לאחר 11 שנה, הפועל תל אביב בכדורסל חתמה על הסכם חסות חדש וראשון מסוגו בארץ – עם עמותת ויגן פרנדלי, בעלות של מיליון ש"ח. אין לנו מה לומר, כל הקלישאות עלינו – הפועל/תל אביבים/שמאלנים/טבעונים הן פשוט נכונות (ואנחנו אוהבים את זה), במיוחד כששיתוף הפעולה ילך רחוק יותר מאשר סתם לוגו על החולצות של הקבוצה, כאשר הקבוצה, בשיתוף עם העמותה צפויה לא רק לקדם מסרים של טבעונות ואיכות הסביבה אלא גם לקחת אותם למקום פרקטי – במזנון של האולם, לרווחת האוהדים המעוניינים בכך.

"הסכם החסות החדש, שנחתם בין הפועל ת"א ועמותת ויגן פרנדלי, הוא חיבור ראשון מסוגו בישראל בין שתי עמותות, שיפעלו יחד למען עתיד טוב יותר ותזונה בריאה יותר", כך נכתב בהודעה המשותפת, "שווי העסקה ובעלות החסות הראשית אשר נחתמה בין קבוצת הכדורסל הפועל ת"א ועמותת ויגן פרנדלי היא כמליון שקלים, ובמהלך העונה הקרובה יפעלו יחד שתי העמותות לקידום אורח חיים בריא יותר וצמצום תזונה מן החי, הפוגעת באקלים ובבעלי החיים".

עמותת ויגן פרנדלי קמה בישראל ב-2012 (תחילת תחת השם בעל הגוונים המד"ביים "העמותה למען עתיד טבעוני") והם העמותה הגדולה והבולטת ביותר לטבעונות בישראל – ורובנו, גם הלא טבעונים, מכירים אותה קודם כל בתור התו הארצי לסימון המוצרים הטבעוניים בחנויות. בשנה שעברה כבר נתנה חסות חד-פעמית למשחק של בית"ר תל אביב-בת ים, אבל כאן, ללא ספק מדובר בעליית מדרגה.

>>את הקמפיין הטבעוני של עומר מילר דווקא אהבנו הרבה פחות
>>קיבלתם תאבון? הנה 8 המנות הטבעוניות הכי טעימות בעיר

• הבועה
• ספורט
• כדורסל
• הפועל תל אביב
• טבעונות

הביקורת פורסמה במקורבאתר הספוילר, אתר המסכים החדש שלנו. תראו תראו

בחודש הקרוב יציין כל חובב ספורט שנתיים לאירוע חד פעמי שבאופן משונה, בכלל לא התרחש על המגרש. זו היתה סדרה דוקומנטרית, "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון", שעלתה בנטפליקס בעיצומה של הקורונה שגזלה מאיתנו ברשעות את הספורט, והיתה הסדרה שכל אוהד חלם עליה. ההצלחה המסחררת של הסדרה, שגם החזירה לתודעה את MJ עצמו, מיד גררה אחריה שאלה בלתי נמנעת: האם יקומו בעקבותיה סדרות נוספות?

"האגרוף: סדרת הגמר", בבימויו של אבידע ליבני הנהדר ("חייב לזוז" ו-"שיר אהבה סטנדרטי" עם יואב קוטנר על אריק איינשטיין ז"ל) היא ניסיון מעניין. בעוד "הריקוד" ניסתה, על פניו, לספר סיפור של עונה, "האגרוף" מתפקסת יותר וחוזרת לקיץ התל אביבי המהביל של 1992, אז התקיימה סדרת גמר יוצאת דופן בין "האלופה הנצחית" מכבי תל אביב, ושנואת נפשה, הטוענת לכתר, הפועל תל אביב.

למה דווקא 1992? מאחר וזו היתה הפעם הראשונה מאז 1969 (עונה שהסתיימה עם דאבל אדום), וככל הנראה גם האחרונה, בה הפועל הסתכלה למכבי בלבן של העיניים. השנה בה כל האנרגיות של הפועל ת"א היו יכולות להסתיים בקליימקס המושלם – וגם אז, זה נגמר באכזבה. על המגרש, המשחק ערבב לתוכו פוליטיקות ישנות ומתחים גזעיים, ויכוחים אידיאולוגיים וגם גישות לחיים ולספורט (האם באמת "הניצחון מעל הכל"?). מי שאוהב ספורט, ובוודאי מי שאוהב כדורסל, יתאהב בסדרה הזאת. אבל גם מי שלא מתעניין בספורט בכלל יוכל למצוא בה משל מרהיב על החיים.

הפרק הראשון של "האגרוף" צולל לשורשי היריבות התל אביבית, וכאן יש לשבח את העיתונאי עדי רובינשטיין, שמוסיף לא נדבכים רבים על המאבק בין שתי הקבוצות – וכמה הוא נוגע לפער בתוך הציונות עצמה בין מכבי של הליברלים והעובדים במקצועות חופשיים (למשל, סתם ניגיד, איזה עורך דין צעיר בשם שמעון מזרחי) לבין הסוציאליזם הצרוף מהצד של הפועל. בפרקים הבאים – לצד סיקור הסדרה האינטנסיבית, משחק אחרי משחק, מהלך אחר מהלך – מגיעים גם הסיפורים האישיים והקטנים, שעושים את הסדרה למה שהיא.

הפעם בה מכבי ת"א "הלשינה" על שחקן הפועל בארי לייבוביץ' ופסלה אותו מלשחק במשך שנתיים וחצי; האגרופים בין מייק לארגי ומוטי ארואסטי; הסוף הרע של רלף קליין במכבי, שהוביל את אולי גדול המכביסטים (פרט לשמעון מזרחי) לאמן דווקא בהפועל; וכמובן, הסיפור המכונן, זה שנתן לסדרה את שמה – אותו אגרוף של לבאן מרסר לתומר שטיינהאור.

ליבני והצוות שלו בהחלט יודעים לספר סיפורים מרתקים, ובסדרה הזו – גם הסדרה הטלוויזיונית וגם סדרת הגמר – כמעט כל שחקן הביא עימו סיפור מרתק. כמו ב"ריקוד האחרון", גם כאן מחוגי השעון זזים תכופות קדימה ואחורה, מחברים את ההווה אל העבר (מילדותו של דב חנין בשומר הצעיר, שחיברה אותו לצד האדום, ועד היום שבו שמעון מזרחי, מכביסט בן מכביסט, התחיל להתעניין בכדורסל). מנהג נוסף שאומץ מהסדרה של ESPN הוא הטלפונים הניידים – אלה שבאמצעותם המעורבים חוזרים לרגע הנכון, ומספרים את סיפורם, כל אחד מהזווית שלו.

כאן גם אפשר להיזכר ברפרנס נוסף, הסדרה "סלטיק – לייקרס: האויבים הכי טובים" שהפיקה ESPN על יריבות גדולה אחרת, זו שהגדירה את הכדורסל האמריקני. היכולת לראות את הסיפור משתי הזוויות השונות, כשכל המעורבים (מאמנים, שחקנים, אוהדים ואפסנאים) מדברים מול המצלמה, אקט שמעורר את הדיון מחדש, ואכן הוא התלהט ברשתות החברתיות מיד עם שידור הסדרה.

לצד כל אלה, היו עוד שני יתרונות גדולים ל-"אגרוף": הראשון הוא מיצוי מרשים של חומרי הארכיון למציאת רגעים מדהימים – למשל עימות רווי עקיצות בין יו"ר הפועל דאז אברהם פלדה לשמעון מזרחי בשידור חי. והשני הוא היכולת, כמו ב"ריקוד", להביא את כולם אל השולחן: ממייק לארגי ו-ווילי סימס, דרך צביקה שרף או מוטי דניאל ועד (שומו שמיים!) בארי לייבוביץ' או לבאן מרסר בכבודם ובעצמם. אז האם מדובר בתשובה הישראלית ל"ריקוד"? כנראה שלא, כי קשה להשתוות לטיימינג, לעוצמת הסיפור ולגיבורים של הסדרה האמריקאית. ובכל זאת, לכל מי שאוהב כדורסל, ספורט או סתם סיפור טוב – זו היא סדרה יוצאת מן הכלל על סדרה יוצאת מן הכלל.

האגרוף, yes דוקו וב-VOD

• המסך
• דוקומנטרי
• ספורט
• כדורסל
• מכבי תל אביב
• הפועל תל אביב
• הדרבי התל אביבי
• yes

הפכנו לקבוצה קטנה. אולי הכי קטנה שאי פעם הייתה למעט בעונות הירידה. אנחנו קבוצה קטנה לא רק מבחינת היכולת, אלא גם תודעתית. הנהלה מפוקפקת, שחקנים שנפלטים אלינו ובקושי מצליחים להישאר בליגה – כל החומרים הנכונים לגיבושנו הסופי כסינדרלה (מלוכלכת למדי). במקרה נקלענו הערב לסיטואציה. קם הדבר ונהיה: הגענו לגמר גביע המדינה נגד היריבה העירונית, כשהיא מעט חבולה בשל אבדן האליפות ("מעט").

בצד הצהוב: לסיים את העונה בטעם טוב, על חשבונם

הגענו לשם כשבדרך גברנו על שתי שכנות: האריות מכפר שלם והכחולים של בית"ר ת"א-בת ים. 0-1 ובפנדלים, כראוי וכצפוי. במלים אחרות – עבורנו זה בכלל לא גמר גביע המדינה אלא גמר גביע מדינת תל אביב. האמת היא שזה ככל הנראה הדבר היחיד שמעניין אותי – לנצח אותם סוף סוף בדרבי, להיות שוב הבעלבתים של העיר ולו ללילה אחד.

לא חווינו את זה כבר 7 שנים. אנחנו רוצים להיות שוב בטופ העירוני. לצבוע את הרחובות והמדרכות באדום. לצאת מבלומפילד עם חיוך גדול שמרוח על כל הפנים. בקיצור: להחזיק בגביע מדינת תל אביב. אוקי, אתם אומרים לקחת גם גביע מדינה בדרך? שמעו, נשמע נחמד בסך הכל. זורם לנו. אבל הרבה יותר חשוב לנו לקחת את הדרבי. אם לא הערב, אז לפחות בפעם הבאה

• טור אישי
• הדרבי התל אביבי
• דרבי
• הפועל תל אביב
• כדורגל