*פורסם לראשונה ב-5 באפריל

אי שם, בחודש יולי של קיץ 2021, בימים בהם הקורונה נדמתה כאחרון הלקוחות במסעדה המסרב ללכת, ישבתי כהרגלי בים. כבר תקופה ארוכה שהכל הרגיש חנוק וריקני, סגר רודף סגר, ולא היה ברור מתי כל זה כבר יגמר. ימי הבהלה הראשוניים מהנגיף, התחלפו במלחמת בעד ונגד חיסונים, ונראה כי לכל אחד מסביב הייתה דעה אותה ניסה לכפות על סובביו – והדבר היווה מקור בלתי פוסק למריבות וחיכוכים. בכל מקום למישהו היה משהו להגיד. נתב"ג עוד פעל במתכונת חלקית ונדרשו בדיקות ובידודים לחוזרים מחו"ל ומסכות עדיין נראו בכל עבר.

בימים בהם יש איום ממשי לקחת לנו את הלגיטימציה והחופש לאהוב את מי שאנחנו אוהבים, להרגיש בטוחות על היותנו נשים וטרנסיות במרחב, לגזול מאיתנו את חופש התנועה, הביטוי, היצירה ובכלל – אני מקווה שהיצירה הזו תיתן למישהו או למישהי, ולו לרגע תחושה שיש למי שהם מקום

את הימים העברתי בים, גם באמצע שבוע, מתפללת שהמצב כבר ישתנה. שאוכל לעבוד באופן רציף, לא לחשוש מאירועים חברתיים, ואולי גם להצליח לטייל.באותו היום, כמו במין לופ בזמן, ישבתי באותה הפינה בה אני יושבת תמיד, שיחקתי בחול והמצאתי לעצמי שירים. כמו ילדה. השעה הייתה שעת אחר הצהריים והרוח הייתה נעימה. התחלתי לשים חול על גופי, ולפסל עם החול על רגליי. איזה עולם משונה, חשבתי לי, שהחול הזה, הפיסול האקראי הזה בחול – הוא פיסת החופש הקטנה שלי עכשיו. שזה כל מה שיש לי וזה כל מה שחשוב.

פתאום הבטתי ברגלי עלייה פיסלתי את החול בקוצים קוצים, והתחלתי לצחוק. הרגל שלי הפכה באחת לדינוזאור (והייתי סאחית לגמרי באותו הרגע). הבטתי ברגלי המשונה. הכל כה רנדומלי.יצקו אותנו לתוך העולם הזה, כמו בלילת עוגה לתבנית. ואנחנו, התעצבנו לתוך תבנית העוגה, בלי לשאול שאלות. וחשבנו שהתבנית הזו היא כל מה שקיים. ומה אנחנו כבר יודעים?

אני, יובל, נולדתי במין מסוים, להורים מסוימים, במדינה מסוימת עם היסטוריה מסוימת. חינכו אותי בצורה מסוימת, לימדו אותי דברים מסוימים, לימדו אותי "טוב" ו"רע". הכל כאילו כבר הוכתב לי מראש. הדרך סלולה, עכשיו רק צריך ללכת בה. אפילו לא צריך לחשוב, כמו טייס אוטומטי – לשוט. יש בזה משהו מאוד מרגיע, לא לחשוב על הדרך ופשוט ללכת בה. זה מרגיש משחרר כמעט כמו החופש לבחור.

באותה מידה יכלתי להיוולד במקום אחר, או במין אחר, או בצבע אחר. אבל ככה יצא, יצאתי פה. יצקו אותי כאן. אבל משהו בי תמיד הרגיש את הצורך העז בחירות, בחופש לבדוק עוד דרכים. לערער על הסדר הקיים, על התבנית אליה יצקו אותי – כדי לגלות מה באמת מתאים לי, מי אני בעצם.

על דרך השלילה הבנתי די הרבה על עצמי. תמיד נמשכתי להרפתקאות, ואמרתי "כן" כמעט לכל דבר ואתגר – מה שלא פעם הביא לתוצאות מאכזבות אותן וכך הבנתי במה אני מעוניינת ומה באמת מתאים לי. האינטואיציה הייתה המורה הכי טוב שלי, לא ניסיתי דברים סתם כדי להגיד שניסיתי אותם. משהו משך אותי לשם, משהו פנימי שאמר לי "תבדקי". אז בדקתי.

עולם ההגדרות שלי התפתח והשתנה כל הזמן. וכך הבנתי שאני, נכון לעכשיו, אשה קווירית פאנסקסואלית. ולפעמים אני נהנת לקרוא לעצמי כל-בינארית.הבנתי שאני מופתעת מחדש כל פעם ממנעד האנשים אליהם אני יכולה להמשך, שאני מגדירה את עצמי כאשה אבל נהנית מאוד מאיכויות שונות, גבריות ונשיות ורב-מגדריות. שההוויה שלי היא הויה של חופש בהמון רבדים שונים. שאני לא רק "דבר" אחד. שאני המון. וההמון הזה משתנה ומתפתח כל הזמן.

זו בעיניי, המהות של חופש – גמישות והשתנות. דבר העומד במקום – מתנוון, ניוון מוביל לריקבון ומוות. תנועה, התרחבות, חיפוש – זו מהות החופש. חופש, משורש ח.פ.ש;ברגע שבני ישראל יצאו ממצרים, והחליפו את ברירת המחדל של קבלת המצב הקיים אליו הם נולדו ולא ידעו אחרת (העבדות) – למצב של חיפוש ותנועה (תעייה במדבר) – הם היו חופשיים.האמונהשיש משהו מעבר לתבנית אליה הם נולדו – הובילה לתנועה והוציאה אותם לחופשי.

יציאה מעבדות – שזה הניוון הפנימי שלנו, אל עבר התנועה והחיפוש הפנימי והתפתחות אישית – לחירות. מה שבטוח, בלי האמונה הם היו נשארים במקום, במצרים.כשלוקחים לנו את יכולת התנועה וההתפתחות, לא מאפשרים לנו לנוע כאוות נפשנו, או מגבילים אותנו ואת האמונות שלנו ומכניסים אותנו ל"תבנית" שנכפתה עלינו, שלא אנו בחרנו בה – אנו נהיים עבדים. מי היה מאמין שאלו התחושות שחשתי באותו קיץ קורוני של 2021, כאשר את אותן תחושות כה הרבה אנשים חשים היום.

ופתאום, על החוף, כשהרגל שלי מלאה בחול ונדמתה כמו שריד שקם פתאום לחיים מהתקופה הפרהיסטורית – הרגשתי לרגע, לרגע אחד קטן, חופשיה באמת.

****

לקחתי את רגע החופש הזה, ושלחתי אותו למתן אגוזי, מפיק על חלל, והוא התלהב והכניס אותי לאולפן.

המשימה הייתה – בוא נראה מה קורה כשנותנים ליובל חופש ליצור מוזיקה. זה היה כמעט ניסוי. בוא נראה מה מתחולל שם בראש הזה. אני לא באה מהעולם הזה, זו טריטוריה חדשה עבורי. אבל לא באתי כמוזיקאית עם מטרה ברורה – באתי כיובל, כיוצרת, שבאה לחקור ולהנות ולראות מה עולה, וזה אפשר לי חופש אמיתי ליצור. הכל קרה מאוד בטבעיות, קיבלתי ולידציה למה שהתגלה בראשי, ולא היו התנגדויות מאף צד. היצר לחקור זרם בטבעיות, והפך ליצירה. לשיר.

השיר מדבר על שבירת הגבולות המגדריים והמיניים שלנו והוא עושה זאת דרך היפוך תפקידים מגדריים ומציאת דמיון בין גופנו לאלמנטים מהטבע ומעולם החי – לצד משחקי מילים והומור.כיאה לז'אנר הפאנק שרוצה למרוד ולשבור את הגבולות – השיר מבקש להשתעשע ולשבור את הכללים והגבולות המיניים והמגדריים המוכרים לנו ו"איך צריך להתנהג". הוא מבקש שלא ניקח את עצמנו כל כך ברצינות, אך עם זאת יש לו כוונה ברורה: שנשתחרר מהצורך להגדיר הכל ולהתחייב להגדרה, שנבין שכולנו כל הזמן מחליפים תפקידים, כי זהו הטבע. מבקש שנהיה גמישים.

ידעתי שאני רוצה ליצור לשיר הזה וידאו, והוויז'ן שלי היה לי מאוד ברור. אני בדרך כלל מאוד ויזואלית בהשראה שלי.חברו אלי קמיע שפר שהיא חברת נפש ויוצרת מדהימה – שביימה ועזרה לי לעשות סדר בדבר הזה שהיה לי בראש, רני במץ שעשה צילומים מרהיבים, והעורכת מיה אלה שאיתה יצרתי את "הקו הדק" שזכה בפסטיבל תל אביב האחרון.

בגלל שמדובר ביצירה עצמאית ללא תמיכה כספית, ביצירה הזו מיקדתי את כל זרועות התמנון הרבות שלי לכדי נקודה אחת – כמו מנצחת על תזמורת – והשתמשתי בכל כישוריי. הייתי גם הכותבת, המפיקה, המעצבת, הסטייליסטית, הארט דירקטורית והקריאייטיב, והפרפורמרית. כל מה שיכלתי, עשיתי. לא הייתי מוכנה שכסף זה יהיה הדבר שיגביל אותי (כי אין לי ממנו) ופשוט הסתדרתי. ידעתי שזה פשוט חייב לקרות וכלום לא הזיז לי.

באופן כללי, הדרך שלי בתעשיה היא דרך חתחתים. דחייה רודפת דחייה, לרוב "לא מתאימה", מוזרה מדי, ואין לי מקום. מה שהביא אותי להבנה שאני צריכה ליצור את המקום הזה לעצמי, ולברוא עולם המשקף את הלך רוחי הייחודית.כך יצרתי עולם שבו יש חופש והרמוניה דרך שבירת מוסכמות חברתיים, בו כל הגבולות המוכרים לנו נמתחים ומטשטשים. עולם פנטסטי המפלרטט בין מעשה ידי אדם והטבע. בו הגולמי מפלרטט עם העשוי. בין גרוטסקיות לפשטות. בין עדינות לגסות. בין נשיות לגבריות. בין הא-בינארי לכל-בינארי.

רציתי להביא את כל הצדדים השונים שיש בי, שלפעמים מרגישים מנוגדים וחסרי הגיון, ליצירה אחת. להראות שאני לא רק דבר אחד. אני לא רק "אשה", או רק "קדושה" או "פרוצה" או "קווירית". אני מורכבת, כמו רבים ורבות. יש לנו הרבה כובעים והכי כיף לשחק ולהחליף בניהם.רציתי לתת חופש לדמויות השונות שבתוכי. לכן בחרתי בכמה דמויות מרכזיות מתוך עולמי הפנימי והתמקדתי בהן:

המרכבה של פרייה מהמיתולוגיה – הדמות התיאטרלית והגרוטסקית (השראה מתוך עולם התיאטרון שממנו אני באה), דמות נשית טבעית ועדינה, נימפה קווירית ופתיינית עם שיער שחי עד המותן, פיה קסומה, פאנקיסטית לוחמנית, והקדוש המעונה – שם אני מופיעה בדראג קינג של ישו.

הסעודה האחרונה של ישו כמו שהיא מוכרת לנו – מורכבת מישו ו-12 שליחים גברים השותים ואוכלים וחוגגים את ליל הסדר. רק גברים נכחו בסעודת החופש הקדושה והאחרונה הזו של פסח (תמונה מאוד הומואירוטית אם תשאלו אותי).בסעודה האחרונה שלי, במקום 12 שליחים ממין זכר ישנם 12 גברים ונשים, מכל הקשת המגדרית, ומכל הגילאים, הצבעים והצורותבעירום מלא, בפשטות וטבעיות, במטרה להנכיח את היופי האינסופי שיש בגוף שלנו, במין שלנו, באהבה שלנו שייחודית ושונה עבור כל אחד ואחת מאיתנו.

בהתלה חשבתי לותר על התמונה של הסעודה האחרונה, היה לי ספק אם נצליח למצוא אנשים שירצו להצטלם בעירום מלא. אבל למזלי קמיע הבמאית התעקשה, ובאורח קסם מצאתי שהמשימה הייתה הרבה יותר קלה ממה שחשבתי. אנשים רק רצו לחגוג את גופם בחדווה של אומנות ויצירה! אחרי שצילמנו את התמונה, הצוות אמר לי שהם לא מאמינים שהם מצלמים את הדבר היפיפה הזה, פה, בארץ, והודו לי על החופש שאיפשרתי בקיום היצירה. כשצילמנו בתחילת אוקטובר האחרון – לא יכלנו לדמיין שאולי אלו יהיו ימים אחרונים של חופש יצירה שכזה. טרם ידענו מה הולך לבוא.

בימים בהם נדמה שסכנה מאיימת על החירות של כל מי שלא מתיישר עם הנורמה (שאינה 'נורמלית' לרבים מאיתנו), בה יש איום ממשי לקחת לנו את הלגיטימציה והחופש לאהוב את מי שאנחנו אוהבים, להרגיש בטוחות על היותנו נשים וטרנסיות במרחב, שמאיימים לגזול מאיתנו את חופש התנועה, הביטוי, היצירה ובכלל – אני מקווה שהיצירה הזו תיתן למישהו או למישהי, ולו לרגע – תחושה שיש למי שהם מקום.

שאת החופש שלנו להיות מה שפאקינג בא לנו אף אחד לא יקח לנו.
שמותר לנו לחגוג את עצמנו.
שמותר לנו ליצור ולהתבטא.
שמותר לנו להיות חופשיים בלי לאיים על חופש של אחרים סביבנו.
שמותר לנו להעז ולחקור ולנסות ולטעות.
שמותר לאהוב.
שמותר לאהוב.
בפסח הזה, בשולחן הסעודה הזה של ישו, מתקיימת חירות אמיתית. בואו נקווה שזו לא הסעודה האחרונה.
חג חירות שמח.

>> יובל לוי היא שחקנית ("חזרות") ועכשיו גם זמרת, ועוד הרבה דברים. סינגל הבכורה שלה "Dinosaur Back" יצא אמש ואתם חייבים לראות אותו ביוטיוב.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• אינדי ישראלי
• טור אישי
• סקס
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון
• האח הגדול

יהודה פוליקר

כמו תמיד בסיפור הישראלי, דווקא מישהו שהגיח אלינו כזר – מצא את מקומו בלב הסיפור הישראלי. פוליקר הוא לא רק אחד המוזיקאים היותר טובים שצמחו כאן, הוא גם אדם ששינה משהו בחברה הישראלית: בעיקר את היחס לניצולי השואה, שעד אלבום המופת שלו "אפר ואבק" היו בפינה וחששו לדבר, ומאז לקחו צעד קדימה והחלו לפתוח את סיפורם האישי. בכלל, פוליקר במהלך חייו עשה טוב מאוד ליכולת הביטוי של אנשים – לצאת מהחושך ולפתוח את הלב. הוא לא חשש מעולם להביע את דעתו, אבל גם בתקופות מסוכסכות זה לא מנע ממנו לקבל אהבה מכל שכבות העם.

"שיר אחד"

שש שנים שהפודקאסט הזה כבר איתנו. שש שנים שבהם הוא מספר את הסיפור של המוזיקה הישראלית – עד רמת הצליל הבודד. הוא עלה ממש עם ראשית ימיו של התאגיד, והחזיק מעמד – בעיקר כי הוא הצליח לספר סיפור שנגע לכולם. מ"שירת הסטיקר" של הדג נחש דרך "יום מעונן" של היי פייב, הצליחו היוצרים – מאיה קוסובר, ניר גורלי, תומר מולווידזון ואייל שינדלר – להביא לאוזניים שלנו את האמת היסודית שמאחוריהם. יש משהו שתמיד מרגש במוזיקה, אבל בעיקר מרגשת הדרך שבה היא נעשית. "שיר אחד" חודרת לקרביים האלה, ומצליחה להיות משהו שכולם התחברו אליו. דרך הצלילים, היא הביאה את הסיפור של ישראל – בדרך הטובה ביותר האפשרית.

עמרי אסנהיים

אחד הסיפורים הבולטים של הפילוג הפנים-ישראלי הבוער – הוא היחלשות מעמדה של העיתונות. בין אם אתם חושבים שמדובר בתהליך דה-לגיטימציה שהגיע מלמעלה, ובין אם אתם מהצד שחושב שלתקשורת יש חלק באובדן הקשר שלה עם הקהל הרחב (אני, אגב, בשניהם), אין הרבה עיתונאים שהיו יכולים למצוא את עצמם ברשימה הזאת. אבל אסנהיים כן – העיתונאי שצמח בתקשורת הספורט, הפך למספר הסיפורים הלאומי. מי שלא חשש, באותו איזמל חד, לגעת בסיפור כואב ורגיש כמו התחקיר על עזרא נאווי, וגם להביא למסך את העדויות הקשות נגד רחבעם זאבי, מפולארד ועד אתי כרייף, מאסון הסלוקי ועד פרשת שמעון קופר – העיתונות של אסנהיים היא לא רק איכותית, היא גם כזו שמצליחה להביא למסך אנשים מהשקפות שונות, ולהגיד להם את האמת. לא עניין של מה בכך בישראל הנוכחית.

נמל התעופה בן גוריון

המקום שמכיל, בוודאי בימים אלה, את כל עם ישראל; מבוגרים וצעירים, ימנים ושמאלנים, כולם עומדים בתור לבידוק הבטחוני (שתמיד לוקח שעות יותר ממה שמתוכנן). שער הכניסה והיציאה למדינה הוא גם אחד המקומות היותר אהובים – הנעימים, המסודרים, המטופחים אפילו. השיפוץ שנעשה בו, והפיכתו ל"נתב"ג 2000", הוא בערך הפרויקט הלאומי היחיד שממש הצליח – וקשה למצוא מקומות שמחוברים לקהל כה רחב של אנשים. וחוץ מזה, במילא כולנו הרי נמצא את עצמנו שם יום אחד…

רביד פלוטניק

סיפור הסינדרלה הגדול של המוזיקה הישראלית. ראפר שצמח מחנויות הבגדים של התחנה המרכזית והמועדונים אפופי העשן של כיכר אתרים ורחוב סלמה, והפך לאחד מהכוכבים הגדולים בפופ העברי – בוודאי בהיפ-הופ שנולד כאן. הדרך של פלוטניק, שהיתה כרוכה במאבק גדול ובעצמאות מוחלטת מכל גורם זר, הגיעה אל ההמונים – וכבשה את ליבם. את התוצאות אפשר לראות כמעט בכל המקומות הגדולים שהוא כבש: מהבארבי, דרך ה"לייב פארק" ועד היכל מנורה מבטחים. כולם סולד אאוט, לפעמים שבועות מראש.

ברק בכר

תחום מאמני הכדורגל בישראל הוא לא כזה שמלא באנשים מושכי עניין ומעניינים. לכל אחד מהם, מן הסתם, יש סיפור – אבל לרוב הוא מתמלא בקלישאות הרגילות. ויש את ברק בכר – מי שצמח בתור מגן ימני, הכי רחוק מכוכב כדורגל, אבל התפתח למטאור אמיתי בתחום האימון, עם חמש אליפויות בהפועל באר שבע ומכבי חיפה. וגם עליו, כך נדמה, יש קונצנזוס – בכר מוערך על ידי כולם, גם על ידי מי שהוא ניצח, ואפילו מצליח להיות אהוב, בעזרת היכולת שלו לגלוש קצת מהסיסמאות שהכדורגל מביא איתו.

דני סנדרסון

גם כאן, מדובר בהרבה יותר ממוזיקה. סנדרסון שנולד בכפר בלום הוא, ללא ספק, אחד הכותבים הכי חכמים ואחד היוצרים הכי "הולסומיים" בתרבות שלנו. אבל זו גם הדמות שהוא הביא קדימה – מישהו שלא חושש לרדת על עצמו, לוזר חינני, מעין בן דמותו של וודי אלן (אבל כזה שבאמת אפשר לאהוב עד הסוף ועם רקורד אישי נקי). הצניעות הכובשת של סנדרסון, האיכות שהוא הביא לבמה בשנים של יצירה, היא ככל הנראה סוד הקסם לאהבה שהוא מקבל עד היום. לא מדובר בסופרסטאר שנעטף בעטיפה ורדרדה, אלא במוזיקאי עם לב ועומק – שהצליח, בדרך ארוכה, להפוך למישהו שכל העם מחובר אליו.

"אפס ביחסי אנוש"

הנה לכם סיפור קולנועי כלל ישראלי. הקולנוע הישראלי נוטה להיות מפולג בין שני קטבים מובהקים מאוד של הצלחה מסחרית (יחסית, כן?) או הצלחה ביקורתית, אבל יש יצירות שמצליחות להתעלות על זה – גם אהובות מאוד, וגם איכותיות. כזה הוא הסרט שיצרה הבמאית טליה לביא, שגם גילה למדינה כוכבת ושמה נלי תגר. "אפס ביחסי אנוש" היה סרט שנגע לכל מי שחווה את הצבא, לא משנה מאיזה עולם הוא בא, בצורה כואבת במיוחד. הוא תיאר את צה"ל הלא הירואי, זה שנמצא במשרדים המאובקים ובשין גימלים בשום מקום. כל בני הדור שלו רצו את הקרייה, וכל בני הדור שלי הסתפקו בבסיס אלמוני, עם חיילים שבוזים, שרק מתים ללכת הביתה. זה צה"ל שאנחנו מכירים – כזה שהדבר הכי הירואי שאתה יכול לעשות בו זה לצאת לדו קרב עם אקדחי סיכות.

"טד לאסו"

ה"פיל גוד" של התקופה. אולי העולם שלנו מנוהל על ידי אנשים שמתנהגים כמו ב"יורשים", אבל אפשר לחלום שהוא ינוהל על ידי אנשים שמתנהגים כמו ב"טד לאסו", נכון? הסדרה, שהחלה בפרסומת לליגה האנגלית ב-NBC, הפכה ללהיט של ממש בכל העולם והדמות של טד, המאמן האמריקאי שכובש את אנגליה, ואיתו שלל הדמויות – מרוי קנט דרך ג'יימי טארט ועד רבקה וולטון, היא בעיקר מביאה אל המסך מה שחסר לכולנוו – חמלה, רגישות ויכולת לחבק את הצופים שלה. לא סתם היא הפכה ללהיט בדיוק כשהעולם היה הכי צריך חיבוק (אבל לא יכול היה להתחבק, באופן אירוני) באמצע מגפת הקורונה. שלוש עונות היא כבר כאן, ואנחנו רק מקווים שזה לא ייגמר לעולם.ממש מקווים.

"מנאייכ"

לכאורה, היו לה את כל הכלים לא להיכנס לרשימה הזאת": סדרת טלוויזיה שנעשתה על ידי יוצר ימני במובהק (רועי עידן), בערוץ טלוויזיה שהפך לעיתים קרובות לשק חבטות בידי ממשלות הימין בשנים האחרונות (כאן 11), עם סיפור על "כנופיית שלטון החוק" – השילוב בין גורמים במשטרה, בפרקליטות ובדרגים גבוהים יותר שפועלים יחד נגד האינטרס הציבורי. אבל זה הטריק עם "מנאייכ" – למרות האג'נדה, היא הצליחה להיות מאוד מאוד אהובה גם על ידי מי שלא הסכימו עם הסנטימנט הפוליטי שלה – וגם גדולי השמאלנים יכולים להסכים שמדובר בסדרה מעולה, מותחת ומרתקת. וכבר אמרנו, אבל לא נפסיק להגיד ששלום אסייג בתפקיד דרמטי זו פשוט הברקה.

השירים מ"זהו זה"

הקאמבק של "זהו זה" לטלוויזיה לא נחשב להצלחה רייטינגית גדולה והמערכונים שמייצרת החבורה המוכשרת הזו (גידי גוב, דבלה גליקמן, אבי קושניר, מוני מושונוב ושלמה בראבא) די נבלעים בתוך ים הרעש שאופף אותנו. אבל יש משהו שכן מצליח לחדור – ההחלטה לסיים כל תכנית עם שיר. מנהג שהחל עוד בשנות השמונים עם "שיר השבוע" (שהאחראי לו הוא שלמה גרוניך), וניסה להתקמבק במסגרת החזרה של "זהו זה" למסך בתקופת הקורונה. זה לא עבד מהרבה סיבות, אבל משהו חדש נולד – והוא הקאברים ש"זהו זה" ביצעה לקלאסיקות ישראליות. העיבודים המעולים של אמיר לקנר, ביחד עם הקולות המגוונים של החמישייה, הפכו להיות הכתף שעליה אנחנו אוהבים להתרפק; בקורונה, וגם אחריה. וכך, על המסך נפגשו שירים של טיפקס ואריק איינשטיין, שירים של מוקי ושל שימי תבורי, של עמיר בניון ואריאל זילבר – ביחד עם יהודה פוליקר או אהוד בנאי. מוזיקה היא המקום שבו אנשים מתחברים – והשירים של "זהו זה" חיברו אנשים שונים, ממקומות שונים, לאותם הצלילים. דבר שהוא חיוני, בטח עכשיו.

נתיבי איילון

אי אפשר לפספס את זה – בהיעדרה של כיכר רבין (שעוברת שיפוצים), דווקא עורק התנועה המרכזי של ישראל הפך לדופק הלאומי. המקום שאליו ישראלים הולכים להפגין – בעד הרפורמה ונגד הההפיכה המשטרית. בין אם אתם בעד או נגד חסימות כבישים, אי אפשר לפספס את העובדה שבתקופה הזו – כל העם נפגש מתישהו על האספלט הבוער של שערי הכניסה התחבורתית לתל אביב. ומי שלא שם בערב ובלילה, כבר יעמוד שם בפקק בבוקר בדרך לעבודה.

• ❤ תרבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון

מי:לירן צ'רנוב(27),יפתח אופיר(42), טוקיו (3.5)
איפה:רחוב לכיש
ותק:8 שנים ליפתח, מתוכן 4 שנים משותפות
מטראז':85 מ"ר

כשאחד מלקט ספרים מרחבי העיר והעולם ולשני יש התמכרות לפריטי וינטג' מיוחדים – יוצא שילוב מלא בסטייל ששוקל לא מעט, "אבל בשביל יופי סובלים". ללירן היו גלגולים בעולמות המחול, המשחק והקולינריה עד שהגיע להייטק, וכיום הוא מתאמן גם בסחיבת רהיטים כבדים הביתה. יפתח לעומתו נשאר בעולם המשחק והרחיב אותו לתחומים נוספים כמו כתיבה, בימוי ותרגום. הוא דווקא יותר בקטע של פילאטיס מכשירים.

"לפני שנכנסתי לגור פה עם יפתח, הוא גר בדירה הזו עם שותף במשך כמה שנים טובות", מספר לירן. "הדירה נראתה נורא. דירת רווקים תל אביבית של בנים על כל המשתמע מכך. עבורי, גם אם המקום זמני – אני אשקיע בו את כל כולי. הרי הכל זמני גם ככה, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לייצר מקומות שירגישו כמו בית. כך עשינו, יחד".

הסלון

"הסלון היה המרחב הראשון שהתחלנו לעצב יחד. ידענו שאנחנו רוצים ספה ירוקה ומזנון קליל ומודרני. את שניהם מצאנו בקונטרסט והם הרגישו בול. גם השטיח הצטרף די מהר מחנות בחיפה ששלחתי אליה את יפתח, והשולחנות הגיעו מבית הילדות של יפתח בלונדון. הוא גדל שם תקופה וההורים שלו הביאו משם רהיטים מדהימים. התמונה היא העתק של ציור שאנחנו אוהבים מאוד של אגון שילה, שהדפסתי ומסגרתי ליפתח באחד הטיולים באירופה".

הפסנתר

"אני מנגן בפסנתר ויפתח מנגן בגיטרה. את הפסנתר קיבלתי ממורה שלי בביה"ס למשחק של יורם לוינשטיין. לצידו מוצב פסל מטורף של אישה, עשוי עץ מלא, שמצאתי ברחוב. הוא שוקל יותר ממני אבל הייתי חייב לקחת אותו".

בספריה, כמו בכל הבית, מפוזרים הספרים של יפתח. הוא מסדר אותם לפי צבעים ונושאים. מעל הפסנתר יש ספרי שירה, מוזיקה, מחזאות ועוד. לצידם מונח פרס קיפוד הזהב שיפתח קיבל על התפקיד של היטלר במחזמר 'שמואל', ותמונה יקרה שלו כהיטלר עם לאה, השכנה שלנו מלמעלה, ניצולת שואה שיש לנו איתה קשר מיוחד".

פינת האוכל

"יש לנו חבר טוב שמעצב דירות לדוגמה ואנחנו מקבלים ממנו מדי פעם הפתעות, כמו כסאות האוכל המטורפים האלה. אנחנו אוהבים לארח. כמעט כל ערב מגיעים אלינו אנשים – לדרינק או לארוחה של ממש. השולחן הוא של שומרת הזורע משנות ה-60, והוא נראה קטן אבל יודע להיפתח. התאגדו סביבו לא מעט מפגשים מדהימים. את המנורה הבאנו מזקן חמוד שמשפץ מנורות ישנות ומוכר אותן במחירים מעולים במרקטפלייס".

המטבח

"ארונות המטבח מפוצצים בסרוויסים עתיקים וכלים מכל העולם שלירן אוסף", מספר יפתח. "מלאכת הבישול אצלו מתחילה מהמחשבה על האסתטיקה של המנה. קודם כל הכלי, הצבעוניות, הקומפוזיציה – ואז מה שיהיה בתוכו. את השידה הכתומה הוא מצא ברחוב ושיפץ, והיא מכילה אוסף יינות נדירים יותר ופחות שהוא מזמין בכמויות מסחריות. יין הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, לפחות מהרגע שלירן נכנס לחיי".

חדר העבודה של יפתח

"החדר הנוסף הוא חדר עבודה, נגינה, יצירה, קריאה ואירוח. כשמתארחים אצלנו מקבלים פנסיון מלא, ככה שמי שרוצה תמיד יכול להישאר לישון במיטה הנוספת. רוב הזמן יפתח עובד מפה, כותב או קורא. את הספרייה והשולחן מצאנו ברחוב ושיפצנו, והם מכילים ספרי עיון, היסטוריה או עלילה. יש ליפתח גיטרה אקוסטית וחשמלית וגם גיטרה אקוסטית מיוחדת שסחבנו כל הדרך מתאילנד".

חדר השינה

"מאוד ברור מהו הצד שלי ומהו הצד של לירן. בצד שלי שידה פשוטה ופרקטית, מנורת לילה, ספרים, ותמונה של תמנון – שהרבה לפני הסרט 'מורתי התמנונית' הבנתי שהוא הספיריט אנימל שלי, אז יש כל מיני אלמנטים תמנוניים מפוזרים בבית".

"בצד של לירן יש שידת וינטג', ראש של פרה שהוא סחב מהודו ושני רובוטים משוק פשפשים בסין שהם הפריט השנוא עליי בבית, אז מבחינתי מקומם היחיד הוא ליד הראש של לירן בלילה. על הקיר יש צילום של חבר טוב שלנו, של משתנות בדרום קוריאה. נדלקנו עליו ממבט ראשון אז קיבלנו אותו במתנה".

• דירה להכיר
• עיצוב
• עיצוב פנים
• וינטג'
• מרכז העיר
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון

1. ספיידרמן: ממד העכביש

תסריט מושלם, פרשנות חדשה לדמות מוכרת, סגנון אנימציה ייחודי שאת ההשפעה שלו באנימציה ההוליוודית אפשר לראות בסרטים מהשנים האחרונות, ואחד ספיידרהאם. סרט שהוא כיף אדיר לכל גיל, עם או בלי הערצה קודמת לאיש העכביש. הסיקוול בדרך אז אם עוד לא ראיתם – זה הזמן להשלים.
להשיג: בנטפליקס

2. חסידודס

מסיבות שאינן ברורות לי סרט האנימציה הכיפי לאללה הזה עדיין לא הפך לסרט קאלט, אבל מי יודע מה צופן העתיד. התקציר: עובד מסור בחברת משלוח שהוא גם במקרה חסידה יוצא למסור תינוקת להוריה, לצד נערה שגדלה בחברת חסידות. המדבבים הם אנדי סמברג, קלסי גרמר, קי ופיל וג'ניפר אניסטון. זה משונה כמו שזה נשמע אבל תסמכו עלינו, מדובר ביציאה מבריקה וקורעת מצחוק.
להשיג: בנטפליקס

3. אי.טי – חבר מכוכב אחר

כבר יותר מארבעים שנה שהקלאסיקה המשפחתית של סטיבן ספילברג מחממת את ליבם של ילדים והוריהם, ועל הדרך גורמת להם לבכות יחד. למי שחי מתחת לסלע בעשורים האחרונים, נזכיר שזהו סיפור על חברות מפתיעה בין הילד אליוט לחייזר הקטן והידידותי אי.טי. אליוט ואחותו הקטנה עוזרים לאי.טי להסתתר מפני המבוגרים עד שיצליח ליצור קשר עם משפחתו ולחזור הביתה, אבל כמובן שדברים משתבשים בדרך.
להשיג: בנטפליקס

4. מואנה

אחרי תקופה לא קלה בתחילת המילניום, בעשור שעבר חזרו באולפני האנימציה לספק להיט אחר להיט. "מואנה", שמתרחשת באיי פולינזיה באוקיינוס השקט, הוא אחד הטובים שבהם וכנראה המרהיב ביותר מבחינה ויזואלית. על הבימוי הופקדו שניים מהבמאים הגדולים בתולדות האולפן – רון קלמנטס וג'ון מאסקר, שאחראים בין היתר גם ל"אלאדין" ו"בת הים הקטנה". האנימציה יפהפיה, השירים שכתב לין מנואל מירנדה ממכרים כמצופה והמדבבת בתפקיד הראשי – אאולי'אי קרוואלהו – גנבה את ההצגה לדוויין ג'ונסון וג'מיין קלמנט. בגרסה העברית תוכלו לשמוע את משי קליינשטיין ומירי אלוני(!).
להשיג: בדיסני +

5. מפלצות בע"מ

פיקסאר אחראיים לכל כך הרבה הצלחות וסרטים מהוללים שהסרט הזה נופל לפעמים בין הכיסאות – וחבל, כי הוא לגמרי אחד מהמהנים והחכמים ביותר שהאולפן יצר. בעיר שמאוכלסת על ידי מפלצות במגוון צורות, גדלים ומרקמים, סאלי (ג'ון גודמן) ומייק (בילי קריסטל) הם הצמד הכי מצליח במפעל שבו מפלצות מפחידות ילדים כדי לייצר אנרגיה. הבעיות מתחילות כשלעיר נכנסת בטעות ילדה חמודה, שגורמת לסאלי לתהות האם יש דרך מוסרית יותר לתחזק את אורח החיים של העיר כולה.
להשיג: בדיסני +

6. מרגלים לא רגילים

זהו סרט שבו וויל סמית' הוא מרגל על שהופך ליונה. נחזור שנית – וויל סמית'. יונה. עם דוגמה של עניבת פרפר קטנה בנוצות. כן, באמת. בסרט הזה של אולפני Blue Sky (שדיסני קנו וסגרו כמעט מיד. סיפור דפוק, תגגלו) יש כל כך הרבה דברים מגניבים: סצנות ג'יימס-בונדיות, מדע בדיוני משוגע לגמרי, בדיחות טובות וגם את טום הולנד. ואת וויל סמית'. בתפקיד יונה.
להשיג: בדיסני+

7. הנזירות בלוז

לפני שנים רבות, כשלוופי גולדברג היו עוד עיסוקים מלבד להגיד דברים מוזרים בטלוויזיה כל חודש-חודשיים, היא כיכבה בקומדיה הזו בתפקיד זמרת מועדונים שמסתתרת מפני מאפיונרים במנזר. זה אולי תקציר שנשמע כמו בדיחה, אבל הסרט הזה מוציא ממנו את המקסימום עם תפקיד אייקוני של מגי סמית', סצנות מוזיקליות אדירות ותסריט שבדרך נס שרד את מבחן הזמן (ברובו). מעריצים מושבעים יכולים להמשיך גם לסרט ההמשך, שהוא מוצלח פחות אבל עדיין בסדר גמור.
להשיג: בדיסני+

8. השכן הקסום שלי טוטורו

מחפשים אלטרנטיבה איכותית, רגועה ומהורהרת יותר לסרטים הילדים הרועשים של הוליווד? בנטפליקס תמצאו את כל הספרייה של אולפני ג'יבלי היפני האגדיים. "טוטורו" הוא אחד הסרטים היותר נגישים בקטלוג שלהם, שלא מעט כותרים בו עלולים מעט להפחיד או לצלק לגמרי צופים רכים בשנים. הסיפור מינימליסטי ואווירתי ברובו, אבל אם תתעקשו על תקציר נספר ששתי אחיות עוברות לגור עם אביהן בכפר בזמן שאמן מאושפזת בבית חולים, ומתיידדות עם הרוחות והיצורים המיוחדים בטבע שמסביב לבית החדש.
להשיג: בנטפליקס

9. מוליכי הזאבים

לשירות אפל טי.וי פלוס אין המון תוכן קולנועי שזמין במסגרת הספריה וללא תשלום נוסף – אבל "מוליכי הזאבים" רחוק מלהיות בחירת פשרה. הסרט שיצרו טום מור ורוס סטיוארט לא דומה לשום דבר אחר בעולם האנימציה כיום, מלבד סרטיו הקודמים של מור. זוהי אגדת פנטזיה מלאת רגש ואהבה, המעוצבת בהשראת אמנות קלטית עתיקה, אמנות מימי הביניים ותחריטים מהמאה ה-17 (שבה גם מתרחשת העלילה). הסיפור, בגדול: רובין האנגליה מגיעה עם אביה לכפר סקוטי המוקף יערות ומפתחת קשר מיוחד ועוצמתי עם נערה מהיער, השייכת לשבט של אנשים שהופכים לזאבים בשעות הלילה.
להשיג: באפל טי.וי.

10. משפחת וילובי

סרט אנימציה מקורי של נטפליקס שמציע אלטרנטיבה מרעננת לדיסני ושות'. משפחת וילובי הייתה פעם שושלת של הרפתקנים, אבל בימים אלה התחביב העיקרי שלהם הוא הזנחה הורית. הילדים ורודי השיער מחליטים לנקום ושולחים את ההורים שלהם לחופשה רצופת סכנות, כשבינתיים נשארת להשיג עליהם אומנת טובת לב (מאיה רודולף). הכל כאן מרגיש כמו סיפור של צ'ארלס דיקנס על אסיד, בקטע טוב. כמו כן, ריקי ג'רוווייס מדובב את המספר, שהוא בעצם חתול.
להשיג: בנטפליקס

11. המספריים של אדוארד

אחד מהסרטים הטובים בקריירה של טים ברטון הוא מעין עיבוד לפרנקנשטיין, כשבתפקיד המפלצת ג'וני דפ מלא צלקות, שיער נפוח וסכינים במקום ידיים. האגדה העצובה והיפה משלבת עיצוב גותי עם אסתטיקת אמריקנה קיטשית של שנות החמישים ונהנית מצילום נהדר, מוזיקה נהדרת של דני אלפמן והופעות מרגשות של וינונה ריידר ודיאן ויסט. על הנייר הסרט מתאים לגילאי 13 ומעלה, אבל ילדים צעירים יותר, רצוי מהסוג הרגיש והאמנותי, כנראה ייהנו ממנו גם, עם קצת תיווך מההורים.
להשיג: בדיסני+

12. ביג

פנטזיית ההתבגרות של כל ילד וילדה הפכה לסרט סופר חמוד בכיכובו של טום הנקס, שהוא חווית צפייה מושלמת למבוגרים וילדים כאחד. ג'וש בן ה-13 מביע משאלה להפוך למבוגר, ולמרבה ההפתעה זוכה במשאלתו כשהוא מתעורר בגוף של גבר בן 30. בתור מבוגר הוא זוכה לעשות כל מה שילד היה רוצה – מוצא עבודה בחברת צעצועים, מכיר חברם חדשים ומבלה כרצונו, אבל כמובן שיש גם מכשולים ושיעורים לחיים ללמוד. אה, וכן, העלילה הרומנטית די מטרידה. אולי שווה לנצל את ההזדמנות לשיחת חינוך עם הילד/ה.
להשיג: בדיסני+

• המסך
• סרטים
• קולנוע
• עם הילדים
• סרטי ילדים
• מה לעשות עם הילדים
• פסח
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון
• נטפליקס
• דיסני+
• אפל טיוי

מיציתם כבר את כל מה שאפשר לעשות עם הילדים בעיר בשבוע שלפני החג ואתם מבועתים מחול המועד על שלל האטרקציות ההמוניות שלו? כרגיל אנחנו כאן עם רשימת אירועים אלטרנטיבית, החמץ של הרשימות, שתאפשר לכם לתכנן (עוד) שבוע כיף עם הילדים ולהשאר שפויים (בערך).

1. יום בחולון

כולם יצאו מהעיר לסיני, אבל הילדים שלכם יוכלו לספר שהם היו בפסטיבל בהצגות בתיאטרון מדיטק חולון וצפו במיטב הקלאסיקות – "בת הים הקטנה", "סיפורו של פרדיננד", "אריה הספריה", "
חנן הגנן" ועוד. משם קפצו לסינמטק לפסטיבל טה דאם לסרטי ילדים (איזה שם מעולה) ותפסו הקרנה של "נסיך מצרים" ובכורות מסקרנות כמו האגדה האוקראינית "מאווקה" ו"יוקו ופרח ההימלאיה". או אפילו יותר טוב – השאירו את הילדים באולם ותעשו סיבוב בתערוכת "אלבר אלבז: מפעל החלומות" המציגה במוזיאון העיצוב הסמוך.
פסטיבל ההצגות בחולון 8.4-12.4,כרטיסים באתרפסטיבל. סרטי הילדים בסינמטק חולון, 8.4-10.4,ניתן לרכוש כרטיסים כאן

2. אירועים בבית ליבלינג

קחו קפה וקחו את הילדים ואת עצמכם לשטוף את העיניים באחד הבניינים היפים בעיר ועל הדרך תארגנו להם סדנאות פסח לחשיבה יצירתית וימי סטודיו. בחול המועד מציע הבית בחירה בין ימי סטודיו לילדים – מרחב פתוח לעשייה (והכי חשוב: ללא נוכחות הורים!), ימי סטודיו עיצוב לילדים בהם ילמדו להסתכל על חפצים סביבם מנקודת מבט של מעצבים (או לפחות יפסיקו להגיד "משעמם לי" למשך שעתיים) וסדנת ״לחיות בעולם״ שתלמד את הילדים לשאול שאלות באמצעות אמנות, מדע ותנועה. כי אם הם לא מפסיקים לדבר, לפחות שהשיחה תהיה מעניינת לכל בני המשפחה.
בית ליבלינג, אידלסון 29 תל אביב, כל הפעילויותבהרשמה מראש באתרויש גם הנחה למחזיקי דיגיתל

3. סיור טבע עירוני על גג הסנטר

לא צריך להתניע את האוטו ולהשתלב בפקקים כדי לראות ירוק. הגג הירוק של הסנטר הוא בין המקומות האלו שתמיד אמרתם שיום אחד תקפצו אליהם. ובכן, חול המועד הוא היום הזה. המבוך האהוב בעיר מציע לילדים ולמבוגרים טיול טבע עירוני על הגג שכולל פגישה עם כוורות הדבורים – מיזם להשבת הדבורים הנעלמות, הצצה למלון החרקים, ביקור בחממה ההידרופונית ושלל ירקות הגדלים על המים, תינוקיית עצים (אל תשאלו אותנו מה זה, לכו לגלות לבד) וגם דייט עם עטלפי פירות. בסיום הסיור תוכלו לרדת לחנות האהובה על הילד שלכם ולהפרד ממעט השקלים שעוד נותרו לכם לטובת רכישת מתנת האפיקומן.

4. חול המועד באופרה הישראלית

שתי ההפקות הקסומות הרצות כרגע באופרה יכבשו גם את הילד המשועמם ביותר. ביום שבת תוכלו לצפות ב"ספר מסוויליה" וביום שני ב"אליס בארץ הפלאות". מדובר בשעתיים במזגן ובילד שיוצא סנוב לכל החיים, תכונה חשובה. קנינו.

האופרה הישראלית, שאול המלך 19,כרטיסים זמינים באתר האופרה

5. סיור במושבה האמריקאית

את הטיול הזה כנראה עדיין לא עשיתם עם הילדים. אנחנו ממליצים לכם לערוך אותו בשעות הערב המוקדמות: קחו אופניים, קורקינט או פשוט את עצמכם וצאו להליכה על הטיילת. בקרו ברחובות קויפמן ואוארבך וצלמו את הילדים על רקע בתי אקלי ופרנק. איפה עוד יצא להם לראות בתים "כמו בסרטים"?

6. יום בחיפה

הבנו, לא הספקתם להתארגן על נסיעה לחו"ל. נערו את הדיכאון וקפצו לחיפה לפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים, שלושה ימים בהם תוכלו לבחור מבין 200 הצגות ומופעים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל כולל למעלה מעשר מדינות שונות המשתתפו בו ושבע הפקות מקור בבכורה ארצית, בינהן ״גנב השירים״, מחזמר מאת אפרים סידון, עיבוד חדש ל"ספר הג׳ונגל", "חבר שלי פו הדוב" ועוד. הופעות תיאטרון רחוב חינמיות יתקיימו לאורך כל ימי הפסטיבל, כולל הופעה מסקרנת של הקומיקאי פיטר שוואב שתקסום לגדולים ביננו. שלבו את זה עם טיול בגנים הבאהיים ותוכלו לומר לילדים שהייתם בחו״ל ואפילו להספיקלמסעדה טובה. אם הילדים שלכם מהסוג החובב שווקים ונשנושים מהדוכנים, כדאי להוסיף סיור בואדי ניסנס ובשוק תלפיות.ויש אפילו מדריך,בשביל מה אנחנו כאן.
פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים, 9.4-11.4,פרטים וכרטיסים כאן

7. הצגות ילדים בתיאטרון גשר

אם עדיין לא שבעתם הצגות בתיאטרון גשר המשובח מציעים לכם את "מסעות אודיסיאוס", המבוססת על הומרוס ואת "האוצר שמתחת לגשר", הצגה מקורית מאת רועי חן. את הטיול הזה אפשר לשלב עם בסיור מודרך (בהזמנה מראש)בבית אלהמברה, מבנה היסטורי שהקהילה הסיינטולוגית התיישבה בו, ועל הדרך לחשןף את הילדים לדתות אחרות (ומוזרות). קנחו את היום הזהבשוק הפשפשיםעם מטמעים לילדים ודרינק עבורכם.
תיאטרון גשר, שד' ירושלים 9,כרטיסים באתר התיאטרון

8. חול המועד במוזיאון תל אביב לאמנות

בפסח הזה המוזיאון מציע לילדים שלכם שתי חוויות תל אביביות מאוד: מסע בעקבות פסלי חיות ותיאורי טבע בגן הפסלים של המוזיאון – דרך משחק, סיפור ופעילות יצירתית הילדים יגלו את היחסים המתקיימים בין הפסלים ובין המרחב העירוני העוטף אותם והדרכה חווייתית בתוך המוזיאון עצמו הכוללת מסע חיפוש אחרי יצירות נחבאות, במסגרתו הם יורשו לגעת בחומרים ומרקמים ויתעדו את הממצאים ביומן מסע אישי. נשמע לנו כמו פעילות שאפשר לספר עליה בלי בושה בכיתה אחר כך.
מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27,פרטים וכרטיסים באתר

9. ים

למזל כולנו עונת הרחצה נפתחה רשמית. ארגנו קופסת פירות ובקבוק מים (או תרמוס עם בירה, אנחנו לא שופטים את כח הסבל שלכם) ולכו לים. חוף הילטון הוא תמיד הימור בטוח: החלוקה שלו יוצרת עניין לילדים ויש בו גם מתקני פעילות ואת הקטע הקטן המגודר באמצעות סלעים שילדי העיר מכנים ״הנחל״ או ״השלולית״ והורים עייפים שמחים לטבול בו רגליים.

10. פארק דרום

אם הילדים שלכם לא מהסוג שמתרחדן בשמש (תנחומינו) אפשר לקחת אותם לפארק דרום (אבל לא להשאיר. בדקנו. יש חוק עזר עירוני נגד העניין). הפארק – שמשום מה עובר באופן קבוע מתחת לרדאר של רוב התל אביבים, כנראה כי הוא נמצא באיזור בעיר שבדרך כלל מקבל התעלמות גורפת ולא מוצדקת – מכיל אגם מלאכותי, מתקנים מוצלחים במיוחד, כדורגל וטניס שולחן ואפילו אופציה לשעת סקי מים מגיל 12 ומעלה. חול המועד הוא זמן מושלם לשלח בו את הילדים.

• עם הילדים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון
• פסח