Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
דברים שקורים תוך 5 שנים: שר חינוך שמגבה פסילת רומן על סיפור אהבה בין יהודייה לערבי נהיה ראש ממשלה בקואליציה עם מפלגה ערבית, והספר עצמו שזוכה להצלחה גם בגלל הסערה התקשורתית - מגיע לבימת הקאמרי. הלכנו לצפות בהצגה, זמן קצר לפני שגם אתם יכולים
אנחנו חיים בזמנים מופלאים. לפני 5 שנים הוציא משרד החינוך את הרומן "גדר חיה" (מאת דורית רביניאן) מתכנית הלימודים. מי שגיבה את החלטת המשרד הוא שר החינוך דאז, אחד בשם נפתלי בנט. מפה לשם אותו בנט נהיה ראש ממשלה עם קואליציה המורכבת גם ממפלגה ערבית, והרומן מגיע עכשיו לבימת תיאטרון הקאמרי לאחר שנהיה רב-מכר. לא מעט בזכות הסערה שעורר.
נפתלי בנט | צילום: מנחם כהנא Gettyimages
הרומן (מ-2014) מגולל סיפור אהבה ביןחילמי וליאת, אמן מרמאללה וסטודנטית לספרות מתל אביב שנפגשים בניו יורק ומתאהבים עד כלות. בקריאתו, אי אפשר להישאר אדישים לסיפור האהבה היפה והאמיתי שלהם. שנתיים לאחר צאתו הוחלט להוציאו, כאמור, מתכניות הלימודים בספרות בתיכונים הממלכתיים, מה שהוביל לסערה סביב סוגיות של חופש ביטוי וצנזורה. בנט, שגיבה אז את המהלך, זכה לביקורות על כך שכלל לא טרח לקרוא את הספר, וכי אם היה קורא – היה מבין שדווקא הוא עשוי לשרת את האג'נדה הפוליטית שלו. בתמצית (זהירות, ספוילר): אהבה זה טוב ויפה, אבל לעתים הפוליטיקה מנצחת.
צפינו אתמול בבכורה לעיתונאים, לקראת עליית ההצגה ב-12 ליולי לקהל הרחב. הרושם העיקרי הוא שאם בספר ההרהורים אודות המורכבות הפוליטית של הרומן שוליים לעומת סיפור האהבה בין השניים – בהצגה משחקתהפוליטיקה תפקיד משמעותי יותר והיא ניצבת כאבן נגף לרומנטיקה.את חילמי מגלם בכישרון רב אמיר חורי, שבראיונות אתו לקראת עליית ההצגה סיפר שהוא מכיר את החוויה מקרוב שכן היה במערכות יחסים עם יהודיות בעבר, וחווה בעצמו את המורכבות והקונפליקטים המלווים מערכות יחסים מסוג זה.
ההצגה מישירה מבט נוקב וביקורתי אל הכיבוש ובוחנת גם באופן סאטירי ומחושב את המציאות הישראלית ואת אזרחיה היהודים שחשים שידם על העליונה. הקהל בוודאי יחוש יותר חמלה ואמפתיה כלפי חילמי ואחיו וויסאם הפלסטינים, מאשר על ליאת, הבחורה התל אביבית והפריבילגית שמכריזה בבית שהיא שמאלנית – אך ברגע האמת לא מסוגלת להתגבר על הפערים ועל המורכבויות.
ההצגה מיטיבה לגעת בנושאים אוניברסליים ומקומיים כאחד. האם מערכת יחסים יכולה לצלוח שוני ופערים? וגם – מהם שורשים ומהו בית? "כולם רוצים בסוף הביתה", אומר בהצגה ידיד לליאת (אביגיל הררי), כאשר הוא מנסה לשכנע אותה להותיר את סיפור האהבה מאחור.העיסוק בפוליטי בהצגה נעשה באופן יצירתי שלא חוטא ביותר מדי קלישאות, ונותר מסקרן ומעורר מחשבה. נוסיף לכך את שפת התיאטרון הייחודית ואת הבימוי הרגיש והנבון של אילן רונן שמייצרים הצגה מעניינת, אחידה, שנוגעת ללא היסוס בפצעים החברתיים המוגלתיים ביותר אצלנו.
האם שרת החינוך הנוכחית, ד"ר יפעת שאשא ביטון, תיקח את תלמידי מגמות התיאטרון או הספרות להצגה? ובכן, ממש לא בטוח: גדר ההפרדה, הנרטיב הפלסטיני וניו יורק של אחרי התאומים, כל אלה סוגיות שמוזכרות בה, והן לא כל כך קלות לעיכול. נשמע סביר יותר שיחסכו אותן מהנפשות הרכות, אחרת מי יודע. 'גדר חיה' בקאמרי, החל מה-12 ביולי.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שבוע המעורבות בתל אביב מרים ל"מועדון כתב", המועדון שכל כותב בעיר רוצה להתאבק בו בשנה האחרונה. אמרגניות הדו קרב, מיכל צורן ויעל ביאגון־ציטרון, התכנסו לשיחה
כל הזמן מציעים מילים, אבל די להציע כלב או חתול (צילום: גטי אימג'ס)
מה זה, ה׳אייל גולן קורא לך׳ של ההיפ הופ שאת לא מפסיקה לכתוב עליו בפייסבוק?
"כן נו, זה מדהים".
תפסיקי, בואי נגיד כמה מילים על שבוע המעורבות.
"התכנסנו כדי לדבר על מועדון כתב 19 שייערך ב־13.11 בבית ביאליק ויהיה חלק משבוע המעורבות של עיריית תל אביב־יפו. אנחנו פועלות בעיר זה שלוש שנים, התחלנו כהפקת גרילה בגדה השמאלית, מעט כסף והרבה תקווה. היינו מזמינות אנשים מהמעגל הכי קרוב אלינו להופיע, אלה שחשבנו שיגידו כן".
המון סירבו. למה אנשים לא עונים להודעות? זה ממש לא יפה.
"אחרי שנה בערך קיבלנו פנייה מבר אליקים ממרכז רוטשילד, שהציעה שנתארח אצלם לרגל יום האישה ואז הפכנו למופע קבוע אצלם. זו הייתה נקודת מפנה משמעותית כי פתאום היה לנו בית ותמיכה תקציבית".
נשמע חלומי. כל הבעיות שלנו נפתרו בעצם?
"בערך. קודם היינו עסוקות במלחמת הישרדות ופנינו לאנשים שהתפללנו שיסכימו לקחת סיכון עם פורמט שהם לא מכירים, ולא ידענו כמה קהל יגיע ואם נצליח לכסות את ההוצאות כל ערב".
לא הצלחנו.
"לא, ואז רוטשילד הגיעו ואפשרו לנו להתרכז בשאלה מעניינת יותר וקשה לא פחות – איך אנחנו מרחיבות את המעגל הראשוני, מגוונות אותו ומעשירות אותו באנשים נוספים וברעיונות נוספים".
שכחנו לדבר על שבוע המעורבות.
"שנייה, אני בונה את זה. עם הביטחון הכלכלי והפיזי בא הרצון להרחיב ולגוון את המשתתפים וגם לצאת מאיזור הנוחות לאיורים שקודם לא הייתה לנו גישה אליהם, וזה הוביל להרפתקאות מעניינות מאוד…".
הבנתי מה את עושה שם.
"שהקרובה שבהן היא 'מועדון כתב מעורב' בבית ביאליק, עם אנשים שבעינינו יש משהו בכתיבה שלהם שמתבונן על החברה והסביבה. גם ברובד של בחירת המילים עשינו הפעם ניסיון לגעת בשאלות המהותיות שנוגעות למה שקורה סביבנו. אחד הצמדים הוא חוק מול צדק".
איך באמת אנחנו בוחרות מילים וצמדים? רבים שואלים.
"יש לנו קובץ דוק משותף שאנחנו כל הזמן מוסיפות לו מילים. ואנשים כל הזמן מציעים עוד".
אבל די להציע כלב או חתול.
"לגבי הצמדים – כותבים קודם כל מאשרים השתתפות. אחרי שסגרנו שישייה אנחנו מתחילות לזווג וחושבות את מי יהיה מעניין לשים מול מי".
ואת המילים אנחנו תופרות לבן אדם לפי אופיו, אף שנכחיש אם ישאלו.
"הרבה פעמים כן, השאלה שבעיקר מעסיקה אותנו היא אם להקל על האדם ולתת לו מילה שברור שישחה בה, או להקשות עליו ולתת לו נושא שיאתגר אותו".
הרבה אנשים חושבים שהמצאנו פה משהו, אבל למעשה, בעוד שהיינו שמחות לקחת קרדיט, פורמט בשםWrite Clubעם שישה דוברים, שלושה צמדי מילים, שבע דקות לכל אחד וקהל שמכריע מי המנצחים מתקיים בארצות הברית זה כמה שנים. את בעצם ראית אותו באטלנטה.
"ושנה אחרי זה אמרתי "היי מיכל מה המצב, רוצה לצאת להרפתקה שהיא או אסון כלכלי או משהו יותר טוב?".
מישהו כתב בטוויטר שכבר הפכנו לקלישאה של עצמנו.
"נכון, ואז התחלנו להביא אנשים קצת אחרים וגם לנסות לעודד את המשתתפים לכתוב מתוך עולם המושגים שלהם, ולא לראות סרטונים של המועדון ולהביא משהו דומה. הרבה אנשים מכירים את התכנים שלנו רק מהסרטונים, ואני תמיד אומרת שהחוויה של להיות בערב היא אחרת לגמרי, יש קסם שקורה שם".
איך היית מתארת אותו?
"שעה שבה אנשים לא מדברים ושמים את הטלפונים בצד היא דבר מאוד נדיר. ההבטחה היא שזה מחולק לפרקים ולא ארוך, אבל אתה בא כדי לשמוע אנשים. זה לא האנג ודרינקים, זו גלולה מאוד מרוכזת של תוכן בה מקדשים את מי שעומד על הבמה".
וגם אווירה של חוסר ציניות ופרגון. הקהל ממש נמצא עם הדובר, רוצה שהוא יצליח.
"מהרגע הראשון ידענו שהלקוח הראשון שלנו הוא הכותבים. אלה האנשים הראשונים, ולפעמים היחידים, שקיבלו כסף. אנחנו מלוות אותם בכל רגע בתהליך כי אנחנו יודעות כמה זה מלחיץ וקשה וחשוב לנו שתהיה להם חוויה חיובית".
ויש גם תחרות שמוסיפה דרמה לכל הסיפור.
"דווקא לנוכח הפרגון והאהבה הגדולים שיש בחדר, התחרות מאזנת קצת. בסוף כל ערב יהיו תמיד זעקות שבר על קנוניה בשיפוט ומשחק מכור וקללות לשופט המתנדב".
נסיים עם פנינו לעתיד?
"בבקשה".
נו.
"אנחנו בתחילתו של שיח מעודד עם עיריית תל אביב־יפו שתומכת מאוד בפרויקט ונראה את זה גם בינואר ב'מועדון כתב' לרגל שנת אלתרמן. בא לנו להופיע במלא מקומות בארץ, לגלות שהפורמט יכול להימתח ולהישבר ועדיין להחזיק ולהפתיע, ואנחנו רוצות המון המון כסף אם מישהו מהקוראים הנפלאים בדיוק שאל את עצמו מה ההשקעה הפילנטרופית הבאה שלי".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
[tmwdfpad]סופרים ומשוררים, גם הצנועים, הביישנים והחסודים בנו, מלאכתנו מלאכה נרקיסיסטית. יוצר בלי אגו – אין חיה כזאת. ללא החשיבות העצמית והאמונה שיש לך משהו חיוני ומשמעותי להנציח בעולם; ללא העמדה הזאת, המגלומנית, המגוחכת – אין דחף, אין תשוקה. כאותו עלם יווני המרותק אל השתקפותו במי הנחל, אנחנו בוהים שעות במסך ומרוכזים בבבואת מחשבותינו. מעשה הכתיבה הוא אולי הסלפי במובן הכי צלול והכי חושפני שיש – צילום תת הכרתי של ה־ SELF על כל פחדיו וחטאיו ומאוויו האפלים.
"וגם אם נדמה כאילו לא את דיוקן פניך אתה מפסל כי אם את פני הגיבור, גם אם בחרת לספר על אודות אדם שפרטיו הביוגרפיים, אישיותו ומעשיו אינם דומים לנסיבות חייך, וגם אם הרחקת עדות ונסעת בזמן והפלגת אל מקומות ונופים שמעולם לא ראית וכתבת על אנשים שחייהם ומנהגיהם ואפילו תודעתם והגיונותיהם שונים לחלוטין משלך – עדיין זהו ההולם לבו של דוסטויבסקי שמרעיד בחזהו של רסקולניקוב כשהוא רוצח את הזקנה, והדחף שממיט על אנה קרנינה לקפוץ אל פסי הרכבת היא משאלת המוות של טולסטוי. יושבת רחל המשוררת על שפת הכנרת, מביטה בבבואתה שבמים, וכותבת: 'רק על עצמי לספר ידעתי'. ודליה רביקוביץ, בדירתה שבתל אביב, כמו משיבה לה: 'נרקיס אהב כל כך את עצמו. טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל'. כי ההיקסמות של הכותב מהשתקפות עצמו – במילה הנכונה, במשפט הנאה, בפסקה שהוציא תחת ידיו – היא גם היקסמות מן העולם. זוהי הזמנה לנו, הקוראים, לרכון ולהביט ולהריח את הפרח, להתמוגג גם אנחנו מעצמנו".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"הכל יהיה בסדר. עשית את הדבר הנכון", אני מאשר לעצמי, ומחייך. אני מלא בביקורת עצמית, ובמצב כזה, לפעמים תוספת מכיוון העולם החיצון יכולה להשפיע קשות. בשישי בבוקר בשבוע שעבר, עלהסרטון "הנשיקה האסורה"לעמוד הפייסבוק של טיים אאוט. כמעט מיד החלו התגובות לזרום. וגל השנאה שהכה בין התגובות כמו סירחון, היה כה עז, שאפילו אותי – למוד ניסיון, לצערי – הוא הצליח להפתיע. קהל השונאים, בדומה למתנשקים עצמם, נחלק לשניים: היהודים, והערבים. בין היהודים, היו שכמובן טענו שהבחורות בסרטון כלל לא ערביות, או שאם הן ערביות – אז הן לא מוסלמיות. והיה גם הצד הערבי. מה לא שמעתי, מה לא ראיתי. מתמונות של דמויות "איש משפחה" מקיאים את נשמתם (זה לא מצחיק, זו הסתה), ועד לקריאה להחרים משתתפים בסרטון או לפגוע בהם – כולל בי עצמי.
על פי דרכינו, זיזו, ניסרין, בודהה וכל מי שהשתתף בסרטון מהצד שלנו, הערבי – בחר במחאה הכי אפקטיבית שהיינו יכולים להשתייך אליה. בלי לפחד, בעטנו למשרד החינוך בבטן הרכה. גרמנו לכל העולם להתעניין, להכיר, להתרגש. יכול להיות שזה לא ישנה כלום מבחינה מדינית. נכון. אבל די לנו בקומץ הזה, אפילו אם זה רק עשרה אנשים, ששינו את דעתם, שזה נגע בהם, כדי להתחיל משהו חדש בעולם. לא אשקר – המילים פוגעות והטוקבקים שוברים אותך. אבל אני משוכנע, באמת, שיום יבוא – ואותם עשרה יהפכו לעשרים, והעשרים לשלושים, והשלושים לשלוש מאות, אולי לרבבות אלפים. אנחנו החלוצים. כמעט שבעים שנה המדינה קיימת, ולא ראינו קבוצה של ערבים ויהודים מתנים כזו חיבה, ומתנשקים. אולי בעוד שבעים שנה, אולי לא בימי חיינו – יום אחד נהיה הרוב. אולי מישהו אפילו יזכור איפה כל זה התחיל.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שוכבים על הגדר: למה דווקא דורית רביניאן הצליחה לעצבן את בנט
סיפורי אהבה בין יהודים לערבים אפשר למצוא עמוק בתוך תכנית הלימודים של משרד החינוך. אז למה דווקא ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", הצליח להוציא את שר החינוך משלוותו?
כבר שנים ארוכות מתרגשים תלמידי ישראל עם הודא כשחצרוריו העמוקים של אלכס מפרים את שלוות לילותיה בוואדי ניסנס ("חצוצרה בוואדי"), או חרדים לשלומו של יוסף הרוכל היהודי שנקלע לביתה של ה"שיקסע" טורפת הבעלים בגולה הדוויה ("האדונית והרוכל"). אז מדוע דווקא מעלליהם הניו-יורקים של חילמי וליאת מדירים שינה מעיניהם של בכירי משרד החינוך, שהחליטו לפסול את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"?
אולי משום שהיצירות המוזכרות לעיל, שעוסקות ביחסים ש"מאיימים על הקיום הנפרד", לצד כאלה שעוסקות בנושאים שוברי טאבו אחרים בחברה הישראלית, כמו השבוי של ס.יזהר, נכנסו לקאנון החינוכי כבר לפני עשרות שנים. בהחלט ייתכן שגם יצירת מופת בסדר הגודל הזה לא הייתה עומדת באמות המידה של שומרי הסף המוסריים הנוכחיים של משרד החינוך, והיא הייתה זוכה מהם ל-you shall not pass חגיגי.
ביאליק זה בסדר. נפתלי בנט (צילום: Getty Images)
"החליפו את הגוי בערבי"
לדברי פרופסור נורית גוברין מאוניברסיטת תל אביב, כותרת ספרה של רביניאן מבטיחה להתכתב עם סיפורו של חיים נחמן ביאליק, "מאחורי הגדר". ספרו של ביאליק עוסק ברומן בין יהודי לנוצרייה, באירופה כמובן, וגם הוא עולה בתוהו ומסתיים בעזיבתו של הגיבור. אלא שהוא, בניגוד לחילמי של רביניאן, משאיר לה מזכרת בדמות תינוק. גוברין מסבירה כי זהו אחד הנושאים השגורים ביותר בספרות העברית לדורותיה.
"עם המעבר ארצה, את הגוי או הגויה שבגולה החליפו ערבי או ערבייה בארץ ישראל, כי לספרות ולגיבורים האנושיים יש משיכה לזר. אז הזר בגולה היה גוי והזר בארץ ישראל הוא הערבי או הערבייה. זה בגדר המשיכה לאסור שמוגדר על ידי החברה. מפרי עץ הדעת לא תאכל – אז דווקא רוצים לאכול אותו". לפי גוברין, אחת הדוגמאות המעניינות לכך נמצאת באחד מסיפורי סדרת "בני ערב" של הסופר משה סמילנסקי (עליה חתם בשם חוואג'ה מוסא), שעוסק במשיכתו של גבר יהודי ללטיפה הערבייה. בסיפור אחר, של שלמה צמח, איש העלייה השנייה, פועל יהודי מתעלס עם ערבייה בתוך עגלת החציר המלאה. כבר אז הייתה ביקורת על רומנים מסוג כזה. "הסופר י"ח ברנר מאוד לא אהב את זה", אומרת גוברין.
אולם, יחסים מחוץ לגבולות הלאום לא החלו עם התנועה הציונית, ונזכרים כבר בתנ"ך. "רבים מגדולי ישראל נמשכו ונישאו לנשים נוכריות", מסבירה גוברין. "משה לציפורה המדיינית ושלמה שאהב אלף נשים שלא היו דווקא מחב"ד, דוד לבת שבע, אשת אוריה החתי, וכמובן מגילת אסתר". רביניאן, לפי גוברין, היא גם לא האישה הראשונה שעוסקת בכך בספרות העברית. קדמו לה רונית לנטין וחמדה אלון, המוכרות פחות.
אולם, כמעט תמיד בספרות העברית הביולוגיה מנצחת את האידיאולוגיה והסיפור מסתיים בחוסר המימוש הטראגי של האהבה. "היה רגע אחד בהיסטוריה של עם ישראל", ממשיכה גוברין, "שנוצרה אשליה קצרת מועד שהאידאולוגיה הקומוניסטית תצליח להיות בסיס לקשר רומנטי בין יהודים ולא יהודים, כששני הצדדים קומוניסטים. שהם יצליחו להתגבר על מחיצת הדת והמוצא. אבל גם ביצירות האלה, האידאולוגיה מתגלה כציפוי דק שנסדק עד מהרה, וכל אחד חוזר למשפחתו ועמו".
הפוליטיקה של הספרות
ובחזרה לפרשת "גדר חיה". הבקשה להכנסת הספר לתוכנית הלימודים הגיעה מלמטה, מהמורות לספרות עצמן, שפנו למפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך שלמה הרציג. המורות לספרות מצויות במאבק מתמיד למציאת נתיב ללבם הסרבני לעיתים של התלמידים. "גדר חיה", בשפתו הקולחת והבהירה ובעיסוקו בנושאים שעל הפרק, נראה מתאים. הבקשות היו רבות מספיק כדי שוועדת המקצוע תתכנס ותדון בכך. הוועדה, בראשות פרופסור רפי וויכרט מאוניברסיטת חיפה, החליטה פה אחד שראוי להכליל את הספר במסגרת תכנית הלימודים.
חשוב להדגיש שלא מדובר בחלק החובה של לימודי הספרות, אלא בתת-פרק במסגרת היחידה החמישית בלימודי הספרות המורחבים. מורי הספרות נדרשים לבחור בין כחמישה נושאי על, שכל אחד מהם נחלק בין כמה סיפורים שעומדים לבחירת המורה. כלומר, רק תלמיד שמרחיב ספרות במסגרת חמש יחידות, שהמורה שלו תבחר את תת-הפרק שעוסק בזהות ישראלית, ותעדיף את הרומן של רביניאן מבין כמה, יזכה לקרוא את הסיפור במסגרת לימודיו. מדובר אם כך, רק במתי המעט ויחידי הסגולה. זקני משרד החינוך וגם הרציג עצמו לא זוכרים שאי פעם דחתה הוועדה הפדגוגית את המלצתם של אנשי וועדת המקצוע. כ השבוע עסקו רבים בשאלה האם מדובר ברוח רעה שנושבת מכיוון השר נפתלי בנט. נזכיר כי את יו"ר הוועדה הפדגוגית הקודם, ניר מיכאלי, פיטר בנט עם היכנסו לתפקיד. טיעוניהם של ממלאת מקומו, דליה פניג ושל אלירז קראוס, ראש אשכול חברה ורוח, שהייתה הערכאה הראשונה שפסלה את הספר, נשמעו מתואמים להפליא. פניג היא ממלאת מקום יו"ר הוועדה הפדגוגית, שנחשב לאחד התפקידים הפקידותיים הבכירים ביותר במשרד החינוך. אולם, אין לה תואר ד"ר, שהוא תנאי סף לאיוש קבוע של התפקיד הבכיר. אלא שהשר הממונה יכול לשוב ולהאריך את כהונתה, מה שעשוי לספק הסבר אפשרי לאופן התנהלותה בפרשה.
בסך הכל משחק פוליטי? דורית רביניאן (צילום: איליה מלניקוב)
פרופ' גוברין מתקשה להבין את ההסתייגות של אנשי משרד החינוך מספרה של רביניאן. "הסיפור של רביניאן הוא סיפור פרווה, סיפור ציוני, הוא מסתיים בזה שהם לא נשארים יחד, וזה כתוב כבר על הכריכה אחורית של הספר", היא אומרת. "במציאות יש זוגות מעורבים שמצליחים לחיות יחד, זוגיות זה בכל מקרה דבר קשה וכאן נכנס קושי נוסף. בכל מקרה, הפסילה מגוחכת ואינה לרוחה של הספרות, ובטח במקרה של הספר הזה. מי שנטפל אליו כנראה לא קרא אותו".
גוברין גם מסבה את תשומת לב הקורא בנט, שנופף בראיון לערוץ 2 בציטוטים שמכפישים לכאורה את חיילי צה"ל, לנקודה קריטית בהבנת העולם ספרותי. "את כל הדוגמאות שנתנו כביכול לביקורת, הסופרת שמה בפיו של הגיבור. אסור לזהות את הסופר עם אף אחד מגיבוריו. כשהסופר רוצה להגיד משהו אידאולוגי הוא כותב מאמר, כשהוא רוצה ליצור מתח ודיאלוג ומאבק אז הוא כותב סיפור שבתוכו מתח מאוזן בין כוחות שמגולמים בגיבורים, שצריכים להיות שווי משקל. זה מטופש להקריא אמירות מתוך הספר ולייחס אותן לסופרת".
לסיכום, מתנדבת גוברין לחדד את תפקידה של הספרות לפקידי משרד החינוך המבולבלים. "הספרות תפקידה לטלטל, לגרום אי נחת, לעורר תהיה ומחשבה. היא לא יכולה לתת לקורא תשובות, אלא בעיקר יוצרת שאלות. היא לא מנסה ליצור אידיליות מדומות או הפי אנד. מי שלא מבין מהי טיבה של ספרות, לא יבין שום יצירה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
