שמונים שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל השואה עדיין איתנו. חיה, נושמת, נמצאת בהווייה המרכזית שלנו.ובאופן מוזר ותמוה, באגף הסדרות של הטלוויזיה בישראל, השואה כמעט ולא קיימת. מתוך זכר השואה נוצרו יצירות דוקומנטריות נהדרות, סרטים גדולים וגם אלבום מופת – "אפר ואבק", של יהודה פוליקר ויעקב גלעד –אבל דווקא בטלוויזיה, המראה היומיומית של תת-המודע הקולקטיבי כביכול, היא מאוזכרת באופן נדיר ביותר.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

אולי אלה הדורות שהתחלפו – הדור שהקים את המדינה ואת הטלוויזיה העדיף לשכוח ולבנות ישראליות חדשה ומנצחת; הדור שבא בעקבותיו העדיף את החיים היפים, האפוסים הגדולים ולוחמינו יפי הבלורית, ומבחינת הדור הנוכחי של היוצרים זאת היסטוריה שהעיסוק בה שייך לדורות הקודמים.אספנו כמה רגעים בולטים ונדירים שבהם הטלוויזיה שלנו בכל זאת נזכרה באירוע המעצב של ההווייה היהודית. לא נשכח, ברור.

"כל עוד בלבב" // המסע לפולין

אפשר אולי להבין למה התייחסויות ישירות לשואה כבר כמעט ואין, אבל גם סדרות שמתייחסות לנושא באופן עקיף נדירות בהחלט. למשל, המסע לפולין, חוויה מעצבת עבור דור שלם של צעירים ישראלים. "כל עוד בלבב", סדרה בת ארבעה פרקים של כאן חינוכית ששודרה סביב יום השואה לפני שלוש שנים, עושה בדיוק את זה ומספרת את סיפורה של כיתה בתיכון שיוצאת למסע השנתי בפולין וחווה תהליכים חברתיים – וגם רומן בין אחד הבנים לבין נערה אוקראינית, על כל המשמעויות של זה. ממחישה היטב את היחס לשואה של הדור הצעיר, כמו גם את הנוכחות שלה בחייו.

"זגורי אימפריה" // לא עומד בצפירה

כנראה הקטע הזכור ביותר בתולדות הסדרה של מאור זגורי, וגם כזה שחולל סערה גדולה. במרכז הקטע, אלברט (משה איבגי), אבי המשפחה, מסרב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – על רקע היחס אליו ואל משפחתו. זה היה קטע מאוד לא פשוט (לדעתי האישית גם לא נכון), אבל הוא כן הבהיר את היחס הממסדי שהיה לשואה לאורך השנים. מה שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה בשנות השבעים והשישים, שודר ב"זגורי אימפריה" וניפץ טאבו שלא בטוח שחובה הייתה לנפץ. זה לא הפריע לסדרה להיות להיט עצום. אולי להפך.

"מדרסה" // הגרמנים באים

הדרמה הקומית היהודית-ערבית המעולה לנוער של כאן חינוכית ומכאן, בבימויו של גורי אלפי, היא עוד אחת מהסדרות שהצליחו – דווקא באיזורי הילדים והנוער – להתייחס לנושא השואה באופן עמוק ובוגר. בפרק "הגרמנים באים", משלחת של תלמידים גרמנים מגיעה לבית הספר הדו לשוני שעומד במרכז הסדרה. הסמטוכה הישראלית מוגשת במיטבה בסצנה שבה אחת הבנות מגרמניה מתנצלת על השואה בפני המשפחה שמארחת אותה, שמסתירה את העובדה שהיא בכלל משפחה ערבית כדי לא לאכזב את האורחת. מצחיק, עצוב ואומר כל מיני דברים על הזמן הזה.

"ארץ נהדרת" // מיסטר ריאליטי

לאורך שנותיה הצליחה "ארץ נהדרת" לגעת בשואה ובהדים שלה במספר הזדמנויות, בדרך כלל בסאטירה חריפה ומעוררות סערה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. השנה היתה 2011, ריאליטי היה הדבר החם ביותר בארץ ובעולם, ורבים רצו להיות מתמודדים ב"אח הגדול". אז הגיעה הדמות שגילם יובל סמו – מלהק ריאליטי חלקלק שמציע למועמדים (אנשים שבאמת חשבו שהם מגיעים לאודישן ריאליטי) פורמט חדש: יהודים גרים בהאנגרים, גרמנים במלון בוטיק, בשטח סגור שמעוצב כמחנה ריכוז – ואיפה אתם רוצים לחיות? כמיטב המסורת הסשה-ברון-כהנית, המועמדים לא ממש נבהלו מהמטאפורה הפסיכית שהוצבה בפניהם. חלקם אפילו קפצו על ההזדמנות להיות גרמנים. מערכון חזק שהיה ביטוי הולם של רוח התקופה.אין אותו ביוטיוב אבל אפשר לצפות בו כאן.

"החמישיה הקאמרית" // פלדרמאוס

גם כאן, השואה אמנם לא נוכחת באופן ישיר (והיו ל"חמישיה" התייחסויות ישירות יותר), אבל היא כל כך מרחפת ברקע שכמעט אפשר לשמוע את הצפירה. בלב המערכון הקלאסי, מופיעה האולימפיאדה בגרמניה, שם מתחרה הישראלי (דב נבון) קטן המידות, ומי שנחלץ לעזרתו הוא העסקן פלדרמאוס, שמעוניין לשפר את ההישגים של הישראלי דרך שימוש שיטתי בשואה כלפי המזניק הגרמני – כולל משפט המחץ "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?!". אתגר קרת באחד המערכונים הגדולים שלו, שעירב ספורט, רגשות אשם וטראומה לאומית.

"לא לפני הילדים" // יהודית

כנראה בדיחת השואה המוצלחת ביותר שנעשתה אי פעם, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. תכנית המערכונים קצרת הימים ששודרה בערוץ 10 לא הולידה הרבה קלאסיקות – אך זו שלפניכם היא פנינה קומית בכיכובו של מאסטר ושמו עידן אלתרמן, שהצליח לקחת את הרגישויות היהודיות – ולעשות מהן קומדיה משובחת. לא נעשה ספוילרים אם לא ראיתם את המערכון (בהזדמנות זו, נקווה שהאינטרנט שלכם יחזור לכשירות אחרי שלא הצלחתם להתחבר בעשור האחרון), אבל זו היתה בלדה למוס שוקולד, לרוברט רדפורד וגם להוא שאין לומר את שמו, אתם יודעים.

"היהודים באים" // אייכמן והתליינים

לסדרה הסאטירית המבריקה של כאן 11 יש סדרה שלמה של מערכוני שואה, שמהווה ביחד את העיסוק הטלוויזיוני הרציני והמקיף ביותר בשואה בעשור האחרון לפחות. ומה שטוב בקומדיית שואה היא הדרך שבה היא מצליחה לקחת את הנושא הכי כבד – ולשחרר אותו. זה מה שעשה המערכון הנהדר הזה, שלקח את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (הפעם בגילומו המבריק של מוני מושונוב) – והוציא ממנה קומדיה וסיבה לחייך, כולל קצת הומור על החפיפניקיות הישראלית, ששרדה את השנים ונמשכת עד היום הזה. וסרמן, הדלת.

"מקום לדאגה" // ביטול השואה

כנראה שהסיבה מספר אחת לכך שבטלוויזיה הישראלית נמנעים מהעיסוק בשואה, היא שטלוויזיית מיינסטרים רק רוצה לעשות גוד-טיים ומתקשה להנגיש את החומרים הקשים שהעיסוק בנושא מביא איתו באופן שיהיה נוח לעיכול בין הפרסומות. לא מפתיע שאת העבודה הכי אמיצה וטובה עושים מחוץ למיינסטרים. למשל, "מקום לדאגה" – תכנית המערכונים הקצת נשכחת של ימי וייסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון. במקרה שלפניכם מדובר במערכון יפהפה ואפילו מרגש, שעושה שימוש סאטירי עם הרבה נשמה בטרגדיה האיומה, בלי להוריד את העיניים מגודל האסון. דווקא מתוך היכולת לצחוק על זה, אתה יוצא מהמערכון מודע קצת יותר לעומק הפצע הענק שבלב.

• המסך
• יום השואה
• שואה
• היהודים באים
• ארץ נהדרת
• עידן אלתרמן
• כאן חינוכית

>> עודד רז הוא במאי טלוויזיה וקולנוע שחתום בין היתר על סדרות ילדים כמו "מה בכריש", "גאליס" ו"כדברא" (וגם "כפולים 3"), ועל סרטים כמו "מכתוב" ו"גאליס: המסע לאסטרה" (וגם "ירושלים 67'" שייצא בקרוב). הרימייק של כאן חינוכית לסדרה האיקונית "שכונת חיים" החזיר אותו לביים תוכן לילדים בדיוק כשהוא היה צריך את זה. ביקשנו ממנו לסכם את החוויה. הוא הסכים.

>> "ישראלים טובים בלחיות במציאויות מקבילות" // אסף אסולין // יוצרים כותבים
>> קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים

כשקיבלתי את השיחה מעמית סטרטינר, מנכ"ל חטיבת התכניות של "יולי אוגוסט", עם ההצעה לביים את החידוש של "שכונת חיים" – הלב שלי החסיר פעימה. תוכנית המקור "הילדים משכונת חיים" הייתה סדרת קאלט שצפיתי בה בילדותי בשנות השמונים, כמו כל ילד ישראלי שגדל מול הערוץ האחד והיחיד – ערוץ 1 ושידורי הטלוויזיה הלימודית. הסדרה הייתה בשחור-לבן וצולמה בעיקר באולפן קטן עם קירות מקרטון, אבל בשבילי, כילד, זה היה עולם ומלואו. כמו כולם, גם אני זוכר עד היום את שיר הפתיחה, את הדמויות האייקוניות של יחזקאל, אמא של יוני, ושוני הכבאי. לפעמים העלילות נשכחו, אבל האווירה הקסומה של השכונה נשארה איתי לתמיד. הרגשתי שזו סגירת מעגל יפה להעניק לה חיים חדשים בדור הזה.

"אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי"

ההצעה הגיעה בתקופה מורכבת וטעונה מאוד. המדינה הייתה בשלהי מלחמת חרבות ברזל, ימים קשים, כשאני עצמי בעיצומו של הפוסט-פרודקשן לסרטי החדש, "ירושלים 67'", המתאר את מלחמת ששת הימים מנקודת מבטה של דמות נשית. מצאתי את עצמי עובד על סרט מלחמה בזמן מלחמה, וההזדמנות לעבוד על סדרת ילדים עם עולם סגור, תמים ואסקפיסטי, הייתה הצלה אמיתית עבורי. אחרי קריאת התסריטים ופגישות עם עמית ועם שני מלמד, התסריטאית הראשית, התאהבתי מיד בעולם שהם בנו והרגשתי שמדובר במשהו מיוחד מאוד עבורי, משהו שמחבר אותי שוב לילדות שלי. הבנתי ששכונה היא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. אם ב'שכונת חיים' אנשים כל כך שונים ומגוונים מצליחים לחיות בהרמוניה, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו, כמדינה, נצליח ללמוד מזה משהו.

כבר בתחילת העבודה הבנתי שיש לנו אתגרים גדולים. הסדרה המקורית של יוסי אלפי עסקה באפליה מתקנת לעדות המזרח, אג'נדה רלוונטית מאוד לזמנה, אבל לשני ולי היה ברור שאנחנו רוצים להתרחק מהעדתיות. רצינו ליצור שכונה עדכנית, פיוז'ן אמיתי לשנת 2025. אחד הדברים שהיה לי הכי חשוב הוא למצוא שכונה אמיתית, לא אולפן. היה לי ברור שהשמש האמיתית, הדשא, העצים והרחבה חייבים להיות אותנטיים כדי לשדר את הריאליזם שחיפשתי.

"הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות"

אחרי שלושה חודשים מפרכים מצאנו סוף סוף את השכונה המושלמת אי שם בגוש דן, עם שני טורים של בניינים, דשא, עצים, והמון קסם ואינטימיות. עשינו לה שדרוגים קטנים כמו ספרייה שכונתית, ספסלים צבעוניים, שולחנות פיקניק, ערסלים ופינת שש-בש, וקישטנו עצים בסריגות ובפרחים מבד וצמר. הכל נעשה בכיף גדול בעזרת צוות ארט מוכשר מאוד בהובלת עידו דולב. השכונה נשארה אמיתית – "שכונת חיים" עם קהילה חמה ומחוברת, בדיוק כמו שרציתי.

האתגר הבא היה הליהוק. זו סדרה שנשענת על ילדים, והיה לי חשוב מאוד למצוא את חבורת הילדים המושלמת. יחד עם מורן מרציאנו, המלהק המנוסה, עשינו תהליך ארוך מאוד ויסודי. ראינו מאות ילדים, עשינו המון סשנים של מאצ'ינג בין ילדים להורים ובין הילדים עצמם, עד שהרכבנו אנסמבל ילדים כישרוני וקסום. למרות שלא היה להם ניסיון קודם מול מצלמה, הם היו מלאי מוטיבציה ורצון ללמוד. עשינו הרבה חזרות ולקאת הצילומים העברתי להם סדנת משחק מול מצלמה. מהנסיון שצברתי בסדרות נוער קודמות שיצא לי לביים (כמו "גאליס" ו"כדברא"), ידעתי שגיבוש של האנסמבל וחיבור אמיתי רואים על המסך, ולכן ושלחנו אותם לפעילויות גיבוש ביניהן יום גיבוש בבאולינג עם פיצות ותחרויות כדי שיתחברו כקבוצה.

כבר מהימים הראשונים של הצילומים הם התגלו כמקצוענים אמיתיים. הם שאלו שאלות מקצועיות, התעניינו בפרטים, והפכו להיות חבורה מגובשת של ילדים שנהנים להיות ביחד, וזה עבר אל המסך בצורה נפלאה. עוד אלמנט מקסים שקיים בסדרה הזו הוא השילוב בין שחקנים ותיקים ובין הילדים שזו פעם ראשונה שמשחקים למסך. החיבור היה מיידי. אני זוכר את החזרות הראשונות של כל ילד עם ה"הורים" שלו בסדרה, הילדים כל כך התרגשו והאמת שגם המבוגרים, ואחרי הקראה שנייה או שלישית של הסצנה הכל זרם, הקרח נשבר, הילדים שיחקו מצוין והמבוגרים היו מאושרים על פרטנרים צעירים שמגיעים עם פאשן והתלהבות לעבודה משותפת.

כך לאורך כל ההכנות ובעיקר בצילומים, המבוגרים חלקו טיפים וניסיון עם הצעירים, עזרו להם להתמודד עם טקסטים מורכבים או רגעים בעייתים, והצעירים הצליחו לתת לא מעט דגשים למבוגרים בכל מה שקשור לרשתות חברתיות, צילום סלפי ובגדול לעשות צחוקים וכיף על הסט.

רציתי שהשכונה תחייה על המסך בצורה ויזואלית ועשירה. לדוגמא שוש (עדנה בליליוס המצחיקה) ששולחת מצרכים באומגה ישירות למכולת של חזי (קובי פרג'), והמסעדה של אנטונלה (דקלה הדר) שמשקיפה על פינות המשחקים והשש-בש – כל אלה יוצרים עולם פיזי ומוחשי של שכונה שבה כולם חלק ממשהו גדול וחם.
יצרנו שיתוף פעולה מדהים עם תושבי השכונה האמיתית, שהגיעו בהמוניהם כל בוקר, מבוגרים וילדים, להיות ניצבים ואנשי רקע. הם נהנו מהאווירה, מהמתקנים ומהצילומים.

צילמנו הרבה שוטים ארוכים שעוברים עם הדמויות בין מקומות בשכונה, יוצאים מכניסת אחד הבניינים, עוברים למסעדה של אנטונלה, דרך פינת השש-בש ואז מגיעים למספרה של אילנה. הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות. כדי שהסדרה תדבר לילדים של היום לא התעלמנו מטלפונים, הודעות, חידוני קהוט ועוד, אבל ביחד עם שני מלמד והתסריטאיות הנוספות הצלחנו ליצור מציאות שבה הילדים מעדיפים להיות בחוץ, פעילים וחברתיים. רעיון הקייטנה שהילדים הגדולים מארגנים לקטנים בשכונה הפך את הסדרה לאינטראקטיבית וקסומה, והחזיר את הילדים לפעילות מחוץ למסכים.

מאוד משמח אותי לקבל תגובות חיוביות מהילדים שצופים בסדרה. הם מספרים שהם נהנים, מחכים בקוצר רוח לפרקים חדשים ובעיקר צוחקים המון. כבר עכשיו אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי.

• יוצרים כותבים
• עם הילדים
• כאן חינוכית
• נוסטלגיה
• טור אישי

שנת המלחמה הראשונה היתה קשה מאוד על היצירה הטלוויזיונית הישראלית. בין ניסיונות מגושמים לחזור לריאליטי ויצירות באמת מרשימות סביב ה-7 באוקטובר, סדרות מקור ישראליות שלא נגעו במלחמה נדחקו הצידה, וכמעט ולא יצאו. ושנה, במונחי טלוויזיה, זה הרבה זמן. לאחרונה המסך התחדש לקראת החורף בכמה תוכניות ישראליות חדשות – חלקן חיכו על המדף ארוכות, חלקן יצירות מקור שנולדה לאחרונה – ואהבנו לא מעט מהן. אז כדי להתגאות בהן קצת, וגם להמליץ לכם לתמוך ביצירה ישראלית, אלו 7 סדרות ישראליות שיצאו במהלך החודש האחרון ששווה לכם לתפוס.

>> היצירה הישראלית זקוקה לחמצן. השר קרעי מזריק לה רעל // דעה
>> כל המדינה חולון: בדרך לדיקטטורה קוברים את התרבות הישראלית // דעה

1. ילד רע

מה הדיבור?היצירה המיוחדת של דניאל חן רק מתחילה להכות גלים בארץ, וכבר נמכרה להפצה עולמית בנטפליקס, אז כדאי שתמהרו לראות לפני שזה של כל העולם להיגנב עליו. עם סיפור חיים מהאגדות הכי אפלות ותפיסה קומית שעוצבה בין סורגים, הסדרה על חייו של הקומיקאי לא מחזיקה את הפאנצ'ים שלה אחורה, אבל דווקא בחלק הדרמטי שלה.
מה כתבנו בביקורת?"'ילד רע' מזעזעת, במובן הכי טוב של המילה. היא מצליחה לצאת קצת מהפסאדה המאלחשת שבדרך כלל סובבת את הטלוויזיה שלנו, ומביאה אל המסך מציאות שרובנו מעדיפים שלא לראות"
לביקורת המלאה

2. המול"ים

מה הדיבור?הסדרה הדוקומנטרית של עמרי אסנהיים על תולדות העיתונות הישראלית ומאבקי הכוח של ראשיה נשמעת כמו קליקבייט שנולד לעיתונאים, אבל התוצר המצוין מטיל אור חשוב על התקשורת הישראלית דווקא בימי הדמדומים שלה, ונזכר שהיא מעולם לא היתה כזו נקיית כפיים. הקונטקסט העדכני שמתקבל ממנה הוא כבר נגזרת כואבת למציאות של היום, אבל היצירה המצוינת הזו מזכירה שתמיד היה פה מושחת, אבל פעם לפחות עמדו אנשים רציניים מהצד השני.
מה כתבנו בביקורת?""המו"לים" היא סדרה עוצרת נשימה. זו בעיקר היכולת של אסנהיים לרתק אותך לסיפור – להכניס אותך לעולם מקביל ולא לתת לך לצאת ממנו. הוא מצליח לבודד אותך לתוך הסיפור המדהים שלו, של התקשורת והמדינה לאורך שנותיה, ואתה פשוט יודע שרק תאגיד השידור הציבורי יכול לספר את הסיפור הזה".
לביקורת המלאה

3. הסדרתיים

מה הדיבור?אחד הז'אנרים המהנים יותר בשנים האחרונות הם סדרות נוער כל כך מודעות לעצמן עד שהן מתאימות למבוגרים, וזה בדיוק המקרה עם הסדרה שיצרו יגאל שפירא ורשף שי, שהיא סוג של פרודיה על סדרות נעורים והקלישאות שבהן, וגם מחזמר כי בכל זאת, צריך לרקוד ולצחוק.
מה כתבנו בביקורת?"הכתיבה היא הדבר שתפס אותי בסדרה: העובדה שהיא לא מהססת לצחוק על הקלישאות התיכוניות, המודעות העצמית בכל שנייה ושנייה, והאירוניה הגדולה סביב עולם הטלוויזיה בכלל וסדרות נוער בפרט. הם יודעים לצייר נהדר את הקלישאה, אבל גם לתקוע בה את הסיכות הקטנות כדי שנבין את הפייק".
לביקורת המלאה

4. פטריק

מה הדיבור?אחרי שיצרו להיט בכאן 11, שלום אסייג ורועי עידן חצו את הקווים לטלוויזיה המסחרית, ומספקים בדיוק את מה שרצינו מהם – טלוויזיה מלאת אקשן ומתח על עולם הפשע, הפעם בלי יותר מדי שוטרים (אבל יש, אל דאגה). הסיפור המקורי (עבריין בכיר מתעורר מתרדמת בלי זיכרון) וגם ליהוק מוצלח מספקים סדרת מיינסטרים עשויה היטב, משהו לכבות את המוח מולו. גם זה צריך.
מה כתבנו בביקורת?"היא מעניינת, קלה לעיכול יחסית, מותחת ומסקרנת – מוצר שמספק בריחה טובה מהמצב. גם אם קצת מוזר שהאסקפיזם שלנו מגיע מחיסולי חשבונות בין עבריינים".
לביקורת המלאה

5. בקרוב אצלי

מה הדיבור?המון זמן לא היתה קומדיית פיל-גוד בארץ – בין היתר כי שום דבר לא מצחיק או פיל-גוד – אבל אפשר לסמוך על יוצר "השיר שלנו" אורי גרוס שיחזור למסך עם משהו שבו זמנית מצליח לחמם את הלב ולהיות טיפשי. זו לא סוגה עלית, אבל כן פתרון טוב לתקופה כשרוצים להרגע מכל החדשות.
מה כתבנו בביקורת?"היא עוסקת בנושא לא פשוט – הבדידות שברווקות, הלחץ הישראלי על חתונה וילדים, ירידת הערך של המוסד הרומנטי בימינו – ועדיין עושה כיף וטוב על הנשמה. מעל הכל, קצת כמו "טד לאסו" (להבדיל, כן?) היא אוהבת את הגיבורים שלה. אפילו את הרעים".
לביקורת המלאה

6. היהודי החדש

מה הדיבור?סיבוב שני לדוקומנטרי של גורי אלפי בכאן 11, שניסה להבין את מערכת היחסים ביננו לבין האמריקאים לפני כמה שנים, ועכשיו חזרה לארה"ב פוסט 7 באוקטובר כדי לראות מה השתנה. ואוהו, הרבה השתנה.
מה כתבנו בביקורת?"האמת? הברקה. המצב החדש מכריח את גורי אלפי לחזור מוכן יותר וישיר יותר. הוא כבר לא מתרגש מהפרשת חלה, ולא משחק ביר-פונג עם חברי אחווה בקולג' אמריקאי. להפך. הוא מייצר ראיונות יותר מעניינים ורציניים".
לביקורת המלאה

7. קופה ראשית

מה הדיבור?זה קופה ראשית. אתם יודעים מה הדיבור – הסיטקום המצליח ביותר בישראל חוזר לעונה 5.
מה כתבנו בביקורת?"יש משהו פשוט במבנה של "קופה ראשית": 25 דקות, שני קווי עלילה שבסוף איכשהו נפגשים, דמויות קבועות – והוא מצליח לעשות את העבודה. במובן הזה, זה בהחלט פלאשבק נעים. "קופה ראשית" חזרה למסך בתקופה די מדכאת, ולכן לא טריוויאלי לעלות עם משהו שהוא לחלוטין קומי – לפעמים אפילו סלפסטיקי – שמחפש להצחיק וכמה שיותר".
לביקורת המלאה

• המסך
• טלוויזיה
• טלוויזיה ישראלית
• כאן 11
• כאן חינוכית
• קשת

כולם רוצים להציל את תאגיד השידור הציבורי. ובצדק. יש מה להציל. במשך שנות פעילותו הספורות הוא הדגים לא רע בכלל מדוע דרוש לנו שידור ציבורי ואיזה תכנים נפלאים ומגוונים שידור כזה יכול לספק. התאגיד ניפק להיטים ונכסי צאן ברזל בכאן 11, כאן חינוכית ובערוצי הרדיו, והפך מהבדיחה שהיה בימי רשות השידור לערוץ מוערך ואפילו אהוב על ידי רבים. להציל אותו מציפורני ממשלת המחדל נראה קריטי. המאבק מתחיל. בשבועות הקרובים הוא יתפוס הרבה תשומת לב ראויה. יש עם זה רק בעיה אחת: זה אינו המאבק הנכון.

>> הקלט סדרה זו: עוד סיבה טובה להציל את השידור הציבורי
>> רשף שי: "המציאות נוחה לסאטירה, אבל לא לשום דבר אחר" // ריאיון

הסיבוב הנוכחי של הקרב על תאגיד השידור הציבורי התחיל בינואר 2023, כשבובת הפיתום שיושבת במשרד התקשורת, "שלמה קרעי", נשלחה במצוות אדוניה כחלק מההפיכה המשטרית, לחרב את גוף השידור שחמק לו בצוק איתן ולאיים על התקשורת החופשית. הקרב ממשיך עכשיו מאותה נקודה לכאורה: ארגוני היוצרים והעיתונאים מתארגנים לקרב בלימה, יאיר לפיד יכנס בכנסת מחר (רביעי, 4.12) כנס תמיכה בתקשורת החופשית, מיטב המגישים כבר עובדים על סרטוני הסטוריז שלהם. אתם כבר יכולים לנחש איך זה יראה.

זה היה אחלה ב-2019. זה היה מתבקש בימיה הראשונים של ההפיכה המשטרית. אבל כמה דברים בכל זאת השתנו מאז, והמלחמה על השידור הציבורי מתנהלת כעת בשדה קרב שונה לחלוטין. מי שמגיע אליו עם הכלים והאסטרטגיה של הסיבוב הקודם יופתע ויובס לגלות שהם נטולי כל אפקטיביות. ממשלת ההפיכה הפכה בשבעה באוקטובר לממשלת החורבן, והיא חסרת בלמים כמו שהיא חסרת לגיטימיות. הפגנות, עצומות, כנסים וסרטוני טיקטוק לא יעצרו אותה.

ולכן, כמו שאומר אסף ליברמן בסרטון שהוציא לרגל המאורע, אין כאן שום בסיס לדיון. הצד השני אינו מעוניין בו. בצד של הקואליציה מלהגים על "רכבת ההפתעות" ו"הבית של פיסטוק", מחרטטים תירוצים על הוצאות ציבוריות ועל ייצוג מגוון, מקריצים את מילת הקסם "שמאלנים". בזמן שאתם שולפים עובדות, מוכיחים את טעותם ומקבלים לייקים בטוויטר, הם כבר התקדמו לפיגוע הבא.

הסיבה לכך היא שחיסול תאגיד השידור הציבורי הוא רק שפריץ קטן מנחשול הסמכטות שמשגרת כעת הממשלה בפרצופו של הציבור, כולל בליץ של חקיקה אנטי-דמוקרטית, פוליטיזציה מוחלטת של המשטרה, פלנגיזציה של צה"ל, הידרדרות כלכלית וגזירות קשות. אין יותר עם מי לדבר ואין על מה. הכוונות ברורות וחשופות. חברי הכנסת והשרים כבר אינם מסתירים אותן. שינוי שיטת המשטר. ריסוק הבלמים האחרונים של הדמוקרטיה. טיהור אתני. התנחלויות בעזה. מלחמת נצח. במקום שאליו אנחנו הולכים לא צריך שידור ציבורי.

בקשת 12 ורשת 13, אחרי כמה ימים של שתיקה מביכה, הוציאו הודעת תמיכה חריפה במיוחד בתאגיד השידור ותקפו את הממשלה על כוונתה לבצע "הפיכה תקשורתית בחסות המלחמה", שהיא חלק מ"תוכנית הממשלה להשתלטות עוינת על התקשורת החופשית בישראל". קל מאוד לכתוב מכתב כזה, אבל אם זה המצב לתפיסתן אולי כדאי שיגידו את זה גם בשמונה בערב, כל ערב, מתוך האולפן. בפועל, סדר היום החדשותי ממשיך להיות מוכתב על ידי מבצעי ההפיכה ומחוללי מחדל אוקטובר. התקשורת מנרמלת את המציאות הזאת וסוללת במו ידיה את הדרך להשתלטות עליה. גם כאן, אי אפשר להמשיך ולהשתמש בכלים הרגילים הישנים.

חשוב להבין: הניסיון לחסל את השידור הציבורי אינו "הטרלה" וגם לא "ספין" או "מסך עשן" שנועד להסתיר את ההפיכה המשטרית המתחדשת או את פשעי המלחמה המתרבים או את שלל הפרשיות שברקע. הוא חלק אינטגרלי מהמכלול הזה, שהשורה התחתונה שלו היא סוף דרכה של מדינת ישראל הדמוקרטית. גם אם מאבק מוצלח יעצור את חיסול השידור הציבורי הפעם, כוונתה של כנופיית הקואליציה לא תשתנה, והיא תצליח בפעם הבאה או בזו שאחריה. ולכן הניסיון להגן על השידור הציבורי במנותק מהמתקפות האחרות שהתחדשו במלוא עוזן – נידון לכישלון מר. מי שרוצה להציל את השידור הציבורי יצטרך להציל קודם את המדינה. בהצלחה לכולנו.

• טור דעה
• תאגיד השידור הציבורי
• כאן 11
• כאן חינוכית
• שבעה באוקטובר

מחזות זמר הם ז'אנר שנוי במחלוקת. יש תחושה שהעולם מתחלק לאנשים שמאוד אוהבים אותם, ולאנשים שלא. אני, למען הגילוי הנאות, שנים לא הבנתי מה הקסם בהם. מה ההיגיון בזה שברגע אחד, מלא אנשים קמים, רוקדים ושרים, משום מקום. לקח לי זמן להתבגר בנושא. הז'אנר נמצא כעת בשיאו (לכו לראות את "מרשעת"), ולא מפתיע לפגוש סדרה שחוגגת את המיוזיקל על המסך שלכם, ואפילו בכאן חינוכית.

>> רשף שי: "המציאות נוחה לסאטירה, אבל לא לשום דבר אחר" // ריאיון
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות ודוקו אחד שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "אל תגיד כלום": בסכסוך הזה אין טובים ורעים. וזה לא מזכיר כלום

"הסדרתיים" היא דרמה מוזיקלית יומית, תת-ז'אנר שאין מספיק ממנו בישראל. השם הכי זכור שנדבק לסוגה הזאת היא כמובן "השיר שלנו". חוץ ממנה – לא היו עוד רבות. בכלל, בישראל אוהבים מחזות זמר בעיקר כשהם בתיאטרון, לא כל כך בקולנוע ופחות מכך בטלוויזיה, כך ש"הסדרתיים" בולטת בנוף מהרגע הראשון.

מדובר בסדרת נוער חדשה שעולה בתאגיד השידור הציבורי, ומספרת את סיפורם של שניים – רון וגאיה, שניים שלא ממש הסתדרו אף פעם בבית הספר שלהם. במסגרת תאונה היסטורית, הם נשאבים לתוך סדרת הנעורים הניינטיזית "נווה עלומים", מעין פארודיה מודעת לעצמה על סדרות התיכונים האמריקאיות שעליהן גדלנו – מ"הצלצול הגואל" ועד "תיכון סוויט ואלי" (שלא לדבר על סרטים כמו "ילדות רעות") – אותו יקום מוכר שבו לכל ילד יש אפיון סטריאוטיפי משלו, הטובים והרעים מנוסחים בצורה ברורה ובעיקר – יש מקובלים ויש שלא.

פורמט התיכון של "נווה עלומים" אולי קצת מודבק מדי למודל האמריקאי (תיכונים בארץ פשוט לא נראים ככה), אבל ברור שמה שמנסים למכור כאן זו קלישאת תיכון. ההבנייה החברתית שבתוכו, לעומת זאת, מאוד משקפת את חוויית התיכון גם בארץ – החלוקה הברורה מאוד בין מקובלים ללא מקובלים, והנטייה לתייג ילדים לתוך משבצות. נדמה לי שעל המתח הזה הסדרה יושבת – האם אפשר לשבור את הקלישאה הזאת? או שכולנו נידונו להמשיך ולתחזק אותה?

הדבר הבולט הראשון בסדרה הוא כמובן המוזיקה. מי שאחראי עליה הוא אמיר לקנר, שמוכר בעיקר בתור האיש שמאחורי תופעה מוזיקלית גדולה אחרת תוצרת התאגיד – השירים של "זהו זה". לקנר היה הרוח המוזיקלית החיה מאחורי הביצועים המקוריים, היה אחראי על העיבודים וגם על העבודה עם הזמרים. את הרוח הממזרית שהוא הביא מדי פעם לביצועי "זהו זה", אפשר למצוא גם כאן.

המוזיקה עושה גם כבוד מאוד גדול לעולם ההיפ-הופ. יש ראפר בכיר למדי בקאסט (ג'ימבו ג'יי, המכונה גם "עומר הברון") והשירים תמיד מפלרטטים על הגבול השחור – כמו רוב הפופ שאנחנו שומעים. במובן הזה, הסדרה עדכנית מאוד וכיפית למדי. שמות מוכרים נוספים שנמצאים בסדרה הם דיאנה גולבי (שמגלמת את ד"ר גולדפיש, המדענית שמנסה לחלץ את רון וגאיה מהיקום המקביל), טלי אורן שמגלמת את ראש העירייה המרושעת שמנסה להרוס והכל לבנות קניון במקום, וגם אוראל צברי שמגלם את מנהל בית הספר.

אבל מה שמחזיק כאן את העסק מעל הכל הוא הכתיבה הסאטירית החכמה, תוצרת שני היוצרים, יגאל שפירא (שעמד מאחורי "הישראלים", הסדרה של שלישיית מה קשור ברשת) ורשף שי – מי שמוכר לכם אולי מטוויטר, ומתפקד כאחד הכותבים הפוריים של השנים האחרונות בסדרות כמו "קופה ראשית" וכמובן ב"ארץ נהדרת". הכתיבה היא הדבר שתפס אותי בסדרה: העובדה שהיא לא מהססת לצחוק על הקלישאות התיכוניות, המודעות העצמית בכל שנייה ושנייה, והאירוניה הגדולה סביב עולם הטלוויזיה בכלל וסדרות נוער בפרט. הם יודעים לצייר נהדר את הקלישאה, אבל גם לתקוע בה את הסיכות הקטנות כדי שנבין את הפייק.

ב"סדרתיים", כמו בהרבה תוצרים של כאן (בחינוכית ובכלל) יש מעין "רוח תאגידית", אם אפשר לקרוא לזה כך. ביצירות של התאגיד אפשר למצוא מעין חוט שני של צניעות, של מודעות עצמית, של אירוניה, של רספקט לצופים ושל רעננות שלא חוששת לחדש ולהעז. במיוחד בימים האלה, שבהם השידור הציבורי שוב נמצא בסכנת סגירה על ידי אפסים, כדאי לחגוג את הרוח הזאת. היא הביאה משב רוח מרענן למסכים שלנו וזה אף פעם לא מובן מאליו. בטח לא כשמסתכלים על שוק הטלוויזיה שמחוץ לעולמות התוכן האלה.

יש כאן הרבה הומור, אבל גם אהבה גדולה לסדרות תיכון, לשירים, וליכולת לספר סיפור באמצעות מוזיקה. כלומר, למחזות זמר. וכן, ברבות השנים גם למדתי להתאהב במחזות זמר. משהו בסרקזם של גילאי 25-15 (וכולנו היינו שם) קצת נמס עם השנים, ואפשר יותר להתרגש מדברים וגם לאהוב. ולמקום הזה שנפתח בלב, "הסדרתיים" נכנסת.
>> "הסדרתיים", עכשיו בכאן חינוכית

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן חינוכית
• מחזמר