שושקה לא נחה: התרגלנו לראות אותה בכל הפגנה, מקטנה עד גדולה, מקפלן ועד הכנסת, כל הזמן ובכל מקום. את הזמן המעט שנותר לה היא מנצלת לטובת אמנות ואיורים, בעיקר כאלה שמגיבים למצב. בימים אלה היא משיקה את "יומנה של מפגינה", יומן יומי מאוייר בן 80 עמודים של חוויות הפגנות ומחאה מהחודשים האחרונים (עיצבה והביאה לדפוס: דנה ברלב), ואחד כזה יכול להיות שלכם במחיר הסמלי מאוד של 20 שקלים.

"האיורים החלו כעמוד יומי שהעלתי באינסטגרם ובפייס שבועות לאחר תחילת המחאה, ועד השבוע", מספרת שושקה ל"טיים אאוט" לרגל השקתו של היומן. "יצרתי אותם לפני הפגנות, מיד אחרי הפגנות, וגם כתגובה לאירועים כמו פטירתם של מאיר שלו ויהונתן גפן; לכבוד פסח ויום העצמאות בנתיבי איילון; לתסרוקת של שרה בכיכר המדינה שנתנה לי, למשל, השראה לקטלוג תסרוקות קפלן.

הרעיון לעמוד הראשון צץ לי באמבטיה: "שני דברים שאני אוהבת – אמבטיה ודמוקרטיה". ההחלטה לאגד אותם היתה מובנת מאליה, כי הם נוצרו כיומן. יומנה של מפגינה הוא לפעמים עצוב ורציני, מגיב על אירועים אקטואליים, על אמירות של שרים וחטיפות של מגאפונים; ולפעמים שטותי, למשל קטלוג פופיקים של מפגינים ומפגינות. הוא מתעד את מה שנדיר למצוא בכיסוי התקשורתי של המחאה,כמו מוכרי המים המינרלים מכיכר הדמוקרטיה, מחאת הסבתות, או מפה מאויירת של קפלן".

את רואה את היומן כעוד סוג של פעולה אקטיביסטית?
"זו פעולה אקטיביסטית עדינה, כי היא יוצרת דבק סמוי בין המפגינים. מכנה משותף. מי שלא מכיר את שאגות ה'ד-מוק-רט-יה' לא יזהה את מה שהתינוקת אומרת (אה או אה אה), וזה נכון גם להתיחסויות לסיסמאות, מיצבים ודימויים שמאפיינים את קפלן. כיפה אדומה בקפלן מצחיקה יותר למי שראה את הטור האדום האינסופי של מצעד השפחות".

תסבירי לנו, איך יש לך כל כך הרבה כוחות?
"לשושקה יש כוחות על, היא אנרגטית ופעילה מסביב לשעון. הבעיה היא שזאב, שלכוד בתוכה, רוצה לנוח לפעמים. לחזור הביתה בשעה נורמלית. שוש מזנקת מעל גדרות מתכת בגובה ארבעה מטר, יורדת לאיילון ונעמדת מול מכתזית. לא איכפת לה מכלום ולא רואה בעיניים. זאב חושב על היום שאחרי ועל הרגליים שלו, שמלאות שלפוחיות מהצעדות, וסימנים סגלגלים. ועל זה שכולם מחמיאים לשושקה על יומנה, אבל הוא זה שמדווש באופניים לבית הדפוס, לקחת את מארזי הספרונים".

שאלה קריטית: איך לא חם לך?!
"חם לשוש. לפעמים אני כל כך לוהטת שנראה לי שאפשר להכין עלי חביתה. אני צועדת בשרב, במעיל הוורוד, כי חשוב לי להיראות במיטבי. אני יודעת שבקרוב כדור הארץ יתחמם עוד יותר ואצטרך למצוא פתרונות איך לא להתאדות ולא להפוך לשלולית. כמה פעמים הכנסתי קרחומים לכיס בגב וזה עזר לזמן מה לצנן אותי. לפעמים אני שופכת על עצמי מים קרים, ובגלל שאני עשויה מספוג ולבד, נספגת כולי בקרירות. בהפגנות בשגרירות האמריקאית ירדתי לחוף והתרחצתי בים ובמקלחות. אינסטנט הקלה. לפעמים מפגינות טובות לב מנופפות עלי במניפות ולפעמים עושות עלי 'פו'. חם לי, אבל החום מחשל אותי. אם השליט יחליט לשלוח אותנו לחינוך מחדש בדרום הנגב – החום המדברי יהיה קטן עלי".

איפה אפשר יהיה לרכוש את היומן ומה יהיה מחירו?
"אני רוצה שהיומן יכסה את העלות ויאפשר לי להוציא לאור סט ספלים של המחאה. המהדורה הראשונה תכלול 1,000 יומנים שאשמח אם יימכרו במחיר של 20 שקלים ליומן, כדי שאפשר יהיה לקנות עותקים לחברים.ות ואהובים. בטח אסתובב איתו בקפלן ובאיילון, אפיץ אותו לחנויות ספרים קטנות ובאירועים כמופסטיבל אנימיקס שיתקיים השבוע. ואפשר לרכוש אותו גם ישירות דרכי, למי שרוצה להיפגש, כי אחת התכונות שלי היא: זמינה".

• מחאת הדמוקרטיה
• אמנות
• איור
• שושקה
• זאב אנגלמאיר
• ❤ תרבות

ארטיביזם, שילוב של אמנות ואקטיביזם, הוא הלחם והחמאה של שושקה (זאב) אנגלמאייר, דמות המאייר.ת המאוייר.ת שפוקד.ת את רחובותינו ורבים מלבבותינו, בין היתר גם במחאת בלפור. עכשיו, כשהוא.היא פותח.ת סדנה יחידה במינה לאמנות אקטיביסטית – הצלחנו לתפוס אותו.ה לשיחה על הפגנות אמנותיות, הזזת גבעות, ויצירת שינוי אמיתי בדרכים לא צפויות. כן, גם אם בדרך עוצרים אותך בגלל דמיון לאשת ראש ממשלה מסוימת. קבלו ראיון צבעוני במיוחד.

מה הוא אקטיביזם אמנותי מבחינתך?
״זה בסדר ששושקה תענה במקומי? ארטיביזם אמנותי הוא סוג של שקשוקה חריפה במיוחד, שמערבבת את האמן, המסוגר בסטודיו ומחפש השראות מעולמו הפנימי – עם האקטיביסט שמגיב למה שקורה בחוץ, לחברה, לחוסר צדק. אם האמן הוא הביצה שבשקשוקה, מסוגר בעולמו הפנימי, האקטיביסט הוא הפלפל החריף, שיוצר תגובה ומשפיע. מתה על השקשוקה הזאת".

ואם ננסה להיות קצת פחות מופשטות?
״האמנות הארטיביסטית בעולם בפריחה, אמנים רוצים להיות מעורבים ולהשפיע, לא רק בתוך השיח האמנותי אלא במציאות שמחוצה לו. אמנים כמו בנקסי, מרינה אברמוביץ', איי וויי ווי – נוגעים בנושאים חברתיים, מתקשרים מחאה. פיקאסו עם הגרניקה, ובויס עם המסר ש'כולנו אמנים', יצרו אמנות עם אמירה חברתית. הדדאיסטים הם ארטיביסטים, וגם דושאמפ שחולל מהפכה בתפיסת האמנות, עם מחאה נגד מה שנחשב אמנות. לא ראיתי אותו ברשימות של אמנים ארטיביסטים, ומבחינתי הוא לגמרי שם. החל משנות ה-60 היו קבוצות שפעלו להעלות מודעות לפמיניזם, למשל. הגרילה גירלס פעלו כאנונימיות, במסכות גורילות, להעלות מודעות לחוסר שוויון ואפליה מגדרית באמנות. הן יצרו שלט פרסומת שהוצב בחוצות, עם צילום דוגמנית עירום במסיכת גורילה, וכתובת 'האם נשים צריכות להתפשט כדי להיכנס למוזיאון?'”.

לדבריה, "גם אמנים שלא מדברים עליהם כאקטיביסטים, יש בהם ניצנים של זה. בארץ למשל – הציורים של זויה צ'רקסקי על העליה מרוסיה, על המצב בפריפריה, או על מצבן של נשים בזנות, ציורים שמעוררים מחשבה ומודעות חברתית. אני זוכר את דודו גבע מפזר בגינות ציבוריות שלטים כתובים ביד, בטושים על בריסטולים, 'פה נוקנק הברווז'. ארטיביזם מהסוג השטותניקי עם הומור ואבסורד. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר בעיניי לארטיביזם ולמה שהוא יכול לעשות היא האמן הבלגי פרנסיס אליס,שיצר פעולה בשם "כשאמנות מזיזה הרים". מאות מתנדבים מאזור העיר לימה בפרו, הוזמנו להגיע לגבעה, ולהזיז אותה באתי חפירה, מרחק של עשרה ס"מ מהמיקום המקורי. מבצע מורכב. זאת היתה כאילו פעולה שולית, אבל קיבלה חשיפה עצומה, ועוד יותר משמעותית היתה ההשפעה של הפעולה על אלה שהזיזו את ההר. חלקם היו תושבי שכונות עוני, והפעולה גרמה להם להבנה שיש להם כוח חזק, משותף. היופי בפרויקט הוא בזה שההזזה לא יצרה גבעה טובה יותר, ולא שיפרה את הצורה. הדבר היחיד שהפרויקט יצר הוא תחושת המסוגלות של מי שהשתתפו בו״.

ובארץ? מה ייחודי בארטיביזם המקומי למול זה מהעולם?
״בארץ הכל קטן וטעון. נניח שהפעולה של אותו פרנסיס היתה מתרחשת בארץ והיינו מזיזים את מצדה או לכל הפחות גבעה שטמונות בה עצמות של חז"ל – היו מחאות נגד האקט, והשוטרים היו משתמשים במכתזיות, שיהיה סדר. והאמן היה נלקח לחקירה, כי הוא דומה לאשת ראש הממשלה. אנחנו מדינה מטורפת, זה ברור, לא?

האמנות בארץ זהירה ולכן לרוב המסרים מתחשבים. כולנו שרויים בג’קוזי קטן ומבעבע, וכל חריגה מסתכנת בהגליה – מתערוכות, מוזיאונים ופרסים. לכן, למרות הסכנה המוחשית שהיתה במשטר הקודם, לדמוקרטיה ולאמנות, היצירה שהיתה בבלפור, מסיכות ושלטים וצוללות מתנפחות, הגיעה מהמונים שבאו להפגנות וכמעט שלא מאמנים ויוצרים מוכרים. גם בזמן שהכנסת כמעט חוקקה את חוק הנאמנות בתרבות, שסיכן את חופש הביטוי, רוב האמנים הסתפקו בהפגנה רפה ברחבת הסינמטק. יום אחרי ההפגנה ציירתי שלט "נאמנה לאמנות", הגעתי לכנסת, שרפתי אותו, ונלקחתי לתשאול בניידת של שתי שוטרות שהתפוצצו מצחוק, כי זאת היתה הפעם הראשונה שחקרו את שושקה.

כשחזרתי לתל אביב יזמתי עם האמן אורן פישר, את פרפורמנס "שורפים אמנות" שבו השתתפו סיגלית לנדאו, אבנר בן גל, שחר סריג ואמנים אחרים. הקרבנו בכיכר המדינה יצירות אמנות, ששרפנו כמחאה נגד החוק. הפעולה היתה עצובה וקיבלה כיסוי תקשורתי רב. למחרת בבוקר ירד החוק מסדר היום הציבורי. אחרי כשבוע הוזמנתי לארוחת ערב עם מירי רגב, שיזמה את החוק, במצודת זאב. לא יודע למה תנועת צעירי הליכוד החליטו שרוצים את שושקה. אמרו שבגלל שאני סלבית. הגעתי למצודה בקינג ג'ורג' עם עוגת שוקולד וכתובת סוכריות וקצפת: 'מירי רוצה נאמנות? קחי כלב'. הצטלמתי לסלפים עם מנהלת הלשכה של מירי וכמה פוליטיקאים. הייתי באירוע עד שמישהו הבין את המסר ואנשי ביטחון ביקשו ממני להתפנות״.

איפה אתה רואה הכי חזק את האקטיביזם האמנותי בארץ, ושלך בפרט?
"בהפגנות. ברבות מהן יש מופעי פרפורמנס, תלבושות, ושימוש באמצעים אמנותיים. בהפגנת האקלים, לפני כחודש, שהשתתפתי בה מכוסה בצמחים, היו תלבושות, שלטים יצירתיים, ובלון כדור הארץ ענק, שהחזקתי קשור אלי בחוט וצעדתי בגאווה באבן גבירול עד ששוטרים נגשו אלי וביקשו 'גברת שושקה להתפנות מהכביש'. ההפגנות בבלפור משכו כל כך הרבה משתתפים, כל שבוע במשך שנה, רק בזכות היצירתיות שהיתה בהן. קשה לחשוב על ההפגנות בלי ההתפרצות היצירתית המטורפת, השירים ששאגנו מול בית ראש הממשלה, התלבושות, צוללות הענק המתנפחות ודחלילי ביבי על המזרקה".

תל אביב היא באופן כללי קרקע פורייה לאמנות ומחאה, מה ייחודי בסביבת היצירה כאן מבחינת האקטיביזם האמנותי?ֿ
״תל אביב נהדרת וידידותית למחאות ולאהבה. מרגיש כאן בבית, וגם המחאות כאן לרוב ידידותיות. היו גם הפגנות סוערות, עם מרדפי סוסים ומעצרים. ועדיין יותר מאתגר לצעוד שושקה עם שלט נגד הסתה בירושלים, מאשר ברוטשילד ובאלנבי. בתל אביב לא עצרו אותי כי אני דומה לאשת ראש הממשלה, אבל גם בתל אביב היו מעידות. למשל השלטים 'אנחנו או הם', שלטים גזענים מסיתים, שפורסמו מטעם סיעת הליכוד בת"א, ונתלו בתחנות אוטובוס. לא יכולתי לסבול אותם מהרגע שנתקלתי בהם בטיול בוקר, הם כוונו נגד פליטים ונגד תושבי יפו הערבים. חזרתי הביתה וציירתי שלט אלטרנטיבי, 'אנחנו או אנחנו', שהדפסתי, וכיסיתי במשך ימים את השלטים המסיתים. לשמחתי העיריה החליטה להסיר את השלטים ההם. כמה חודשים אחר כך העירייה העניקה לי את אות 'האיש ההולך', על הפעולות האקטיביסטיות שלי נגד הסתה וגזענות.

יזמתי רצף של פעולות מחאה שהצליחו גם במקומות נוספים בארץ. בפעולה לילית ברמלה כיסיתי כרזות שהסיתו נגד תושבים ערבים, בכרזה אלטרנטיבית שציירתי, שקוראת לסובלנות. יום אחרי התקשרו אלי מעיריית רמלה, דקות לפני ראיון טלוויזיה, להודיע שמורידים את הכרזות של 'רמלה יהודית' בגלל הפעולה שלי. פעלתי נגד ניסיון של תנועת ש"ס לעצור את מצעד הגאווה בנתניה, נגד הדרת נשים וסירוב להעלות נוסעות במכנסיים קצרים, הפגנתי נגד גירוש פליטים, נגד ניסיון של עיריית חיפה לסרב לרישום ילדים דרוזים לבתי ספר בעיר. נכנסתי, כשושקה, לרשימת 'מאה המשפיעים של ישראל', עם טראמפ, ופוטין וביבי. ההצלחות במחאות הן לא בהכרח רק בגלל הפעולות שלי, אבל ברור שהחשיפה הציבורית שלהן, שגדלה בגלל שאני שושקה, סייעה ליצור לחץ ולהשפיע״.

איפה הארטיביזם העולמי פוגש את שושקה שלנו כאן בארץ?
״היו הרבה. עם אמנים, מעצבי אופנה. מוזיקאים. אחד השת"פים המהממים שלי היה עם לינה, אמנית מדנמרק, שממש כמו שלי יש את שושקה, לה יש את קרסטן. כתבה לי, הציעה שיתוף פעולה, והגיעה לארץ. היא מופיעה כאינטלקטואל דני רציני, מציירת שיער על הגוף, וכששתינו ברחוב זה אירוע פרפורמנס מיידי. השהות איתה כקרסטן לא תמיד נעימה לי, כי קרסטן רציני מידי ונוזף בי על ההתנהגות שלי כשושקה, שלפעמים קולנית ולא נימוסית בסטנדרטים הדנמרקים. רק כשהוא שותה כיף להיות איתו. אחרי כמה דרינקים הוא חמוד כמו גור של כלב דני. למרות זאת התאהבתי בקרסטן ומתגעגעת אליו. מה לעשות״.

אתה מלמד ארטיביזם במגוון מסגרות. איך זה נראה?
״בדרך כלל הסדנאות והמפגשים מיועדים לקהל מסוים ולרוב מופיעה שושקה. לפני שבועיים הייתה לי הרצאה על אקטיביזם לרבנים רפורמיים בירושלים. שיתפתי פעולה אתם גם באירוע שהנחתי ביפו, ציור משותף של בתי ספר יהודים וערבים, עם מאות ילדים. הציור נתלה על הגשר בנמל יפו. באותו שבוע הייתה לי הרצאה לגניקולוגים, ואחרי ההרצאה פרופ' בירון עשתה לי אולטראסאונד בקליניקה שלה. וכמה ימים אחרי, נפגשתי עם סטודנטים אקטיביסטים למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. הסדנאות והמפגשים הם לרוב לקהל ספציפי, לילדים, רבנים, סטודנטים, קשישים, רופאים. להטב"ים חרדים. השבוע נתתי הרצאה למנהלי תרבות, במרכז אניס ביפו.

בנוסף, אני מלמד ארטיביזם בבצלאל. בסדנה שהנחתי עם אורן פישר היתה קבוצה שבנתה את 'הבית הצועק'. בית עץ תמים, עם גג אדום. הצבנו אותו בכיכר ציון. מתוך הבית היו הקלטות של אלימות במשפחה. הניגוד בין הבית לקולות האלימות שבתוכו עורר תגובות חזקות. דקות אחרי שהצבנו אותו ניגש אלינו גבר וסיפר שהיה בעצמו קרבן להתעללות כשהיה ילד. בסדנה שהנחתי עם האמן איתי רון גלבוע ,סטודנטים יצרו שיתוף פעולה עם אמנים עם מוגבלות. הנושא שבחרו לעסוק בו היה מיניות של אנשים עם מוגבלות, ויצרו סדרת צילומים יפים ורגישים. בעקבות הפרויקט שהוצג ב'צבע טרי' היה כנס בינלאומי באו"ם על הנושא, נציגת ישראל באו"ם הציעה, וסטודנטים מהסדנה הארטיביסטית בבצלאל הופיעו מול משלחות מהעולם ודיברו על הפרויקט״.

ומה ייחודי בסדנה שאתה פותח עכשיו באברהם הוסטל?
״הסדנה באברהם הוסטל היא הראשונה שפונה לקהל רחב. אין צורך ברקע אמנותי, כן ברצון פנימי ליצור שינוי. בכל נושא, אישי או חברתי. בסדנה שהנחתי בבצלאל סטודנטים יצרו קמפיין חוצות נגד אכילת קלמנטינות וזה היה שטותי ונהדר. בסדנה לילדים בסינמטק ילדה יצרה שלט 'צפוף לי', וילד מחה על זה שאחיו לא מוריד את המים בשירותים. ואחר כך יצאנו עם השלטים לרחבת הסינמטק להפגין, כל אחד את המחאה שלו או שלה. כל מחאה קטנה יכולה להנביט אקטיביסט לוחם או אקטיביסטית אמיצת לב. כי נולדת האפשרות ליצור שינוי באמצעות יצירה.

בהתחלה נתכנס לארוחת בוקר והיכרות בין כולם, נדבר על מה הקשר שלנו בכלל לעשייה חברתית מכל סוג, ונעלה לגג להרצאה על אמנים בולטים בתחום הארטיביזם. אחר כך נתחלק לקבוצות קטנות של שניים שלושה, ונעלה רעיונות – כל מה שמעלה לך איזשהו סוג של אי נחת יכול להיות כר פורה לפרויקט אקטיביסטי אמנותי, זה יכול להיות אפילו נונסנס מבחינתי. הרעיון הוא להתחיל את המחשבה הזו – 'אתה יכול לשנות באמצעות אמנות'. נעשה פיצ׳ מהיר, נעלה את הרעיונות, נבחר את הטובים ביותר ואותם נממש. יהיו לנו כל מיני חומרים ואמצעים למימוש הזה – קרטונים, פסולת ממוחזרת, וגם צבעים וספריי. אפשר גם לרדת לרחוב ולמצוא דברים.

בחלק מהמקרים ההוצאה לפועל של הפרויקט תהיה לרדת לרחוב, לשדרות רוטשילד – קרקע מעולה לבדוק בה איך הרעיון עובד. תוך כדי שאנחנו מבצעים אנחנו גם מתעדים – זה חלק בלתי נפרד מארטיביזם כדי שתוכל להיות הפצה של הרעיונות והתהליך שמאחוריהם. אחרי ההתנסות המוחשית ביצירה, נתכנס לצפות בתיעוד שלנו ונדבר עליו, על ההשפעה שלו ועל הפוטנציאל שלו להפוך למשהו גדול יותר. בסוף תהיה גם מסיבונת וחלוקת תעודות בוגר של הסדנה. תמיד יכולה להיווצר לדברים האלו גם המשכיות, הרבה פעמים, גם בבצלאל, קורה לי שאני רואה פרויקט ומצליח להבין איך הוא יכול להפוך למשהו גדול יותר, עם יותר השפעה. לפתוח את הסדנה הזו לקהל הרחב ובכלל זו פעולה אקטיביסטית שמאתגרת אותי. ליצור יחד עם אנשים שלא באים מרקע אמנותי זה קצת כמו לנהל ויכוח פוליטי עם מישהו שלא נמצא בדעתך – זה הרבה יותר מעניין״.

כמה הפעילות המחאתית שלך, ובפרט זו בשנה האחרונה סביב בלפור משפיעה בעיניך על מה שאתה מביא לסדנה?
״הפעילות גרמה לי להבין את הכוח שיש לפעולה יצירתית של יחידים. הידיעה שכל אחד יכול לגרום לשינוי, נותנת ביטחון ואומץ. וגם הבנה עמוקה למה שנשמע כמו קלישאה, שיצירה מביאה אותך למקומות מפתיעים ונותנת משמעות לחיים. תשתתף איתי בהנחיית הסדנה סיון איצקוביץ', שיש לה את האנרגיות וההתלהבות שצריכים לתחום הזה. היינו שם השבוע, חבורה קטנה, לתרגול הסדנה, על הגג של אברהם הוסטל. ציירנו שלטים והיה מרומם נפש״.

קצת מחוץ לסדנה, חשבת לנצל את ההזדמנות לשאול אותך מה הביאה איתה עבורך תקופת פוסט בלפור?
״אני רב פעלולים, זאת יכולת שיש לשושקה, וגם לי. וגם לחורחה, שהוא עוד דמות של חזיר בר, שאני מופיע בה לפעמים. כרגע עובד על פרפורמנס עם אמנים גרמנים בנושא של מיעוטים. אצרתי תערוכה, 'אמא תחנה', שמוצגת בבית רומנו בשבוע האיור, עם קבוצת בוגרי בצלאל מעולים. משתתף בתערוכת 'אנדרטה מאוירת' שנפתחה השבוע בגלריה באלנבי. וגם בתערוכת עיצוב אופטימי של שנקר, שנפתחה השבוע במוזיאון יפו. סדרת פסלים שלי מוצגת במוזיאון 'אנו', בית התפוצות. עבודות חמסושקה שלי, מצוירות באקריליק על עץ, מוצגות החל מהשבוע באברהם הוסטל. מתכוון להוציא השנה ספר קומיקס לילדים, 'הגמל המנשנש'. חוץ מזה אני מרצה בבצלאל, ויש עוד פרויקטים סודיים והפתעות, חכו בסבלנות״

משהו לסיום?
"בואו לסדנה הארטיביסטית של שושקה. על הגג של אברהם הוסטל. זאת תחילתה של ידידות מופלאה עם עולם האמנות האקטיביסטית".
סדנת ה"ארטיביזם" של שושקה תיערך ב-24.12 (ו') באברהם הוסטל.לפרטים נוספים והרשמה|לאינסטגרם

• הבועה
• אקטיביזם
• אברהם הוסטל
• שושקה
• מחאת בלפור

1. חוף בוגרשוב

מתה עליו כי קצף גלים לבנבן ומי מלח ושמש. קשישות משחקות מטקות, לפעמים באים לבקר אותי זבובים. אוהבת להתפחלץ על מגבת, לקרוא מגזינים מפונפנים, לדמיין שאני מגה סטארית סלבריטית בסן טרופז. מעבר לים יש חוצלארץ, ואולי גם שם בחורות עם סטייל, כמוני, קוראות מגזינים על החוף, ואנחנו חוצלארץ בשבילן. אוהבת את החוף גם בגלל השיר שלי, "היה ים סוער התורן חרק, חרטום הספינה כמעט ונשחק. שושנה שושנה שושנה".

2. אלנבי

הרחוב האהוב עלי, כי המדרכות סדוקות, וקיר מתייפח ואוטובוס מת. וחנויות ספרים יד שניה, בגדים ואלקטרוניקה, חלונות ראווה של עסקים זעירים בדרך לים, ובניינים שנראים ארמונות לשעבר, וכל מיני מקומות שמזכירים לי דברים – קולנוע אלנבי, וזמיר, ובית כנסת "מושב זקנים" שעל המדרגות שלו קרסטן ואני התגוללנו לילה אחד כשהיינו שיכורות, וחנות בולים בפסאז' שבתור ילד חנון נסעתי אליה בווספה של סבא שלי, וקניתי סדרת בולים משולשים, ובאלנבי קפצתי פארקור וטיפסתי על בניינים, ובאלנבי עומדת בצניעות הקונדיטוריה הקבועה שלי, "רינה", בפינת בלפור, שבה אני קונה כל שבוע עוגה ומבקשת בנימוס "גבינה בבקשה, דלת סוכר". או "קצפת, חתיכה גדולה, אם אפשר עם התות", או "חצי קילו פרג". ומנשנשת באצבעות בדרך הביתה.

3. שוק בצלאל

כי שם אפשר למצוא שמלות מתאימות לכל דבר תלויות על קולבים; כל הרחוב בוטיק. אוהבת גם את לוינסקי ואת הכרמל, אבל רק בשוק בצלאל יש בגדים שהם שיא האופנה בזיל הזול. מצאתי שם בננות פלסטיק בסלסלה, שתפרתי מהן חצאית "רפובליקת בננות" להפגנה, ומצאתי שם נעלי עקב אדומות יפהפיות תוצרת ספרד, ואחרי שלושה ימים איבדתי אותן בים. וגם קומבניזון ורוד סוג ד' שלבשתי פעמיים ונפרם.

4. שדרות רוטשילד

כי שם יש לי הרגשה שאני בשאנז א ליזה, ויש שם פסל סוס עם דיזנגוף שלפעמים אני מטפסת עליו לדהירת אחר צהריים. ועכשיו אגלה לכם שני סודות שמעטים יודעים: על הפסל הזה מוטבעות אותיות ומילים אוהבות שכתב דיזנגוף לסוס שלו. רק אם מתקרבים מבחינים. ודבר שני: דיזנגוף, ראש העיר הראשון שלנו, היה נודיסט, ואפילו קיבל פעמיים דו"חות מפקח – על התפשטות בפומבי בים!

5. מזרקה ליד מגדל האופרה

כי למרות שקפצתי לכל המזרקות בתל אביב, בפריז, בברלין וגם ברומא, אני אומרת לכם בכנות שאת זאת בקצה של אלנבי אני הכי אוהבת מכולן. ולילה חורפי אחד, גשם שוטף בשיא הקורונה, קפצתי לתוכה כמו מטומטמת ואחר כך קפאתי והצטננתי והשתעלתי וכולם הביטו בי בחשדנות ויעצו לי להיבדק. אבל הכי כיף בקיץ. המזרקה קרירה, נהדרת ומושלמת, ובזכותה אני לא צריכה לגנוב ג'קוזי מהמדינה, ולא צריכה אמבטיות מלכותיות. אני לוהטת ומזיעה, והמים במזרקה מרעננים לי את האני הפנימי, והכלור מחטא את הנשמה שלי. האושר בהתגלמותו. כשאני יוצאת מהמזרקה רטובה אני שוקלת מאתיים קילו מינימום, כי עשויה כולי ספוג ולבד, ומטפטפת את כל אלנבי, בדרך הביתה.

6. בית העיר

אוהבת אותו כי הוא ממוקם בכיכר יפהפייה. כי זאת היתה העירייה הראשונה של תל אביב, בימים שבהם דיזנגוף, ראש העיר, הנודיסט הראשון בארץ, ניהל את העניינים. בבית העיר נולדתי – שושקה, מצדפה, לפני חמש שנים, בנוכחות תזמורת, רקדניות ואלפיים מוזמנים. בבית העיר הצגתי תערוכה שגרמה לי להבין שאני יכולה לעשות דברים שבחיים לא חשבתי. ולמשך כמעט שנה הבניין הזה, עם הגג הנפלא וקומת המרתף, היה הבית שלי. לאורך רחוב ביאליק התנופפו דגלי משי עם ציורי שושקה. ועדיין כשמתקרבת אל בית העיר אני חשה הלמות לב, כמו לקראת אהוב. על גג הבניין ממול, בית ביאליק, הנחתי פסל גפילטע עם כובע גזר, שנשאר שם עד היום. אם תל אביב היא עוגת קצפת, בשבילי בית העיר הוא התות.

7. האי ברחבת הבימה

כי יצר אותו דני קרוון הנהדר שנפטר לפני חודשיים, ואהבתי את האי בודד הזה ממבט ראשון, והפגנתי עליו עוד לפני בלפור, עם שלט "אני לא שרה ושחיתות זה חרה", וארגנתי פעולות אקטיביסטיות בפסגת האי, כמו חלוקת צימוקים להמונים בט"ו בשבט, וסוכריות אנטי גזעניות ביום הבחירות, ופעם ספגתי מבין ענפיו קקי של עטלף שנדד מרוטשילד, ולפני כמה חודשים הגעתי אליו כרובינזון קרוזו בסרט הקצר "אי" שביימה הבת שלי תמר, שמתרחש כולו על האי בהבימה. חלקתי בסרט פיצה "טוני וספה" עם חזיר בר, ובסיום הסרט עליתי על רפסודה והפלגתי אל האופק, הרחק מעבר לפסל התרוממות של קדישמן.

אני שושקה אנגלמאיר (ולפעמים זאב). נולדתי מצדפה בכיכר ביאליק ומאז אני סלבריטית, אמנית ולוחמת צדק אקטיביסטית והרפתקנית.בימים אלה מתכננת פרפורמנס בנוה שאנן עם זוג אמנים מגרמניה, מציירת חמסושקות באקריליק על עץ, מרצה על אקטיביזם בכל הארץ.ממש כמו תל אביב, אני שוש בלי הפסקה, וזאב מותש ממני. בגלל זה קוראים לי שוש פשוש, והוא זאב המאכזב

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• ❤ תל אביב
• שושקה
• זאב אנגלמאיר
• שדרות רוטשילד
• רחוב אלנבי
• חוף בוגרשוב
• בית העיר
• כיכר הבימה

אם רוצים אפשר לצקצק. זה די נחמד בסך הכל. יש לזה סאונד וגרוב. צקצקצק. אפשר גם לצקצק במגוון קולות ודעות. צקצקצק. המעצר המביש של שושקה אנגלמאיר, דמות קומיקס שהפכה למייצג מחאה של איש אחד, הוא הזדמנות פז לצקצק על חופש הביטוי, על האלימות החולנית ועל כוחות הדיכוי שמופעלים נגד המחאה, על הטמטום והבורות של שוטרי מחוז ירושלים. אפשר לצקצק גם מנגד על הדמות הוולגרית-גרוטסקית, על הדראג השנוי במחלוקת, על המיזוגיניה שיש המאשימים בה את יוצר הדמות. ואם רוצים ממש, אפשר לצקצק את הצקצוק חסר התועלת ביותר בהיסטוריה נגד המשטרה וקביעתה המופתית בטמטומה שמדובר ב"הטרדה מינית של הציבור", סעיף שאינו קיים בספר החוקים ושם ללעג את המאבק נגד הטרדות מיניות. צקצקו בכל הכוח.

לא משנה אם שושקה נעצרה בשל הדימיון המסוים לשרה נתניהו – שמעיד בעיקר על המדמיינים – או בגלל חליפת העירום המתריסה שאיימה על שמרנותם של המג"בניקים, נסיבות מעצרה הן למעשה הוכחת הקונספט (והעוצמה) של האקט האמנותי-מחאתי שהיא מביאה איתה אל העולם

אבל האמת היא שמעצרה של שושקה אנגלמאיר הוא ניצחון גדול של מחאת התרבות: דמות קומיקס שמטילה את חיתתה על המשטר ועל שלוחיו, יצירה תרבותית שמוציאה מאיזון את כוחות הדיכוי וחושפת את האידיוקרטיה שמפעילה אותם, מעשה אמנותי שמצליח להתערב במציאות ולהביס אותה, להגחיך אותה ולהשפיל אותה. העובדה שבתחנת המעצר התעקשו השוטרים להפשיט את זאב אנגלמאיר מדמותו ולערוך עליו חיפוש בעירום נועדה להשפיל אותו, אבל לאמנות יש את הכוח להתהפך על נמעניה וכשאנגלמאיר מספר הבוקר לקרן נויבך כיצד טענו באוזניו השוטרים שהפשטתו ובדיקתו האינטימית הם חלק מפרוצדורת המעצר, הבושה וההשפלה כולה של משטרת ישראל והיא חושפת את הבורות שלה, את מנגנוני הדיכוי שלה, ואת המפעילים שלה.

שושקה היא כמובן דמות מוכרת בהפגנות בשנתיים-שלוש האחרונות, גם בבלפור היא כבר הופיעה מספר פעמים במלוא טווסיותה, כך שהמעצר שלה הוא כל דבר פרט לרנדומלי. לא משנה אם נעצרה בשל הדימיון המסוים לשרה נתניהו – שמעיד בעיקר על המדמיינים – או בגלל חליפת העירום המתריסה שאיימה על שמרנותם של המג"בניקים או בגלל ההילה הלהט"בקית שזוהרת סביבה, נסיבות מעצרה הן למעשה הוכחת הקונספט (והעוצמה) של האקט האמנותי-מחאתי שהיא מביאה איתה אל העולם. זהו רגע נדיר שבו האמנות נאבקת במציאות בקרב פנים אל פנים, וכמובן שבקרב כזה אין למציאות שום סיכוי.

והנה מה שפרץ היצירתיות הצבעוני ששוטף את מחאת בלפור עושה: הוא מוציא את השלטון ואת התקשורת המסורה לו משיווי משקלם. שוב ושוב הם נופלים שדודים לרגלי הקריאטיביות ומוצעים עצמם מגיבים להתרחשות במקום לעצב אותה כהרגלם. גם המסורים שבשופרות השלטון עוצרים רגע מבולבלים, שואלים לפתע שאלות בין צקצוק לגינוי, מסתבכים בניסיונותיהם להגן על המשטר ועל סוכני הדיכוי שלו. כל מעצר כזה מספק למחאה את האייקונים שחסרים לה באין הנהגה וטוען אותה בגלים של אנרגיה מתחדשת, דלק שמאפשר לה להמשיך בנחישות עיקשת כבר כמעט שלושה חודשים. כל כוח שמופעל נגד המחאה – תקשורתי, משטרתי, ספינולוגי – רק מזין ומעצים אותה וחוזר אל מפעיליו כמו בומרנג.

אפשר רק לבקש מהמשטרה ומדוברי השלטון: תמשיכו. תעצרו באלימות אנשים בגלל תחפושות, בגלל שלטים, בגלל שירים. תשברו מיצגים ומיצבים, תחרימו תופים וחצוצרות, תדחפו נשים מבוגרות וגברים מקשישים, תפיצו שקרים מטונפים ועלובים על המוחים, על כוונותיהם ועל המסרים שלהם. תגידו שהמפגינים חייזרים, אנרכיסטים, שמאלנים, סוטים ובקושי רבע מנדט. פשוט תמשיכו. אתם תענו את המחאה והיא תרבה ותפרוץ. רק תנסו לעצור אותנו ותגלו שזה לא משנה אם אתם עוצרים אותנו או לא עוצרים אותנו. בשני המקרים אתם מפסידים.

• מחאת בלפור
• שושקה
• זאב אנגלמאיר
• הבועה

• Facebook
• Twitter
• Email

קבלת אות האיש ההולך בבית העיר היא לא רק אירוע מרגש עבור שושקה, היא בעצם מסע שורשים. שם היא הפכה מדמות מצוירת לגשמית, כשנולדה מתוך צדפה לפני שנתיים וחצי בפתיחת התערוכה של זאב אנגלמאיר. "הפכתי לאקטיביסטית כבר בלידה", היא מצהירה, "היה בזה ניסיון למרוד בדרך שבה אנחנו נולדים לזהות אחת ונשארים כלואים בה כל החיים. היומיום שלי אקטיבי והשגרה אקטיביסטית. אני מממשת את זכותי להחליט איך אני מתנהגת ונראית".

האקטיביזם של שושקה העלה הילוך בתקופת הבחירות המוניציפליות. מודעה שנשאה את הכיתוב "זה אנחנו או הם" גרמה לה להתחיל לפעול כדי לכסות מסרים גזעניים, מפלגים ומסיתים במודעות חדשות שיצרה, שמביעות אהבה ואחווה. היא לא הפסיקה מאז. "המציאות מספקת המון דברים להילחם בהם. לפני כשבועיים חברה כתבה לי בפייסבוק על סטיקרים גזעניים של 'עוצמה יהודית' שנתלו בחיפה וקראו לטרנספר. עזבתי הכל ונסעתי לחיפה לכסות אותם. מרגש ומעורר אותי הרגע הזה שבו הכיעור הופך ליופי. בכל פעולה כזאת אני מקבלת עידוד מעוברי אורח, קשה לתאר כמה זה משמח. אפילו הכאבים ברגליים משעות של הליכה בנעלי עקב מתגמדים ליד זה".

זה נראה כאילו את כל הזמן בפעולה. איך את מספיקה?

"הפעילות הזאת היא לא משהו שאני מחליטה עליו. היא החיים שלי. ככה גם היצירה. אני לא צריכה שמישהו יבקש ממני ליצור, כי מבחינתי זה כמו לאכול".

כל הזוכים והזוכות באות "האיש ההולך":באנצ'י סלמסה|דוד מזרחי|לינור דויטש|סיסטם עאלי|ורד נבון|שרון שפורר|שושקה אנגלמאיר|אור-לי ברלב|ניצן כהנא|תומר אביטל|מייסם ג'לג'ולי

יש רגע מסוים בפעילות שלך שאת גאה בו במיוחד?

"יש רגעים גדולים, כמו כשקיבלתי טלפונים מעיריית תל אביב־יפו או עיריית רמלה שהודיע שהקמפיינים הגזעניים הוסרו מהרחובות וידעתי שהיה לי חלק בזה. זאת הרגשת גאווה ושמחה עצומה. גם כשנדחה חוק 'נאמנות בתרבות', לילה אחרי אירוע שריפת יצירות אמנות בכיכר המדינה שארגנתי עם האמן אורן פישר כמחאה נגדו.

יש גם רגעים קטנים, משמעותיים לא פחות. בזמן שקבוצת גברים מתלהמים צעקה סביבי 'קוקסינלית שמאלנית קרן חדשה', ניגשה אליי אישה ערבייה, חיבקה אותי ואמרה שהיא מזדהה ותומכת במה שאני עושה. זה היה רגע מכונן. או אישה דתייה אורתודוכסית שעצרה אותי ושאלה אם זאת רק פרובוקציה, ואחרי שיחה ארוכה אמרה שהיא לא יכולה לתמוך בזה אבל עכשיו היא מבינה".

איזה שינוי היית רוצה לראות מחוץ לתחום הפעילות שלך?

"הייתי רוצה לראות שינוי תודעתי בתפיסת ה'אחר'. שנגיע להבנה שמי שגרים בעזה זכאים לחיים טובים ונעשה משהו כדי שזה יקרה. או שפליטים שהגיעו לכאן מכל מיני מקומות זכאים לחיי משפחה ולא לסכנת גירוש מתמדת. רוצה שקבוצות לא ינסו לנשל קבוצות אחרות מזכויותיהן, שתהיה חברה סובלנית יותר. זה יהיה הרבה יותר טוב לכולנו. נוכל להתבונן במראה ולחייך".

• שושקה
• אות האיש ההולך לאקטיביזם
• האיש ההולך 2019
• עירוני