הייתי בשוק בנתניה בקניות כשברחוב על ידי היה פיגוע. לעולם לא אשכח את מה שראיתי שם. יומיים לאחר מכן עליתי על אוטובוס, אבל עמד שם גבר עם מעיל גדול, זה לקח בדיוק שתי תחנות עד שירדתי מהדלת האחורית מבוהל. לקח לי שנה שלמה עד שחזרתי לנסוע באוטובוסים. והייתה גם את הפעם שהיה פיגוע במלון מרגוע, מאה מטר מבית הוריי, וחבר ילדות רץ ישר אל הזירה, ואת הפעם שהפיגוע במלון פארק פוצץ לנו את החלונות בסלון.
>>מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

שירים יד מי שזוכר את המוזיקה של "מבזק מיוחד" בערוץ 2. לרוב האנשים אין את המנגינה הזאת בשלוף, אבל אני זוכר אותה היטב. המוזיקה הזאת מטרגרת אותי. אני חושב על מה עשתה לי התקופה ההיא, אילו שינויים היא חוללה בי, איזה מטענים היא גורמת לי להעביר הלאה. את מה שקורה פה עכשיו אני בכלל לא מסוגל להכיל.

מדע האפיגנטיקה סובר כי תכונות סביבתיות רבות, כמו מתח או אורח חיים מסוים, משנות את הגנטיקה של האדם, והוא או היא בתורם מורישים אותה לצאצאים שלהם, גם אם לא נולדו איתן במקור. זה תקף גם לגבי טראומות – אירועים טראומטיים משנים את ההרכב הגנטי של מי שחווה אותן, והוא יעביר אותן הלאה. לכל משפחה יש את הטראומה המכוננת שלה. לפעמים יותר מאחת. לפעמים הרבה.

מאז הפיגועים ההם אני מסתכל על ההורים שלי ישנים, ומחכה לראות את בית החזה שלהם עולה ויורד. אני בודק אם הם נושמים כמו שהורים בודקים את התינוק שלהם בשינתו. אבל זו אנחת רווחה לרגע. אני חרד להם עד כדי כך, כנראה גם כי תקפו את סבא רבא שלי ברחוב, וזה שינה אותו גנטית. כשנולד הבן שלו, חרדות כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמטען המשפחתי שלי.

פחד מוות הוא אורח קבוע בחיים שלי, ואני פוגש אותו דרך הזיכרונות האישיים והמשפחתיים, ולא רק. אני לא מצליח להיות אדיש, וזה חונק אותי. במשך שנים ניסיתי להבין למה. אולי בגלל השושלת הנוירוטית ממנה אני מגיע. אולי כי אני בעצמי HSP (אדם רגיש מאד).

תערוכת היחיד שלי בלובי מקום לאמנות, "יותר ממטען אחד", מחברת בין מטען נפץ ומטען גנטי, ועוסקת בשאלות של מה אני נושא בקרבי ומה אני מעביר הלאה באמצעות ציור, רדי מייד וסאונד. כל התערוכה בצבעי שחור לבן, כי שחור לבן זה צבע של היסטוריה וזיכרון, אבל אני רוצה לאחד זמנים, לשטח היררכיות היסטוריות ולהעניק לחלל התערוכה אווירה אפלה.

הציורים מסודרים על הקירות כאילנות יוחסין, אך במקום שמות לעבודות, הן קרויות על שם השנים בהן התחוללו המאורעות המחוללים והמקומות בהן התרחשו. כך הן יורדות בסדר הדורות, מסבא-רבא ועד בני.לכל אחד יש מטענים, השאלה מה מהם עובר הלאה בירושה. לפעמים ההתחלה של ההתמודדות איתם, היא דווקא להתבונן על מי עשוי לקבל אותם בעתיד ובאיזה אופן. אני, למשל, יודע שאת הבן שלי אני אלמד היטב מה המקום הכי טוב באוטובוס – מול הדלת האחורית.
"יותר ממטען אחד", הלובי מקום לאמנות, ארלוזרוב 6, תל אביב. 26.12-25.1

• יוצרים כותבים
• אמנות
• טראומה

בין כל הפסטיבלים שמסתערים עלינו מכל עבר לאחרונה, יחד עם החזרה הבהולה לשגרת הדחקה עם שובם של החטופים החיים האחרונים, אפשר כמעט לשכוח שישראל היא מדינה פצועה והלומת טראומה, מוכת פגיעות מוסריות עצמיות וסובלת מסממנים של הפרעות אישיות קשות. אם אפשר היה לשלוח את כל המדינה לטיפול זה היה נהדר, אבל אי אפשר. מה שבהחלט אפשר זה לעשות מכל זה פסטיבל. ולא עוד פסטיבל.

>> הזמנה לפרמיירה: 10 בכורות מוזיקליות שיעשו לכם את 2026
>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן

בין ה-23 ל-29 בנובמבר יתקיים ברחבי הארץ פסטיבל "עושים נפשות", פסטיבל הכולל עשרות רבות של אירועי תרבות מסוגים שונים שמטרתם להכיר לציבור הרחב את תחום בריאות הנפש, ביניהם הקרנות סרטים, הצגות, הופעות מוזיקליות, תערוכות, הקראות שירה, מפגשי שיח, הרצאות וסדנאות.

מתוך המגוון המסחרר הזה, יתקיימו בתל אביב 11 אירועי תרבות מרתקים שקשורים לתחום בריאות הנפש, ביניהם מופע אילתור של אנסמבל האימפרוביזציה "תיאטרון הרגע" באולם "מאמי" בדרך ההגנה; הקרנת הסרט הדוקומנטרי "פלס"ר הימלאיה"' ושיחה עם הבמאי אלדד פריבס במרחב צפון מזרח בראול ולנברג, תערוכת "נפשות כותבות תקווה" במרחב בפנוכו, מופע ספוקן וורד בהנחייתה של המשוררת עדן ג'ואן סימן טוב בבית פרנקפורט ועוד.

הפסטיבל החל כיוזמה ירושלמית של המיזם "נפשות" בשנת 2018, שמטרתו העלאת המודעות לתחום בריאות הנפש במרחב הציבורי באמצעות אירועי תרבות, אמנות ושיח, והתפתח בשנות הקורונה לאירוע כלל-ארצי. לדברי יוזמי הפסטיבל, הוא מבוסס על "רוח של אקטיביזם התנדבותי ושיתופי פעולה. על מנת לקיים מספר כה גדול של אירועי תרבות נדרשת התגייסות מירבית של אנשים וארגונים בתחומי בריאות הנפש, התרבות והאמנות, שחוברים יחד למטרה משותפת: להעלות את המודעות הציבורית ולהפחית את הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות וכלפי בני משפחותיהם".

את כל האירועים בפסטיבל יזמו יוצרות ויוצרים, מתמודדות ומתמודדי נפש, בני ובנות משפחה ואנשי מקצוע בתחומי הטיפול והאמנות. האירועים מתקיימים תוך שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות וקהילה, ארגונים בתחומי בריאות הנפש וכן רשויות עירוניות ומקומיות והכל ברוח של סולידריות חברתית ופרגון הדדי.

בתקופה שבה החברה הישראלית רק מתחילה אולי להחלים מפצעי המלחמה, יש חשיבות קריטית בפתיחתו של הציבור לקבלה של מתמודדי נפש ולאפשרות של טיפול וריפוי. "בשנתיים האחרונות הפסטיבל מביא את התוכן של היוצרות והיוצרים אל הבמה, תוך עיסוק לא פעם ביצירה מתוך השבר, תוך חיבור בין האישי לקולקטיבי", הוסיפו יוזמי הפסטיבל. "הפעולה הזו באה להזכיר לנו ולקהל שלנו את הכח של האמנות להכיל את הכאב, לתקשר את סערות הנפש ולהיות יחד בתוך השבר הגדול. זוהי הדרך לפיתוח חוסן אישי וקהילתי".
>> פסטיבל "עושים נפשות", 29.11-23.11, לוקיישנים מרובים ברחבי הארץ.כל הפרטים והאירועים כאן

• ❤ תרבות
• טראומה
• גוף ונפש
• טיפול
• פסטיבל

ההצגה "ארץ יחפה" נולדה אצלי בהשראת מחזה מאת פנינה גרי, אישה ויוצרת שהייתה ועודנה השראה לי וליוצרי תיאטרון רבים. הסיפור הכל כך ישראלי הזה נצרב בי וכמו ביקש ממני שאתן לו, בדרכי, חיים חדשים על הבמה.שנתיים לפני מותה, נפגשתי עם פנינה וסיפרתי לה על רצוני לכתוב עיבוד חדש למחזה. ביקשתי את הסכמתה והיא נתנה לי את ברכת הדרך. התחלתי לכתוב וכך, לאורך הזמן, הוספתי דמויות, שיניתי שמות, הרחבתי עלילות ונתתי מקום מרכזי לנושא הפוסט טראומה. המחזה ישב וחיכה לרגע הנכון.

אחרי שבעה באוקטובר ולאורך המלחמה, התלבטתי. לגעת בפוסט טראומה בעיצומה של טראומה לאומית עכשיו? האם זהו הרגע הנכון?באותה עת הייתי בעיצומן של עבודות ההקמה של ביתו החדש של התיאטרון – "תיאטרון ניקו ניתאי" – ואז, ברגע אחד, הכל התבהר. יצרתי סיפור מסגרת שבתוכו מתרחשת העלילה. יש את הטקס, מסכת על זמנית עליה אנחנו חוזרים שוב ושוב, ויש את החיים. השילוב הזה מצליח לנתק את המחזה מזמן מוגדר, ומאפשר לחשוב על טקסיות ומעגליות בהוויה הישראלית.

במחזה התמקדתי באנשים ובדמויות מאחורי הקלעים: המשפחות העוטפות את החיילים שחוזרים הביתה משירות צבאי ממושך, האנשים שחולמים לסיים את המלחמה בדרכי שלום, האנשים שמגיעים להתנדב חדורי מטרה ואמונה, האומנים שרוצים לברוא לנו עולם טוב יותר והרוח הישראלית שעוברת טלטלות בין אופטימיות להתפכחות.הרוח הישראלית היא אחת הדמויות שהוספתי במחזה. זו דמות שבימאי הטקס, שחותר לאירוע ממלכתי אופטימי, שוזר במסכת. ככל שמתקדמת עבודת ההכנה לקראת האירוע, מתערבבות זו בזו הבמה והמציאות, ואותה "רוח ישראלית" מתפכחת ומחשבת מסלול מחדש.

היה לי חשוב לרקום את ההצגה בנגיעות ייחודית המשלבות תנועה בימתית, רגעי הומור ושזירת שירי ישראל הנפלאים המצליחים להדגיש את הרגעים העמוקים הכואבים לצד הרגעים המרוממים המעידים על אחדות וכנות.במהלך העבודה על ההצגה שלנו, המפגש בין התיאטרון למציאות יצר תפנית גם בי, בחדר החזרות ומחוצה לו. נושא הטראומה הועצם בהצגה כמו במציאות. הרגשתי שאי אפשר לשתוק את זה יותר כשמחוץ לחדר החזרות אותם פצועי נפש שקופים שוטפים את הרחובות.

הרבה שאלות התעוררו, ומתעוררות עדיין, בכל הנוגע לרוח הישראלית, כמו מחיר המחויבות למקום בו אנחנו חיים, אתוס והקרבה, מעגלי טראומה אינסופיים, הפרט בתוך הכלל, אינדיבידואליזם מול מערכת.אני מתבוננת בדמותו של במאי הטקס, השקוע כל כולו ביצירה ובתרבות עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם החיים, עד שהמציאות לוכדת אותו בתוכה והוא מרפה. מעט. אני שואלת את עצמי האם אפשר להרפות? האם אפשר להשתחרר מהטקס? ובמרחב התודעתי הקולקטיבי אני שואלת: מהי הרוח הישראלית?

אני גאה לראות שההצגה שיצרתי, "ארץ יחפה",מצליחה להחזיר את הסיפור של החברה הישראלית השורשית, לשלב אותו עם האקלים הישראלי הנוכחי, ולהזכיר לנו שבסוף – מסר של תמיכה, שלום ואכפתיות לצד התפכחות וראיה נוקבת עדיין רלוונטי יותר מתמיד.
>> "ארץ יחפה", תיטרון ניקו ניתאי, 29.10, 30.10, 13.11, 14.11 ותאריכים נוספים. תל גיבורים 5 תל אביב.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• שבעה באוקטובר
• טראומה

אני יושב לכתוב את הטור הזה אחרי יום חזרות ארוך ומפרך להצגה החדשה "Man-Up" בהשתתפותי, שתעסוק בפוסט טראומה שלי בעקבות הלחימה בצוק איתן ברצועת עזה כמפקד טנק. נשמע דרמטי? תנו לי להפתיע אתכם: את הסיפור הזה אנחנו עומדים לספר לכם כמעט כמו סטנדאפ.

>> נשארנו יחידים: פסטיבל התיאטרונטו 2024 הולך לגעת לכם בלב

נתחיל מההתחלה: הרעיון למחזה נולד כמו שלא מעט יצירות אחרות סביבנו נולדו – בבית קפה בתל אביב. קבעתי פגישה עם לי מסיקה (שחקנית, יוצרת וחברת נפש), סיפרתי לה על השירות הצבאי שלי והצעתי לה לכתוב על זה יחד איתי. היא אמרה כן! ואז עמדו בפנינו שתי אפשרויות: לכתוב מחזה קלאסי, דרמטי, וקלישאתי על שירותו הצבאי הקשוח של לוחם גברי ומסוקס שיצא מעזה עם צלקות נפשיות, או לרענן את ז'אנר הפוסט טראומה הצבאית בתיאטרון ולנסות לעשות פה משהו שלא עשו לפנינו.

את הסיפור הזה אנחנו מביאים לשולחן הכתיבה דרך הקומדיה, כשאנחנו מתעקשים לשבור את הדמות הגברית המאצ'ואיסטית שמצופה מכל לוחם ישראלי להיות, ולהביא את הפערים הקומיים בין אידיאל הלוחם לבין הנער החולמני והשלומפר שהייתי, שגיבור הוא לא.פוסט טראומה היא כבר מזמן לא מילה גסה בציבוריות הישראלית, וטוב שכך. לקח לנו זמן להגיע לזה. לי, למשל, אף אחד לא עשה עיבוד חוויות בצבא אחרי שיצאתי מעזה, כפי שעושים שם עכשיו. גם התקשורת מעלה את הנושא יותר ויותר לסדר היום. ועדיין, אנחנו רואים בעיקר מקרי קיצון. אבל הספקטרום רחב יותר.

כשחייל נחשף למצב מלחמתי, הוא נחשף למגוון רחב של השפעות נפשיות. יש כאלה שחווים הלם קרב, כלומר תגובת הלם מיידית למלחמה שיכולה להתבטא בחרדה, מצבי ניתוק, וחוסר יכולת לשלוט על הרגשות. יש כאלה שמתפרצת אצלם פוסט טראומה לאחר המלחמה, ואצל אלה שכביכול הכל בסדר איתם – יכולה להתפרץ פוסט טראומה גם שנים אחרי, ללא שום התראה מוקדמת. התופעה מורכבת מקשת שלמה של התנהגויות ולא רק מהקיצוניות שבהן עליהן אנחנו שומעים.

כאן אנחנו כחברה נכנסים לתמונה. אנחנו חייבים לפתח מודעות להשפעות הרחבות שיש למלחמה על החיילים, ולמורכבות של התגובה הפוסט טראומטית בפרט. תגובה שיכולה להתבטא בעוצמות שונות ולהיות נוכחת גם אצל מי שלא מודע אליה, או אצל מי ש"לא רואים עליו".

בשבועות האחרונים יוצאים מעזה עשרות אלפי לוחמים מיחידות הסדיר והמילואים שנפגשו עם סכנת מוות באופן יום יומי ומתמשך. ביניהם נמצאים האחים שלנו, השכנים שלנו, החברים מהשכונה והקולגות בעבודה. אנחנו שלחנו אותם לשם, ועלינו להיות עבורם חוף מבטחים וחיבוק עוטף, מכיל וקשוב, שירגישו את כל הלגיטימציה שבעולם לדבר על הפצעים שלהם. זאת חובתנו כחברה לא לצפות מהם להיות שום דבר חוץ ממה שהם כרגע.

יצא לי לשמוע לא מעט לוחמים שיצאו מעזה עם אמירות כמו "ואללה, לא יצאתי משם כמו שנכנסתי" או "שמע היה קשה, אבל הכל טוב" או "לא היה איזה משהו רציני". אבל קשה לדעת מה באמת מסתתר בפנים, וכמה אותו חייל מרגיש לגיטימציה בחברה לבוא ולהודות שאולי הוא צריך עזרה, כמה הוא חושש שאולי ישימו עליו איזה תווית של "הפוסט טראומטי", הגברי הסגור והמרוחק עם התקפי הזעם.

רצינו להביא את החוויה הצבאית לתיאטרון באופן מתקשר ונגיש, כזה שידבר לכולם. את טקסט המחזה לקחה אורן חלפון (במאית ופרפקציוניסטית) ובמשך חודשים ביימה את ההצגה והתעקשה לספר את הסיפור הספציפי הזה בצורה העמוקה ביותר. יחד גילינו שדווקא הקומדיה מוציאה את רגעי המשבר באופן הכי מרגש, אבל אתם תשפטו.

התהליך לא פשוט בכלל. נדרשת ממני חשיפה אמיתית. אין לי שום דמות לשחק. אני משחק את עצמי ברגעים שעיצבו את הטראומה שלי ואין לי דרך אחרת אלא להיות שם כדי להוציא את הסיפור החוצה. אי אפשר שלא לומר שהתהליך הזה גם מרפא, ואני מקווה שהריפוי הזה יוכל להגיע גם לעוד כמה פצעים מסביבי.בהצגה אני מבקש מהקהל להיות חלק מהחוויה שלי, וכך הוא הופך להיות שותף מלא לסיפור, כשהוא צוחק יחד איתי על הצבע-טנקים שנשפך עליי, כשהוא נרגע יחד איתי בערב הסגל לפני הכניסה לעזה, כשהוא עוזר לי להתמודד עם ההשלכות של המבצע. אבל עד כאן. בלי ספוילרים.

עוד לוקחות חלק ביצירה המוזיקאית נוי קליימן, מעצבת התפאורה אוראל בן עמי, והיוצרת דניאל כהן לוי שמלווה אותנו אומנותית בסבלנות ורגישות אין קץ. כן, אני מוקף נשים יוצרות, יצירתיות ומוכשרות בטירוף ואני גאה בזה. בטח כשמדובר ב"Man-Up".
>> ההצגה "Man Up" תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-33 שיתקיים בחול המועד, ותוצג בתיאטרון יפו ב-24.4 בשעות 18:15 ו-20:45; וב-25.4 בשעה 18:15.פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• הצגות יחיד
• תיאטרון יפו
• טראומה
• שבעה באוקטובר
• צוק איתן

תוך כדי שגרת החירום – מונח מכובס למלחמה איומה – המשק חוזר לעצמו, ואיתו המסעדות. המיני־מסעדה המוערכת "הקטן" בשוק לווינסקי נפתחה אמש (שלישי), לסרוויס ערב ראשון מאז פרוץ המצב. הבעלים, שף עידו קבלן, מכניס לטאבון תפוחי אדמה ואינו מצליח להסתיר את התרגשותו. "בכלל לא פרסמתי שאנחנו פותחים", הוא מתייחס לערב טרום פתיחה שהתקיים שלשום. "תכננו להתרכז בהכנות ופתאום התחילו להגיע עוד ועוד אנשים. היינו רק אורי (בקוויס, הסו שף – ש.ב.ד.) ואני. אני מילצרתי והוא בישל. היה כיף כי זה היה ניתוק למוח".

השאיפה לניתוק במוח מלווה את קבלן מאז השבעה באוקטובר. כמי שפעיל בסצנת מסיבות הטראנס, רבים מחבריו נהרגו בפסטיבל נובה. בשבת השחורה הוא היה בבית עם בן זוגו כאשר הטלפון צלצל. על הקו חבר שבאותו רגע ספג מטח יריות מהחמאס. "הוא אמר שעוד לא מספרים בחדשות, אבל יש המון הרוגים. ואני יושב ומגז'דר את החיים שלי בלי לדעת אפילו על מי החברים שנמצאים שם". ממדי האסון האישי התבררו מאוחר יותר: שאפיק (יונתן ריכטר) חברו הטוב של קבלן ("היינו במלא פסטיבלים ובמידברן כל שנה, דופקים בזנ"טים ורצים כמו משוגעים") והתאומים מיכאל ואושר וקנין, ממפיקי המסיבה, נרצחו. חבריו אליה כהן ואלקנה בוחבוט נמצאים בשבי בעזה.

לאחר 48 שעות שאותן הוא מגדיר שוק טוטאלי, קבלן התאפס על עצמו וחיפש מה לעשות. למרות הגדרתו כפוסט טראומטי, הוא שקל בכל זאת להתנדב למילואים. "בצוק איתן הייתי שריונר. תקופה לא הכי כיפית, איבדנו הרבה חברים מהצוות", הוא מתנסח באיפוק. "רציתי מאוד להתגייס אבל הפסיכולוג שלי אמר שזה רק יחמיר את המצב. במקום להתגייס נרתמתי לבשל". הוא התקשר לשותפיו, אורי לוין דאנג'לי וגיל צוברי בעלי "הסאלוף ובניו", שפתחו את המטבח לחמ"ל אד הוק.

"הוצאנו כל מה שאפשר בלי לחשוב על כסף והתחלנו לבשל. הנחתי את הטלפון בצד כדי לא לשמוע חדשות, שמתי מוזיקה והתחלנו לעבוד". בימים הראשונים סיפק המטבח אוכל לחיילים על בסיס קשרים אישיים, ובהמשך התאחד עם חמ"ל האחים. קבלן היה מגיע לחמ"ל ומבשל עד כלות הכוחות מבלי לדעת מי האנשים שיקבלו את המשלוח. "גם לא היה לי אכפת, העיקר לנתק את המוח. כשלא היו שיחות טלפון 'בוא, יש לוויה', לרוב הצלחתי להתנתק ולעשות משהו טוב עבור עצמי ועבור אחרים. אני אבכה על מי שמת אבל אמשיך להתאמץ עבור מי שחי".

הפעילות בחמ"ל האחים נמשכה כשלושה שבועות. במקביל לעשייה במטבח פרסם קבלן פוסט לגיוס כספים ששמשו לרכישת כלי חד"פ ולשיפוץ בתים בכפר עזה, והתרים את החברים משוק לוינסקי – תבליני חבשוש ("תרמו בטירוף"), פיצוחי קליפורניה ועוד. "הלכתי לאורך הרחוב מיליון פעם כדי להביא סחורה, רק לא לשבת במקום. חוץ משיחות לחמ"ל האחים לא נגעתי בטלפון". על השותפים מהסאלוף יש לו רק מילים חמות. "הם תמיד נרתמים לעזרה בכל המובנים. עד עכשיו אני מקבל טלפונים מחברים בעזה 'קיבלנו אפטר לארבע שעות, אתה יכול לארגן לנו משהו?'. צריך 50 מנות לגדוד יהלום? אין בעיה, מכינים. עד היום יש משפחות משדרות ואשקלון שמגיעות כל שישי לקחת אוכל הביתה".

בנקודה בזמן שבה הפסיק חמ"ל האחים את פעילותו, החל השעון של "הקטן" לתקתק. בעוד רוב הצוות בחל"ת ("איך שחוזרים לשגרה אני מחזיר את כולם"), החליט קבלן לפתוח בשעות הצהריים עם תפריט קטן, ובו כריכי חלקי פנים, "אוכל מנחם שמגיע מאצלי בבית". עדות להצלחת הפופ אפ נמסרת בזמן אמת – שני עוברי אורח נעצרים ושואלים אם יש עדיין סנדוויצ'ים. "אין לי כוונה כזו. אני לא יכול לעבוד משמרות כפולות כל יום", הוא צוחק. "אני מעדיף את הערב, יותר נהנה ממנו. סנדוויץ' הוא מבחינתי אב המזון ויכול להיות הביס המושלם, אבל אני מעדיף צלחות".

איך מתפעלים מסעדה בסערת הרגשות?
"זה מה שעזר לי, ניתק אותי. היו המון טלפונים ללוויות ואזכרות ועניתי שאני נמצא בעבודה כי צריך לבשל. אני מעדיף את זה מאשר להיות במקום עצוב. גם ככה זה לא מוסיף לי לפוסט טראומה. האזעקות גמרו לי את החיים. באזעקה הראשונה שהייתה כאן המקום היה מלא. באותו רגע סגרתי את הדלת וברחתי הביתה. באזעקה הבאה נכנסנו לבניין ליד ועשינו צ'ייסרים להורדת הפאניקה".

קיבלת פיצויים?
"האזרחים נרתמו למען המדינה, אבל המדינה לא נרתמה למען האזרחים", הוא אומר בחיוך מריר. "מכיוון שהמקום נפתח בשנה שעברה ויולי-ספטמבר היו חודשים חלשים, אני זכאי ל-2,500 ש"ח פיצוי בערך. אבל אנחנו שורדים תודה לאל. צמצמנו צוות, אני שוטף כלים, מלצר וטבח ועושה הכול כדי לחסוך כספים ולהמשיך הלאה. אני לא זקוק לרחמים ולא זקוק לעזרה".

הפתיחה המחודשת בימי מלחמה וטרום חורף מחדדת את הערכים שקבלן עובד לפיהם – הוא מחויב כעת לגמרי לתוצרת מקומית עונתית ואורגנית, קונה ירקות ופירות מ"מלוא הטנא", משק משפחתי בכרמי יוסף, ואת הדגים מדייגים בנמל יפו. "לא הרבה יודעים, אבל חלק ניכר מהדגים במסעדות מגיע מעזה. עכשיו אין את זה, לשמחתי באיזשהו מקום, כי חיי המדף של דגים כאלה קצרים בגלל אחסון בתנאים לא טובים. שלשום הייתה סופה, ואין שרימפס אז הוצאתי אותם מהתפריט, ופלמידות השגתי ממישהו שיצא לדוג עם רובה".

השאיפה למיקסום המקומיות מתורגמת גם ליציאה לסיורי שטח: בימי ראשון כשהמסעדה סגורה קבלן ובקוויס יוצאים להכיר חקלאים ויצרנים ארטיזנליים. השבוע הם שתלו אפונה והשתתפו במסיק זיתים. בין לבין הם יוצאים ללקט צמחי בר ופטריות, אהבה ישנה של קבלן שתשתקף בתפריט החורף. "השנה הזו הולכת להיות פורייה בפטריות. ברגע שהגשם מתחיל מאוחר יחסית, יש המון פטריות", הוא מסביר, ומוסיף שבגלל החיפוש אחר חומרי גלם עונתיים הוא מחובר לתחזית. "אנשים מתחילים להבין את השפעת מזג האוויר על האוכל שלנו".

מה השתנה בקטן החדש?
"אני הולך להיות יותר פיין שמעקר ומדויק. הרבה יותר. למשל מפות לבנות שפרשנו אתמול בפעם הראשונה והן עשו אווירה נהדרת. בהתחלה חששתי מאוד כי מה הקשר בין מפות לבנות לשוק, אבל אני שואף לגבוה מאוד".

יש מקום למסעדנות כזו כיום?
"חד משמעית כן. זו תהיה הבריחה. בשנתיים האחרונות היינו בפוסט קורונה. לאנשים אין שקל על התחת אבל עדיין יש להם כסף לבזבז על אוכל. כשיצאתי בפעם הראשונה מהבית במלחמה הלכתי לאכול במסעדה, אייבי של האחים. ישבנו שם אורי ואני תוך כדי אזעקות. זו הייתה חוויה מטלטלת אבל היינו נטו שם, בלי לצלם את המנות אפילו".

קבלן אומר שההתעסקות בהקמה המחודשת היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לו לאחרונה. אורחים שמילאו את השולחנות בערב הפתיחה גרמו לו להתרגשות עד בכי. "ההגדרה הכי טובה לתפריט היא 'אמוציונלי'. אנשים באו למטבח ואמרו שהאוכל טעים, מיוחד ושונה ולשם אני שואף", הוא נועץ סכין בתפוחי האדמה, שמאוחר יותר יהפכו לניוקי ממולא חמאת מיסו כוסמת ברוטב חמאת לימון וזעתר. "אני רוצה להוציא מאנשים רגשות. בסוף כולם מחפשים פשטות ויצירתיות – אוכל מדויק מחומרי גלם טובים מאוד, שרק היום אנחנו מתחילים להבין את חשיבותם".

על תכניות לעתיד מוקדם עדיין לדבר כי הקטן עדיין לומד ללכת. עם זאת, תכנית שהחלה להירקם לפני המלחמה להקמת עסק חדש נותרה בעינה. "לפני שהתחיל הגיהינום הזה תכננתי לפתוח חנות אינטרנטית למיסו לצרכנים פרטיים ולמסעדות, כמו שיש ביפן. למכור בה מיסו שאני מכין מכל הקטניות שיש בארץ, 300-400 סוגים". לשאלה אם יש היתכנות לעסק נישתי בתקופת חוסר יציבות משיב קבלן ש"לאנשים שאוהבים לבשל זה יהיה כמו לונה פארק. אני רוצה להנגיש מיסו לקהל הפרטי ולשפים שרוצים להתנסות ולעבוד איתו. נחכה קצת שהקטן יתייצב ונתקדם".

מצאת את הסנטר שלך?
"אני חושב שאני בסנטר חדש", הוא מסגיר חיוך קטן. "הייתי בסנטר במשך שנה בגלל המסעדה, הספקתי לשכוח הכול ולהיכנס לטראומה ולעוד גיהינום, ועכשיו אני יוצא לסנטר חדש ומתחיל שוב לייצב את עצמי. החברים שלי נרצחו כשיצאו לרקוד בשם השלום והאהבה. אם אני אמות, אני אשמח שימשיכו לרקוד. זה המוטו, להיות אופטימי ולהמשיך הלאה".

אתה רואה את עצמך חוזר למסיבות ולפסטיבלים?
"לגמרי כן. ייקח קצת זמן אבל אי אפשר לעצור את החיים. בשבוע שעבר נסעתי לעין הים לטקס הנצחה לחברים שנרצחו. חבר אמר 'תבוא, תהיה אווירה ומוזיקה'. הלכתי והרגשתי שזה מחזיר אותי 20 צעדים אחורה, לראות חברים ששרדו ולשמוע את הסיפורים שלהם. למזלי למחרת יצאתי ליער ללקט פטריות".
לוינסקי 46, שני-חמישי 18:00-01:00, שישי 09:00-16:00

• אוכלים שותים
• הקטן בלוינסקי
• לוינסקי
• שוק לוינסקי
• טראומה
• תל אביב נלחמת