הסדרה הארגנטינאית החדשה של נטפליקס, "האטרנאוט", מתחילה עם סצנה יומיומית בבואנוס איירס בירת ארגנטינה: משחק קלפים רווי אלכוהול ועשן בין חברים ותיקים במרתף הבית של אחד מהם, הכל נורמלי, ואז מתחילה סופת שלגים, וכל מי שנוגע בפתית שלג – מת מיד במקום. מכאן מתחיל מסע שבו תזהו כצופים דברים שכבר ראיתם בסדרות פוסט אפוקליפטיות. אבל הפעם מדובר במשהו שונה לגמרי. הפעם מדובר בלהיט הבא של נטפליקס.

>> יש אליפות: "רסלינג ישראל" היא ממתק טלוויזיוני. ורק התחלנו
>> סליחה, אבל איך לעזאזל טינה פיי עשתה סדרה על החיים שלי?

חואן סאלבו (ריקרדו דרין), הדמות הראשית של הסדרה, עסוק רוב העונה בחיפושים אחר אשתו והבת שלו, ורואה במו עיניו את האנושות מתפוררת. החלק המעניין כאן הוא האופן בו האנרכיה מארגנת מחדש את העולם מכאוס מוחלט לכנופיות ומשם לארגון אזרחי מחודש. העיסוק בנושאים האלה נובע ככל הנראה מהאופי החתרני שהיה לחומר המקור, קומיקס משנות ה-50' בעל אותו השם מאת הקטור חרמן אוסטרהלד (נשבע לכם, ככה כותבים את השם שלו), שגם היה דובר לוחמי הגרילה של מונטונרוס, ארגון שנלחם בחונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה. בסוף שנות ה-70', לקראת סיום המלחמה, הוא נעלם באופן מסתורי, בנותיו נעצרו ונעלמו גם הן וכך גם בעליהן. השושלת של אוסטרהלד הייתה נגדעת לחלוטין, אלמלא שני נכדיו היו שורדים.

את כל זה גיליתי רק כשסיימתי את הסדרה. וכשהבנתי מי המוח היוצר שמאחוריה – המסר היה הרבה יותר ברור ודברים פתאום התחילו להסתדר בראש.כמו רוב הסדרות הדיסטופיות, גם בתחילת הסדרה הזאת יש תחושה שהמסר הראשוני הוא "האנושות היא האויב האמיתי", אבל לאורך העונה המסר האמיתי מחלחל ורואים את זה בעיקר באופן בו האפוקליפסה מתוכננת – והיא מתוכננת לעילא ולעילא. מבלי לעשות ספוילרים – השלג הוא ממש לא הסיפור, הוא רק אמצעי, ומעבר לזה לאורך העונה יש תחושה חזקה שיש ברקע מין תוכנית-על, והיא אכן נחשפת באופן חלקי רק ברגע האחרון, אבל זה היה שם גם כשהבנו שחואן הוא גיבור פוסט-טראומטי. הוא לא אדם עשיר במיוחד, הוא לא איזה יוצר או איש רוח, או מהפכן גדול, הוא אדם שנלחם כדי לשרוד ולהגן על המשפחה שלו.

חואן גם רחוק מלהיות גיבור מושלם. הוא יכול להיות עצבני או תקיף והוא עושה כמה בחירות לא קלות לאורך העונה, ולמרות היותו איש פשוט, יוצא שהוא דווקא די מורכב.האופן שבו בנו את חואן מכוון, ומעורר אמפתיה שגורמת לחשוב – איפה תהיה כשהשלג ייפול? איך הייתם מגיבים? האם הייתם שורדים? הסיבה שהמחשבות הללו מלוות את חוויית הצפייה בסדרה, ומעוררות המון הזדהות, כי אנחנו יכולים לראות את עצמנו בחואן. אנחנו יכולים לראות גיבור שהוא לא מלך, ולא נסיך ולא בן אצולה. זה למעשה היסוד שעומד מאחורי הז'אנר הריאליסטי בתיאטרון, והפעם זה לוקח אותנו לקיצון השני – מדע בדיוני. וכן – עדיין אפשר להזדהות, במיוחד כשמבינים מה עומד מאחורי הכל.

אני לא רוצה להרוס לאף אחד אז אני לא יכול להגיד יותר מדי, אבל כשתגיעו לפרק האחרון, אתם תבינו בדיוק מה המסר ולמה הסיפור סופר כפי שהוא סופר, וזה לא שיש כאן טוויסט מטורף וחסר תקדים, אבל זה פשוט עשוי כל כך טוב שבאמת חבל להרוס. אני כן אגיד שנורא קל, דווקא בישראל של שנת 2025, להזדהות עם הנושאים בהם הסדרה עוסקת: מלחמה, הישרדות ועריצות. והיא לא מתביישת להגיד באיזה צד היא בוחרת.

העולם כרגע מרגיש כמו חבית נפץ ואנחנו לא רואים המון יצירות פוליטיות שבוחרות צד (תסתכלו על"יום האפס"הסתמית,לדוגמה), אז יצירה כמו "האטרנאוט" היא בהחלט חריגה בנוף, והיא לא הייתה נראית כך אם הוליווד הייתה מטפלת בה. למעמד "הסדרה הזרה בנטפליקס" יש יתרון ברור: הוא אינו כפוף לסטנדרט הוליוודי כלשהו. זה אומר ש"האתרנאוט" יכולה להראות דברים מזעזעים באמת, כמו ילד מת לדוגמה, שלא היו עוברים את הפילטר האמריקאי. הנושאים פה לא פשוטים והצפייה לא קלה, אבל הזעזוע פה אינו רק לשם הזעזוע, הוא לשם האמירה והוא עושה את זה מבלי להאכיל את הקהל בכפית. בלי שמות מפוצצים, בלי יקומים קולנועיים, עם המון כבוד ליוצר ענק וכתיבה מצוינת ואוניברסלית שאפשר להתחבר אליה בקלות. האפוקליפסה יכולה להגיע.
>> "האתרנאוט", עונה ראשונה, שישה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• סדרות מומלצות
• דיסטופיה
• אימה

מי שעוקב אחר המדור החודשי הזה כבר בטח שם לב שמדי חודש אנחנו נחרדים מבואו של חודש חדש וכל הזוועות שהוא יביא עלינו, ומוצאים נחמה רק בזרם הבלתי פוסק של סדרות חדשות להתאלחש איתן. אבל לא בדצמבר. כי דצמבר הוא חודש נהדר: התכרבלות אינטנסיבית כשבחוץ גשם, מאכלים מטוגנים, חגי האורות של כל העמים, הכל עובד לטובת התבצרות מבחירה מול המסך. בנטפליקס נערכו יפה לתקופה עם שלל ממתקי כריסטמס שיפנקו אותנו בחודש המפנק הזה. דצמבר אנחנו אוהבים אותך.

>> על הכוונת: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות מעולות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

4.12 // המחר ואני // Tomorrow And I

נכון "מראה שחורה"? אז עכשיו דמיינו אותה בתאילנד. "המחר ואני" היא אנתולוגיית מדע בדיוני בת ארבעה פרקים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו ועוסק באספקט אחר של הפיצוץ הבלתי נמנע מהמפגש בין טכנולוגיות חדשות ועתידניות ובין המסורת התאילנדית על דתותיה ואמונותיה. ואם להסתמך על הטריילר, יש אש. מסקרן במיוחד הפרק שבו AI תבוני מאיים על מעמדו של בודהה והבודהיזם באופן כללי. איזה כיף זה עתיד של אסייתים.

5.12 // יונים שחורות // Black Doves

קיירה נייטלי הנאווה קצת נעלמה לנו בשנים האחרונות, אחרי עשור וחצי של תפקידים טובים ומועמדויות לפרסים בסרטי אינדי ודרמות תקופתיות, והנה היא שבה ומתקמבקת לתפקיד ראשי ראשון בטלוויזיה מאז מיני-סדרת הרימייק של "דוקטור ז'יוואגו" ב-2002. "יונים שחורות" היא מותחן ריגול על ספידים של אקשן, ונייטלי מגלמת סוכנת שחיה בזהות בדויה ומסתבכת כשהמאהב שלה נופל בידי העולם התחתון האכזר של לונדון. נשמע קצת קרי ראסל מצדה, ואנחנו ממש לא נתנגד.

6.12 // כריסטמס נונסנס עם סברינה קרפנטר // A Nonsense Christmas with Sabrina Carpenter

פצצת הפופ של הרגע נוחתת בנטפליקס עם ספיישל כריסטמס דביק ומטופש במתכוון, בו היא מארחת שלל חברים וחברות כמו קווינטה ברונסון ("אבוט אלמנטרי"), שאפל רואן, קארה דלווין, שאנייה טווין, שון אוסטין בתפקיד סנטה קלאוס חרמן ועוד, לשלל שירי כריסטמס ושירים משלה שביניהם משובצים מערכונים קצרים. יעני וראייטי שואו כמו פעם. זה יהיה מושלם מול האח ולצד עץ האשוח המקושט אחרי בקבוק של ליקר ביצים. בעיקר אם שברתם אותו לעצמכם על הראש.

11.12 // מאה שנים של בדידות // One Hundred Years of Solitude

הקלאסיקה הגדולה של גבריאל גרסיה מרקס מגיעה לראשונה אל המסך באחת ההפקות היוקרתיות ביותר בהיסטוריה של נטפליקס. לפני פטירתו ב-2014 סירב הסופר הקולומביאני הנערץ להצעות רבות מהוליווד ומרחבי העולם לעבד את ספרו המונומנטלי לסרט, כי התעקש שסרט כזה יהיה חייב להיות דובר ספרדית, וכי האמין שסרט לא יכול להתמודד עם רוחב היריעה של הסיפור. בנטפליקס עובדים מאז 2019 עם הבנים שלו, רודריגו וגונזלו, שחתומים על הסדרה כמפיקים, והתוצאה היא 16 פרקים שאמורים לעשות צדק עם היצירה העל-זמנית הזאת מ-1967. אם זה יעבוד – זה הולך להיות וואו.

12.12 // מתבייתים // No Good Deed

ליז פלדמן, היוצרת של "בשבילי אתם מתים" הנהדרת עם כריסטינה אפלגייט, מקבלת הזדמנות לעלות לליגה של הגדולים עם קאסט משובח שכולל את ריי רומנו, ליסה קודרו, לוק ווילסון ודניס לירי, בקומדיה שחורה שעוקבת אחר שלושה זוגות שמנסים לקנות את אותו בית, כשכל השלושה מאמינים שהבית יפתור את כל בעיותיהם המגוונות וכל השלושה מוכנים לעשות הכל כדי לזכות בו. צריך לקרות משהו דרמטי כדי שזה לא יהיה כיף עצום.

19.12 // וירג'ין ריבר 6 Virgin River

הדרמה הרומנטית הכי מצליחה של נטפליקס מגיעה לעונה שרבים העריכו שתהיה האחרונה שלה, אבל בחודש שעבר הודיעה נטפליקס על חידושה לעונה שביעית, מספר שמעט מאוד סדרות של ענקית הסטרימינג זוכות לראות. את הסיפור על האחות המיילדת מאל.איי שעוברת לעיירה בצפון קליפורניה ומגלה שהחיים לא קלים בכפר, אתם כבר מכירים ויכולים לכתוב לבד. אז תכתבו, נראה לנו שזה ממש יצליח.

26.12 // משחק הדיונון 2 Squid Game

רגע לפני שהשנה נגמרת, הלהיט העולמי העצום הזה מדרום-קוריאה חוזר להטריד את מנוחתנו עם החזון הדיסטופי המשונה שלו. יהיה קשה מאוד – אם לא לגמרי בלתי אפשרי – לשחזר את ההיסטריה של העונה הראשונה, אבל אם היא אפילו תתקרב למספרים שהציגה בעולם מוכה הקורונה של 2021 אפשר יהיה לבשר על לידתו של פרנצ'ייז בינלאומי ולא-דובר-אנגלית שיגרום גם ל"בית הנייר" להיראות כמו סדרה קטנה וזניחה. מתנה יפה לכריסטמס, נטפליקס, באמת שלא היית צריכה.

• המסך
• נטפליקס
• דרום קוריאה
• דיסטופיה

כן, זו תקופה מייאשת ונדמה שהמציאות היא סאטירה אחת גדולה ולא מצחיקה, וכבר בקרוב העולם יתדרדר לדיסטופיה שבה נילחם על מקורות מים ודלק ונגד זומבים וחיזרים. נו, אתם יודעים, כמו בפעם האחרונה שטראמפ נבחר. אחרי הכל, ההגדרה של דיסטופיה היא מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים הנתפסים כשליליים. ברוח התקופה המדכאת, יצאנו לבחון את העתיד הנורא שמציירת לנו הטלוויזיה, כדי להזכיר לכם שלא רק שהמצב תמיד יכול להיות יותר גרוע, אלא שכנראה שהוא גם בהחלט יהיה יותר גרוע. איך אומרים בטלוויזיות? תבלו.

>> ידידתנו הגדולה: 20 הסדרות הכי אמריקאיות בתולדות הטלוויזיה
>> לא רואים עתיד: 29 הסדרות החדשות הכי מבטיחות של נובמבר

17. לזרוס הקר Cold Lazarus (1996)

הבריטים הצעיו לנו לאורך השנים לא מעט סדרות דיסטופיות (התלת-רגליים!), אבל אין הרבה סדרות כמו Cold Lazarus, החלק השני של דרמת הטלוויזיה "קריוקי" שיצר דניס פוטר. הסדרה מספרת על מדענים במאה ה-24 שמצליחים לשחזר זכרונות ממוחו של מחזאי צעיר שמת וראשו הוקפא. בעולם הדיסטופי הזה כמעט כל החוויות הן וירטואליות, ודברים מזיקים כמו קפה וסיגריות הוחלפו בתחליפים מלאכותיים. קשה לחשוב על עתיד נורא מזה. קחו את הפרק הראשון מיוטיוב, שיהיה לכם.

16. 12 קופים (2015-2018) Monkeys 12

דיסטופיות אוהבות מגפות, כמו שנראה בהמשך, ולפנינו אחד העיבודים הבולטים של העשור הקודם. הסדרה מבוססת באופן מאד חופשי על הסרט משנת 1995. פרטי העלילה טיפה שונו, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: מגפה משתוללת בעולם, ג'יימס קול חוזר בזמן כדי להציל אותו. העתיד הדיסטופי שם היה ההווה הדיסטופי שלנו בעשור הנוכחי, ולמרות שלא הגענו למספרים של המגפה בסדרה – 7 מיליארד – היו רגעים שחשבנו שאנחנו בדרך לשם. ואולי אנחנו עדיין בדרך?

15. איאון פלקס (1991-1995) Aeon Flux

איאון פלקס היא לא רק סדרה שהשפיעה על כל כך הרבה יצירות בכל כך הרבה מדיות, היא לא רק עשתה מהפכה בעיצוב של אנימציה למבוגרים, היא גם הציגה עולם דיסטופי בסגנון האקספרסיוניזם הגרמני והיא נראית כמו החלום הרטוב של כל בתול בן 16: אישה בלבוש פטישיסטי נלחמת במוטנטים, רובוטים וכמובן באויב המושבע שלה (ולפעמים המאהב) – הדיקטטור הטכנוקרט טרוור גודצ'יילד. זאת סדרה ממש מהנה שלא הייתה מתקבלת היום באותו האופן, אבל זה עדיין עולם שכיף להישאב אליו. רק תנסו להימנע מהעיבוד לייב אקשן של שנת 2005.

14. האסיר (1967-1968) The Prisoner

לפעמים צריך לחזור לעבר כדי לראות את העתיד, והנה הלכנו עד לשנות השישים. אחרי מלחמת העולם השנייה העיסוק בעולמות דיסטופיים הלך וגבר בעקבות הזוועות שהעולם ראה, קיבלנו יצירות כמו "המלך נוטה למות", "הבט אחורה בזעם" וכמובן – "האסיר", שעוקבת אחרי סוכן חשאי המתעורר בכפר נופש המשמש כלא לאנשים האוחזים מידע בעל ערך עבור ראש הכפר. סיפורים על עולמות דיסטופיים הם תמיד ביקורת על העולמות שלנו, ולמרות שמדובר בסדרה בת 60 שנה שלא תמיד מצליחה לשמור על קוהרנטיות, היא הזדקנה לא רע בכלל ויש בה המון נושאים שמתיישבים בול על מה שקורה עכשיו.

13. פולאאוט (2024-הווה) Fallout

אחת ההצלחות הכי גדולות של אמזון פריים וידאו מאז היווסדה היא הסדרה "פולאאוט" שלוקחת את העולם הפוסט-אפוקליפטי שנבנה במשחקי המחשב המפורסמים, ומביאה אותו למחוזות הלייב-אקשן עם כל המאפיינים שהיו במקור: המון רפרנסים לשנות החמישים והמון הומור. זה עולם שכולם מנסים לשרוד בו, גם אם זה אומר להפוך למפלצות, וזה כולל המון דם, מלא כיף ואפילו יש שם אמירה על עולמנו העכשווי איפשהו. מי אמר שסוף העולם הוא בהכרח דבר רע?

12. פיירפליי (2002) Firefly

אחת האכזבות הכי גדולות של שנות האלפיים המוקדמות הייתה הביטול של סדרת המד"ב הנפלאה הזאת, שצברה קהל מעריצים שמתאבלים על ההחלטה הזאת עד היום. למרות שהסדרה בוטלה בטרם עת והשאירה אחריה המון קצוות לא פתורים, היא הציגה גלקסיה אכזרית בה שטה הגחלילית, סרניטי, ובתוכה צוות מבריחים עם מלא קסם שצריכים להתמודד עם תקיפות של שודדי חלל מצד אחד ושלטונות החוק מצד שני, בעולם ויקום שבהחלט התחרבשו מכל כיוון אפשרי. כמה גרוע יכול להיות העתיד של המין האנושי? ובכן.

11. פרינג' (2008-2013) Fringe

בואו נודה באמת, סדרת המד"ב המצוינת של ג'יי.ג'יי אברהמס לא התחילה את דרכה כסדרה דיסטופית. יש בה לכל אורך הדרך את הפחד מדיסטופיה, אבל ההתמקדות שלה היא בצוות סוכני FBI, בראשותו של המדען המטורף וולטר בישופ (השחקן הבריטי ג'ון נובל בתפקיד חייו), שמשתמשים במדע-שוליים כדי לפתור את החקירות שלהם. רק בעונותיה האחרונות היא הופכת לסדרה דיסטופית-על-מלא, כשבעונתה האחרונה היא שולחת את הגיבורים שלנו 20 שנה קדימה, אחרי שציוויליזציה מתקדמת פולשת לכדור הארץ ומשתלטת על הכוכב שלנו. יש למה לחכות.

10. חומריו האפלים (2019-2022) His Dark Materials

למי שזוכר מילדותו את הסרט "המצפן הזהוב": זאת הגרסה הטובה של הסיפור. זהו העיבוד הראשון שנשאר נאמן לאמירות של סופר ספרי המקור, פיליפ פולמן, אמירות נגד הכנסייה שאולפנים רבים ניסו להתחמק מהן לאורך השנים. הדבר הכי מרשים בסדרה הוא בניית vעולם. ביקום של חומריו האפלים, כל ילד מקבל חיה המשקפת את נפשו ואיתה הילד גדל' ומי ששולט בעולם זאת דת שמזכירה באופן מחשיד את הכנסייה הקתולית. יחד עם הכתיבה החכמה והליהוקים המצויינים יש לנו סדרה מעולה שממש לא מספיק אנשים מדברים עליה.

9. שורדים (1975-1977) Survivors

כמו שהובהר כבר קודם – הדיסטופיה כבר כאן ו"השורדים" היא ההוכחה לכך. הסדרה הקלאסית של ה-BBC עוקבת אחרי קבוצת אנשים ששרדה מגפה נוראית שחיסלה את מרבית העולם ומזכירה מאוד את Covid-19, כולל העובדה שאת המגפה הפיץ רופא סיני. במובנים רבים הסדרה הזאת הקדימה את זמנה, החידוש שיצא בשנת 2008 לא הצליח להתעלות על המקור, אבל אם אתם רוצים לדעת כמה מעט התקדמנו בבריחה מהדיסטופיה ב-50 השנים האחרונות – זאת ההזדמנות שלכם.

8. בית הבובות (2009-2010) Dollhouse

בית הבובות היא סדרה סופר-כיפית עם קונספט מאד מורכב, ננסה להסביר באופן הכי פשוט שאפשר: מדובר במוסד תת-קרקעי בלוס אנג'לס בו מוחזקים אנשים המשמשים כבובות. כלומר, הם מקבלים אופי חדש וזכרונות חדשים, שכמובן נמחקים עם סוף המשימה, כאשר מפעילי הבובות מחליטים. נוצר כאן מצב דיסטופי בו האדם הופך למוצר, רכוש של התאגיד, ללא רצון או שליטה עצמית. למרות שהיא לא הזדקנה הכי טוב, היא שווה צפייה רק בשביל הקונספט המעניין שמצליח להחזיק שתי עונות שלמות עד שהסדרה בוטלה.

7. האיש במצודה הרמה (2015-2019) The Man in the High Castle

הסופר פיליפ ק. דיק כתב ב-1962 את הסיוט של כל פטריוט אמריקאי: מדינות הציר ניצחו במלחמת העולם השנייה וארצות הברית נכבשה, כשהשלטון בה מתחלק בין גרמניה הנאצית בחוף המזרחי ויפן בחוף המערבי. נשמעת כמו מציאות מזעזעת לחיות בה? כן, במיוחד עבורנו, כי גרמניה הנאצית חוגגת בסדרה הזאת: רצח עם, טיהור אתני, עבדות, חיים תחת שלטון טוטליטרי, יש בסדרה הזאת הכל מהכל והיא מסקרנת, מפחידה ומטלטלת. עם כל מה שקורה בעולם, כולל האירוע המחריד באמסטרדם, נראה שהיא רלוונטית מתמיד.

6. מראה שחורה (2011-הווה) Black Mirror

אם יש משהו ש"מראה שחורה" יודעת לעשות זה לייצר עולמות שמדכא לחיות בהם. בין אם מדובר בעולם בו אפשר לחסום אנשים במציאות ובין אם מדובר בעולם בו כולם מצלמים אותך כל הזמן, "מראה שחורה", במיוחד בעונותיה הראשונות, הביאה כל כך הרבה הברקות וחידשה לגמרי את האופן שבו אנחנו חושבים על "דיסטופיה": זה לא צריך להיות שממה מדברית רדיואקטיבית וגם לא פצצת אטום. "מראה שחורה" מסתכלת בעיניים של החברה ומראה לה את העתיד הקרוב, ורק על זה מגיע לה איזה פרס דיסטופי במיוחד. אולי לזיין חזיר, נגיד.

5. סיפורה של שפחה (2017-הווה) Handmaid's Tale

אנחנו מתקרבים לנקודת הסיום של הסדרה שסחפה מיליוני צופים ברחבי העולם. זאת סדרה לא פשוטה לצפייה, עם תחזית מדכאת ביותר עבור האנושות כולה שבקעה ממוחה של הסופרת מרגרט אטווד ומתגשמת מאז לא מעט בהווה. "רפובליקת גלעד" היא אולי הפרשנות הכי מדויקת לפחדים של שמאלנים – מדינת הלכה. טוב, גם אם הפרשנות של "בני יעקב" לתנ"ך קצת שונה מההלכה, זה נשמע די דומה לשאיפות של נציגי הציונות הדתית והחרדים בכנסת. לא כיף בכלל.

4. סילו (2023-הווה) Silo

סדרת המד"ב של אפל TV+ וגרהם יוסט הביאה עד כה עונת בכורה מעולה (השנייה תתחיל החודש) בזכות מהלך חשוב אחד: הם לקחו את כל מה שטוב בכל כותר דיסטופי שקיים, והוסיפו לזה סיפורים כתובים היטב שישאירו אתכם במתח עד השנייה האחרונה. בתור צופה אתה מרגיש חלק מתושבי הבטונדות שמתחת לאדמה, כי בדיוק כמוהם אתה כבר לא יכול להיות בטוח אף פעם מה נכון ומה לא נכון. הסדרה מהנדסת לצופה את התודעה כפי שהשלטון מהנדס את תודעת נתיניו. סדרה שנתניהו מוכרח לראות.

3. משחק הדיונון (2021-הווה) Squid Game

הקוריאנים עושים דברים משוגעים בטלוויזיה ובקולנוע ואנשים מרבים להתעלם מהתעשייה שם, אבל מ"משחק הדיונון" אי אפשר היה להתעלם. בתוך העולם שלנו, היומיומי והמוכר, הם יצרו מיקרו-קוסמוס דיסטופי שמתנהל לפי רייטינג ואנשים לא היו יכולים להוריד את העיניים מהמסך, למרות הזעזוע. לא נשכח את תחושת הדיכאון לאחר הצפייה באותה סצנה מפורסמת, במהלכה אין חוקים וכולם מחכים לכיבוי האורות כדי להתחיל לתקוף. זה היה טבע האדם במלוא כיעורו, וכבר אי אפשר לחכות לעונה השניה.

2. ניתוק (2022-הווה) Severance

זה היה קרב צמוד, אחרי הכל "ניתוק" יצרה את הדיסטופיה הפוסט מודרנית באופן מושלם: דרך מקום העבודה. חברת "לומון" מנתקת את הפרסונה של עובדיה מהעובד עצמו ובעצם מייצרת שתי זהויות, האחת חופשיה לחלוטין ושנייה בעבדות נצחית. כבר בעולמנו אנחנו משועבדים למקום העבודה ו"ניתוק" מתייחסת לכל האספקטים שרק אפשר תוך כדי שהיא "רק שואלת שאלות" על תרבות העבודה המודרנית והסיוט שבתוכו כולנו חיים. את התשובות כולנו יודעים ומדחיקים כל הדרך לאפוקליפסה.

1. האחרונים מבינינו (2023-הווה) The Last Of Us

לגיימרים חנונים כמונו הייתה המון ביקורת על "האחרונים מבינינו". טוב, לא המון ביקורת, רק שיביאו הרבה יותר זומבים. אבל אי אפשר להתעלם מהאופן בו ניל דרוקמן וקרייג מאזין שחזרו את העולם של משחק הוידיאו הפופולרי בלייב אקשן. לא רק שהם הרחיבו את עולם המשחק והביאו דמויות חדשות שטרם ראינו, הם גם הצליחו להפוך את האדם למפלצת גרועה יותר מכל זומבי. אפשר כמובן להשוות ל"מתים המהלכים" שלא נכנסה לרשימה, אבל כאן הדמויות היו מורכבות הרבה יותר, וזה באופן אוטומטי הופך את הזעזוע לקשה יותר. בניגוד לעולמות דיסטופים אחרים ברשימה, זה אולי העולם הכי זהה לעולמנו מבחינת לוקיישנים, טכנולוגיה והטבע האנושי. והוא לא טוב, אם לא הבנתם עד עכשיו.

• המסך
• הסדרות הכי טובות
• דיסטופיה
• אפוקליפסה
• מדע בדיוני

"אנחנו כפסע מהניצחון" מדקלם הנשיא האמריקאי בתחילת "הקרב על אמריקה". מהאופן שבו הוא חוזר על המילים ברור לנו שהוא משקר בניסיון להרדים את האומה. בהמשך הסרט, המתאר מלחמת אזרחים בארה"ב, אנחנו מגלים שזו הקדנציה השלישית שלו, ושכבר שנתיים הוא לא נתן ראיונות לעיתונאים. זה לא שאלכס גרלנד, שכתב וביים, ביסס את דמות הנשיא האמריקאי על ראש הממשלה שלנו, אלא שכל המנהיגים האוטוקרטיים משתמשים באותו ספר הדרכה.

>>חרבו, דרבו, אקשן: 13 סרטי המלחמה הכי טובים בכל הזמנים

הנשיא בסרט (ניק אופרמן מ"מחלקת גנים ונוף") גם אינו בן דמותו של דונלד טרמפ, שכמעט חולל מרד כשסירב לקבל את תוצאות הבחירות הקודמות (כזכור ב-6 בינואר 2021 המונים מתומכיו הסתערו על בניין הקפיטול). למען האמת, ללא השפם/זקן שבדרך כלל מעטר את פניו, אופרמן נראה כמו ויקטור אורבן ההונגרי.

הרקע למלחמת האזרחים שבסרט אינו מוסבר. נאמר לנו רק שקליפורניה וטקסס פרשו מהאיחוד ומנהלות מלחמה עם צבא ארה"ב, ושפלורידה מתנדנדת. הסרט התיעודי המצמרר "הפיגוע באוקלהומה סיטי", המוצע בימים אלה לצפייה ביס, הוט וסלקום טיוי, מספק רקע אפשרי למלחמה כזאת, בחושפו מיליציות אמריקאיות הדוגלות בעליונות לבנה ושואפות למוטט את הממשל האמריקאי.

מה שגרלנד נותן לנו זאת מעין וריאציה על "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, המתרחשת לא מעבר לאוקיאנוס, אלא בבית. כשחושבים על זה, השם של יצירת המופת של קופולה בעצם מתאים יותר לסרטו הדיסטופי של גרלנד. עם זאת, בחירתו לא לספק לצופים מפה פוליטית, ולא לסמן באופן ברור מי הטובים ומי הרעים כמקובל בסרטים הוליוודיים, היא מעניינת, אבל גם מתחמקת מהתמודדות אמיתית. כך הסרט מתחבר לפחדים של אזרחי אמריקה החצויה – חצי שנה לפני הבחירות הבאות לנשיאות – אך הוא לא באמת מרגיז אף אחד, וכולם יכולים לקנות כרטיסים.

כמו "אפוקליפסה עכשיו" זה סיפור מסע, צבוע בגוונים סוריאליסטיים, דרך שדות קרב שונים, במטרה להגיע אל אדם שכמעט בלתי אפשרי להגיע אליו. מובילה אותו קירסטן דנסט בתפקיד צלמת המלחמות המפורסמת לי סמית (שמה הוא רפרנס לצלמת מלחמת העולם הראשונה לי מילר). יחד עם העיתונאי ג'ואל (ואגנר מורה מ"נרקוס") היא שמה פעמיה מניו יורק לעיר הבירה וושינגטון, במטרה להשיג ראיון עם הנשיא שמסרב להתראיין. אליהם מצטרפים העיתונאי הוותיק סאמי (סטיבן מקנילי הנדרסון), וג'סי (קיילי ספאני מ"פריסילה"), צלמת צעירה וחסרת ניסיון שמעריצה את לי.

בתחילת המסע הם חולפים בין המון מכוניות שננטשו בצידי כביש מהיר – דימוי שמזכיר לאמריקאים סרטי זומבים ולנו את ה-7 באוקטובר (גרלנד, דרך אגב, החל את דרכו בקולנוע כתסריטאי של סרט הזומבים "28 ימים אחרי"). בהמשך הם עוברים דרך עיירות חרבות שבהן מתנהלים קרבות עזים. בתחנה אחת הם מוצאים את עצמם לצד לוחמים מצד אחד, ובתחנה הבאה הם נמצאים עם לוחמים מהצד השני. ויש גם מפגשים עם סתם אנשים שמנצלים את המצב, כמו העצירה בתחנת דלק שמתפתחת לסצנה מחרידה.

זיהויים של הארבעה כעיתונאים אמור לגונן עליהם, אבל כשהם נתקלים בחיילים הדוגלים בעליונות לבנה, ההגנה הזאת מתפוגגת. הסרט מייצר רצף של סצנות מלחיצות מאוד, בשל הבימוי העז ובשל האסוציאציות שהן מעלות. עם זאת, נוכחותו של ג'סי פלמונס באחת הסצנות היותר מתוחות בסרט, קצת הוציאה אותי מהדרמה, לא בגלל שהוא אינו מצוין כתמיד, אלא משום שהתבקשתי להאמין שהוא עשוי לרצוח את דנסט, רעייתו בחיים.

דנסט, שחקנית פצצה מגיל 12, מעולה במיוחד בתפקיד הצלמת המפוכחת, שכבר פחות מאמינה ביכולתה של העיתונות להשפיע לחיוב. למרות סרבנותה הראשונית היא פורסת את חסותה על הפרגית ג'סי, והסצנות בין השתיים מספקות כמה דקות של רגיעה בינות לקרבות. בהגיעם לעיר הבירה, המראה של אנדרטת לינקולן המופגזת שולח אותנו למלחמת האזרחים הקודמת, שהתחוללה בעת נשיאותו. האימה הגדולה היא שמה שנראה בסרט לגמרי אפשרי, ויש לו תקדימים. שני סרטיו הראשונים של גרלנד כבמאי – "אקס מכינה" ו"Annihilation" – היו עתידניים במלוא מובן המלה. הפעם הוא יצר סרט ריאליסטי, עם עיטורים סוריאליסטיים, וזה מה שכל כך מלחיץ. בסופו "הקרב על אמריקה" מותיר אותנו עם תחושת ריקנות, אבל אולי זאת התחושה היחידה שראוי לסיים איתה סרט על מלחמת אזרחים.
3.5 כוכבים
Civil War בימוי: אלכס גרלנד. עם קירסטן דנסט, ואגנר מורה, קיילי ספאני. ארה"ב 2024, 109 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• דיסטופיה
• קולנוע
• אמריקה

כמעט תריסר שנים עברו מאז שצ'רלי ברוקר זעזע את העולם בעזרת חזירה אחת וראש ממשלה. מי שעוד זוכר את הרגע התרבותי המהמם הזה, בו כל העולם מדבר על פרק ראשון של סדרה בריטית חדשה בלי שום כח תאגידי מרשים מאחוריה, יודע כמה מראה שחורה – על כל פגמיה – חשובה לטלוויזיה של המאה ה-21. מאז הרבה מים עכורים עברו בנהר: הסדרה שרדה 5 עונות, הכפילה את גודלה לאורך 2 עונות, נטשה את ערוץ השידור הבריטי שלה, נרכשה על ידי נטפליקס, שיחררה סרט אינטראקטיבי וגם ירדה באיכות הכוללת של הפתיחה. ובכל זאת, זו מראה שחורה. ועונה חדשה של סיוטי העתיד הקרוב הדיסטופי שלה היא אירוע.

העונה השישית (שעלתה היום במלואה לנטפליקס) היא העונה הראשונה שהגיעה אחרי שחווינו פרק מתמשך של "מראה שחורה" עוד בחיינו, עם מגיפת הקורונה והסגרים והמסיכות והחיסונים והקונספירטורים. ברוקר עצמו אמר במהלך הקורונה שהוא לא רוצה לכתוב בשלב הזה עונה חדשה לסדרה, כי העולם עובר מספיק גם בלי ההתעללות הפסיכולוגית שלו, אבל עכשיו עבר מספיק זמן (למעשה, ארבע שנים מהעונה האחרונה) כדי לבנות סיפורים חדשים.

https://www.youtube.com/watch?v=k7uFcpF0pXk&pp=ygUVYmxhY2sgbWlycm9yIHNlYXNvbiA2

והיוצר בהחלט מבטיח כמה הפתעות העונה. חמישה פרקים (בניגוד לשלושה של העונה הקודמת) באורך כשעה, פלוס מינוס, ובעלי סיפורים מנותקים וכמה סלברטיז אקראיים (מייקל סרה, קייט מארה, זאזי ביטס, סלמה האייק, אנני מרפי וארון פול). העלילות, כרגיל, ילחצו על כל הנקודות הרגישות שלנו, כשכבר עכשיו אפשר לסמן כמה פרקים כבולטים במיוחד: "ג'ואן איומה", על אישה רגילה שמגלה שהחיים שלה הפכו לדרמה טלוויזיונית בהשתתפות סלמה הייק. כלומר, סלמה הייק מגלמת את עצמה שמגלמת את האישה הרגילה. בלאגן מסקרן. גם "מעבר לים" עם ג'וש הארטנט וארון פול, המציג מציאות אלטרנטיבית על אסטרונאוטים מ-1969, מסקרנת במיוחד. כך או כך, יהיה עינוי פסיכולוגי קליל ומעניין. מקסימום תצחקו על כך שביחס לקורונה זה שטויות.

העונה השישית של "מראה שחורה" זמינהבמלואה בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• מראה שחורה
• צ'רלי ברוקר
• דיסטופיה