיוע, קטן כגדול, מקרב אותנו לעולם בטוח יותר, חומל יותר, אחראי יותר. אפשר לרכוש מראש את הבדיקות, לעזור לנו להגיע ליעד – ובעיקר, להעביר מסר ברור: לדבר על שימוש – זה להציל חיים. לשתוק – זה לעודד מוות.

• טור דעה
• סמים
• חיי לילה
• בריאות
• גוף ונפש
• מימון המונים

>> גילי עברי הוא שחקן, במאי, ליצן ומורה לתיאטרון, מייסד תיאטרון הקוקיה ויוצר ההצגה "מפריעות" שתעלה בחמישי הקרוב (14.11, 20:00) בתיאטרון הבית למופע הבכורה שלה (ותציג גם בשישי אם פספסתם).במרכז העלילה שלוש נשים שנפגשות בחדר המתנה מסתורי. אחת מתקשה לקבל החלטות, השנייה מתקשה לזכור מי היא והשלישית מתקשה להשלים עם הגורל שלה. מה שנמצא מעבר לדלת אולי לא יפתור את הבעיות שלהן ואולי בכל זאת הן ימצאו פתח לתקווה.עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> כולם אוהבים חדשות מלפני שנה: העמוד הכי חשוב בטוויטר חזר
>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן

"מפריעות" (צילום באדיבות תיאטרון הבית)

ישנן הפרעות נפשיות כאלה המוגדרות "בחוק" ויש להן שמות מקצועיים, טיפולים מוצעים וסל שלם של תובנות סביב כל הפרעה מוגדרת כזו או אחרת. וישנן את כל שאר ההפרעות, אלה בלי התואר, אלה שלמיטב הבנתי והיכרותי עם עצמי והסובבים אותי, קיימות במידה כזו או אחרת בכל אדם.הפרעות שלפעמים נוכחות בצורה גלויה לנו ולסובבים אותנו, ולפעמים מודחקות ומפעילות אותנו ממקום עמוק יותר, מוסתר, כביכול לא קיימות, אך שוב ושוב נוכל לראות השפעות שלהן בעולמנו, במעשים שלנו ובתחושות שלנו.ועל זה ההצגה שלנו. "מפריעות".

על ההפרעות האלה שמטרידות אותנו, שפוגעות בנו, שלעיתים נראה כאילו הן מגוננות עלינו, שהן כל-כך טבעיות לנו וחלק בלתי נפרד מאיתנו שאנחנו מצליחים לחיות חיים "נורמלים" (כן , מה זה בדיוק נורמלי?), חיים שבהם אין צורך להגדיר את ההפרעה שלנו. ואם אין הגדרה – אז אין באמת הפרעה, לא?

עוד לפניי שבעה באוקטובר, והלגיטימציה שהאירוע הזה והמלחמה שבאה בעקבותיו נתנו לשלל הפרעות להרים ראש ולדרוש יחס וטיפול, ידעתי רק מעצם היותי חי ובעל עבר מעצב משלי – ומעצם נישואי לאישה עם עבר משלה, ואבא לילדים בלי עבר שהביאו איתם דברים מעולמות שכרגע הגיעו מהם, וחברים ותלמידים וקולגות ומרוב מפגשי עם בני אדם – שכולנו סוחבים איתנו משהו מציק ודוחק ומשפיע על החלטות ותגובות שלנו. כשאנחנו עוצרים רגע (טיפול, ריטריט, יו ניים איט) ומבקשים להתבונן, לנהל שיח עם המקום הזה שלנו, מסתבר שהוא מאוד ברור ונוכח וגלוי ויש לו שם, אולי לא רפואי, אבל שם שמזהה אותו בפנינו.

ספק, חרדה, כעס בלתי נשלט, אשמה, חוסר סיפוק, תאוותנות, ועוד ועוד ועוד והרשימה בלתי נגמרת, ומלאה בדקויות כאלה ואחרות, דקויות שהופכות את הדבר לשלנו, באופן אישי. נכון שכל הדברים הנ"ל, כל התחושות האלה, קיימות גם בצורה נקודתית כלפי משהו ספציפי, אבל כמעט כל אחד יוכל להזדהות עם משהו מהרשימה הזו והמשכה האינסופי בצורה עמוקה יותר, קרובה יותר, כאילו פגש בן לוויה קבוע בחייו, בן לוויה שמייצר לנו התמודדות אין סופית וכאבים וקרב שמולו אנחנו לבד, או לפחות ככה זה מרגיש. זה שלנו, זה חלק בלתי נפרד מאיתנו וכל כך היינו רוצים לשנות את זה, לזנוח את זה, להשתחרר מהעול המעיק וההשפעה ההרסנית של זה בחיינו.

נמאס לי, מתיש אותי להיות כל הזמן בספק, כלפי כל דבר שאני מתחיל ואין לו תוצאה ברורה וידועה מראש.
נמאס לי כבר מהכעס הזה שנדלק מכל שטות, ושורף בי חלקים עוד לפני שפגש מישהו אחר.
מה לעשות עם תחושת החרדה הקבועה שמלווה אותי, ורק מחפשת ומוצאת דברים להיתפס עליהם ולגדול מהם.
איך, איך, איך אפשר להשתלט על כל התשוקות והתאוות האלה, שלא משנה כמה אני מאכיל אותן, הן רק רוצות עוד.
ובאמת מה לעשות? איך משנים ברירת מחדל הרסנית שכזו?

אני לא יודע ולא מוסמך לתת פיתרון, אבל יודע שקודם כל הרגיע אותי להכיר בהפרעה שלי, לדעת שהיא שלי, ואני שלה. ברגע שהכרתי בה (תהליך שלא עוצר) לא פתרתי אותה, אבל התחלתי לחמול עליה, לחבק אותה, לרכך את הזעם שלי כלפיה (עוד תהליך אינסופי). ואז לאט לאט, ממש לאט, אני מנסה לחמול גם על הסובבים אותי. עם אלה הרחוקים ממני קל יותר, וככול שזה מתקרב אלי, אשתי, ילדיי, זה נהיה יותר ויותר קשה לחמול.

נראה לי שכל כך קשה לחמול כי חמלה לא מציעה פתרון לבעיה. היא לא תעצור אותה ולא תשנה אותה, היא אפילו, באיזו שהיא צורה, מזמינה את ההפרעה להישאר. אז למה, למה צריך אותה? במה היא תורמת לי? ובכן קודם כל החמלה פשוט נעימה לי, מרגיעה אותי. הרטט העצבני, המחשבתי, מוחלף בגלים מרגיעים של שקט. פתאום המשפט של "זה המצב", "וזה מה יש", לא זורק אותי ישר לתהומות של תחושות קשות ומחשבות קשות אף יותר. איך משיגים חמלה?

שוב פעם, לא יודע, אצלי זה קורה מעצם העיסוק בדבר. אני מתרועע עם ההפרעה שלי, מתבונן בה, מקבל בלי שיפוט את היותה חלק ממני. מרגע שהתחלתי במסע החברות שלי איתה, היא הולכת וחושפת את עצמה בפני, היא כאילו גדלה אפילו, רק שבעצם היא פשוט יותר חשופה וברורה ובעיקר שלי. ככל שאני מסכים לנישואין האלה בינינו, אני לומד להכיל אותה, ובדיוק כמו בנישואים, בזוגיות, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. אבל אני נשאר איתה, נאמן לה, ולאט לאט החמלה פשוט מתרחשת מעצמה.

כמה אנו זקוקים כרגע לחמלה הזו בחיינו, בתוכנו, כפרטים, כמשפחה, כחברה וכעם.
אני מנסה לזכור את זה, לתת לזה מקום בחיים שלי, לפעמים מצליח יותר, לפעמים פחות. אבל היום אני יודע שזו אפשרות, להיות בחמלה, והידיעה הזו בלבד היא כבר שינוי מהותי בחיים שלי.אני מאחל לכולנו, בני-אדם באשר הם, שנמצא את האומץ לראות את עצמנו כמו שאנחנו, עם החולשות, הכאבים וההפרעות, ושאולי בזכות זה תגיעה לחיינו החמלה ותחולל את הנפלאות שלה בנו.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון הבית
• גוף ונפש

מהו הרגש הדומיננטי ביותר שאת מרגישה כרגע, והאם הוא במקרה אשמה? בימי התבהלה האלה, בין סיפור מצמרר אחד לשני, תוך פחד מצמית מהאנושות ואי וודאות לגבי המשך חיינו, רבות מאיתנו חשות אשמות. אשמות על כך שאנו בחיים, אשמות שיקירינו לא עברו את התופת, אשמות אפילו משום שאנחנו קצת מתגעגעותלפילאטיס. מותר להגיד את זה בכלל עכשיו? אני קצת חוששת שהמקלדת שלי תעלה באש. פילאטיס.

אשמת ניצולות (Survivor's guilt) היא מנגנון פוסט טראומטי, ביטוי שטבע הפסיכיאטר האמריקאי ד״ר רוברט ליפטון, לאחר שחקר את תושבי יפן שנפגעו במתקפות הגרעיניות ב-1945, את שורדי מחנות ההשמדה של הנאצים וחיילים שנלחמו בויאטנם. עקרונית, הביטוי מתייחס לתחושה שחווים אלה שהצליחו להינצל מאירועים טראומטיים מסכני חיים, בעוד אחרים ואחרות שעברו את אותם אירועים – לא שרדו.

אבל מתברר שלא רק מי שניצולה מטבח או מירי טילים עשויה לחוש אשמה. זה קורה גם לנו, אלה שלא נפגעו בגופן, שמרגישות כמעט לא נעים ששפר עלינו מזלנו. לפעמים האשמה מופיעה כשאנחנו מנסות, במאמץ עילאי, לנהל אורח חיים חלקי של שגרה בתקופה המוטרפת הזאת: נהנות מביס של פיצה, מביטות בגלי הים, אולי אפילו צוחקות מבדיחה. פריבילגיות של מלחמה.

אני חושבת ששווה לשאול את מי משרתת האשמה, כאשר היא מגיחה אל לבנו השברירי ונתקעת בו כמו קרש עץ שכופה עלינו לנשום נשימות שטוחות, איטיות, שחס וחלילה לא ישימו לב שאנחנו בחיים. אני יכולה להעיד שאותי האשמה אינה משרתת. היא לא גורמת לי להרגיש טוב יותר. היא לא מניעה אותי לפעולה. היא גם לא משרתת את הניצולים והניצולות ששרדו, ואף לא את הנרצחים, החטופות, השבויים והפצועות. לאף אחד בעולם לא עוזר שאני מרגישה אשמה. למעשה, לאף אחד גם לא אכפת. זה רגש שמתחיל ונשאר בתוכי, מכרסם את הדימוי העצמי שלי בלבד.

האשמה גם מייצרת היררכיה של סבל, ומפחיתה מהכאב האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, שלא נפגעו "מספיק". על קו הסיוע שבו אני מתנדבת מזה שנים, אני שומעת בימים האחרונים נפגעות תקיפה מינית שחשות כי הטראומה שחוו בעברן מתגמדת לעומת פגועי המלחמה. "מותר לי בכלל לכאוב על משהו אחר כרגע?", הן תוהות בפניי ואני משיבה להן שכן, ומנסה להחזיק את התשובה הזאת גם בעבור עצמי.

וחשוב לי להגיד עוד משהו על פילאטיס (כשם קוד לניהול שגרה חלקית בעת חירום): הרי כשכל הקטסטרופה הזאת תסתיים, בתקווה שהחטופים ישובו לביתם, הפצועים יירפאו וכמה שפחות חיים יגזלו – מי שיצטרכו לאסוף את השברים יהיו גם אנחנו, האנשים שלא קרה להם כלום, כביכול. המעגל השלישי, העקיף, שסבל ״רק״ מהטראומה הקולקטיבית של המלחמה.

אנחנו נצטרך הרבה כוחות כדי להחזיק את המשימה הזאת, כוחות שכדאי לנו לצבור ממש עכשיו, תוך כדי התמודדות עם מציאות בלתי נתפסת. את הכוחות האלה נוכל לאגור לאט-לאט מפעולות שיגרמו לנו להרגיש נורמליות במצב לא נורמלי: לאכול, לצחוק, להתעמל, להכיר תודה. אין בזה שום דבר לא בסדר. להפך, זה מה שיטען אותנו באנרגיות. עוד נזדקק להן באופן נואש בהמשך הדרך.

• תל אביב נלחמת
• טור דעה
• גוף ונפש
• פילאטיס
• ❤ תל אביב