Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הורגים את התרבות: העיקר שחילי טרופר לא מעצבן חרדים
מקום טוב לפסטיבל, תכלס. מוזיאון תל אביב לאמנות (צילום: גיא יחיאלי)
חילי טרופר מקבל בשלווה סטואית את ההתעמרות במוסדות התרבות ואת דחיקת התרבות לשולי דיוני הקורונה. איך זה ששר האין-תרבות ואין-ספורט לא נלחם למען הענפים עליהם הוא מופקד?
בוקר יום שני החל בקול תרועה בממלכת הקורונה והשחיתות. עוד בטרם פקחו הנתינים את עיניהם התייצב שר האין-תרבות ואין-ספורט שלהם לריאיון באחת מתוכניות הרדיו, כולו עזוז חגיגי וממלכתיות בדבש, והסביר לטובת ועדת החקירה העתידית שהסיבה לסגר המלא על תושבי רפובליקת הבטטות שהצביעו לו היא – שימו לב – שהוא וחבריו לממשלה לא רצו לעצבן את החרדים.
האבטלה שלכם, החובות שלכם, החרדות שלכם, הדיכאון שלכם, כל זה כדי שמיעוט המונה כעשרה אחוזים מתושבי המדינה יוכלו להמשיך בחייהם בזמן ששלכם קורסים. ומכיוון שכולנו אוהבים את המיעוטים ואת זכויותיהם, אין אלא להסיק שדבר נהדר קרה לממשלת ישראל ולפתע החלה לפעול למען המגזרים המוחלשים באוכלוסיה, ועוד מעט ודאי יגיע תורם של הערבים, יוצאי אתיופיה, עולי רוסיה ותושבי הפריפריות.
אחרי כמה שנים עם מירי רגב בתפקיד, היינו שמחים גם אם היו ממנים עציץ בוגנוויליה לשבת בראש משרד התרבות. בימים כתיקונם היינו מסתפקים במישהו שלא ממש ממש שונא תרבות. אבל הימים אינם מתוקנים
ואולי, מפעמת בלב התקווה, שביום מן הימים כשיסיים שר האין-תרבות ואין-ספורט לוודא שאין חרדי אחד בישראל שמתעצבן וגם שאר המיעוטים מפויסים ומרוצים מחייהם, יתפנה השר לטפל במיעוט המוחלש עליו הוא אשכרה מופקד, הלא הם עובדי ענף התרבות. 150 אלף מובטלים שכבר שבעה חודשים אינם מתפרנסים, מוסדות תרבות על סף קריסה, ניוון יצירתי בואכה דגנרציה של מדינה שלמה.
חודשים עברו ושום דבר לא השתנה. מחאת התרבות באפריל (צילום: ג'ק גואז\גטי אימג'ס)
לפני חצי שנה אמרו לנו "לפחות תשמחו שמישהו כמו חילי טרופר הוא שר התרבות". שמחנו, כמו שנתינים צייתנים אמורים לעשות כשאומרים להם לשמוח. ובאמת, אחרי כמה שנים עם מירי רגב בתפקיד, היינו שמחים גם אם היו ממנים עציץ בוגנוויליה לשבת בראש המשרד ולשתוק את שתיקתו העציצית. באמת שבימים כתיקונם היינו מסתפקים במישהו שלא ממש ממש שונא תרבות.
אבל הימים אינם מתוקנים, ספק אם תיקונם אפשרי, ואין תרבות. פשוט אין. מי שיחפש אמירה מהותית כלשהי מהחודשים האחרונים של שר התרבות על השיתוק הממית שנגזר על הענף יתקשה למצוא אחת כזאת – אולי גם זה מתוך רצון לא לעצבן את החרדים? – והתחושה המתגבשת היא שהשר טרופר אינו נלחם למען הענף ואינו זועק את זעקתו.
אתמול, למשל, דרש רון חולדאי את פתיחת מוסדות התרבות בתל אביב. טרופר אפילו לא צייץ בתגובה. בוגנוויליה, כאמור. המתווה המסתמן של משרד הבריאות, למשל, מאיים להחזיר את המוזיאונים רק בסוף דצמבר, ללא שמץ של היגיון אפידמיולוגי, אבל שר התרבות מקבל זאת בשלווה סטואית. אף מילה. אפס השגות. זו הרי בסך הכל אמנות, מה לו ולזה.
חילי טרופר (צילום: ינאי יחיאל, CC BY-SA 4.0)
חילי טרופר היה מאדריכלי הסכם הכניעה המביש והאסוני של גנץ וכחול לבן לנאשם מבלפור, פוליטית הוא ממוקם כנראה לא המון שמאלה מנפתלי בנט ויועז הנדל, והוא גם אכן, כמובטח, שר תרבות שלא שונא תרבות. אלא שהוא גם לא מתעניין בה במיוחד ונראה שאין לו שום כוונה להילחם למענה.
בריאיון ל"ידיעות" לפני שבועיים התגאה טרופר שהביא מאות מיליונים לעולם התרבות הגוסס בלי רעש וצלצולים, אבל במדינה שבה מוסדות התרבות עדיין לא יודעים מה היה התקציב שהעניקה להם המדינה ב-2020, בטח שלא ברור מתי, לאן ולמי ילך כל הכסף המובטח הזה.יותר ממה שהתרבות צריכה תקציבים בעת הזאת, היא זקוקה לכך שהשר המייצג אותה יזכיר לציבור ולנבחריו את חשיבותה, יתבע את עלבונה ולא יאפשר לדחוק אותה לשולי הדיון. היא צריכה יותר מבוגנוויליה.
נראה שהשילוב בין אקטיביזם לתרבות ואמנות זוכה לעדנה מחודשת בחסות הקורונה, ועדיין יש שיגידו שמתבקש עוד ממנו. אפילו עוד הרבה. כעת זו החבורה המוכשרת של תיאטרון קליפה שמוציאה מיזם בשם"חמש אצבעות"– חמש יצירות וידיאו ופרפורמנס קצרות בנושא אקטיביזם במרחב הציבורי.
היוצרים מסבירים כי "היצירות צולמו תוך התערבות פיזית ורעיונית מקסימלית במרחב הציבורי מוכה המגבלות והסגרים של שלהי 2020 ויוצגו במרחבי הרשת, בה קיומה של אמנות עדיין אפשרי. אלו חמש אצבעות משולשות, מאשימות, כלפי ההתנהלות הממשלתית וגרורותיה החברתיות בישראל כעת".
ביצירה הראשונה "יום בחיי מדחום תקול" של גל וולינץ מתועד מדחום שהוצב בפינות שונות בפארק וולפסון. היוצר ביקש לברר האם אנשים ימדדו בכל זאת את חום גופם מתוך התניה? אלא שלפי היוצר, בנוסף לכך מתגלה רובד נוסף ונוצר פורטרט מלנכולי של אובייקט.לצפייה:
ביצירה "כולנו פליטים של עודד צדוק נבחן מצב הפליטים במציאות חיינו העכשווית, תוך שימוש בתיאטרון רחוב. היצירה קוראת להעלות למודעות את מצב הקהילה שנפגעה משמעותית במהלך משבר הקורונה.לצפייה:
היצירה השלישית, "חיי שמורים בחלקה פנויה" של אורין יוחנן, עוסקת באלימות נגד נשים, על רקע העלייה בדיווחים לשירותי הרווחה במהלך המשבר. במסגרתה בחרה היוצרת לנצור את זיכרון הנרצחות על ידי איסוף אבנים ממצבותיהן ונשיאת נטל המשקל על גופה.לצפייה:
הרביעית בסדרה היא היצירה "How you see me" של קזויו שיונוירי, אזרחית יפנית המתגוררת בישראל. מחוויותיה עולים דפוסים קבועים של הפרעה מצד זרים בנוגע למראה החיצוני שלה, וביצירה היא מנסה לענות לפניות אליה.לצפייה:
היצירה החמישית והאחרונה נקראת "ינעל האולם" של היוצר אריאל ברונז, והיא מתמקדת בסגירת התיאטראות ברחבי העיר על סוגר ובריח, בליווי צו פינוי, סגירה והריסה ממשלתי. לפי היוצר, מדובר בקריאת השקמה "להשתחרר מכבלי האימה ולסרב לחוקים עברייניים, המקודמים בידי נוכל המואשם בפלילים, המנצל את מעמדו כדי לחמוק מעונש".לצפייה:
כבר שבעה חודשים שתיאטרון הקאמרי סגור, שחקניו ועובדיו מושבתים והאולמות ריקים מקהל. גם מתווה החזרה לאולמות התרבות קרס מול המציאות, מועד חדש לחזרה לפעילות נראה כמו מדע בדיוני בשלב זה, וכך מוצאים עצמם שוחרי ויוצרי התיאטרון בארץ בלי הרבה תקווה לעתיד טוב יותר בזמן הקרוב.
בתיאטרון הקאמרי החליטו להוציא מהמחסן את הנשק היחיד שיש להם: היצירתיות. כל שחקני הקאמרי, כולל קרן מור, עמוס תמם, דרור קרן, מרים זוהר, גלעד קמחי, נטע גרטי, מיה דגן ועוד רבים וטובים אחרים הצטרפו למאמץ יחדיו והרימו את "נשתגע", שיר מחאה סוחף ומשמח בסגנון עדות המיוזיקל.
השיר, שנכתב והולחן בידי גלעד שמואלי וכולל רפרנסים רבים להצגות הלהיט של הקאמרי, הפך גם לקליפ כייפי שצולם בחלליו הנטושים של התיאטרון בבימויו של יוסי ירום, וביממה שחלפה מאז עלה לפייסבוק זכה כבר לעשרות אלפי צפיות מוצדקות, ומסתיים באיחולים ש"נחזור כולנו במהרה למציאות של בריאות, שלווה ותרבות". אמן.
גם בתקופת הסגר, שחקני קבוצת התיאטרון הצעירה של הקאמרי שומרים על עצמם בכושר עם סדרת הרשת החדשה "בלפור" שצולמה בריחוק חברתי, ומכילה דיאלוגים כייפים ורלוונטיים בין מפגינים במחאת בלפור בעידן הזום.
חסרי תרבות: כך ריסקה הקורונה את תעשיית התרבות בישראל
עולם ללא תרבות. המונה ליזה במוזיאון הלובר עם פתיחתו מחדש ביולי (צילום: גטי אימג'ס)
חצי שנה ללא תרבות גרמה נזקים של מאות מיליוני שקלים לענף התרבות והציפה בעיות שהיו שם קודם. יצאנו לדבר עם היוצרים, השחקנים, המפיקים והמנהלים בחזית המשבר במוזיקה, בקולנוע, במחול, באמנות, בתיאטרון ובטלוויזיה. ונשבר לנו הלב
חצי שנה עברה מאז שעולם התרבות הישראלי נעל את שעריו בגלל משבר הקורונה. חצי שנה שבה אנשי תיאטרון, מוזיקה, אמנות, טלוויזיה, קולנוע ועוד, כל כך הרבה עוד, הפסיקו את עיסוקיהם היומיומיים. חדלו מלעסוק בתחום פרנסתם. חצי שנה שבה עולם התרבות הופרש מהתפקיד החשוב שהוטל עליו במסגרת קיומה של מדינה תקינה. בריאה. דמוקרטית, בערך. חצי שנה.
חצי שנה של מחלה. לא הקורונה: מחלת רקע שהתווספה לה ואולי בעצם דגרה בגופנו לפני המגיפה הנוכחית; גידול מפושט שנתן אותותיו בשנים קודמות ואיים לחסל או לכל הפחות לצמצם את מרחב המחייה של עולם התרבות הישראלי. יש שיגידו שהמגיפה הנוכחית היא בסך הכל בדיקת סי-טי שחשפה את מצבו העגום, אחרים יטענו בצורה קודרת הרבה יותר שזו עלולה להיות תעודת הפטירה שלו.
אולמות תרבות ריקים במרכז העיר יכולים להעיד פי אלף מציטוט שנאמר או לא נאמר על ידי צ'רצ'יל לפני נצח נצחים. תיאטראות, גלריות, אולמי הופעות, מועדוני ריקודים ומתחמים מיותמים. אם היינו דרמטיים, ואנחנו בעצם די דרמטיים, ניתן לקבוע שהוציאו מגופה של העיר את הלב הפועם שלה. פשוט תלשו אותו וקשה לדעת מתי הוא ישוב למקומו ולתפקד באופן מלא. עד כאן עם דימויים מעולם הרפואה.
בסוף יולי אמנם אישרה הממשלה מתווה חדש לפתיחת אולמות התרבות במתכונת מצומצמת, אך בניגוד להצהרות, רבים מבעלי האולמות עמם דיברנו הודיעו עוד לפני הסגר כי אינם מתכננים לפתוח בקרוב במתכונת המוצעת. זה פשוט לא אפשרי מבחינתם. הכוונות אולי טובות, אך הביצוע בינוני ומטה. אל הוואקום הזה נכנסות מדי פעם העיריות ביוזמות ברוכות כגון דרייב אין והופעות אינטימיות על החוף ובבתי קפה, אך מדובר בפתרון חלקי בלבד שאינו משביע את אנשי עולם התרבות ואת צרכניו – אנחנו.
רק בחודש יוני השנה, שלושה חודשים אחרי הדממת התרבות, סיכמו משרדי האוצר והתרבות על חבילת סיוע לעולם התרבות בסך 200 מיליון שקל, בנוסף לקרן סיוע לאמנים במצוקה. כנהוג במחוזותינו, תהליכים איטיים ומזדחלים. חודש לאחר מכן, הודיע משרד התרבות על שורת הקלות במנגנון מבחני התמיכה במוסדות תרבות שדרכו הוא מעביר להם תקציבים כה נחוצים, אך בחינה של נתוני התמיכות משנים קודמות לפני הקורונה מצביעה על עמידה במקום מבחינת היקף הסיוע הכלכלי לגופים אלה, ולעתים אף נסיגה. כך למשל גופי תיאטרון קיבלו ב-2019 סיוע של 141 אלף שקל, בעוד ב-2018 קיבלו 148 אלף וב-2017 177 אלף. המוזיאונים ועולמות המחול והמוזיקה קיבלו כמה אלפי שקלים יותר ב-2019 ביחס ל-2018.
החלטנו ב"טיים אאוט" להביא את קולם של האנשים שניצבו בקדמת הבמה אבל גם את של אלה שעבדו עד לא מזמן מאחוריה. מנהלים, שחקנים, מוזיקאים, עובדי הפקה, מחוללי תרבות. כל אחת ואחד עם הקול הייחודי, עם הזווית שלו על המצב, הנזק האישי שנגרם לו ודעתו על מקומו של עולם התרבות בתקופה הדמיונית הזו.
היום בו נעצרה המוזיקה
עולם בלי הופעות חיות. מסע הלוויה מחאתי למוזיקה חיה בלונדון, אוגוסט 2020 (צילום: גטי אימג'ס)
שאול מזרחי, הבעלים של הברבי, הפך בחצי השנה האחרונה לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם המאבק של עולם התרבות. מי היה מאמין בתחילת השנה שיגיע לכדי דמות בארץ נהדרת. הוא התייצב באולפנים, לא חסך בביקורת על המדינה ואף יצא למחות מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, הרבה לפני שזה נהפך לפופולרי (לצד מובילי מחאת היחידים, לפני ההפגנות ההמוניות).
נהפכת לסוג של סמל. נוח לך עם זה?
"אני לא רואה את עצמי כסמל, אני רואה את עצמי כאדם מן השורה שנאבק על מה שהבטיחו לו ולא רצו לתת לו. מבחינתי כל זמן שאני יכול לשמש דוגמה לילדים שלי לעמוד על שלהם – זה מבורך".
לא חורה לך שאחרים מעולם המוזיקה והתרבות לא הצטרפו?
"זה חורה לי מאוד ובעיקר גילה לי שהפכנו לאינדיבידואלים. הציק לי מאוד שהיו אנשים או נשים וסקטורים שלמים בתוך תעשיית המוזיקה שהשתמשו בדבר הזה כדי למנף את עצמם. כאב לי מאוד לראות אמנים שמדברים בשפה רפה או בכלל לא אומרים שום דבר. הרגשתי נבוך ומבויש כשפנו בפניה רחבה לשר התרבות טרופר ולשר התקשורת הנדל בדרישה שישמיעו אותם יותר לאור המצב. שאלתי את עצמי – 'איך זה קשור לכך שטכנאים והצוותים האפורים שעומדים מאחורי הקלעים יכולים להרוויח מזה?'. לאורך הדרך הציקה לי הדאגה הכנה שלהם לעצמם בלבד".
שאול מזרחי: "הציק לי מאוד שהיו סקטורים שלמים בתוך תעשיית המוזיקה שהשתמשו בדבר הזה כדי למנף את עצמם. כאב לי מאוד לראות אמנים שמדברים בשפה רפה או בכלל לא אומרים שום דבר"
הוא מוסיף כי לא ראה "אמנים שיוצאים לרחובות למעט בודדים שאפשר לספור אותם ביד אחת. גם כשניסינו לייצר מחאה עם תאריך לפתוח את האולמות, ראית שכולם חוששים למעמדם בציבור. היינו יכולים להחזיר את התרבות ואת המוזיקה הרבה יותר מהר".
בנוגע לנזק שנגרם לו, הוא אומר כי "קשה לקחת 26 שנים של עשייה ולהכניס לכמה משפטים. חייב לומר שגאוותי נפגעה. דבר נוסף, אני חושב שאולי היזמות שלנו תיפגע בשלב זה או אחר. אם אחרי 26 שנות עצמאות פתאום סוגרים לך את המפעל, אתה יודע שיכולים לסגור אותו שוב בכל רגע – לא משנה מה עשית. זה יכול להתפוגג כהרף עין".
כיצד התקופה הזו תשפיע על הסצינה בהמשך הדרך?
"לדעתי אנחנו צפויים למבול בלתי נדלה של סינגלים ושירים חדשים כי היצירה אף פעם לא מפסיקה. האם הם יהיו טובים יותר או פחות? הזמן יעשה את שלו. אני חושב שדווקא הזיקה הגדולה תהיה למופעים מחו"ל – יותר מאשר למופעים מקומיים. שער בנפשך שישראל היתה בשנה של חרם ללא הופעות? אני רואה כמיהה לזה ואני חושב שהרגרסיה הזו עשתה גם טוב וכשנחזור נלמד להעריך את זה. ב-11 ימים שאפשרו לנו לפתוח ראיתי אמנים שכבר לא ראו את החזרה לבמה כדבר מובן מאליו".
עבור מזרחי מדובר במפעל חיים ובפרנסה, עבור מוזיקאים רבים העשייה היא אמנם חלק מרכזי ומהותי בחייהם, אך אלה מביניהם שאינם מצליחים למלא את קיסריה על בסיס קבוע – יודעים שאי אפשר להסתמך רק על זה. זואי פולנסקי, מהמוזיקאיות המוערכות ביותר בסצינת האינדי בעיר, הוציאה אלבום חדש ביולי האחרון ("Violent Flowers"), ישירות אל חיקו של הגל השני שהשבית את התקוות הקטנות שהיו לנו על חזרה לשגרת תרבות. באחרונה השתתפה פולנסקי באחת היוזמות של העירייה לקיים הופעות במקומות פתוחים ברחבי העיר.
האמנת פעם שתופיעי על המדרגות של סוכת מציל?
"האמת היא שאני תמיד חושבת על מקומות מיוחדים להופיע בהם ומאז שהתחלנו לעשות סטים של אמביינט היו דיבורים על לנגן בסיטואציות של ים. אבל כן, זה מעולם לא יושם למשהו קונקרטי עד ההצעה הזו מעיריית תל אביב שהיתה מאוד משמחת".
באשר לה ולחבריה המוזיקאים, היא אומרת ש"העשייה המוזיקלית נראתה אחרת בחצי השנה האחרונה, מן הסתם, אבל האמת היא שאני איכשהו ועם הרבה מזל ועבודה קשה הצלחתי לקדם תחום שהתחלתי בו לפני, שזה פסקולים לסרטים. זה שלא היו הופעות לא אמר שלא הייתי עסוקה. אבל כן, אני רואה שעבור חברים רבים זו היתה מכה מתחת לחגורה. אני אשמח לקיים הופעה עם החומרים החדשים, אבל היה גם בתקופה הזו משהו קצת משחרר שלא חויבתי לאירועי השקה למיניהם".
למה את הכי מתגעגעת?
"בחיים האישיים שלי, בגלל שלא נפגעתי מבחינה כלכלית בצורה קיצונית, אני בסדר. מה שכן, אני רואה מה הולך סביבי – את הכאוס ואובדן הפרנסה של הרבה אנשים, ואני מתגעגעת פשוט לזה שתהיה סיטואציה יותר משגשגת בשביל האנשים שסביבי – עבור מוזיקאים אך לא רק".
קבוצת 'האוזן השלישית' חוותה באחרונה טלטלה עם ההודעה על חילופי בעלים. מיקי דותן שהקים את המוסד זז הצדה ובמקומו לקחה את המושכות קבוצה חדשה הנקראת "ילדי האוזן השלישית". המנכ"ל אלי חיון, שנשאר בתפקידו, מעדיף להימנע מלשתף על מצבה הכלכלי של הקבוצה, אך באותה נשימה מבהיר: "אנחנו פה, עובדים ובועטים".
האם היה חשש שהעסק לא ישרוד?
"לא חשבנו על זה, הסתדרנו".
בנוגע לתמיכה מצד המדינה, עונה חיון כי קיבלו סיוע "די זניח" מבלי להסגיר מספרים. הקבוצה ביצעה לדבריו התאמות בשעות העבודה והפתיחה כמו גם נאלצו בעל כורחם לסגור חלק מהמחלקות שפעלו במתחם בן שלוש הקומות ברחוב קינג ג'ורג'.
למה אתם הכי מתגעגעים?
"למועדון ההופעות שלנו. ממרץ, לפני פורים ועד היום אין הופעות. וההופעות הן חלק חשוב בפעילות שלנו ב-13 שנים האחרונות. הן משלימות את כל הפעילויות האחרות שלנו – אם זה הפקות שאנחנו עושים, אירועים שהרמנו – ובאופן כללי תומכים בעולם המוזיקה וזה חסר".
סך הנזק: אובדן הכנסות שנאמד בעשרות מיליוני שקלים מהופעות, כולל הופעות מחו"ל. גורמים בתעשייה מציינים כי התקציבים בתעשייה נחתכו בכ-50 אחוז. גם מי שעובד כעת מרוויח כ-50 אחוז ממה שהרוויח לפני המשבר.
הלילה הארוך ביותר של אומת הדאנס
אשכרה אין יותר מועדונים. מיצג סאונד מחאתי במועדון הברגהיין הסגור בברלין (צילום: גטי אימג'ס)
מיקומם של חיי הלילה במרקם התרבות העירוני ניצב גבוה. לא מן הנמנע שמדובר בענף הייצוא (והייבוא) הכי מוצלח שיש לנו. העניין הוא שמעולם לא היה קל עבור אנשי הלילה לנווט את דרכם בין ההנחות השגויות מצד הרשויות והצופים מהצד על הפעילות היפה, ומנגד להתנהל מול אנשי התחום ברחבי העולם שלא תמיד הסכימו לשתף פעולה בשל סוגיות פוליטיות שכה רחוקות מהחיבור שמאפשרת רחבת הריקודים.
אלא שהתקופה האחרונה דחפה את אנשי הלילה להיות הרבה יותר פוליטיים מאי פעם. בלטו בעיקר אנשי מועדון הבלוק היוקרתי בדרום הפרוע וגם אנשי האלפאבית במרכז העיר. תפסנו את ירון טראקס, בעלי הבלוק, לשיחה כנה על התקופה הנוכחית כחודש לאחר שפרסם פוסט ביקורתי נגד ראש הממשלה שקרא לאנשי הלילה להצטרף למחאה בבלפור.
התחושה היא שהמשבר הוביל אתכם להיות הרבה יותר פוליטיים. איך זה התגבש?
"אני חושב שהבלוק באופן מסורתי נגע לאורך השנים בנושאים חברתיים על גבול הפוליטיים. היום נוצר מצב שכל מי שחושב שראש הממשלה נכשל או לא מתאים הוא שמאלן. אני יכול הגיד שחיכיתי שתהיה לנו הזדמנות להעביר דעה ברוח זו. בגלל המצב הקיצוני הרגשתי שאני לא יכול להסתכל על עצמי במראה אם לא אביע דעה, דרך השור הזה שנקרא הבלוק. הפוסט הגיע לחשיפה עצומה והפך למצליח ביותר בתולדות הבלוק".
האם זה מספיק? ובכלל, מה מקומה של התרבות בתקופה כזו?
"אני חושב שזה לא מספיק. חיי הלילה מקבלים ציון לשבח בתוך כי חוץ מהם אני לא רואה התגייסות משמעותית של עולם התרבות. אולי אני מפספס משהו אבל נראה שהם יותר מפחדים. ראינו מה קרה כשמתי כספי זרק איזו מלה וקיבל איומים על חייו וכשאורנה בנאי הביעה צער על מות פלסטינים ורצו להחרים אותה. במובן הזה אני מאוכזב מכך שאני לא רואה עוד מעגלים בעולם התרבות משתתפים במחאה".
ירון טראקס: "חיי הלילה מקבלים ציון לשבח, כי חוץ מהם אני לא רואה התגייסות משמעותית של עולם התרבות. אולי אני מפספס משהו אבל נראה שהם יותר מפחדים. אני מאוכזב מכך שאני לא רואה עוד מעגלים בעולם התרבות משתתפים במחאה"
ביקשנו מטראקס להעריך מתי הבלוק ישוב לפעילות, אך תשובתו קצרה וממצה: "הנבואה ניתנה לשוטים. אנחנו בונים על חיסון. עד אז לא שווה לפתוח ולכן אני עדיין לא רואה את זה קורה. אני מבין שלמקום סגור יש פוטנציאל הדבקה. אם זה לא יחזור למה שהיה לפני הקורונה – אין טעם לחזור בכלל. אין לנו מה לעשות כל כך בתור הבלוק, אולי במסגרת דברים אחרים".
שוחחנו גם עם אחד מבעלי האלפאבית שביקש להישאר בעילום שם. שאלנו אותו היכן רוקדים כשהמועדון סגור? לדבריו, "ספציפית, הרבה מהנגזרות הקשורות לאלפאבית יצאו לכל מיני אירועים קטנים במקומות סודיים. בנוסף, אנחנו מאוד ממוקדים במחאה, הפורקן מכאן בא לידי ביטוי בכל סוף שבוע בבלפור".
הקבוצה שבבעלותה מתחם שלם בין רחובות אחד העם ורוטשילד מסתמכת כעת בעיקר על גינת הפיי המאווררת, בזמן שהמועדון הסמוך נותר סגור מתחילת המשבר. לדברי הבעלים, הם מצליחים לשרוד בשלב זה בעיקר מכיוון שהאנשים שהם עובדים מולם – די ג'ייאים, ספקים וכו', "מבינים את המצב ולא לוחצים אותנו. אנחנו משלמים אבל לאט – ובטוחים שנשלם כל שקל. אם אנשים לא היו מוותרים לנו ותובעים אותנו היינו במשבר". בנוגע לתמיכה מהמדינה, הוא מסביר כי "כבר קיבלנו פעימה אחת מהמענק אבל בשביל לשרוד את הסגר הראשון אנחנו צריכים סכום של פי שלושה או ארבעה. אנחנו מקווים ומאמינים שהמדינה תעביר אותו".
סך הנזק: למועדונים ולמארגני הפסטיבלים שהיו אמורים להגיע לשיאים חדשים הקיץ נגרם אובדן הכנסות בגובה מיליוני שקלים רבים. למועדונים הובטחו מענקים כמו לכל עסק לפי קריטריונים שנקבעו, חלק הועבר וחלק עדיין לא.
ההצגה לא חייבת להימשך?
בלי קהל זה לא ילך. תיאטרון הפאלאס במנצ'סטר, אחד הנהנים מסיוע 2 מיליארד פאונד שהעניקה הממשלה לתרבות (צילום: ג'טי אימג'ס)
התיאטרון, בשונה מתחומי רבים, תלוי כמעט אבסולוטית מפגש החי של האמן מול הקהל שלו. הקשר הוא בלתי אמצעי. הקורונה קטעה את המפגשים האלה והאולמות נותרו סגורים. מנגד, המגיפה חשפה את עולם התרבות במערומיו ואת התיאטרון בפרט: ההקצבה הנמוכה מהמדינה, ההכנסות העצמיות שנעצרו, ההפסדים הגדולים של התיאטראות הגדולים וביטול סל התרבות. אם תרצו, אבן בוחן ליחסה של המדינה כלפי התרבות הישראלית שלה.
התיאטרון, כמו קולנוע וטלוויזיה, הוא זירה שמפרנסת שחקנים, כותבים, יוצרים, במאים, מפיקים, עובדי במה, תאורנים ומנהלים. חצי שנה של הדממה ללא דד-ליין, הותירה את קהילת עובדי התיאטראות ללא עתיד ברור הנראה לעין. הצגות שנבנו לתוך אולמות לא יכלו לעבור התאמה מהירה ולצאת החוצה למרחב, לכן מספר תיאטראות הסריטו הצגות והעבירו אותן למרחב הצפייה הישירה, מין שעטנז שכזה.
ציפי פינס: "הופעות בחוץ זה טוב אם אתה ערוך לזה. אנחנו לא היינו ערוכים לזה. תרבות לא יכולה להיות ללא תמיכה ממשלתית. היחס לתרבות כאן הוא תוצאה של יחסה של המדינה לתרבות מרגע היוולדה"
ציפי פינס, מנכ"לית ומנהלת אמנותית של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברון איבצ'ר, מסבירה כי "להופיע בחוץ זה טוב כמו כל דבר אחר אם אתה ערוך לזה. רובנו לא היינו ערוכים להופעות בחוץ כיוון שהמחזות וההצגות שברפרטואר לא התאימו לחוץ אלא לאולמות סגורים. אם זה היה לוקח עוד שנה כולנו היינו נערכים להופיע בחוץ ומשנים את הרפרטואר, אבל זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר ועכשיו חזרנו למתווה שיאפשר לנו לשחק באולמות סגורים".
הסרטת שחקני הבמה שימשה גם אמצעי לשחקנים עצמם שנמצאים בחזרות. השחקן אסף פריינטא: "התיאטרון הוא סיזיפוס על ההר (שלפי המיתולוגיה גלגל אבן רק כדי לראות אותה נופלת למטה), אנחנו ממשיכים בחזרות, רוצים להרגיש שאנחנו קיימים ומצלמים את זה בווידיאו. אנחנו חייבים להמשיך בחזרות כדי לשמר את היכולת שלנו לעבוד בתחום, גם אם כלל לא ברור אם ומתי ההצגשות ישובו".
איך נראים אודישנים בזמן קורונה?
"העולם החדש הזה קצת קשה. פעם חיכית בתור, צילמו אותך, קיבלת קריאה נוספת, פגשת שחקנים, פגשת במאי. העולם החדש של 'תשלח את עצמך מצולם' הרבה יותר קשה. היום מבקשים ממך לשלוח את הטקסט ולא תמיד יש מישהו שפנוי אליך, אתה פתאום צריך להפוך לצלם ולעורך של עצמך וזה טיפה מוזר ומבלבל. צריך להתרגל לזה".
תרבות נרכשת עם הזמן, המטרה היא לגדול לתוכה. לאחרונה, לאחר שלושים שנות פעילות, המדינה ביטלה את סל התרבות, תכנית שחושפת את הילדים והתלמידים בארץ למופעי תרבות איכותיים ומספקת פרנסה לאלפי יוצרים ושחקנים. "סל תרבות בבתי הספר הוא חלק מאוד חשוב בעולמו של הילד שלא תמיד נחשף לתרבות בבית הוריו", מסבירה פינס. "צריכת תרבות היא נרכשת, אם אתה לא חושף את הילדים מגיל צעיר לצרוך תרבות רוב הסיכויים שרובם לא יהיו צרכני תרבות. אלה שלבים חשובים ואבני דרך". היא מסכמת בכך ש"תרבות לא יכולה להיות ללא תמיכה ממשלתית. היחס לתרבות כאן הוא תוצאה של יחסה של המדינה לתרבות מרגע היוולדה".
סך הנזק: התיאטראות קיבלו עד כה סיוע בהיקף של בין 20-40% מסל הסיוע שהובטח להם. מרבית התיאטראות סרבו לשתף את הנזק הכספי שנגרם להם מאובדן הכנסות. בתיאטרון בית ליסין מעריכיםאובדן הכנסות של 23 מליון שקל, ובנוסף לא קיבל התיאטרון פיצויים מהמדינה כיוון שלא עמד בקריטריונים – הכנסה עצמית של 25% כאשר הרף הנדרש הוא 30%.
החיים על הקצה של הפרינג'
תיאטרון שפוגש את המציאות בכל מקום. מחאת אמני פרינג' במקדוניה הצפונית (צילום: גטי אימג'ס)
היוצרות והשחקנים באחות הקטנה והחכמה של התיאטרון, תיאטרון הפרינג', לא חיכו לבשורה מיוחדת שתודיע להם על חזרה לשגרה. היצירה בעיני רוחם היא הבית והדופק, והיכן שיהיו הם יבטאו אותה באופן עצמאי. חלקם המשיכו בהתנדבות, אחרים ההסתגלו למצב והופיעו על גגות, חצרות ופלטפורמות דיגיטליות. המציאות מייאשת ומכורך הנסיבות הביטוי העצמי של היוצרים יוצא החוצה, לא משנה מה. מה גם שהמתווה החדש והקפסולות נוגע הרבה יותר לתיאטרון המיינסטרימי.
תיאטרון תמונע, למשל, אימץ פורמט דיגיטלי כשנה לפני משבר הקורונה כך שהתשתיות כבר הונחו. נאוה צוקרמן, מנהלת אמנותית, במאית ומי שהקימה את התיאטרון ב-1987 מספרת כי "כשהבנו שהעולם זז לכיוון טכנולוגי, התחלנו לעשות. אין תחליף לקהל, הלב של התיאטרון הוא המפגש הזה. אבל העולם יותר ויותר מוותר על מפגשים והתחלנו לחשוב על עוד ערוץ".
כיצד ביצעתם את המעבר הזה במהלך המשבר?
"עבדנו בזמן הקורונה כמו משוגעים. כל היצירות שהעלנו בתקופה הזו נשענו על המשבר, לא על מחזות. היוצרים שלנו, שהעלו יצירה לפייסבוק או ליו-טיוב, שכתבו את התקופה. היתה חשיפה ענקית: אנשים ישבו בבית והרגשנו מהם את הצמא דרך כמות הכניסות". יחד עם זאת, צוקרמן מבהירה כי "השימוש בפלטפורמות האלו בוצע ללא עלות או רווחים. יוצרים ישבו וכתבו בלילות, ביימנו בזום וכשהיה ניתן – צילמנו בתיאטרון והעברנו לצופים. הכל היה בהתנדבות".
דליה שימקו: "מחוץ לאולמות זה תיאטרון במיטבו, במובן הזה שהוא מחזיר את התפקיד של התיאטרון כמו שתמיד היה: לצאת מדלת אמותיו, להיות אקטיבי וחברתי ולהמציא את עצמו כל פעם מחדש. תיאטרון לא אמור להיות מקום מפונפן שהכל נעים בו"
התקופה הנוכחית מייצרת יוזמות חדשניות אך גם מחזירה אותנו לעתים לאלמנט הבסיסי. היוצרת והבימאית דליה שימקו, שהקימה ב-2007 את 'אנסמבל אספמיה', חזרה למשל אל המקורות שכללו בעבר הצגות מתחת לכיפת השמים. כך האנסמבל שהקימה מציג באחרונה את הצגת הדגל 'מהפכניות', שעברה התאמות בשל התקופה. "אני חושבת שאנחנו אולי בין ההצגות היחידות של שישה משתתפים שמשוחקת בחוץ, בגינות, חצרות, קיבוצים. הופענו אפילו בדירה. הרעיון לצאת החוצה קרה בעקבות המשבר".
האולמות לא חסרים לך?
"בעיניי זה תיאטרון במיטבו, במובן הזה שהוא מחזיר את התפקיד של התיאטרון כמו שהוא תמיד היה: לצאת מדלת אמותיו, להיות אקטיבי וחברתי ולהמציא את עצמו כל פעם מחדש. תיאטרון לא אמור להיות מקום מפונפן שהכל נעים בו". אגב, גם בתמונע מציינים כי הוצגו הופעות במרפסת התיאטרון.
התיאטראות המרכזיים כמו גם הפרינג' מחפשים ערוצים חדשים, קידמה טכנולוגית, במטרה להנגיש אמנות, להמשיך ליצור ולהגיע לקהלים חדשים. "החשש מטכנולוגיה שתצמצם את התרבות המסורתית לא קיים, ומן הראוי שיתקיים", טוענת שימקו, "במצב כזה היינו עושים יותר מאמצים לשאול את עצמנו מה תפקידנו כאמנים חיים מול קהל ולא מציגים בצורות המסורתיות שאולי אבד עליהן הקלח. אולי אז היינו מגיעים לקהל צעיר, כי עובדה שתיאטרון אינו בראש מעייניו".
ואת רואה במצב הזדמנות לשנות את זה?
"כן. באיזשהו מקום קצת איבדנו את הקשר עם הקהל וחבל כי זה הכוח של תיאטרון, החד פעמיות הזאת. השאלה הזו צריכה להדהד לכל מי שעושה תיאטרון בימים אלה, והיא לא מהדהדת, וזה לא טוב כי במחוזות אחרים בארצות אחרות היא כן".
סך הנזק: מאנסמבל אספמיה מדווחים על הפסד של 100 אלף שקלים מהצגה שהופקה אך לא עלתה לבמה. תכפילו את זה בעשרות הצגות פרינג' נוספות ותתחילו לקבל תמונה.
אמנות או נמות? אז כנראה שנמות
הלב רוצה אמנות. מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק עם פתיחתו מחדש בסוף אוגוסט (צילום: גטי אימג'ס)
אמנות, הלחם והחמאה של הנפש. שפה ויזואלית המאפשרת שיח פורה לפרשנויות שונות. בזמן הסגר, המוזיאונים נסגרו לתקופה של כחודשיים. לא היו מבקרים והכנסות. תערוכות בוטלו ונדחו. גם לאחר ההתאוששות והמתווה שהנגיש בחזרה את האמנות לצרכניו, הקושי שהקורונה יצרה נמדד בעיקר בשני היבטים – בתכנים ובתקציב.
טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב שנכנסה לתפקידה רק בתחילת השנה, מסבירה כי עם פתיחתו מחדש לאחר הסגר, "לא היה באפשרותנו להפעיל חלק נרחב מהפעילות – תיאטרון אורנה פורת לילדים בקיץ, פסטיבל הילדים, קונצרטים, סדנאות וחוגי אמנות". באשר לתקציב היא מוסיפה כי "תחום גיוס התרומות נפגע הכי קשה. המוזיאון היה בשלבים של גיבוש קשרים עם תורמים מארה"ב וברגע שהופסקו הטיסות הם לא יכלו להגיע, מה שפגע בכעשרים אחוז מההכנסות".
טניה כהן-עוזיאלי: "בתערוכה של ג'ף קונס קיווינו שנגיע ל-200 אלף מבקרים וכרגע עברנו את ה-120 אלף. אנחנו לא בטוחים שנצליח לעמוד ביעד אם לא נצליח להאריך אותה. היא עלתה לנו מיליונים כי חודשיים וחצי היתה סגורה. זה בכי עבורנו"
במהלך המשבר הציג המוזיאון את תערוכתו של האמן הבינלאומי המפורסם ג'ף קונס, אירוע שעשוי היה בהחלט להניב הכנסות שיא. אלא שחודשיים וחצי של סגר יצאו מציאות אחרת. "קיווינו שנגיע ל-200 אלף מבקרים וכרגע עברנו את ה-120 אלף. אנחנו לא בטוחים שנצליח לעמוד ביעד אם לא נצליח להאריך אותה. היא עלתה לנו מיליונים כי חודשיים וחצי היתה סגורה. זה בכי עבורנו".
מנגד, גם כאן מצאו דרכים יצירתיות ויצאו אל המרחב בדמות תערוכות בבתים, הקרנות וידיאו ארט על חזיתות בניינים ועוד. המוזיאון אף מצא דרך להביע מעורבות בגל המחאות האחרון עם הצגת "דמוקרטיות", יצירת וידיאו של האמן הפולני ארתור ז'מייבסקי. כמו כן, גם במוזיאון החלו להסתמך יותר ויותר על הדיגיטל. "זו עוד הסתגלות, אך היא לעולם לא תוכל להחליף את חווית האמנות הפיזית", מציינת כהן-עוזיאלי.
מה בנוגע לסיוע הממשלתי?
"ישנה תמיכה ממשלתית ואנחנו מחכים לפיצוי שביקשנו ביוני. עכשיו אומרים שאולי הוא יגיע בנובמבר ולא ברור לנו עדיין מתי. יש לנו עירייה שמאוד לטובתנו, שהמשיכה את הגיבוי והתמיכה שלה ללא קיצוצים. מבחינתנו זה היה מהלך מאוד חשוב".
סך הנזק למוזיאון תל אביב לבדו: כ-10 מיליון שקל.
מחול אחרון ופרידה
רוקדים כאילו אף אחד לא רואה. רקדן הבלט ההולנדי המלכותי מתאמן באמסטרדם הריקה (צילום: גטי אימג'ס)
מחול, תנועה ומגע הם חלק בלתי נפרד מהעולם שלנו. משבר הקורונה גרם לרבים מאתנו לעצור. לא לזוז. לא לגעת. העצירה הכפויה הזו גורמת לרבים מאיתנו לשקוע. מתי נראה הופעת מחול חדשה ומסעירה? מה יהא גורלו של אחד הכוחות היצירתיים החזקים והטובים ביותר שיש למדינת ישראל להציע במסגרת המרחב התרבותי?
רננה רז, רקדנית, שחקנית וכוריאוגרפית, מספרת כי היא אישית נפגעה מאוד מהמשבר. "בין 70 ל-80 אחוז מהעשייה שלי בוטלה. אנחנו חיים בתודעה שהנה אנחנו כבר יוצאים מזה – אבל זה לא המצב, עובדתית". יחד עם זאת היא מציינת כי היא "מרגישה שניתנה לי הזדמנות יקרת ערך להתבונן על המקצוע שלי ועל המשמעות שיש לו". כך למשל, את התשומות שלה היא הפנתה בחודשים האחרונים לסדנאות תנועה בזום לילדים קטנים, ביחד עם חברותיה – עילאיה שליט וטל בורשטיין. "אלה הילדים שהיה להם הכי קשה לחוות את המשבר הזה, כי כל מה שהכירו נעלם ביום אחד, ומצד שני הם לא בגיל שאפשר להסביר להם מה קרה. הרגשנו שהיינו עבורם עוגן משמעותי".
את לא חוששת להביע קול פוליטי. האם בימינו זה מפחיד יותר?
"לשמחתי נדמה לי שהקורונה יצרה מציאות כל כך קיצונית שזה הביא אנשים לעשות דברים שלא היו עושים לפני. יש לי תחושה שאנשים פחות מפחדים להביע דעה ואני חושבת שהמצב הוא כל כך קיצוני, כל כך בוטה ומופקר שאתה לא יכול שלא להתבטא. זה מעבר לעניין מפלגתי – זה משהו שאמור להתנהל כמו שצריך ומשהו לחלוטין ירד מהפסים".
רננה רז: "בין 70 ל-80 אחוז מהעשייה שלי בוטלה. אנחנו חיים בתודעה שהנה אנחנו כבר יוצאים מזה – אבל זה לא המצב, עובדתית. אני מרגישה שניתנה לי הזדמנות יקרת ערך להתבונן על המקצוע שלי ועל המשמעות שיש לו"
בנוגע למעורבותם של אנשי תרבות במצב שנכפה עליהם וגם במחאה המתעוררת, רז עונה כי יש לה "המון ביקורת על איך שעולם התרבות ניהל את המחאה שלו עם המצב שנוצר. אבל אני מרגישה שזה לא הזמן להתעסק בזה כי ישנה מחאה הרבה יותר משמעותית. שתיקת אנשי תרבות היא תוצאה של תרבות שבחלקים רחבים איבדה את הכיוון שלה עוד לפני הנגיף. הקורונה לא גילתה שום דבר אלא פשוט חשפה משהו שהיה שם". לדבריה, "הסלוגן שעולם התרבות בחר ש'אסור להשאיר את הבמה ריקה' – זו לא השאלה. השאלה היא במה ממלאים את הבמה הזאת".
ענבל פינטו, יוצרת ואחת הדמויות המרכזיות בעולם המחול הישראלי, שבה לארץ מיפן כדי לביים את ״פליאצ׳י״ באופרה הישראלית כשהמשבר החל. במהלך משבר הקורונה הספיקה ליצור את הסרט ״בחוץ״ בשיתוף הסופר אתגר קרת. ועדיין, למרות העשייה המרובה, ועל רקע חוסר הוודאות שבו שרוי עולם התרבות, היא מציינת שבשל היעדר מתווה נכון לעולם התרבות, התחום נמצא במצב קריסה
לדבריה עולם המחול שממנו היא באה הוא "התחום שהכי קשה לייצר בו אלטרנטיבות. רקדן צריך מרחב לנוע בו, והקושי הכי גדול שאין מענה ראוי". עם זאת, היא מביעה אופטימיות ומציינת כי "התרבות תמיד תמצא את הדרך לקיים את עצמה. זה צורך קיומי של האנושות". את המתווים המוצעים היא מתארת כ"לא ריאליים". "מתווי ביניים הוכיחו את עצמם כבלתי אפשריים, אך כפי שאנחנו האומנים מוצאים נתיבים חדשים להתבטא בהם, גם המתווים צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה".
אוכלים סרטים בלי הפי אנד
חצי שנה של קיפאון קולנועי. שתי צופות מאושרות עם פתיחת בתי הקולנוע בלונדון, אוגוסט 2020 (צילום: גטי אימג'ס)
מתחילת משבר הקורונה, תעשיית הקולנוע דוממה מנועים, בתי הקולנוע החשיכו מסכים ומכונות הפופקורן עטו כיסויי בד שצברו אבק. מתווה הסיוע לתרבות בישראל שהוצג ביוני כלל תמיכה במגוון גופי תרבות שונים – אך לא בקולנוע. ב-1 לספטמבר משרד התרבות ומפעל הפיס הגיעו להסכמה על תכנית הצלה בסך 16 מיליון שקל עבור סרטים שמופקים בעת הזו, אלא שההסדר טרם אושר סופית כי עדיין לא אושר תקציב המדינה. בתי הקולנוע הסגורים מהווים בעיה גדולה. לא רק בגלל אלפי העובדים שנמצאים כרגע בחל"ת, אלא שבמקביל לבתי הקולנוע שסגרו דלתותיהם, תעשייה שלמה נקלעה להדממה. המשקיעים סגרו את הברז.
דורית ענבר, מנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בישראל, מסבירה על הקושי בגיוס כספים: "הפקות נדחו, הפקות שדורשות צילומים הסתבכו, כל מה שדורש טיסות לחו"ל הסתבך, כל מה שדורש מפגשים עם אנשים וראיונות אישיים הסתבך. הדבר גרם לעיכובים גדולים מאוד וביטולים, וגם מה שלא בוטל נגרמו לו עלויות נוספות שאף אחד לא צפה מראש. חריגות מאוד גדולות מהתקציב, שגרמו לאנשים לא להצליח לגייס את הכספים הנדרשים.
"ברגע שצריך לחלק אנשים לקפסולות, לצלם בחו"ל, לשמור על ריחוק, לשכור עוד צלמים, מאפרות וחדרים – זה מייקר". לדבריה, כתוצאה מפריצות התקציב תורמים רבים "ביטלו או עיכבו את ההתחייבויות שלהם וגם זה גרם לעיכובים". הבמאי והמפיק מארק רוזנבאום מוסיף כי "משקיעים כמו "יונייטד קינג" (משפחת אדרי), בתי הקולנוע שלו (סינמה סיטי) היו סגורים כחצי שנה. ברור שזה לא מקל עליו להשקיע. בנוסף לזה אנחנו פונים לא מעט לקרנות האירופאיות, שעסוקות בעידוד התעשייה שלהן ולא מסתכלות עלינו כרגע, אז זו דרגת קושי נוספת של גיוס כספים".
מרק רוזנבאום: "משקיע כמו "יונייטד קינג" (משפחת אדרי), בתי הקולנוע שלו (סינמה סיטי) היו סגורים כחצי שנה. ברור שזה לא מקל עליו להשקיע. הקרנות האירופאיות עסוקות בעידוד התעשייה שלהן ולא מסתכלות עלינו כרגע"
במקביל, פסטיבלי קולנוע רבים בארץ ובעולם נדחו או עברו למתכונת מקוונת. 'דוקאביב', פסטיבל 'קולנוע דרום' ופסטיבל 'אפוס' הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות עברו לפורמט מקוון. פסטיבל ירושלים נדחה כבר פעמיים. בגזרה העולמית: נדחה פסטיבל קאן שבו נכללו שני סרטים ישראלים, וגם טרייבקה הניו יורקי עם שלושה סרטים ישראלים בתכניה. "שיחקתי בסרט שהתקבל לקאן השנה, 'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם', והנה השטיח האדום היה אצלי בבית", מציין רוזנבאום בהומור מהול בעצב. "זה מתסכל מאוד לכולם, לכל התעשייה. אנחנו רגילים למפגשים המקצועיים בפסטיבלים והכל נעצר".
לצד אלה, פסטיבל הקולנוע בונציה התקיים בתחילת החודש כמתוכנן תחת כללי ריחוק, מסיכות וייצוג של עמוס גיתאי שלנו. ומשה אדרי, מבעלי סינמה סיטי וחברות ההפצה "יונייטד קינג", שומר על אופטימיות ומספר כי "בשנה הבאה ברלין יחזור, קאן יחזור, האוסקר יחזור אך לא כמו פעם עם ההתקהלות שהיתה. נראה משנה זהירות. אבל הכל יחזור לשגרה בשנים הקרובות – אין לי שום ספק. אנחנו נחזיק אצבעות ונהיה אופטימיים".
סך הנזק: הנזק לבתי הקולנוע שסגורים מעל חצי שנה – עשרות מיליוני שקלים. להפקות ולחברות ההפקה – כל חברה הפסידה כמיליוני שקלים לפי הערכות. קצת אופטימיות: שני סרטים של שניים מגדולי הבמאים בארץ, אבי נשר ושמי זרחין, יצאו לצילומים.
הפחד שהשתיק את המסך
ההצגה היחידה בעיר לא רוצה להציג. טלוויזיה בימי הקורונה (צילום: שאטרסטוק)
התקשינו לאתר גורם כלשהו בתעשיית הטלוויזיה שיסכים לדבר אתנו בשמו ולציטוט, ואולי זה בעצם הסיפור כולו: תעשיית הטלוויזיה בישראל אחוזה פחד משתק. גופי השידור חייבים כספים לחברות ההפקה שחוששות לדבר וחייבות כסף ליוצרים שחוששים לדבר. שלא לציטוט סיפרו לנו גורמים שונים על קשיים שהחלו עוד לפני פרוץ המגפה, שבסך הכל הציפה תשתיות רעועות, מוסר תשלומים לקוי ובעיות מבניות שכבר היו שם. וכשהתשתיות רעועות – אנשי התעשייה חוששים לדבר עוד יותר מתוך דאגה לפרנסתם.
העניין הוא שהקורונה אפשרה זמן צפייה רב יותר לצופה הממוצע. כולנו נתקענו, בין אם רצינו או לא, מול המסך במשך ימים שלמים, שעות ארוכות, כמעט בעל כורחנו. מה שקיבלנו בתמורה הן רצועות אקטואליה ארוכות ומתקרנפות שמתחילות כיום ב-15:00 ומסתיימות ב-22:00, מבלי לחדש דבר לצופיהן. תוכניות בוקר שנמתחות על גבי שעות ומספקות תוכן דל עד בלתי אפשרי לצפייה. הפקות חדשות? סוגה עילית? יצירה מקורית? קבלו במקום תמונות מחדר האמבטיה של אבי נוסבאום או מהסלון של קרן מרציאנו. רק בכאן 11 ניצלו את המצב כדי להפציץ עם "טהרן" ו"מניאכ" ולקחו את כל הקופה (או את מה שנטפליקס השאירה ממנה).
השידורים בברודקאסט (בערוצים הממוסדים) ובסטרימינג (ברשתות) הם ברובם תכנים שצולמו מבעוד מועד. אבל בברודקאסט קרה דבר מעניין, לפי גורמים בתחום: תכנים מוסרטים של תוכניות ריאליטי, פוצלו לפרקים כך שאם כל השבוע הפרסומות הרימו לתוכנית הגמר – לא מן הנמנע שהוא פוצל ותראו או ראיתם אותו ביום אחר. מה שטוב לתחרות עם ריאליטי של זכיינית אחרת, טוב לרייטינג וכמובן טוב למתיחת תכנים שנמצאים בספרייה – מה שמותיר זמן פנוי לפרסומות. בדומה, גם התכנים שנמצאים בסטרימינג לא התחדשו בתדירות גבוהה. הרציונל, לפי גורמים המעורים בנושא, הוא שחרור איטי של התכנים שכבר צולמו, כי אין לדעת מתי ההפקות יחזרו לסדרן.
לא חסרות דרכים להניע את היצירה גם בימי הקורונה, אך נראה כי מקבלי ההחלטות בטלוויזיה נעולים על אסקפיזם זול שאינו באמת מאתגר אף אחד. הנרטיב המבודד של הקורונה מקשה על תכנים המציגים מצבים אנושיים מהעולם הישן, או במלים אחרות – איך כותבים, מפיקים ומביימים ריחוק חברתי? האם זה בכלל יהיה רלוונטי בעוד שנה-שנתיים? – אבל גם הבריחה ממנה אל המסך יכולה להיות חכמה, מקורית ומושקעת יותר. מה שבטוח זה שהקורונה הציבה בפני הערוצים המסחריים בישראל אתגר שאינם מתכוונים לעמוד בו, והם עשויים לצאת ממנה חלשים ואפילו פחות רלוונטיים ממה שנכנסו. אולי באמת עדיף לשתוק.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תפתחו כבר: מחאת התרבות נדלקת מחדש הערב בכיכר הבימה
במקום טקס פרסי קיפוד הזהב השנתי של תיאטרון הפרינג', יפגינו הערב (19:00) שחקנים, מוזיקאים ועובדי ענף התרבות בדרישה למתווה פתיחה על אולמות המופעים. בואו לתמוך
תשעה חודשים בלי תרבות ובלי אופק לפתיחתם המחודשת של מוסדות התרבות ואולמות המופעים, וגם לאנשי התרבות הסבלניים ביותר נמאס מאוזלת ידה של הממשלה וחוסר העניין המוחלט שהיא מגלה בתחום. ועכשיו מחאת התרבות, שנתנה רוח גבית חזקה למחאת בלפור בסגר הראשון, עומדת להתלקח מחדש.
במאים ▪︎ מחזאים ▪︎ שחקנים ▪︎ מוסיקאים ▪︎ רקדנים ▪︎ יוצרים ▪︎שחקנים ▪︎אמני תיאטרון עצמאי ▪︎ אמני רחוב וקרקס ▪︎ אמני פרפורמנס ▪︎ אמני מחול ▪︎ מפיקים ▪︎פועלי התרבות ▪︎ וכל מי שמאמין שתרבות היא הבסיס של מדינה – כולם.ן מוזמנים.ות לבוא ולדרוש ביחד – תפתחו!תפתחו אותנו , תפתחו את התרבות, תפתחו את האולמות, תפתחו את הרחוב, תפתחו את ההצגות, תפתחו את המופעים, תפתחו את המנגינה , תפתחו את הדימיון, תפתחו את הפה, תפתחו!!בואו צבעוניים ועם איזה כלי שעושה רעש שנעים לכם – מכינור ועד לסיר מטבח. אין לנו ברירה. כי הם לא רואים ולא שומעים אותנו. המיצב המרכזי הוא שער שלשלאות ממרפסת היכל התרבות. זוכרים את גשרי האוהבים באירופה? כזה רק כועס. אז הביאו איתכם גם מנעולים ונמלא את הקיר באמנים ומופעים נעולים. * המחאה מתקיימת ביוזמת עמותת קיפוד הזהב שתעניק פרסים ל-7 הפקות מצטיינות, שגם הן, כמו כולנו, נעולות.* באירוע משתתפים גם צו שמונה לפועלי התרבות ! פינקפרונט – החזית הורודה א.ו.מ.צ – אמנים ויוצרים במרחב ציבורי ואחרים. וכולם מוזמנים להצטרף.תפתחו!!!יום שני 23/11 בשעה 19:00רחבת היכל התרבותפינקפרונט – החזית הורודה א.ו.מ.צ – אמנים ויוצרים במרחב ציבורי קיפוד הזהב
Posted by קיפוד הזהב on Friday, November 20, 2020
טקס קיפוד הזהב המסורתי, אירוע השיא השנתי של תיאטרון הפרינג' בישראל, נרמס גם הוא בידי המגפה וניהול המשבר הכושל סביבה ולא יוכל להיערך השנה במתכונתו הרגילה. במקום זה, הערב ב-19:00, יתכנסו בכיכר הבימה אנשי ענף התרבות להפגנת זעם בדרישה למתווה שיאפשר את חזרתה של התרבות לבמה.
"כל מי שמאמין שתרבות היא הבסיס של מדינה – כולם.ן מוזמנים.ות לבוא ולדרוש ביחד – תפתחו!", כתבו מארגני ההפגנה, "תפתחו אותנו, תפתחו את התרבות, תפתחו את האולמות, תפתחו את הרחוב, תפתחו את ההצגות, תפתחו את המופעים, תפתחו את המנגינה, תפתחו את הדימיון, תפתחו את הפה, תפתחו!".
ההפגנה תכלול הקמת מיצב של שער שלשלאות ממרפסת היכל התרבות, והמפגינים מתבקשים להביא עמם מנעולים שיחוברו אליו, כסמל לאמנים ולמופעים הנעולים הרחק מעין הציבור. במהלך הערב יוכרזו גם שבעת הזוכים בפרס קיפוד הזהב לשנת 2020.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
