>>תומר אביטלהוא עיתונאי עצמאי ופעיל פוליטי, ועכשיו גם סופר עם מותחן פוליטי חדש שיצא ממש לאחרונה בהוצאת עם עובד, "ממלא המקום", שנכתב לאחר שנים שבילה במסדרונות הכנסת והתקשורת בהן ראה מקרוב כיצד אינטרסים סמויים מעצב את גורלנו. בספר בודק אביטל בין היתר את השאלות הבאות: מה קורה כששלטון, דת ובינה מלאכותית מתנגשים? מה יקרה אם חברי הכנסת שלנו ינסו סמים פסיכדליים? ומה יקרה אם פוליטיקאי ישראלי חולה אנושות ימצא את עצמו במרכזה של אפוקליפסה עולמית? כל התשובות בספר שאנחנו מפצירים בכםלקרוא ולהשיג כאן, הפרק ראשון כאן לפניכם.

>> רודנים ונהנים: הספר שמפצח את מערכת ההפעלה של הדיקטטורים
>> הספר שהתאהבתי בו גילה לי כל מה שהצבא לא לימד אותי על מלחמה

1.

בבוקר שבו העולם החל להתפורר, כאב מחריד פילח את ראשו של אדם, כאילו גולגולתו מנוסרת לשניים. המחשבה להישאר מכורבל במיטה הייתה מפתה, אך הוא התנער ממנה בכוח. לפניו יום גורלי, יום שעתיד לשנות את מהלך חייו.

אחרי שהתארגן, הוא נחפז אל הרכב והשתחל בכבדות למושב האחורי. "שבוע טוב, בוס," קרא הנהג שלו והציג בידו שקית קטנה, "גזר גמדי?"

"היי דן, מצטער שחיכית, ולא תודה. הראש שלי מתפוצץ," אמר ובלע כדור נוסף.

"אוי ואבוי, בוס," הנהג הניח את השקית והציץ לאחור, "הכל בסדר?"

"האמת שאף פעם לא היה לי משהו כזה."

"יש לך שיתוק באחד האיברים או ראייה מעורפלת?" אדם עשה סריקה מהירה. "לא, מה פתאום, למה?" "רק מוודא. לאבא שלי היה שבץ. אז יופי, כנראה שביזות יום אל"ף," צחקק הנהג ויצא לדרך, אבל אדם היה מוטרד. אמנם הגזים בשתייה אמש בהרמת הכוסית, אבל לא משהו שאמור לעלות בהנגאובר כה חריף.

בעלייה לירושלים הם נתקעו בפקק. אדם ניסה להירדם ולא הצליח. הוא בדק את הנייד. המכשיר התלונן על 99+ התראות, כלומר שאין לו כוח להמשיך לספור, והוא התחיל במלאכת הקריאה המייגעת. לפתע השם "דוד בהט – גנז המדינה" כיסה את הצג. אדם ביקש לדחות את השיחה, אבל בטעות לחץ על מענה. "תודה שענית אדוני," קרא הגנז, "מה שלומך?" אדם נאנח ושקע אל תוך מושב העור.

"אני מרגיש כאילו מנסים לקדוח פיל לתוך הראש שלי."

"או-קיי," ענה הגנז מבולבל, "רק בריאות, ובהצלחה עם הרפורמה בחניונים. הצעה יפהפי—"

"מה העניין, דוד?" קטע אותו. "כן, סליחה, כבוד השר, זו אשתי. היא בקושי יכולה לזוז."

"מצטער לשמוע," אמר אדם שהבין לאן הולכת השיחה. אמנם הוא שר הבריאות, אבל יותר מדי פעמים הרגיש כשר להקדמת תורים.

"אני מרגיש לא בנוח לבקש, אבל קבעו לה ניתוח להחלפת מפרק ברך רק בעוד חצי שנה. אני זקוק לעזרה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישנו לילה רצוף."

"יש לי רופא מצוין שיכול לתת לה משהו חזק. היא תישן כמו תינוקת."

"זה לא רק השינה, כבוד השר, היא כבר בקושי מסוגלת לזוז."

"בדקת בהדסה? הקמנו שם מחלקה מיוחדת לברכיים."

"בדקנו הכול. אין, אין תורים. זה חלום בלהות."

"הייתי שמח לעזור, אבל זה יהיה על חשבון מישהו אחר. בגלל זה אני מתמקד בתיקון רוחבי." אדם שלף קיסם דנטלי מהכיס האחורי של מכנסיו והחל לנקות בין שיניו. "כבוד השר, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. אתה המוצא האחרון שלנו," התחנן הגנז, ואז הוסיף בקול מהוסה, "הייתי שם בשבילך כשהיית זקוק לי…"

זה נכון. בעבר ביקש ממנו בדיסקרטיות לחלץ חשבוניות שנשלחו לגניזה כדי להעבירן לכתב שביצע תחקיר על שר האוצר. "טוב, אני אבדוק מה אפשר לעשות."

"יופי, יופי, תודה מכל הלב. מיליון תודות!" אדם ניתק ורשם את שמו בקובץ שנקרא "זרים גמורים להם עזרתי", ואז חזר לשפשף את רקותיו. "בוס," הציץ הנהג בראי, "אולי קצת 'קפה זבל' יעזור לכאב ראש?" אדם הניד בראשו. אחרי מערכה לא פשוטה מול חשב משרד הבריאות הוא קיבל אישור להתקין מכונת קפה ברכב השרד, אבל קיבל כזו שכבר העדיף שלא תירכש. הנייד צפצף שוב.

ליפז, ראשת הלשכה שלו, הודיעה שבחדשות תשודר ידיעה על החניונים והוסיפה שלושה סמיילים מוזרים שלא הבין את פשרם. כבר שנים שהוא מנסה לגמול אותה מאמוג'ים ומסביר לה שמילים אמורות להספיק. אבל אדם היה מרוצה, אזכור ברדיו יספק רוח גבית חשובה לישיבת הממשלה שבה ידונו בעוד זמן קצר בחוק שלו להגבלת תעריפי החניונים בבתי החולים. בזכות ההצעה כבר גרף הון תקשורתי לא מבוטל. "לא ייתכן כי ביקור קרוב משפחה מאושפז יוביל למינוס בבנק," הסביר בראיונות וזכה למבול של לייקים. אלא ששר האוצר, יריבו הפוליטי, תקע את החוק. "דן, מתי מתחילה הישיבה?"

"נאחר בעשר דקות, בוס."

הכול בגלל כאב הראש הארור הזה. לא נורא. כולם יודעים שעבר לפני שנה לגור בחור, וקיווה שלא יעשו עניין. "מאשר צ'קלקה," אמר ליתר ביטחון, ודן ירד לשוליים, הפעיל את הסירנה והאיץ. הרעיון להעתיק את מגוריו לדרום הגיע מיועציו כהכנה לקרבות הירושה על ראשות הממשלה, והם ביקשו למתגו כגרסה המודרנית של בן גוריון. עין גדי מרוחק שעה וחצי מירושלים, אבל בתודעה הציבורית התקבע במרחק שנות אור מהציוויליזציה. ואכן, המהלך הוביל לשלל כתבות מפרגנות וטורים שבהם צוין לשבח, אף שלמעשה הוא המשיך לבלות את מרבית זמנו בביתו שבתל אביב, כמו באותו הבוקר — אך את זה איש לא צריך לדעת. המעבר הוא סמלי, ואין סיבה שיסבול ממנו באורח ממשי.

דן, מתורגל, הגביר את עוצמת הקול ברדיו כשהתחילו החדשות. הקריין חזר על האולטימטום שהציבה שרת החוץ להישארותה בממשלה. "שואלים אותי למה לחדש עכשיו את שיחות השלום," נשמע קולה המוכר של מור שקד, "ואני שואלת למה הפסקנו מלכתחילה?" אדם האזין בדריכות, ממתין לאזכור שמו. תעריפי החשמל והמים האמירו. אחישנה – המחתרת החרדית שצצה לפני כמה חודשים — קיבלה אחריות על הרכבת שירדה מהפסים. תחזית.

לעזאזל. הוא ידע שמנהלת התחנה היא חברה של שר האוצר ובוודאי היא שסיכלה את הידיעה. אלא שבזנב המהדורה הוסיף הקריין: "ולידיעה שהגיעה זה עתה," והוא נדרך. "מבקר המדינה," הודיע הקריין בקול חמור סבר, "החליט לבדוק את הליך רכישת הדיאליזות הערפדיות במשרד הבריאות." אדם סינן קללה. זו הסיבה לכך שלא הכניסו את מהפכת החניונים — אי אפשר לפרגן לפוליטיקאי ולנסות לחסלו באותה המהדורה. הוא נאנח.

חודש לפני כן הודיע במסיבת עיתונאים חגיגית על רכישת הציוד החדשני, אלא שמכשירי הדיאליזה התקלקלו והשיבו חלק מהדם הלא מסונן לגוף המטופלים. בבתי החולים ניתקו את המכשירים שהתקשורת כינתה "הדיאליזות הערפדיות," אף שאותה בעיה הופיעה גם בכמה מהמכונות הישנות. וכאילו שזה לא הספיק, בתוכנית תחקירים "נחשף" כי יבואן המכונות שירת עם אדם במילואים, ושמשרד הבריאות רכש ממנו את מכשירי הדיאליזה ללא מכרז, תוך קיצור הליכים, וכך שר הבריאות, נטען, העביר למקורבו כספי ציבור.

אדם בהה מבעד לחלון המוצל ברכבים שעל פניהם חלפו מימין ביעף. איך מעיזים לסמנו כמושחת ללא הוכחה? חשב בכעס. אדם ניסח בחופזה אי מייל למנכ"ל משרד הבריאות ובו תבע שהמכשירים יתוקנו לאלתר, כשהוא מנסה להתעלם מכאב הראש. פתאום תקף אותו שיעול עמוק והוא כיסה את פיו בכף ידו. כשהשיעול פסק הוא גילה לתדהמתו טיפת דם שניתזה עליה. מוזר, חשב, אבל זה ייאלץ לחכות. אחרי ישיבת הממשלה בכוונתו לקדם צעד דרמטי שכבר דחה אותו מספיק. היום זה יקרה. "בוס, הגענו למשרד ראש הממשלה," קרא הנהג, "שתהיה ישיבה פגז!"

2.

אדם מיהר אל חדר האוכל שהוסב לאולם ישיבות הממשלה בשל גודלה חסר התקדים של הקואליציה הנוכחית. בכניסה הפקיד את הנייד בארון דמוי כוורת עמוס לעייפה ופסע פנימה, חולף על פני שרים, סגני שרים ויועצים, מתנצל חרישית. לבסוף תפס את מקומו לצד שרת החוץ מור שקד, שלתדהמתו גילחה את שער ראשה.

מור, שכיהנה בד בבד גם כסגנית ראש הממשלה, ישבה לצד ראש הממשלה יוסי חרש, שכבר נאם בלהט על יעדי הממשלה לקראת השנה החדשה. אדם ניסה להתרכז בדבריו, אך כאב הראש המעיק והמראה המוזר של שקד הקירחת הסיחו את דעתו. "מה נסגר," לחש לה אדם, "חתיכת חופשה עשית, אה?"

"זו לא הייתה בדיוק חופשה —" החלה לענות, אך ראש הממשלה קטע אותה. "שקד, זה מפריע," נזף בה, "או שתרצי לשתף את כולנו בפרטי החופשה שלך?"

"האמת היא שרציתי לספר לכולכם שהבנתי במהלכה משהו חשוב," אמרה ברוגע. "שהספר שלך קצת הגזים?" גיחך שר האוצר שישב מצידו האחר של ראש הממשלה, וכמה שרים צחקקו איתו. אדם דווקא חשב שבראש המגולח היא מזכירה את הפוליטיקאית מלאת הלהט שהייתה בצעירותה.

"הבנתי שבניגוד לשוביניזם," ציינה, "לתהליך השלום יש עדיין סיכוי. חלון ההזדמנויות אולי נסגר, אבל התריס עדיין פתוח," קולה צבר התלהבות, "התנעת מהלך מדיני חייבת להיכנס לספר תוכניות העבודה של הממשלה לשנה הבאה!"

"נו, באמת. זה לא ספר מדע בדיוני," השיב ראש הממשלה, אבל שקד לא ויתרה והחלה באיומים. אדם, מנגד, הפסיק להקשיב ושלף בהיחבא מכשיר נוסף שהחזיק בכיס הפנימי של הז'קט. הוא גלש בסתר לאתרי החדשות והבין שראשת הלשכה שלו ליפז עשתה עבודה טובה — התקשורת התעלמה מהידיעה ששודרה בבוקר בנוגע לדיאליזות הערפדיות, והשיח ברשתות עסק בעיקר בתאונות המתרבות שהובילו לנסיקה חדה בגפיים שבורים. רק כתבת בריאות אחת טענה כי אדם "מתעסק בזוטות במקום לעשות ניתוח לב פתוח למערכת בריאות חולה." מתוך הרגל חסם אדם גולשים חצופים שעשו לייק לכתבה, עד שפתאום נשמע קולו העמוק של השר לשירותי דת. אדם, שישב סמוך אליו, נאלץ להרים את הראש.

"אני דווקא מצדד בבקשת סגנית ראש הממשלה," הכריז גבריאל דון יחיא, "הציווי 'בקש שלום ורדפהו' צריך להופיע בצורה כלשהי בתוכניות העבודה, בצמוד ליעד של הגברת האחדות בעם," אמר השר החרדי, ועבר לגינוי הפיגוע שבו חברי המחתרת החרדית "אחישנה" ארבו לנסיעת מבחן שערכה רכבת ישראל בשבת והניחו לבנים על הפסים ורק במזל לא היו נפגעים. "אחישנה" זכתה לתשומת לב הולכת וגוברת בזכות פיגועי הראווה שחברי המחתרת ערכו בשבתות בדרישה לחזרה המונית בתשובה, ודון יחיא הציע לכנס מסיבת עיתונאים, "ולהכריז יחד שבתורת ישראל ובמדינת ישראל יש מקום רק לאהבת חינם."

"נסתפק בדרשות שלך," אמר ראש הממשלה, וזכות הדיבור עברה לשר למינויים בכירים, שזכה ברשתות לתיוג #שר_הג'ובים.

גשם כבד החל לרדת וטיפותיו דפקו על חלונות חדר האוכל. אדם חזר לנייד שלו ולאתרי החדשות. בהארץ כבר ציטטו את הצעתה של שקד להכניס שיחות שלום לספר תוכניות העבודה ואפילו את חילופי הדברים בנוגע לתספורת שלה. אדם הציץ לצדדים, כולם שם בחדר היו בחזקת חשודים. הדלפות הופכות עיתונאי לבעל ברית יעיל — כזה שיכול לעצב חדשות באופן שישרת אותך. אחת היועצות צצה מאחורי אדם, סימנה לו לפתוח את כף ידו ותחבה בה פתק קטן בצבע כחול. "איחרת. נדון בערר בשבוע הבא." הוא ידע לזהות את כתב ידו העגול של ראש הממשלה. שר הג'ובים סיים את דבריו ואדם ביקש את זכות הדיבור. מבטי הנוכחים ננעצו כולם בו.

"אני מתנצל על האיחור, וגם על זה שעברתי לגור בסוף העולם," אמר בקול נטול חרטה, "התחבורה בפריפריה זה המחדל השני שהכי מפריע לי היום."

"מה הראשון?" בלע מישהו את הפיתיון. "החניונים בבתי החולים," אמר, "שוחטים שם אזרחים בשעת מצוקתם הגדולה ביותר."

"הדיון בערר נדחה," הודיע מזכיר הממשלה. אבל אדם לא התכוון לוותר. עד ההצבעה על הערר בממשלה החוק ימשיך להיות כלוא באזור הדמדומים — לא נופל, אבל גם אי אפשר לקדמו בכנסת. ניצחון בישיבה יהיה אפריטיף חביב למהלך הדרמטי שתכנן לקדם רגע אחריה. "הציבור לא צריך להיענש בגללי," הרים את קולו כדי להתגבר על שאון הגשם שניתך על החלונות, "ההצבעה על הערר המיותר של שר האוצר תיקח בדיוק דקה."

ראש הממשלה נאנח ופנה למזכיר. "קובי, איך אנחנו מבחינת זמנים?" מזכיר הממשלה הנהן בחוסר חשק. "טוב. דודו," פנה עתה לשר האוצר, "אתה מושך את הערר או שנעלה להצבעה?"

"לא מושך," השיב שר האוצר בנחרצות, "תגבילו את המחיר, יופי, ומה אז? החניון יהיה בעומס תמידי. בלי תמריץ כלכלי לצאת אנשים ייתקעו שם שעות. על זה חשבת, כבוד שר הבריאות?"

"זה בדיוק הפוך," אמר אדם, "אם חניון בית חולים הוא מדפסת כסף — ייפתחו עוד חניונים."

"לא כשאנחנו כופים תעריף מפוקח," שר האוצר פנה לשאר השרים, "זה שוק חופשי ושאנשים יגיעו באוטובוס. לא אתן לשר הבריאות להפוך אותנו לצפון קוריאה."

"קוריאה? כשהצרכנים שבויים," ענה אדם לאיטו, "צריך לפקח על המחיר או להגביר תחרות — שני דברים שלכבודו אין אומץ לעשות." בעבר בדק אדם אם הציבור מעדיף מדיניות בעלת גוון סוציאליסטי או קפיטליסטי, והתשובות שהתקבלו היו מעורפלות. מסקרי עומק התברר שהציבור לא באמת מבין את ההבדל בין התפיסות. לכן נהג להדגיש שהוא אינו כבול לאף אידאולוגיה למעט "מה שעובד". הסוקרים אמרו שבציבור אוהבים את הגישה שלו, אבל שר האוצר אהב אותה פחות.

"אל תנסה לחנך אותי," שאג לעבר אדם, "חתיכת פופוליסט!"

"אם להוזיל מחירים זה פופוליזם, אז אני גאה להיות פופוליסט," ניסה אדם לשמור על קור רוח אף שכאב הראש שיגע אותו, "וכנראה שעם אימפריית הנדל"ן של אשתך, תעריפי חניה זה לא מה שמעניין אותך." לחיי שר האוצר האדימו, ואדם לא הרפה. "חברים, שר האוצר תוקע את החוק הזה משתי סיבות. אחת — כי הוא מנותק, והשנייה — בגללי," והוא חזר להביט בדודו, "מעצבן אותך שהקמתי בית חולים בלי טיפת עזרה מהמשרד שלך."

השרים האחרים עקבו בעניין אחר המריבה שממנה הם רק יכלו להרוויח. מי שכן נטה לפשר בקרבות האלו היה ראש הממשלה — היחיד שאין לו שום תפקיד להשתדרג אליו — אבל יוסי היה שקוע בשיחה עם המזכיר שישב לידו. "ועכשיו אתה מפחד לתת לי עוד הישג," הוסיף אדם, "ואזרחי ישראל יצטרכו לשלם את המחיר."

"חברים, בבקשה, הציבור מסתכל עלינו," אמר לבסוף השר לשירותי דת שקיבל על עצמו את תפקיד המגשר, "לשניכם יש נימוקים הגיוניים, השאלה היא מה יהיה שביל הזהב."

"אין צורך בזה, גבריאל. הסיבה היחידה שהוא מקדם את השטות הזאת היא כדי להסתיר את המחדלים שלו," תקף שר האוצר ופנה שוב לאדם, "מה קרה? אתה מפחד שהדיאליזות הערפדיות שלך יגמרו לך את הקריירה?"

"מספיק," אמר אדם ופנה לשאר השרים, "כולכם יודעים טוב מאוד שאין סיבה לסחוט כסף מהציבור דווקא בביקור חולים."

"או-קיי, שמענו מספיק," חזר אליהם ראש הממשלה, "אני מעלה להצבעה את ערר החניונים."

"מי בעד?" שאל מזכיר הממשלה. שר האוצר הצביע וחמישה נוספים הצטרפו אליו. "נמנע?" דון יחיא ושני שרים חרדים הרימו ידיים. "נגד?" אדם הרים יד ולבש את ארשת "הכול בשליטה" שנהפכה לסימן ההיכר שלו. הצטרפו אליו מור שקד ושלושים וארבעה שרים נוספים. הערר נפל וחיוך גדול עלה על פניו. אמנם שוחח מראש עם מרבית השרים וידע שמובטח לו ניצחון, אבל פער כה אדיר היה מעודד, והוא בהחלט זקוק לכל עידוד אפשרי לקראת ההמשך.

בתום הישיבה נכנס אדם לחדר צנוע בקומה השביעית במשרד ראש הממשלה, שמחלונותיו אפשר לראות את מוזיאון ישראל והספרייה הלאומית. זה היה משרד שניתן לו מתוקף תפקידו כממלא מקום ראש הממשלה, השני בתור אחרי מור שקד, אך אדם מיעט להשתמש בו ומעטים ידעו שהוא בכלל שייך לו. לכן הזמין דווקא לשם את גבריאל, השר לשירותי דת. הנייד שלו צפצף ללא הרף. המדליפים מישיבת הממשלה כנראה עבדו שעות נוספות, אך הוא התעלם ממבול ההתראות, כיבה את המכשיר וניסה לכבות גם את כאב הראש כדי לנתח בפעם האלף את המהלך שהוא עומד לעשות. במחסנית שלו, ידע, יש כדור אחד בלבד.

נשמעה דפיקה בדלת. אדם לחץ על כפתור והדלת נפתחה. גבריאל, השר החרדי, נכנס והתיישב מולו. אדם בירך אותו לשלום, הציג את הנייד שלו והראה שהוא כבוי. "גבריאל, כל מה שייאמר פה לא עוזב את החדר. הכול, כמו תמיד, בינינו," שיקר. "מילה שלי," שיקר בחזרה השר לשירותי דת וכיבה את הנייד שלו, "קדימה, אני סקרן."

"מה דעתך על התפקוד של יוסי?" שאל אדם שבחר לקפוץ היישר למים העמוקים. גבריאל הנהן וחייך לעצמו. "אז הפרשנים צודקים."

"שנינו תקועים מאחורי טרנטה. לא רק אנחנו, כל המדינה, ואני יודע שגם לך נמאס. כל ישיבה ראש הממשלה צוחק עליך, צוחק על כולם, הוא בטוח שהכיסא רשום על שמו בטאבו."

"יוסי צריך להניח את המפתחות," הסכים גבריאל ומולל את זקנו, "אבל זה עיתוי גרוע." אדם ידע למה הוא מתכוון — סיעות הקואליציה דיממו מנדטים, והעומדים בראשן היו מבועתים מבחירות מוקדמות.

"לכן נעשה את זה בלי ללכת לקלפי," אמר אדם, "אתם תודיעו על פרישה מהקואליציה לנוכח התגובה החיוורת שלו לפיגועי הדת וכישלונו המתמשך באיחוד העם. המערכת תיכנס לסחרור. בשבוע הבא נכנס מסיבת עיתונאים משותפת ונכריז שזו לא העת לפזר את הכנסת."

"מעניין," מלמל גבריאל, "מה גורם לך לחשוב שתצליח לגייס רוב בכנסת בלי ללכת לבחירות?"

"כל מי שהצביע איתנו בישיבה בכיס שלנו, וזה כמעט כולם," ענה אדם, "החבר'ה בקואליציה יעדיפו למשוך את השנתיים שנותרו במקום להסתכן בבחירות מיותרות. יוסי לא יראה את זה בא."

"אין חרדי אחד שלא ישמח לראות אותו הולך," הודה גבריאל, "אבל זה, איך לומר, ובכן," הוא פכר את אצבעותיו, "זה סוג של… בגידה."

כאן עושים הצגה, מאחורי הקלעים קורה כל האקשן. מליאת הכנסת (צילום: לפ"ם)

"יוסי בוגד בציבור!" התרעם אדם, "לא מתייעץ ולא מקשיב. לא מסתכל קדימה, עסוק רק בהישרדות. אתה יודע שאיתי תמיד אפשר לדבר, ואני מבטיח לך את הדבר הבא," והוא שלף את הג'וקר, "אתה תהיה מספר שתיים שלי, ראש הממשלה החלופי." מעולם לא מונה חרדי כממלא מקום ישיר של ראש ממשלה, אבל גבריאל נתפס בציבור כחרדי לא טיפוסי, כמבוגר אחראי, זה שתמיד מנסה לפייס ולמצוא את עמק השווה, לכן אדם בחר בו.

"זו החלטה לא פשוטה, אבל אתייעץ בדיסקרטיות עם הזקן שלנו," אמר גבריאל בהתרגשות, "זה עשוי להיות תיקון גדול."

"ההצעה חד פעמית," הבהיר אדם, "אשמח לתשובה עד מחר." הם נפרדו בחיבוק מגושם שלאחריו אדם שם לב כי כאב הראש שלו נעלם. ולא רק זה, הוא חש מעין דגדוג מענג בכל גופו כשדמיין את עצמו ישן בבלפור.

שוב ושוב חלם בהקיץ על הרגע הזה, שוב ושוב ערך חישובים בנוגע לדרך הנכונה להזיז את יוסי חרש מתפקידו, עד שבחר באפשרות של דיל עם החרדים מאחורי גבו. זהו. זה קרה, והאינסטינקטים שלו אותתו בחוזקה שזו הדרך הנכונה. במקום להקדים תור פה ושם הוא יחולל מהפכה אמיתית לטובת הציבור. "האמיצים אולי לא יחיו לנצח," שמע פעם באיזה מקום, "אבל הזהירים לא חיים בכלל."

הוא הדליק מחויך את הנייד והמכשיר רטט כמו משוגע, מתריע על כמות הודעות מסחררת. אדם התפלא. כל זה על רפורמה בחניונים שבכלל נועדה להסיט את תשומת ליבו של יוסי מהמהלך שלו? לפני שהספיק לקרוא את ההודעות נשמעה דפיקה חזקה בדלת. בפתח הופיע רואי חדד, מנהל היחידה הממלכתית לאבטחת אישים. הוא לא נהג להופיע בלי להודיע מראש. "כבוד השר, בוא איתי בבקשה."

"תרגיל?" חייך לעבר חדד.

"הנייד שלך סגור, אי אפשר להשיג אותך, וזה קריטי," התעקש איש השב"כ וליווה אותו בבהילות החוצה.
>> "ממלא המקום" // תומר אביטל // 2025 // 423 עמ' //להשיג כאן בהנחהובחנויות הספרים

• ספרות
• ספרות ישראלית
• פוליטיקה
• תומר אביטל
• פסיכדליה

***עדכון 17:00, 07.02***
עיריית תל אביב-יפו ועיריית גבעתיים הודיעו כי יצטרפו אל מחאת השאלטר ויחשיכו לאות הזדהות את בנייני העירייה למשך עשר דקות. על בניין עיריית תל אביב-יפו בכיכר רבין תוקרן המילה "דמוקרטיה".

ארגוני המאבק נגד ניסיון ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו ממשיכים להשתכלל ולפתח דרכי מחאה נוספות לאורך השבוע, כדי להגביר את הלחץ על הקואליציה שמתכוונת להעביר את ראשוני החוקים האנטי-דמוקרטיים לפירוק בג"ץ כבר בשבוע הבא. אחרי שלל הפגנות מגזריות לאורך השבוע, מתארגנת לקראת יום חמישי מחאה מסוג חדש: מחאת השאלטר.

מאחורי היוזמה עומדים הפעיל החברתי והעיתונאי תומר אביטל, מיוזמי שביתת האזהרה במשק לפני שבועיים, יחד עם חבר הכנסת לשעבר יאיא פינק. מטרת היוזמה היא לייצר 10 דקות של החשכה בכל רחבי המדינה בין 20:00 ל-20:10 בערב, בהיקף שיירשם גם בנתוני צריכת החשמל, כהפגנת כוח סמלית ומסיבית נגד ההפיכה המשטרית וחוקי הדיקטטורה.

>> מחאת העגלות מעלה הילוך: ריאיון עם יוזמת המחאה חן בלטנסקי
>> בשישי: שלום עכשיו וגימנסיה הרצליה מציגות – בית ספר לאזרחות

"החוקים שעומדים על שולחן הכנסת יהפכו את ישראל ממדינה ליברלית נאורה – לדיקטטורה", מסביר אביטל. "לצד ההפגנות וצעדי המחאה, יאיא פינק ואני מבקשים מהציבור להצטרף לשביתת חשמל. בחמישי הזה, בשעה 20:00 בדיוק, כולנו מורידים יחד את מפסק החשמל הראשי ויוצרים מחאה קטנה כל אחד מביתו. מומלץ בזמן הזה לצאת למרפסת או לרחוב, להאיר עם הניידים, לדבר על ההפיכה המשטרית עם שכנים ולהכות על סירים. זה מהלך קל לביצוע שיזכיר לממשלה כי אנחנו בעלי הבית", הוסיף.
מחאת השאלטר, חמישי 20:00, לחצו כאן להרשמה וקבלת תזכורת

• מחאת הדמוקרטיה
• תומר אביטל
• יאיא פינק
• שוויון
• דמוקרטיה
• בנימין נתניהו

מאז תחילתה של המחאה ההמונית נגד ניסיון ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו, מדברים רבים בארגוני המחאה על הצורך להשבית את המשק כחלק מהמאבק נגד ריסוק הדמוקרטיה. בשבוע הבא תהיה לתומכי רעיון השביתה הזדמנות ראשונה לניסוי כלים: יוזמה חדשה שצוברת תאוצה ברשתות החברתיות קוראת לכל עובד שיכול ומעוניין בכך לשבות ביום שלישי (24.1) למשך שעה אחת בין 11:00 ל-12:00 נגד שינוי שיטת המשטר ונגד ה"רפורמות" שיביאו את הדמוקרטיה הישראלית לסיומה.

מאחורי היוזמה עומד האקטיביסט והעיתונאי תומר אביטל, מייסדאתר העיתונות העצמאית "שקוף"(כיום הוא אינו לוקח בו חלק), שהחל לפעול אמש ברשתות החברתיות כדי לגייס תמיכה ליוזמה. לדבריו, הוא שוחח עם מובילי מחאה רבים שהביעו תמיכה עקרונית במהלך והתייעץ עם אינספור אנשים שמנסים לקדם מהלכי שביתה. יש לשער שאם ארגוני המחאה יביעו תמיכה רשמית במהלך הוא גם יזכה לשיתוף פעולה נרחב בציבור.

"אני בקשר עם מובילי המחאות ורובם תומכים", אמר אביטל ל"טיים אאוט" והוסיף כי "בקרוב נפרסם טופס למעסיקים. הם יוכלו להצהיר שם כי יאפשרו לעובדיהם לשבות ויוכלו לבחור אם לעשות את זה באופן פומבי. במקביל התחילה תנועה של תיכוניסטים לשבות באותה שעה וללמוד אזרחות עצמאית! זה בדיוק מה שחלמתי – לעורר השראה בכמה שיותר אזרחים אכפתיים לקום ולעשות מעשה".

בעמוד הפייסבוק שהקים כדי לקדם את השביתה כתב אביטל ש"הממשלה בלחץ. הם ראו את נהר האנשים שיצאו לרחובות במוצ״ש ונבהלו. זה הזמן להראות להם שהפגנה זה רק ההתחלה. שביתה היא כלי דמוקרטי בלתי-אלים שמייצר שינוי תודעה. שביתה מזכירה לשלטון שהאזרחים הם בעלי הבית. שאנחנו הבוסים. המעסיקים הגדולים חוששים ומעדיפים לשבת כרגע על הגדר. אז כדי לייצר בהמשך שביתה כללית, אני מציע שנתחיל מהלך, מלמטה למעלה. בואו נייצר יחד שביתה בת שעה, ספתח לסדרת אירועי השבתה במשק".

בקבוצות הווטסאפ והטלגרם השקטות שהוקמו לקראת השביתה בשלישי הבא התאספו כבר מאות רבות של אזרחים, והמעוניינים להצטרף ולעקוב יכולים לעשות זאת בלינקים הבאים:
שביתה להצלת הדמוקרטיה // ווטסאפ
שביתה להצלת הדמוקרטיה // טלגרם
שביתה להצלת הדמוקרטיה // פייסבוק

• מחאת הדמוקרטיה
• הבועה
• שביתה
• תומר אביטל

• Facebook
• Twitter
• Email

אביטל הוא עיתונאי עצמאי שעובד בתקשורת יותר מ־20 שנה. בתחקיריו הבולטים: הוצאות המעון של ראש הממשלה, פרשת התרומות לאם תרצו מכספי הסוכנות היהודית, פרשת העוזרים הפרלמנטריים שתפקדו כלוביסטים ופרשת ניגוד העניינים של מיקי זוהר. אחד הפרויקטים החשובים שעבד עליהם לאחרונה הוא "100 ימים של שקיפות", ששם לו כמטרה לפעול לשקיפות וצמצום שחיתתות במסגרת הפעילות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

מה ההישג שאתה הכי גאה בו?

"העובדה ש'100 ימים של שקיפות' הפך לגוף תקשורת בשם 'שקוף'. בהתחלה חשבתי שהמיזם יהיה ארעי ולאורך הזמן זה הפך להיות כלי תקשורת לכל דבר, שפה כדי להישאר, שמייצר כתבות באופן יום יומי ונושא מודל כלכלי חדשני ועצמאי. הרגע שאני הכי גאה בו הוא הבריאה של הדבר הזה".

עד לאחרונה היית עיתונאי עצמאי שעובד לבד, בלי מערכת שנותנת גב.

"היום אנחנו כבר ארבעה אנשים שעובדים בשכר ועוד פרילאנסרים שעובדים איתנו. זה ממש מרגש לראות את זה קורם עור וגידים. אבל אין ספק שכשהייתי לבד נתקלתי בקשיים. כשרק התחלתי להיות עיתונאי עצמאי ביטלו לי את אישור הכניסה לכנסת. לאחר מכן נכנסתי למאבק ארוך שבו הרבה אנשים התחילו להכיר את הסיקור שלי. כולם הבינו שהכנסת הסתירה את בעלי ההיתר לכנסת ונלחמתי למען שקיפות של ח"כים. בסופו של דבר הרשימה נחשפה ומנכ"ל הכנסת החליט לתת לעיתונאים עצמאיים היתר כניסה. אני רואה בזה הישג אדיר שיש בו אינטרס ציבורי ואני פתחתי את הדלת הזאת".

כל הזוכים והזוכות באות "האיש ההולך":באנצ'י סלמסה|דוד מזרחי|לינור דויטש|סיסטם עאלי|ורד נבון|שרון שפורר|שושקה אנגלמאיר|אור-לי ברלב|ניצן כהנא|תומר אביטל|מייסם ג'לג'ולי

מה התחקיר שמבחינתך עשה את השינוי הכי גדול?

"המאבק שלי על כך שהח"כים יחשפו את היומנים שלהם. כשרק התחלתי אמרו שזה משוגע, היום זה הבון טון. רבע מהח"כים חושפים את היומנים שלהם לציבור. לכנסת הבאה השגתי התחייבות של 40 ח"כים. אנשים מבינים היום שיומנים שקופים זה אומר לוודא שנבחר ציבור עובד בשבילנו, נפגש פחות עם טייקונים ומקדיש את הזמן שלו למען הציבור".

מה היית רוצה לראות מחוץ לתחום הפעילות שלך?

"יש כל כך הרבה. הייתי רוצה שראש ממשלה, כל אחד, יחויב לצאת לוויפאסנה שנתית של עשרה ימים שבהם הוא יהיה בשקט וייזכר למה הוא נכנס לפוליטיקה ומה הוא רוצה לשנות".

• תומר אביטל
• אות האיש ההולך לאקטיביזם
• האיש ההולך 2019
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

יש משהו מרגש, נוגע ללב ואפילו נאיבי בניסיונו של האקטיביסט והעיתונאי העצמאיתומר אביטללחדש את המחאה החברתית של 2011, בדיוק במקום בו נולדה, ופחות או יותר באותה הדרך. כבר כמעט שבועיים שאביטל מעביר את לילותיו בשדרות רוטשילד לאחר שהשכיר את דירתו לתיירת, ומול רחבת הבימה פתח לא אוהל, אלא שק שינה – כדי שהעירייה לא תסלק אותו. "מחאת Airbnb" הוא כינה אותה, וקרא לכולם לנהוג כמותו, ולהצטרף ל"מסיבת פיג׳מות דמוקרטית".

אבל השלטון יכול לישון היטב בינתיים. לא רבים, בלשון המעטה, עזבו את המזגן והצטרפו עד כה לאביטל. אלא שבמציאות חיינו – כלל אין זה טריוויאלי שאביטל אינו יושב שם לבדו. בין 20 ל־70 איש בלילה ממוצע (לא כולל מוצאי השבת האחרונה, כאשר הגיעה דפני ליף והכפילה את הקהל), מגיעים לשבת איתו בשדרה, להאזין להרצאות ולחשוב יחד מה ניתן לעשות כדי לעורר שינוי. בלילה נשארים לישון איתו כ־10-15 אנשים, שהולכים לעבודה בבוקר – ונפגשים שוב בשדרה בערב. כל זה לא מרפה את ידיו של אביטל, שנחוש להישאר ולישון בשדרה עד שיישאר שם לבד לגמרי, ורק אז יקפל את שק השינה.

עוד כתבות בנושא:
כעבור חמש שנים: יצאנו לבדוק איפה גרים מובילי המחאה החברתית
הכירו את קרן התחקירים העצמאית
אופנת רחוב: האם אנחנו מפגינים יותר ומשפיעים פחות?

אביטל, אחד הקולות המוכשרים שצמחו מהמחאה, רשם הישגים עיתונאיים ואזרחיים לא מבוטלים עם מיזם 100 ימים של שקיפות, שהקים בעזרת מימון המונים. בימים אלה הוא שוקד על מיזם תוכן נוסף, "קרן התחקירים" – שתאגד לראשונה תחת קורת גג אחת את גופי התקשורת העצמאיים המשמעותיים ביותר בישראל – העין השביעית, המקום הכי חם בגיהנום, צדק חברתי – חדר המצב, הכלכלה האמיתית, הפלוג של העיתונאית טל שניידר ו־100 ימים של שקיפות – לביצוע תחקירים שיוצעו על ידי הציבור וימומנו בעזרתו.

אז לשם מה אביטל היה צריך לחזור לרוטשילד ולנסות למשוך אותנו לשם שוב, ועוד באחוזי לחות כאלה? "נמאס לי למחות בפייסבוק ונמאס לי לפתוח שקי שינה בטוויטר", הוא אומר. "אני ורבים אחרים פותחים כל יום אוהל וירטואלי ומוחים על אלף ואחד מחדלים של הממשלה. מחיר הדיור הוא העדות הכואבת ביותר לכמה שהם לא סופרים אותנו. לכך שהם גרים על מאדים. זה בלתי נסלח. יצאתי לרחוב כי נמאס לי להתבייש בממשלה והפתרון הוא מחאה עממית נגדה. כמו אז, אבל הפעם – לא לוותר, כי כל הכוח נמצא בידיים שלנו".

במסגרת פעילותו כלוחם שקיפות, אביטל כבר מיישם את הכלים שעומדים לרשות האקטיביסט החדש ומשכלל אותם – הוא מנגיש מידע להמונים באמצעים חדשניים, ומשפיע בנוכחותו בחשיפות שמגיעות גם לתקשורת הממוסדת, ולעיתים אף מחוללות שינוי. האם החזרה לרוטשילד אינה, בעצם, חזרה אחורנית, שמתעלמת מהידע שנצבר בחמש השנים האחרונות, ורק כמהה לשוב לתקופה שהיינו צעירים, יפים וצודקים יותר – אך גם תמימים, לא ממוקדים וקלים לתמרון?

"לשבת ולשמוע דברים שאתם יודעים כבר – זה ניצול לא נכון של הזמן", אמרה דפני ליף בביקורה בשדרה בשבת. "בואו נהפוך את המקום הזה למרחב שמייצר עשייה. בואו נלמד מהטעויות של 2011, ונלך דבר דבר. נייצר קבוצת לחץ שמובילה שינוי. בואו נראה איך עושים את זה חכם, איך מחלקים עבודה, איך מייצרים קמפיין. נבחר משהו אחד – אותו נסמן כמטרה, ניקח את המידע שיש לנו עליו, נתמקד בו, נגיע להישג – ונמשיך הלאה. אם תומר מתעסק עם שקיפות, בואו נלך עם המסר הזה, ונהפוך אותו למערכת שעושה – ולא רק משכנעת את עצמה״.

הדברים של ליף מתחדדים לאור העובדה שאביטל כבר מזמן בחר להתמקד בנושא השקיפות, אותה הוא רואה כתרופה נגד שחיתות שחייבים להכריח את חברי הכנסת ליטול. "התביעה הראשית שלי, לפחות לעכשיו, היא אחת ובודדה: שקיפות בהצהרות הון של פוליטיקאים וראשי ערים", הוא אומר. "שנדע את היקף הנכסים שלהם, באילו מניות הם מושקעים, ונלמד יותר על האינטרסים הכלכליים של מתווי המציאות שלנו. חשבו כמה הפואדים והפאינות ייאלצו להסתבך כדי להסתיר כספים".

עם זאת, נכון לעכשיו, ההתנהלות בשדרה לא ממוקדת במטרה אחת, כמו שקיפות בהצהרות הון, כברוח דבריה של דפני ליף. ניתן רק לדמיין מה היה קורה אילו היתה זאת האסטרטגיה הנבחרת. "כדי לתקן עולם צריך לחבר את התודעה לפעולה", אמר אלדד יניב, שהגיע גם הוא לביקור בשדרה וקיים שיחה של שעה עם יושביה. "למרוד נגד מחיקת החובות של דנקנר – ולנצח. למרוד נגד מתווה הגז – ולנצח, או לצאת לשדרה במקום לקטר. זה בדיוק מה שתומר עושה בשבועיים האלה. לפני שאתם מטיפים לו מוסר, תשאלו את עצמכם מה עשיתם אתם בשבועיים האחרונים".

"קשה לי להבין איך חלק מאלו שאני מדבר איתם חושב שלצאת לשדרה זה הזוי", משתומם אביטל. "להישאר בבית במציאות כזו – זה הזוי. לחשוב שזה יסתדר לבד – זה הזוי. לחשוב ששום דבר לא ישתנה אם תבואו – זה סופר־הזוי. אנחנו, כולנו, – יכולים להפוך את המדינה". אבל כמובן שאם כל זה לא שכנע אתכם לבוא לבקר בניסיון לעורר את המחאה החברתית, אולי העובדה שפיצריית טוני וספה הסמוכה הבטיחה להוציא פיצות חינם תעשה זאת.

*למען השקיפות מבקש אביטל להדגיש כי הוא סובל מרגישות ללקטוז ולכן לא יהנה מהפיצות

• טל שניידר
• הפלוג
• 100 ימים של שקיפות
• תומר אביטל
• המקום הכי חם בגיהנום
• העין השביעית
• שדרות רוטשילד
• המחאה החברתית
• אלדד יניב
• דפני ליף
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני