מפה לשם, כבר שלושה שבועות בתוך המלחמה. הזמן ממשיך לרוץ קדימה, ואנחנו עדיין תקועים באותה שבת ארורה. זה היה שבוע של דשדוש, שבו הרגשנו – בצדק או שלא – שאנחנו רגע לפני הכרעה. בינתיים ממתינים, ומנסים להתגונן בכל דרך אפשרית, עם אזעקה, עם הדחקה, עם מועקה. אבל גם – ואולי בעיקר – בתוך השבועות הקשים והבשורות האיומות, בולטים כמו תמיד ניצוצות של אור. נרות קטנים בתוך החשיכה שהדליקו אור בתוך הלב לכולנו – בניסיון הנואש לעבור גם את זה. גיבורי המלחמה שלנו. שבוע שלישי.

>> מקוונטין טרנטינו עד האחים דוקטור: גיבורי השבוע השני במלחמה
>> מרחל אדרי עד ג'ו ביידן: גיבורי השבוע הראשון במלחמה

1. יוכבד ליפשיץ

לטוב ולרע היא עמדה במוקד השבוע הזה. ליפשיץ חזרה הביתה יחד עם נורית קופר, שבויה רביעית שחוצה את הגבול מהצד הנכון, ונאלצה לספוג לא מעט אש של כוחותינו. למרות העובדה שמדובר באישה בת 85 אחרי חוויה טראומתית, מול אנשים שלא בדיוק בוחלים בהפרת זכויות אדם, היא ספגה ביקורות על הדרך הפשוטה והישירה שבה תיארה את מה שעבר עליה. היו כאלה שאפילו העזו לקרוא לה "פיגוע הסברתי", רק כדי להיווכח שמה שהעולם באמת שמע, זה את הסבל שליפשיץ עברה ושכל המבקרים חסרי הבושה מבינים בדיוק כלום ושום דבר בהסברה בינלאומית. יוכבד ליפשיץ היא גיבורה. אמיצה. היא שרדה את אחד הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לבן אדם ונשארה בחיים. מודל לכולנו.

2. חמ"ל אחים למשק

ארגון המחאה "אחים לנשק" הפך בשלושת השבועות האחרונים לארגון הסיוע האזרחי הגדול במדינה, ומילא את הוואקום שהמדינה השאירה בכל החזיתות תוך כדי שהוא ממשיך לספוג הסתה רעילה ומסוכנת מטעם כנופיות הקואליציה. זה לא עוצר אותו, ובשבוע האחרון הוקם חמ"ל אחים למשק, שגייס כבר אלפי מתנדבים לקטיף ואריזה כדי להציל את החקלאים בדרום ובעוטף ואת החקלאות הישראלית בכלל, כולל הקמת שוק איכרים בחמ"ל שבאקספו תל אביב כדי שיהיה להם איפה למכור את הסחורה. כמובן שאתמול התברר שהממשלה מעוניינת לעצור את הפרויקט החשוב הזה, ולהעביר את האופרציה לידי ארגון הימין המתנחלי "השומר החדש". אם לא עוזרים לפחות תפריעו.

3. האזרחים שצועקים את האמת

מלחמה, בטח מלחמה כמו שלנו, היא אירוע מאתגר. היא גם אירוע שמוציא מתוכנו כוחות נפשיים אצורים. בני אדם רגילים מסוגלים לעשות בתקופה כזו דברים בלתי רגילים. וכאלה הם מי שמקפידים להגיד את האמת – גם כשהיא לא נוחה. זה קורה לא מעט בשבועות האחרונים: כאשר פוליטיקאים שאמורים להיות עכשיו בחדרים סגורים ולעבוד בשבילנו ממשיכים לשחק את המשחק הרגיל, לעשות פוליטיקה, לחפש "פוטו אופים", לגנוב עוד קצת קרדיט ציבורי על חשבון הזוועות שמתחוללות סביבנו. מולם נעמדים ישראלים טובים שמטיחים בהם את האמת: אין לכם מחילה. לכו לעבוד. בצניעות. אל תחפשו את הקרדיט כי לא תמצאו אותו. איבדתם אותו מזמן. אנשים שאיבדו את האמון של הציבור צריכים להרוויח אותו מחדש בעשייה. רוצים להמשיך ולעסוק בפופוליזם? לכו הביתה.

4. עורך אלמוני בתאגיד השידור הציבורי

זהו שיר לעורך אלמוני. אין לי מושג איך קוראים לו, אבל הוא עשה לעצמו, למעסיק שלו ולמדינה כולה שירות גדול. זה האיש שהיה צריך לשבת ולכתוב את התגובה שפרסם תאגיד השידור הישראלי ל"שר המורשת" (עוד תפקיד ריק מתוכן בממשלה ריקה מתוכן), עמיחי אליהו, שגם המלחמה הקשה מסביב לא מנעה ממנו לחזור לאובססיה הישנה והרעה של הממשלה – סגירת התאגיד. כל זה, למרות שכאן עושים את עבודתם בצורה הטובה ביותר – אפילו ביתר שאת, מאז שפרצה כאן המלחמה.בערב היום שבו עמיחי אליהו הוציא מפיו את הציטוט המביך הזה, בראיון לערוץ 7, שודר בכאן 11 התחקיר של "זמן אמת" שבו סיפרו התצפיתניות לראשונה כמה הזהירו מהאסון שעומד להתרחש – ואף אחד לא הקשיב. זה מה שגוף שידור ציבורי אמור לעשות, זה מה שהמדינה אמורה לייצר, ואם הכל יעבוד למדינת ישראל כמו שצריך אז התאגיד יישאר ועמיחי אליהו ילך.

5. ברק בכר

זו תקופה מוזרה, שבה בניגוד לכל מבחן סבירות, אמירת האמת אינה מובנת מאליה. אנחנו מוקפים בשקרים, במצור ממש, ולעתים גם נדמה שהשקר מנצח. ואז, מדי פעם, צצים אנשים שאומרים את האמת בפשטות, בניקיון, בקור רוח. מאמן הכוכב האדום בלגרד, ברק בכר, סיפק רגע כזה, במסיבת העיתונאים שלו במשחק נגד לייפציג בליגת האלופות. כשמאחוריו הסמלים של אופ"א, שבחרה להתעלם מהקורבנות הישראליים ולהסתכל שוב על "שני הצדדים", בכר סיפק מונולוג של ארבע וחצי דקות ואמר את מה שרץ בלב של מדינה שלמה כבר עשרים יום. הוא שם על השולחן את הכאב – לא רק הישראלי, אלא גם האנושי – שרבים בכדורגל העולמי והאירופי מסרבים להכיר בו. בכר הוא מאמן גדול, אבל ברגע הזה הוא גם הוכיח שהוא אדם גדול שברגע אחד פתח את הלב, ונכנס למאות אלפי לבבות אחרים.

6. עובדי "דפוס בארי"

גבורה, כאמור, מגיעה בהרבה צורות. היא לא תמיד מתגלה רק בשדה הקרב, או כשאתה ממש צריך להציל חיים. לפעמים, גבורה היא היכולת לקיים את החיים – במקום שבו זה בכלל לא מובן מאליו. וזו הדוגמא של דפוס בארי, מבתי הדפוס הפעילים בארץ, שחזר השבוע לעבוד בקיבוץ שעדיין פצוע ושותת דם מהטבח המזעזע. כמה תעצומות נפש צריך כדי לחזור לשם, למקום החשוף והמסוכן, מקום שבו רק לפני רגע המוות עוד מלך, מקום שבו התגלה הרוע במלוא פרצופו המכוער. ואף על פי כן, מדפסות ידפיסו. "דפוס בארי" חזר, ואיתו גם ההבטחה שקיבוץ בארי יחזור יום אחד למה שהיה – גן עדן של שפיות ואהבה, אהבה שתנצח את השנאה והרוע שתקפו אותו לפני 20 יום.

7. ארץ נהדרת

תכנית הסאטירה של המדינה חזרה השבוע. גם עליה, כמו עלינו, ראו את הזמן שעבר – ואת הכאב שהתחבא בין השורות. ובכל זאת, על אף הכאב, הם שוב כאן – חדים, ומעניינים ומצחיקים כמו שהיו תמיד. זה אמנם היה רק ספיישל קצר, רחוק מהקרנבל הרגיל של התכנית ועם סאבטקסט ברור של עצב עמוק, אבל זה היה חשוב, ולו רק בשל העובדה ש"ארץ נהדרת" אפשרה לנו, לרגע אחד, להרגיש שוב נורמלים. גם בתוך התקופה הכי לא נורמלית שהיתה כאן, "ארץ" על שחקניה ויוצריה הבהירה שהיא לא מתכוון לוותר בלי קרב במלחמה הקשה שלנו, האזרחים. המלחמה על השפיות.

8. ברהנו טגניה

וכשמדברים על השבוע הזה של המלחמה, צריך להצדיע גם למי שנלחמים מלחמה לא פשוטה בעצמם: כתבי השטח, אלה שמסכנים את עצמם כדי להביא את התמונות לכל בית. ברהנו טגניה ידוע בתור דמות די חביבה, גם החיקוי המצוין שלו (עוד תרומה של ערן זרחוביץ' לעולם הזה) הוסיף לכך. בימים הקשים של מחאת הדמוקרטיה הוא עורר לא מעט זעם בנטייה שלו לדקלם את דיווחי המשטרה כפשוטם, אבל במצבי חירום יש מעטים שיודעים כמוהו לעשות את העבודה. זה בעצם מה שכל עיתונאי שעושה את עבודתו נאמנה בתקופה הזו אמור לעשות: להביא את המצב לאשורו מהשטח אל המסך שלנו. גיבורים לא אלמוניים, עם וסט, קסדה ומיקרופון, שבלעדיהם היינו יודעים הרבה פחות על מה שקורה עכשיו. עיתונאים.

9. נועה תשבי

אי אפשר לדבר מספיק על כל מה שהממשלה לא עושה, אבל אפשר במקביל גם להצדיע למי שכן עושים. נועה תשבי היא לוחמת הסברה אמיתית, נכס ממשי של ישראל בהוליווד. אחרי שנים שבהן עיצבנה את חבריה בתל אביב כשעמדה כמעט אוטומטית לצד ישראל בכל סיטואציה היא גם הפכה לחלק מהשירות הציבורי בזמן ממשלת בנט-לפיד, אך הודחה ממנו בראשית ימיה של ממשלת ההפיכה המשטרית כי היה חשוב לסדר את הג'וב לאיזה מקורב. כבר שנים שנועה תשבי, השחקנית וקראש הילדות הכי חזק שלי, מדברת למי שמוכן לשמוע וגם למי שלא. תשבי פשוט המשיכה, בהתנדבות, והיא מהווה כרגע את אחד הצירים החזקים של ההסברה הישראלית בעולם, על רקע הכישלון ההסברתי המטורף של נתניהו ושריו, וממשיכה להיאבק למען המדינה. פטריוטית אמיתית, בניגוד לאנשים שהעדיפו על פניה פוליטיקאים סוג ד'.

10. הוליווד

כאמור, זו לא תקופה טובה ממש לאמת – אנחנו חיים עם המון דיסאינפורמציה ולשקר יש הרבה דוברים והרבה אינטרסים. דווקא בגלל זה, אמירת האמת הפשוטה על מה שקרה כאן ב-7.10, בלי קונספירציות, בלי אג'נדות, הפכה להיות מעשה חשוב. והכוחות החזקים בהוליווד, בניגוד למעוזים ליברליים רבים אחרים בעולם, איתנו על מלא. הכוכבים, המנכ"לים ואנשי תעשיית הבידור שחתמו על העצומה שקראה לנשיא ביידן לעשות ככל הניתן על מנת לשחרר את החטופים, באמת ראו את שני הצדדים. הם לא ניסו לרכך את המסר ולאזן אותו. הם קראו לשלום כמי שמבינים בדיוק מי המכשול האמיתי לשלום בסיפור הזה – מי שרצחו בברוטאליות מחרידה 1,400 איש. זה היה רגע שבו הוליווד השמיעה את קולה וידעה להיות בצד האנושי. תודה מיוחדת שלוחה לכריס רוק, ג'רי סיינפלד ואוברי פלאזה אהוביי – ידעתי שאפשר לסמוך עליכם.

• תל אביב נלחמת
• מחדל נתניהו
• הבועה
• הוליווד
• נועה תשבי
• ארץ נהדרת
• תאגיד השידור הציבורי

*טריגר אונס, הפלות וכפייה*
ביום שישי האחרון, בשעות הערב, בזמן שכולנו התכוננו לסוף השבוע, הוחזר בארצות הברית הגלגל 50 שנה לאחור. בית המשפט העליון הפך את הפסיקה המפורסמת של רו נגד וויד. למי שפחות מכיר/ה את ההיסטוריה האמריקאית ואת המאבק לשחרור גופה של האישה, רו נגד וויד זו הפסיקה ההיסטורית שקיבעה את זכותן של הנשים האמריקאיות לגופן דרך ביצוע הפלה. כאשר בית המשפט העליון החליט שלשום לבטל את הפסיקה ההיסטורית, ברגע אחד, מאבק שהשיג את מטרתו לשחרור גוף האישה – נמחק כלא היה.

מיום שישי קראתי אין סוף תחזיות לחברה האמריקאית בפרט ולעולם בכלל. בין כל התחזיות והשיח ברשת, הבחנתי בהערות של א.נשים שבטעות אומרים ואומרות "מפחיד מה שקורה באמריקה, איזה מזל שאנחנו כאן בישראל חופשיות". ציוץ אחד שזכה לבולטות רבה היה של השחקנית והדוגמנית נועה תשבי, שמהווה מעין שגרירה במינוי עצמי מול הקהל היהודי-אמריקאי. האחרונה נחפזה לצייץ שאיזה מזל שכאן אנחנו חופשיות, ציוץ שמאוחר יותר נמחק. תשבי מחקה אותו כי היא הבינה שהיא טועה, וכל המצייצים והמצייצות שמיהרו להגיד "איזה מזל שאנחנו כאן" – טועות טעות חמורה: גם כאן במדינת ישראל – הרחם שלנו לא חופשי.

נכון, המצב במדינת ישראל לא כל כך גרוע, בטח כאשר אנו משוות את מצבנו למצב הנשים בארצות הברית אחרי הפסיקה. אבל כמו כשאנחנו למדות מהסופ"ש האחרון – גם אם נראה לנו שמצבנו טוב, הוא תמיד יכול להתדרדר ברגע אחד. נכון להיום במדינת ישראל, על מנת לעבור הפלה, את צריכה לעבור ועדת הפלות. בוועדה הזו יושבים כמה אנשים (רק אחת מהן חייבת על פי חוק להיות אישה, תודה באמת) שמחליטים אם מותר לך או אסור לך לעבור הפלה. בוועדה הזו יושבים רופאים, עובד סוציאלי ולעיתים גם אנשי דת. כדי לעבור הפלה בישראל יש לעמוד בשלל קריטריונים, חלקם רפואיים, חלקם גילאיים וחלקם דתיים (מי שלא מכיר.ה,שווה לקרוא בכל זכות).

למשל, נגיד שאבא שלך אנס אותך – סליחה על הדוגמה הקשה, אבל יש נשים שזו המציאות שלהן – הכניס אותך להריון ואת רוצה לעבור הפלה; את צריכה לשבת מול ועדה. את צריכה לבקש מחברי הוועדה רשות לגופך. את צריכה לבקש רשות להוציא את הזרע של אביך ממך. לא נעים לקרוא את זה ככה, נכון? דמיינו כמה לא נעים לעבור את זה. תארו לעצמכן אמא לשלושה, בת 39, שבטעות הגלולות לא עבדו לה ובטעות נכנסת להריון מבעלה. דמיינו שאין להם את היכולת הכלכלית לממן הריון וילד נוסף. על פי חוק אסור לאישה נשואה מתחת גיל 40 לבצע הפלה. היא תלך לוועדה ותשקר שבגדה בבן זוגה לחיים. למה? כי רק כך יאשרו לה הפלה. נשים רבות אינן עומדות בקריטריונים הספציפיים שהוועדה מסכימה במסגרתם לאשר הפלה ונאלצות לשקר כדי לממש את זכותן על גופן. אגב, באם ייתפסו בשקר זו למעשה עבירה פלילית על החוק.

ועכשיו כשהבנו שאין לנו באמת זכות בחירה על גופנו בישראל, חשוב להבין למה הפסיקה בארצות הברית כל כך מפחידה אותנו כאן: היא מפחידה כי גם הזכויות המפוקפקות שיש לנו על גופנו כבר שנים נמצאות בסכנה, ממש כמו באמריקה. אם השמרנים האוונגליסטים עובדים שם כבר עשרות שנים כדי להפוך את פסיקת רו נגד וויד, גם אצלנו יש גורמים שונים, בפוליטיקה הישראלית ומחוצה לה, שמנסים למשטר את זכותן של נשים לגופן.

אם נסעתם/ן על כבישי הארץ בשנים האחרונות, לבטח נתקלתם/ן בשלטים של אגודת אפרת ומרכזי לילך. רק בשנה שעברה עשה אחד הפרסומים של מרכזי לילך תהודה גדולה עם שלט חוצות ענקי בתל אביב עליו מתנוססת הכתובת "זה לא עובר, זאת נופר" על גבי תמונת אולטרסאונד. מרכזי לילך לא לבד בשדה הנוראי הזה. אגודת אפרת עושים את העבודה הזו כבר שנים, מורחת על גבי התחבורה הציבורית שלנו בכספים אין סוף רמיזות לכך שנשים שמבצעות הפלות הן רוצחות. "יום אחד היא תהיה זמרת", כך היה כתוב בקמפיין האחרון של האגודה בצירוף תמונה של תינוקת. "בגלל כסף לא מפסיקים חיים" אומר הסלוגן האלמותי אומר. כבר שנים שאגודת אפרת הופכת את המרחב הציבורי לטריגרי עבור נשים שעברו או רוצות לעבור הפלה.

אגב, יש נשים רבות שמספרות שנציגים של העמותות האלו ארבו להן מחוץ לוועדות להפסקת הריון, וניסו לשכנע אותן לא לבצע הפלה. אלו אגודות ממומנות בהרבה כסף, שיעשו הכל כדי שנשים בישראל לא יבצעו הפלה. עשו לעצמכם ניסוי קטן: חפשו בגוגל את המשפט "אני רוצה לעשות הפלה". התוצאה הרביעית במספר היא של אגודת אפרת, שמתיימרת לתת "סיוע ופתרונות לנשים במצוקה". תעשו גוגל נוסף למשפט "איך עושים הפלה" והתוצאה הראשונה? מרכזי לילך, שמתיימרים גם הם לתת ייעוץ לנשים בהריון לא רצוי. בואו ננחש יחד לכמה מהנשים שפנו הם ייעצו לשמור את ההיריון ולכמה לבצע הפלה. אם אתם/ן מבינים/ות קצת בעולם התקשורת, אתם/ן יודעים/ות כמה כסף צריך להוציא כדי לעמוד בראש תוצאות החיפוש.

למה האגודות האלה כל כך מפחידות אותי ואת מי שנלחמת לזכותן של נשים על גופן? לא רק בגלל שהן משליטות פחד באמצעות כספים רבים על נשים במצוקה. הן מפחידות כי הן לא לבד. הן מקבלות תמיכה מהקצה הימני שלנו בכנסת – הסמוטריצ'ים ו"הציונות הדתית".כאשר שר הבריאות ניצן הורוביץ הכריז על מהפכת ההפלות וניסה לשנות את הועדה ההזויה הזו, ישר קפץ סמוטריץ' לספר לנו שמשלב מסוים – הפלה זה רצח. השבוע, עו"ד שמחה רוטמן שמח שבית המשפט העליון בארה"ב "החזיר את הכוח לנבחרי הציבור", כאילו נבחרי הציבור אינם גברים שמחזיקים את הכוח תמיד.

אנחנו רואות בימין הישראלי עוד ועוד שמרנות נוסח אמריקה מיובאת לכאן. כשאנחנו זועקות "סיפורה של שפחה – גרסת המציאות", אנחנו לא עושות זאת סתם, אנחנו יודעות על מה אנחנו מדברות. כשאנחנו נלחמות בכפייה דתית – אנחנו יודעות למה אנחנו עושות את זה. מה שקרה ביום שישי בארצות הברית רק מחזק את מה שאנחנו טוענות כבר שנים: הכוחות השמרניים לעולם לא יפסיקו בניסיונם לשלוט בגופן של נשים, הם עושים את זה לאט ובשיטתיות, מכרסמים בזכויותינו במעטה של "חופש הדת" או "רגשות הדתיים". לנו אסור להיות שאננות, אפילו לא לרגע.

בשבוע שעבר הבנו שמדינת ישראל יוצאת לבחירות. אנחנו, מי שנלחמות ונלחמים לשוויון זכויות למען נשים – צריכות להיות מאוד ערניות וערניים למה שקורה עכשיו. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו ממשלה שבה דעות כאלו הן לגיטימיות. השנים האחרונות לימדו אותנו שגם לקטנה במפלגות יש כוח אין סופי בתוך קואליציות צרות ושבריריות, ואסור לנו לאפשר כניסה של כוחות חשוכים לממשלת ישראל. אנחנו צריכות להיות חכמות ולהצביע רק למי שמבטיח/ה לשמור על זכותנו לגופנו ולא רק לשמור – אלא גם לקדם. אם נהיה שאננות, אם ניתן למדינת ישראל ליפול לתהום הנשייה השמרני-אוונגליסטי, לא רחוק היום שיכתבו גם לנו ברשתות: "לא מתאים לכן? תעברו למדינה אחרת".

>> חופש או חושך: על זה הבחירות. על זה הן תמיד היו
>> השנה היא 2022: לא יתכן שאתם עוסקים בגוף של עדן בן זקן

• טור דעה
• פמיניזם
• בצלאל סמוטריץ'
• נועה תשבי
• נפגעות תקיפה מינית
• ימין קיצוני
• כפייה דתית
• ציונות דתית

• Facebook
• Twitter
• Email

במהלך הטירונות הצבאית שלי, בשנה האחרונה של המילניום הקודם, ניסיתי תמיד להתחמק מהשאלה היכן אני גר. אם הייתי חייב הייתי אומר "תל אביב", אם לא היו מוותרים הייתי מוסיף "רמת אביב" ורק אם ממש היו מתעקשים הייתי מודה "רמת אביב ג'". התשובה הובילה תמיד לשאלת ההמשך: "וואלה, אתה מכיר את יעל בר זוהר?".

20 שנים חלפו מאז עלתה אופרת הסבון הראשונה בטלוויזיה המסחרית הישראלית למסך ערוץ 2 הצעיר ביולי 1995. לאורך שבע עונות היא שלטה בלוח השידורים ואפילו עקפה ברייטינג את החדשות ואת שידורי המונדיאל, גם אם נקטלה בידי המבקרים. הסדרה, שנוצרה על ידי יורם גלובוס ויואל זילברג ז"ל עבור טלעד, הציגה אסקפיזם צרוף של תככים ומזימות, בגידות וכסף גדול על רקע ניהול חברת האופנה אופל; וציירה את השכונה כבוורלי הילס מקומית וכסמל של נהנתנות ואליטיזם של האלפיון העליון. דמויות המפתח היו שרון לינוביץ' – נערה יפה ומפונקת בגילומה של יעל בר זוהר, ילידת השכונה שעד אז הייתה אלמונית יחסית; אמה של שרון, עידית לינוביץ' – הביץ' הישראלית הראשונה בגילומה של גילת אנקורי. צוות השחקנים כלל גם את נועה תשבי (מעצבת האופנה דפנה מאור), ליאור מילר (דין, מאהבה של שרון), יונתן קוניאק (ליאון, מעצב אופנה גיי) וגלית גוטמן (מעצבת האופנה אודליה ציפורי).

עם זאת הפער בין הדימוי הנוצץ שבנתה הסדרה לבין השכונה עצמה היה עצום. רמת אביב ג' התפתחה במהלך שנות ה־70 כחלק מתנופת הבנייה של ממשלת רבין הראשונה והתפשטות נווה אביבים צפונה, וכלל לא נחשבה ליוקרתית בשל ריחוקה ממרכז העיר. כחלק מתוכנית הדיור הציבורי היא אוכלסה בשנות ה־80 בזוגות צעירים ובזכאים לדיור, בנייניה התנשאו לגובה של שש או שמונה קומות והכילו דירות בנות שלושה או ארבעה חדרים בלבד. רק בשנות ה־90 התווספו לשכונה מגדלי מגורים יוקרתיים עם דירות רחבות ידיים, אבל האליטות הפוליטיות, המשפטיות, האקדמיות, הביטחוניות והכלכליות לא התגוררו בה אלא בנווה אביבים הסמוכה (רבין, פרס ודודו טופז), בצהלה או באפקה.

מדוע בחרו יוצרי הסדרה להציג דווקא את רמת אביב ג' כסמל סטטוס יוקרתי, אף שאפילו במונטאז' הפתיחה לא הצליחה להתחזות לגרסת הלבנט של בוורלי הילס? "יורם גלובוס גר ברמת אביב ג' ויואל זילברג גר באפקה וזה מה שהם הכירו", מספר גל פרידמן, הכותב הראשי של הסדרה. "השם רמת אביב ג' גם מאוד מעצבן, ואם היו קוראים לסדרה ׳אפקה׳ זה היה מאוד משעמם".

פרידמן מספר שלמרות הצלחתה העקבית ואורך חייה – נצח במונחי הטלוויזיה הישראלית – התביישה הזכיינית טלעד בסדרה. "עוזי פלד (מנכ"ל ומייסד טלעד – ע"י) היה משבח כל הזמן את 'פלורנטין' ואת 'עובדה', אבל אף פעם לא היה מזכיר את 'רמת אביב ג'", נזכר פרידמן. "היינו תרנגולת שמטילה ביצי זהב אבל אף אחד לא רצה קשר איתה. כשהצענו רעיונות דומים לסדרות אחרות שמושפעות מ'דאלאס' או 'שושלת' אף אחד לא רצה לשמוע. הספיקה להם 'רמת אביב ג' אחת'".

באותן שנים שבהן הובילה הסדרה את טבלת הרייטינג, חל זינוק בביקוש לדירות ברמת אביב ג' שנהנתה מהדימוי הטלוויזיוני שנוצר לה. "רבים שניזונו מהסדרה עברו באותה תקופה לשכונה", נזכר עמי גרינברג, לשעבר יו"ר ועד רמת אביב ג' ובעל משרד התיווך ע.גרינברג נכסים שפועל זה 30 שנים במרכז שוסטר. "כעבור כמה שנים כבר הבינו שזו שכונה רגילה, רק עם רמה סוציו־אקונומית קצת יותר גבוהה".

גרינברג מספר שעדיין יש ביקוש רב לגור ברמת אביב ג', שבה מתגוררים כ־15 אלף תושבים, אבל אין מספיק מצאי דירות, והדבר מוביל לרמות מחירים גבוהות. הוא מעריך כי 60 אחוז מתושבי השכונה כיום הם תושבים ותיקים בעלי מקצועות חופשיים, אך אף שרוב הצעירים מעדיפים את מרכז העיר, גם בשכונה ישנם זוגות צעירים שנעזרו בהוריהם כדי לרכוש בה דירה. "מחירי הנדל"ן במרכז תל אביב עדיין גבוהים ב־10־15 אחוזים מאלה שברמת אביב ג'", הוא מציין. חנות במרכז שוסטר, המשתרעת על שטח של 39 מ"ר וגלריה של 13 מ"ר, שנמכרה לפני כ־20 שנה ב־85 אלף דולר, תעלה כיום כ־4 מיליון ש"ח, שהם יותר ממחירה של דירת ארבעה חדרים בשכונה שמחירה נע בין 2.3 ל־3 מיליון ש"ח. "אף בעל חנות במרכז שוסטר לא מוכר את החנות שלו, ובצדק מבחינתו. חנות כזו מניבה רווח של לפחות 20 אלף ש"ח בחודש".

הבחורים החדשים בבלוק

בעשור האחרון, ואף למעלה מכך, עמדה רמת אביב ג' במרכזו של מאבק דת עז שהתנהל בין עמותות כמו רמת אביב חופשית לפעילי חב"ד שהתמקמו בשכונה והעמיקו פעולתם בה, תוך הקמת מרכז גדול בנווה אביבים ובית חב"ד בחניון של מרכז שוסטר. מאבק משפטי התנהל נגד מוסדות חרדיים שהוקמו, לכאורה באופן לא חוקי, והפגנות סוערות התקיימו נגד התחרדות השכונה. מלבד טענות לכפייה דתית אמרו חלק מהתושבים שפעילות חב"ד מורידה את ערך דירותיהם.

ב־15 השנים האחרונות התנהל מאבק פנים שכונתי בעניין הקמת בית כנסת ברחוב אליהו חכים, שיתפרש על פני שני דונם ו־1,000 מ"ר. ועד רמת אביב ג׳ הקים לשם כך את עמותת “בית הכנסת לכלל ישראל" וזכה לסיוע מהעירייה בהקצאת הקרקע ובמתן היתר בנייה. בשבוע הבא צפויות להתחיל העבודות, שיסתיימו בעוד כשנה וחצי לערך.

על רקע משקעים אלה, ניצלה במערכת הבחירות האחרונה מפלגת ש"ס את המוניטין של רמת אביב ג' כחלק מקמפיין “השקופים" שניהל ספי שקד. בשכונה נתלו שלטים שעליהם נכתב "אם אתה גר ברמת אביב, אל תצביע לנו. אם אתה עובד בשביל מי שגר ברמת אביב – רק ש"ס". שקד, שלמרבה האירוניה עבר לגור לאחרונה ברמת אביב לאחר שגם התגורר בה בעבר כחייל משוחרר, מודע לאופי השכונה ותושביה, אך כקמפיינר בחר לנצל את היותה סמל לישראל הלבנה והשבעה שבה מתגורר בין גם יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד.

"המטרה הייתה להסיט את הדיון מהקלטת של הרב עובדיה לעיסוק בנושא אחר", מודה שקד. "בחבילת שילוט של 200 אלף ש"ח קיבלנו מדיה בשווי מיליון וחצי ש"ח, רק הודות לפולמוס שנוצר וסימן לקהל הבוחרים של ש"ס את ההבדלים בין השכבות החלשות למעמד הביניים והגבוה בישראל. מבחינה זו רמת אביב ג' הייתה יופי של סמל לפרובוקציה הזו".

• גלית גוטמן
• גילת אנקורי
• יעל בר זוהר
• צפון תל אביב
• רמת אביב ג'
• תל אביב
• נועה תשבי
• עירוני