פנים, יום/צהריים/לילה/ממש-מאוחר-בלילה, אולפן חדשות. מגיש (או מגישה, או מגישים) באמצע, ואותו מקיפה שורה ארוכה של אנשים בחליפות. זהו הפילטר שדרכו אנחנו חווים את המציאות – הדבר שאנחנו רואים יותר מכל דבר אחר בטלוויזיית הברודקאסט הישראלית, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות.איך התרגלנו לדבר הזה? ולמה זה מה שאנחנו רואים כל הזמן? איך הפך המוצר הזה – אולפני אקטואליה 24/7 – למנה היחידה בתפריט, כל יום כל היום?וזה לא רק בתקופות חירום. האולפנים האלה הם מנת חלקנו גם בשגרה. גם בימים רגילים לחלוטין, אנחנו מולעטים בשידורי חדשות ובאולפנים פתוחים שלעולם לא נסגרים.

>> כמה טוב שבאתם: 11 הכניסות הכי מרשימות שראינו בקולנוע
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

יש שתי סיבות לתופעה הזאת: הראשונה היא המחיר. הרבה יותר זול להפיק שידור חדשות, מאשר שידור של כל דבר אחר (דרמה, קומדיה, דוקו, שעשועונים, ריאליטי) וגופי התקשורת גם ככה מפסידים המון כסף (בטח בתקופות כאלה), אז ברור לחלוטין למה הם הולכים לפיתרון הזול.השנייה היא שהסמכות כמעט ולא מדברת אלינו – ראש הממשלה לא מתראיין לתקשורת הישראלית (הוא מעדיף להתראיין באנגלית), גם השרים שלו בדרך כלל מתרחקים מהמיקרופונים וכל מה שאנחנו מקבלים זה הודעות מתוסרטות של דובר צה"ל ושל רה"מ עצמו כשמתחשק לו, וזה לא קורה הרבה. בעולם הנורמלי, כשמדינה יוצאת למלחמה הקברניט מדבר לציבור באופן שוטף – מסביר, מתאר מצב, נותן לאנשים ביטחון או אפילו טיפת תקווה. אבל נורמליות ואנחנו זה כבר מזמן שתי מילים סותרות.

אז בלית ברירה, ערוצי המיינסטרים הולכים אל התחליף – הפרשנים. הפאנל החדשותי הממוצע מורכב מעיתונאים שתפקידם לדווח מה שקורה, ופרשנים שתפקידם הוא לתת משמעות לאירועים, לנסות ולספק לאנשים תמונת מצב שהם יכולים להתחבר אליה. על העיתונאים לא באנו לדבר – הם עושים את עבודתם, ברמה כזו או אחרת של איכות.הפעם, באנו לדבר על מי שאינם עיתונאים – האנשים שמגיעים לפרש לנו את המציאות. שלא מספרים לנו מה קרה וקורה, אלא מנסים לפרש, למסגר ולנתח את המצב, אבל מלרלרים עצמם לדעת ורק מוסיפים לבלבול ולכאוס. אלה האנשים שכשהם מופיעים על המסך שלכם, סימן שממש כדאי להעביר ערוץ.

הביטחוניסט // עמוס ידלין

כנראה הסמל הגדול ביותר של קבוצת הפרשנים. מחזיק מאחוריו רקורד צבאי עשיר (טייס קרב בחיל האוויר, ראש אמ"ן), אבל היום בעיקר עשיר בביטחון עצמי, ולא תמיד עם בסיס. מי שסיפר לנו שחמאס מורתע (עד שהתברר שהוא לא ממש הורתע), שנסראללה חש הקלה (מעט לפני שחוסל), ושאיראן מחפשת לתקוף מטרות צבאיות בלבד. חחחח. אבל התחזיות הגרועות הן לא הסיפור. כולנו טועים. סוד קסמו של ידלין הוא הזחיחות ותחושת ה"אני ואפסי עוד". הוא הרי זה שנשאר בארץ כי חייבים את המוח שלו (כמו שהוא אמר לניר גונטז' ב"הארץ"). נראה לי שהבעיה היא המוח שלנו, מר ידלין.

הטייס // איתן בן אליהו

במבצע "שאגת הארי" רואים אותו יותר על המסך בגלל המעורבות הגדולה יותר של חיל האוויר, אבל בכלל הוא הולך ובונה את עצמו כבר שנים ככוכב תקשורת. ויש סיבות לכך; בן אליהו נאה, רהוט ויודע לנסח את עצמו מצוין. אבל יחד עם זה מגיעה גם תחושה שמאחורי הרטוריקה היפה – לא עומד הרבה. בן אליהו מסביר ומסביר ברמה הטכנית, אבל לא אומר כלם לגבי המציאות שאנחנו חיים בתוכה. וכשהוא אומר, הוא בדרך כלל רחוק מהעובדות, כמו מישהו שכבר 26 שנה לא נמצא במקומות האלה, מאז השתחרר משירותו הצבאי.

החלוצים // אלי אוחנה ואייל ברקוביץ'

למען הסר ספק צריך לומר – מדובר בשתי אגדות כדורגל ישראליות, שני שחקני עבר מדהימים ושני גיבורי ילדות. אבל אחת התופעות התמוהות של הזמן הזה היא העובדה ששני אנשים שבאו מהכדורגל, לפתע הפכו לפרשנים מדיניים לכל נושא ועניין; כאלה שמחזיקים שתי תכניות אקטואליה בכירות על המסך שלנו ("מוריה וברקו" בערוץ 13, ו"אופירה-אוחנה-סרי" בערוץ 12); איך ידע בכדורגל הפך להיות מפתח להבנה גיאו פוליטית? לא ברור. אבל הנחרצות וההתלהמות שהביאו מעולם פרשנות הכדורגל באה אז איז גם לתוך תחומים שבהם, מה לעשות, הם הרבה פחות מבינים.

הכבאי // דדי שמחי

חשוב להבהיר: לשמחי יש רקורד צבאי וגם סיפור חיים אישי שחייבים לכבד כמובן. הוא נקלע לתודעת הציבור שלא בטובתו, לאחר מותו של בנו גיא במסיבת הנובה ב-7.10. הוא גם תרם למען המדינה הזאת (כמו פרשנים רבים אחרים) המון. אבל אי אפשר להתעלם מהתפקיד הנוכחי שלו, בעיקר בפאנל של "אולפן שישי": התיישרות מוחלטת עם דפי המסרים של הממשלה ודקלומם, פלוס לדבר המון שטויות. הפעם האחרונה היתה כשהסביר למה חשוב מאוד לבטל את המשפט של נתניהו, והשווה אותו לאנשי השב"כ בקו 300 (למרות שהם הודו והתפטרו, והוא מתבצר ב"לא היה כלום כי אין כלום"). שום סימן שאלה, שום ספק. וזה עוד בלי לדבר על הקריירה הפוליטית שהוא מתכנן ואיך שהוא סולל את הדרך אליה – ובדרך, מתגלח על התודעה שלנו.

המחדליסט // תמיר הימן

אולי אחת הדוגמאות המעצבנות לתופעת האולפנים מגיעה מהאיש הזה. הימן, למי ששכח, היה בשר מבשרה של המערכת הצבאית המחדליהעת שהובילה בין היתר ל-7.10. הוא השתחרר מהצבא כראש אמ"ן רק ב-2021, ושנייה אחרי שהיה חלק מכל זה (ואולי גם נושא באחריות למצב שבו אנחנו נמצאים), הוא מתייצב בדיוק באותה אסרטיביות זחוחה כדי לפרשן את המלחמה ולהסביר לנו מה נכון שיקרה. חלק מובהק מתופעת הלשעברים – מי שיודעים יפה מאוד להצטדק על המצב ולספר מה לא בסדר, שנייה אחרי שהם היו יכולים לעשות משהו בנידון.

העממיקו// אלמוג בוקר

אלמוג בוקר היה כתב שטח נהדר בדרום הארץ, עוד מימי ערוץ 10. עם פרוץ מלחמת שבעה באוקטובר הוא נרכש על ידי קשת 12, והפך לעוד פרשן לענייני כל שמחרטט את הצופים ומקשקש עצמו לדעת בעילגות מביכה. בקשת 12 ליהקו אותו כסוג של ווקס פופולי, "קול העם" שהציבור יכול לשמוע את עצמו מהודהד דרכו. השמדת ערך נוראית של עיתונאי לא רע בכלל.

האסטרטג // ברק סרי

גם כאן, לא ממש ברור מה הפך אותו לבר סמכא. סרי הוא אדם שהתרועע בלשכות של פוליטיקאים, בעיקר כיועץ תקשורת. השיא היה כשתפקד לצידו של אהוד ברק בימיו כשר ביטחון והיה גם יועץ קרוב לאריה דרעי. פעם הוא גם רץ לראשות העיר אשדוד. זו בהחלט ביוגרפיה לא רעה, אבל בשנים האחרונות הוא בעיקר מישהו שמתווך לנו את המציאות והפך לכוכב תקשורת. במה דעתו בשלל ענייני דיומא טובה יותר מהדעה שלכם? בכלום. הוא פשוט אדם עם דעה והיא מספיק מנוסחת ונחרצת כדי להפוך אותו לפרשן בכיר. ככה זה בתקופה שבה הביטחון מדבר – מאוד חשוב שיהיה לך ביטחון. גם אם הוא רק עצמי.

החשוד // צחי הנגבי

ואם כבר אנשים שיש להם את כל רזרבות החמאה של ישראל על הראש – קבלו את האיש הכי זחוח, הכי שחצן, והכי מעורבב שיש. ראש המל"ל עד ממש לא מזמן (אפילו תוך כדי המלחמה), האיש שאמר רגע לפני 7.10 שחמאס מורתע ל-15 שנים, חשוד בהפרת אמונים ושוחד, ובעזות מצח בלתי נתפסת עוד מעז לדבר – בביטחון העצמי המופרך האופייני לו – על מה צריך לעשות הלאה וכמה "אנחנו מחכים לטעות הכי קטנה של חיזבאללה כדי לרסק אותו" (או ש"דינו של מוג'תבא יהיה כדין אביו", כמו שכתב ל-ynet). כן, ראינו. הנגבי הוא סמל לשקשוקה הבלתי נתפסת שבין השלטון לבין התקשורת, בין היכולת המדהימה לפשל ברגע האמת ואז להסביר שנייה אחרי את הטעויות של מי שהיום נמצאים שם. הנוכחות שלו ב"אולפן שישי" היא אות קלון לכל המעורבים בתוכנית.

השופר // עמית סגל

לעמית סגל יש לא מעט כישורים – הוא חד, הוא מעניין, הוא בקיא בעולמות הפוליטיים. אבל בשנים האחרונות, עם חיבורו ההרמטי ללשכת ראש הממשלה, הפך סגל למעין פרשן לענייני כל, וליתר דיוק – פרשן לענייני כל מה שקשור באותו רגע לנתניהו. כך הוא עשוי לספק, בהתאם לניוז סייקל ולצרכי הבוס, פרשנות צבאית, ביטחונית, כלכלית או משפטית, תחומים שבהם הבנתו אינה גדולה יותר משל כל אדם שיודע להשתמש בגוגל. וכל זה כשכמות הטעויות, ההטעיות, השקרים והפייק שהוא מפזר פשוט שומטת לסתות. בדרך כלל גם אפשר לזהות בקלות את העקבות של הפוליטיקאים שהדליפו לו את המידע ותדרכו אותו (ואיכשהו יוצאים נורא טוב מהסקופים שלו), בעיקר איזה אחד שיושב בתוך אקווריום.

• מלחמת איראן
• המסך
• אקטואליה
• עמית סגל
• אייל ברקוביץ'

יום השביתה והעצירה הארצי ביוזמת מטה משפחות החטופים ומועצת אוקטובר יצא לדרך השכם בבוקר, ובשעות שחלפו מאז נחסמו רוב צירי התנועה הראשיים בארץ ונגרמו שיבושים חריפים לשגרה בהשתתפות מאות אלפים במאות נקודות מחאה ברחבי הארץ. במקביל, משעות הבוקר המוקדמות, עוסקים חברי הממשלה וקואליציית החורבן בהסתה פרועה נגד המפגינים ובניסיונות לגמד את המחאה, כצפוי. באופן לא פחות צפוי, מקבלים מתנגדי המחאה מטעם השלטון רוח גבית חזקה מתקשורת המיינסטרים. וכבל זאת בחדשות 12 של קשת הצליחו להגיע לנקודת שפל חדשה.

בסביבות השעה 10:00 צייץ החשוד באונס חנוך מילביצקי, חבר כנסת וסוכן כאוס מטעם הכת "קבלה לעם", ש"פרעות התמיכה בחמאס יצאו לדרך, יהודים, ישראלים ששורפים את המדינה כדי למנוע את השמדת חמאס. היו בעם שלנו כבר כאלו במהלך ההיסטוריה. התגברנו עליהם. כך יהיה גם הפעם". שבע דקות אחר כך מיהרו ב-N12 להדהד את הציוץ של מילביצקי ללא כל ביקורת והפיצו את הדברים ל-700 אלף עוקביהם כאילו היו תורה מסיני. למרות ביקורת קשה מצד מגיבים, בשעות שחלפו מאז נותר הציוץ המחפיר של N12 באוויר.

אל הציוץ המחליא של מילביצקי הצטרפה מתקפת ציוצים של שרים וח"כים שהדהדו את דף המסרים שקיבלו מלשכת ראש הממשלה, ועיקרם היותם של המוחים "תומכי חמאס" שכמובן "פוגעים בחטופים", ודבריהם הודהדו גם הם ללא ביקורת או קונטקסט בתקשורת המיינסטרים, ומבלי שאף עיתונאי בהם יזכיר שכל החטופי שחזרו מן השבי אמרו שהדבר היחיד שחיזק אותם בשבי היה המאבק הציבורי להחזרתם הביתה.

>> האנשים שחיים בתל אביב הולכים להפסיד הכל. זה הזמן לעצור // טור עורך
>> כל ההפגנות, הצעדות, החסימות והשיבושים // המדריך המלא ליום השביתה
>> שביתת רעב: יותר מ-150 מסעדות בת"א הצטרפו לשביתה למען החטופים

אחת הצדיקות הבודדות בסדום התקשורתית הייתה מיכל פעילן, כתבת חדשות 12 בעצמה, שאמנם לא התייחסה ישירות לציוץ המבחיל של N12, אך ציינה כי "מדהים שאדם שחשוד באונס, וכרגע צריך לשבת בבית ולהתבייש עד שימצו איתו את הדין, מעז בכלל לצייץ בטוויטר ועוד להביע ביקורת על אזרחים שהוא חי מהכסף שלהם, כשלמעשה הוא לא ראוי לאגורה". יחד עם זאת, מדהים לא פחות שגוף התקשורת הגדול במדינה מהדהד את דבריו ללא ביקורת.

במקביל, זיהו אנשי "פייק ריפורטר" כבר בשעות הצהריים המוקדמות מתקפת השתקה דיגיטלית נגד המחאה למען החטופים, מתקפה שמטרתה לשבש את פעילות הווטסאפ בקבוצות הגדול של מובילי המחאה באמצעות דיווחי שווא, פעילות שנוהלה מתוך קבוצות ווטסאפ של תומכי נתניהו ובן-גביר. וכדי להשלים את המתקפה נגד המחאה נרשמו כבר בשעות הבוקר מעצרים אלימים של מפגינים ותקיפות שלהם בידי אזרחים.

יש לציין כי במרבית גופי תקשורת המיינסטרים לא נתנו ביטוי לחברי כנסת מהאופוזיציה שהביעו תמיכה במחאה, וגם לא סיקרו את האלימות שהופנתה נגד המפגינים בידי שוטרים ואזרחים, ובניגוד לימי שיבוש בזמן המחאה נגד ההפיכה המשטרית, הקפידו שלא להצטייר כמי שתומכים חלילה במחאה להחזרתם של 20 חטופים חיים ו-30 מתים בפעימה אחת בתמורה להפסקת המלחמה. העיקר שהמגישים ימשיכו לענוד את הסרטים הצהובים על בגדיהם באולפן.

• המסך
• קשת
• עמית סגל
• שבעה באוקטובר
• מטה החטופים והנעדרים

נתחיל בשורה התחתונה: העונה הזו של "ארץ נהדרת" ממשיכה בקו העלייה שלה. אתמול (רביעי) היא המשיכה במגמת השיפור עם פרק מהודק, מלא ברגעי שיא, כולל רגעים סאטיריים ומוצלחים של ממש. אבל הסיפור המרכזי של הפרק הוא דווקא חיקוי שמזמן לא קיבל מסך, חיקוי של אחד מבכירי העיתונאים של חדשות 12 שהיה זמן רב מחוץ לתחום של תוכנית הסאטירה.בפעם האחרונה שבה עמית סגל זכה לחיקוי מ"ארץ" זה נגמר בתקרית דיפלומטית. "ארץ" העזו להגיד על סגל שהוא לא ממש מדייק בתחזיות שלו, וסגל מצידו שלחתגובה ארוכה ומתבכיינת שכולה וואטאבאוטיזםו"איפה הייתם כשזה היה מצד שמאל". זה קרה ב-2021, ומאז לא ראינו את החיקוי של סגל. כנראה שמשהו השתנה.

>> לא רואים בעיניים: דירוג 20 הסדרות הטובות ביותר של 2024
>> ישראל זורמת עם אייל גולן: אישה אחת בוכה מול מדינה חסרת מוסר

והמשהו הזה השתנה ספציפית בסגל עצמו. אם לפני שלוש וחצי שנים הביקורת על סגל היתה מקצועית (כלומר, שהוא עוסק בחיזוי וניבוי אירועים וטועה בהם שוב ושוב), סגל של 2024 ב"ארץ נהדרת" הרבה יותר זחוח, הרבה פחות עיתונאי, ומשתמש הרבה יותר בוואטאבאוטיזם למרבה האירוניה. עמית סגל שמופיע כאן, בחיקוי המושלם של רועי בר נתן, הוא כבר לא סגל העיתונאי של מערכת החדשות שעוסק בסיקור פוליטי, אלא סגל של "פגוש את העיתונות" עם גלגולי העיניים, עם השפרור הפוליטי המתמיד וכמובן, עם ההתנתקות הישנה והטובה, שהוא תמיד חוזר אליה.

אני מודה שלי, אולי בניגוד לאחרים, אין טינה מיוחדת לסגל, אבל החיקוי הפעם קצת המחיש את הבעיה הגדולה שלו כעיתונאי: לצד העבודה העיתונאית שהוא יכול ואמור לעשות, בהרבה מקרים זה מרגיש כאילו הוא עסוק בתחרות הטרלות בטוויטר, בתחושת הקורבנות מול האולפן שמסביבו וברצון העז "לתקוע לשמאלנים האלה" וכל זה קצת גובר על שיקול הדעת שלו. קצת? אולי הרבה. ובמקרים רבים, בפרפראזה על השיר המפורסם, מרוב וואטאבאוטיזם לא רואים את האמת.

עוד קודם להופעתו החגיגית של סגל, את הפרק פתח מערכון פתיחה די מוצלח שהתייחס לניתוח הסרת הערמונית שעבר נתניהו. בקצרה, המערכון התייחס למציאות החלופית שבה במקום הסרת ערמונית – השתילו לנתניהו לב חדש. והוא, עם הלב המחודש, קורא מהר לצחי ברוורמן (מי האמין שמתישהו תהיה לו דמות ב"ארץ נהדרת") ודורש ממנו למהר ולהחזיר את החטופים, כי זה הדבר הכי חשוב. כשהתגלתה הסיבה למפנה הרגשי שלו והטעות תוקנה – נתניהו חזר למוד הישן וחסר הלב שלו. זה המחיש את הדיסוננס הכי כואב בין המנהיגות שהיתה צריכה להיות לנו עכשיו – לזו שיש לנו בפועל.

פאנל הפתיחה, לצד החיקוי של עמית סגל, עסק בעיקר בסיכום השנתיים לממשלת ה"ימין על מלא" – ובדרך, היתה גם ביקורת מרומזת למערכת החדשות שבה "ארץ" עובדת. לצד סגל בפאנל הראשון הופיע גיא פלג (בחיקוי מבריק של ערן זרחוביץ') – וכמו במציאות, גם כאן שימש כתמונת הראי של סגל. אם סגל מרוכז בהתנתקות ובג'יהאד נגד "השמאל", פלג מרוכז במשפט נתניהו – כאילו הוא-הוא הדבר הכי חשוב במציאות שלנו. ובתוך ויכוח הניצים הזה, יש את המציאות המדממת – עם הממשלה הלא מתפקדת, הטילים וההרוגים שממשיכים להיערם, והחטופים שכבר יותר משנה וחצי בעזה.

בהמשך, בחלק שבו דורגה הממשלה, עברנו לסוג של ריאליטי שנועד לדרג את השרים הגרועים והמשרדים המיותרים. הייתה פה אמירה מאוד בוטה כלפי חוסר התועלת של הממשלה (וגם כאן, נתניהו שיחק תפקיד משני – אולי סמל לחוסר המנהיגות ולעובדה שאיש הלא-ישר בעיניו יעשה), אבל גם סוג של עקיצה ברורה לחדשות – קיציס פנה לשרים וניסה לשאול אותם מה הם עשו בענייני משרדם. בחדשות האמיתיות, כשמראיינים את השרים האלה, לא נוגעים בתחומי האחריות החשובים שלהם ושואלים אותם על הצורך בפעולה קרקעית והאם זה הזמן לתקוף באיראן. דבר קצת מוזר לשאול את שר האוצר.

אגב, סמוטריץ' שזוכה בסוף התחרות בתואר המפוקפק, גם קיבל נאמבר וקליפ שבו "ארץ" הצליחה לעשות עוד דבר שלא עושים במהדורה שלפניה: למקד את הביקורת על מה שכנראה תהיה החזית הבאה במדינת ישראל, הלוא הוא ההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של המלחמה. סמוטריץ' רוקד את הנאמבר ושר "יהיה לכם עוד יותר חוב ועוד יותר חוב" – והנה קיבלנו עוד דוגמא שבה "ארץ נהדרת" רואה את מה שהעיתונאים בחליפות לא ממש מצליחים לראות.

הרגע שבו קיציס הפנה מבט לשרים שיקלי, אליהו ואמסלם ודרש מהם למנות דבר אחד טוב שעשו למען המדינה – והם, כמו במערכוני "ג'פרדי" של SNL, מקפידים לענות לא נכון, היה רגע סאטירי חזק. לא רק כלפי השרים, שהם כבר מזמן כלי עלוב וריק, אלא בעיקר כלפי המוסד המכונה "שר". אם פעם שר בממשלה נגע לתחומים רחבים והייתה לו איזושהי פרסטיז'ה וכבוד, היום שר הוא חבר כנסת משודרג שעסוק בעיקר בניסיון ללבות את הבייס ולספור קולות בפריימריז. לא, חלילה, לדאוג לכלל הציבור.

מיד אחריהם, אולי גם כדי לענות ליללת ה"איפה הייתם כשזה היה בשמאל", הגיעה גם ירידה כואבת לכיוונו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד. הרפרנס היה הנאום שהוא נשא בקפלן שבו הפליא לצרוח בתקיפות מלוא הגרון – אבל במציאות הוא מוביל אופוזיציה חלשה ומפוררת לממשלה. באופן מעניין, הסאטירה כלפי הממשלה והאופוזיציה מגיעה מאותו המקום – האדרת המילים, הרטוריקה והפופוליזם על פני מעשים שאשכרה משפרים את המצב.

אחרי שלב ה"עוד כותרות" הגענו לפאנל השני – כשבמוקד עמד חלק הקידום העצמי לקשת, הפעם עם אסי ודסי (תומר קאפון ועדי חבשוש) מ"בקרוב אצלי", בחיקוי שהיה קצת מפוספס. הייתה תחושה שב"ארץ" היו חייבים להתייחס ל"בקרוב אצלי" המצליחה, וקצת התקשו למצוא משהו אמיתי או מצחיק להגיד, עד כדי כך ששוב נאלצו לקשור לחבשוש את ה"אני יצאתי בחמש" הישן מ"צומת מילר". כמי שמאוד אהב את "בקרוב אצלי", אני מודה שהיו לי ציפיות מהמערכון הזה ודי התאכזבתי. גיא פינס של רועי בר נתן, לעומת זאת, היה הברקה – ואם צריך להמר, עוד נשמע מהחיקוי הזה רבות.

החלק האחרון של הפרק היה הדובדבן שהפך את הפרק למוצלח כל כך. אנחנו חוזרים למערכוני חירטאקוס – הפעם סביב חג החנוכה, כשגיבורי האי הקטן מגיעים לראות הצגת "חנוכאקיס" – התשובה היוונית לחג, שבו באופן טבעי הצדדים התהפכו; היוונים הם הטובים והיהודים הם הרעים. קצת מזכיר את מערכון פורים ששודר במרץ 2012 – שבו קיבלנו את "יום הזיכרון לשושן" אצל המדענים הפרסים. מתוך הדאחקה, שאפשר בקלות להפוך לאיזה בדיחה קלילה ולא מזיקה, הגיעה סאטירה אמיתית.

זה קרה כאשר אחת האמהות הישראליות (לשעבר) עולה לבמה ודופקת מונולוג על איך ההצגה לא הוגנת. "רק הגנו על עצמנו, ואתם אומרים ג'נוסייד?". דרך המערכון הקליל לכאורה, היתה כאן סוג של התייחסות גם להסברה הישראלית ובעיקר, עוד עקיצה לתופעת הירידה והרצון לבנות "ישראל חדשה" במקום אחר. אולי המסר השמרני החבוי מאותה הצגת "חנוכאקיס" ושירת "אנטיוכוס, כוס, כוס" הוא שבסופו של דבר, בחוץ אף פעם לא יאהבו אותנו. האשליה שאפשר להתחיל מחדש דרך רילוקיישן היא אולי אשליה מנחמת, אבל אשליה נשארת אשליה.

"ארץ נהדרת" המשיכה עם פרוץ 2025 את מה שנגמר ב-2024 – סוג של קו עלייה אנרגטי, שהופך את התכנית להרבה יותר איכותית, הרבה יותר ממוקדת במסרים הסאטיריים שלה וגם הרבה יותר מצחיקה על הדרך. ואם במציאות לא נראה שהשנה הקרובה תהיה יותר טובה – לפחות תהיה לנו דרך יותר טובה לצחוק על זה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• עמית סגל
• בנימין נתניהו

זה היה יום כיפור מעניין. הפידים בטוויטר בערו. ובמרכז המדורה: עמית סגל ומנהלת הסושיאל שלו. בעקבות שרשור ציוצים ביקורתי של מבקר התקשורת לשעבר אביב הורביץ, רגע לפני שנכנס החג, פצחה מנהלת הסושיאל של סגל בטנטרום מבדח שנראה כמו פיגוע מדיה, ובמהלכו הסבירה בין היתר שסגל מכוון מסרים שונים לקהלים שונים ורשתות חברתיות שונות כמו פוליטיקאי דרג ז', וכי הביקורת של הורביץ מגמתית ו"נועדה לשרת את תומכי 'אחים לנשק'". אחרי שכולם צחקו וצחקו, פנה הפיד רבתי לעשות במהלך החג את מה שהוא הכי אוהב לעשות: לעסוק בדבר הלא נכון.

>> המדינה החדשה שבפתח: יוסי מזרחי הציל את האינטגריטי של חדשות 12
>> הפיכה בשידור חי: הערב שבו אנשי חדשות 12 הפכו רשמית לערוץ 14

התרגשות כזאת לא נראתה ברשת החברתית האלימה של אילון מאסק מאז הוחלף אייקון הכוכב של הפיברוט באייקון לב של לייקים: לעמית סגל יש מנהלת סושיאל! למה הוא צריך מנהלת סושיאל? ולמה מנהלת סושיאל כזאת? האם היא זו שחוסמת עבורו אלפי צופים וגולשים שמבקרים אותו? והאם הוא יפטר אותה עם צאת הצום? וראיתם מה היא אמרה על ויויאן סילבר? ומה היא אמרה על הנכים? ומה היא אמרה על קשת 12 ועל ידיעות אחרונות שמעסיקים את סגל? ואיזה פה ג'ורה דוחה ונשמה מושחרת יש לה באופן כללי?

כל זה, כמובן, לא מעניין בכלל וחשוב רק במידה מועטה. מי שאינו ניחן בזיכרון של דג זה מוכה אמנזיה ידע כבר במהלך 2023 שסגל מעסיק מנהלת סושיאל, וגם את זהותה, פשוט כי שניהם אמרו את זה בעצמם. לא היה כאן שום גילוי חדש ומסעיר. מה שהיה חשוב פה הוא הציוץ המונומנטלי של הורביץ שהתניע את הסערה. כמו בימי הזוהר שלו כמבקר תקשורת ב"העיר" וב"מאקו", הורביץ פשוט חפר בפיד של סגל, אסף דאטה וספר ציוצים. וזה היה הפאנץ' שהפנה במכתבו הפתוח לסגל: "בשנה האיומה ביותר, שבה פקד אותנו האסון הנורא מאז השואה, שהתרחש לאחר עשור וחצי שבו בראש המדינה עמד כמעט ברציפות איש אחד ויחיד, צייצת או ריטווטת 123 פעמים נגד מתנגדי רה"מ השונים, עוד 51 פעמים נגד הממסד המשפטי והביטחוני, אבל מפורשות נגד נתניהו – פעם אחת בלבד".

למרות שהשרשור של הורביץ על כל חלקיו זכה לכ-55 אלף לייקים, נחשף ליותר מ-600 אלף איש, וחשף הטייה מובהקת ובלתי ניתנת להפרכה של סגל, הדיון הציבורי שבעקבותיו עסק כמעט בלעדית במנהלת הסושיאל ובתגובותיה הרעילות. וזה, ילדים וילדות, מהלך לא רע בכלל של ניהול סושיאל משברי והסטת האש מהלקוח. לפטר אותה? אם כבר, סביר להניח שסגל יעניק לה בונוס נאה. במקום שיצלבו אותו לאורך כל יום הכיפורים על מזבח הפרקטיקות האנטי-עיתונאיות שלו, כולם דיברו על חני וייזר. על מי? בדיוק.

הנתונים שליקט הורביץ היו סבירים לחלוטין לו היה מדובר בצייצן ביביסט מן השורה או ליצן ממכונת הרעל של ערוץ 14, אבל הם סבירים פחות כשמדובר בעיתונאי רציני המסקר את הזירה הפוליטית, ובלתי סבירים בעליל כשמדובר בפרשן הפוליטי הבכיר של הערוץ הנצפה ביותר במדינה, במהלך שנתה הקשה ביותר. מאחורי המספרים האלה מסתתרת עובדה אחת פשוטה: סגל הוא מגה-שופר של נתניהו שמשתמש בשידורי קשת וב"ידיעות אחרונות" כמערכת ההגברה שלו, ועל הדרך מתעשר מאוד מפועלו זה, כנראה יותר מכל איש תקשורת בישראל.

וזאת יודע כל צופה ביקורתי של חדשות 12 בשנים האחרונות: חשיפותיו העיתונאיות של סגל זניחות לחלוטין עד לא קיימות. פרשנותו הפוליטית מכילה בעיקר נבואות שגויות המתנפצות על קרקע המציאות כאילו היה אורקל מעלי אקספרס. אבל את עבודתו האמיתית הוא עושה היטב, כי עבודתו האמיתית היא לדברר ולשמר את שלטונו של בנימין נתניהו כסוכן תעמולה ממולח, והוא מבצע אותה באדיקות ובקנאות גדולה. ואין כאן הרבה אידיאולוגיה: מול ראש ממשלה ימני ואמוני בהרבה מנתניהו כמו נפתלי בנט לא היסס סגל לשלוף ציפורניים ולנשוך כמו שעיתונאי בכיר אמור לעשות. מול נתניהו הוא מגרגר ומתכרבל בהנאה.

על פי הערכות של גורמים בענף, סגל מרוויח עשרות רבות של אלפי שקלים כפרשן חדשות 12 בכל חודש, עשרות רבות נוספות של אלפי שקלים מידיעות אחרונות בכל חודש על טורו המשמים, מאות אלפי שקלים נוספים בחודש מהרצאות, פאנלים ושאר חלטורות, ובשורה התחתונה כמה מיליוני שקלים לא מעטים בשנה מפועלו התקשורתי. בריאיון שהעניק סגל לאחרונה לאפליקציית הסרטונים של קשת, V1, נקב הוא עצמו בסכום של 700 אלף שקלים לחודש, כלומר 8.4 מיליון שקלים בשנה. זה התגמול הנאה שמקבל התועמלן הלאומי על עמידתו האיתנה לצד נתניהו. זה המפעל. ושגשוגו הכלכלי של המפעל תלוי בהישרדותו של נתניהו.

אז כן, הבחירה של סגל באחת הדמויות המחרידות ביותר בזירה הטוויטרית כדי לנהל את הרשתות החברתיות שלו, מעידה כנראה לא מעט עליו ועל האופן בו הוא תופס את עבודתו כזירת קרב שבה יש להלום במתנגדים, לחסום כל ביקורת ולנטרל באגרסיביות שיח נגד עמדות השלטון. אבל היא לא הסיפור פה. גם הוא לא. הסיפור, ועל זה אביב הורביץ כבר כנראה לא יכתוב, הוא קברניטי קשת וידיעות אחרונות שמאפשרים לאדם אחד להשתמש בפלטפורמה שלהם כמפעל רווחי להנדסת תודעה. אולי נדבר על זה ביום כיפור הבא, אם עוד נהיה פה.

• טור דעה
• קשת
• ערוץ 12
• שבעה באוקטובר
• בנימין נתניהו
• עמית סגל