2025 הייתה השנה שבה עזבתי את ישראל. שום דבר אינו סופי, ואני יכול תמיד לחזור, אבל לזמן הקרוב אני מתגורר בברלין, ישן בברלין וחי בברלין. למה? מה הסיבות שגרמו לי בגיל 30 לנטוש את המשפחה, את החברים ואת מה שאפשר בנדיבות לקרוא לו קריירה בישראל, לטובת העיר האירופאית הקרירה ומלאת האנטישמים המפחידים? שבו והקשיבו, ואני אספר לכם.

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

1. הקומדיה בישראל

מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי לעסוק בקומדיה. בגיל 18 עליתי לראשונה על בימת סטנדאפ בתל אביב ובעשור פלוס שהגיעו אחרי זה ניסיתי ליצור קומדיה בארץ ישראל בכל דרך אפשרית: סטנדאפ, כתיבה, מוזיקה, מערכונים, מופעי פרינג'… ראיתי את עצמי הופך מילד פלא צעיר עם ניצוץ בעיניים למבוגר מריר שמתלונן על הצעירים שעוקפים אותו בסיבוב. האם אני פשוט לא מוכשר מספיק בשביל להצליח בעולם הקומדיה? לא הייתי מוכן להתמודד עם האפשרות הזאת. אז ארזתי מזוודה, נטשתי את כל ההתקדמות שעשיתי בעולם הקומדיה בישראל והתחלתי מחדש בברלין – זקן יותר, ממורמר יותר ומוכן ליצור קומדיה באנגלית, שהיא אפילו לא השפה הרשמית של המדינה בה אני חי. האם זה היה רעיון טוב? נאלץ לחכות ולגלות.

2. האימפרוב

ואם כבר לעשות קומדיה בשפה זרה בעיר זרה, למה לא להתנסות בסוג חדש של קומדיה? כמו זוג נשוי שמחפש לפלפל את מערכת היחסים, אני והסטנדאפ הסכמנו להכניס משתתף שלישי למערכת יחסים – אימפרוב. נכון, אימפרוב קומי על מגוון צורותיו קיים גם בארץ הקודש, אבל מאז אותה חופשה בברלין לפני כמה שנים, כשרגלי דרכה לראשונה ב-Comedy Cafe Berlin, התאהבתי בסוג המסוים הזה של אימפרוב באנגלית. ברלין מעניקה לי את ההזדמנות להתנסות בצורת האמנות הזאת, בין אם זה במסגרת במות פתוחות או ג'אמים או שיעורי אימפרוב ממורים מקצועיים. שוב, אלו הם דברים שיכולתי לעשות גם בישראל, אבל יש משהו בלהתחיל את מסע הקומדיה החדש הזאת בארץ חדשה שמרגיש מתאים. הרי אימפרוב בנוי על ספונטניות – אז למה שלא נגיד "כן ו…" לחיים החדשים האלו.

3. מזג האוויר

ברלין היא לא רק עיר עם סצנת קומדיה מפותחת באנגלית, היא גם עיר אירופאית הידועה במזג אוויר קריר. בתור חובב חורף אדוק התרגשתי להגיד "יאללה ביי" לזיעה המוגזמת של ישראל החמה והלחה, ו"האלו" לקור המחשל של ברלין. בזמן שאבא שלי ממשיך להתלונן בטלפון על כך שבחודש אוקטובר הוא עדיין צריך לישון עם מזגן, אני אשב לי בכורסה עם כוס תה חמימה. ובכן, מתברר שהחורף הברלינאי קשוח אפילו לחובב קור כמוני, ויש ימים שבהם אני מוצא את עצמי מתגעגע לחמימות התל אביבית ולתחושה של לצאת החוצה מהבית בלי שני סווטשירטים ומעיל. ניחא, קפיצה קצרה לתל אביב בתקופת הקיץ תגרום לי להיזכר במהרה למה ברחתי מלכתחילה.

4. התחבורה הציבורית

יתרון נוסף שיש לכל בירה אירופאית על המדינה המזרח-תיכונית המסכנה שלנו, הוא כמובן תחבורה ציבורית איכותית. לא עוד לחכות שעות בתחנת אוטובוס מוזנחת, ללא צל או הגנה מהגשם, רק כדי להידחס לתוך אוטובוס מקרטע מלא במסכנים אחרים במידה והנהג אדיב מספיק כדי אשכרה לעצור בתחנה, וכמובן לשלם על כך מחיר מופקע שעולה ועולה הודות לשרת התחבורה שלנו – מירי רגב (עוד אישה שאוהבת להיות מחוץ לארץ). ובכן – תנו לי לספר לכם: התחבורה הציבורית פה היא אכן שיפור ניכר לעומת זאת שבישראל, אבל המצב עדיין לא מושלם. כן, מתברר שאפילו הגרמנים לא מצליחים לגרום לרכבות לצאת בזמן. אתה עדיין יכול למצוא את עצמך מחכה עשרים דקות בכפור לאוטובוס שיביא אותך לרכבת שתביא אותך לרכבת תחתית שתביא אותך הביתה. מתי כבר ימציאו טלפורטציה?

3. משבר גיל שלושים

בניגוד לגורמים חיצוניים כמו מזג אוויר ותחבורה ציבורית, הסיבה המרכזית למעבר הגדול שלי היא דווקא משהו פנימי: משבר גיל שלושים. כן, לאחר שלושה עשורים בישראל, עם זקן אפור שמקנה לי מראה של בן 45 לפחות, הגעתי להבנה המזעזעת שאני לא נהיה צעיר יותר ושהזמן ממשיך לצעוד. בגיל שלושים, ללא קריירה, זוגיות או משפחה משלי, הפיתוי לטוס למדינה אחרת גבר וגבר. כן, משבר אמצע החיים מכה בכולנו, לפעמים מוקדם יותר מהמצופה. יכולתי לקנות מכונית ספורט מגניבה או להתחיל ספורט אתגרי, אבל אני שמנמן, עצלן וחסר רישיון נהיגה אז החלטתי להקים חיים חדשים באירופה. כל אחד והבחירות שלו.

2. המצב המדיני

מה? אה, כן! בטח! כמובן שהמעבר שלי לברלין היה מונע מסיבות פוליטיות! לא יכולתי לעמוד בצד בזמן שמדינת ישראל נופלת למדרון פאשיסטי! לא יכולתי עוד לתמוך בממשלה הנוראית הזו ש… טוב, זה לא בדיוק נכון. אני כן מתנגד לממשלה הנוראית של ישראל, אבל זה יהיה שקר להגיד שהירידה שלי מהארץ היא אקט פוליטי. זה הרבה יותר קשור לרדיפה אחרי חלום ילדות מופרך של לגרום לאנשים לצחוק, מאשר לסמוטריץ', בן גביר או כל שאר השמות האלו. אם כבר, המעבר לברלין מקנה לי את ההזדמנות להתנתק קצת מהפוליטיקה המקומית ולשכוח מעט מהדמויות המפחידות האלה שהתנחלו על מסכי הטלוויזיה בישראל. מי זה ביבי בכלל? לא זוכר כלום.

1. החיים הנורמליים

כן, בסופו של דבר המעבר לברלין הוא גם ניסיון לחיות חיים נורמליים. חיים רגילים ושקטים, בלי ירידה למקלטים באמצע הלילה, בלי הפגנות בלתי פוסקות כדי להגן על עצם הקיום שלך, בלי רדיפה אחרי הצלחה ויראלית בתקווה להרשות לעצמך יום אחד לגור בדירת חדר בדרום העיר. ברלין היא לא עיר מושלמת, יש בה הרבה בעיות, אבל יש בה גם המון אנשים שמנסים לחיות את החיים הנורמליים האלה, ואולי אפילו יצליחו יום אחד. אני מבלה הרבה זמן לבד בעיר הזאת, הולך לי ברחובות היפים ומקשיב למוזיקה נעימה. אחת הלהקות האהובות עליי בזמן האחרון היא Semisonic שאולי זכורים לכם מהלהיטים "Closing Time" ו"Secret Smile", אבל דווקא השיר הפחות מוכר שלהם "Ordinary Life", הפך להמנון בשבילי על אותו דבר שכולנו מנסים להגיע אליו, בדרך כזו או אחרת.

• סיכום שנה
• טור אישי
• ברלין
• הגירה
• ישראלים בחו"ל

זה לא סוד שבעקבות ההפיכה המשטרית, השבעה באוקטובר והתנהלותה של ממשלת החורבן בשנה החולפת, שוקלים רבים מאוד את המשך יחסיהם עם מדינת ישראל ותוהים אם לא הגיעה השעה להבין שהפסדנו, לארוז את מה שצריך, ולהתעופף לחיים חדשים כמהגרים במקום אחר. זה בסדר, אנחנו לא שופטים. אבל לפני שאתם עולים על טיסה חד-כיוונית במחיר מופקע, אולי כדאי בכל זאת לשמוע מה יש לאנשים החכמים בבית אריאלה להגיד על זה, כי הם מתכוונים למצוא לכם סיבות טובות להישאר

>> חיי הלילה של תל אביב נפגשים לטורניר כדורסל על רחבת התדר
>> כשתל אביב הייתה זולה: סגירת המטבחון מסמנת את סוף הניינטיז

החל מיום רביעי הבא (13.11) ומדי שבוע, תיערך בספריה העירונית המשודרגת והמוצלחת שלנו סדרת הרצאות שבועית תחת הכותרת "תחזיקו אותי: מוצאים סיבות להישאר", סדרת מפגשים אינטימיים עם עיתונאים, אנשי תרבות ורוח שיגיעו לבית אריאלה כדי להגיש את הזווית האופטימית על החיים בישראל של ימינו; שיחות על נושאים בוערים בחברה הישראלית שכולנו רוצים להבין לעומק, אך זקוקים למי שיפזר איתנו את הערפל סביבם ויפרוש בפנינו את התמונה המלאה, וגם את הצד המואר יותר שלה.

בשבוע הראשון תעלה ותבוא לינור דויטש הנהדרת מ"לובי 99" שתסביר מה לעזאזל האנשים הנוראים בכנסת עושים עם הכסף שלכם, אחריה לפי הסדר יבואו הסופרת קרן שפי למפגש נגד הרוע החיצוני בהשראת ספר הקאלט "השמים שבתוכי" מאת אתי הילסום, העיתונאי אלי ביתאן שיסביר למה חוק הגיוס חשוב ומה עושים עם החברה החרדית, ואורן פרסיקו מ"העין השביעית" שישאל האם ישראל צריכה רפורמה משפטית ואם כן – איזו?

אם זה לא נשמע כמו מתכון להישארות בארץ, אז לפחות תוכלו ליהנות מהפי האוור ודרינקים שווים בבית הקפה המשובח "אריאלה" שבכניסה לספריה, ואנחנו נמשיך לחפש סיבות טובות להישאר פה. נגיד, איפה עוד יארגנו לכם כזה ערב מושלם בספריה העירונית? אל תענו לנו.
>> "תחזיקו אותי: מוצאים סיבות להישאר", כל רביעי בבית אריאלה החל מה-13.11, 21:00.פרטים וכרטיסים כאן

• הבועה
• הרצאות
• בית אריאלה
• הגירה

יונה מתיישב מול הילדים בגן הברלינאי של הבת שלו. הוא מספר להם על עצמו ועל כך שבא מישראל – ואחר כך מנגן שיר על אבוב, הכלי שבו הוא מנגן. השיר הוא "ימי בנימינה" של חוה אלברשטיין שכתב אהוד מנור ז"ל. אולי השיר הכי ישראלי שאני מכיר. לא רק שהטקסט הוא בעברית ומספר סיפור ישראלי, אפילו הלחן – באופן לא מודע – מדבר בשפה שלנו. באמצע נגינת השיר הכל כך יפה הזה, יונה נשבר. הוא פשוט לא מסוגל להמשיך לנגן.

>> מה עוד לא ראיתם: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה עכשיו
>> המקור של האוריגינל: הסדרות הישראליות שהכי אהבנו בעשור החולף

זו אחת הסצנות החזקות מתוך "ברלין בלוז", סדרה חדשה שעולה בימים אלה ב-yes. היוצרים שלה, דנה אידיסיס ואיתמר רוטשילד (שגם משחק את יונה), היו אחראים על להיט ענק תוצרת yes – "על הספקטרום" ששודרה לפני שש שנים, גרפה שבחים ופרסים ונמכרה לשידור ורימייק של אמזון פריים וידאו שזכה לביקורות נלהבות. "ברלין בלוז" נולדה מתוך העבודה על העונה השנייה של "על הספקטרום"; אידיסיס ורוטשילד שהו בברלין במטרה לכתוב עונה שנייה. אבל כמו שקורה לפעמים, הם איבדו משהו אחד – ומצאו משהו אחר. לא פחות יפה.

בלב "ברלין בלוז" עומד זוג ישראלים – יונה (איתמר רוטשילד) הוא נגן אבוב שכל חייו חלם לנגן בחו"ל ומצליח להשתחל לתזמורת בברלין. מנגד, טליה אשתו (שירה נאור) היא סופרת, שהרגע הוציאה ספר ראשון ומצליח מאוד (אולי כאלגוריה ל"על הספקטרום") ומתלווה לבעלה ולחלום שלו. בדרך הם חווים את כל הדילמות של מהגר במדינה אחרת – את קשיי ההתאקלמות, את החיבוטים המוסריים, את הגעגועים הביתה והיחס של המשפחה והחברים שנשארו מאחור.

הסיפור של "ברלין בלוז" הוא סיפור ישראלי נפוץ מאוד בשנים האחרונות שמקבל כאן ביטוי מצוין וראשוני. סיפור הרילוקיישן של לא מעט ישראלים, שמכל מיני סיבות מחפשים את גורלם במקום אחר – וספציפית בברלין. בגרמניה. התסביך הישראלי עם ברלין ידוע – מצד אחד, היא כמעט הפכה בית לישראלים בשנים האחרונות; מצד שני, קיימת כמובן המורכבות סביב ההיסטוריה של היהודים וגרמניה; ומצד שלישי, אולי דווקא בגלל אותה היסטוריה, מגיעה גם המציאות הנוכחית – זו שהפכה את גרמניה, דווקא אותה, למדינה הכי פרו ישראלית שאפשר לדמיין.

יונה וטליה מסמנים שני הפכים ביחס של הישראלי הממוצע לגרמניה. יונה הוא מהסוג שמחפש להיטמע – הוא נראה כמוהם, מנסה להישמע כמוהם ולא מחפש להבליט יותר מדי את הישראליות שלו. טליה, מנגד, היא ישראלית בכל הרמ"ח והיא לא ממש אוהבת את גרמניה מהרגע הראשון שהיא נחתה שם. היא מחפשת כל הזמן את הדרך הביתה (רק כדי לגלות שגם בארץ, כמובן, המצב אף פעם לא פשוט). בסוף, השאלה אם לבחור בישראל ובישראליות מקבלת את התשובה שלה – אבל דרך ששת הפרקים של "ברלין בלוז" אפשר לראות את כל התהליך.

מה שאני מאוד אוהב ב"ברלין בלוז" זה שהיא ממשיכה רצף של סדרות שאני יכול להגיד שמדברות בשפה שלי. סדרות צעירות, עדכניות, שמספרות את הסיפור של בני הדור שלי. מעין המשך טבעי ולא מודע ל"אחיות המוצלחות שלי", "חוה ונאווה", "ילדות סכסכניות" ועוד שורה של סדרות בסגנון הזה. ולא רק סגנונית – גם נושא הסדרה, היחסים האמביוולנטיים עם הרצון לעזוב את הארץ והאפשרות של חו"ל, זה משהו שאני ועוד רבים מכירים היטב. מאוד מקרוב.

שני השחקנים המובילים של הסדרה נמצאים בשיאם – רוטשילד, מוזיקאי לשעבר, מגיע לאחר שכבר השתתף ב"על הספקטרום" וגם ב"הד קולך" – הסדרה המוזיקלית של "כאן 11" (שפחות הצליחה); נאור הפכה לכוכבת של ממש, לאחר ששיחקה ב"שבאבניקים", "תאג"ד", הסרט "גן קופים" של אבי נשר וגם בסדרה "היהודים באים". ושניהם עושים כאן עבודה נפלאה – נאור רגישה כל כך ומבטאת ישראליות טהורה ואהובה, רוטשילד גם הוא במפגן משחק מצוין.

הסדרה היא גם במה למגוון הופעות אורח מעניינות במיוחד שחולפות דרך הפרקים – מהקומיקאי עידו קציר שקופץ לשנייה ומשאיר חותם; לאורה ריבלין שמגלמת את אמא של יונה (וגם מספקת לו את הפלאשבק מהעבר ומהשנאה לגרמנים), אליענה בקייר (הלא היא דנה שניר מ"השיר שלנו") חוזרת בתפקיד קצר, ואפילו אורי "דודו פארוק" קומאי שמגלם את אחיה של טליה, גדי, במשבצת הליהוק הקרויה "היי, הבאנו ראפר לשחק בתפקיד דרמטי" (ע"ע טונה וג'ימבו ג'יי ב"מי שמע על חוה ונאווה").

"ברלין בלוז" היא בעיקר סדרה על בית. היא באה מתוך דור שלא היה בטוח שהוא רואה בישראל את ביתו; שהפיתוי היה לנסות ולמצוא בית במקום אחר, בטוח או שפוי יותר מהסמטוכה המקומית. הרגע הזה עם "ימי בנימינה" היה סמלי – קשה לחשוב על שיר שיותר מסמל בית מהשיר הזה. הדמות של יונה ניסתה לשיר אותו מחדש במקום אחר וגילתה שזה פשוט לא עובד. אין תחליף לבית האמיתי.זאת סדרה שמתרחשת ברובה בגרמניה (וגם נוצרה שם), אבל הסאבטקסט שלה מדבר על כאן. על ישראל. לא משנה כמה יונה וטליה ניסו להיטמע בתוך ההווי הברלינאי ולהפוך ל"אחד/אחת משלהם", זה נגמר בהתנגשות די כואבת. הסצנה שבה יונה יושב עם חבריו לתזמורת בזמן משחק של נבחרת גרמניה, עם הצעיף על צווארו, ונתקל בדעות הקדומות הגרמניות עד שהוא בורח משם, היא טיפוסית למדי.

וגם כאן יש מלחמה ברקע. הסדרה צולמה כמובן הרבה לפני ה-7.10, אבל כצופה קשה מאוד להתעלם מהקונטקסט – מהאזעקות, מהממ"דים, מהפחדים. "ברלין בלוז" מתארת היטב את הבלוז של החיים שם, אבל לא מרפה גם לגבי הבלאגן של כאן – ההמולתיות והשיגעון והטראומות שצצות בכל פינה. ובכל זאת, הסדרה הזו בוחרת בישראל על כל מגרעותיה ובעיותיה. במובן הזה, בצורה הכי אירונית, אין יותר ישראלי מאשר הסיפור של הסדרה הכל כך גרמנית הזאת.

קשה להוריד מ"ברלין בלוז" את העיניים. היא נעשית, כמצוות יוצריה בכישרון רב – יש בה רגעים מרגשים וגם לא מעט הומור ציני. היא מעניינת ורלוונטית יותר מאי פעם, ואולי גם תשמש יום אחד קפסולת זמן לתקופה שבה היא עלתה לאוויר. תקופה שבה דור שלם מחפש אחר בית וגם מסקנה בלתי נמנעת: כן, המקום הזה משוגע, לפעמים נראה חסר תקווה, אבל הוא הבית שלנו.
>> "ברלין בלוז", עונה אחת, שישה פרקים, עכשיו ב-yes Binge וב-Sting+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• yes
• דנה אידיסיס
• סדרות ישראליות
• סדרת מקור
• ברלין
• הגירה
• יורדים

תל אביב תמיד תהיה העיר שבה הבנתי שאני בארון ויצאתי ממנו, שברחובותיה הלכתי בוכה שבורת לב או מאוהבת כמו ילדה בתיכון. זה לא אנחנו שאוהבים את תל אביב, זו תל אביב שהיא היחידה שמאפשרת לנו מקום להיות אחרי חיים שלמים שלא

מחר אני עוזבת את תל אביב, העיר בה חייתי בכמעט שמונה השנים האחרונות, בה גדלתי והתבגרתי, ולה אני קוראת בית, למרות שנולדתי במקום שרחוק שנות אור ממנה. נולדתי בכפר-עציון כך שבאופן טבעי עברתי לירושלים, ותמיד חשדתי בעיר הגדולה על החוף. כך יצא שלתל אביב הגעתי רק בסוף שנות העשרים שלי, אחרי סיבוב למלבורן וחזרה, קפיצה לחיפה ושנת עבודה ומגורים בסביון, ואם לומר את האמת לא חשבתי שאשאר בתל אביב שנים אבל היא שבתה אותי בקסמיה.

האפשרויות, הרעש, החגיגות, יותר מהכל התחושה שבעיר הזו אני יכולה להיות מה שאני רוצה, ואני אף פעם לא אהיה מוזרה כי תמיד יהיו עוד כמה כמוני, או מישהו מוזר יותר, או מי שיכיל אותי. בתל אביב גיליתי מי אני, ולמדתי לאהוב את עצמי בדיוק בדיוק כמו שאני. למדתי גם לטפל בעצמי, להבדיל בין טוב לרע, ולהקיף את עצמי במי שידאגו לי.

אני עוזבת את תל אביב כשהיא לא בשיא תפארתה, מרגישה אחרת מתל אביב שבלב שלי, ועדיין אהובה יותר מכל. הרחובות קצת יותר שוממים, ואין תיירים ומסעדות, אבל בעיקר חסרה לי בעיר כרגע תחושת ההכל-יכול-להיות שהייתה בה כשרצית לבלות עד כלות הנשימה או לבכות אותה.גרתי פה בכל כך הרבה שכונות, עבדתי בכל כך הרבה עבודות, ותמיד ידעתי שיש עוד – אפשרויות, מרחבים חדשים, פסגות לכבוש.

תל אביב בשבילי תמיד תהיה המקום בו תיזזתי במשך שנים בין הלימודים, העבודה, האקטיביזם, המסיבות והחברים, ותמיד נשארתי בלי נשימה אבל עם חיוך על השפתיים. פעם עבדתי כאן בניקיון בתים ושירות לקוחות, אצל אותם אנשים שכיום עובדים לצידי בעשייה החברתית, כי ככה זה פה, הכל נזיל. תל אביב תמיד תהיה הים, על כל מה שקרה בו, לטוב ולרע, ימים ולילות של שמחה וכאב שחוויתי בו.

תל אביב תמיד תהיה העיר שבה הבנתי שאני בארון ויצאתי ממנו, שברחובותיה הלכתי בוכה שבורת לב, או מסופקת אחרי מפגש טינדר, או מאוהבת כמו ילדה בתיכון. בתל אביב נשברתי והגעתי לתחתית, ובתל אביב למדתי איך ובעזרת מי יוצאות ממנה, גיליתי את הייעוד שלי ובניתי חיים, ומשפחה. זה לא אנחנו שאוהבים את תל אביב, תמיד אמרתי לכל מי שרק רצה לשמוע, זו תל אביב שהיא היחידה שמאפשרת לנו מקום להיות, אחרי חיים שלמים שלא.

מחר אעבור את הגבול ואפסיק להיות תל אביבית, ויחד עם האישה שפגשתי לפני שנתיים לבליינד דייט בנחמה (וכן ידענו שאנחנו קלישאה אבל תודו שזה כיף), דייט שנמשך עד שזרקו אותנו החוצה כי אם כבר קלישאה של תל אביבית אז עד הסוף, אנסה לבנות לי בית בעיר אחרת. אבלאת מה שתל אביב נתנה אף אחד לא יוכל לקחת ממני, לא משנה איפה אגור.

תל אביב נתנה לי אוויר וחופש להיות, אפשרות לחיות בלי ביקורת עצמית תמידית על זה שאני לא מתאימה לשבלונה, אלפי נשים מדהימות שהפכו למשפחה ולימדו גם אותי שאני לא אשמה, ולא מעט רגעים של כאב שתמיד יקשרו ברחובות של העיר הזו, וכל אחד מהם הצמיח אותי עוד כמה סנטימטרים, עד שכיום אני הולכת זקופה.הלוואישאת מה שהעיר הזו נתנה לי אני אצליח לתת לכל אחת סביבי. התחושה הזו שיש לך מקום, שאת יכולה להיות את לא משנה מי את, היא תחושה שמגיעה לכל אחת ולא רק למי שמצליחה למצוא את דרכה לתל אביב. זו הסיבה שאני עושה מה שאני עושה, ושאת הקריירה הזו יכולתי לפתח רק בתל אביב.

התקופה שלי פה תמיד תישאר גיל ההתבגרות האמיתי, ואין דבר יותר מרגש מאשר להתבגר, ולדעת שאני יכולה לעזוב את תל אביב בלי לפחד. או לפחות בידיעה שלא משנה מה יקרה – אין פחד שאני לא יכולה להתמודד איתו.היי שלום תל אביב 3>מחכה בקוצר רוח שתחזרי לעצמך, אבל אוהבת אותך כמו שאת אוהבת אותי – בכל צורה, דרך או פורמט.

• ❤ תל אביב
• הגירה
• להט"ב
• טור אישי
• הבועה
• צעדת השרמוטות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבועות האחרונים נכבשו כל הברים בתל אביב על ידי מסכי ענק שמקרינים את משחקי המונדיאל, ואליהם צמודים גלים של אוהדים שרופים, תיירים ומקומיים לבושים בחולצות צבעוניות של הקבוצות שלהם, והם קופצים בכל התקפה וזועקים חמס בכל החטאה אכזרית. הברים בתל אביב הפכו למוצפי אדרנלין, רועשים ושמחים מתמיד. עכשיו דמיינו את הסיטואציה הזו, שבה ודאי נתקלתם בשבועות האחרונים, ותכפילו אותה פי עשרה: זה מה שקורה בהקרנות המשחקים של נבחרת קולומביה, שבהם צופים אזרחים המדינה שעלו לארץ בברים בעיר. כמה היתקלויות בקבוצות כאלה גרמו לנו לתהות – מה הסיפור של הקולומביאנים בתל אביב?

>> ומה מביא את השוודים לתל אביב?

בתל אביב לבדה, מתברר, חיים כ־4,000 קולומביאנים. ג'וני חיל (50), שף בטייבל טוק, מגדיר את עצמו כ"קולומביאני הכי פופולרי בישראל". הוא הגיע לארץ לפני 30 שנה, בעקבות אחותו שהגיעה שלוש שנים קודם לכן. "היה משחק כדורגל קולומביה־ישראל כאן בארץ והיא הגיעה. במשחק עצמו היא הכירה בחור ועברה לגור איתו. היא אמרה לי שזה מקום מדהים ושאלה אם אני רוצה לבוא. ככה זה קרה". אחרי תקופה קשה של הסתגלות, בלי שאף אחד מבין את הספרדית שלו, ג'וני הפך משוטף כלים באולם אירועים לשף שמנהל מסעדות, הראשונה שבהן מסה, והנוכחית, כאמור, טייבל טוק. את האהבה לאוכל בכלל ולמטבח הקולומביאני בפרט הוא מביא עמו גם לשם. "היום כשאנחנו מקרינים משחקים אצלנו, אני מכין תפריט מיוחד לכל הקולומביאנים שמגיעים, שירגישו בבית – אם זה אמפנדס, לימונדת קוקוס, ארפס או פאטקון. בהקרנה האחרונה עשיתי 300 אמפנדס וכולם נחטפו, בפעם הבאה אכין 1,000".

ג'וני אמנם לא יהודי, כמו רוב הקהילה, אך הוא כן הצליח להשיג אזרחות ישראלית, כמו רבים אחרים. כל החבורה הזאת, הוא מספר, דואגת להישאר מלוכדת גם כאן. "אמנם אין הרבה מקומות קולומביאניים בתל אביב, אבל אנחנו דואגים לעשות אירועים מושקעים ולהזמין את כל חברי הקהילה. זו הקהילה הכי שמחה מבין כל הדרום אמריקאים, אפילו עוברים את הברזילאים", הוא צוחק. "אנחנו אוהבים לשתות, לרקוד, לבלות. בגלל זה אני גם אוהב את ישראל, אנשים כאן מתחברים לזה".

Эх…. #vivacolombia #vamoscolombia

A post shared byAlexander(@prazdnikov) onJul 3, 2018 at 2:20pm PDT

אוולין, אל תלכי לעומת ג'וני, אוולין דיאז (24) הגיעה לארץ כשהייתה ילדה בת 8, עם אמה החד הורית ועם אחותה הגדולה, עקב רצון להימלט מקולומביה. "היא רצתה לתת לנו אופציה לחיים טובים יותר, רחוק מהרבה פשע ועוני". ישראל נבחרה כיעד למשפחה הזו, בין היתר כי דודתה של אוולין כבר הייתה כאן, מה שאמור היה להקל את ההסתגלות. בפועל זה לא מה שקרה. לפני תשע שנים גורשה אחותה של אוולין מהארץ והיא נשארה כאן כדי לצאת למאבק, שאותו היא ממשיכה עד היום, אם לא כדי לעזור לעצמה אז כדי לעזור לפליטים ולמהגרים אחרים. "הייתי מאוד פעילה בתחום גם לפני שאחותי גורשה. פחות או יותר גדלתי במשרדים של הארגונים לזכויות אדם, זה היה בלתי נמנע שלא לקחת חלק במשהו כל כך עיקרי בחיים שלי. בעוד כמה חודשים ננסה לראשונה להביא לביקור של אחותי בארץ. הסיכויים קטנים, אבל אנחנו מאוד מקווים שזה יצליח, והיא תכיר סוף סוף את האח הקטן שלנו שנולד כאן".

בינתיים אוולין השתקעה כאן, וכמו במקרה של ג'וני, גם היא בתחום של לשמח אנשים: במשך שנים היא הייתה לרוח החיה מאחורי בר האוקטובר, שבו עבדה כמנהלת, והחיוך שלה היה לפנים של המקום. היא השתקעה בארץ, החזיקה כאן הרבה מאוד חברים והפכה לישראלית לכל דבר, אף שכמו שהיא מבהירה – ישראל לא בדיוק השתדלה שזה יקרה. "לגדול בישראל היה לגדול במקום שאף פעם לא נתן לי להרגיש בבית, שייכת. כשחזרתי לקולומביה לביקור הרגשתי שהחיים נותנים לי סטירה. עזבתי מקום מדהים, עם מדהים, בשביל לגדול במקום גזעני ולא מקבל".

לפני כשנה היא עזבה את הארץ והחלה לימודים אקדמיים במסצ'וסטס, אלא ששם היא הבינה שזו לא בהכרח קולומביה שהיא מתגעגעת אליה, אלא דווקא ישראל, עם כל הקשיים. "עכשיו כשעשיתי מהלך דומה שוב ועזבתי את הארץ כדי לגור בארצות הברית לבד, הבנתי שגם בניגוד רצוני ישראל הפכה לבית שלי. לפני חצי שנה, אם הייתם שואלים אותי, התשובה שלי הייתה אחרת לגמרי".

אחי, אתה יהודי גיל זולואגה (50) הגיע לארץ עם אשתו ובתו ב־1995 . בארץ נולד להם ילד נוסף, והוא כיום משרת בחיל האוויר. "זה בכלל היה רעיון של אשתי", הוא מודה. "היא שמעה מחברה שיש כאן עבודה והמצב הכלכלי הרבה יותר טוב. זה היה ממש מסע לחיפוש עצמי. המשפחה שלי בקולומביה מאוד התנגדה, אבל יש דברים בחיים שאתה פשוט מרגיש שאתה צריך לעשות". הוא החל כאחראי סניטרים בחדר ניתוח בבית חולים, ובעבודה זו הוא מחזיק עד יום. "כשהגעתי לארץ הרבה מהחברים שלי אמרו לי שלפי השם שלי יכול להיות שיש לי שורשים יהודיים, הכניסו לי את זה לראש. הגעתי למוזיאון ישראל, פגשתי פרופסור ארגנטינאי שאשרר את זה. בסופו של דבר עשינו אני ואשתי קורס גיור".

כמו שאר חברי הקהילה שעמם שוחחנו, גם גיל חש געגועים עזים לקולומביה. "הרבה יותר מלמקום, למשפחה שלי. אנחנו ממש לבד בארץ. אנחנו משתדלים לנסוע לבקר כמה שיותר. המדינה מאוד השתנתה היום, ואם זה היה תלוי בי הייתי חוזר, אבל אני לא רוצה להשאיר את הילדים שלי כאן בלעדיי. אם הם יחזרו איתי תהיה להם התחושה שהייתה לי כשהגעתי לארץ, תחושה של 'מה אני עושה פה?'". עם כל הגעגועים, עבור גיל ואלפי הקולומביאנים שבישראל, נראה שכאן זה הבית. "כשאני נוסע לקולומביה לנאמר חודש או חודש וחצי, באיזשהו שלב אני גם רוצה לחזור. וגם הילדים, הם אומרים לי 'בואו נחזור הביתה כבר'". "העם הקולומביאני זה עם שמאוד גאה בעצמו", אומרת אוולין, ומסבירה את הקרבה בקהילה כאן. "זה משהו שחברים שגדלתי איתם בתיכון תמיד קינאו בו – הגאווה הקולומביאנית. אני גם יכולה לומר שהקהילה מאוד אוהבת את ישראל". בכל הנוגע לנבחרת הכדורגל הלאומית, עם זאת, הם שומרים אמונים למקור. אפשר להבין אותם.

• מונדיאל 2018
• מונדיאל
• מהגרים
• קולומביה
• הגירה
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• קולומביאנים
• עירוני