בתזמון לא מקרי, נועה קירל שוב חוזרת למוקד תשומת הלב: השבוע, סוף סוף, היא תתחתן עם בחיר ליבה דניאל פרץ, באחד האירועים הכי מתוקשרים של השנים האחרונות: נישואין בין שוער נבחרת ישראל (שנמצא גם הוא בצומת דרכים) ובין מי שהצליחה לקבע את עצמה ככוכבת הפופ של המדינה. בתוך השבוע הזה, אחרי אלבום וסדרת דרמה שלא היכו גלים, מגיעה גם סדרת דוקו חדשה, "אני נועה קירל" שעלתה אתמול ב-yes (וגם בפרטנר TV במקביל).

הסדרה מנסה להתחקות אחר חייה של קירל בשנתיים האחרונות – בין הפארקים, המלחמה, ההופעות בחו"ל והרומן המתוקשר עם פרץ. צריך לציין שזו לא הפעם הראשונה שנעשה ניסיון שכזה לתעד את הזמרת – כבר ב-2015 היא השתתפה בסדרת דוקו-סלב בשם "פושרז" ב-HOT על אמנים צעירים שמנסים לפרוץ קדימה; ולפני שנתיים, עם חשיפת השיר שלה לאירוויזיון 2023, הופק עליה סרט דוקו בשני חלקים ששודר בכאן 11. אבל "אני נועה קירל" מתיימר לכאורה להביא משהו חדש ואחר אל המסך.

"בפעם הראשונה בחייה היא בוחרת להסיר את המסכות, את התדמית הנוצצת, המושלמת, ומזמינה אותנו להיכנס פנימה, לחיים האמיתיים שלה, חושפת את הקושי, המשברים, והמורכבות שבלהיות נועה קירל", כך נכתב בטקסט השיווקי שמלווה את הסדרה. האם הסדרה באמת חיה לפי ההבטחה הזאת? ספק מסוים.

>> סמנו שלא תפסידו: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> עיניים אלי: 21 סדרות חדשות שבטח תרצו לראות בנובמבר

מי שעומדת מאחורי יצירת הדוקו הנוכחית היא הבמאית סיגל שביט – מי שהתמחתה בסדרות דוקו-ריאליטי על סלבז. מאחוריה נמצאות קלאסיקות קאלט כמו "המאסטרו" על צביקה פיק ז"ל, "הבוזגלוס" על משפחת הכדורגלנים ו"הגולדשטיינים" על ניקי גולדשטיין ומשפחתו. אבל בניגוד לסדרות הללו, שהפכו לסדרות דאחקה קלילות שכיף לראות בבינג', "אני נועה קירל" היא סדרה רצינית יותר. אין כאן המון רגעים משעשעים. יש סיפור של כוכבת, אישה צעירה בתקופה מאוד מורכבת בחייה ובקריירה שלה.

התחושה הבלתי נמנעת מצפייה בסדרה היא ששוב, כמו הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליה במרץ 2023, יש כאן עיסוק רב מדי בתעשייה הגדולה שסביבה ופחות מדי בה עצמה. לצד דמויות שהופיעו בדוקו ההוא, כמו הסוכן רוברטו בן שושן וההורים אילנה ואמיר, מצטרפות לא מעט דמויות אחרות מהמעטפת המקצועית שלה, כמו המנהל האישי צחי אגדה והמפיקה בחו"ל, קמילה חנטוב. זה אכן קולע לאמת: כמו לכל כוכבת פופ רצינית, גם סביב נועה קירל יש מערכת אנושית שלמה שעובדת בזה. אבל הטיקט של הסדרה היה חשיפת הסיפור שלה – ולא שלהם. ובכך היא קצת מתהפכת על עצמה.

זה לא שהסדרה נטולת רגעים אישיים ואינטימיים – יש כאלה, כולל כמה וידויים מקסימים – אבל הם נבלעים בתוך בליל המונולוגים והטסטות של כל העולם ואחותו, כך שכמעט קשה לשים לב לקיומם. האם אפשר שפעם אחת קירל תקבל את הקול שלה סולו? שפעם אחת נשמע רק אותה, ולא עוד פעם את ההורים המגוננים והסוכנים והמפיקים השומרים? לנועה קירל יש סיפור לספר וכשהיא מקבלת הזדמנות – היא יודעת טוב מאוד לספר אותו לבדה. רעשי הרקע רק מפריעים – גם אם הם מספקים אחלה יחסי ציבור. במילים אחרות, יש כאן יותר "אנחנו נועה קירל". ה"אני" קצת מתחבא, וחבל.

מוטיב מרכזי בסדרה הוא מערכת היחסים בינה לבין דניאל פרץ – ה"פאוור קאפל" של תעשיית הבידור הישראלית בשנים האחרונות. שני אנשים צעירים שחיים בשני עולמות מאוד תובעניים – מחד, קירל ולו"ז ההופעות הצפוף שלה (וכל מה שמסביב), ומצד שני פרץ שמשחק (או לפחות, מתאמן) בפסגת הכדורגל – מועדון הפאר באיירן מינכן. בדרך, הם לא היו צריכים רק להילחם על האהבה שלהם – אלא גם בלא מעט ציניות מסביב.

לא מעט אנשים, בעיקר סביב הצעת הנישואים של פרץ לקירל, קצת לעגו לקשר הזה וקראו לו "רומן מבוים" שנועד לקדם את הקריירות שלהם, ולא משהו שנולד באופן אורגני.הסדרה נאבקת בזה. היא חושפת הרבה מאוד ממערכת היחסים של שניהם ואת ההקרבה שלהם זה למען זו רק בשביל עוד כמה דקות ביחד. קירל ופרץ נורא רוצים שתאמינו להם – מה שבאופן אבסורדי רק מגדיל את החשד והציניות. מי שכל כך עסוק בלצעוק כלפי חוץ "אנחנו מאוהבים!", בעיקר ממחיש חוסר ביטחון ופחות מדגמן אהבה כנה. קצת עצוב שזוג שעומד להתחתן בעוד כמה ימים צריך כל הזמן להוכיח שהוא זוג אמיתי, ולמרות זאת היו כנראה דרכים יותר אלגנטיות לעשות את זה מהאופן שבו מנסים להשליט נרטיב בסדרה.

אפרופו עולמות הכדורגל, קשה שלא להשוות בין "אני נועה קירל" לבין סדרת דוקו מז'ורית אחרת שעלתה ב-yes, הסדרה על ערן זהבי. קירל וזהבי הם אנשים שונים מאוד, אבל קו אחד מחבר ביניהם: הם כוכבים שיודעים שהם כוכבים, במרחב תרבותי שבדרך כלל מאוד חשדן כלפי סטארים וממתין למפלתם. אבל יש הבדל עצום בין הסדרות – אצל ערן זהבי הייתה כנות גדולה ודיבור ישיר. גם ב"זהבי" היו מרואיינים אחרים, אבל הם היו התוספת בצד, והכוכב עמד במרכז. בסדרה על קירל הפריים הרבה יותר צפוף.

איזו מין כוכבת היא נועה קירל? בניגוד לכוכבות פופ אחרות בעולם, האופי שלה מעט שונה. אולי בגלל שהיא באה ממדינה במלחמה, קירל מדגישה ללא הרף את הפייטריות שלה ("בנות כמוני לא בוכות"). זה לא סיפור על חיי זוהר ותהילה, אין פה בדיחות ורגעי קאלט ויראליים. יש המון זיעה ומאמץ ועבודה קשה, ורצון עז להוכיח לכולם שהיא לא זכתה בכוכבות מן ההפקר. כי בישראל אי אפשר פשוט להיות כוכב פופ שהחיים שלו דבש – זה תמיד חייב לבוא עם מחיר. להיות ערה כשכולם ישנים.

"אני נועה קירל" מציגה תהליך התבגרות שכבר עברנו עם לא מעט כוכבות פופ בעולם, כאלה שמתחילות בתור "פופ איידול" צעירה ותמימה, עוברות למשהו יותר סקסי ומסוכן, ומגיעות מתישהו לשלב שבו הן פושטת מעצמן את חליפת הפופסטארית ומתחילות לדבר אמת. לצערי, "אני נועה קירל" אולי מתקדמת בכיוון הזה, אבל עוד לא שם. קירל עדיין מחכה לרגע שבו יאפשרו לה להיחשף באמת ויש עוד המון קריירה לפניה, אבל מי שמצפה לדוקו החושפני שבו היא סוף סוף יוצאת מקליפת הכוכבות, צפוי להתאכזב.

• ביקורת טלוויזיה
• נועה קירל
• yes
• פופ ישראלי

הטלוויזיה הישראלית פוסט 7.10, וזה לא חדש, הולכת בין הטיפות. היא מגישה בריחה מן המציאות אבל לא יכולה לברוח ממנה. אפשר לראות את זה בסדרות רבות שעלו לאחרונה (להבדיל מהריאליטי, שאיכשהו ממשיך כרגיל): הקומדיות ירדו לחלוטין מן הפרק ומה שצף מעל פני השטח הרבה יותר קשוח. "חוליגנים", "גחליליות" וכמובן "המזח" הן סדרות שמתקשרות היטב עם מצב הרוח הלאומי. גם בפריים טיים אנחנו לא ממש באים ליהנות.

>> הטלוויזיה זורחת: דירוג 20 הסדרות הכי טובות שאפשר לראות עכשיו
>> יולי לוהט על המסך: בחרנו 19 סדרות שבטח תרצו לראות החודש

לרשימה הקצרה הזאת מצטרפת גם "איננה", דרמת המתח החדשה שעלתה לשידור השבוע ב-yes. היוצרים יאיר שגיא וישי אוריין, יחד עם הבמאי אילן עבודי (שאחראי גם על "שיטת השקשוקה" וגם על "שטוקהולם", בין היתר) מביאים את הסיפור של נויה (נועה קירל) שמתה באופן פתאומי, ומכניסה את כל העולם סביבה לסחרור – ובעיקר את אביה, אבנר (מוריס כהן), איש צבא בדימוס, שיוצא למסע בילוש אישי במטרה לגלות מה לעזאזל קרה לה.

"איננה" קולעת לרוח התקופה לא רק בשפה הוויזואלית שלה, אלא גם מבחינה צורנית. זו סדרה שכוללת שמונה פרקים, 42 דקות נטו, וכמעט ללא פתיח. כמו ב"מנאייכ" או "חוליגנים" של התאגיד, לא מלאים אותנו באיזה פתיח מעוצב וגרנדיוזי, פשוט מניחים את שם הסדרה על המסך וממשיכים הלאה, כנהוג בעידן הבינג' גם בחו"ל. כמה שיותר קצר וקולע. אין זמן.

ובהקשר הזה, אחת ההצלחות הגדולות של הסדרה היא הליהוק שלה. אין כאן מגה סטארים גדולים מתחום המשחק. נועה קירל, הגיבורה של הסדרה, ממשיכה את התהליך שבו היא "עולה ליגה" – היא כבר שיחקה בסדרות ובסרטים בעבר, אבל עוד לא בסדרה כזו עם טון בוגר וקשוח, רחוק מאוד מסדרות הילדים והנוער שהייתה מזוהה איתן בעבר. קצת כמו המעבר בין שיר כמו "טיקיטאס" לשיר כמו "בנות כמוני לא בוכות".גם מוריס כהן שזכור לנו מ"בלקספייס" או "תחריר", מגיע עם תפקיד מצוין; וחשוב לציין גם את דניאל אסייג, שמרשים מאוד בתפקיד שלו בתור מינץ, החוקר המשטרתי.

במלים אחרות, למעט קירל (שמביאה למסך משהו שונה מאוד ממה שראינו ממנה עד כה), אין כאן כוכבים שיסחבו את הסדרה קדימה. מה שמנצח הוא היצירה עצמה והיא עשויה מצוין ברמה הוויזואלית-אסתטית וברמת העלילה. "איננה", כמו כל סדרה טובה, מוציאה אותך מהפרעת הקשב המטורפת שאנחנו חיים בה – וזורקת אותך פנימה.

שני מוטיבים דיסטופיים מרכזיים מייצרים את העלילה – הראשון הוא הטכנולוגיה והחשש מה-AI שצובר תאוצה בחיים שלנו. בלב הסדרה עומדת ה"וייראלז", מעין אפליקציה שהפעלתה מכוונת ישירות לתוך העיניים שלנו, באלגוריה ברורה להשתלטות המסכים על התודעה של כולנו. העולם של "איננה" הוא עולם שבו הקשרים האישיים בין בני אדם הולכים ופוחתים והכל נעשה באמצעות הטכנולוגיה – כלומר, זה העולם שלנו. המוטיב השניהוא סוגיית היעלמות הבת, שמפרנסת סדרות דרמה ומתח מסביב לעולם אבל נטענת במשמעות נוספת בישראל.

בין הצופים של "איננה" יש מאות אלפי ישראלים שאיבדו קרוב משפחה במלחמה שבה אנחנו נמצאים כבר כמעט שנתיים, זו שהחלה בטבח המוני כולל חטופים. הטראומה שעומדת בלב הסדרה, של אב שנאלץ להתמודד עם האובדן של בתו הצעירה, נוגעת וכואבת תמיד – אבל בקונטקסט של הישראליות זה כואב עוד יותר.דיברנו כאן לא פעם על ההבדלים הסגנוניים בין סדרות של HOT ושל yes, והאמת היא של"איננה" יש וייב של סדרת HOT: מאוד אלימה, קשוחה, בועטת בפרצוף, מחוספסת ונטולת אלגנטיות במתכוון. זה גם הופך אותה לסדרה יותר טובה – היא נוגעת במציאות שלנו בלי לייפות אותה, רצופה בפחדים טכנולוגיים וחברתיים ומעוררת לא מעט מחשבות על החיים שיש לכולנו עכשיו.

"איננה" שווה את הצ'אנס שתתנו לה, כי סביב הדילמה הגדולה מתחילת הטקסט – נראה מהפתיחה שהיא הצליחה לעשות גם וגם: סיפור טוב ומעניין שאפשר לשקוע בו שבו זמנית מתקשר את מצב הרוח הקולקטיבי. במציאות הטלוויזיונית שאנחנו חיים בה זה ממש לא מובן מאליו.
> "איננה", עונה ראשונה 8 פרקים, yes TV Drama, סטינג TV ו-yesVOD

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• סדרות ישראליות
• נועה קירל

הפחד מהעתיד הוא ההווה הכי קבוע שלנו. גם אם נתעלם לרגע מכל המציאות במדינה, תמיד יש לנו גם טכנולוגיה עתידנית לפחד ממנה. ה-AI כבר רודף אחרינו, הרובוטים בדרך להחליף אותנו בעבודה ואילון מאסק עוד יהרוג את כולנו עם קרן לייזר מהחלל, או שאנחנו שוב מתבלבלים עם ד"ר איוול. בכל אופן, תמיד יש ממה לפחד, מה שהפך את סוגת המד"ב האהובה עלינו – "אמאל'ה, טכנולוגיה" – לפופולרית במיוחד. ועכשיו אנחנו מקבלים יצירה טלוויזיונית שמנצלת את החשש הזה, לצד עוד כמה פחדים הוריים, לצורך דרמת מתח טכנולוגית כחול לבן עם מבט לחו"ל.

>>רק ככה נראה ניצחון. שמישהו יכריח את נתניהו לצפות בסרט הזה

"איננה" מתרחשת בעתיד הלא יודע אך הבהחלט קרוב, כאשר על פי הפרומואים נראה שהשדרוג הטכנולוגי הוא עדשות מציאות רבודה, מה שהופך את מכשירי הסמארטפון לפחות או יותר מוטמעים בתוך בני אדם, ולא פחות גרוע מזה, בני נוער. בעולם של "איננה", בני הנוער מהופנטים – כנראה תרתי משמע – על ידי אפליקציית משחק מחתרתית וממכרת בשם Wonder. והאמת שמהמעט שרואים, נראה שכל מחלקת ה-VFX עבדו מאוד קשה כדי לגרום למציאות הוירטואלית הזו להרגיש מציאותית.

העלילה מתמקדת בצמד לא צפוי שמתחבר עקב טרגדיה משותפת – אבנר (מוריס כהן), איש קבע לשעבר, ודריה (יובל לבקובסקי), ברמנית, אושיית רשת וגם החברה הכי טובה של נויה (נועה קירל), ביתו של אבנר שנהרגה במה שהמשטרה קבעה שהיא תאונת דרכים. ביחד הם צוללים לפתור את תעלומת מותה ולהבין את המשחק המסתורי הזה שכל מי שמשחק בו מכחיש את קיומו. יש גם חוקר משטרה שמעורב בעניין (דניאל אסייג) וכמה בני משפחה שמעורבים גם הם בסבך הטכנולוגי המדכא הזה. קשה בשלב הזה לדעת אם זה אשכרה טוב או לא, אבל כן אפשר לקבל תקווה אופטימית כי מדובר בהפקה של סטודיו ענני מבית פרמאונט אינטרנשנל, כאשר הסדרה עתידה לצאת גם בפרמאונט+ (תחת השם Wonder). אולי זו תהיה סוף סוף הפריצה הבינלאומית שנועה קירל חיפשה?
"איננה", 21:00 ב-yes tv drama

• מה רואים הלילה
• המסך
• נועה קירל
• yes
• פרמאונט+

נועה קירל היא כוכבת על. אני רחוק מלהיות שותף להייט שיש כלפיה, מעריך את כישוריה כפופ סטארית, אפילו באכסניה המכובדת הזאת הגנתי לא פעם עליה ועל הצורך שלנו לשים אותה במגירות כאלה או אחרות. קירל משחקת את המשחק הפופי הבינלאומי, שרבים עשו לפניה ורבים יעשו אחריה. היא עושה את זה עם המון אומץ, היא עשתה דברים מדהימים עד כה וככל הנראה תהיה חלק מחיינו עוד זמן רב.

>> להיט אחד ודי: 30 הוואן-היט-וונדרז הגדולים של ישראל

ואחרי שאמרתי את זה, הגיע הזמן לדבר על הסינגל החדש שלה .
"בנות כמוני לא בוכות" הוא המשך לטרנד הברור של המוזיקה הישראלית פוסט 7.10. מ"חרבו דרבו" ועד "חורף 23", עשרות שירים הציפו את התודעה שלנו עם התייחסויות שונות לטרגדיה העצומה שפקדה את עם ישראל בכלל, ואת כולנו באופן אישי. היו כאלה שהציעו נחמה, היו כאלה שהציעו מלחמה, ובאמת כמספר האנשים כך מספר התגובות האנושיות הטבעיות לאירוע כל כך מטלטל.

קצת כמו "הוריקן" שנשלח לייצג אותנו באירוויזיון (וההשפעה מאוד מורגשת), גם "בנות כמוני" משתמש במטאפורה הקלה ביותר – שברון לב בעקבות אהבה נכזבת, כמשקל לשברון הלב של כולנו בעקבות הטרגדיה האנושית. תחושת האובדן, המחנק, סוף העולם. דברים שאנחנו מכירים היטב, מכאן או מכאן.

הבעיה ב"בנות כמוני" זה שהוא לא מציע התמודדות עם מצב קשה. הוא מציע הימנעות.
אז מה עושים כשיש תחושה שאתה נשבר? חושפים שיניים. כמו שב"חרבו דרבו" שלפנו את הציפורניים שלנו והמטרה שלנו הייתה לנקום – ב"בנות כמוני לא בוכות" זה קצת יותר מעודן מאשר "כל כלב ביג'י יומו", אבל הבית השני גם הוא נגמר ב"מי שעושה לך רע – שיישרף".

משהו רע עבר על הסובייקטית שמככבת בשיר אבל היא מתעקשת לא לבכות. היא מתייחסת לבכי כסימן לחולשה, משהו שאסור להראות כשאתה במלחמה על חייך (או על השפיות). אולי זה אפילו קצת הדהוד לכל מי שמבקש "לשמור על מוראל גבוה", כי "האויב מאזין". המחשבה שכל גילוי של אנושיות בצד שלנו בהכרח משרת את האויב. אליהו יוסיאניזם שכזה.

סגנונית, "בנות כמוני לא בוכות" מאוד מרפרר לתקופה – חצי שירה חצי ראפ, ביט שמאוד קורץ ל"אימג'ן דרגונס", ובעיקר אווירה מאוד עצובה וקודרת שממנה יוצא הכעס. זה שיר מאוד כועס, אולי הכי כועס של קירל מאז שפרצה לחיינו. ואפשר כמובן להבין את הכעס (מי מאיתנו לא זעם, ועדיין זועם, אחרי 7.10?) – אבל לא את המסקנה שיוצאת ממנו.

כי בכי הוא לא חולשה. הוא דבר מאוד טבעי שקורה לבני אדם. הוא פורקן ראוי של רגשות שקיימים בכולנו. לא לתת לרגש הזה מקום – לא פותר שום דבר. זה לא מחזק את התדמית שלך ולא משפיע כהוא זה על האויב. הוא ישנא אותנו תמיד, וינסה לפגוע בנו תמיד. ההימנעות מבכי, בגדול, רק גורמת לנזקים ארוכי טווח.

מאוד אנושי לבכות. גם כשאתה נלחם, גם כשאתה עומד על נפשך. אנחנו בני אדם, וזה מה שמבדיל אותנו ממי שאיבד את האנושיות. כך נבדל גדי אייזנקוט מאיסמעיל הנייה – וטוב שכך. אני לא רוצה לחיות במקום שבו האובדן הנורא מכל של ילדים נחשב מכה קלה בכנף. רגש הוא חלק מלהיות בן אדם – וזה חלק חשוב. ברור שקירל לא כיוונה להלך הרוח המיליטריסטי הזה, אבל מבלי משים היא משתפת איתו פעולה. היא מציירת עולם שבו הדבר הכי חשוב הוא לעמוד ישר, להישאר בפוקוס ולא לבכות. לא להישבר. להישאר חזקים ביחד.

האמת היא שבנות כמו קירל כן בוכות. גם בנים כמוני. אין בן אדם שנשאר חסין, בטח אחרי טראומה קולקטיבית כל כך גדולה. והדרך לנצח, או להתגבר, היא רק כשאתה נותן לרגש הזה מקום ומבין שזה חשוב גם להכיר בכאב, כדי לדעת להמשיך ממנו הלאה. לפעמים, דווקא אחרי הבכי, משהו בנפש מתחזק. אחרי השטף הגדול של הדמעות אתה מרגיש טוב יותר. שלם יותר. כמי שהבין שהיה כאב ואפשר לצמוח ממנו. להתקדם, לחיות, לבנות עולם. וזה הניצחון האמיתי על מי שעשה לך רע – זה שהפנמת שנפגעת, אבל אתה לא מוכן לתת לזה לפרק אותך לחלוטין.

אנחנו ננצח באמת רק כשנבין את הטרגדיה שקרתה לנו. לא נתבוסס בה, כמובן, אבל כשנפנים שהייתה פגיעה נוראית בקיום שלנו. הפחד, הטראומה, החששות והחרדות – כולם חלק לגיטימי מאוד מהמצב שאנחנו נמצאים בו. להעמיד פנים ש"אנחנו חזקים" וש"אנחנו לא בוכים" רק יחמיר את הבעיה. אז לחיי הבוכים והרגשנים ואלה שמסוגלים להישבר מדי פעם – כדי לבנות את עצמם אחר כך חזקים יותר. בסוף, הם גם אלה שינצחו.

• טור דעה
• נועה קירל
• שבעה באוקטובר
• פופ ישראלי

מה כולם אוהבים יותר מריבים בין כוכבים? נכון מאוד, ריבים בין כוכבות. או כמו שקראו לזה פעם, קאט פייט. אם איכשהו הצלחתן לפספס, ביום שלישי הגישה נועה קירל הגישה כתב תביעה בסך 1.3 מיליון שקלים כנגד טיקטוק ונגד משרד הפרסום של החברה, דבי תקשורת, על כך שהציגו נתוני סיכום שנה שגויים, לפיהם אנה זק הייתה הזמרת המושמעת ביותר של האפליקציה ואילו קירל הגיעה למקום השני אחריה.

>> המלחמה משנה את המוזיקה הישראלית. ואלה הראשונים לזהות

קירל חטפה ביקורות רבות על קטנוניות ועל העיתוי הלא משהו, בטח בזמן המלחמה (היום כבר היא הודיעה כי היא מתכוונת לתרום את כספי התביעה לחטופים ולתושבי העוטף). נכון, התזמון לא מחמיא במיוחד, אבל בין אם אתן בטים נועה או טים אנה, אתן חייבות להודות שכמות הכותרות בנושא שציינו כי התביעה היא "בגלל אנה זק" – היא פשוט מוגזמת ברמות.

הן לא ירדנה ועופרה, תירגעו. אנה זק ונועה קירל (צילום: אינסטגרם// noakirel, @annazak12@)

היריבות בין השתיים אינה זרה למדורי הרכילות, וכמובן שאף אחד לא פספס את ההזדמנות להוסיף עוד שמן למדורה עכשיו כשזק יוצאת עם מרגי, האקס המיתולוגי של קירל – אבל הנה דעתי הלא ממש פופולרית: התביעה לא קשורה לאנה זק באופן אישי. עומדת פה טענה מאנשיה של קירל על נתונים לא נכונים שלא מחמיאים לזמרת. מן הראוי שלפחות הנתונים יבדקו, ושהרשתות החברתיות יהיו שקופות יותר לגבי הדאטה שהן מפרסמות. קירל היא אישה שאפתנית והישגית (אחרת לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה בגיל הזה), ונראה לי שלהיות מקום שני אחרי כל אחד היה לה מאוד לא נעים.

כשפורסם הדירוג של טיקטוק, החברה בחרה להשתמש במונחים בהם זק "עקפה" ו"הדיחה" את קירל מהמקום הראשון וחרחרה ריב בין השניים עבור כותרות. הרי מה אנחנו יותר אוהבים מריבים בין שתי כוכבות? אנה ונועה הן העופרה וירדנה של 2024, ובכל הזדמנות כולנו נמהר להשוות ביניהן, לחשוב שהכל אישי ולפרש כל מבט ותגובה שלהן אחת לשנייה. שתיהן בחורות צעירות ומהממות בנות 22, המוזיקה שלהן באותו הסגנון והחלומות שלהם דומים. אבל היי, אם בעולם הפופ, עדן חסון ואושר כהן יכולים להתקיים יחדיו, למשל, אז למה בפופ הנשי זה לא יכול לקרות?!

• טור דעה
• נועה קירל
• אנה זק
• רשתות חברתיות
• אינטרנט
• פופ ישראלי