Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

בחירות 2015

כתבות
אירועים
עסקאות
חיים בתוך בועה. צילום: Shutterstock

האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב

האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב

תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת. טור עורך

חיים בתוך בועה. צילום: Shutterstock
חיים בתוך בועה. צילום: Shutterstock

לפני פחות משנה, כשסבתי המנוחה עוד הייתה בסטטוס של “על ערש דוויי" ומאושפזת במרכז שיקום בבת ים, כל ביקור אצלה לווה בחרדה. היה ברור שהיא מתרחקת מהקיום, ופחדתי שזה יקרה בזמן שאני אצלה, לא רגע לפני הביקור ולא אחריו. כשהייתי יורד מקו 18, הייתי עושה לפעמים סיבוב, מתחיל לצעוד סתם ככה, לגמרי לא בכיוון, רק כדי למשוך זמן, כדי שאם זה יקרה באותו יום, אולי לא אהיה שם בעת ההתרחשות.

אז הייתי מסתובב בעיר ילדותי, אני והחרדות שלי – קונה בורקס סביר במאפייה, מי ברז מהולים בסירופ לימון בדוכן הפלאפל השכן ומתיישב על ספסל לגלגל סיגריה (תפריט של אלופים בהזנחה עצמית). התקופה כבר הייתה טרום בחירות, וניגשו אליי שני נערים בחולצות של הליכוד ובכובע מצחייה של הליכוד וניסו להגיש לי פלייר של הליכוד. סירבתי בנימוס, אפילו אמרתי תודה. “נו, קח, יאללה", הם התעקשו ואני ניסיתי להתעלם. “מה, למי אתה מצביע? ישראל ביתנו, בוז'י הסמרטוט?"; עניתי להם שאני מתכוון להצביע מרצ, קצת חושש מהתגובה. הם התספקו במבט מזלזל, התלחששו ביניהם שאני “סתם הומו תל אביבי, עם אלה אין סיכוי", והמשיכו בדרכם. בטח אין להם מושג, אבל גם לפני עשר שנים, כשהייתי שכן שלהם, כנראה לא הייתי לוקח את הפלייר.

תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב. זה איום אמורפי שמטיל עננה כבדה רק מעצם קיומו.

לפי איש התקשורת הימני שמעון ריקלין, “תל אביב היא מקום אחר מהמקום שאני נמצא בו" (בניסיון לתרץ את התנהגותו של ינון מגל ולקשור אותה למקום מגוריו הנוכחי); טוקבקיסט שהתנגד לקיום הרצאה של שוברים שתיקה בפאב בבאר שבע כתב לבעלים: “אם אתה חושב שתוכל להפוך את באר שבע לתל אביב חופשית ומתייפייפת ושיהיו פה הרצאות של המנייאקים האלה, אתה כנראה לא מכיר את התושבים של באר שבע"; מגל, במסגרת רצף ההתכסחויות עם אנשי “גב האומה" (לפני שהחלה הפרשה), כתב עליהם שמדובר בחבורה “שגרה פחות או יותר באותו רחוב בתל אביב, בזה באותה דרך לכל מה שקשור לדת (כלומר ליהדות) ומחזיקה בערך באותה עמדה פוליטית (לא מתונה)".

המטרה מסומנת היטב, והיא עיר במרכז הארץ. לא האנשים שחיים בה הם האיום (הרי אנחנו חננות ונמושות), אלא הרעיון. מי שמגדיר אותה בטון שלילי כ״חופשית ומתייפייפת״, על איזה אידיאל הוא מגן בדיוק – של עיר “כלואה וכעורה"? אם זה המצב, תל אביב היא המקום לשאוף אליו, לפחות עבור מי שדוגל בחופש ויופי מכל סוג שהוא.

והאיום הזה – עבור אלה שבאמת מאמינים בקיומו – הוא לא איום שמנטרלים (חוץ ממכות בהפגנות, ככה זה בין אחים), הוא משהו שמדחיקים, שמתרחקים ממנו תודעתית ויוצרים סביבו בועה – אותה בועה שאנחנו נאלצים לדבר עליה בעל כורחנו. היא שם לא כדי שתל אביבים יוכלו להיות מנותקים לכאורה, אלא כדי שהתכולה שלה, התודעתית, לא תזלוג החוצה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה...

מאתאלכס פולונסקי3 בדצמבר 2015
בוז'י הרצוג. מתוך הסרט "הרצוג"

בוז'י הרצוג הוא לא פרנק אנדרווד

בוז'י הרצוג הוא לא פרנק אנדרווד

אני לא מכיר את הרצוג כדי לדעת איך הוא מתנהל בעניינים שלא קשורים לעבודה, אבל בסרט הוא הפגין את מה שנתניהו לא הביע לאורך כל שנותיו בציבוריות הישראלית - אנושיות

בוז'י הרצוג. מתוך הסרט "הרצוג"
בוז'י הרצוג. מתוך הסרט "הרצוג"

לפני כמה שבועות חזרתי לצפות בסדרה הדנית ״בורגן״, בערך בעת סיום המשא ומתן להרכבת הממשלה החדשה. היא נחמדה (הסדרה, לא הממשלה) ומעייפת (כי צריך לצפות עם כתוביות), אבל לוח שידורי הקיץ העגמומי לא משאיר ברירה אמיתית, אלא לחזור ולהשלים פערים – גם כאלה של שנתיים בלבד, אם לספור מסיום הסדרה. מה שיפה ב״בורגן״ לעומת העולם של ״בית הקלפים״ הוא הפנטזיה – הראשונה כל כך אוטופית שאפשר לבכות מקנאה; השנייה היא מה שאנחנו חושבים שקורה במציאות.

מרבית המבקרים של ״הרצוג״ – סרטה של ענת גורן המוקרן בערוץ 10 ועוסק בימים האחרונים בקמפיין של יצחק הרצוג בבחירות 2015 – אולי צפו ב״בורגן״ אבל חשבו שיקבלו ״בית הקלפים״, עם התנהגות פרנק אנדרוודית של איש שלועס, דורס וגורס את מתחריו בקור רוח, ושאסטרטגיה מתוכננת היטב מובילה את כל מהלכיו. בפועל הם קיבלו מועמד שהודה מיד לאחר הבחירות שהלך לישון לפני תום ספירת הקולות.

אני מעדיף מישהו כמוני – שהולך לישון כשהוא מותש ולא נרדם במשרד או על הספה בפוזת האדם העסוק. בירגיטה ניבורג־כריסטיאנסן, ראשת הממשלה ב״בורגן״, חוזרת לישון בבית, מכינה ארוחות בוקר לפעמים, וכשיש בעיות עם הבן שלה בבית הספר היא הולכת לשם בעצמה. אמנם אני לא מכיר מספיק את הרצוג כדי לדעת איך הוא מתנהל בעניינים שלא קשורים לעבודה, אבל בסרט הוא הפגין את מה שבנימין נתניהו לא הצליח להביע לאורך כל שנותיו בציבוריות הישראלית – אנושיות. "משפחת המלוכה" בראשותו של נתניהו היא בסך הכל פוסטר שמורכב מאשליות אמריקניזציה עקומות.

בהרצוג לעומת זאת אין שום דבר מלכותי, גם אין בו שום דבר מרשים במבט ראשון. הוא, ובכן, רגיל כזה. נראה שכל הזמן מרחפת מעליו עננה של התקף חרדה שעומד להתפרץ, ודאי ברגעים שהוא קולט שההתנהלות סביבו שלומיאלית. האם הייתי רוצה אותו כראש ממשלה? אולי. במקום נתניהו? בטוח! האם הוא מתאים לתפקיד? כבר לא נדע, כי הוא יותר ניבורג־כריסטיאנסן מאשר אנדרווד, ופה לא סקנדינביה. אבל אפשר להתנחם בכך שביבי רק חושב שהוא חי ב"בית הקלפים", ובשלב מסוים החיים עצמם ידפקו לו מהלך פרנק אנדרוודי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני לא מכיר את הרצוג כדי לדעת איך הוא מתנהל בעניינים שלא קשורים לעבודה, אבל בסרט הוא הפגין את מה שנתניהו...

מאתאלכס פולונסקי28 במאי 2015
פרידה Vs. הפסד בבחירות

פרידה Vs. הפסד בבחירות

אסור להשוות

מאתעודד כרמלי26 במרץ 2015

בבועה וטוב לה: מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג?

בבועה וטוב לה: מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג?

ניתוח התוצאות של בחירות 2015 בתל אביב־יפו מגלה תמונה הפוכה של ישראל. מה אפשר ללמוד ממנה על העיר ועל השמאל?

המחנה הציוני לקח בגדול את קלפי מספר 388 ברחוב צייטלין: כמעט 43 אחוז מהקולות. למקום השני הגיעה מרצ, עם 21 אחוז. יש עתיד הסתפקה ב־13 אחוז מהקולות. הליכוד, שקיבל בבחירות האחרונות את מספר הקולות הגדול בתולדותיו (כמעט מיליון), אסף בקלפי 388 רק 40 מצביעים. כמו בקיבוץ של השומר הצעיר. ואפילו שאין ערבים בשכונה, הרשימה המשותפת קיבלה קול אחד יותר מליברמן. אני חושב שיכולתי לנחש את התוצאות האלו מראש. אני גר בשכונה הזאת כבר כמה שנים טובות, ואף שאני מת עליה, גיוון אף פעם לא היה הצד החזק שלנו. אנחנו הפנטזיה הליברלית הישראלית: כולם אצלנו דמוקרטים ושוחרי שלום, מקבלים את האחר ומסבירים פנים לזר. העובדה שאין ממש זרים אצלנו, אין דתיים, אין ערבים ואין מבקשי מקלט, כמובן די עוזרת.

אתר ועדת הבחירות המרכזית, שמציג את נתוני ההצבעה לפי קלפי או עיר, הוא מכרה זהב לאנתרופולוגיה ישראלית מהסוג הזה. הדבר המטריד ביותר שהוא מגלה הוא שכל הסטריאוטיפים עלינו מדויקים למדי. אנחנו מתנהגים בדיוק כמו בבדיחות בטלוויזיה ובמופעי הסטנד־אפ. תל אביב היא שתי ערים: אחת של ליכודניקים וש"סניקים, של מבקשי מקלט ושל הזדמנויות נדל"ן – והשנייה היא בירת האשכנזים, נובורישים של היי־טק ושל כסף ישן ודירות מההורים, עיר של חנויות קונספט וקוראי “הארץ". לא במקרה מפת ההצבעה דומה באופן מטריד למפת הפערים הכלכליים בין השכונות בעיר, שהתפרסמה ב״דה־מרקר״ לפני כמה שבועות.

אחרי הכאפה שחטפו מכוני הסקרים בבחירות, אני יכול לחסוך להם את הניסיון לאתר את מצביעי השמאל בבחירות הבאות – פשוט לכו אחרי הכסף: בצפון־מרכז המחנה הציוני מנצח. מצפון לירקון, ברמת אביב, בצהלה ובשיכון דן, לוקח יאיר לפיד את המקום השני (כי מישהו צריך לדאוג לבעלי הג'יפים). מרכז העיר הלך על מרצ, עם כמעט רבע מהקולות. אם זה היה תלוי במצביעי לב העיר, היו למרצ יותר מנדטים ממועמדים לכנסת. לעומת זאת בתל כביר, בשכונת התקווה ובשפירא הליכוד וש"ס מנצחות. פריפריה, מתברר, לא חייבת להיות במרחק שעה וחצי נסיעה; היא יכולה להתקיים גם ממש מתחת לאף.

על קו הגבול בין השמאל לימין נמצאות שכונות הג׳נטריפיקציה. אין לכם מה לחפש דירות זולות בנווה שאנן או בגבעת הרצל: מצביעי המחנה הציוני כבר השתלטו על השכונות האלו. מרכז יפו שייך לרשימה המשותפת, אבל באזור הנמל היוקרתי המחנ"צ ומרצ שולטות. מישהו חשב אחרת? אני חושב שהמפה הזאת צריכה לתת שיעור לא רע בצניעות למפלגות השמאל. השפה האוניברסלית שלהן, שמתיימרת לדאוג לכו־לם, לא שכנעה בסוף אף אחד. התל אביבים הצביעו לפי זהות ומעמד, בכל שכונה ובכל רחוב.

השכונה הכי קוסמופוליטית בתל אביב איננה פלורנטין ובטח שלא נווה צדק אלא ככל הנראה יפו ג', שבה גרים בכיף מצביעי הליכוד והרשימה המשותפת, ליברמן ומרצ, המחנה הציוני וש"ס, ולכל אחת מהן נציגות מכובדת. העיר כולה היא תמונה הפוכה של המדינה. אצלנו השמאלנים מקיפים את הימנים: מרצ, העבודה אחוז ויש עתיד לוקחות כמעט 60 אחוז מהקולות ביחד, והליכוד מסתפק בפחות מ-20. כל סרטוני בנט ההיפסטר לא עשו רושם על התל אביבים. הבית היהודי לקח בכל העיר פחות מ-9,000 קולות קולות (בערך שלושה אחוזים).

בשלב הזה הדבר הכי קל הוא להכות על החזה ולטנף את הבועה שלנו. ירושלים מחוברת, אנחנו מנותקים. תל אביב לא מבינה את ישראל, ולכן ישראל שונאת את תל אביב. זה מה שכולם אומרים היום. אבל מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג? באריאל לקחו בנט, ביבי וליברמן 75 אחוז מהקולות. גם התוצאה הזו לא מזכירה בכלום את הממוצע הארצי. אז נכון, תל אביב היא עיר שמתכחשת למקום שלה במזרח התיכון, עיר שהתושבים הראשונים שלה הלכו בחליפות על שפת הים והגישו עוגות קצפת בחמסין, אבל האשליות האלו הן גם משהו מהקסם של העיר המוזרה והחמודה הזו. את הג'נטריפיקציה צריך לנסות לעצור, אבל אין סיבה אמיתית להצטרף למקהלת ההייטרים. באחד העיתונים גילו השבוע שהתוצאות של המפלגות הגדולות ברחובות דומות באופן המובהק ביותר לממוצע הארצי. שם בטוח אין בועה, אבל אני מעדיף להישאר בתל אביב.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ניתוח התוצאות של בחירות 2015 בתל אביב־יפו מגלה תמונה הפוכה של ישראל. מה אפשר ללמוד ממנה על העיר ועל השמאל?

מאתנועם שיזף25 במרץ 2015
איור: יובל רוביצ'ק

צ'י קונג בחירות

צ'י קונג בחירות

עצם המחשבה שניצלתי חוכמה סינית בת אלפי שנים כדי לא לחשוב על הבחירות שיעשעה אותי מאוד

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו עושה את הדבר הזה, וזה היה ממש מזמן, בימים שעוד לא חלמו על אינטרנט כך שצ'י קונג היה בשבילי לא יותר מאשר שמועה רחוקה על תירגול עתיק ומסתורי, ואף אחד שהיכרתי, אפילו אלה שידעו משהו על אמנויות לחימה – טוב, תלמידים של דניס הישרדות, שידעו להגיד בעיקר "כבוד למזרון!" ו"הוס!" – לא ידעו עליו הרבה חוץ מזה שכנראה יש דבר כזה,

והסיבה השניה שאני זוכר את היום הזה היטב היא כי זה גם היה הבוקר שאחרי בחירות 1996, בהן נתניהו ניצח את שמעון פרס, וכל מה שעשו כולם במשך תרגול הצ'י קונג הזה היה לדבר על נתניהו, ועל הדיכאון הנורא שאפף אותם כאשר הבינו שתכלס, יגאל עמיר שיחק אותה,

ובכל פעם שהאיש שהביא אלינו את מסתרי הצ'י קונג ניסה להדריך אותנו בתנועה או נשימה או עמידה זו או אחרת, אשה אחת נאנחה אנחה גדולה ואמרה, "מה זה יעזור לנשום עכשיו, עם נתניהו וזה". ככה היא אמרה, נשבע לכם. הייתי חושב שלא שמעתי נכון, אבל היא אמרה את זה שוב ושוב ושוב, "איך אפשר לנשום עכשיו?"

לעזאזל, חשבתי אז, אני נמצא בפעם הראשונה בחיי עם אדם שיודע צ'י קונג – שיודע משהו, קמצוץ, מחוכמה עתיקה בת אלפי שנים – וכל מה שעובר לי בראש, ובאוזניים, ובגוף אפילו, זה תוצאות הבחירות. אז בהתחלה כעסתי על האשה,
ואחר כך על נתניהו,
ואחר כך על עצמי,
אבל בסוף העפתי לעצמי סטירת לחי מטפורית, הרי עוד מעט השיעור נגמר ואתה מפספס את הדבר שבגללו באת, הרי זה אתה הוא זה שרוצה לחשוב על הבחירות, אתה זה שלא רוצה לעמוד בתנוחה אחת ולנשום נשימות ולא לחשוב על כלום,

זה תמיד היית אתה, ונתניהו רק משל היה, והאמת ששנינו צדקנו: גם אני, וגם אני. כי נכון שזה הכל היה אצלי בראש, אבל נכון גם שלחיות עשרים שנה תחת שלטונו של פרנואיד חמוץ נפש, נקמן ותככן, זה לא תענוג גדול,

אבל בסופו של דבר החיים יותר דומים לתרגול צ'י קונג מאשר לשגיונותיו של אידיוט זה או אחר, גם אם האידיוט הוא כרגע מלך העולם. וניסיתי להזכיר את זה לעצמי אז, בעודי נושם ונושף ומנסה לחקות את תנוחותיו של האיש היותר־מדי־רזה שהעביר את השיעור (הוא באמת היה רזה בצורה קצת מדאיגה, ודיבר בקול חלש וכמעט שבור, ואם צ'י קונג אמור להיות טכניקת ריפוי אז אני לא רוצה לדעת איך הוא נראה לפני שהתרפא),

ואז כולם נפרדו בדכדוך חוץ ממני כי עצם המחשבה שניצלתי חוכמה סינית בת אלפי שנים כדי לא לחשוב על הבחירות שיעשעה אותי מאוד – זה סטארטאפ, לעזאזל, ואם הייתי מצליח להפוך את זה לאפליקציה ולייצר את זה בסין הייתי היום מיליונר – ביואן, אמנם, אבל זה מטבע מתחזק – וירדתי מדינגוף לים,

ולפתע,
נתקלתי בכל עוצמתו המשכרת של יום שמש חורפי מושלם, מאלה הכה נדירים בתל אביב, לפתע הים היה יותר כחול משניתן לדמיין, לפתע האוויר המלוח והעננים באופק והמים שאין להם סוף והחול הקריר בין האצבעות, ולפתע גם שני תאומים בני 15, בחזה חשוף ולבנבן ושיער ג'ינג'י בוער רצו על החוף בעודם צועקים, שוב ושוב, "אל תיגעו בחם־קר! אל תיגעו בחם־קר!" וכל כמה שהתאמצתי לא הצלחתי להבין מה זה חם־קר, או למי הם צעקו את זה – לא היה אף אחד אחר על החוף מלבדנו – והם המשיכו להתרחק בעוד קולם הולך ונאבד באקוסטיקה המוזרה של הים שהיא כמו מיקום מקביל, שבו אתה לפעמים שומע דברים רחוקים נורא קרוב, אבל מישהו שעומד לידך ומדבר ישר אליך, קולו כמו נעלם ואיננו,

ולפתע היה לי מוזר מאוד שאני חי, בכלל, ושאני חי בין אנשים בפרט, ואז חשבתי משהו על נתניהו, וזה היה מה שחשבתי: שהוא דומה לחציל. ואמרתי לעצמי, אם זאת המחשבה שלך ביום כזה, כנראה שהצ'י קונג הזה עובד בכל זאת,

ומיד החלטתי לחפש את המורה המסתורי ולהרים לו טלפון ולהתחיל ללמוד את זה ברצינות, יקח כמה זמן שיקח, עד שאדע את הסוד. כמובן שלא התקשרתי מעולם. שעה אחר כך כבר שכחתי שכל זה קרה בכלל.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

עצם המחשבה שניצלתי חוכמה סינית בת אלפי שנים כדי לא לחשוב על הבחירות שיעשעה אותי מאוד

מאתעוזי וייל18 במרץ 2015
בני הזוג נתניהו מצביעים בבחירות 2015. צילום: Getty Images

בחירות 2015: כך הצביעו התל אביבים

המחנה הציוני מובילים עם קרוב ל-40% מהקולות, מרצ הסגנית בקלפיות בלב העיר ויש עתיד חזקה בצפון החדש. סיכום תוצאות הבחירות בתל...

מאתמערכת טיים אאוט18 במרץ 2015
עוד סעודה. צילום מסך: עמוד הפייסבוק OpenDesign

ריפוי בעיסוק: הרשת מגיבה לתוצאות הבחירות בממים

אחרי מערכת בחירות אינטנסיבית, הרשת מתמודדת עם התוצאות בדרך היחידה שהיא יודעת - עם ממים, סטטוסים וציוצים

מאתמערכת טיים אאוט18 במרץ 2015
אסור להשוות: קברי צדיקים Vs. שנ"צ

קברי צדיקים Vs. שנ"צ

אסור להשוות

מאתעודד כרמלי15 במרץ 2015
חולצת "Object" של קום איל פו. צילום: שני סקרלט־קגן

לובשות מהפך: נשות קום איל פו טי משיקות טי שירט לבחירות

ביום הבוחר תלבשי קום איל פו. השלטון של הטי שרט מעולם לא הוחלף

מאתבלה גונשורוביץ15 במרץ 2015
הבחירות שלנו. צילום: איליה מלניקוב

גם אנחנו רוצים שינוי

רגע לפני הגיחה לקלפיות, ביקשנו מחברי מערכת ועובדי קבוצת Time Out לחשוף למי הם מצביעים ולמה. הבחירות לא אחידות אך גם...

מאתאלכס פולונסקי12 במרץ 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!