כשעזבנו את ירושלים השמש הייתה בצבעים הכי זהובים שלה.
כשהגעתי חזרה הביתה הבנתי שהייתה רעידת אדמה שהורגשה קלות. אולי לא במקרה. מה שהולך לקרות כאן יקרה לאט ויורגש קלות. כמה קל לשבת בעמדת התקשורת ולדבר בביטול על הרבבות שעזבו אתמול הכל ועלו לכנסת. בביטול, כי ב"שני שעבר היו יותר". אין לאיש מהם מושג כמה קשה להביא רבבות אנשים פעם אחת, שלא לומר פעמיים.

מאות אלפי אזרחים יוצאים מביתם כבר שמונה שבועות כדי להגיד הגזמתם. אם אחרי שישה שבועות של הפגנות ושבועיים של הפגנות כפולות בשבת-שני-שבת-שני עדיין הגיעו לכנסת רבוות אזרחים באמצע השבוע, על חשבונם, בלי עזרת תגבור הרכבות (תודה מירי רגב) כנראה שבאמת הגזמתם. כן, הפסדנו בבחירות וזה בכלל לא משנה כבר למה. די עם הטיעון הלא רלוונטי שאנחנו "לא מקבלים את תוצאת הבחירות". קיבלנו. יש ממשלה. יש שתי נשים בתפקיד אפילו. מעט, אבל היי זה עדיף מאפס. יש הומו אחד בתפקיד אחראי אבל לא אשם. יש נאשם בטרור בתפקיד שר. יש כמה אנשים שעד לא מזמן נחשבו מתונים והיום מצביעים על אוטומט על חוקים שאין מצב בעולם שלדעתם הם נכונים. ויש פחד.

נתניהו מפחד מבית המשפט ובצדק. חברי כנסת מהליכוד מפחדים להגיד עד כאן. אמא שלי מפחדת, מנכ"לי הייטק, רופאים, כלכלנים, נשיאי מדינות – כולם מפחדים. ואני מפחדת. לפני חודשיים לימדתי את התלמידים איך הגיעו בארה"ב הדמוקרטית, כשהנשיא הוא דמוקרטי, למצב שבו מדינות יכולות לאסור הפלות. יכולות ואוסרות. לא בכאילו. חוק שמשתמשים בו בפועל. איך זה קרה? פשוט מאוד. הנשיא הקודם מינה שופטים שמרנים במקום שופטים שמאמינים בזכויות נשים על גופם. זה לקח כמה שנים והרוב השמרני שינה את החוק. זה קרה בקלות. זה קרה לאט. וזה יכול לקרות גם כאן.

הפסדנו בבחירות. לא הסכמנו להפסיד את גם את הדמוקרטיה על הדרך. "דמוקרטיה" היא מילה גדולה שמאפשרת חופש לעשות הרבה דברים קטנים וגדולים. יום-יומיים. כמו לעשות הפלה. כמו לאמץ ילד כהורה יחידני או זוג להט"בי. כמו לנסוע להורים בשבת כשאין לך רכב. כמו להגיד את דעתך. כמו ללמד נערים שזה בסדר אם המחשבות שלהם בראש אינן על לגעת באישה. כמו לאפשר לך להרגיש נורמלית. הס מלהשוות 80 שנה אחורה. למרות שבלב זה מרגיש ממש קופי פייסט. כמו לשמוע את ראש הממשלה שוב קורא לי אנרכיסטית. לי, שהמקלדת עייפה מלהוכיח שמישהו אחר עשוי לראות בי מלח הארץ או סתם אדם שומר חוק שתורם את חלקו למדינה כל חודש.

אני לא יודעת מה קורה שם במינוי השופטים. יודעת שההגיון אומר שכדאי שלאף אחת מהרשויות לא תהיה שליטה מלאה. שכדאי, כמו בכל שותפות, לעשות כל מאמץ להגיע להסכמה. זה לא התיקון שמציעים לנו. זו לא ה"רפורמה". אני חיה בתל אביב 30 שנה. אני מיעוט כי אני אישה. אני מיעוט כי אין לי דירה משלי. אני מיעוט כי אני חילונית. אני מיעוט כי אני מאמינה באלוהים. אני מיעוט כי אני ליברלית שמסרבת להעיף חברים שהפכו לתומכי הרפורמה. אני מיעוט כי אני מסכימה בכל ליבי עם המשפט שמתנוסס עשור על החלון של פיקוק: שלום זו לא דיעה פוליטית. אני מיעוט כי אני, עם כל הקושי, עולה לכנסת בימי שני להגיד שהגזמתם.

אני מיעוט כי אני מסעדנית. כי אני מורה. כי אני שניהם ביחד. אני מיעוט ואין לי ספק שאני או מישהי דומה לי תזדקק להגנה של בג"ץ יום אחד, וכנראה לא יהיה מי שיתן לי אותה. אני מיעוט כי אני מאמינה שכל אחד מאיתנו מתי שהוא יזדקק להגנה. כלום לא יקרה מחר בבוקר. גם לא מחרתיים. זה ייקח זמן. אבל את השעון הזה צריך לעצור.

כשעזבנו את ירושלים השמש הייתה בצבעים הכי זהובים שלה. ואני תהיתי כמה עוד אדרש לעלות הנה ולהגיד "הגזמתם". האם השקיעה היפהפיה שהייתה אתמול היא אחת הלפני אחרונות שאזכה לראות לפני שאסור יהיה להפגין? ומתי אתם, שהצבעתם ליכוד ממגוון סיבות, תקומו ותגידו – זה לא הליכוד הליברלי והמתון שהורי הצביעו לו? חזרתי הביתה לתל אביב הליברלית, לפיקוק שבו מותר להתווכח, לחיים כפי שיודעת אותם. מתפללת שילדיי יזכו גם לאותו החופש.

>> לילך ספיר היא מסעדנית ומורה בתיכון

• מחאת הדמוקרטיה
• טור דעה
• הבועה
• בנימין נתניהו
• בחירות 2022

יאיר לפיד לא יכול עוד. הוא פשוט לא יכול. לא ברור אם הוא עדיין בכלל מעוניין. האיש שהיה עשוי מ-90 אחוז אמביציה להגיע למשרד ראש הממשלה נמוג מאז ליל הבחירות האחרון, איבד פוקוס, נכנס לסחרור, כאילו הכריז על נבצרות דה-פקטו. הנסיעה לפריז בסוף השבוע הראשון של המחאה, החלטתו שלא להגיע להפגנה אם לא יורשה לו לנאום במוצ"ש האחרון, ואמירתו המופרכת להדהים אתמול שהיה רוצה להקים קואליציה עם הליכוד וכי יש לצאת למשאל עם שבו יחליט הרוב אם לרמוס את זכויות המיעוט, מעידות כי הוא אינו מסוגל להנהיג את ההתנגדות לממשלה האנטי-ישראלית שקמה כדי לפרק את הדמוקרטיה, ואינו קרוב אפילו להבין מה דרוש לכך.

עדיין מוקדם לנתח מה קרה ליאיר לפיד בחודשים האחרונים. בשנים שקדמו לתבוסה האחרונה בבחירות, הוא הצליח לצמוח – בהדרגה והרבה עבודה קשה – לדמות שרבים ממתנגדיו משמאל ומימין אימצו כמנהיג דיפולטיבי שאפשר להתארגן סביבו. במהלך מערכות הבחירות הרבות של שלוש השנים האחרונות הוא גילה בגרות ותבונה פוליטית, ידע מתי לאפסן את האגו לטובת המחנה והצליח לחדול ממתקפותיו המטופשות על בני בריתו הטבעיים בשמאל. המנהיגות שגילה בדרך להקמת ממשלת הרוטציה שלו עם נפתלי בנט גרמה גם לגדולי מבקריו להביט בו בהערכה מחודשת. ואת כל הקרדיט הרב שצבר לאורך התקופה הזאת – הוא מחק בחודשיים.

בתל אביב שלפני בחירות נובמבר, גם מצביעי העבודה ומרצ נהרו אחרי לפיד ונטשו את הבייס הפוליטי שלהם כדי לעשות הכל למען ניצחונו. הוא עצמו ניהל קמפיין ממלכתי שגוי, לא טרח להדביק, לחבר ולהלחים יחדיו את מפלגות הקואליציה האפשרית שלו, לא פעל מאחורי הקלעים כדי לבצר את מנהיגותו בקרב שותפיו העתידיים והתברבר קשות בניווט מול נתניהו הנחוש וחסר המעצורים. ההפסד בבחירות על חודם של כמה אלפי קולות שהיתרגמו לפער של שמונה מנדטים – רשום באופן בלעדי על שמו. הוא הוודאי יודע זאת. ספק אם הוא מסוגל להתאושש מזה.

מי שקרא את המאמר המצוין שכתב לפיד ל"הארץ" יכול היה להסיק שראש האופוזיציה מבין היטב את הדחיפות ואת העוצמה שיש לפעול בהן, אבל אין שום קורלציה בין הדברים הקשים שכתב ובין האופן הנרפה שבו הוא פועל. וכמו שלפיד עצמו כתב, אין לנו זמן. ההתנגדות צריכה מנהיג והיא צריכה אותו עכשיו

התנהלותו של לפיד בחודשים האחרונים מוכיחה את מצביעי השמאל על טעותם. שנים הם הלכו אחרי ההבטחה הכוזבת של המרכז "להביא את קולות הימין", כשבינתיים הושתק ונדם קולו של השמאל. את המחיר על כך משלמת עכשיו תנועת ההתנגדות לממשלה האנטי-ישראלית החדשה ומהלכיה לריסוק הדמוקרטיה, שמוצאת עצמה ללא הנהגה פוליטית ברורה. כתוצאה מכך, כולנו מסתובבים בהיסטריה כמו תרנגולות כרותות ראש ומקרקרים בזעם על דגלים, מיקומי הפגנה, אופי ההפגנה, רשימות נואמים ושאר גרגרים וזרעונים. כך נראה עדר ללא רועה. מי שהיה אמור להוביל אותנו בחלילו פשוט שכח איך מנגנים. ואולי לא באמת ידע לנגן מעולם.

כך או כך, לא באמת משנה מה קרה ליאיר לפיד. מותר גם לו ללקק את הפצעים ומותר גם לו להתייאש ולאבד חשק. מי שקרא אתהמאמר המצוין שכתב לפיד ל"הארץ"בסופ"ש האחרון יכול היה להסיק שראש האופוזיציה מבין היטב את הדחיפות ואת העוצמה שיש לפעול בהן, אבל אין שום קורלציה בין הדברים הקשים שכתב ובין האופן הנרפה שבו הוא פועל. וכמו שלפיד עצמו כתב, אין לנו זמן. אין זמן להבין מה בדיוק קרה לאיש שנדמה היה לרגע כמנהיג. אין זמן להמתין שיתעשת ויוביל. ההתנגדות צריכה מנהיג והיא צריכה אותו עכשיו.

כולם יודעים עכשיו לומר שהפגנות ענק לא יספיקו. כולם יודעים שיידרשו, בקרוב מאוד, צעדים ראשונים וברורים של מרי אזרחי. אבל אין מבוגר אחראי שיראה את הדרך, יסחוף את ההמון ויסביר איך בעצם עושים את זה, מהו מרי אזרחי לגיטימי ובאיזה פעולות יכולים אזרחים מן השורה לנקוט. לפיד, במתינותו הממלכתית ובהתמרכזותו המתמדת, לא מסוגל אפילו להוציא את המילים "מרי אזרחי" מפיו. אחרי שנכשל כל הדרך לבחירות ואחרי שכשל בתגובותיו הראשוניות לממשלת הריסוק, ההססנות המאופקת שלו עשויה להכשיל גם את המחאה.

את ההתנגדות לא יכול להוביל מישהו שעדיין מפנטז על קואליציה עם יריב לוין ושלמה קרעי. את ההתנגדות לא יכול להוביל מישהו שנעדר במפגיע משתי הפגנות קריטיות בזמן כה קריטי. מי שיירש את מקומו יהיה מי שלא רק מבין שזו העת להסתער בשאגות "אחרי", אלא מוכן גם ממש לשאוג בעצמו ולא להסתפק בציוצי טוויטר והופעות מנומסות בתקשורת. את מקומו של לפיד חייבים לקחת מי שכן מסוגלים לכך. הם עשויים לצמוח מתוך המחאה, הם יכולים להיות פוליטיקאים שנדחקו מהזירה ומתחממים על הקווים לקראת חזרתם, יתכן אפילו שזה יהיה מי מהח"כים המעטים שנותרו בשמאל. זה לא יהיה יאיר לפיד.

• מחאת הדמוקרטיה
• הבועה
• טור דעה
• יאיר לפיד
• בנימין נתניהו
• בחירות 2022

השמאל נכשלבמערכת הבחירות האחרונה. זו עובדה – וכמיטב המסורת,השמאלנים כולםכבר יצאו למסע ציד. כולם משוכנעים שהם יודעים מה הבעיה של השמאלוסביר להניח שיש אמת מאחורי לא מעט מהטענות שעלו בימים האחרונים. עם זאת, טענה אחת שנשמעת יותר מהשאר היא "השמאל פונה לתל אביבים", וזו כבר טענה ששווה להתעכב עליה רגע ולפרק אותה.

מה זה בעצם "תל אביבים"? המושג הזה כבר הפך לכינוי גנאי גם בקרב התל אביבים עצמם, כאילו מדובר ביצורים מוזרים שבקעו מביצה בבוגרשוב פינת קינג ג'ורג'. התל אביבים הם אני, שהגעתי אליה לפני כמה שנים מאלפי מנשה, וחבריי "התל אביבים" הגיעו מחולון, ראשון לציון, אורנית, נהריה, קרית ים, טבריה ואשדוד, וכולנו התקבצנו כאן מכל קצוות הארץ לא משום שאנחנו נהנים לשלם הון על דירות מתפוררות, אלא כי אנחנו מזדהים עם הערכים שהעיר מייצגת. הגענו לכאן בשביל החופש, הסובלנות והליברליות. "תל אביב" היא מעבר לשטח גאוגרפי, היא גם סט ערכים.וכן, אותם הערכים התל אביבים חופפים במידה ניכרת עם הערכים של השמאל.

אז בדומה לאופן בו ש"ס מתמקדת בבני ברק, זה רק מתבקש שהשמאל ימקד את עיקר מאמציו אל תל אביב. אין זה אומר שהשמאל צריך לשכוח מכל שאר חלקי הארץ, אך הוא בוודאי צריך גם לזכור איפה מתרכז קהל היעד שלו. אם יש משהו שכדאי ללמוד מתוצאות הבחירות האחרונות הוא שהשמאל פספס דווקא את תל אביב. מרצ והעבודה קיבלו כל אחת 10% מקולות התל אביבים – מפלגות שהיו צריכות לקבל פי שתיים מזה, וכשלו. השמאל לא הצליח לגרום לתל אביבים לנהור בהמוניהם לקלפי ולהצביע למפלגות שנלחמות על אורח חייהם בצורה המובהקת ביותר: חופש, הפרדת דת ומדינה, לגליזציה, זכויות נשים ולהט"בים ומאבק בגזענות.נכון, שמאל שרוצה לבסס את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית יצטרך לעבוד קשה בלשכנע את כל חלקי האוכלוסיה למה הוא טוב עבורם, אבל גם לשמאל הפרוגרסיבי המובהק יש מקום בתור מפלגה קטנה-בינונית שלא צריכה להתבייש בכך שהיא מייצגת ערכים שלא כל עם ישראל מסכים איתם.

בניגוד לסטריאוטיפ, רובנו לא באמת הגענו מרקע פריווילגי. אנחנו עובדות ועובדים קשה לשמור על המקום שלנו כאן. אני התחלתי לעבוד בתל אביב בגיל 19, מיד אחרי שיצאתי מהארון, ומהרגע הראשון כאן הרגשתי שלווה ונוחות להיות איך שאני מבלי להישפט ומבלי לחשוש. "הבועה התל אביבית" הידועה לשמצה היא עבורי חומת הגנה, ובמיוחד בימים אלה היא מאפשרת לי לדאוג קצת פחות. ביום שישי האחרון, בעודי רוקד במסיבה בבית רומנו, תחושת הפסימיות שהטרידה אותי בימים האחרונים התחלפה באופטימיות נעימה. הסתכלתי סביבי ולפתע נפלה עליי ההבנה שאת מה שקורה כאן אף אחד לא ייקח לנו. תודה לבועה התל אביבית.

• הבועה
• ❤ תל אביב
• בחירות 2022

הבוקר של יום רביעי הפציע, ותל אביב התעוררה לתבוסה בבחירות לכנסת ה-25. אחרי ספירת כ-85 אחוז מהקולות, כשנותרו כ-680 אלף קולות לספור, מצביעות תוצאות האמת של ועדת הבחירות על המגמות הברורות שהובילו למפלה. יותר מ-70 אחוז מבעלי זכות ההצבעה בעיר הצביעו למפלגות שמחוץ לגוש נתניהו (כולל המפלגות הערביות), על רקע אחוז הצבעה כמעט זהה לבחירות הקודמות – כלומר כ-60 אחוז הצבעה בנתוני ועדת הבחירות, שהם כ-70 אחוזי הצבעה מתוקנים בניכוי כ-80 אלף תושבי חוץ הרשומים בפנקס הבוחרים כבעלי זכות הצבעה בתל אביב וללא כוונה לממש אותה.

כמו שבטח שמתם לב, זה היה רחוק מלהספיק. אחת הסיבות לכך היא שאחוזי ההצבעה בתל אביב לא עלו לעומת הבחירות הקודמות (לעומת עלייה משמעותית באחוזי ההצבעה בפריפריה), וגם מי שכבר כן הצביעו חוללו התפלגות קולות שהייתה רחוקה מאופטימלית. תל אביב נתנה ליאיר לפיד ויש עתיד 32.86 אחוז מקולותיה, עלייה דרמטית לעומת הבחירות הקודמות (22.09 אחוז). אלא שמרבית העלייה הזאת הושגה בזכות קריסתן של העבודה ומרצ, שאיבדו כמעט שליש מכוחן בעיר כל אחת. נכון לשעת אחר הצהריים, מרצ אמנם עקפה את העבודה במספר הקולות להן זכתה בתל אביב (10.97 אחוז לעומת 9.28 אחוז מכלל הקולות בעיר), אבל שתיהן לא הגיעו קרוב לתוצאות האמת בבחירות הקודמות (13.99 אחוז למרצ ו-14.76 אחוז לעבודה).

לפיד ויש עתיד שתו כנראה גם את קולותיהם של מצביעי בני גנץ וגדעון סער, שאיבדו באיחוד גם הם כשליש ממצביעיהם בעיר (מ-14.94 אחוז בנפרד ל-11.01 אחוז עכשיו). המפלגות הערביות, שבבחירות הקודמות השיגו ברשימה המשותפת רק 1.95 אחוז מכלל הקולות, הגיעו בריצה נפרדת ל-3.11 אחוז מהקולות (1.57 לחד"ש-תע"ל ו-1.54 לבל"ד), אבל זה הישג שמן הסתם אינו מנחם איש. הישג מרשים עוד יותר רשמה מפלגת הציונות הדתית שכמעט ושילשה את כוחה בעיר, מ-1.72 אחוז זניחים ב-2021 ל-4.77 אחוז בבחירות הנוכחיות. ש"ס הגדילה את כוחה במעט (מ-3.63 אחוז ל-4.26 אחוז), הליכוד שמר על כוחו ועל מעמדו כמפלגה השנייה בגודלה בעיר (16.92 אחוז לעומת 16.97 אחוז), וכל השאר הוא היסטוריה והיסטריה.

עם פרסומן של תוצאות האמת הסופיות, נערוך ניתוח מעמיק יותר של נתוני ההצבעה בשכונות העיר, אולם על פי התוצאות המצטברות ניכר שהייתה עלייה מסוימת באחוזי ההצבעה בדרום-מזרח העיר בקרב האוכלוסיה היהודית והערבית כאחת. עוד מידע על הסיבה שבגללה נתון ההצבעה בתל אביב גבוה בהרבה מהנתון הרשמי המדווחתוכלו למצוא כאן.

• בחירות 2022
• ❤ תל אביב
• הבועה
• מפלגת העבודה
• מרצ
• יש עתיד
• הליכוד
• מרב מיכאלי
• זהבה גלאון

"ארץ נהדרת" היא סייסמוגרף של ישראל וישראליות.20 שנה היא כבר על המסך שלנו, ולמרות שרבים אוהבים להשמיץ אותה על היותה שמאלנית מדי, או אנטי-ביבי מדי, או סתם מגויסת, האמת היא שמשנה לשנה היא מצליחה לזהות תהליכים ותופעות בישראל לפני שלא מעט סוציולוגים גבוהי מצח (שלא לדבר על סוקרים) עולים עליהן.

כך קרה גם אמש, במשדר שבו "ארץ נהדרת" הצטרפה לשידורי ליל הבחירות – וספציפית, במערכון הפתיחה המרשים. בקצרה, גבר ואישה נפגשים בקלפי כששניהם על מזוודות. אחת נוסעת לברלין כי היא מפחדת משלטון הימין, האחר בורח למיאמי מהפחד שהשמאל הולך להפוך פה הכל לטרלול פרוגרסיבי. במהלך הויכוח הזועם ביניהם, כל השדים של שני המחנות הפוליטיים יוצאים החוצה – מעברות ומחנות חינוך מחדש, זכויות גאים וברית מילה. כל צד משוכנע שהצד השני הולך לפגוע בשורש קיומו, עד שמגיע הפאנץ', בו מזכיר ועדת הקלפי מודיע להם שנגמר תיקו. זה היה רגע מרשים של "ארץ", ששוב הצליחה לגעת בתחושה העמוקה והאמיתית ששוכנת בלבבות של המוני אזרחים במדינת ישראל: שאנחנו כבר לא סתם שני מחנות אלא שני עמים. שני צדדים שלא רק שכבר אין ביניהם קונצנזוס על שום דבר, אלא הם נמצאים על סף מלחמת כל בכל. המערכון הזה מתחבר היטב להיילייט המובהק של מה שהיה משדר הבחירות הקודם: מערכון "מלחמת האזרחים" של שאולי. למעשה, זהו המשך ישיר (גם אם פחות פרובוקטיבי) שלו.

את מה ש"ארץ נהדרת" הבינה, לא ממש הבינו באולפני החדשות, לא אלו שבערוץ 12 ולא באלו האחרים, לא לפני הפרק ולא אחריו. במהלך שידורי הבחירות הבלתי נגמרים, שורה של פרשנים שישבו סביב השולחן העלו באוב וברצינות גמורה את הקריאה לממשלת אחדות, את הכמיהה לכך שהפוליטיקאים השפויים מכאן ומכאן יתכנסו סביב השולחן, ויצילו את ישראל מהלופ הבלתי נגמר של מערכות בחירות ו/או ממשלה קיצונית ורדיקלית. אבל האמת היא שהדיון הזה הוא דיון בעלמא – גם כי נתניהו לא מעוניין בממשלה שכזו, אבל בעיקר כי בסופו של דבר פוליטיקאים ישקפו את רצון הבוחרים. והבוחרים לא רוצים אחדות. הם רוצים להתכתש. להראות לצד השני, מה שנקרא בימין האמריקאי own the libs. וזה משהו שגם נאומים יפים בליל הבחירות יתקשו מאוד לשקם.

חוץ מזה, "ארץ נהדרת" הצליחה להראות שוב את הוורסטיליות האמנותית שלה: עלמה זק הפליאה עם החיקוי המבריק לשרה נתניהו (כולל מחווה ברורה להקלטות שלה, שפורסמו בתכנית "המקור"), החיקוי של יאיר נתניהו (רועי בר נתן) עלה מן האוב, יניב ביטון המשיך להקסים בתפקיד אריה דרעי – וכמובן ה-שיחוק של העונה, שחר חסון בתפקיד איתמר בן גביר, שקיבל את המקום הראוי לו. רבים השוו את ההצגה של בן גביר ב"ארץ נהדרת" לדרך שבה הוצג ליברמן ב-2009, אבל יש הבדל גדול בין שתי הדמויות – ליברמן של אז היה מאוד מאיים; הדמות של בן גביר (וכנראה שגם שחר חסון עצמו תורם לכך) היא כמעט חביבה, למרות המסרים הקשים שלה. זה לא מתעלם מהמורכבות של הדמות שלו במציאות, זה משחזר אותה ומתייחס אליה: לעובדה שלא מעט אזרחים ישראלים נפלו בקסם שלו בשנה האחרונה, אף שספק אם גם ב"ארץ נהדרת" יכלו להעריך עד כמה.

והנה בעוד שבאולפנים עוד ניסו לצייר תמונת שווא של תיקו ו"הכל עוד פתוח" – ב"ארץ נהדרת" כבר היו בשלים להכריז על תוצאות האמת ולסגור את הבאסטה. הם גם ניחשו נכון: זיהו שלנתניהו יש את קואליציה ביד, וליאיר לפיד אין, והציגו את הפוליטיקה במערומיה: דרך הרעב של בן גביר, החרדים שחוזרים לחגיגה, סמוטריץ' שכבר לובש מדי ב' ומתכונן להיות שר ביטחון – וגם את יאיר לפיד, שנותר חסר תשובות, את בני גנץ שמתחנן "להציל את המדינה", ואת מרב מיכאלי שעסוקה ב"קמפיין הגוועאלד". זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות כבר עשרים שנה: לזהות את הדופק הלאומי ולהספיק להגחיך אותו כשהאחרים עדיין מחפשים את העורק.

• בחירות 2022
• ארץ נהדרת
• ערוץ 12
• טלוויזיה
• טלוויזיה ישראלית
• סאטירה