נגמרו הכוחות. כמה פעמים אפשר לחזור שוב ושוב על אותם טיעונים ברורים ואותן עובדות מוצקות מול העיוורון. כמה פעמים אפשר לצפות שוב ושוב באותה תוצאה שמתקבלת מאותן פעולות בלי להכיר בכך שמדובר באקט של טירוף. כמה פעמים אפשר לומר "אבל אמרנו לכם" כשזה כל מה שיהיה לומר גם בפעם הבאה. די. נמאס. יותר קל – וכנראה שגם יותר פרודוקטיבי – לדבר עם הקיר. אבל זו בכל זאת תופעה די מדהימה: אותם אנשים שלועגים לביביסטים על ההצבעה העיוורת שלהם, מתעוררים שוב ושוב בבוקר בהיר כדי לגלות שהקול הליברלי-דמוקרטי שלהם נחטף אל המחנה שמנגד – בגלל ההצבעה העיוורת שלהם.

>> ארץ חלשה: בני גנץ, עכשיו תורך (לחטוף כמו שצריך מ"ארץ נהדרת")
>> איך להתמודד עם גל עליות המחירים? תפילו את הממשלה ונמשיך משם

עריקתו של עידן רול ממפלגת יש עתיד עוררה הבוקר גלים משתנים של זעם, לעג ונהי, אבל מצביעי יש עתיד יכולים להאשים רק את עצמם. נזכרתי היום בידיד גיי שהצביע יש עתיד באחת ממערכות הבחירות האחרונות, והסביר שאמנם מרצ מייצגת אותו יותר מבחינה פוליטית אך הוא מעוניין לחזק את מפלגת האופוזיציה הגדולה, ויש עתיד נותנת ייצוג נאה לקהילת הלהט"ב בדמותו של עידן רול. כששאלתי אותו מה הוא יודע על עידן רול, התשובה הייתה כמובן שהוא בזוגיות ארוכת שנים עם הראל סקעת ושהוא לארד לוהט. זה מה שידעו רוב מצביעי יש עתיד על עידן רול. זאת לא אשמתם.

עידן רול הוא רק סימפטום של תרבות פוליטית חולה. מדינה שלמה שמתנהלת עם אוריינות פוליטית ברמת כיתה ד'. מצביעים שבוחרים בקלפי בלי להבין את מי ואת מה הם מכניסים לכנסת. המון מפלגות של איש אחד, שמכניס לפרלמנט על גבו חבורה של טרמפיסטים אנונימיים, ממש "הפוליטיקאי במסכה" (מי זה במקום 13? מי זה? מי זה?), שאיכשהו בהזדמנות הראשונה בוגדים בו וחותרים תחתיו. תקשורת שמדווחת על כל זה כאילו זאת הנורמה, זאת הפוליטיקה, ולא עיוות פרברטי לחלוטין שלה. חמישה מנדטים נדדו בשבועות האחרונים מהאופוזיציה אל הקואליציה, זו שנהנית כרגע מתמיכה של 45 עד 50 מנדטים גג בכל הסקרים. אם זה נראה למישהו נורמלי יש לנו מפלגת מרכז חדשה בראשות נפתלי בנט למכור לו.

זה בעצם מאוד פשוט: המחנה הליברלי לא יכול להרשות לעצמו להכניס עוד סוסים טרויאנים לכנסת. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו מנהיגים פוליטיים שנכשלים כך בבחירת אנשיהם. הניסוי הזה, שבו ראשי מפלגות כמו בני גנץ ויאיר לפיד סוגרים את הרשימה עם כמה יועצים ואומרים לציבור הבוחרים שלהם, "תסמכו עלי, יש לנו אחלה נבחרת", והציבור פשוט מהנהן ומצביע – נכשל כישלון מר. התוצאות של הכישלון הזה הן עכשיו החיים של כולנו.

רק תרבות פוליטית חולה מאוד יכולה לנווט את הציבור – באמצעות התקשורת – להאמין שהוא מצביע למי שעומד בראש הרשימה ושמדובר בעצם בבחירה פרסונלית לראשות הממשלה, בזמן שבמציאות הציבור מצביע לרשימה שמתמודדת לכנסת והקול שלו מכניס את כל נציגיה, בלי כל קשר לממשלה ולראשותה. כך, למשל, הופתעו לגלות ב-2013 חילונים ימנים רבים שהצביעו לנפתלי בנט ואיילת שקד כי הם נראו להם סבבה כאלה, שמאחורי גבם מסתתרים שלל סמוטריצ'ים וסטרוקיות ושאר משיחיים וגזענים, כפי שהופתעו מצביעי המחנה הממלכתי בבחירות האחרונות לגלות לפני חודש שגדעון סער וזאב אלקין, שנכנסו בקולותיהם לכנסת וגם לממשלה, בעצם אינם חלק מהמחנה הליברלי. שוק, תדהמה והלם הלם הלם.

וכן, גם עידן-רולים כאלה, שהתחילו את הקריירה בליכודניקים החדשים וקפצו משם למטה הגאה של יש עתיד ומשם לספסלים האחוריים של הכנסת והופ סגן שר החוץ (מינוי מרהיב של יאיר לפיד) ומקום ריאלי ברשימה לכנסת, בלי שאיש שאל את עצמו מדוע קולו מכניס לכנסת את עידן רול, או כל עידן רול אחר. זה קל: כל עוד המפלגות של המחנה הליברלי נראות כמו הגרסה פוליטית של "הכוכב הבא", עם ליהוקים שבאים לסמן "וי" על ייצוג מגזרי וחברי רשימה שנבחרים באופן לא דמוקרטי, המצביעים שלהן יכולים לבוא בטענות רק לעצמם כשזה נגמר בבכי. הם יכולים כמובן גם לבוא בטענות לראשי הרשימה שהכניסו את הצלופחים הפוליטיים הנאלחים האלה לכנסת ולדרוש מהם לקחת אחריות על הכישלון, אבל קל יותר לכעוס על הכאפה שעידן רול הוריד להם מאשר להפנים שזאת כאפה שהם הורידו לעצמם.

בתרבות פוליטית בריאה, ראשי האופוזיציה היו מתפטרים השבוע ומפנים מקום למועמדים אחרים אחרי הכישלון המהדהד של השנתיים האחרונות, ועוד מול הממשלה הכי פחות פופולרית בכל הזמנים, ועוד עם רוח גבית של המחאה הגדולה בכל הזמנים. בתרבות פוליטית בריאה, התקשורת הייתה צולבת גנבי מנדטים כמו עידן רול וגדעון סער ומוקיעה אותם כך שלא יוכלו לצאת מהבית מרוב בושה. בתרבות פוליטית בריאה, האופוזיציה הייתה כופה בחירות חדשות כבר בנובמבר 2023 במקום לקפוץ מתחת לאלונקה של נתניהו. אבל למה לדרוש תרבות פוליטית בריאה מעצמנו כשאפשר לצחוק על ביביסטים. תמיד כיף.

• טור דעה
• פוליטיקה
• תקשורת
• יאיר לפיד
• בני גנץ

מי שמגיע לראות "ארץ נהדרת", לטוב ולרע, מגיע עם רמת ציפיות. לטוב, כי "ארץ" באמת הרגילה אותנו לטוב. לרע, כי היא הרגילה אותנו לסטנדרט מאוד גבוה. קצת כמו קבוצת כדורגל שרגילה לנצח כל שבוע בהפרש גבוה, ואז נתקלת במשחקים שבהם היא מנצחת בקושי. האכזבה היא כמעט מתבקשת. על אותו משקל, הפרק ששודר אתמול (רביעי) הרגיש קצת כמו 0:1 דחוק.

>> פיל גוד בעברית: 10 סדרות ישראליות שתמיד מוציאות מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של הטלוויזיה הישראלית

זה דווקא התחיל מצוין – כמעט כרגיל לאחרונה, כשמערכון הפתיחה שוב היה הדבר הכי נוקב והכי כואב בתוכנית, הפעם, על רקע ההחלטה לא לאפשר לעינב צגנאוקר להיכנס לכנסת – כשבמערכון, היא עומדת בכניסה ונתקלת בשומר הסף הקשוח (במקרה הזה, החיקוי האנדרייטד ומלא התיעוב של רועי בר נתן ליו"ר הכנסת אמיר אוחנה), שמשתמש ברוממות מעמדו של המשכן כדי לא להכניס אותה, אבל כן להחליק פנימה את משה "שמאלנים בוגדים" מירון, את בנצי "להב"ה" גופשטיין וכמובן שאת אייל גולן – בהתייחסות טובה ומקורית לעדות של טאיסיה. למרבה הבאסה, זה היה החלק הכי טוב בתכנית.

דיברנו כאן לא פעם על מצוקת החומרים שיש ל"ארץ" בתקופה שבה המציאות די סטטית. המלחמה נמשכת, הפסקת האש בלבנון מג'עג'עת וברקע שוב הדיווחים על עסקת חטופים שאוטוטו מתרחשת – עד שהיא בעצם לא. בתוך הלופ הזה, מאוד קשה לייצר תכנית מקורית או חדשנית והשבוע זה התבטא בתחושה שכמה פאנצ'ים סופרו פעם אחת יותר מדי: שוב ישראל כץ חסר המושג, שוב חוק ההשתמטות ואריה דרעי (מצד שני, זה יניב ביטון ומביטון אף פעם לא באמת נמאס), וכמובן ששוב נשלף בן גביר.

מה היה שונה השבוע? אם בפעם הקודמת, הטריגר המרכזי של הפרק בחלק האקטואלי היה תחקיר "עובדה" על שרה נתניהו, הפעם התחקיר שמילא את התפקיד היה זה של יוסי מזרחי ודפנה ליאל על השרה מאי גולן. ועם כל הכבוד לתחקיר המצוין והחשוב, שהביא כמה רגעים מעוררי קבס באמת, קצת קשה להשוות אותו לתחקיר שרה נתניהו, הן ברמת מה שנחשף והן ברמת החשיבות הציבורית של הדמות שבמוקד. מאי גולן היא מטרה מאוד טובה, אבל גם מטרה די קלה וקטנה, כמעט כמו להיכנס בדגי רקק.

מה שכן עבד בחלק הפוליטי הוא החיקוי המוצלח לבני גנץ ששבר את השורות, בטח בקרב הבייס של "ארץ נהדרת". הירידה עליו ועל הנטייה הברורה לא להגיד דברים ברורים הייתה במקומה ונעשתה בכישרון רב (כולל רפרנס די משעשע ל"משחק הדיונון"). כשגנץ מופיע באותו פאנל עם בן גביר, ישראל כץ, הרצי, מאי גולן וספרית הכלבים – המדיום הוא המסר: הוא לא יותר טוב מהפריק שואו הזה, הוא חלק אינטגרלי ממנו. ואם כבר פריק שואו, גם החיקוי החדש והמעניין של יובל סמו לאלמוג כהן הבריק בדיוק מאותו המקום.

דרך מערכון "לשחרר את שולי" שבעיקר הרגיש כמו ניסיון משונה לקדם את הסרט (באמתלה כביכול-אקטואלית), הגענו אל החלק היותר חזק של הפרק השבוע – הפאנל התרבותי. ובעיקר החיקוי המשותף של עומר אדם ואביב גפן, על רקע השותפות המוזרה במופע "נקסט" שמתרוצץ בימים אלה על הבמות. "ארץ" לדעתי פגעו בנקודה שאולי גם רומזת קצת לשיח הפוליטי: הרי גם אביב גפן הוא סמל החיתוך למרכז של מחנה השמאל, והניסיון להתחבב על אנשים שלעולם לא באמת יעריכו אותו. המקרה שבו הוא מנסה להסתחבק עם עומר אדם (תוך כדי שגיאות ברורות), הוא הדהוד וקריצה לדמותו של בני גנץ שהופיעה מוקדם יותר.

אבל כל זה היה הכנה לקראת הבומבה האמיתית של הפרק: שובו (המבורך!) של חיקוי ציפי שביט, על רקע מופעי חנוכה והקאמבק שלה לבמות. החיקוי המקורי של ציפי שביט היה אחד הרגעים הקלאסיים של "ארץ נהדרת" – המימיקה המדויקת שעלמה זק מצאה אצל שביט באותו רגע (ששודר בעונה השנייה) היתה רגע שיא בתולדות התוכנית, גם של הכתיבה, גם של זק ויכולות החיקוי שלה ואפילו ברמה האמנותית של ההפקה והיכולת לייצר דמות שפשוט נראית ממש כמו שביט המקורית. החיקוי החדש אולי לא העפיל לאותם גבהים, אבל בהחלט היה רגע משעשע ומקליל בתוך פרק שלא הגיע לשיאים רבים.

אומרים ש"ארץ" היא קצת כמו המדינה, אז במקרה הזה "ארץ" הם קצת שיקוף של מה שעובר על כולנו: כשהמצב מבאס, נאחזים בנוסטלגיה. החיקוי של אביב גפן והחיקוי של ציפי שביט הם רגעים שהגיעו לשיא בעונות הראשונות של התוכנית וחזרו לפתע – בגרסה קצת דהויה, בכל זאת עברו עשרים שנה – אבל כן היה בהם זהב אמיתי. יחד עם הלהיט הנוכחי – אריה דרעי בחיקוי של יניב ביטון – אלה העוגנים ש"ארץ" מנסה להשתמש בהם כדי להצליח ולשמור על כוחה. האם זה באמת הסתיר את החולשות אתמול? לא ממש.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה
• בני גנץ

בשעה 20:30 בערב במוצאי שבת זה כבר היה ברור: הקמפיין של בנימין נתניהו להרדמת המחאה נכשל. השקר של "עצירת החקיקה" (בזמן פגרת הכנסת) והונאת "ההידברות בבית הנשיא" (ללא שקיפות, במחשכים, עם נציגי פורום קהלת וללא נציגי תנועות המחאה) לא בלבל איש ממאות אלפי האזרחים שיוצאים כבר 18 שבועות מביתם בכל סופ"ש כדי להתנגד להפיכה המשטרית.

אנחנו יודעים שדבר לא השתנה. אנחנו יודעים שקואליציית העבריינים של נתניהו לא ויתרה על ניסיון ההפיכה האנטי-דמוקרטי. אנחנו מבינים היטב שמדינת ישראל נמצאת במרחק של שש שעות מדיקטטורה. גם תומכי ההפיכה יודעים זאת ולא חדלו לרגע מהסתה אלימה והפצת שקרים חולניים במטרה לעצור את המחאה. היחידים שלא מבינים, לא יודעים ולא באירוע הם שוכני האולפנים במהדורת החדשות והאקטואליה.

בשבועות האחרונים דעך הסיקור התקשורתי של ניסיון ההפיכה באופן טבעי לכאורה, והיא עברה לרחף ברקע האירועים הקשים של ימי הזיכרון, ההידרדרות הביטחונית והקריסה הכלכלית. כל ילד בכיתה ד' היה יכול למתוח את הקווים בין מאורעות אפריל ובין יכולות הניהול האפסיות של הממשלה העסוקה כולה בניסיון החיסול של הרשות השופטת, אבל למרבה הצער בתקשורת אין ילדים בכיתה ד'.

מה שכן יש בתקשורת זה אנשי מקצוע טובים והגונים שטענו שארגוני ההתנגדות "התאהבו במחאה" (קרן מרציאנו), וגם ש"הציבור במרכז-שמאל מנסה לחסל את מנהיגיו" (נדב אייל, בגלל הביקורת של מובילי המחאה על גנץ ולפיד שמשמרים את בלוף ה"הידברות"), וכמובן ש"נתניהו חלש ולא באירוע" (פרשנים פוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית סובלים מאמנזיה חריפה). נכון לעכשיו הנרטיב התקשורתי המרכזי, בכל הקשור למחאה הגדולה והנחושה ביותר בתולדות המדינה, הוא שמוביליה לוקים בשיכרון כוח בסירובם המוחלט לפשרה על הדמוקרטיה. המנטרה הנפוצה במיינסטרים-מדיה היא שאם צד אחד ינצח כולם יפסידו. בדיחה.

בשבועות הראשונים של ניסיון ההפיכה, אי שם לקראת סוף ינואר, נראה היה שבערוצים 12 ו-13 התעוררו והבינו שחרב הרודנות מתהפכת גם מעל לראשם, אבל תרגילי ההרדמה של נתניהו עבדו עליהם יפה ובאפריל הם חזרו לנמנם ולנרמל את סוכני הכאוס הממשלתיים, ממשיכים לטפח מוטאציות פוליטיות כמו טלי גוטליב ואלמוג כהן, כאילו לא נרמלו כבר במו שידוריהם ראש ממשלה נאשם בפלילים, עבריין סדרתי כשר פנים ותומך טרור משיחי כאחראי על ביטחון הפנים. רק חסר שיונית לוי תגנה את הקיצוניים משני הצדדים.

אסור לשכוח לרגע: לתקשורת המיינסטרים הישראלית יש תפקיד משמעותי במשבר החוקתי אליו נקלעה המדינה. היא נכנעה לחזון הקקיסטוקרטי של נתניהו שוב ושוב, עברה לסדר היום על מחדלים מטורפים (היי לך אסון מירון) ומינויים הזויים (שלום למפרגן המדינה מתניהו אנגלמן), הציפה את הציבור בפייק ניוז שהוזן דרך נבחרת השופרות של נתניהו אל המסך – ועם כל מה שקרה וקורה כאן בחודשים האחרונים היא עדיין ממשיכה לעשות זאת, גם אם במינונים פחותים ויותר ספייס לביקורת נגד חוסר תפקודה המוחלט של ממשלת החורבן והרקבון. בכל יום משודרות לפחות חמש ידיעות שהיו מצדיקות לבדן מחאת המונים, אבל בחדרי הקונטרול אין מי שיקח אחריות ויסביר לצופים מה לעזאזל קורה פה.

הסיבה לתרדמת הנרקולפטית שאופפת את אולפני הטלוויזיה היא שכמו רבים בציבור הישראלי, היא פשוט רוצה שהסיפור הזה של ההפיכה יסתיים ונחזור לשגרה של קיטוב, פילוג, שיסוי ושחיתות והניוז סייקל הרצחני הרגיל שאחריו אפשר לשדר "חתונמי" ו"האח הגדול". אחרי יום השיבוש הלא מפוקס בחמישי שעבר, מיהרו ברבות מתוכניות האקטואליה לשלוף את כיתובי המסך המבשרים שהמחאה בדעיכה, עם סימן שאלה או בלעדיו, מבטאים את כמיהתם להחזיר את הגלגל לאחור לדצמבר 2022 ולשכוח שכל זה קרה, כאילו היה זה משבר הקורונה.

זאת פנטזיה נחמדה ונעימה ואין לשפוט אנשים בוגרים על הקינק שלהם, אבל זה לא יקרה. מה שהיה לא יהיה. לא רק שישראל לא תהיה דיקטטורה, מיליוני דמוקרטים-ליברלים דורשים עכשיו חוזה חדש בין המדינה כדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב. הדרישה לחוקה, הפרדת דת ומדינה ושוויון מלא לכל אזרחי הארץ לא נשמעת בפאנלים מול המצלמות, אבל היא מהדהדת ברחובות. המלחמה על דמותה העתידית של המדינה רחוקה מאוד מסיום, זה הסיפור הגדול של הזמן הזה, ובאולפני האקטואליה פשוט רוצים לעבור לאייטם הבא לפני הפרסומות. כבו את הטלוויזיה, היא הלכה לישון.

• מחאת הדמוקרטיה
• תקשורת
• עיתונות
• ערוץ 12
• ערוץ 13
• בנימין נתניהו
• יאיר לפיד
• בני גנץ
• טור דעה

• Facebook
• Twitter
• Email

פעם, כשבחירות היו פלוס-מינוס כל ארבע שנים, היה לקומיקאים זמן להתארגן לקראתן ולפתח פאנצ'ים, פארודיות ושלל פיסות הומור ויראליות לרשת ולפיד החברתי. עכשיו, כשיש בחירות מתי שמתחשק לנתניהו, קצת קשה יותר לקומיקאים להיערך ברמת המחויבות לדאחקה. אבל ברחבי הארץ כולה הם אינם אומרים נואש.

סנונית ראשונה לקמפיין הבחירות הנוכחי מגיעה מטעמם של דורון צור ועידו רוזנטל, יוצרי "שב"ס" בכאן 11, שהצטרפו אל המוזיקאי גיא מזיג ואל הסטנדאפיסטים טל טירנגל ונועה מנור בפארודיית טראפ-פופ כיפית שכותרתה "אל תדפוק לי גנץ".

בוידיאו קליפ שהופק בהתנדבות ומלווה את השיר, מגלמת מנור כוכבנית פופ בסגנון עדות ההווה ובו היא מבקשת מבחור אמורפי שלא יעשה לה גנץ, כלומר לא ישקר, לא יחרטט ולא יתקע לה סכין בגב. נשמע כמו בקשה סבירה בסך הכל. הקליפ מנכיח את הכעס על גנץ במחנה המרכז-שמאל ("היה לך רוב בכנסת ולא גרמת לו לפרוש?") לטובת מי ששכחו ובכל זאת מתכוונים להצביע לו.

"בתוך השנה הנוראית הזאת, שבה ראינו איך מוסד אחרי מוסד בוגד באזרחים ודואג רק לעצמו", אמרו היוצרים, "בחרנו להפוך את המונח 'גנץ' לפועל. לנתק את זה מהאיש ולהמציא מילה חדשה לפעולת הבגידה הפוליטית האולטימיבית, כדי שהרבה אחרי שהוא ייעלם (מחרתיים או גג בחודש הבא) הבגידה שלו תיזכר לדיראון עולם".

• בחירות 2021
• בני גנץ
• כחול לבן
• קומדיה
• טל טירנגל
• סטנדאפ
• קומדיה ישראלית

מצד שני, מי מאיתנו לא אידיוט שימושי כשמדובר בנתניהו וממשלתו? מדינה שלמה נכנסה לסגר רביעי (או שלישי ב'? לא ברור) רק כדי שכף רגלו לא תדרוך בבית המשפט

בשבת האחרונה התקיימה המחאה השבועית נגד נתניהו, זה השבוע ה- 29 ברציפות. הסגר המי יודע כמה, שאותו אפילו נבחרי ציבור תיארו כפוליטי, ודחיית הדיון במשפט נתניהו הוציאו כמות גדולה של מפגינים בכל רחבי הארץ לכיכרות ולצמתים עם שלטים ודגלים ורודים ושחורים. אנחנו, כהרגלנו בקודש, יצאנו בצעדה ורודה וענקית מגשר המיתרים ועד כיכר פריז.

הצעדה, בהשתתפות אלפי אנשים ושלוש צוללות ענק מתנפחות צעדה ברחובות ירושלים ללא נוכחות משטרתית נראית לעין והגיעה לכיכר ההומה במפגינים, אך מאוד דלילה בשוטרים. בולטת במיוחד בעזבונה הייתה מרפסת המשטרה המפורסמת שהייתה כמעט ריקה, בניגוד לשבועות אחרים. נורא מוזר, יחסית להיותנו חבורת חוליגנים פורצי גדרות ומסכני ראש ממשלה מכהן.

כך לפחות הצטיירנו במהדורות החדשות בשישי בערב. ב"פרסום ראשון", שבוע אחרי המאורעות עצמם ויומיים אחרי אירועי גבעת הקפיטול, דווח שנתניהו ורעייתו נדרשו להיכנס לחדר מאובטח על ידי השב"כ לאחר שמפגינים פרצו מחסום של מעון ראש הממשלה. השב"כ לא מכיר פינוי שכזה והמפגינים לא מכירים פריצה שכזאת, אבל האמת לא הפריעה לפרסום הזה להשתולל בכל האולפנים בלי שמץ של בדיקת עובדות.

מסע ההסתה נגד מחאת בלפור הוא לא דבר חדש – הוא התחיל למעשה עוד לפני גל המחאה הנוכחי – אבל אין ספק שהוא עולה בכל פעם מדרגה: מאנרכיסטים לחייזרים למפיצי מחלות לממומנים על ידי איראן וחזרה לאנרכיסטים. הניצול הציני של האירועים העגומים בגבעת הקפיטול בשבוע שעבר הוא לא משהו שמפתיע אותנו כשמדובר בבית ראש הממשלה, אבל תקשורת המיינסטרים? וואלה אפילו מכם לא ציפינו.

מילא חוסר המקצועיות בהיעדר ניסיון לוודא את הידיעה לפני פרסומה, אבל התזמון המגוחך של ה"פרסום הראשון" של אירוע משבוע שעבר, יום אחרי אירועי הקפיטול, לא גורם להם להרגיש מטומטמים? לבי יוצא אל מגישי החדשות שהיו צריכים להקריא את הידיעה מהטלמפורומטר ולקחת חלק בניסיון הברור והעלוב ליצור קישור בין ההמון המוסת בקפיטול למפיגנות ומפגיני בלפור. הנסיון להוציא אותנו אנרכיסטים בפעם המי יודע כמה לא מרגש אותנו וגם לא צלח, אבל הנסיון לעשות מהם אידיוטים שימושיים היה הצלחה מטורפת. ברכות.

אתם שם, שמנסים להבין איך לייצג אותנו ולרתום לעצמכם את הכוח של המחאה ברחובות, אתם באמת מקשיבים למה שיש לנו לומר? גוש אחד, חמודות, רק ככה ננצח

מצד שני, מי מאיתנו לא אידיוט שימושי כשמדובר בנתניהו וממשלתו? מדינה שלמה נכנסה לסגר רביעי (או שלישי ב'? לא ברור) רק כדי שכף רגלו לא תדרוך בבית המשפט. אלפים נכנסו למעגל האבטלה, עסקים קורסים, בעוד שאחוזי התפוסה בבתי החולים נמוכים יחסית לתקופה הזו בשנה. "אין ברירה, חייבים לסגור".

בזמן שמיליוני ילדים, נוער ומבוגרים נדרשו בשנה האחרונה ללמוד לנהל את חייהם מרחוק, לא ניתן היה למצוא פתרון טכנולוגי כלשהו כדי לקיים משפט בעל חשיבות ציבורית עליונה? שופטים אולי יש בירושלים אבל מסתבר שאולמות – אין. כלומר, לא עבור המשפט של נתניהו. משפטים אחרים דווקא מתקיימים כסדרם. מר שטיקים וטריקים שולף קלף משוגע והופ המשפט נדחה שוב. את הפרחים אפשר לשלוח לביתו של גנץ בראש העין שהבטיח שבתי המשפט ישארו פתוחים. ובכן, פתוחים בשביל כולם, סגורים בשביל נתניהו. מעניין אם הבן אדם עוד מאמין לעצמו כשהוא מדבר.

קשה לומר מה בדיוק תפקידה של מחאה בתוך מערכת בחירות. כמובן שבאופן טבעי יש מי שמנסים להמיר את כוחה של המחאה ברחוב לכוח אלקטורלי ופרלמנטרי: המפלגה הדמוקרטית היא כזו תחת הסלוגן "המחאה נכנסת בכנסת", עו"ד גונן בן יצחק הכריז על חבירה לבוגי יעלון – שניהם מפגינים קבועים במחאת בלפור. אנחנו מאחלות להן בהצלחה ונותנות להן ברכתנו אבל לא ממהרות בעצמנו לקפוץ לתוך הבריכה הרדודה של הפוליטיקה הפרלמנטרית. אנחנו לא מעניינות, אלא הכוח המאוחד שלנו, וכרגע הוא נמצא רק ברחוב.

אנחנו לא נאיביות ולא תולות יהבנו במערכת הבחירות הקרובה, שיתכן ולא תהיה האחרונה לשנה זו. ברחוב אנחנו מוכיחות ומוכיחים שבוע אחרי שבוע שכוחנו באחדותנו – מספר רב של ארגונים מבוזרים פועלים ביחד כדי לשטוף את המדינה בגלי מחאה. אנחנו צועקות "גוש אחד, יחד ננצח", "דרושה מנהיגה" ו "דור שלם דורש עתיד ורוד". בשביל להמיר את המשקל הסגולי של המחאה למרוץ הפרלמנטרי נדרשת אלטרנטיבה אמיתית, קלף משוגע אם תרצו, כזה שלנתניהו אין. אתם שם, שמנסים להבין איך לייצג אותנו ולרתום לעצמכם את הכוח של המחאה ברחובות, אתם באמת מקשיבים למה שיש לנו לומר? גוש אחד, חמודות, רק ככה ננצח.

• מחאת בלפור
• הישרדות: קורונה
• הבועה
• בנימין נתניהו
• הסתה
• בני גנץ
• בחירות 2021