>> איתמר ברנשטיין צמח ממעמקי מוזיקת האינדי בעיר, התרחב לג'אז, מוזיקת עולם ואמנות חזותית, וכיום הוא עובד עם מוזיאון ישראל על תערוכה גדולה בנושא סאונד. בשנתיים האחרונות הוא מנהל אמנותית את המופעים המוזיקליים בפסטיבל מנופים הירושלמי, ותראו איזה צירוף מקרים, פסטיבל האמנות והמוזיקה הזה חוזר ממש היום (שלישי 22.7) ויתרחש עד שבת (26.7), עם הופעות של להקת אורפנד לנד, רועי ריק במופע השקה של אלבומו החדש "הפחד מהריק", עידית מינצר שתוביל מסע מוזיקלי בליווי אמנים מובילים בינהם יוסי פיין ויחזקאל רז, מופע הדראג "Drag De Paz" מאת גל דה פז עם מלכות הדראג של ישראל והטריו TATRAN יחתמו את הפסטיבל במופע אינסטרומנטלי סוחף בליווי רביעיית כלי מיתר.כל הפרטים והכרטיסים באתר הפסטיבל.

1. קפה יום טוב

קפה יום טוב בכרם התימנים היה ידידי הטוב ביותר בתקופה שגרתי ממש על שוק הכרמל. אני והלפטופ שלי היינו יכולים לבלות שם ימים שלמים, מהביצים והקפה של הבוקר ועד המסבחה עדשים והסלוף של אחר הצהריים. זהו מקום קז'ואל ברמה גבוהה, עם אווירה של בית מטבחיים שהוסב לחנות וינטג'. לא תמיד פשוט לתפוס שם שולחן, אבל ברגע שתפסת – אתה מרגיש הכי בנח בעולם.
יום טוב 30 תל אביב

2. בורקס בלי הפסקה

"בורקס בלי הפסקה" – או בשמו הלא-רשמי בתודעתי: הבורקס שבקצה רחוב בוגרשוב שפתוח כל הלילה – נמצא ברשימה הזו כעמוד תווך בהיסטוריה התל אביבית שאותה אני מכיר במשך רוב ימי חיי. אני לא בטוח אם להגדיר את המקום עבורי כאייקון קולינרי או תרבותי, ספק משויך לרגעי השיא, ספק המנחם של רגעי השפל. אבל כל כך הרבה לילות הסתיימו שם עוד מהימים שתל אביב לא ידעה שאפשר לעשות מחאת אוהלים בשדרות רוטשילד ועד ימינו אלה כשאני נמצא בעיר ושוכח להתארגן על ארוחת ערב כמו שצריך. כמובן שגבינה ותרד, לשבת במקום, קומפלט עם ביצה, מלפפונים חמוצים וחריף.
בוגרשוב 11 תל אביב

הדבר הכי טעים בעיר בארבע בבוקר. בורקס בלי הפסקה (צילום: יחסי ציבור/Wolt)

3. הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן

הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן, החבויה בריש גלי בלב שדרות רוטשילד, היא עבורי נקודה מיוחדת. למרות שמאז שלמדתי שם בגיל 15 במגמת המוזיקה, כף רגלי כנראה לא דרכה שוב בכתליה, עצם מיקומה בלב הבוהמיה יוצר בכל פעם שאני עובר שם ניצוץ של חיבור בין העבר, ההווה והעתיד שלי עם העיר. בעיניי, עצם פתיחת ישיבה, שעוסקת במקצועות הללו ובמיקום הזה, היא מעשה נועז ומהותי. היא מגלמת מפגש יומיומי בין אוכלוסייה דתית לקונצנזוס החילוני של העיר, ומציעה לימודי אמנות ומדעים לבני נוער חובשי כיפה. זהו מקום המדגיש שגם לאלו הבוחרים באמונה ובמצוות יהודיות יכול להיות מרחב פיזי ותרבותי בתל אביב, ושגם להם מגיע להבריז ולנסות דברים מפוקפקים לראשונה בחייהם בקומות הנטושות של הסנטר.
רוטשילד 124 תל אביב

4. בית העמודים

במשך 15 שנות קיומו, בית העמודים, שלצערי נאלץ לסגור לאחרונה את שעריו ומחפש משכן חדש, היה יותר מעוד מועדון. הוא לא היה 'הר הבית' של הג'אז הישראלי, אלא דווקא הקנטינה, המחששה והמסדרון. יעני מקום יומיומי ולא קדוש שבו הרעיונות עברו ללא סינון והמעמדות השתטחו. הוא הצליח לשבור את הסטיגמה שיש לציבור הישראלי על מועדוני ג'אז ועל הסצנה, והיווה את המקבילה שלנו לפורמט המועדון הניו-יורקי האותנטי והפשוט, שמצמצם את הפער בין ותיקי הז'אנר לבין סטודנטים שרק סיימו את לימודי המוזיקה. אמנם הוא כרגע מחוסר גוף פיזי, אבל בית העמודים הוא מקום תל אביבי גם ברעיון וברוח, ואני בטוח שכמו הבארבי או מועדונים אחרים שעברו מטמורפוזה, גם הוא בסוף עוד ישגשג מהשינוי שנכפה עליו.

5. רדיו הקצה

קצת כמו בית העמודים, רדיו הקצה הוא יותר רעיון מאשר מקום. המיקום שלו השתנה כבר כמה פעמים, כיאה לגוף המבוסס על התנדבויות ושיתופי פעולה, וכעת מצא את משכנו הטרי בגן העיר, למרגלות מרכז ענב. "הקצה" הוא ספינת הדגל של הרעיון העצמאי בעיר, ביוזמה, בתרבות וכמובן במוזיקה. הוא נותן בית ובמה לשולי הדברים שהכי חשוב להקשיב להם, ולאנשים מבריקים שלא נפגוש במקומות אחרים. היה לי כבוד לשדר בו כמה שנים טובות את "הנה מה טוב", מגזין מוזיקה מקומית שעקב אחרי כל פיפס ואקורד בסצנה הישראלית. אירחתי שם לא מעט אמנים שמעטרים את פסטיבל מנופים הנוכחי – ביניהם גל דה פז, טאטרן, עידית מינצר (שהייתה אורחת מסורתית קבועה בימי ההולדת של התכנית), רועי ריק, גיא מוזס ועוד רבים וטובים. קיבלתי שם שיעורי חיים וזכיתי לראות מוזיקאים שעושים היום חיל מקבלים קרש קפיצה ראשוני וחיוני בקריירה שלהם. ככה שאין ספק שבין אם בחירום או בשגרה, מדובר במקום חיוני.
גן עופר, אבן גבירול 71 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

תחנות הרכבת. אם יש נושא שמעצבן אותי במיוחד בתל אביב, בתור אחד שהשאיר בה חלק לא מבוטל מעיסוקיו, הרי אלו הן תחנות הרכבת. כמה שרציתי לזנוח את הרכב לטובת התחבורה הציבורית, מצאתי את עצמי חסר אונים מול שערי הכניסה של העיר. אם אתה הולך רגל, אתה נאלץ לפלס דרכך בג'ונגל מפויח של כבישי מכוניות, לעמוד זמנים בלתי הגיוניים במעברי חצייה נטולי צל ולהגיע תשוש עוד לפני שהתקדמת לאנשהו. ברור לי שבתכנית יום אחד, עם בואו של המשיח, המצב אמור בטח להשתפר, אבל כשאהיה בן 80 אני כנראה אתלונן על חוסר הנגישות לקולנועיות ולא על הליכה ברגל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של רות דולורס וייס, אלה רונן ויהוא ירון במרחב של "עומדים ביחד" בת"א. את המופע המשותף של רות דולורס וייס, אלה רונן ויהוא ירון, העלינו לראשונה עבור פסטיבל מנופים 2024, והוא נוצר מתוך צורך לחיזוק לבבות בתקופה של אחרי השבעה באוקטובר. בסיבובו השני שהתרחש ברחבי הארץ, הקדשנו אותו ל"שלום", לקריאה אנושה להחזיר את המילה הזו ללקסיקון באמצעי הצנוע שברשותנו, ונדהמנו מהעוצמת התגובה שמילה כזו זוכה לה.

לקראת סוף הסיבוב, המופע עלה במרחב של תנועת "עומדים ביחד" בתל אביב. כשלמרות חוסר הוודאות, אתגרי השעה, ציוד הגברה מאולתר ובתחושת חוסר רלוונטיות לפעילים הנמצאים בליבו של מאבק מתיש, הקסם שנכח בסופו של דבר במקום ומול מי שהגיעו הוכיח לי שלפעמים פחות זה באמת הרבה יותר. דווקא בזכות חוסר התיווך ודלות החומר, הרגשתי את סיפי הדמים מתרחבים ונושמים ביחד אל תוך הכאב כדי לצאת מחוזקים, כך שיצאתי משם עם הערכה מחודשת גם לגיבורים והגיבורות שלנו הלוחמים בחזיתות האזרחיות הרבות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מתן בן כנען, "רגעים מרירים של חסד". תערוכת היחיד "כל הסימנים מראים" של הצייר הריאליסטי מתן בן כנען במוזיאון הנגב הייתה עבורי מקור כוח והשראה עמוק. מתן מצייר ציורי שמן ענקיים בסגנון שהתרגלנו לראות בגלריות של המאות הקודמות, אבל שנוגעים בדקויות המרחב הישראלי הייחודי והקונפליקטי. התערוכה, שתכנונה קודם לשבעה באוקטובר, הדהדה בעוצמה בהקשר המאורעות. ספציפית נתפסתי לציור "רגעים מרירים של חסד", הממסגר טרגדיה ועייפות של עם, שגלות עדיין זורמת בדמו ומהלך כפליט בנופי העפר של הארץ. זהו ציור מפעים שאפשר לבהות בו שעות ולחוש דורות של כאב עתיק. רכשתי ולקחתי את קטלוג התערוכה כך שהוא משמש לי עדיין מדי פעם ככלי לרפד את העיניים והלב בדימויים החזקים של מתן, אבל מקווה לזכות לתפוס אותם בחיים האמיתיים עוד פעמים רבות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מבחינתי כל יוזמה להפסקת המלחמה והשבת החטופים היא הברוכה והדרושה ביותר לזמן ולכסף שלנו. הזירות מתאחדות סביב שתי המטרות האלו, לכן בין אם זה במטה משפחות החטופים או תנועת "עומדים ביחד" או כל אחת אחרת – זה מבורך וראוי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רועי ריק – מוזיקאי שאני מכיר עוד מימי האינדי העליזים, כשביליתי כמעט כל ערב בלצאת להופעות של להקות עלומות. הוא דאז הוביל את Roy Rick and The Medley Band, שלימים איחדו את שלל הפרוייקטים של החבורה שזכינו להכיר בתור "הקולקטיב", שהייתה להקה של מוזיקה מעולה אבל לא פחות גם של הווי שבראו סביבם ושתמיד היה כיף לעקוב אחריו. רועי חזר לאחרונה לתל אביב-יפו מסיבוב של כמה שנים בחו"ל, והביא איתו נדוניה בצורת סרט-אלבום סולו מקורי בשם "הפחד מהריק".

כמו אז, גם היום זה לא רק מוזיקה ולא רק קליפים, אלא עולם ויזואלי וקונספטואלי שלם שהם מסע עצמי של רועי אל תוך הדמויות הרבות שהוא סוחב בתוכו. וגם פה, בונוס אמיתי מתגלה אם עוקבים אחריו ברשתות וזוכים גם לתובנות משלימות בעלות עומק הומוריסטי לוהט וקולח. למזלי הרמתי אליו טלפון לשאול מתי האלבום עולה כמופע, והוא ענה שזה לא היה בתכנון – אז דרשתי ממנו להביא תכנון שכזה לפסטיבל מנופים שלנו בירושלים, כך שזכינו מן ההפקר ואנחנו נארח את הבכורה שהורכבה במיוחד כמופע מוזיקלי-ויזואלי מקורי על בסיס החומרים של האלבום ועוד הרבה דברים שרועי עשה ושזר בשנים האחרונות. מה שנקרא – ממליץ בחום לעקוב.

מה יהיה?
אני לא יודע מה יהיה בדיוק, וזאת תקופה כזו שמי שמנסה להגיד לך בדיוק מה יהיה, ככל הנראה מחרטט. אבל אני מהמר די בוודאות שהמקום הזה יישאר מורכב ומאתגר לעוד שנים ארוכות, גם אם יוסרו מעלינו שלל איומים מבית או מחוץ, ושלכן חשוב שנסתכל גם על המעגלים הקרובים והתחומים האפורים ונעשה בהם את מירב המאמצים כדי לשמור על עצמנו.

• העיר שלי
• פסטיבל מנופים
• אינדי ישראלי
• קפה יום טוב
• בית העמודים
• בורקס
• רדיו הקצה

>> אבנר ברנהיימר נולד בגברעם בעוטף, גדל בפתח תקווה, חי בתל אביב 35 שנה, וגר בין שוק הכרמל לבננה ביץ' עם בן זוגו ערן נוימן ושני ילדיהם בהורות משותפת. ברנהיימר שהיה עיתונאי שנים רבות, הוא מהתסריטאים הבולטים בארץ. בין היתר כתב את "פלורנטין", "יוסי וג'אגר", "אמא ואבאז", "בלו נטלי", "יש לה את זה", "מקיף מילאנו", ואת הסדרה "שקשוקה"שבימים אלה עולה עונתה החמישית בכאן חינוכית.

>> המלצה על בית כנסת עוד לא הייתה לנו. זאת העיר של שי נחייסי
>>העיר של איתי מאוטנר: מקום מ-1949 ומקום למצוא בתוכנו רוך

1. קפה יום טוב

אני חושב שאני די הראשון שהתיישב בבית הקפה הזה בכרם התימנים סמוך לשוק הכרמל. זה לא רק הקסם האישי של יניב הבעלים של יום טוב, זה האוכל המקורי, האווירה והעובדה שהם מאפשרים לי להתערבבפלייליסט. כשתל אביב עדיין חגגה והשוק הפך לאזור תיירות ברמת העיר העתיקה של ברצלונה, המקום נכבש על ידי תיירים. אם דבר אחד חיובי קרה מאז המלחמה הארורה הזו, זה שהקפה חזר לקהל המקורי שלו.יום טוב 30
מרחק פסיעה מיום טוב,ברבי מאיר 21,יש חומוסיה מעולה של אסי ועדנאן (עדן). לא רק שהם חמודים ברמות קשות, החומוס קליל ואוורירי, סלט הירקות מושלם וכדורי הפלאפל ממכרים. המוטו של המקום הוא שאחרי החומוס שלהם אפשר עדיין ללכת לים. זה נכון. והים חמש דקות ברגל משם.

2.רחוב קפלן

ההפגנות נגד ניסיון ההפיכה המשפטית של הממשלה המשיחית לאומנית הפכו את רחוב קפלן למקום של אופטימיות ותקווה. בעיניי האיום הגדול על קיומה של מדינת ישראל הוא איום פנימי. הדמוקרטיה השברירית שיש פה מותקפת בראש ובראשונה על ידי ראש הממשלה המואשם בפלילים, מעריציו העיוורים בליכוד עבורם שלטון הוא סידור עבודה מושחת למקורבים, וחבורת המשיחיים הגזענים שמחזיקים אותו בחיים ומשתמשים בו להפוך את ישראל למדינת הלכה. בשיא ימי המחאה, פגשתי בקפלן ובחסימות הכבישים באיילון גברים ונשים נפלאים שנתנו לי תקווה והכרה שאני לא לבד. שיש עוד עבור מה ומי להילחם. אני מקווה שהמחאה תחזור ומהר גדולה יותר משהייתה, והרחוב יחזור לימיו הטובים. יותר מזה, אני מאחל לנו שננצח את הפשיזם וקפלן יחזור להיות סתם רחוב.

3. כיכר דיזנגוף

את שנותיי הראשונות בתל אביב העברתי בדירה שכורה ברחוב זמנהוף סמוך לכיכר דיזנגוף. היינו שלושה שותפים, ובימים הטובים כשלכל אחד מאיתנו היו בני זוג, גרנו שישה נפשות בדירת שלשה חדרים. כיכר דיזנגוף הייתה אז מוגבהת, המזרקה של אגם רק החלה לפעול ואחת המשימות הראשונות שלי כעיתונאי אז ב"מעריב" הייתה לראיין למוסף "יעקב" שערך אבנר אברהמי את הדי.ג'יי של המזרקה. מאז הכיכר הונמכה מחדש לגובה הרחוב, והכיכר חזרה לחיים ולתל אביב. בערב יום כיפור האחרון נאלצתי בגופי לסלק מהכיכר את אנשי "ראש יהודי", אחד מהגרעינים התורנים המשיחיים המסוכנים בעיר, שבחיוך סכריני ובתקציבים מנופחים מהמיסים שלנו מקדמים הדתה ומנסים להשתלט על המרחבים הציבוריים בעיר, במיוחד על סמלים חילונים כמו כיכר דיזנגוף.

4. המרכז לספורט ימי

מרחק מטרים ספורים מהבית שלי היום, הוקם בחלק הצפוני של גן צ'רלס קלור (על חורבות מנשייה והדולפינריום) המרכז לספורט ימי. המרכז עדיין לא פועל, אבל החוף החדש שנפתח למרגלותיו יפהפה, מוקף במין אמפיתאטרון שפונה לים, ובין המבנה עצמו למסלעה למעלה נוספה מדשאה עם מיטות שזוף מאבן וסככות לצל, אבל בעיקר נקודת תצפית מרהיבה על קו החוף של תל אביב צפונה ועל יפו מצד דרום. מעט דרומה משם, מעל מנטרה ריי, יש גבעה קטנה עם ספסלי עץ וכסאות אבן קטנים, וגם היא אחת מנקודות התצפית המעולות על תל אביב. באופן מוזר ביחס למיקום המושלם, אפשר להגיע לשם ברוב שעות היום ולהיות לגמרי לבד.

5. קפה בית

לקפה בית בפלורנטין אני מגיע בעיקר בשישי בבוקר, ופשוט טעים ונעים שם. הוא גם קרוב לי לקאנטרי העלייה שאני מנוי בו ובעיקר הולך בו לבריכה (בהתחלה לא הבנתי איך זה שחדר ההלבשה מלא בגברים בספידו והבריכה ריקה תמיד, עד שהבנתי שהם עוברים לספידו אחרי האימון בחדר כושר כדי להיכנס לג'קוזי). בכל אופן, כאחד התסריטאים של הסדרה "פלורנטין", תמיד ארגיש שהשכונה הזו במידה מסוימת שייכת לי והוקמה מחדש בשנות התשעים בצלמי ובדמותי. מאחר והפכה גם לבירת הגייז של תל אביב, אז בכלל.פרנקל 43

מקום לא אהוב בעיר

בתי הספר. יש לי שני בנים, בן 15 ובן 6, שניהם מתחנכים בבית הספר לטבע חברה וסביבה בדרום העיר, בית ספר ייחודי על-אזורי ואחד הטובים בתל אביב. למרות הביקוש הרב לבתי הספר הייחודיים, עיריית תל אביב-יפו מתנכלת להם באופן קבוע, לרוב בניסיון לבטל את מערך ההסעות.
במקום לקחת את המודלים המוצלחים ולשכפל אותם כך שיהיו שלושה כאלה בעיר, שלושה בתי ספר לטבע, שלושה לאמנויות וכו', העיריה למעשה דוחפת להפיכתם לבתי ספר רגילים, כך שבמקום שהורי העיר יתלוננו בפניהם כל שנה מחדש למה מספר המקומות בבתי הספר המעולים האלה קטן כל כך (הביקוש גבוה בהרבה מההיצע, כך שנערכת הגרלה), כולם יאלצו להסתפק באותם בתי ספר בינוניים, ואף אחד לא יבלבל לראש העיר את המוח.
אסביר את זה במונחים של קוראי "טיים אאוט": נניח שמכיוון שהתור ב"קסטה" הגלידה של אייל שני ארוך מדי, וזה גם תקוע אי-שם בפארק המסילה, יחליטו לסגור את "קסטה" ולהחליט שיהיו בעיר רק סניפים של "גולדה". האם גולדה זה רע? לא. אבל "קסטה" עדיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הדבר היחיד שמשמח אותי כרגע זה ההופעות של ערן צור. בתקופה האחרונה צור לא יורד מהבמות עם כרמלה גרוס ואגנר, בטריו רוק עם רם אוריון ושי ברוך, עם קורין אלאל או לגמרי לבד. מאז ה-7.10 אני חי בסך הכל כרגיל רק עטוף בדוק עדין של מלנכוליה, עם לב שבור ש"רק השמש יכולה לאחות".

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז ה-7.10 אני נמנע מאולפני החדשות. הטלוויזיה נפתחת בלחיצה מהירה על אחד מאתרי הסרטים והסדרות. סדרה שאני חוזר אליה תמיד כשאני עצוב היא "דברים טובים" (Better Things), שיצרו פמלה אדלון ולואי סי.קיי. אין באמת עלילה. יש תמונות חיים קצרות של אם יחידנית ושלוש בנותיה המתבגרות. יש דרמות קטנות-גדולות, קשיים והמון אהבה והומור. ב"ירח מלא", כשערן צור שר "יש לנו אהבה/ היית מאמינה/ אחרי כל המדבר הזה/ איזו נחמה". בלי לדעת, הוא גם מתכוון לסדרה הזו.

לאיזה ארגון או מטרה אתהממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שמקדם שיתוף פעולה יהודי-ערבי וישראלי-פלסטיני כמו "עומדים ביחד", או "פורום המשפחות השכולות"; אירגוני זכויות אדם כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" נחוצים היום יותר מתמיד כי הכיבוש כבר השחית ואלימות המתנחלים וזרועות הביטחון מתגברת בחסות הממשלה; עמותות כמו "הפורום היהודי" שמקדמות תרבות חילונית אוניברסלית; ו"האגודה" לאוכלוסיית הלהטב"ק.

מי התלאביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אין לי שם ספציפי. אני חושב שצריך להרים למהגרי העבודה והפליטים בתל אביב. גם בימים כתיקונם הם בתחתית שרשרת המזון ועכשיו יותר מתמיד. הם הראשונים לשלם את המחיר על המשבר הכלכלי שהמלחמה הנמשכת הכניסה אותנו אליו, והאחרונים לקבל עזרה ותמיכה. סיפור ישראלי קצר מהשנה: שני עובדים זרים פיליפינים. לה יש זקנה, לו יש זקן. הכירו על ספסל עם הזקנים שלהם. התאהבו והתחתנו. נולד להם תינוק. את התינוק מדינת ישראל אוסרת עליהם לגדל פה. אחותו הגיעה מקנדה לקחת את התינוק לסבתא בפיליפינים. ככה זה. העובדים הזרים שמנגבים לזקנים שלנו את התחת, נאלצים לשלוח את התינוק לארץ המוצא. שאלתי אם רוצים שאנסה לעזור, הם פחדו לעשות רעש ולאבד את העבודה. פרצופה של המדינה.

מה יהיה?
המחשבה שאאלץ להגר מתל אביב לחו"ל קשה לי. עשיתי הרבה כדי שהיה תהיה מה שהיא היום. כדי שהדימוי יהפוך למציאות. אני עדיין נחוש להילחם עליה, אבל אני כבר לא אופטימי. בישראל כמו בגדה ובעזה נגררים אחרי קיצונים דתיים. העובדה שנושא החזרת החטופים הצליח להפוך לשנוי במחלוקת גם בקרב תל אביבים, שקונים את פנטזיית ה"ניצחון המוחלט", קרובה לשבור אותי. המחשבה שיש להמשיך במלחמה גם ללא אופק מדיני, כשעוד ועוד לוחמים נהרגים, מעציבה אותי. ההדחקה, שכמו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, גם חמישה מיליון פלסטינים בגדה ובעזה לא הולכים לשום מקום, מפחידה אותי. הדחקה של המציאות היא מה שהביאה אותנו למצב שלנו היום ואני לא רואה איך אנחנו יוצאים מזה.

• העיר שלי
• כאן חינוכית
• בית הספר לטבע
• כיכר דיזנגוף
• פלורנטין
• קפה יום טוב
• רחוב קפלן
• מחדל נתניהו
• תל אביב נלחמת

יש כמה דברים בטוחים בעולם הזה: השמש שזורחת בבוקר, המוות שיתפוס את כולנו ושבשישי בצהריים תמיד יהיה תור לקפה יום טוב. תייר שיעבור ברחוב יום טוב בכרם התימנים, יוכל להתבלבל לרגע ולחשוב שבסוף התור מחכה סניף אפל שבדיוק השיק את האייפון החדש. ממבט קרוב יותר, הוא יבין שמדובר בבית קפה שהוא אחד מאבני היסוד של האזור.

האווירה במקום היא שילוב של ישן וחדש. בזמן שתשבו על ספה מבית סבתא, ינעימו את זמנכם צלילים של מוזיקה ישראלית עכשווית ויתרוצצו סביבכם מלצרים מקועקעים. כבר כשקוראים את התפריט אפשר להבין שלא מדובר בבית קפה סטנדרטי. פה לא תמצאו ארוחת בוקר קונטיננטלית. מי שמחפש את הדיל של חביתה, סלט קצוץ ומטבלים יאלץ להמשיך לבית קפה אחר (אל דאגה! ההיפסטרים הבאים בתור ברשימה יודו לו מקרב לב). מה שכן, התפריט עשיר ומגוון וגם הבררנים ביותר יצליחו למצוא בקלות מה להזמין.

למרכז השולחן הוזמנו סלט ירקות אישי (14 ש"ח) המכיל מלפפון, עגבניה, בצל סגול וצנון, וטחינה הר ברכה עם צ'ילי חריף וסאלוף מפנק בצד (24 ש"ח). בגזרה הצמחונית הוזמן כריך טבעוני (44 ש"ח) שמכיל צ'ימיצ'ורי, בטטה מהטאבון, מלפפון, בצל סגול מוחמץ ועלי אורוגולה. בגלל אלרגיה נפשית לבצל הוא הושאר מחוץ למנה.

אמנם הכריך לא מכיל כמות רבה של מרכיבים, אך לכל אחד תפקיד חיוני לטעמו המצוין. הבטטה נותנת רכות ונימוחות, המלפפון נותן את הקראנצ'יות, הצ'ימיצ'ורי את הקיק החמצמץ והאורוגולה נותנת לכל המרכיבים מצע נעים וניטרלי לנוח עליו. כל זה ארוז בתוך לחמנית דגנים עם פיצוחים קלויים מעל שרק דורשים לקלף אותם ולנשנש. חשוב לציין שהמנה נדיבה מאוד וחצי כריך חזר הביתה בטייק אווי (שכמובן חוסל בהמשך היום). הדבר שהקפיץ את המנה למושלמת היה הטחינה שהוזמנה בנפרד (המלצת המבקרת-להוסיף טחינה באופן קבוע לכריך).

בפעם הקודמת הלכנו לא רחוק משם לאכול מרק חריף (שאינו תימני)
אבל כאן לגמרי הלכנו על מעדנים תימנים בכל הכוח

בגזרה הבשרית הוזמן בריסקט מפורק (64 ש"ח) שמכיל חזה בקר, רוטב ברביקיו, כרוב מוחמץ ומלפפון חמוץ. מתברר שזה אף פעם לא מוקדם מדי בשביל לאכול מנת בשר, בטח כשהיא לא מביישת אף מסעדת בשרים. הנתחים עצמם היו רכים ונימוחים וכמות השומן הייתה מדויקת. בשביל להעצים את החוויה ניתן להרכיב ביס מנצח על ידי הוספת סאלוף וטחינה.

המנה הזו רק פתחה את התיאבון של הקרניבורית לקראת המנה הבאה – "בוקר דגים" (58 ש"ח) שהכיל את מיטב יוצאי הים: מטיאס, פלמידה ואיקרא עבודת יד, לצד חמוצים, שמנת חמוצה, פטרוזיליה ולחם דגנים. המצטיין בחבורה היה האיקרה שהמפגש בינו לבין לחם הדגנים הרגיש נכון מתמיד. היה ניתן להרגיש בכל ביס שחומרי הגלם טובים וטריים והפכו את המנה כולה לטעימה במיוחד. גם כאן היה אפשר להבחין בנדיבות של קפה יום טוב בגודל המנות.

ובמעבר חד למתוקים. לשולחן הוזמנו שני קינוחים: בראוניז שוקולדים (16 ש"ח) וקרם לימון, קראמבל חמאה, קציפת מסקרפונה ותותים (38 ש"ח). הבראוניז הגיע לשולחן באופן מיידי לעומת הקינוח השני שהגיע אחרי זמן ממושך. מבחינת הצד הקרניבורי המנה לא הצדיקה את ההמתנה.

החלק האחרון בארוחה גרם לפילוג בין הצמחונית לקרניבורית. החצי הצמחוני נהנה מהדחיסות והמתיקות של הבראוניז לעומת החצי הבשרי שטען כי המנה בנאלית ובלתי זכירה. גם לגבי הקינוח השני הייתה מחלוקת. הקרניבורית לא הבינה את הקונספט של המנה ואת המפגש הלא ברור בין המרכיבים, אך הצמחונית דווקא אהבה את הניגוד של החמיצות הלימונית לעומת המתיקות של הקציפה והתותים. עם זאת, הפרופורציות בין המרכיבים פגעו בקינוח. פחות קרם לימון ויותר קציפת מסקרפונה היו עושים חסד עם המנה.

אם במתוק עסקינן, ציפור שמנמנה לחשה לנו שכדאי היה להזמין את הפרנץ' טוסט המושחת. בשורה תחתונה, יש קואליציה שמסכימה שקפה יום טוב פיצח את השיטה. אוכל טעים, אווירה בוהמית ומיקום מנצח.
הצמחונית: 4.5 כרוביות | הבשרית: 4.5 סטייקים

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• קפה יום טוב
• כרם התימנים
• בתי קפה בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

נניח וחבר תייר נחת לכם על הספה ודורש לקבל חוויה מקומית. במקום להיות צפויים ולפתוח את רשימות ההמלצות שלנו עלמסעדות בתל אביב, אתמדריך הפיצות של תל אביבאומדריך הברים הטובים בתל אביב, פשוט לכו על פי הרשימה הזאת לבילויים מקומיים ובלתי שגרתיים.

כולי עלמא

כולי עלמא נוצר עבור החבר התייר שלכם שאתם מעוניינים להוכיח לו שאנחנו מינימום ברלין. נכון, הוא לא צריך לדעת שבימי חמישי המקום צפוף יותר מלול תרנגולות, אבל אם תגיעו איתו להופעה או תקלוט נחמד הוא יוכל להפציץ את האינסטגרם שלו בתמונות הכי מגניבות שיש.

כולי עלמא

קליפסו

מסעדה על הים עם הייפ מוגזם וקהל צעיר. זה כל מה שהם צריכים לדעת.

קליפסו

אפקט האייל שני

לפני שאתם זורקים עלינו כרובית, תנשמו רגע. אייל שני אכן מאוס ויצא מכל החורים אך אנחנו לא כאן בשבילכם, אלא בשביל החברים החו"לניקים החמודים שלכם. ארוחה לילית בפורט סעיד או בבית רומנו תקסים אותם: בין אם זה העיצוב שזורק זין, מפות הנייר, התקלוטים או הקרם פרש.

בית רומנו
פורט סעיד

בלוק

טוב, איך אפשר שלא? מועדון הבלוק הוא הגל גדות של המועדונים עבורנו: הוא נעים, בינלאומי ומשאיר למתחרים אבק. מערכת הסאונד המפורסמת של המועדון קנתה לו מקום של כבוד בקהילת הקלאברים העולמית ומוכיחה שגם במזרח התיכון יש סצנה.

בלוק

אלפאבית

תנו לחברים שלכם טעימה מסצנת האנדרגראונד המקומית. האווירה המגניבה של האלפא והיותו תעלת הניקוז של בלייני העיר מכל הסוגים הופכים אותו לקלף מנצח.

אלפאבית

נמל יפו

אנחנו באמת צריכים להסביר? ים, בנייה עתיקה יפיפייה ודו-קיום. זה כל מה שצריך כדי להרשים מישהו שהוא לא מפה.

נמל יפו

רחבת הבימה

אתם רואים ילדים מעצבנים ומוזיקה קלאסית המתנגנת בקולי קולות, והם רואים את תמונת האינסטוש הכי מושלמת שהייתה להם.

We Like You, Too

אחרי שתעשו בוק על רחבת הפרחים של הבימה המשיכו לקפה ומאפה ב-We like you, too. החוויה הלא מחייבת של הבוטקה החביב כוללת ישיבה בשולחן על השדרה או על הדשא מול העוברים והשבים היא החוויה האורבנית-מקומית שהם רוצים.

קפה הבימה

שוק לוינסקי

שוק הכרמל זה כזה פאסה! כיום איטץ אול אבאוט שוק לוינסקי. עזבו אתכם מלקנות חולצות עם הסמל של צה"ל וקחו את החברים שלכם על בטן ריקה לחוויה מקומית, קהילתית וקולינרית – בלי כל הג'יפה של שוק הכרמל. סיימו בקפה בטוני ואסתר כדי לחזות במראה המופלא של זן היפסטרי שוק לוינסקי.

קפה יום טוב

אז כמו שאמרנו השוק הוא פאסה, אבל הכרם ממש לא. קחו את חבריכם לסמטאות הצרות של כרם התימנים וגלו להם את קפה יומטוב – שגם יאכיל אותם במנות טריות מהשוק וגם מציע מסאז' כתוספת לארוחת הבוקר (פוריל!).

יום טוב

לנדוור גן מאיר

הראו לחבריכם כמה אנחנו נאורים! נכון, זוגות חד מיניים לא יכולים לאמץ כאן ילדים אבל אפשר לשכוח מכל זה בלנדוור גן מאיר (החולק בניין עם המרכז הגאה). האווירה של "הכל הולך" וההיטעמות של בית הקפה בגן המקסים הופכים את הישיבה בו לחוויה מיוחדת.

לנדוור גן מאיר

יבנה

נאון, נאון, נאון ושוב – נאון! כשאתם בונים את הבילוי לחברים התיירים שלכם היכנסו לנעליים שלהם. דמיינו אתכם בארץ זרה נתקלים בבר-מסעדה בווייב צעיר עם מלא נאון ושירותים פוטוגנים בטירוף. מה, לא תתלהבו?

יבנה

וודו

הבר השני של קבוצת הספוטניק יספק לחבריכם את החוויה השכונתית-ויזואלית שהם מחפשים: אוכל טוב במחיר חברי, קוקטיילים צבעוניים והרבה פינות חמד שניתן לצלם בהם תמונת פרופיל חדשה. הפלוס: רחבת הלאונג' הנסתרת מהעין בקומת המרתף שתוציא אתכם יודעי דבר.

וודו

דה דה

תנו כבוד למאכל העברי הראשון. בר הדה דה בפלורנטין ממוקם ברחוב הפסטרולי אוריאל אקוסטה יציע לכם אלכוהול במחיר חברי לצד מפגש עם מאכל סטלנים שהם מעולם לא אכלו.

דה דה

תדר

ווניו שביום הוא מרכז חנויות עייף ובלילה שוקק חיים עם בר, תחנת רדיו, מסעדה, חנות תקליטים, מועדון מתחלף וגלריות. קניתם אותם.

תדר

שוק הפשפשים

לכם זה כבר נראה קלישאתי אבל להם זה חדשני. במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מהרעש האורבני מחכה חוויה אותנטית שלא כדאי למחוק אותה מרשימה. בין אם זה סיבוב בשוק העתיקות או ישיבה כיפית בבר – שוק הפשפשים ייתן לכם את כל מה שאתם צריכים כדי למלא להם יום שלם.

מנזר

אין חוויה יותר תל אביבית מהמנזר. לבוא באמצע הלילה שבורים ורעבים, ולהמשיך לשתות עד זוב דם ולקנח בטוסט מושחת. תראו להם שגם אנחנו קשוחים!

מנזר

בית הקברות של טרומפלדור

בתי קברות יכולים להיות מבאסים בטירוף אבל יש משהו בבית הקברות בטרומפלדור שהוא פשוט קסום. בין אם זה ידועני תל אביב הקבורים בו או הנראות הלא מאיימת שלו – יש לכם הזמדנות להקסים את חבריכם (או להפחיד אותם בטירוף עם צ'יזבטים).

בית הקברות טרומפלדור

קן הקוקייה

בבודפשט יש להם ברים שהתמקמקו בבניינים שהופצצו במלחמת העולם השניה? ובכן, לנו יש בר שהתמקם בתוך חנות עתיקות. הבר החדש והפוטוגני מבית היוצר של סורא מארה והנסיך יביא לכם את כל מה שתיירים שמחפשים משהו אותנטי אוהבים: יפו, מבנה עתיק, עתיקות וגלריית אמנות מודרנית עם תערוכות מתחלפות וערבי פרפורמנס.

קן הקוקייה

אבו אדהם

אנחנו לא הולכים להתווכח איתכם בשאלת החומוס הכי טוב בעיר. אבל אתם חייבים להודות שאין כמו ההפתעה של למצוא אוכל טעים באזור תעשייה לא סימפטי. אבו חסן זה המובן מאליו, אבל אבו אדהם מציע חוויה שתוציא אתכם כמביני עניין שיודעים איפה מוצאים אוכל טוב במקומות שלא מצפים להם.

אבו אדהם

סורא מארה

תרבות הרוף טופים בתל אביב אינה בשיאה אבל אם יש מישהו שעושה את זה נכון – זה הסורא מארה. קחו את חבריכם לארוחה ודרינק עם נוף לקו האופק של תל אביב, בשילוב העיצוב האורבני והמינימלי של הבר. בנוסף, תמיד תוכלו להתנשא ולהגיד שלא ניתן להזמין מקומות בסורא בטלפון, והכניסה אינה מותרת אם אינכם ברשימות. אל חשש! אתם, יודעי דבר, מצאתם את הדרך (ספויילר: שומרים מקומות דרך הפייסבוק והאינסטגרם).

סורא מארה

באנה

המסעדה שמבקר המסעדות שלנו הכריז עליה כ"טבעוני הדור הבא" משלבת בין נראות פוטוגנית לאוכל טוב ומודרני. מי אמר סטורי מושלם ולא קיבל?

באנה

אימפריאל

אתם חושבים שבחו"ל הם יודעים אלכוהול? קחו אותם לביקור מרשים בבר האימפריאל שנכנס לרשימת 100 הברים הטובים בעולם. רק פרט הטריוויה הזה עושה חשק לקפוץ לדרינק.

אימפריאל

בל בוי

אם בקוקטיילים עסקנן – אז בל בוי. במידה וחבריכם חובבים את הטיפה המרה והצבעונית, ביקור בבל בוי המחודש יעשה את התרגיל ויגרום להם לאורגזמה ויזואלית.

בל בוי

• בית רומנו
• קפה יום טוב
• הבימה
• בית הקברות טרומפלדור
• דהדה
• יבנה
• באנה
• קליפסו
• המדריך לתל אביבי המתחיל
• קן הקוקייה
• סורא מארה
• נמל יפו
• תיירות
• שוק לוינסקי
• שוק הפשפשים
• אימפריאל
• בל בוי
• כולי עלמא
• קפה הבימה
• פורט סעיד
• אלפאבית
• אייל שני
• בלוק
• החיים היפים
• גן מאיר
• המנזר

• Facebook
• Twitter
• Email

לואי, מאליש

כמה זמן איתנו?שנה.
מה תפקידה בצוות?מארחת בחסד עליון וגם מתקלטת כשצריך. לואי חיה חיים כפולים: ביום מדובר בחתולה סחית שרובצת בחנות פרחים, ובערב יוצאת מממנה חיית קרחנות שבאה להרים.
מה שותה?אבוסולט נקי עם קרח. כי זה מה שהבעלים שותה.
איך עם הלקוחות?פלירט עם כל מי שנכנס. הכל כדי לא לישון לבד.
> מזא"ה 49

• מאליש
• ברים בתל אביב
• קפה יום טוב
• המטבחון
• לבונטין 7
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• חלל
• חתולים