אנחנו ממש טובים במלחמות, אבל יש שיעור אחד שמדינת ישראל מסרבת ללמוד: איך לא לשכוח את אנשי העורף בזמן חירום. ברשתות החברתיות נחשפתי לתגובה שתפסה בדיוק את העיוורון הזה: "אי שם בישראל יש זוג שלא גומר את החודש, וחייב לצאת לעבוד כדי שלילדים תהיה קורת גג וקצת אוכל. כדי לשרוד, הם משאירים שלושה ילדים קטנים לבד בבית מול הטלוויזיה כל היום, והשכנה לוקחת אותם למקלט אם צריך".

>> בפעם המי יודע כמה, שאול מהבארבי זועק את מצוקת תעשיית המוזיקה
>> מנכ"ל קלארו משתף: איך מסעדת שף מצליחה לשרוד בימים כאלו

כשפיקוד העורף אומר שהילדים צריכים להישאר בבית, אבל מקומות העבודה נשארים פתוחים, אז מה אימהות והורים אמורים לעשות? איך בדיוק אמורים להחזיק גם עבודה, גם ילדים, גם חרדה, בתוך מציאות שאין בה שום הלימה בין ההנחיות לבין החיים עצמם? חוסר האונים שנוצר מגיע מניתוק של מקבלי ההחלטות, שלא מבינים שהם דנים הורים למציאות בלתי אפשרית. אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לצאת לחל”ת, אבל גם לא יכולים להשאיר ילדים לבד. ואפילו לא התחלתי לדבר על נשים שמשרתות במילואים או שבני הזוג שלהן משרתים, ועל המשפחות שאין להן אפשרות להתמגן ומופקרות בלי רשת ביטחון.

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס

המלחמה הזאת לא נגמרת, וגם אין מי שמסתכל לנו בעיניים ואומר את האמת. אין מטרות ברורות או אופק, יש רק דוברים ופאנליסטים שמבקשים מאיתנו להיות חזקות ועושים לנו גזלייטינג. תגידו, מה זה בכלל אומר "תהיו חזקות"? אנחנו חזקות. אנחנו מחזיקות את הבית, את הילדים, את העבודה, את השגרה המדומיינת הזאת. מי שלא חזק הוא מי שלא מצליח לבנות היערכות לעורף, שלא מייצר תוכנית, שלא רואה אותנו. אני דורשת לדעת, על כל החלטה, מי היה בחדר כשהיא התקבלה. האם נשקלה ראייה מגדרית? וזה לא מושג תיאורטי או פרוגרסיבי – פשוט לשאול, האם חשבו על אימהות, על הורים, על ילדים. והתשובה, שוב ושוב, היא לא.

וכל מי שאומר שאין זמן לפוליטיקה או לפמיניזם, זו בדיוק התשובה. את מוצאת את עצמך כלואה בין ארבעה קירות, מנסה לג’נגל בין ילדים בזום, עבודה ושפיות. אין תקופה יותר ברורה מזו להבין למה כולן צריכות להיות פמיניסטיות. כי כך נראה מצב שבו אין מי שידאג לנו סביב שולחן קבלת ההחלטות. וכל עוד לא נהיה שם, ימשיכו להתייחס אלינו כאילו אנחנו שקופות.

גם בפאנלים זה ניכר, כשאנשי הביטחון מנתחים ומבקרים מזה שלושה שבועות את הפעילות ההתקפית, ולצידם מסבירי פיקוד העורף המדקלמים מסרים ומשבחים את העורף החזק. העורף אכן חזק, אבל הוא גם נשחק ובחסות כלי התקשורת הוא גם קצת בלתי נראה. ההתייחסות לעורף באולפנים היא לכל היותר, חלוקת ציונים מעצבנת לציבור ש"נשמע להוראות".

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס. מה עושים, ובעיקר מה לא עושים, כדי להקל על ההורים והילדים. כי בפועל, זה נופל בעיקר על האימהות. וכשזה כבר עולה, תגובות הגזלייטינג לא מאחרות לבוא: "זה לא הזמן להתלונן", "כולם מתמודדים", "יש מלחמה – תתאפסו". כך הופכים מצוקה אזרחית לרעש רקע לא לגיטימי – ומוחקים מציאות שלמה.
>>מורן זר קצנשטיין היא יזמת חברתית וממייסדות תנועת בונות אלטרנטיבה
>> פורסם לראשונה במגזין את

• מלחמת איראן
• טור דעה
• פמיניזם

אדם קם בבוקר, יוצא מדלת ביתו, ונכנס ליער. ביער הכל יכול לקרות, והגיבור שלנו הולך ומסתבך. את התחושה שאנחנו לא מצליחים לצאת מהסבך אנחנו מכירים היטב. ודווקא בימים אלו של שבר גדול, החלטנו בקבוצת פאתוס מאתוס להעלות חידוש אינטימי לעיבוד שעשינו בעבר – לסיפור הקצר והמצמרר ואולי המוכר ביותר של עגנון: "האדונית והרוכל". זה לא מהלך מובן מאליו, כי מאיפה מתחילים בכלל לדבר על אימה, על אחרוּת, על אהבה – כשהמילים עצמן מגמגמות? בכל זאת, דווקא עכשיו אנחנו מרגישות שהחזרה למופע הזה, בפורמט שובר גבולות וחשוף, היא חיונית – עבורנו זו הזדמנות להיכנס ליער, להקשיב למה שמבעית אותנו, ולבחון אותו מחדש.

לרובנו זיכרון מעומעם של הסיפור, שנתפס כסיפור בלהות, לא פחות. יש לנו שברי זיכרונות על סכין וערפדים, ובקתה ביער, ואולי התחלה של נרטיב על אישה שקנתה מרוכל סכין, ואז פיטמה ושחטה אותו. ואכן, בסיפור מהדהדים מיתוסים קדומים ובינהם סיפורי ערפדים. אבל מי היתה אותה אישה, אילו יחסים היו ביניהם ומה בכלל היה שם? ואיך נגמר הסיפור? היא באמת אכלה אותו? בעיבוד שלנו לבמה – או בשמו: "מחליק בגרון" – מצטרפים לסעודה חגיגית 12 אנשים אקראיים מהקהל שמוזמנים לעלות לבמה, ולגלם יחדיו את דמותו של יוסף – הרוכל היהודי. 12, כנציגי 12 השבטים, כמו גם 12 השליחים בסעודה האחרונה. זה לא תיאטרון במובן הקלאסי. זה מגע חי בין טקסט, קול, גוף, צורה וחומר. והפחד – הפחד הוא לא על הבמה. הוא אצלנו. בתוכנו.

בקריאה המקובלת לסיפור, מחריבה את השקט פרשנות גברית חוצבת להבות – סאונד מחריש אזנים המתריע על מבצע חדש. צבע אדום, צבע אדום, ופצצת הפרשנות משוגרת ומאשרת את הפרדיגמה הגברית המקובלת – זאת האישה. האישה היא הבעיה. אל פרשנות זו חוברת ההגמוניה הלאומית – הזרים, הזרים הם הבעיה. גם אישה וגם זרה והנה אסון בפתח. היום, בעידן בו אמיתות העבר איבדו כל תוקף, בחרנו להגיב לטקסט ממקום הבוחן את הרלוונטיות של עמדות אלו. להתחבר לראשונה לנקודת מבטה של האישה. ובהתאם, יצרנו אירוע טקסי שבמרכזו השפה העגנונית, המתווכת לצופה באמצעות פרפורמרית בתפקיד המארחת-אדונית, הצורפת שרשרת נרטיבית, המבוססת על דיווח של המספר העגנוני, אשר על מהימנותו אנחנו מבקשות לערער.

וכך לצלילה בעיבוד שלנו מתלווה פנס בדמות מהלך דרמטורגי פמיניסטי, המאיר באור יקרות גם אפשרות שלגבר יש פנטזיה מינית משולבת בחרדה להיטרף על ידי האישה, וה"וגינה דנטטה" שלה – להיבלע ולהיטמע בתוך אותה נוכרייה יפה, הנושאת את שמה של היפה באלות, "הלנה". העיסוק בפחד צובע את הסיפור למן הרגע הראשון – פחד מהטבע ומאי היכולת לשלוט בו, מול כמיהה לאותו משהו פראי, כמו האישה, לצד הפחד לאהוב ולהיבלע באחר. מפחד אחד למשנהו הזהות מתרסקת, כי מה נשאר לנו במצב של חרדה מתמדת?

אין זה פלא, איפה שמחוות תמימות מקבלות משמעות פוגענית ומסוכנת: למה היא לא יושבת לידי? למה היא לא אוכלת? למה היא מחייכת? מה היא מסתירה ממני? וכך הלאה. בקריאה ביקורתית בטקסט, נגלה בפנינו משל על אדם הסובל מחרדה על בסיס המזון הרוחני שכנראה קיבל בביתו ובקהילה שלו – שהרי מינקות מלמדים אותנו שהיכן שלא נלך, יקומו עלינו לכלותינו. חרדה זו מעוותת את תפיסת המציאות והעולם נתפס כמקום מסוכן בו האנשים המקיפים אותנו הם חורשי רעתנו ואסור לסמוך עליהם. אצל עגנון, את תפקיד העיניים החיצוניות, לובש המספר המתאר ומפרש לנו מה קורה. ואולי הבחירה של עגנון לשים את המידע בפיו של מספר כל יודע, שיכול להיתפס גם כעדות ממקור שני ולא בהכרח מהימנה, באה להטיל ספק בהגיון מאחורי הדברים, או לפחות להצביע על השתקפויות לא מדויקות בהכרח של האירועים המתוארים.

היום עולות אופציות נוספות, בהן מתגלמים מופעים שונים המאירים מחדש את קולה של אותה אישה-אדונית בודדה, שבניגוד למכשפה ב"הנזל וגרטל" (או בשמו המעוברת, "עמי ותמי"), לא רק שהיא יפיפייה, אלא שהיא גם לא זו שמזמינה את הגבר להיכנס – זה הרוכל שמתעקש ומתחנן. ואולי זו בכלל היא המוטרדת? שהרי גבר זר מדפק על דלתה פעם ועוד פעם, ואינו מניח לה גם לא באמצע הלילה. והיא, אישה שחיה לבדה, מרחמת עליו, מסתכנת ונותנת לו מחסה. אז אולי בכל זאת מקור האימה איננו באדונית המאיימת לבלוע אותו, כפי שמצביעה החוקרת מיכל ארבל, אלא במשהו פנימי – בחרדת הגבר להיבלע ובהטלת החרדה הזו עליה.

ומילה אחת על הרגע הכי מצמרר בסיפור: אין זה רגע גילוי מותה של האדונית, ולא האופן בו הרוכל קובר אותה – על הגג, כמזון לציפורים – אלא הרגע שבו הוא אוסף את חפציו, וחוזר לרכל בדרכים. ועולם כמנהגו נוהג.
ואני רוצה לצעוק: אחיותיי, אימה!
מוזמנים להצטרף אלינו לשולחן לאחת ההופעות: יום ו' (25.7) 16:00, יום ש' (26.7) הרצאה ב-11:00 ומופע ב-12:00, ומופע נוסף ב-19:00.
סיפור פשוט, בשבזי 36 בנוה צדק, תל-אביב יפו
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• ספרות
• פמיניזם

ברשימת 100 הסרטים הגדולים של כל הזמניםשהתפרסמה במגזין "סייט אנד סאונד"ב-2022 נכללו שתי יצירות קולנועיות שהתייחדו בכך שאלה היו הסרטים היחידים שביימו יוצריהם: במקום 25 השתלב "ליל הצייד" של השחקן המהולל צ'רלס לוהטון מ-1955. הסרט קיבל בזמנו ביקורות כה איומות שלוהטון לקח את זה קשה והחליט להפסיק לביים. במקום ה-48 דורג "וונדה", סרטה הראשון והאחרון של ברברה לודן מ-1970.

>> להיט אחד ודי: "המופע של בן סטילר" המציאה את הניינטיז
>> להיט אחד ודי: 30 זמרים וזמרות ישראלים שזכו ל-15 דקות של תהילה ודי

כמו לוהטון, לודן היתה שחקנית (בין השאר היא גילמה את אחותו של וורן ביטי ב"זוהר בדשא"), שישבה לכתוב תסריט בהשראת כתבה בעיתון על אישה שנשפטה על שוד בנק, וכשהשופט גזר לה עשרים שנות מאסר היא אמרה לו תודה. לודן שלחה את התסריט לכמה במאים אך התרשמה שהם לא הבינו אותו, והחליטה לביים את הסרט בעצמה, בתקציב מינימלי של כמאה אלף דולר. היא היתה נשואה אז לבמאי הנערץ והמושמץ איליה קזאן (הם נפגשו על הסט של "זוהר בדשא"), שעודד אותה, אבל גם התנשא עליה וגרם לה רגשות נחיתות כמו רוב הגברים שבהם פגשה. אלה באים לידי ביטוי בדמותה של גיבורת הסרט, בגילומה של לודן עצמה.

בתחילת הסרט החד פעמי הזה, בעלה של וונדה מתגרש ממנה בשל חוסר תפקודה כרעיה וכאם ילדיהם. עם רולים בשערה, וונדה משוטטת באזור מכרות הפחם בפנסילבניה, מפוטרת מעבודתה במתפרה (הבוס אומר לה שהיא איטית מדי), ננטשת על ידי גבר מקרי שקיבל ממנה מה שרצה ונותרת חסרת כל.

היא כל כך מעופפת, שכשהיא נכנסת לבאר כדי להשתמש בשירותים, היא לא מבחינה שמתרחש שם שוד. בלית ברירה השודד מצרף אותה אליו והיא נגררת אחריו למסע של שודים קטנים. כשמיסטר דניס, כמו שהיא קוראת לו, מחליט לשדוד בנק הוא מטיל עליה תפקיד וזאת הפעם האחת שהפסיביות שלה משחקת לטובתה. "וונדה" – מצלול הרומז להיותה משוטטת בחייה – הוא מין סרט מסע אקזיסטנציאליסטי שתואר כ"אנטי-בוני וקלייד". הוא הרבה יותר חתרני, מפתיע ומבדר מכפי שאפשר להתרשם מהתקציר שסיפקתי כאן.

הפרמיירה העולמית של "וונדה" נערכה בפסטיבל ונציה, שם הוא זכה בפרס המבקרים. אחרי כן הוקרן בפסטיבלים נוספים, אך לא זכה להפצה מסחרית מחוץ לניו יורק. למרות זאת, תהילתו והשפעתו גדלו עם השנים. היום הוא נתפס כאבן דרך מהותית בקולנוע של נשים על נשים, ומוקדשים לו אינספור מאמרים המנתחים את דמותה של וונדה כסוג של מורדת פלגמטית מעצם חוסר התאמתה לנורמות.

https://www.youtube.com/watch?v=yeleIpbtlLI

לודן אמרה שמבחינות רבות "וונדה" מבוסס על דמותה שלה, כ"אישה פסיבית שעברה מאדם לאדם ללא כיוון". זה תיאור עצמי מעניין מצד אישה שזכתה בפרס טוני על הופעתה בתיאטרון, ויצרה סרט מהותי בתקופה שבה נשים לא ביימו סרטים (באירופה היו לינה ורטמילר, ורה חיטילובה ואנייס ורדה, אך בארה"ב לודן היתה די בודדה). אבל זה אולי מספק תשובה לשאלה מדוע לא ביימה סרט נוסף לפני שנכנעה לסרטן ב-1980. היא היתה בת 48 במותה.

• המסך
• נשים בקולנוע
• קולנוע
• פמיניזם
• סבנטיז

בכתבה שפורסמה ממש כאן בטיים אאוט בתחילת פברואר, יצא לירון רודיק לבדוקמה קרה לדמות "הגבר הקשוח" הטלוויזיוניתהקלאסית. "אתם יודעים, גיבורים שהתכונות הסו-קולד-גבריות שלהם מניעות אותם. טוני סופרנו רוצה לאזן בין חיי משפחה לבין חיי עבודה, וולטר ווייט רוצה לפרנס את המשפחה שלו. אלה מייצגים דור גברים שחלף מן המסך", כתב אז, והמשיך לתאר איך יצא שתכונות שפעם היו שיא הגבריות כבר לא באופנה כפי שהיו בעשורים קודמים: "התכונות הגבריות הקדומות – אלימות, כוחניות, כריזמה, נקמה – לא נעלמו לגמרי מהמסך. הן עוד שם, אבל מתפקדות לא פעם כמכשול של גיבור, ככוח מאפיין של הנבל". הניסיון לשאול את אותה השאלה על דמויות טלווזיוניות שהן נשים מציב מכשול – מה היא, בעצם, "הדמות הטלוויזיונית הנשית" הקלאסית? (נו טוב, האמריקאית, אם נהיה מדויקות).

>>הכי שוות בתל אביב: 10 בתי עסק מהממים של נשים מעוררות השראה

אפשר לטעון שמדובר ביין ליאנג הגברי. אם דמות טלוויזיה גברית קלאסית היא ארצ'י בנקר או טוני סופרנו שמודאג מפרנסה, אגו וסקס, מקבילתו הנשית תהיה איזו אדית, כרמלה או מארג' – רעייה נאמנה ומסורה למשפחה ולבעלה, עם טוויסט של פיקחות ותחכום. לפעמים היא תהיה היפוך קומי של דמות הרעייה המושלמת, נניח ב"לוסי אהובתי" או פגי באנדי. הגרסה נטולת האירוניה עוד מופיעה מפעם לפעם על המסך, למשל האם בברלי מ"הגודלברגים", אבל היא בדרך כלל לא תהיה גיבורת הסדרה, אלא רק כינור שני לדמות של בעלה, בנה או בתה. למעשה, עקרת הבית הטובה הפכה למודל שנשים בטלוויזיה יכולות להשתמש בו כמקפצה לתשובה על זהותן – הן לא הדבר הזה. ע"ע "ונדהויז'ן", שהעבירה את גיבורת העל הקולנועית אל המסך הקטן, מסיטקום קלאסי לטלוויזיה של ימינו, או "קווין יכול ללכת להזדיין" שבה חייה של האישה אליסון בתור הכינור שני לבעל מטומטם מזכירים סרט אימה מבעית.

מודל "נשי" קלאסי בטלוויזיה מציג מסלול אחר לגמרי, משוחרר ופמיניסטי יותר – האישה החזקה והעצמאית. המודל הזה מגיע בהרבה גרסאות, ממרפי בראון דרך באפי, קרי בראדשו ולורליי גילמור ועד לסלי נופ ועד ג'נין מ"אבוט אלמנטרי". אם יש משהו משותף לנשים המאוד שונות הללו זה יהיה האיפיון הבסיסי כנשים חרוצות, חכמות וחדורות מוטיבציה, עם צד קרייריסטי חזק. אם יש להן בן זוג מיועד – והן בדרך כלל מוצאות בן זוג – הוא מגיע בדרך, כי הן צריכות להרוויח עוד ניצחון.

כמו הטלוויזיה בכללותה, גם החלוקה השרירותית בין "אשת הקריירה" ו"הרעייה שמנהלת ביד רמה את הבית" הלכה והתערערה עם השנים, ובפרט בעשור הקודם. קחו לדוגמה את קלייר אנדרווד, שבעונתה האחרונה של "בית הקלפים" הוכיחה סופית שהאנדרדוגיות של הטייטל "אשתו-של" היא יותר עניין של פוזיציה מאשר הבטחת מוסריות.

דוגמה אחרת לגמרי אפשר למצוא ב"בנות" של לנה דנהאם, שהציגה לאורך שש עונותיה את חייהן של ארבע נשים מילניאליות צעירות מניו יורק שהתמודדו עם חיפוש זהות, רומנטיקה וקריירה בדרכים בריאות יותר ובעיקר פחות. אל האנה, מארני, ג'סה ושושנה הצטרפו עם הזמן נשים נוספות וגם כמה גברים, וכל אחת מהן היא עולם ומלואה. אבל אם נכליל, ניתן לזהות שכולן מתמודדות עם החיים על רקע הגל השלישי של הפמיניזם, ממש רגע לפני #me_too – מצד אחד אפליה וסקסיזם, מצד שני קונפליקט בין הפגנת כוח ועצמאות לחוסר רצון להיתפס כ"כבדה", מצד שלישי מספיק כוח ועצמאות שבכל זאת יש לך כדי להרוס לכמה וכמה מהסובבים אותך את החיים (או לכל הפחות, את השנה).

כדי לנסות להבין איך נראית "דמות נשית בטלוויזיה האמריקאית" כיום, בואו נעיף מבט על כמה מהדמויות הבולטות של החודשים האחרונים בטלוויזיה. העונה החמישית של פארגו הציגה לנו את דורותי, עקרת בית בלי שאיפות גדולות מלבד שקט ושלווה עם בעלה ובתה. אל תוך הארכיטיפ הקלישאתי הזה נוצקת גיבורת אקשן מדהימה – היא לא בהכרח חזקה פיזית, אבל היא מבריקה, יצירתית, מיומנת ונחושה להשתמש בכל טקטיקה כדי למצוא את הדרך הביתה – פסיכולוגית או פיזית.

מהצד השני של המתרס נמצאת שיב רוי, האחות היחידה במשפחה שבמרכז "יורשים" ובפרט עונת הסיום המפוארת שלה. שיב היא דמות קשה לפיצוח – היא תופסת מעצמה החולייה מוסרית לעומת אחיה האופורטוניסטים, אבל בעצם יש בה לא פחות רוע, קטנוניות ואגואיזם מאשר בהם. עם זאת, המציאות דוחקת אותה שוב ושוב לתפקיד פחות בחשיבותו לעומתם, והיא שוב מוצאת את עצמה נכנסת בכל הכוח בתקרת הזכוכית, שזורקת אותה שוב לתפקיד "האחות המוסרית". או בעצם, יותר גרוע – "האישה לצידו" של גבר משמעותית פחות מוכשר ממנה. האהבה ביניהם חולה-גוססת-מתה, אבל בסופו של דבר כדי להתקרב למקור הכוח, או פשוט לשרוד, היא בוחרת במעמד ובנוחות שהחיים לצידו יתנו לה.

המיני סדרה עטורת הפרסים "עצבים" הציגה היפוך מעניין לארכיטיפ אשת הקריירה דרך איימי, שמפרנסת בכבוד את משפחתה דרך עסק מצליח בעוד בעלה נשאר בבית עם הילדה ויוצר פסלים שאף אחד לא ממש מתלהב מהם. איימי מפנטזת על פרישה וחיים נטולי לחצים בבית ובינתיים מדחיקים את הלחצים שלהם עד שהם מתפרצים – ברומן מזדמן עם גבר צעיר או בניסיונות יצירתיים לנקום באויב שרכשה על הכביש.

היו וישנן עוד נשים שעושות דברים איומים על המסך, אפילו לא מעט מהן (ע"ע "צהובות", "סיפורה של שפחה" או "אוזרק")' אבל "עצבים" צוללת לתוך השקרים והזיוף של הגיבורה שלה במספיק כנות ורגישות כדי להיראות שונה בנוף. היא מרשה לדמות שלה להיות מסובכת בצורה הכי מכוערת שיש, ועדיין בסיום אנחנו מקווים שהיא תמצא את הדרך החוצה. רק לאחרונה עיבוד הלייב אקשן של "אווטאר: כשף האוויר האחרון" בנטפליקס ספג ביקורת ברשת על השינוי בדמותה של קטארה, שבגרסת האנימציה הייתה אסרטיבית יותר ובעיקר הרבה יותר זועמת וחדורת נקמה. התקדמנו המון, ועדיין קיימת ציפייה מנשים להיות חזקות, חכמות ומיומנות בלי להיות "ביצ'יות" או סתם כועסות.

ועל רקע כל הדרמה הזו, יש גם את הדמויות שפשוט חיות את חייהן. הן מנווטות את החיים בעולם קשוח, אבל לא מתמודדות עם "נושאים חשובים" ברוח התקופה, אלא פשוט רוצות לעשות את העבודה שלהן, להצליח ולחיות טוב. אלה הן ממשיכות הדרך של הדמויות שראינו ב"בנות" או "לא בטוחה" – נשים עם עבודה שהן אוהבות אבל לא בהכרח מוגדרות דרכה, שמחפשות אהבה אבל הן גם לא בדיוק גיבורות רומנטיות. נשים רגילות, יחסית.

תמצאו אותן ב"אבוט אלמנטרי", "הדוב", "טד לאסו", "האקס", "רק רוצחים בבניין" או "אפטר פארטי" – ואם יש משהו מרענן באמת בטלוויזיה כרגע, מדובר בדמויות כאלה. בשביל גיבורות חזקות, מורכבות רגשית ומיומנות במבטים דרמטיים יש לנו סדרות כמו "טבעות הכוח", "בית הדרקון" וכן הלאה, אבל אם אנחנו נשארים בעולם האמיתי, תנו לנו עוד נשים שנראות ומתנהגות (לפחות קצת) כמונו.

• המסך
• טלוויזיה
• נשים
• פמיניזם
• בנות

בסוף השבוע האחרון ציינו אירוע יוצא דופן – יום הולדת לז'אנר מוזיקלי. ולא סתם אחד, אלא חגיגות יום הולדת 50 לתרבות ההיפ הופ. המאורע המיוחד כלל, כצפוי, המון חגיגות, תקלוטים והופעות, בדגש עלההופעה המרכזית שנערכה באצטדיון היאנקיז, עם המוני ראפרים וראפריות. אוקי, בעצם המוני ראפרים, וכמה ראפריות ספורות. ובהחלט ניסו – ההפתעה המרכזית של הערב היתה לורן היל, וגם ראפריות ותיקות אחרות התארחו על הבמה, אבל הפער היה בולט. אפילו בחגיגות החמישים לז'אנר, עדיין אין מספיק ראפריות. ובדיוק על הבעיה הזו המיני סדרת דוקו החדשה של נטפליקס רוצה לדבר.

"Ladies First: סיפורן של נשים בהיפ הופ" היא סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שסוקרים את מקומן של נשים בתרבות ההיפ הופ, את השינויים שהביאו לז'אנר הראפ ואת ההישגים שנלקחו מהן. זה לא חדש לאף אחד שראפ היה במשך שנים ז'אנר מיזוגני שנהג לבזות נשים בהינף של שטרות מתעופפות במועדון, ולמרות שבעשור האחרון נעשתה התקדמות רבה בתחום – ואפשר לראות את זה בגל הראפריות החדשות שצצו – המיזוגניות עדיין מרחפת מעליו וסביבו, בדיוק כמו בכל תרבות מערבית. אבל עם נשים בפרונט, כמו שמציין שם הסדרה (שמרפרר לשיר מיתולוגי של קווין לטיפה), הסיפור הרבה יותר מורכב ומעניין מסתם מיזוגניה קלאסית.

https://www.youtube.com/watch?v=QMcnPdp54aE

כן, בדוקו תמצאו לא מעט סיפורים כאלה – כמו למשל של הראפרית רוקסן שאנטה, שספגה עלבונות מיזוגנים תוך כדי שניצחה בבאטלים בגיל 14 – אבל תמצאו גם תקווה גדולה בדמות היקף הראפריות שתפגשו, החל מאגדות עבר כמו רוקסן, שא-רוק, קווין לטיפה ואמסי לייט (שגם מפיקה את הסדרה), ועד לכוכבות בהתהוות כמו טיירה וואק, סוואטי, לאטו וקוי לארוי. לצד מומחיות לנושא, מדובר בהיקף מרשים של סיקור נושא שהוזנח יותר מדי שנים. הגיע הזמן לשמוע אותן, ולרענן את הפלייליסט שלכם בקצת יותר אסטרוגן.
"Ladies First: סיפורן של נשים בהיפ הופ",עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• היפ הופ
• פמיניזם