נתחיל בקצת רקע: בתחילת שנות האלפיים החלו בהוליווד לפתח פרויקט קולנועי שנועד להתבסס על הדמות של קפטן מארוול, הידוע גם כשהאזאם, של DC קומיקס (שלא לבלבל עם הקפטן מארוול של מארוול). האולפן רצה את דוויין ג'ונסון, שאז עוד נודע כ-The Rock, לתפקיד גיבור-העל הילדותי, ובלאק אדם נועד להיות האנטגוניסט שלו. אבל ג'ונסון היה מעוניין דווקא בדמות הנבל. בחלוף השנים הפרויקט התפצל לשני סרטים, וג'ונסון, שכוכבותו הלכה והתעצמה לממדים כבירים, הלך עם האינסטינקט הראשוני שלו וגם הפיק את "בלאק אדם", שעקבות הדי.אן.איי. של "שהאזאם!" עוד ניכרות בו. כמו בסרט על הילד שהופך לגיבור-על ונלהב לגלות את כוחותיו, גם כאן יש לנו נקודת מבט נערית שמעניקה חן לדמות האטומה של גיבור-העל, שהוא בעצם אנטי-גיבור שמקבל יחס של נבל.

הפתיחה מאוד לא מבטיחה. אנחנו מקבלים סיפור היסטורי מזורז בגוונים עכורים (סטייל זק סניידר) על איזו ממלכה מזרח תיכונית עתיקה בשם קאנדק, שבה שלט דיקטטור איום (מרוואן קנזרי, שחקן ממוצא טוניסאי) שרצה לעצמו את כל הכוח שבעולם. לצורך כך הוא שאף ליצור טבעת מיוחדת, כלומר כתר, והעביד רבבות אנשים בכריית חומר נדיר בשם אדמנטיום – אה, סליחה, אטרניום – עד שאחד העבדים החליט למרוד. חבורת מכשפים העניקו למורד כוחות-על, אבל התוצאה היתה בעייתית משהו. בקיצור, כבר ראיתם ושמעתם את הסיפור הזה ביותר מדי סרטים.

>> הענק הידידותי: איך הפך דה רוק לדארלינג של אמריקה?

חמשת אלפים שנים מאוחר יותר קאנדק כבושה על ידי כוחות קולוניאליסטיים מערביים כלשהם. דימוי המחסומים שבהם התושבים המקומיים תקועים במשך שעות נראים מוכרים ממהדורות חדשות וסרטים תיעודיים (של יואב שמיר, למשל), אבל בשביל לא להתחייב פוליטית קוראים לכובשים אינטרגאנג. מסיבות לא ברורות לוחמת חופש בשם אדריאנה (שרה שאהי, שחקנית ממוצא איראני) מנסה לאתר את הכתר הפלאי והמסוכן ההוא, וכשהעניינים מסתבכים היא אומרת כמה מילים עתיקות ומעוררת לחיים את בלאק אדם (ג'ונסון).

עבור הקאנדקים בלאק אדם הוא הגיבור המיתולוגי שניצח את הדיקטטור האיום (ולכן הם בנו פסל ענקי בדמותו בלב עיר הבירה) אך סוכנת הממשלה האמריקאית אמנדה וולר (ויולה דיוויס), שנראתה לאחרונה ב"יחידת המתאבדים", מחשיבה אותו לנבל-על שצריך ללכוד לפני שיגרום נזק קטסטרופלי. לצורך העניין מגויסים ארבעה גיבורי-על רשמיים שעושים כאן את הופעת הבכורה הקולנועית שלהם.

על הנייר הם אמנם נולדו בשנות הארבעים, אבל משום שהגעתם למסך הקולנוע התמהמהה, כולם נראים כחיקוי של דמויות שהכרנו בסרטים ביוניברס המקביל של מארוול – הוקמן (אלדיס הודג', שגילם את ג'ים בראון ב"לילה אחד במיאמי") דומה לפלקון, דוקטור פייט (פירס ברוסנן) מאוד מזכיר את דוקטור סטריינג' (גם מבחינת העיצוב החזותי של הקסמים שהוא מחולל) וכו'. בקיצור, איך שהם מגיעים לקאנדק חברי "חברת הצדק" מתחילים ללכת מכות עם בלאק אדם, ולא נותנים לו בכלל הזדמנות להתבטא. והם, לכאורה, באו להשכין שלום.

לוקח קצת זמן להבין, אבל דווקא זה מה שהופך את הסרט לחצי מעניין. בלאק אדם הוא גיבור-על סרבן. כמו לשהאזאם יש לו מגוון כוחות-על, אבל הוא לא חש שליחות כלשהי אלא פועל באופן אינסטינקטיבי, והאינסטינקטים שלו אלימים – הוא למשל נוהג להיכנס דרך קירות. מי שרואה בו גיבור-על הוא אמון, בנה בן העשרה של אדריאנה, שעל קירות חדרו תלויים פוסטרים של סופרמן וגיבורי-על נוספים. אמון (בודהי סבונגוי, שחקן ממוצא מצרי) מתעקש ללמד את בלאק אדם איך להתנהג כמו גיבור-על, ומחפש בשבילו משפט קליט שיזוהה איתו. אבל בלאק אדם לא ממש קולט את העניין, והפער בין הציפיות של הנער לביצועים של גיבורו מניב את רוב ההומור בסרט.

אמון אחראי לא רק על נקודת המבט הנערית שתורמת לסרט מידה של חן (ורפלקסיביות טיפוסית), אלא בשלב מסוים הוא גם הופך למניע של הדרמה, שגורם לבלאק אדם להתחיל להתנהג כמו הגיבור המיוצג בפסל. כמה חזרות מתוזמנות היטב אל סיפור הרקע שהוצג בפתיחה חושפות פנים שונות של דמותו, ומעלות שוב את השאלות שנשאלו בצורה מעמיקה ומעניינת יותר בטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולן לגבי מיהו ומהו גיבור.

הכריזמה הידועה של ג'ונסון עובדת גם כשהוא שומר על פנים חתומות ומניח להומור לגלוש על שריריו העטויים בבגד גוף שחור. השאלה אם הוא טוב או רע או איכשהו גם וגם (כי הכל יחסי ומה שקובע זה התוצאות) נרמזת באחת מהבלחות הבימוי היותר מוצלחות של הסרט (אין הרבה כאלה) שבהן התמונה והפסקול רומזים ל"הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו לאונה. הבלחת בימוי אחרת, שבה האקשן עובר פתאום לסלואו מושן המלווה ב"Paint It Black" של הרולינג סטונס, פחות קולעת. הבמאי הספרדי ז'אומה קולייט-סרה שחתום על סרטי אימה ומותחני אקשן של ליאם ניסן יודע את העבודה, אבל לא מעבר לזה. האקשן לא יותר מבסדר והעיצוב החזותי לא מסגיר ש"בלאק אדם" ניחן בתקציב של מאתיים מיליון דולר.

על החן המסוים של הסרט אחראים בעיקר הצעירים שבחבורה. לצד אמון, שכבר הוזכר, מופיעים שני גיבורי על חמודים – קווינטסה סווינדל ("בטיפול") היא סייקלון ששולטת ברוח ובננו-בוטים, ונואה סנטינאו ("משפחת פוסטר") הוא אטום סמאשר, שיכול לשנות את המבנה המולקולרי של גופו ולגדול כמו אנטמן וכמו אליס בארץ הפלאות – יכולת שגורמת לו מבוכה מסוימת. כמה רגעים מעלי חיוך יש גם לכרים, אחיה של אדריאנה, המגולם על ידי הסטנדאפיסט ממוצא פלסטינאי מוחמד עמר. במילים אחרות, כל הדמויות המזרח תיכוניות בסרט מגולמות על ידי שחקנים עם שורשים באזור, פרט לכוכב עצמו. עושה רושם שבינתיים זה לא עורר צקצוקים. כי כולם אוהבים את דוויין ג'ונסון, וזהו.

3 כוכבים
Black Adam בימוי: ז'אומה קולייט-סרה. עם דוויין ג'ונסון, פירס ברוסנן. ארה"ב 2022, 124 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• דווין ג'ונסון
• דה רוק
• DC
• קומיקס
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 918 // הבית השני שלי

היו לך בתים שניים אחרים בתל אביב. הם היו מגניבים יותר. היה להם איזשהו משקל תרבותי. היה אפשר לספר עליהם בכמה מאות מילים יותר רומנטיות. אבל מתישהו הברים נסגרים, מתחלפים באחרים ואתה אפילו לא מוצא את עצמך מתגעגע אליהם יותר מדי. אתה עובר דירה לצד השני של איילון וכבר לא מגיע לאכול בסנדוויץ' הזה, עם הסנדוויץ' שהמצאת לעצמך שהוא שלך אבל בעצם הוא של עוד אלף אנשים אחרים, או שלא, ומה זה משנה בכלל, זה סנדוויץ'.

>>כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>>שוק הכרמל הוא השלמה ארצי של השווקים. הוא גם הבית שלי
>>יונתן אגסי הרס את חיי. עם החטיפים הנפלאים שהוא מוכר לי

בתי קפה? שנים לא ישבת בבית קפה, ובכלל, זאת מעולם לא הייתה קלישאה שהרגשת בה בנוח. וזאת הנקודה בה אתה צריך להסתכל לאמת ולעצמך בעיניים ולהגיד: חביבי, אל תתחיל לספר פה סיפורים על הבלוק או על המנזר או על אצל הרצל. אתה, הדבר הכי קרוב שאי פעם היה לך לבית שני בתל אביב היה הסניף הכי קרוב של טיב טעם.

אני כבר מספיק שנים בהכרה בשביל לזכור שפעם טיב טעם הייתה "הסופר של הרוסים". הסניפים הראשונים נפתחו, מספרים לי באינטרנט (לא הייתי עד כדי כך בהכרה) בתחילת שנות ה-90 בערים שהיו בהן ריכוזי אוכלוסיה גדולים של עולים מרוסיה. אני בא ממשפחה של עולים מרוסיה שלא היו נוסעים לטיב טעם, וגם בשר חזיר לא היה נכנס הביתה, גם אם לא בדיוק בקטע דתי. אבל גם איסור תרבותי היה מספיק טוב להתמרד נגדו, וכשעברתי לתל אביב – צללתי לטיב טעם במיידי.

>>בית בונים מהשילוב הבלתי הגיוני של חוקים ואהבה. הבלוק היה הבית שלי
>>תודה לך, האימפריה העות'מאנית, על המסילה שהפכה לפארק המסילה
>>לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

טיב טעם השתנה בינתיים. בשנים ההן, לפני כ-15 שנה, עוד לא כל כך היו מעדניות מגניבות עם ייבואים קולינריים מגניבים, אבל היה את טיב טעם. הסניפים היו נוצצים ומעוצבים יותר מהאמפמים. היה פרשוטו, היו שרימפס וכמובן שהיה בייקון. היו כל מיני גבינות. כמוני, "הסופר של הרוסים" עשה עלייה שניה למרכז תל אביב וניסה להמציא את עצמו בתור משהו קוסמופוליטי, מתוחכם, מגניב, עולה יותר מדי כסף אבל משלם אותו בחדווה בכל זאת, פתוח עד מאוחר (גם אם נהיה קצת עצוב בלילה). כמוני, סניף טיב טעם במרכז תל אביב נראה שייך לשם לחלוטין, כאילו תמיד היה שם. אבל בדיוק כמוני, כשמתחילים לחטט במדפים הפחות פופולריים ולמצוא את התוצרת הרוסית והאוקראינית הביזארית שיושבת ליד כל המוצרים היותר פופולריים, מיד מבינים מאיפה הוא בא.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• טיב טעם
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 918 // הבית השני שלי

סליחה מראש, אבל אני הולך להיות המעצבן הזה שלא בוחר מקום אלא תחושה. או יותר נכון, תרבות. אולי מוזיקה? כך או כך, אין לי מקום אחד קבוע שמרגיש כמו בית, ואפילו הבית לא תמיד מרגיש כמו בית. וזה לא שבמהלך עשרים ומשהו שנות מערכת היחסים שלי עם תל אביב לא היו לי מקומות שהרגישו ככה, לתקופה – זה פשוט שזה אף פעם לא המקום עצמו, אלא מה שבתוכו. כשאני מביט בכל הפינות התל אביבית שהרגשתי בהן בנוח, קל למצוא בינהן מכנה משותף ברור. היה בהן היפ הופ.

>>כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>>אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>>אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם

ההיפ הופ הישראלי צמח מתל אביב, ומעולם לא נטש אותה. לכאן הייתי מגיע בנעורים כדי להיות איפה שהיפ הופ נמצא. הייתי לוקח אוטובוסים אחרונים לעיר כדי להגיע בחצות למועדון הג'י ספוט ששכן בכיכר אתרים, מבלה שעות בדיזנגוף סנטר או בתחנה המרכזית סביב סניפי חנות הבגדים מאד-מן או שורף במרכזית את מה שנשאר מהלילה עד שהאוטובוס הראשון יצא חזרה הביתה ב-6 בבוקר, כי ההופעה של חלוצי החלל בג'ה פאן הסתיימה ב-1:30. זה היה, באותו הזמן, כמעט המקום היחיד שבו היה אפשר לחוות את תרבות ההיפ הופ בזעיר אנפין (די נו ירושלים, כבר סיימנו את הביף הזה. הייתם סבבה), וידעתי שאם אני רוצה להרגיש ככה, להרגיש את זה, צריך להגיע לתל אביב. שם היה הבית הנייד שלי – במועדונים, בהופעות, במעגלי פריסטייל ובמסיבות רחוב.

>>בית בונים מהשילוב הבלתי הגיוני של חוקים ואהבה. הבלוק היה הבית שלי
>>תודה לך, האימפריה העות'מאנית, על המסילה שהפכה לפארק המסילה
>>לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

עשרים ומשהו שנים אחרי, הבית שלי התרחב. בעשור האחרון תרבות ההיפ הופ השתלטה על הרחוב התל אביבי וגם על מגוון פינות אחרות בארץ. יש סצינות מקומיות מדהימות באשדוד, חיפה, נהריה ובכל פינה שבה לילדים יש גישה לאינטרנט. יעני, בכל מקום. אבל הבירה, המקום אליו זורמים בסוף כל האמסיז, היא עדיין תל אביב. בכל יום נתון יש לפחות מסיבה/הופעה/תקלוט/ג'אם סשן/מעגל פריסטייל אחד. כבר מצאתי את עצמי לא פעם אחת מתלבט לאיזה אירוע היפ הופ אני הולך מתוך הארבעה שמתקיימים בעיר באותו הערב, ואני בטוח שאני מפספס עוד.

השפע הזה משכר. בכל פינה שאני הולך בעיר אני מוצא היפ הופ. אני שומע אותו מהחלונות, מהרכבים, מרמקולי JBL בחוף, מפיצריות, מילדים מחוץ להופעות. פעם הייתי נוהג להגיד שכל מי שאוהב היפ הופ בישראל הוא חייזר שחי מחוץ לכוכב שלו, ולכן בכל פעם שפגשתי חייזר אחר, התחלנו לתקשר מיד בשפת האם. היום כולם דוברים את השפה, והחייזרים הם סתם עוד תל אביבי עם חולצה של בוטלג. אז לא, אין לי מקום אחד שאני יכול לקרוא לו הבית, כי כל תל אביב הפכה לבית שלי. אז תודה שגרמתם לי להרגיש בבית.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• היפ הופ
• היפ הופ ישראלי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 918 // הבית השני שלי

יש משהו קצת מעייף בשגרה. אתה לכאורה מתרגל אליה, כמו אל כל דבר, אבל היא שוחקת אותך בלי שאתה יודע. הריטואל יכול להיות מאוד נעים, אבל גם תופס אותך במקומות שאתה לא שם לב. מהעבודה חזרה הביתה, מהטלפון הזה לטלפון אחר. לופ שחוזר על עצמו. ומבין כל אלה, יש את הלילות שבהם אני מסמן לעצמי – שזה הזמן למשהו טיפה אחר. או לגמרי אחר. הבית שבו אני יכול לצאת מהעור הרגיל והקונפורמיסטי שלי, המקום שבו אפשר לעצום עיניים ולצעוק את החלומות. הבארבי.

>>כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>>אתם תגידו, "וואו, זה כמו בצ'לסי". אני אומרת, לא, זו קריית המלאכה
>>הבית שלי הוא איפה שההיפ הופ נמצא. בדרך כלל זה בתל אביב

יש אנשים שבשבילם מוזיקה היא פרנסה, בשבילי מוזיקה היא בריחה. היא המקום שאליו אני הולך כשלא נוח, כשמורכב, כשלא נעים – והבארבי הוא הסמל המובהק לכך. הוא לא נראה כך מבחוץ כי האיזור הזה גם ככה צבוע כולו באפור, אבל בפנים? זה המקום שבו הצבעוניות שולטת. בחוץ עיר, בפנים קרנבל. מה שבולט במיוחד הוא החושך הזה. החושך שמוחק כל סממן חיצוני. האורות דולקים על הבמה ברעש מסחרר, אבל מעבר לכך הכל נבלע. כל אחד מגיע עם הצרות שלו אבל מסתתר מאחורי החשיכה, מסוגל להעמיד פנים שהוא משהו אחר. במילים אחרות, לרגע אחד גם אני יכול להיות טונה, לפחות לשעתיים, עד שהאור נדלק – כי רק כשהאורות נדלקים באמת, ואין עוד הדרן, זה נגמר.

ההשקה של "בור ועם הארץ", שבה זכיתי לאהוב (באמת ומקרוב) את נצ'י נצ'. דרך מסיבת "עסק שחור", שבה חזרתי לרגע להיות ילד שוב. הופעת האיחוד של אהוד בנאי והפליטים, שבה למרות שבאייטיז הייתי בקושי קונספט, ידעתי לצעוק את כל המילים של "עיר מקלט". ויחד איתם שלום חנוך ופיוצ'ר גאנג, רונה קינן והחצר האחורית, פלד ודני סנדרסון, אלון אולארצ'יק ושב"ק ס, נועם רותם והדג נחש.

>>רק בין כל החטיפים המלוחים, מתוקים והחמוצים אני מרגישה בבית
>>אני רצה לבית השני שלי עם סקרנות ותיאבון. הוא לעולם לא מאכזב
>>לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

כל הופעה כזו, היא זיכרון בנוי פריימים אחר פריימים של אקורדים סוערים על הבמה, ורגשות בקהל. מאיה אנג'לו כתבה פעם שאנשים ישכחו מה אמרת או מה עשית, אבל הם לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש. כל אחד מהאמנים, כל אחד בדרכו הייחודית, והמקום הזה שנתן להם במה – גרמו לי להרגיש אלף דברים שלא אשכח לעולם. המקום שבו יכולתי לבכות או לצעוק, לרקוד (בשקט, בפינה) ולשיר, כל מה שאני אמות-לפני-שאני-אעשה-בעולם-שבחוץ. נראה לי שקוראים לזה בית.

• ❤ תל אביב
• הופעות
• מוזיקה
• הבארבי
• הבועה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 918 // הבית השני שלי

אם פלורנטין היא בלי ספק הבית הראשון (15 שנה לא הולכות ברגל. לדעתי אני מתחרה רק באניטה פללי) אז קריית המלאכה, שנושקת לה מדרום-מזרח, היא בוודאות הבית השני. עם כל הזבל ברחובות, וריח השתן במעברים בין הבלוקים, והמעליות המלחיצות שאת אף פעם לא יודעת אם תצאי מהן בחיים – כן, עם כל זה ועוד – עדיין מדובר באזור הפורה ביותר מבחינת יצירה בעיר, ואולי גם בארץ. ובגלל זה אני אוהבת אותו כל כך.

>>כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>>בית בונים מהשילוב הבלתי הגיוני של חוקים ואהבה. הבלוק היה הבית שלי
>>תודה לך, האימפריה העות'מאנית, על המסילה שהפכה לפארק המסילה

אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי כל פעם מחדש הוא שמלא א.נשים לא דרכו רגל במקום מעולם. לא פעם אני שומעת במסגרת סיורי אמנות שאני מעבירה (אהמ, מה רע בקצת שיווק עצמי?) משפטים כמו "וואו, זה כמו בברלין / ניו יורק / לונדון". אנחנו אמנם עוד רחוקים מרחק שנות אור מצ'לסי, אבל הבניינים התעשייתים, הסטריט ארט ואינסוף הסטודיואים, הגלריות וחללי התצוגה שפזורים במתחם הופכות את קריית המלאכה לקנדידטית המובילה לזכות בתואר צ'לסי התל אביבית.

אין בארץ עוד מקומות ששופעים כל כך באמנות: סטודיואים של אמנים, צלמים, מעצבים מוצר, אופנה ומה לא, לצד מספר מכובד מאוד של גלריות של חללי תצוגה שאין כאן מקום לפרט את כולם אבל ככה אם צריך לזרוק קצת שמות לחלל האוויר אז רוזנפלד, חנינא, בית בנימיני, ארטפורט, מאיה, מקום לאמנות וכן הלאה. גם פרברי קריית המלאכה כמו הרחובות הפטיש, בר יוחאי והרצל עצמו מתהדרים בחללי תצוגה נוספים (כולל התואר השני של בצלאל) ובאמת שתמיד (אבל תמיד) יש שם מה לראות. בפנים ובחוץ.

>>שוק הכרמל הוא השלמה ארצי של השווקים. הוא גם הבית שלי
>>יונתן אגסי הרס את חיי. עם החטיפים הנפלאים שהוא מוכר לי
>>לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

ועם כבר בחוץ עסקינן – לפעמים יש בי איזה רצון להגיד לכל אמני הרחוב שיעזבו אותנו בשקט ויילכו קצת לקשקש על קירות בכפר סבא או משהו, אבל מקום שגם אם תגיע אליו פעמיים בשבוע עדיין תמצא בכל פעם יצירה חדשה במרחב הציבורי הוא בהחלט לא עניין של מה בכך. חלקן נהדרות, חלקן מזוויעות – אבל לזה שבין ניחוחות השתן והררי הזבל מסתתרת המון (המון) יצירה מקורית שאי אפשר להתכחש לה.

• ❤ תל אביב
• קריית המלאכה
• פלורנטין
• אמנות
• דרום העיר
• הבועה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 918 // הבית השני שלי