Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

גיל אקרמן

כתבות
אירועים
עסקאות
OCD. צילום: בן יוסטר

10 המסעדות שהמבקרים שלנו הכי אהבו בתשע"ו

10 המסעדות שהמבקרים שלנו הכי אהבו בתשע"ו

המסעדות שריגשו, הסעירו והרטיטו את החך של מבקרי האוכל של Time Out בתשע"ו

OCD. צילום: בן יוסטר
OCD. צילום: בן יוסטר
25 בספטמבר 2016

בתשע"ו מבקרי האוכל של Time Outדניאל שק,אלון הדרוגיל אקרמן, ביקרו בעשרות מסעדות – חדשות וותיקות – אבל רק עשר מהן זכו לציון שמונה ומעלה לפי מדדים של אוכל, שירות, אווירה ותמורה לכסף. מדובר במסעדות ותיקות ששמרו על האיכות והשירות, לצד מסעדות חדשות שהפתיעו את בלוטות הטעם.

חוות צוק

המבקר: דניאל שק. ציון: 8.75

לפני שש שנים הגיעה השלוחה של חוות צוק לעיר ובחרה בלוקיישן מעניין: רמת אביב הישנה. המעדנייה הקטנה העמיסה על המדפים את כל הטוב מעמק האלה: גבינות עיזים, בשר טלה וגדי, שמן זית איכותי, יינות, ריבות ועוד. אנשי המעדנייה חברו לשף אסף שנער ופתחו מסעדה צמודה שמעלה על הצלחת את מוצרי המעדנייה.

דבר המבקר: "מצחיק שמסעדת farm to table כזאת תקועה במרכז מסחרי צפוני חסר חיים, אבל כשנכנסים למרחב המסעדה/מעדנייה של תומר צוק ושותפיו נדמה שמריחים את האדמה, שומעים את הכבשים פועות ובעיקר חשים את הגאווה והחדווה שבמעשה ידיהם"

חוות צוק. צילום: אנטולי מיכאלו
חוות צוק. צילום: אנטולי מיכאלו

חוות צוק, משה פרלוק 5 תל אביב, 5155905־077

גוז ולוז

המבקר: גיל אקרמן. ציון: 8.75

המסעדה הקטנה ברחוב יהודה הלוי הבינה שהלוקיישן הופך לריסקי עם תחילת עבודות הרכבת הקלה ועברה לה חיש קל לדרום העיר. על הדרך החליטה על שבירת הסטטוס קוו הג'וזואי, ומינתה בפעם הראשונה ב־12 שנות קיומה בן זכר לתפקיד השף הראשי של המסעדה (עידו קמרסקי).

דבר המבקר:

"שמחנו כל כך שמוסד תל אביבי כה חשוב כמו הג'וז ממשיך להתפתח ולצעוד למחוזות קולינריים חדשים. עם כל ההייפ התל אביבי של גל המסעדות החדשות, ממשיכה הג'וז להיות אחת המסעדות המעניינות והמיוחדות ביותר בנוף המקומי. היה שווה לחזור"

המלבי של ג'וז ולוז. צילום: נועה בן שלום
המלבי של ג'וז ולוז. צילום: נועה בן שלום

ג'וז ולוז, גבולות 5 תל אביב, 5606385־03

כתית

המבקר: גיל אקרמן. ציון: 8.75

המסעדה הותיקה ביותר של מאיר אדוני (שהספיק לפתוח עוד שלוש מאז שנולדה, ועובד על אחת נוספת בניו יורק) היא עדיין המקום הכי קרוב למסעדה מעוטרת מישלן בארץ. ההקפדה על עשרות חומרי גלם, רטבים וטקסטורות הפכה להיות כרטיס הביקור הבלתי מעורער של המקום. וכן, גם המחיר.

דבר המבקר:

"היו במנות 17 אלף מרכיבים, קרמים, גלידות ומקפאים מלוחים (היה רגע שהרגשנו בגלידרייה), אך מעל הכל היה שם שף אחד מלא תשוקה, שבכל צלחת נלחם על האמת שלו, גם אם לפעמים קשה להתחבר אליה או להבין אותה. אני מפתיע את עצמי, אך זו הייתה חוויה שאני ממליץ עליה לכל חובב אוכל שיכול להרשות אותה לעצמו. כמו מופע רוק ישן וטוב, רק ללכת ולהקשיב".

אביב ירוק בכתית (צילום: בן יוסטר)
אביב ירוק בכתית (צילום: בן יוסטר)

כתית, נחלת בנימין 57, 5107001־03

פרונטו

המבקר: אלון הדר. ציון: 8.63

המסעדה האיטלקית הוותיקה ברחוב הרצל נכנסת לעוד שנה מוצלחת, אולי אפילו מוצלחת יותר מקודמותייה, ונכנסת "לפנתיאון של הגדולים" בזכות השף דיוויד פרנקל. גם בשנה בה פרשיית אינסטגרם א-לה נוחי דנקנר עלתה וירדה מהכותרות, עדיין תתקשו להשיג מקום במסעדה.

דבר המבקר:

"פרנקל לקח את התפריט הקיים ותרגם אותו בכישרון רב לשפתו: עידון, אוורור, ויזואליה מהפנטת ואלכימיה מלקולרית שפויה. בשעה שכל הלקוחות שברו את הראש אם פרונטו נשארה נאמנה להגדרה "מסעדה איטלקית" הוא אתגר את הנרטיב החמקמק. הוסיף מנות, נתן דרור לקו האישי שלו והקפיץ את הסטנדרט בכל מה שקשור לחומרי גלם".

שף מקפיץ, דייויד פרנקל, פרונטו. צילום: איליה מלניקוב
שף מקפיץ, דייויד פרנקל, פרונטו. צילום: איליה מלניקוב

פרונטו, הרצל 4 תל אביב, 5369627־03

OCD

המבקר: דניאל שק. ציון: 8.5

מהאינסטגרם ליפו: רז רהב (@razi_barvazi) פתח ביפו מסעדה עם קונספט פחות מוכר ומקובל בארץ: ארוחת טעימות בת תשע מנות, ללא תפריט, המוגשת ל־18 סועדים בכל רגע נתון בלבד, וכל זה מוגש על בר שעוטף מטבח פתוח. מחיר הארוחה קבוע, 280 ש"ח לסועד, כולל קוקטייל פתיחה. משך הארוחה הוא כשעתיים ורבע ולא ניתן להיכנס ללא הזמנת מקום מראש. בעת הזמנת מקום תתבקשו למסור העדפות ואלרגיות קולינריות (טבעוני, צמחוני, ללא גלוטן, ללא לקטוז) ומאותו רגע להתכונן לערב חד פעמי.

דבר המבקר:

"חווינו ארוחה לא שגרתית וברמה גבוהה, והערב עבר בנועם ובהנאה. יהיו שיאשימו את רהב ביומרנות. אני ראיתי דבר שדומה יותר להתלהבות של מאהב צעיר שכבר בדייט ראשון רוצה להרשים את אהובתו בכל מה שהוא יודע. עם הזמן יבוא האיפוק ואז יזרח כוכבו באמת".

מטבח מתקדם בתשע מנות, OCD. צילום: חיים יוסף
מטבח מתקדם בתשע מנות, OCD. צילום: חיים יוסף

OCD, תרצה 17 תל אביב, 5566774־03

דלידה

המבקר: דניאל שק. ציון: 8.5

החמארה הלבנטינית בשוק לוינסקי היא ללא ספק אחד מהמקומות שעזרו להכתיר את שוק לווינסקי כמתחם בילוי לוהט. המובלעה הצבעונית ברחוב זבולון המנומנם לעת ערב הופכת למקום הכי נכון לפתוח בו שולחן.

דבר המבקר:

"דלידה היא לא עוד 'מסעדה מגניבה בשוק לוינסקי המתעורר', אלא באמת מקום יוצא דופן שבערבוב הזהויות שלו – מעטפת ערבית מהולה בתרבות אירופית ומטבח קוסמופוליטי – מזמן לסועדים חוויית בילוי טעימה ומהנה ביותר".

פותחים שולחן, דלידה. צילום: אורי טאוב ורונית כהן
פותחים שולחן, דלידה. צילום: אורי טאוב ורונית כהן

דלידה, זבולון 7 תל אביב, 5369627־03

שילה

המבקר: דניאל שק. ציון: 8.5

המסעדה הותיקה של שרון כהן חגגה השנה עשור, פינקה עצמה בשיפוץ והשאירה את התפריט כמו שהוא: יציב, מדויק וכזה שרוצים לחזור אליו שוב.

דבר המבקר:

"תודה לאל על חסדים קטנים, נהוג לומר, למשל להיכנס עם ציפיות גבוהות למסעדה ותיקה ולצאת ממנה עם שיר בלב. כל עיר צריכה כמה מוקדי אוכל בטוחים כאלה ושילה מחזיקה במקום של כבוד בקטגוריה".

שילוב של ים ויבשה, שילה. צילום: אנטולי מיכאלו
שילוב של ים ויבשה, שילה. צילום: אנטולי מיכאלו

שילה, בן יהודה 182 תל אביב, 5221224־03

בינדלה

המבקר: דניאל שק. ציון: 8.13

מסעדת בינדלה נפרדה השנה מהשף רועי סופר שליווה אותה מהפתיחה וקיבלה בזרועות פתוחות את יורם ניצן, שף נערץ ומבוקש מאז סגירתה של מול ים. השינוי יצר גל של ציפיות: האם המחירים יעלו? האם חומרי הגלם ישודרגו? והאם השף יעבור יצלח את המעבר ממטבח הדגים העילי למטבח איטלקי פשוט יותר.

דבר המבקר:

"היכולת מצד אחד לכבד מנות קלאסיות בלי לכפות את כישרונך בהתחכמויות מיותרות ומצד שני לתת דרור ליצירתיות שלך במנות אחרות היא סימן של בגרות וביטחון עצמי. יורם ניצן כנראה ניחן בשניהם. אני מאמין שהמעבר שלו למטבח האיטלקי עוד לא הושלם ומקווה שמומחיותו בפרי הים תקבל יותר ביטוי, אבל כבר עכשיו ברור שבהנהגתו בינדלה תהיה מסעדה מרתקת.

בינדלה. צילום: אנטולי מיכאלו
בינדלה. צילום: אנטולי מיכאלו

בינדלה, מונטיפיורי 27 תל אביב, 6500071־03

מאייאר

המבקר: דניאל שק. ציון: 8

שובל של ציפיות ליווה את פתיחת מסעדת מאייר של אוסמה דלאל; ציפיות שעטפו אותו כל הדרך ממסעדונת בעכו אל מרכז הבועה של עוטף רוטשילד והוא רק בן 25. מצד שני, הידיים הכי נבונות ומנוסות בעיר מלוות אותו, ידיו של ג'ו מרסיאנו ממסעדת קנטינה.

דבר המבקר:

"למאייאר יש עוד לאן להתקדם ואני מקווה שכך תעשה, כי היא עשויה להיות תוספת מהותית של ממש לנוף הקולינרי שלנו, עם אמירה משלה ולא סתם שכפול של עוד מאה מסעדות כמוה"

המון ציפיות בצלחת, מאייאר. צילום: אנטולי מיכאלו
המון ציפיות בצלחת, מאייאר. צילום: אנטולי מיכאלו

מאייאר, יבנה 23 תל אביב, 9017652־03

האחים

המבקר: דניאל שק. ציון: 8

המסעדה של האחים דוקטור הוכיחה לעם היושב בציון ששיפודים, סלטים וחומוס יכולים להיות מוגשים גם בסטייל בלתי מתיימר. הבראנצ'ים בסופי שבוע מככבים בכל רשימת אוכל שמכבדת את עצמה ופשוט אי אפשר להתווכח עם הטעם.

דבר המבקר:

"האחים כבר בת 5 והיא תמיד מלאה ושוקקת חיים, עדות לכך שהקהל יודע לתגמל על היכולת ליצור אוכל טעים, נגיש, מקורי ומעניין בלי להידרש למחסום המחירים מרקיעי השחקים. עם קצת חשיבה מחוץ לקופסה ופיין־טיונינג של הטעמים, האחים מוכיחים שאפשר להפוך מנות אוכל רחוב שגרתיות ליצירות קולינריות".

ארטישוק מטוגן על לאבנה, האחים. צילום: אנטולי מיכאלו
ארטישוק מטוגן על לאבנה, האחים. צילום: אנטולי מיכאלו

האחים, אבן גבירול 12 תל אביב, 6917171־03

[tmwdfpad]

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

המסעדות שריגשו, הסעירו והרטיטו את החך של מבקרי האוכל של Time Out בתשע"ו

מאתנועה רוזין27 בספטמבר 2016
גיל אקרמן

נפרדנו כך: גיל אקרמן מסכם שלוש שנים כמבקר המסעדות של טיים אאוט

נפרדנו כך: גיל אקרמן מסכם שלוש שנים כמבקר המסעדות של טיים אאוט

"אם בתחילת הדרך חשבתי שכל הרעיון הוא לתת את האמת שלי על הדף, היום ברור שהמבקר כפרסונה הוא הכי פחות חשוב. חשובה ההתבוננות והענווה, וחשוב להעריך את כוונת המשורר גם אם ברגע הנתון שבו מונחת מולך הצלחת היא עדיין לא התממשה". אחרי 54 ביקורות גיל אקרמן נפרד מתפקיד המבקר ונוסע לבשל בברצלונה. לרגל הפרידה - קבלו את 10 המסעדות שהוא הכי אהב בתל אביב

גיל אקרמן
גיל אקרמן

לא הרבה יודעים את זה, אבל בעונה השנייה של "מאסטר שף" ניסיתי להתקבל לתוכנית. עברתי שני סבבים של אודישנים, והגעתי עד לשלב שבו חבר השופטים טועמים את המנה שלי ומכריזים אם אני נדון לכליה או לפריים טיים. לא עברתי. בלי להיכנס יותר מידי לפרטים, כנראה שהייתי כל כך לא מעניין שאפילו את האודישן שלי החליטו לא לשדר. הייתי גמור מזה. "מטומטמים כאלו", חשבתי לעצמי, "איך אפשר לפספס אישיות כמו שלי בגלל סלט עדשים דפקט שלא בושל מספיק?!".

השופט חיים כהן לא חסך שבטו. "אני לא יודע אם הרגע הזה שבו צריך להוציא את העדשים מהבישול הינו מתת האל, או משהו שבעזרת שנים של ניסיון ניתן ללמוד, אבל מה שבטוח שהביס הזה, שבו או מרגישים את הגרעין הקשה של העדש או שהוא מתמסר ונמס אצלך בפה – מבדיל בין אלו שכבר שם, לאלו המנסים להיות וייתכן שלעולם לא יהיו".

גיל אקרמן
גיל אקרמן

שש שנים אחרי והנה אני יושב לסכם קדנציה בתור מבקר מסעדות. מצחיק איך שהגלגל מסתובב לו. לא יודע למה אבל הדבר הראשון שבא לי לראש הוא אותו משפט של חיים שבו הוסבר לי מדוע לא הייתי ראוי. ולמה אני מספר לכם את זה? איך ההיסטוריה הקטנה והפרטית שלי קשורה למעמד הפרידה הנ"ל? כי מסתבר שזה האסנס של המקצוע – פז"ם. נכון, יש יחידי סגולה שנולדו באוטומט עם יכולת לבשל עדשים, לא אומר שלא, אבל לכל האחרים, בני האדם הרגילים, יש רק מסלול אחד להמראה – דרך הידיים. כי לא משנה כמה נתעקש, ולא משנה כמה נספר לעצמנו שאנחנו מוכשרים וטובים ובעלי אישיות קולינארית כובשת, בסוף יש שם אנשים בקצה של המזלג. ועליהם, בדרך כלל, אי אפשר לעבוד.

בשש שנים שעברו מאז האכלתי אלפי אנשים דרך חברת הקייטרינג שבראשה אני עומד, אכלתי מאות ארוחות במסעדות בארץ ובעולם, דיברתי עשרות שיחות עם מסעדנים ושפים בשלבים שונים של הקריירה שלהם, וכמובן שהיה לי הכבוד לכתוב 54 ביקורות עבור מגזין זה. ורק עכשיו, אחרי מיליון הקלוריות שעברו לי דרך הידיים ואחרי כמעט 30,000 מילים שהוצאתי על הדף, רק עכשיו אני מתחיל להבין את קצה קצהו של מהות הענף; הן בצד של המטבח וגם בתחום של הביקורת.

גיל אקרמן והחברה ממשחקי השף. צילום: עמית אופק
גיל אקרמן והחברה ממשחקי השף. צילום: עמית אופק

אז אם תרשו לי, להיות מבקר מסעדות זה כמו להיות עורך של תוכנית ריאליטי. בכל פרק מצטלמת כמות אדירה של מידע, שאיכשהוא צריכה להיכנס ל־580 מילה עם סיפור מסגרת, ניתוח מעמיק, פאנץ' ברור ושיהיה כיף לקרוא. לא פשוט. אם בתחילת הדרך חשבתי שכל הרעיון הוא לתת את האמת שלי על הדף, היום ברור שהמבקר כפרסונה הוא הכי פחות חשוב. חשובה ההתבוננות, חשובה הענווה, חשוב להעריך את כוונת המשורר גם אם ברגע הנתון שבו מונחת מולך הצלחת היא עדיין לא התממשה.

כדי להיות מבקר טוב צריך חזון. כי קולינריה זה כמו ספורט – אין גורם אחד להצלחה. כישרון זה לא מספיק. צריך גם עבודה קשה, והתמדה, וחייבים מזל. אני מניח שיש לפחות עוד 101 פרמטרים שיבדילו בין אלו שיום אחד יהיו גדולים באמת לאלו שיישארו מאחור. האם מבקר אחד, חכם ומבין ככל שיהיה, יכול לנתח בכתבה אחת בודדת את כל אלו? בלתי אפשרי.

ולכן, המסקנה שאני יוצא איתה היא: תנשמו עמוק. הכל בסדר. בין אם אנחנו רוצים בזה ובין אם לא, ענף המסעדנות מבוסס על דרוויניזם – רק החזק שורד, וזה בדיוק מה שקורה. הברירה הטבעית גורמת לכך שהחאפרים בסופו של דבר נעלמים מהשטח, גם אם לרגע נראה שהם טובים. אז כמבקר בדימוס אני יכול לתת רק עצה אחת לממשיכי דרכי: נסו לא רק לשפוט את הצלחת המונחת מולכם אלא שימו דגש על הדרך שעבר האדם שהגיש אותה. כי זה הכל פז"ם. מי שיצליח בענף המשוגע הזה זה מי שיבין שמסעדנות היא כמו ריצת מרתון אינסופית שמטעמי רישוי עסקים חולקה לאינסוף אליפויות של 100 מטר. לא נגמר. מאמץ סזיפי שבכל רגע נתון צריך לתת בו את הכל וכל הזמן לנסות להגביר קצב. ואל תשכחו – בכל יום יכול לבוא איזה ג'ינג'י ארור ולספר לכולם שהסשימי שלכם הוא לא מה שהיה פעם.

אז בשביל מה זה שווה? לא באמת יודע. מטבח זו שריטה. מודה שהיום אני נפרד מהתפקיד כי גם אני נפלתי ברשת – אני נוסע להקים עסק מזון בחו"ל. כמו כל אותם עשרות מסעדנים שברוב חוצפתי העזתי לבקר – מסתבר שגם ממני זה חזק. הרצון להמציא מנות וטעמים ולהשפיע על נפשות של אנשים דרך הקיבה, לכד גם אותי. זו התמכרות חשוכת מרפא. אבל היום בגלל המחלה, אני יכול לספר לכם כמה מוערכת בעיני עבודתם הקשה של אלו שעושים זאת למרות כל הקשיים.יש לנו בארץ כמה מאות של אנשים מדהימים שלמרות הביורוקרטיה ולמרות המלחמות בכל קיץ שני, ולמרות עליות המחירים והכשרות ושאר המכשולים, נשארים פה להילחם כל פאקינג יום על זה שתהיה לנו "קולינריה". וזה המון. אז במעמד זה אני רוצה להגיד לכם – העוסקים במלאכה – תודה, כי אין ספק שאתם הגיבורים האמיתיים בסיפור הזה. בזכותכם קשקשנים כמוני יכולת להתפייט על נושאים כמו "האם ארומת הגבינה הולכת טוב עם מרקם הדג", ו"האם עפיצות היין מחמיאה לרוח העונה". הבל, חד משמעית. אבל כמה שאנחנו אוהבים אותו.

אז כמילת סיום אני רוצה להגיד תודה לטיים אאוט על שהפקידו בידי תפקיד כה "הבלי" אך עם כזאת מידה של אחריות. מקווה ששירתתי אותו ואתכם הקוראים נאמנה. אני יודע שזה שנשאר (דניאל שק) וזה שמגיע אחרי (אלון הדר) ימשיכו לעשות עבודה עניניית וראויה, ולשפוט כל ביס עם מידת הכבוד המגיעה לו. כי גם כמוני הם זוכרים שלא כל אחד יוצא מבטן אימו עם היכולת המולדת לבשל סיר עדשים.

10 המסעדות שאקרמן הכי אהב

דיינינגס: 9

דיינינגס. צילום: אנטולי מיכאלו
דיינינגס. צילום: אנטולי מיכאלו

כתית: 8.75

כתית. צילום: בן יוסטר
כתית. צילום: בן יוסטר

פרונטו: 8.63

פרונטו. צילום: דן פרץ
פרונטו. צילום: דן פרץ

בית תאילנדי: 8.25

בית תאילנדי. צילום: אנטולי מיכאלו
בית תאילנדי. צילום: אנטולי מיכאלו

ג'וז ולוז: 8.75

ג'וז ולוז. צילום: טל אילן
ג'וז ולוז. צילום: טל אילן

הוטל מונטיפיורי: 8.25

הוטל מונטיפיורי. צילום: עידית בן אוליעל
הוטל מונטיפיורי. צילום: עידית בן אוליעל

בינדלה: 8.13

בינדלה. צילום: בן קלמר
בינדלה. צילום: בן קלמר

לה ריפובליקה די רונימוטי: 8

לה רפובליקה די רונימוטי. צילום: אנטולי מיכאלו
לה רפובליקה די רונימוטי. צילום: אנטולי מיכאלו

תאילנדית בסמטת סיני: 7.5

תאילנדית בסמטת סיני. צילום: בעז לביא
תאילנדית בסמטת סיני. צילום: בעז לביא

פאסטל: 7.5

פאסטל. צילום: נמרוד סונדרס
פאסטל. צילום: נמרוד סונדרס

הביקורות של גיל אקרמן

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"אם בתחילת הדרך חשבתי שכל הרעיון הוא לתת את האמת שלי על הדף, היום ברור שהמבקר כפרסונה הוא הכי פחות חשוב....

מאתגיל אקרמן8 ביוני 2016

מבקרי המסעדות של ישראל: מדד הקשיחות 2015

מבקרי המסעדות של ישראל: מדד הקשיחות 2015

הם גורמים לסועדים לא להגיע, זוכים לאלפי שיתופים ברשתות החברתיות ואפילו מביאים לפעמים לסגירתן של מסעדות. מי הכי קשוח ומי דווקא משמין מנחת?

בעזרת החברים מאפליקציית דירוג המסעדותטבלת המבקרים, בדקנו מיהו מבקר המסעדות הקשוח בישראל ומה בדיוק עשה לו את זה השנה. מתחילים:

הדירוג

dirug

שגיא כהן / הארץ

8

2015 הייתה השנה שבה גילה כהן שאין דבר כזה ביקורת קטלנית מדי. תשאלו את מיכל אנסקי ואת החברים מדייגו סאן, רובע 5 וקלואליס הכשרה שחטפו באבי אביהם. אם הוא נהנה מזה, גם אנחנו נהנים.
ציון ביקורת ממוצע: 74.31

ביצה עלומה / מאקו

כמעט כל נסיעה מחוץ לתל אביב עושה את זה לביצה. סזרינה, מרקטו, כולא, עלה גפן ורולא הן חלק מהמסעדות הצפוניות שזכו לביקורות משתפכות. האם ביצה עלומה הוא יליד הצפון העורג למטבח ילדותו?
ציון ביקורת ממוצע: 76.37

גיל אקרמן / Time Out

אקרמן החל השנה לכתוב גם למסעדנים עצמם. עלות חומרי גלם, עלויות תפעול ואגו של טבח לשעבר מופיעים ברבות מהביקורות, שלא תמיד דופקות חשבון לחברים. בסצנה קטנה כל כך צריך אומץ כדי לבקר קולגות.
ציון ביקורת ממוצע: 77.7

ניב גלבוע / ערוץ 10

החוכמות עם המלצרים, הפרצופים למצלמה והנבירה בחשבון -הביקורות של גלבוע הן כמו ללכת למסעדה עם אבא, והוא יודע את זה. גלבוע הפך השנה למבקר המסעדות של ההורים שלנו.
ציון ביקורת ממוצע: 78.09

אבי אפרתי / וואלה!

אפרתי הוא מבקר המסעדות הוותיק בישראל. שערוריית רושפלד־לונץ הזכירה לנו שמי שכתב על מסעדת כפות תמרים ב־1998 ביקורת שערוריתית המתחילה במשפט "נפיחה היא סוג של גז" עדיין לא התעייף.
ציון ביקורת ממוצע: 78.8

דניאל שק / Time Out

שק היה עד לפני כמה שנים שגריר ישראל בצרפת, ובמהלך 2015 השיל מעליו חלק מגינוניו הדיפלומטיים והפך למבקר נשכני. אנחנו מנחשים שבשנה הקרובה תושלם המטמורפוזה ושק יהפוך לאימת המסעדנים.
ציון ביקורת ממוצע: 82

עומר שוברט / הארץ

מהרגע ששוברט הבין שארוחה עסקית היא בסך הכל ארוחת צהריים, הכל הפך מעניין יותר. בזמן שאנחנו חווים פומו קולינרי בעבודה, שוברט מספר לנו מה אנחנו מפסידים.
ציון ביקורת ממוצע: 85.3

חיליק גורפינקל / גלובס

נדמה ש־2015 הייתה השנה שבה גורפינקל התחיל באמת ליהנות מהעבודה שלו – הוא לרוב בוחר לסעוד במסעדות שהוא כבר אוהב. בחירה מעט מוזרה בשביל מבקר, אבל אנחנו בעד שכולם ייהנו מהעבודה שלהם.
ציון ביקורת ממוצע: 87.37

כך דירגנו:

  • בחרנו את מבקרי המסעדות הדומיננטיים בישראל
  • ניתחנו כל ביקורת לפי חמישה פרמטרים: איכות המנות, חומרי הגלם, אווירה, שירות ותמורה לכסף. הציונים מ־1 עד 100, 100 מתייחס לביקורת טובה
  • שקללנו את הציונים וחילקנו במספר הביקורות השנתי

לאתר טבלת המבקרים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הם גורמים לסועדים לא להגיע, זוכים לאלפי שיתופים ברשתות החברתיות ואפילו מביאים לפעמים לסגירתן של מסעדות. מי הכי קשוח ומי דווקא...

מאתמערכת טיים אאוט18 בדצמבר 2015
סופ"ש נורמטיבי בסך הכל. גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין

די לקידוש: שישי ישראלי נגד שישי תל אביבי

די לקידוש: שישי ישראלי נגד שישי תל אביבי

עגלה ריקה, עגלה מלאה. ווטאבר. בתל אביב רבתי מתקיימות מסורות שישי מפוארות גם בלי להזמין את אלוהים שישמור. למה בכל זאת הקמפיין הזה הרגיז אותנו כל כך?

סופ"ש נורמטיבי בסך הכל. גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין
סופ"ש נורמטיבי בסך הכל. גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין

ברומן הביכורים של דרור בורשטיין, "אבנר ברנר", הגיבור, נער ישיבה, מקבל אפס בחיבור בנושא "העגלה הריקה – במה נמלאנה?". "אני לא חושב שהעגלה שלהם יותר ריקה משלנו, ככה שהשאלה עצמה מראה על איזו תפיסה מוקדמת", כותב "אבנר ברנר", שכמובן לא במקרה נקרא על שמו של אחד ההוגים המרכזיים של הציונות החילונית המוקדמת ואחת המטרות האהובות באוניברסיטת תל אביב לריקליימינג פוסט ציוני או לכל הפחות ביקורתי. "לדעתי, בגדול העגלה ריקה אצלנו יותר דווקא בגלל שאנו טוענים שהיא מלאה. אני מתכוון, אם אתה שואל שאלות על העגלה הריקה אתה כבר מסגיר את הבעיה אצלך", הסתבך ברנר, "מי שמלא אצלו לא מתעסק באחרים".

בשבוע האחרון עשה קאמבק מפתיע המשל העתיק על "העגלה הריקה והעגלה המלאה", שהתקבע בשיח הישראלי בעקבות פגישה בין דוד בן גוריון לרב אברהם ישעיהו קרליץ, שבה אמר הרב, בקצרה, שהיהודי הדתי הוא כמו עגלה מלאה, עמוסה באתגרי המצוות וכמובן גם בתוכן הרוחני הנלווה; בעוד היהודי החילוני הוא כמו עגלה ריקה. אך בעוד הדיון המקורי, כאילו הוא לא מורכב וטעון מספיק כשלעצמו, עסק בשאלה איזו עגלה תצטרך לפנות את הדרך אם הן ייפגשו (רמז: זוזו, חברים), הרי שבגרסת "שישי ישראלי" שלו הוא הידרדר לוויכוח מסוג "מי לוקח במכות, באטמן או סופרמן". כלומר, איזו עגלה הייתם מעדיפים להיות?

קמפיין התשדירים "שישי ישראלי" – שמטרתו הרשמית היא לעודד יותר ישראלים (או, אם לדייק: יהודים ישראלים) – לעשות קידוש בשישי בערב, או בכלל להתחבר קצת למסורת, רחוק מלהיות הראשון מסוגו, אבל הוא מסתמן כאחד הנפיצים שידע הז'אנר. המסרים הפשטניים של "בבוקר שוק, בערב קידוש", ובעיקר הסרטון שבו מוצג שישי בערב בבית משפחה חילונית כבלגן מנוכר – ילדים אוכלים קורנפלקס, מפרקים מחשב ובוהים בסמארטפון; בעוד אותו ערב בבית משפחה דתית מוצג כפנטזיה שמרנית של סדר ומופת – עצבנו רבים (הדבר הגיע עד כדי 120 תלונות על הקמפיין שהוגשו לרשות השנייה. לפי אתר אייס, יותר מעשרה אחוזים מסך התלונות על פרסומות ב־2014).

האם לכעוס או למשוך בכתפיים בייאוש ולומר "עוד פעם הם עם השטויות שלהם"? בין אלו שקיבלו את הקמפיין בכידונים שלופים נמנה, שלא במפתיע, אורי משגב מ"הארץ".

"קמפיינים מגוחכים במיליונים שנועדו 'לקרב' אותנו לאיזו ליבת קיום דתית, אינם מקרבים אותנו וגם לא מרחיקים; איננו ילדים קטנים," כתב משגב בטור "אידיוטים חילוניים שימושיים" (25.12), "ואגב, גם איננו מגישים קורנפלקס לשולחן השבת ואינני מכיר מישהו שמגיש. אבל אם יש אדם כזה, זה לא עניינו של שום שתדלן או פרסומאי… אלא שברמה הציבורית כן נחוץ להתעכב על כמה היבטים חשובים בקמפיינים הללו. לא הייתי ממהר לפטור אותם כבדיחה לא מזיקה". את התואר "אידיוטים שימושיים" משגב מעניק לחילונים הנותנים כתף לקמפיינים האלו, ש"מכשירים קרקע פורייה מאין כמותה ל'ישראליות' אחת ויחידה, זו שמקדשת מפלגת הבית היהודי".

"שלא תהיה טעות, זה לא קמפיין שעוסק בקירוב לבבות", מדגיש משגב בשיחה, "הוא לא נועד לגרום חילונים לעשות קידוש. זהו קמפיין טרום בחירות של גאוות יחידה שנועד לסמן בעקיפין מי לא כמונו". משגב אף הלך צעד אחד רחוק יותר וציין גם את הקמפיין החדש "929" של משרד החינוך, תוכנית חדשה ללימוד תנ"ך, המגייסת, בין היתר, אנשי רוח ואמנות בניסיון למשוך קהל לא מסורתי כחלק מאותה מגמה.

גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין
גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין

"'שישי ישראלי' הטריף אותי פעמיים", קוצפת הפובליציסטית עינת ברזילי, שערכה את אתר צו פיוס וכתבה רבות על נושא קירוב חילונים־דתיים, "קודם כל בגלל ההתנשאות על החילונים. אני יודעת איך נראית שבת חילונית ואני יודעת שיש לה יותר מה להציע מקורנפלקס וסמארטפונים. השבתות שלהם מקסימות. בפעם השנייה, דווקא כדתייה אני אומרת: זה מה שאתם מוכרים? את השישי המשפחתי? זה יש גם אצל החילונים. מה שחשוב הוא להדגיש את הנכסים התרבותיים של היהדות. למה לא אמרו, תראו כמה יפה הטקסט של פרשת השבוע? של הקידוש? של הפיוטים? ולא צריך להיות דתי הלכתי בשביל זה, לא צריך לקיים מצוות. החילונים כן מפסידים את זה במובן הרוחני והתרבותי, אבל לא במובן ההלכתי. הייתי מוכרת את זה ככה: זה כבר שלכם, אתם לא צריכים לבקש רשות. אתה יודע מה היה בפרשת השבוע?".

לא, אבל גם ינון מגל לא ידע אז תחליקי לי.האמת היא שכחילוני הקמפיין לא ממש הרגיז אותי. אם כבר, החלק המרגיז בו הוא השארת הישראליות ליהודים בלבד.

"אני מן הסתם חושבת שהישראליות כוללת את כל מי שהוא אזרח ישראלי, אבל הם רצו להעביר כאן משהו אחר. אולי זה מתחת לרדאר שלי כי אני מתעסקת שנים בנושא של דתיים וחילונים, אבל הם רצו למכור את המסורת היהודית ולכן מי שלא יהודי הוא פשוט לא קהל היעד של הקמפיין. עם זאת, לא לגמרי ברור מי כן. אולי מסורתיים מתנדנדים כאלה שלא שומרים שבת אבל חוששים להתפדח מול ההורים. אם אתה חילוני עם אג'נדה, סטייל אבירמה גולן, זה לא יגרום לך לעשות קידוש. אם אתה דתי לאומי, אתה כבר עושה קידוש".

מסורת של חומוס

עכשיו זמן טוב להכות על חטא על השמאלנות התל אביבית המשעממת שלי. כל חבר או מכר ערבי שניסיתי לראיין בתגובה לנושא ענה לי באותה נחירת בוז: כן, באמת ממש לא שמנו לב לעניין הגזעני הזה עד שבא הקמפיין הרע הזה ופקח את עינינו. התגובות היחידות לקמפיין היו פרפרזות משועשעות, כגון "בבוקר נטל הקניות, בערב נטל הבדיחות של ההורים", או, בגרסה עוקצנית קצת יותר: "בערב כועסים רק על הדתיים, כי הכל סגור". עם זאת, בגדול עולה תמונה חילונית רגילה – בין ההמולה של הבוקר והצהריים למסורות משפחתיות ופרטיות בערב – עם כל אותם סמארטפונים, טלוויזיות ואולי גם קורנפלקס. בכל אופן, מבחינת "שישי ישראלי" רלוונטית רק המשפחה הישראלית ההומוגנית המוכרת.

אבל אף שהקמפיין מתמקד בפער בין משפחות דתיות לחילוניות, על הדרך הוא משליך הצדה עשרות מודלים אחרים של יום שישי. המשפחה של "שישי ישראלי" היא לא רק דתית, היא גם גרעינית: על משפחות אלטרנטיביות או חסרות ילדים אין, כצפוי, על מה לדבר. הוא מתעלם מאנשים שאינם נמצאים, מסיבות כאלו ואחרות, בקשר עם המשפחות שלהם (חלקם אגב על רקע דתי, לכיוון כזה או אחר). הוא עיוור למשמעויות נוספות של סוף השבוע, לאנשים שמתמסרים לטקסים ולרוטינות משל עצמם בדבקות לא פחותה מאיש דתי האחוז להט משיחי.

נדמה שכל תיאור של טקסי סוף השבוע התל אביביים המוכרים – החגיגות הקולינריות והתרבותיות או הבילויים הליליים – נראה בהקשר הזה כמו עידוד של הסטריאוטיפ או חומר להוגי "שישי ישראלי" לעקם עליו את האף. אבל – ולו בשביל הסיכוי הקלוש שהם קוראים את זה – נקרא לזה ניסיון לקירוב לבבות.

חצויה. השישי של ג'ניפר אבסירה
חצויה. השישי של ג'ניפר אבסירה

"מועדון יוצר משפחה שניה", אומר ירון טראקס, הבעלים של מועדון הבלוק, שבפרסומים שלו מתוארים לעתים די.ג'ייז ומסיבות במונחים פסאודו דתיים כמו "כהן גדול" או "עלייה לרגל". "אתה רואה את אותם אנשים כל שבוע ומן הסתם, גם אם אתה לא מכיר אותם ממש זה מייצר תחושה של חום וביטחון. בערים גדולות יש יותר ניכור, אז טבעי שבתגובה ייווצרו התאים החמים האלו שמספקים משפחתיות מורחבת. זה בצד הקהילתי. בצד הרוחני, השורשים של מוזיקת האוס ובמובן מסוים גם של טכנו הם שורשים של מוזיקה שחורה – סול וגוספל – ולכן בחו"ל התייחסו הרבה פעמים למועדונים כאל כנסיות. זה פשוט היה ב־DNA שלהם".

"החוויה בגוספל היא של טיהור – אנשים שרים יחד, רוקדים יחד ומרגישים שהם מתחברים לאלוהים. גם ביהדות זה קיים, זה קיים בכל הדתות, אבל בכנסיות השחורות פשוט הייתה את המוזיקה הכי מגניבה. משחר ימי ההיסטוריה טקסי דת ופולחן הלכו יד ביד עם תנועה וריקוד, ומובן שסאונד ברמה של מועדון מגביר את החוויה הזאת הרבה יותר".

בהקשר הזה כדאי לזכור גם את הקשר בין סול למסיבות דיסקו מוקדמות בארצות הברית, שם החלו השורשים של הקשר ההדוק בין מוזיקה אלקטרונית לתרבות הגייז, שרבים מהם היו גם שחורים ובנו לעצמם את המועדונים המוקדמים של ניו יורק כמעין כנסיות אלטרנטיביות, לאחר שכבר לא יכלו להגיע לכנסיות שבהן גדלו.

מהזווית האנינה, ספק אם מישהו שאי פעם ראה תל אביבי יסכים שקורנפלקס הוא ארוחת שבת מקובלת. "הסועדים התל אביבים נחלקים לשניים", מסביר גיל אקרמן, מבקר המסעדות של Time Out. "יש את אלו שיש להם ארוחות שישי בערב ואלו שלא. אלו שיש להם ארוחות שישי בערב בדרך כלל יוצאים בצהריים, אוכלים את החומוס שלהם, משתעשעים קצת, שותים בירה והולכים הביתה לנוח לפני הארוחה. אנשים שאין להם ארוחות שישי, בדרך כלל עושים בצהריים זאת ה־יציאה הקולינרית. לא כולם מצליחים לצאת בחמישי בערב למסעדות, בין היתר כי חלק מהאנשים עובדים עד מאוחר. שישי הוא בעצם היום להתפנק בו וללכת למסעדה ולהשתכר. אני מרבה לראות את אותם פרצופים במסעדות בשישי בצהריים, ואגב, עבור רבים מהם מדובר בבילוי משפחתי לגמרי".

"שישי בצהריים זו משמרת קשה לעובדים ושעה יקרה ללקוחות", מציין אקרמן, "אתה הולך לשוק הכרמל לעשות קניות, קונה ירקות, קונה בשר, קונה פרחים, קונה יין ואז הולך למסעדה. השקלים עפים כמו כלום. בקיצור, לא פרק זמן זול בישראל, אבל כיפי".

"הפן של שישי בעולם הקולינרי רק הולך ומתעצם. תראה את מגפת הבראנצ'ים", אומר רותם מימון, עורך מדור אוכל באתר "הארץ". "כולם מנסים לנגוס מחוויית יום השישי. זה ממשיך את המגמה של השנים האחרונות, שבהן מסעדות ובתי אוכל הם לא רק מקום שבאים לאכול בו אלא גם לקבל ערך מוסף. כל מקום שואף שיהיו לו חבורות קבועות. יש גם קבלות שבת – לא בפאן הדתי, אלא להפך. משעה שתיים הווליומים מתחילים לטפס למעלה, וגם מקומות יותר מהוגנים מנסים להדביק לעצמם קצת אווירה של חמארה".

וכמה חשיבות יש לעניין של הרוטינה?

"עצומה. אנשים מחפשים את המקום שבו הם יוכלו לשבת באופן קבוע לפרלמנטים שלהם, לארוחות הבוקר היציבות והמוכרות שלהם. אין הפתעות. לא בחשבון, לא בתפריט, לא בשירות. הזמן הפנוי של האנשים הולך ומצטמצם, אז הם מעדיפים ללכת על בטוח".

"הקונטרה של זה היא המקומות שמכינים אוכל בשביל לקחת הביתה בימי שישי, שגם נמצאים בצמיחה מטורפת. בשישי הם סוגרים דלתות לקהל הרחב ורק מוכרים אוכל מוכן. אנשים מבינים שלא תמיד לבשל בבית זה כזה משתלם ושחבל להם לכלות את הזמן הפנוי המועט שלהם על בישולים. זה עולה להם אולי טיפה יותר כסף, אבל משתלם להם מבחינת הזמן".

ככה זה גם אצלנו בשישי. עבודה של תמר הירשפלד
ככה זה גם אצלנו בשישי. עבודה של תמר הירשפלד

הפעם האחרונה, אגב, שבה השבת ניצבה בחזית של דיון ציבורי כל כך לוהט הייתה קשורה גם היא לעניין הזמן הפנוי – כאשר גדעון סער, אז שר הפנים, ניסה להוביל מהלך לסגירת מרכולים בשבת בתל אביב. למהלך סיפור מסועף, אך מה שהיה מעניין בו הוא שלבסוף הוא חילק את התומכים והמתנגדים לאו דווקא לאורך הקווים הצפויים. כמה וכמה אנשי שמאל מובהקים תמכו במהלך מסיבות סוציאליות, היות ובעלי עסקים קטנים, שלא יכלו להרשות לעצמם להיות פתוחים שבעה ימים בשבוע מצאו את עצמם הולכים ומפסידים לרשתות הגדולות גם בחזית הזאת. היו שכינו אותם, גם אז, אידיוטים שימושיים.

"אני תמכתי בסגירת המרכולים משתי סיבות," מסביר ד"ר תומר פרסיקו, פעיל בולט למען חופש דת, "מסיבות סוציאליות – כי יש לאדם זכות ליום מנוחה ציבורי משותף; וגם כי אני חושב שיש למדינה ולחברה זכות לעצב את הפרהסיה שלה בהתאם לערכים שונים – לאומיים, הומניסטיים, דתיים, לא משנה. מובן שיש גבולות ברורים. אתה לא יכול לבטל זכויות פרט. אי אפשר להגיד לי עם איזה רב להתחתן – דבר שמדינת ישראל עושה לצערי – אבל אפשר להגיד לי שאסור לקנות חלב במכולת יום אחד בשבוע. זו לא זכות מולדת וזה מקובל".

בתל אביב רבים ראו על כך איום על "השבת התל אביבית".

"בתל אביב, ספציפית, התפתחה תרבות מסוימת, נקרא לה הומניסטית, קפיטליסטית, אתאיסטית, הדוניסטית, זה לא משנה. מותר שזו תהיה התרבות, כמובן, ומותר לבקש לעצב את הפרהסיה בתל אביב, ספציפית, לפי הערכים האלה. אם ככה, צריך שהציבור יצביע בעד נציגי ציבור שידבקו בערכים האלה".

"אם שווה לחיות בישראל בשביל תל אביב, אז שווה לחיות בתל אביב בשביל השבת שלה", מסכם משגב. "דווקא בגלל ששם הדו- קיום האמיתי. אף אחד לא מנסה לקרב בכוח, החרדים הולכים במעוז שלהם בשינקין והכל בסדר".

צאו לי מהבית

אפשר למנות כמה סיבות להתנחלות הזריזה של "שישי ישראלי" במוקד העניין הציבורי. קודם כל, בציבור היהודי שמחים תמיד לעסוק במחלוקת הפנימית בין דתיים לחילונים. זהו שסע ישן, כמעט אהוב, כמו צלקת מהילדות. הוא אקטואלי מצד אחד, בייחוד בתקופת טרום בחירות שבה הוא הולך ומתקבע בבירור גם לאורך השסע בין המחנות הפוליטיים. מלבד זאת, הפורמט הקליט והפשוט שלו הפך את הסאטירה עליו למתבקשת ובעלת פוטנציאל ויראלי: נדמה שדקות אחדות בלבד לאחר שהופיעו שלטי החוצות בעיר – לפני קצת יותר משבוע – התחילו להתפרסם תגובות בנוסח "בבוקר כיבוש, בערב קידוש".

אבל יש עוד עניין בקמפיין, שיש הסבורים שדווקא הוא שהתסיס כל כך את המותססים, אפילו בלי ששמו לב. "שישי ישראלי" נבדל מקודמיו ומדומיו. "929", בין שהציע לחילונים להכיר את האוצר התרבותי של התנ"ך או ובין שביקש להפוך אותם לאידיוטים של בנט – ניסה בסופו של דבר לגרום לאנשים לקרוא, במקרה הקיצוני לצאת מהבית ולהגיע למפגשים. הקמפיין שהזמין חילונים "לבוא לעשות שבת" אצל הדתיים ניסה גם הוא להוציא אותם מהבית. גם התנגשויות אחרות סביב מה שאנחנו משום מה, עדיין מכנים "סטטוס קוו" תמיד התרחשו, לפחות במישור הגלוי שלהן, בטיב טעם, באוטובוס, בבתי ספר, ברבנות, בוועדות התקציב.

אולם "שישי ישראלי" מתרחש בבית. הוא נכנס לקודש הקודשים הפסיכולוגי – לחלל הביתי – ומרשה לעצמו לשפוט ולהעיר הערות. כפי שברזילי ציינה, הוא לא באמת עוסק ביהדות. הוא עוסק בארוחות, בזמן משותף, במשפחתיות, בילדים שמתנהגים "יפה" או "לא יפה". אבל אלו סממנים חיצוניים למשהו חמקמק יותר.

אם לצטט טקסט מוכר שהמחברים של "שישי ישראלי" אולי פספסו – לא יודע, יכול להיות שהיה להם חילוני מדי – אז בסופו של דבר, קורנפלקס או קידוש, סמארטפונים או תהילים – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. גם בבוקר וגם בערב. כל המשפחות האומללות, לעומת זאת – נו, אתם יודעים את ההמשך לבד.

[interaction id="54a96209cd7e120f0d02bd05"]

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

עגלה ריקה, עגלה מלאה. ווטאבר. בתל אביב רבתי מתקיימות מסורות שישי מפוארות גם בלי להזמין את אלוהים שישמור. למה בכל זאת...

מאתעמית קלינג12 בינואר 2015
מוכנים לאכול? צילום: Shutterstock

מבקרי המסעדות של ישראל: מי הכי קשוח ומי נוטה לפרגן?

מבקרי המסעדות של ישראל: מי הכי קשוח ומי נוטה לפרגן?

מי הם מבקרי האוכל הקשוחים בארץ (יש הפתעות), מה הכי מכעיס אותם ומה יחלץ מהם פרגונים? מדרג הקשיחות

מוכנים לאכול? צילום: Shutterstock
מוכנים לאכול? צילום: Shutterstock

מבקר המסעדות הוא אחד התפקידים הנחשקים בשוק התקשורת, אבל הזכות לאכול חינם במיטב המסעדות בישראל לא מגיעה בלי מחיר. מבקר שזכה למוניטין סנובי או קשוח מושך אש מהשפים, המסעדנים והלקוחות כאחד, שלא נדבר על הקוראים המאוכזבים, שיפנו את הזעם על ארוחה גרועה אל המבקר שהמליץ ולא אל מי שבישל אותה. אבל מה בין המוניטין והמציאות? בעזרת החברים מאפליקציית דירוג המסעדותThe Table, בדקנו מי באמת המבקר הכי קשוח בישראל/

לאתרThe Table,להורדת האפליקציה לאייפוןולהורדת האפליקציה לאנדרואיד

[tmwdfpad]

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מי הם מבקרי האוכל הקשוחים בארץ (יש הפתעות), מה הכי מכעיס אותם ומה יחלץ מהם פרגונים? מדרג הקשיחות

מאתמערכת טיים אאוט6 במאי 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!