>> נועה כרמי, 24, היא שחקנית בנסיקה שמתגוררת ועובדת בתל אביב כבר שמונה שנים, ואולי כבר ראיתם אותה בסדרה "בת השוטר" ובסרט "חמדה של שמי זרחין. בימים אלה היא מככבת ב"קרום", המחזה הפרוע של חנוך לוין משנת 1975 שזוכה במלאת לו 50 לעיבוד חדש ומסקרן של תיאטרון גשר.כל הפרטים ואפילו כרטיסים להצגות קרובות (12.7-11.7) כאן.

>> דייט בשישי בבוקר ופיקניק אורבני בכיכר // העיר של מיכל גבע
>> בית של חמלה ועדינות וחנות של הפתעות // העיר של ניצן פינקו

"קרום", תיאטרון גשר (צילום: ישעיה פיינברג)

1. תיאטרון גשר

גשר זה היה מקום שאהוב עליי כקהל המון זמן, ואז לפני שנתיים הוא הפך גם למקום עבודה אהוב, שאני מתחילה לקרוא לו לאחרונה אפילו בית.נכנסתי לתיאטרון עם ההצגה “התנצלויות פומביות”, והתאהבתי ישר במקום ובאווירה. בתור ילדה תמיד הייתי מגיעה לצפות בהצגות ורק מדמיינת את עצמי על הבמה הזאת. היום, כשאני מגיעה לחזרות של ״קרום", הילדה הקטנה מבפנים משתוללת מאושר. בכלל, כל מתחם נגה ממש מיוחד בעיניי. יש בו שקט מיוחד כזה, אנרגיה קצת אחרת. לפני הצגה אני אוהבת לשבת בג'מה או בסן רמו, לשתות קפה ולספוג את האווירה. מעבר לזה שהמתחם עצמו יפהפה ומלא בהיסטוריה – האנשים הם שהופכים את התאטרון למה שהוא, השחקנים, עובדי הבמה, ההנהלה, הצוותים – כולם מלאי תשוקה מאחדת וגם כאלה מקסימים ומצחיקים ומלאי חיים. תענוג להגיע לשם כל יום.
שדרות ירושלים 9 יפו

2. ביצ'יקלטה

לביצ’יקלטה יש וייב מעולה. זה מתחיל בזה שהמקום קצת מסתתר – מין מקום כזה שלא קופץ לעין מיד, וכשאתה נכנס יש תחושה כאילו גילית חצר סודית. לא משהו מתאמץ או פלצני, פשוט אווירה נעימה וכיפית. אני לרוב יושבת בחצר, למרות שגם בבר למעלה תמיד נחמד ויש בו מוזיקה טובה. תמיד השירות קליל ונעים, ויש להם אחלה יין.
נחלת בנימין 29 תל אביב

3. Purple pig & Jadid

החנות הזאת היא נקודת החולשה שלי. כל פעם שאני עוברת בהרצל אני פשוט חייבת להיכנס. הכול מסודר בטוב טעם ויש הרגשה שמישהו חשב על כל פרט. יש שם פיסים שפשוט מרימים לי את הנשמה. אין על שופינג כשהוא מדויק לסגנון שלך. אז כשאני מרגישה שמגיע לי להתפנק – זה ה-go to שלי. תמיד מוצאת שם איזה חצאית מיוחדת או שמלה יפה שתגרום לי להרגיש יפה ומיוחדת.
הרצל 20 תל אביב

4. קוקו נקו

היה הייפ גדול ברגע שהמקום נפתח ובתור חובבת ראמן גדולה (מאוד!) באתי עם ציפיות גבוהות. והאמת – ההייפ לגמרי מוצדק. הראמן שם פשוט טעים בטירוף. זה לגמרי הפך לאחד המקומות הקבועים שלי.
פלורנטין 5 תל אביב

5. מוז"א (מוזיאון ארץ ישראל)

אני מופיעה שם לא מעט עם ההצגה “בן המלך והעני” של אורנה פורת, ובכל פעם שאני מגיעה – יש תחושת התרגשות באוויר. המקום עצמו פשוט נעים, ירוק, שקט. יש שם משהו שמנתק אותך רגע מהרעש של העיר ונותן תחושת רוגע. תמיד כיף לי להגיע לשם – גם כי אני מאוד אוהבת את ההצגה הזו, וגם כי האווירה במוזיאון תמיד נעימה – אנשים מחייכים, הקהל מקסים, והצוות שמארח אותנו פשוט מהמם.מה שאני הכי אוהבת זה שיש לזה גם ערך מוסף, הילדים שמגיעים לא רק נהנים מההצגה, הם נחשפים על הדרך גם לעולם של תרבות והיסטוריה, של סקרנות. זה מקום שמעורר השראה, וזה כיף גדול להיות חלק מחוויה כזאת שאני יודעת שאני נהניתי ממנה מאוד כילדה.
לבנון 2 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר המדינה.מאז שהתחילו העבודות בכיכר המדינה, התחושה הפכה מאזור נעים למין שטח בנייה מאובק ומתוח. זה מקום שפעם היה בו קסם, אהבתי ממש את המדשאות. היום קשה לי להתחבר אליו – תמיד רועש ועמוס בשיפוצים ובנייה. לא בכל מקום חייב לתקוע מתחם מסחרי!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט Wicked.הוא ממש החזיר לי את התחושה שהילדה הקטנה והתמימה שבי עדיין שם, גם כשקשה. מאז המלחמה חיפשתי רגעים של רוך ותמימות, והסרט הזה פשוט נגע בי במקום הזה.אני גם מאוד מחוברת לסיפור – זה תמיד מזכיר לי את סבא שלי, רפי כרמי ז”ל. ברגעים האחרונים שלו הוא ביקש שאשיר לו, ושרתי "אי שם מעבר לקשת" מהקוסם מארץ עוץ.המוזיקה של Wicked כל כך מרפררת לשם, וזה תמיד לוקח אותי לאותו מקום בלב. כל כך מחכה לסרט המשך!

איזו יצירה נתנה לך כוח או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"כחול", האלבום של ניר כנען.מעבר לזה שניר אחד החברים הכי טובים שלי בעולם, המוסיקה שלו (אובייקטיבית! או שלא) הכי יפה בעולם.חשבתי אולי לבחור שיר ספציפי אבל כל הרצף של האלבום פשוט עושה לי טוב כל פעם מחדש.הרגישות והאינטליגנציה בשירים שלו פורטת על כל המיתרים של הלב ומיידית אתה מרגיש לא לבד.מתרגשת בטירוף להופעה הראשונה שלו בבארבי!

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
מטה החטופים. התקופה הזאת דורשת מאיתנו להיות עם אחד – ומטה החטופים הוא ביטוי ישיר לכך. הם עושים עבודת קודש במאבק להחזיר את היקירים שלנו, והעזרה שם היא לא רק תרומה חומרית אלא גם עמדה מוסרית – להיות בצד של התקווה והאנושיות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?

נעמה כרמי.אמא שלי. אין שאלה בכלל.היא אמנם לא בליינית תל אביבית קלאסית ולא מסתובבת עם אספרסו ביד, אבל היא אמא שתמיד שמה את כולם לפניה, שתמיד יודעת מתי להרים גם כשאף אחד לא שם לב שצריך. היא מורה לילדי פנימייה בכפר הירוק, נותנת את הלב שלה יום אחרי יום, גם כשזה קשה, גם כשלא רואים.אני רואה מהצד כמה מורים לילדי פנימייה עושים עבודה שהיא הרבה מעבר ללמד – הם הופכים לדמויות משמעותיות בחיים של ילדים שלפעמים אין להם תמיכה קבועה מהבית. הם עוזרים לילדים לגדול, להאמין בעצמם, להרגיש שרואים אותם. וזה מעורר הערצה בעיניי. אז אם יש מישהי שצריך להעריך ולהרים לה – זו היא. על הלב הענק, הנתינה בלי תנאים, והאהבה השקטה שמחזיקה כל כך הרבה אנשים. אני מסתכלת עליה ולומדת מה זה להיות חזקה באמת.

מה יהיה?
על אף שזו תקופה קשה ומבלבלת, אני בוחרת להישאר אופטימית. אני מאמינה בכוח של אנשים טובים, באמנות שמחברת בין לבבות, ובזה שבסוף – אנחנו נחזור לחיים מלאים באור, בשמחה ובחיבוק. התקווה היא בחירה יומיומית, ואני בוחרת בה כל בוקר מחדש.

• העיר שלי
• תיאטרון גשר
• ביצ'יקלטה
• קוקו נקו
• מוזיאון ארץ ישראל
• כיכר המדינה

כן נו, כולם שונאים את התחנה המרכזית. אף אחד במערכת טיים אאוט לא הופתע כשגילינו זאת בבחינת המדור היומי "העיר שלי" – מדור שנולד כדי לתת מקום לתושבי לפרגן לעסקים מקמיים, אבל גם שואל אותם בכל פעם מה המקום שהם לא אוהבים. לשמחתנו, אף אחד לא משתמש בו כדי לסגור חשבונות עם בית הקפה היקר מול הבית, אלא כדי להעיר על מקומות בעיר שהיינו רוצים לראות במצב טוב יותר. אז כן, כולם שונאים את התחנה המרכזית, אבל פעם בכמה זמן אנחנו מקבלים תשובה מפתיעה – לאו דווקא כי המקום אהוב, אלא לפעמים כי המילים "לא אוהב" מוציאים מאנשים משהו מאוד אישי וישיר. אלו עשרת הבחירות הכי מפתיעות שראינו במדור.

>> אחרי 22 שנה של ארץ נהדרת, הגיעה העת להיפטר מהפורמט העתיק

1. כיכר קדומים

"כיכר קדומים היא רחבה מושלמת עם מעט מאוד צל. הגיע הזמן שעיריית תל אביב תדאג לפתרון!".
(לעיר של חגי אשל, מאסטרו בתחום האירוח והבעלים של "Scent Jaffa")

2. נמל תל אביב

"אני חושב שאחד המקומות שפחות מתחברים אליי זהו נמל תל אביב. על פניו זה לוקיישן מהמם, אבל מרגיש לי שהוא הפך קצת לתפאורה יותר מאשר למקום עם נשמה. הכול שם עובד כמו שצריך, אבל זה מרגיש קצת חסר אופי אמיתי, חסר את ה"בלאגן" והאותנטיות שהופכים מקום בעיר לכזה שאתה ממש רוצה להיות בו. אני חושב שעם תמהיל יותר נכון של עסקים ואופי קצת יותר של שוק, היה אפשר לעשות אותו יותר לתל אביבים ופחות לאנשים מבחוץ"
(לעיר של דודי אפריאט, הבעלים של פיצריית לה טיגרה וקוקו נקו)

3. כיכר השעון

כיכר השעון ורחוב יפת. גם ככה אנחנו מדינה של סטרס והאזור הזה מעלה אותי קומה בדרגת הסטרס. תמיד פקוק, כולם צופרים ונוסעים כמו משוגעים. אין פעם שאני נוסעת על יפת ולא חושבת על כמה החיים פריכים והם יכולים להסתיים ברגע. וממש שם, ברחוב יפת.
(לעיר של די.ג'יי סמג', Head Of Membership and Communication בסוהו האוס ודי.ג'יי)

4. הכניסה לעיר

"הכניסה לתל אביב מכיוון חולון. למה אין שום שלט 'ברוכים הבאים לתל אביב'? איפה הגאווה של הבירה התרבותית של ישראל? כועס מאוד".
(לעיר של איתי תורן, אמן ההיפ הופ הישראלי ובנו של דן תורן ז"ל)

5. היציאה מהעיר

"אוקיי זה הולך להיות ספציפי, אבל היציאה מהעיר סביב מחלף לה גארדיה (הבלאגן מתחיל כבר בצומת הרחובות יהודה הלוי והרכבת, סמוך למקסיקנית הכי טובה בעיר, הטאקריה. ראיתם איך השחלתי עוד המלצה על הדרך?). למה זה כזה סיוט לצאת מהעיר עם אוטו? לכל מקום בארץ, בכל שעה ביום – תמיד לוקח 40 דקות רק להשתחל החוצה מתל אביב ואז עוד 12 דקות לנסיעה לאן שבאמת ניסית להגיע. אז מבחינתי, סביב רחוב הרכבת אפשר להרוס את כל האזור ולבנות שם כיכר אחת עצומה. או פתרון אחר, מקצועי, כי אני לא מבין בזה בשום צורה".
(לעיר של עמרי הכהן, שחקן, קומיקאי ואמן אלתור)

6. כיכר המדינה העתידית

"הפרויקט שבונים בכיכר המדינה – שלושה מגדלים אימתניים שנראים כמו נלקחו מסרט אימה. גדלתי בויצמן, כיכר המדינה היתה במסלול הקבוע שלי לקונסרבטוריון. כילדים, כל ל״ג בעומר היינו חוגגים בחלק המרכזי של הכיכר, המדשאה והשביל שמסביב לה, שהיום הופך לגוש הבניינים הכל כך לא קשור הזה. כל בוקר כשאני עוברת שם נחמץ לבי למראה הבניינים האלה".
(לעיר של אפרת לוי, פסנתרנית מובילה ומוערכת ומנהלת מוזיקלית בקונצרטים ברחבי העולם)

7. הירידה לחוף המציצים

"אהבתי את הירידה מרחוב חבקוק לחוף מציצים עד שעפתי שם מהאופניים ושברתי את המרפק. זאת ירידה תלולה ומתעקלת. הושבתתי מהעבודה למשך חודש וחצי. תחבשו קסדה!".
(לעיר של רומי שטייניץ, השף קונדיטורית של מסעדת "תריסר" בנמל תל אביב)

8. הסופר השכונתי

"אני ממש מתעבת את הסופר בשכונה. בכלל, קניות בסופר נהפכו לאירוע קשה, מתסכל ומעליב. בגלל המחירים אני מרגישה צרכנית רמוסה, וזה כשאני עוד יודעת מה המחירים, כי חצי מהמוצרים לא מסומנים בכלל ואנחנו נפרדות בקופה (קופסת הצלפים במלח ב-50 ש"ח בטח עדיין שם, מחפשת פראייר). וכל זה בהנחה שהצלחתי בכלל להגיע לקופה, כי המעברים הצרים מדי ותמיד חסומים בארגזים בפריקה, שנמצאים שם לבד כי מי שאמור לפרוק אותם בדיוק יצא לסיגריה, העגלות נוסעות רק באלכסון, מדפים שלמים ריקים לחלוטין מסחורה או מוצפים בנוזלים (חלב-קוטג'-עוף בהפשרה, כולם באופן ספונטני שואפים לפרוץ מהמכלים שלהם ולהימרח על המדף), והנורא מכל חוויות הסופר זה הדרעק שנדבק לאצבעות כשמנסים לבחור ירקות ובטעות תופסים מלפפון רקוב, עגבנייה משחירה או תותים מנוקדים פרווה שהתחבאו מאחורה. עכשיו לך תמצא במה לנגב את הידיים שנהפכו באחת לדביקות ומסריחות ואי אפשר לגעת בכלום"
(לעיר של ענבל הופמן, אמנית, מעצבת ומאיירת)

9. הבית בשינקין 57

"הבית בשינקין 57 היה מצודה של נעורים פרועים, של חיים בלתי מוגבלים, של מציאות-חלום. עברתי לשם כנערה עם אחי, עם בן זוגי ועם חברה נוספת, ויחד היינו תופרים, מנגנים, כותבים תסריטים כל הלילה ובשש בבוקר יורדים אל הרחוב, עייפים אבל מלאי חיים מהכתיבה ומהאפשרויות האינסופיות שעמדו בפנינו בגיל הזה שבו לא היינו צריכים כלום מהעולם והעולם היה צריך מאיתנו הכל. כששכרנו את הבית בשינקין 57, במחיר שהיום אי אפשר לשכור בו חניה, בעלי הבית אמרו לנו שהם בעצם מתכננים לבנות שם בניין חדש, ושאנחנו רק שם לכמה חודשים. אבל משנה לשנה החוזה נחתם מחדש, והדאגה שיזיזו אותנו משם, שבהתחלה היתה תלויה מעלינו כל העת, התמוססה. השנים עברו, אני ובן הזוג נפרדנו, אחי עבר הלאה, החברה ששכרה איתנו התחלפה פעמים רבות, אבל אני נשארתי.

"בסוף לא תמ״א 38 הזיזה אותי, אלא החיים. יום אחד, שש וחצי שנים אחרי הלילה הראשון שלנו שם, השארתי את הבית בשינקין 57, ובדיעבד גם את שנות נעוריי, מאחור. בהתחלה נשארו לגור שם חברים שלי, ואחר כך חברים של החברים, ובסוף, כשהגעתי לשם אחרי כמה שנים למסיבה שהוזמנתי אליה דרך מישהו, לא הכרתי יותר את האנשים שגרו שם והם לא הכירו אותי.
יום אחד עברתי שם וראיתי שלט גדול על הבניין ״למכירה פנטהאוז״. שלחתי תמונה לאחי והוא אמר, ״טוב, בסוף זה קרה.״ אמנם באיחור של 15 שנה, אבל בסוף זה קרה. עכשיו עומד שם בניין גדול ולבן, ולמטה ייפתח בקרוב בית קפה. שרה מקפה תמר נפטרה, וממילא היא כבר לא היתה מזהה את העיר שלה. אני גרה לא רחוק משם, ואני עוברת ליד המקום כמעט כל יום".
(לעיר של קמה ורדי טהרלב, זמרת-יוצרת וסופרת תל אביבית)

10. כלום ושום דבר

"אני לא מוצאת שיש מקומות שאינם אהובים, בעיר או בכלל. ממרומי גילי אני מחפשת ומוצאת בכל דבר את היופי שטמון בו או את האנשים המעניינים שמבקרים בו. אם תסתכלו היטב תוכלו גם אתם למצוא אותם בכל מקום".
(לעיר של חואניטה כהן סמית', תופעת בלוז וג'אז חוצת עשורים וז'אנרים יוצאת דופן. בת 93)

• העיר שלי
• כיכר קדומים
• נמל תל אביב
• כיכר השעון
• חוף מציצים
• כיכר המדינה

>> אפרת לוי היא פסנתרנית מובילה ומוערכת ומנהלת מוזיקלית בקונצרטים ברחבי העולם. בחודש הבא (20.3) היא תשתתף בסדרת קונצרטים של מוזיקה קלאסית שמקיימת עיריית תל אביב-יפו החל מהשבוע (20.2) ומדי יום חמישי במרכז הקהילתי בית השחמט ברמת אביב, בהשתתפות טובי המוזיקאים בתחומם, חלקם תושבי ותושבות השכונה וסביבתה.פרטים נוספים על סדרת הקונצרטים כאן.

>> רחוב שלם בבר אחד ומקום של אמת // העיר של רועי פריצי פרידמן
>> קיבוץ בתוך תל אביב וחלום של כל גרגרן // העיר של עמרי הכהן

1. קונסרבטוריון שטריקר

מקום שהיה לי בית שני מאז שאני זוכרת את עצמי. ביליתי שם ימים שלמים, אם בחדר של המורה האהובה והאגדית שלי מלכה מבורך, ואם בחזרות באולם האודיטוריום, לפעמים אפילו היינו נחים על הרצפה בין שורות המושבים כשהשעות היו מאד מאוחרות. המשכתי שם בשלל תפקידים גם כשסיימתי את לימודי, סדרנית, ספרנית, מדפדפת בקונצרטים. כיום אני מלווה שם את המקהלה והילדים שלי לומדים שם פסנתר. המקום שינה את אופיו וצורתו וזה תמיד קצת צובט בלב, אבל עדיין יש שם אנשים שאיתם אני יכולה להתרפק על העבר והזכרונות.
לואי מרשל 25

2. דיזנגוף פינת בן גוריון

אחת הפינות התוססות והאהובות עלי בעיר. אני קשורה באופן אישי למקום כי יש לנו שם חנות משפחתית שהיתה של סבתא שלי (הוקמה ב-1950).בחלק מהחנויות השכנות עובדים אנשים נפלאים והפינה הזו היא כמו בית. אמנם הרבה עסקים התחלפו עם השנים וזה תמיד קצת עצוב, אבל עדין יש מקום לזכרונות.בשנות העשרים של חיי גרתי שם עם חברה וזו זכורה לי כאחת התקופות הכי כייפיות ויפות שלי בעיר.

3. קפה גרונימן

אני מודה שלא יוצא לי לשבת שם הרבה, אבל זו אחת הפינות הקסומות בעיר. חבר'ה צעירים שפתחו מקום שהוא הרבה מעבר לרק אוכל, הוא קהילה. הם מרימים שם שלל פעילויות קהילתיות ואפילו יצא לי לשתף איתם פעולה ולהופיע שם עם סדרת הקונצרטים שלי "אופרה למשפחות". זה היה אחד המופעים היותר מוצלחים שהיו לנו וזה בזכות האווירה המיוחדת שהם הביאו לחורשה.
רידינג 34

4. סטודיו אנט

ה-מקום בעיר להופעות. סטודיו אנט נמצא בדרום העיר ברחוב שביל המרץ וזה מקום פשוט מושלם מכל בחינה. העיצוב יוצא דופן ביופיו ויש ממש אווירה של סטודיו ניו יורקי סופר מגניב. היחס לאומנים והתמיכה בהם, אפשר לומר, נדירים בנוף ארצנו ופשוט תענוג שיש מקום כזה להופיע. לא מספיק קהל מגיע לשם לדעתי וזה ממש חבל. שווה לעקוב אחרי לוח המופעים.
שביל המרץ 2

5. פארק הירקון

המדשאה הגדולה בפארק הירקון בה נפגשים אנשים עם כלבים – אחד המקומות היחידים שמרגישים לי כמו הפארקים בקליפורניה. ירוק ירוק ירוק, גדול, פתוח, אוויר טוב ואפשר לזרוק למרחקים לכלב המאושר (רק שלא יביאו לשם עכשיו פקחים).

מקום לא אהוב בעיר:

הפרויקט שבונים בכיכר המדינה – שלושה מגדלים אימתניים שנראים כמו נלקחו מסרט אימה.גדלתי בויצמן, כיכר המדינה היתה במסלול הקבוע שלי לקונסרבטוריון. כילדים, כל ל״ג בעומר היינו חוגגים בחלק המרכזי של הכיכר, המדשאה והשביל שמסביב לה, שהיום הופך לגוש הבניינים הכל כך לא קשור הזה. כל בוקר כשאני עוברת שם נחמץ לבי למראה הבניינים האלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחת היצירות היותר חזקות שראיתי לאחרונה – "רקוויאם המלחמה" באופרה בבימוי הגאוני של עידו ריקלין. התחושה הזו שאנחנו כל כך זמניים פה, הזילות של חיי האדם, המוות שמרחף מעל ראשנו כבר שנה וחצי (והיסטוריה שלמה של עם) – הרגשתי איך כולם בקהל מצטמררים יחד, מעולם לא זכורה לי הופעה שהיה בה כזה שקט מופתי בקהל. כולם היו פשוט המומים. חייבים חייבים להפסיק את המלחמה וההרג המיותר ולהחזיר את כל החטופים הביתה!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
העבודה השוטפת עם תאטרון הנוער שלי, ובשיאה הפקה שהעלנו של "אנני", נתנו לי אינסוף כוח ותקוה בימים אחרי שהמלחמה החלה. על אף הקושי הרב, נפגשנו קבוצה של ילדים מדהימים שמגיעים מרחבי הארץ, לשיר ולרקוד וליצור יחד. במרכז עמד השיר הידוע "Tomorrow" מתוך המחזמר, שכל מילה בו היתה כאילו נכתבה למצב בו אנו נמצאים. שיר של תפילה ותקוה לימים יפים יותר, מושר על ידי דור העתיד, שכל מה שהוא רוצה זה חיים יפים שלווים של מוזיקה ויצירה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושבת שכל מטרה שאדם בוחר לתרום או להתנדב עבורה היא מבורכת. לצערנו לא חסרים תחומים שבהם יש צורך בהתנדבות ותרומות ולכן כל עוד תורמים אני חושבת שזה העיקר.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
היחידים שצריך להרים להם ולחזק אותם עכשיו הם משפחות החטופים, שבעל כורחם גם הפכו לסוג של תל אביבים. אני לא יכולה לדמיין איך הם עוברים את מה שהם עוברים. כולנו צריכים להיות שם עבורם ולעשות הכל על מנת שיקיריהם יחזרו הביתה.

מה יהיה?
אני באמת לא יודעת מה יהיה. אחרי יותר מעשור בחו״ל, חזרנו הביתה לפני שנתיים, לכל הבלגן. ועם כל זה שאנחנו יכולים בקלות לקום וללכת, לא מתחשק לי להיות בשום מקום אחר. אז אני מאד מקוה שמהמקום הנמוך הזה נוכל רק לצמוח וכולנו נוכל לגדל פה את הילדים שלנו בשקט ושלווה ובלי מלחמות, מחוץ ומבית.

• העיר שלי
• פסנתר
• קונצרט
• פארק הירקון
• סטודיו אנט
• גרונימן
• רחוב דיזנגוף
• כיכר המדינה

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• תערוכת יחיד
• גלריה זימאק
• כיכר המדינה
• פלורנטין
• שוק לוינסקי
• קריית המלאכה
• גן הפסגה

חדשות טובות: התוכנית להעברתה של ישיבת מעלה אליהו מרחוב הנרייטה סולד אל רחוב קליי, תוך שמתאפשר לה להכפיל (לכל הפחות) את מספר תלמידיה ומספר המשפחות שהיא מפרנסת ובאופן שעלול לשנות את ציביון השכונה החילונית – נעצרה זמנית.

בעקבות הלחץ הציבורי המסיבישהפעילו בשבועות האחרונים תושבי השכונה, לצד קמפיין הולך ומתעורר של ארגון חדש בשם "מטה המאבק במשיחיים" והתנגדות חריפה לתוכנית במועצת העיר מצד חברת האופוזיציה ציפי ברנד וסגני ראש העיר מיטל להבי, ראובן לדיאנסקי וחן אריאלי, הודיע היום ראש העיר רון חולדאי לתושבים כי "לאחר דיונים והקשבה לכל הגורמים הרלוונטיים, ראש העיר הורה הבוקר (א') לוועדת התכנון המקומית לבחון מחדש את התכנית להעברת ישיבת מעלה אליהו למבנה ברחוב קליי, ולהציע חלופות נוספות".

ישיבת מעלה אליהו, שנהנית מתמיכה תקציבית גדולה של משרד החינוך וגם מתמיכת עיריית ת"א-יפו (שהקצתה את המבנה בהנרייטה סולד לפעילות הישיבה כבר לפני 15 שנה), עלתה לכותרות כולל המבנה שהוקצה לה עלתה לכותרות רגע לפני פרוץ הקורונה ב-2020, כשהתברר שהיא מארחת על בסיס קבוע רבנים חרד"לים קיצוניים המטיפים לתלמידי הישיבה נגד להט"ביםבאופן הגובל בהסתה, כמו גם נגד הרוח התל אביבית החופשית עצמה ונגד אופיה ותרבותה של העיר.

הישיבה מופעלת בידי עמותת "הנקודה היהודית" המתוקצבת בנדיבות ממקורות מדינתיים רבים, שמטרתה המובהקת היא "עידוד וקידום מגורים בתל אביב ללומדי תורה" – כלומר, הקמת התנחלות אמונית בלב העיר ושינוי צביונה בכוח הדמוגרפיה ומכספי משלם המסים. ראש הישיבה הרב חיים גנץ הוא תלמידם של הרבנים הקיצוניים טאו ושטרנברג, ראשי ישיבת הר המור, ממנה בקעה מפלגת נעם הלהט"בופובית-גזענית.

"צוות המאבק מברך על החלטת ראש העירייה מר רון חולדאי, שהפגין רגישות וקשב לרחשי תושבי ותושבות העיר", נמסר מטעם מטה המאבק. "נמשיך לעקוב אחר החלטות העירייה, עד אשר נהיה בטוחים כי הקצאת קרקע לישיבה לטובת הגדלתה בטלה ומבוטלת. תודה גדולה לחברי המועצה מיטל להבי, ציפי ברנד וראובן לדיאנסקי על התמיכה בנו לאורך כל הדרך".

סגנית ראש העיר לשעבר ציפי ברנד, שמלווה את מאבק התושבים מאז תחילתו, הגיבה ואמרה ש"הציבור התל אביבי, שנמצא בעיצומו של מאבק על נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית, נדרש לשלם על הכנסת אלפי אברכים למרכז העיר, על מנת לענות על הצרכים הפוליטיים של ראש העיר. את המאבק הזה נמשיך להוביל ביחד, כדי שחולדאי לא יטעה ויתבלבל שוב".

סגני ראש העיר מיטל להבי וראובן לדיאנסקי, שליוו מקרוב גם הם את מאבק התושבים באזור כיכר המדינה ופעלו לשינוי ההחלטה, הגיבו בהודעה משותפת: "לא נשקוט עד לגניזת התוכנית הגרועה הזו שאם לבסוף תתממש תפגע בצביון החילוני של השכונה ובאיכות החיים של התושבים. אנחנו מתחייבים לקחת חלק פעיל בדיונים על החלופות, על מנת לוודא שהישיבה לא תקום בשכונה ליברלית אחרת".

למרות ההחלטה על החזרת התוכנית לוועדת התכנון, הגיעו אמש עשרות תושבים להפגנה נגד הישיבה ונגד התוכנית להגדלתה. במהלך ההפגנה הכריז לדיאנסקי כי יקים חזית חילונית שתרוץ יחדיו בבחירות הקרובות לעירייה שיתקיימו בעוד כחצי שנה. "תל אביב הייתה ותמשיך להיות בירת הליברליזם, הדמוקרטיה, החופש והשיוויון של מדינת ישראל. העיר תל נמצאת תחת מתקפה חסרת תקדים של חב"ד, ארגון "ראש יהודי" וגופים אורתודוקסים נוספים אשר השתלטו על המרחב הציבורי שהופקר להם. תל אביב היא מעוז החילוניות והליברליות האחרון ואנחנו נשמור על כך למען תושביה וכלל תושבי ישראל".

• הבועה
• ❤ תל אביב
• כיכר המדינה
• ימין קיצוני
• עיריית תל אביב
• ציפי ברנד
• מיטל להבי