עם שורה של פרומואים מושקעים, ציפיות גבוהות וגם שערוריית יחסי ציבור טובה – הסדרה שכולם מדברים עליה סוף סוף עלתה לאוויר. "חוליגנים", סדרת המתח החדשה והלהיט הצפוי של כאן 11, שודרה אתמול (שני) לראשונה ואמורה להיות הבוננזה החדשה של התאגיד, אחרי "מנאייכ", "טהרן" ו"קופה ראשית" שהבקיעו את השער אל קהלים רחבים מאוד בארץ ובעולם.זו סדרה מורכבת, שעולה לאוויר במציאות הרבה יותר מורכבת. כמו יצירות טלוויזיוניות רבות שצפות עכשיו, גם "חוליגנים" הופקה במקור לפני שבעה באוקטובר (הסדרה צולמה ביוני 2023, בעיצומן של ההפגנות סביב הרפורמה המשפטית) והפכה מהדהדת עוד יותר אחריו. סדרה שכמו ניבאה את המצב הישראלי – את הכעס, את האלימות ואת הגזענות שצפה מעל פני השטח.

>> תבכה אם אתה גבר: כך חותר טונה תחת הגבריות הישראלית
>> "ההולנדי של עכו": הספר שגרם לי להבין שכדורגל זה החיים

לי גילת, שהיתה תסריטאית בסדרות כמו "טהרן" ו"מנאייכ", עלתה מדרגה והפכה לרוח החיה מאחורי הסדרה הכל כך מדוברת, כיוצרת ובמאית. זו העבודה המרכזית הראשונה שלה, ואפשר להתחיל מהשורה התחתונה: זו סדרה טובה. אפקטיבית, מעניינת, מושכת אש אבל גם מושכת עיניים. בעידן הפרעת הקשב שאנחנו נמצאים בו, סדרות שמרתקות אותך באמת למסך הן מצרך נדיר ו"חוליגנים" (כמו "מנאייכ") היא סדרה שכזו.

ברמת הליהוק שני שחקנים מתבלטים מעל כולם: בן סולטן שממשיך את הטיפוס החד והמהיר לפסגה – אחרי תפקיד הפריצה ב"עלומים", ואחר כך ב"מדרסה" וב"ילד רע" של דניאל חן זה עוד תפקיד מרכזי וגדול שסולטן לוקח על עצמו ומתעלה לגודל השעה לחלוטין – ודיקלה דורי, שמוכרת בדרך כלל כזמרת המצליחה דיקלה, אבל מבריקה כאן בתור רפ"ק מדמוני, שוטרת שמנהלת יחסי אהבה-שנאה עם החוליגנים שבהם היא מטפלת.

בליבה של "חוליגנים" עומד מני (בן סולטן), צעיר ירושלמי מבית בעייתי, שמתחבר לגמרי במקרה לארגון אוהדי כדורגל אלים וקיצוני – סביב קבוצה ושמה "בני ירושלים". קבוצה שמשחקת באצטדיון טדי, לובשת צהוב-שחור ויש לה גרעין אוהדים אלים וגזעני. נשמע לכם מוכר? גם לי.בדומה ל"שעת אפס", שללא ספק עסקה בסכסוך שבין אדם ורטה לספיר סבח (אבל התעקשה שמדובר ב"סדרה דמיונית, שאין לייחס אותה לדמות אמיתית או לאירוע אמיתי"), גם כאן יש סוג של עבודה על עבודה: כולם מבינים שמדובר בבית"ר ירושלים ובארגון האוהדים "לה פמיליה", אבל כדי לא להסתבך (וכדי לאפשר חופש אמנותי) משתמשים בהסוואה די שקופה. אם היה מישהו שקצת יותר מבין כדורגל בסדרה, אולי היו מצליחים לשקר לנו בצורה יותר מנומסת.

זה לא ממש עזר להם מול בית"ר – שנציגיה כבר שלחו מכתב התראה להפקת הסדרה, בטענה שהם משתמשים בסמלים של המועדון (למשל האריה הירושלמי או שירים של אוהדי הקבוצה, שמגיעים כמעט בשלמותם למסך). אבל מהסאגה הזאת, נדמה לי ששני הצדדים יצאו מנצחים – הנהלת המועדון הראתה לאוהדים שהם "נלחמים בשמאלנים מהתאגיד", הסדרה קיבלה סיבוב תקשורתי נאה גם באתרי הספורט והברנז'ה לקראת שידורה – וכולם יצאו מרוצים. כנראה שגם בכאן 11, ביום שאחרי כשידעו מה הרייטינג.

בכל מקרה, ב"חוליגנים" יש שני רפרנסים ברורים שמלווים את הסדרה: הראשון הוא ל"גרין סטריט הוליגנס", סרט האולטראס המפורסם מ-2005 שסיפר את אותו סיפור (מישהו מ"העולם הנורמלי" שנסיבות החיים גררו אותו לחיבור עם האוהדים הפנאטים והאלימים); אבל גם "אמריקה איקס" במידה מסוימת (כולל בסצנה אחת שלא נספיילר לכם, אבל כשתראו אותה – תדעו טוב למה). ואם מישהו ראה את שני אלה, ברור לו שזו סדרה מאוד הארדקור ולמרות שהיא משודרת בפריים טיים היא מאוד גרפית ומאוד לא פשוטה לצפייה.

ויש עוד מורכבות: בניגוד לסדרות רבות רבדים שמתרחשות בעולם הספורט, כאלה שיכולות לדבר גם לחולי כדורגל אבל גם לכאלה שלא ("טד לאסו" זו הדוגמא הקלאסית), "חוליגנים" בוחרת להתמקד בסיפור האלים והגזעני של קבוצת האוהדים וקצת מאבדת את הקשר לעולם שבו היא מתרחשת. אותה בית"ר יר– סליחה, "בני ירושלים" – כמו מתקיימת בחלל ריק. התוצאות של הקבוצה מוזכרות רק ברמז וכמו שאומר אחד מגיבורי הסדרה, מנהיג ארגון "שומרי החומות" עובד חממי – "מה קשור כדורגל?".

זו כמובן לא בחירה מקרית, ויש כאן מסר ברור (ונכון) לגבי תופעת "לה פמיליה" – הקשר שלהם לכדורגל ולספורט רופף עד לא קיים. קבוצת הכדורגל היא כסות נחמדה שאפשר ללבוש ושמאפשרת להם לפעול ביתר חופשיות, אבל לא באמת חשובה להם. היא מנגנון שדרכו אפשר לפרוק את הכעסים ולשחרר את האלימות הכבושה. בית"ר לא עניינה ולא מעניינת אותם באמת. פרשת הצ'צ'נים, שתועדה בסרט הדוקומנטרי "טהורה לעד", הוכיחה את זה: בבחירה שבין בית"ר ללה פמיליה, הם בחרו קודם כל בארגון. תמיד.

ובכל זאת, כאוהד בית"ר ירושלים (למרות הגזענים ולא בגללם), היעדר הקונטקסט קצת צרם. כי יש פה מועדון שלם, על מאות אלפי אוהדיו, שנדחק הצידה. מועדון שמשלם מחיר כואב על הגזענות המכוערת של חלק מהאוהדים שלו, ושמכיל אוהדים רבים יותר שרואים בעיניים כלות את המועדון שלהם – לפעמים מילולית – נשרף באש השנאה והגזענות. כמובן שלבית"ר, על מנהליה ובעליה לאורך השנים, יש חלק בהתעצמות הזאת של "לה פמיליה". חלק מהם תרמו לה ממש מכיסם. ובכל זאת, לספר את הסיפור של הגזענים והאלימים בלי הסיפור של המועדון שהם סובבים, פוגם בסיפור הרחב של הסדרה ולכן גם באמינות שלה.

ואף על פי כן, זו סדרה טובה. טובה כל כך, עד שכמעט נדמה שהיא באה לברך ויצאה מקללת. בסוף, מרוב רצון להציג את לה פמיליה כרעה חולה של החברה הישראלית (והיא אכן כזו), יצא לה תשדיר שירות לא רע ודי סקסי עבור החוליגנים הבאים שירצו להצטרף. סצנות המכות והאלימות מצטלמות כל כך טוב, שייתכן ועבור האלימים עצמם – זה דווקא אטרקטיבי. בטח כשחושבים על העובדה שהיא כבר נמכרה לשידור בצרפת (קנאל+) ובגרמניה (ARD)ובטח תגיע מתישהו גם לנטפליקס או שירות סטרימינג גדול, ותפזר לא מעט זוהר סביב הגועל נפש שהארגון הזה מייצג.

כשחושבים על זה, "חוליגנים", שכאמור נוצרה הרבה לפני המלחמה – ניבאה משהו המציאות העכשווית. היא מתארת את הכעס בצורה הגולמית ביותר שלו, את השנאה הבוערת באופן לא מפולטר, את מה שחי בתוכנו כל הזמן והשתדלנו להדחיק. הדבר היחיד שהשתנה, לרעה, הוא שבסדרה ל"שומרי החומות" יש דוברים וקצת עורכי דין. במציאות יש ל"לה פמיליה" גם שר לביטחון לאומי שמשרת אותם נאמנה.

"חוליגנים" לא חפה מבעיות, אבל המציאות שהיא מביאה למסך, כמו שנוהגים לומר בסדרות האלה, מבוססת על סיפור אמיתי ועל בעיה אמיתית – לא רק עבור בית"ר ירושלים שחיה עשורים עם ארגון גזעני ואלים שפוגע בה אלא גם עבור המדינה כולה. נדמה שלא סתם נבחר השם "שומרי החומות", על משקל המבצע הצבאי הקודם של ישראל בעזה; ולא סתם מני, גיבור הסדרה, מספר שקראו לו מנחם על שם מנחם בגין ז"ל.הסיפור של בית"ר והשתלטות הגזענים עליה הוא משל על סיפור ההקצנה של הימין הישראלי – מהממלכתיות והשמרנות (שגם אם לא הסכמת איתה, ידעת לכבד אותה) לעידן שבו כבר אין בושה ואין ממלכה. האלימות חסרת המעצורים של "שומרי החומות" היא כבר לא משהו שהעולם שבחוץ יכול לבטל כאיזו "שטות של אוהדי כדורגל". היא סכנה אמיתית לחברה שלנו.

"לה פמיליה" כבר מזמן חצתה את גבולות המגרשים. היא הפכה להיות ארגון אלים גם ברחוב, והנציגים שלה לא רק מטילים את חיתתם על ברק אברמוב, הם גם יושבים עמוק בתוך הממשלה. ואולי זה גם המסר של הסדרה לגבי אותם חוליגנים: את האנשים אולי תוכלו להכניס לכלא, אבל את השורש – השנאה, האלימות, הגזענות שהם מבטאים – יהיה קשה מאוד לרפא. ואולי הכרה בבעיה דרך המראה השבורה של "חוליגנים" תהיה תחילת הדרך לתיקון.
>> "חוליגנים", עונה אחת, 8 פרקים. שני 21:00, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• בית"ר ירושלים
• גזענות
• שבעה באוקטובר
• לה פמיליה

הייפ כזה מוצלח לא ראינו לסדרה ישראלית כבר הרבה זמן: "חוליגנים" של כאן 11 עולה הערב לשידור (אחרי החדשות), אבל עוד לפני שהפרומו הראשון עלה, היא כבר מושכת אש ותשומת לב כאחד. זה התחיל לפני כשבועיים, אזפורסם כי דרמת המתח החברתית– איזו אחלה הגדרה – נמכרה לשידור בערוצים CANAL+ (צרפת) וערוצי השידור הציבורי ARD ו-SWR (גרמניה), עוד לפני שעלתה לארץ, ותשודר באירופה לאחר השידור הישראלי תחת השם "Hooligans", וכבר עוררה את סקרנותנו, אבל את הפרומו הבאמת מעניין הסדרה קיבלה כמעט מבלי לנסות. כמעט.

>>תבכה אם אתה גבר: איך טונה חותר תחת הגבריות הישראלית?

ביום חמישי האחרון פורסם שקבוצת בית"ר ירושלים שלחה מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים לתאגיד, בטענה שהסדרה משתמשת בסמליה, ופוגעת במוניטין הקבוצה. הסיבה לכך היא שדי ברור לאיזה "קבוצת כדורגל ירושלמית" מתייחסת הסדרה, ולאיזה קבוצת שנאה ששמה קשור למשפחה הסדרה מרפררת. אנחנו, כמובן, נגד תביעות שכאלו – כי החופש היצירתי שהטלוויזיה מאפשרת מהותי ליצירה – אבל קשה שלא לראות את הדמיון בין קבוצת "בני ירושלים", עם המדים הצהובים וקעקועים של המנורה וחבורת ילדי חוץ שמוציאים את האלימות שלהם במגרשים, לתופעת לה פאמיליה הארורה.

"חוליגנים", אם כן, מגוללת את סיפורו של מני אזולאי (בן סולטן, "עלומים" ו"ילד רע"), שמוצא את עצמו תקוע בין ארגון אוהדי הכדורגל הקיצוני של קבוצת בני ירושלים למשטרה, שמנסה להפעיל אותו כשתול שלה בארגון האוהדים דרך נסרין. סליחה, דרך שוטרת שמגולמת ע"י נסרין. להפתעתו, דווקא בסיטואציה הזאת הוא מוצא את תחושת השייכות שחיפש, בתוך העולם המסעיר והלאומני של קבוצת השנאה שמתעלקת על הכדורגל הישראלי. הסדרה נוצרה על על ידי לי גילת, יובל ברונשטיין, יזהר הרלב ואסתר נמדר-תמאם, וכנראה תעצבן את אנשי לה פאמיליה מספיק כדי לשרוף משהו. מצד שני, גם משב רוח עושה זאת לא רע.
"חוליגנים", הערב (9.6) בכאן 11, אחרי החדשות

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• מתח
• בית"ר ירושלים
• כדורגל
• המסך

אגף הסדרות של תאגיד השידור הישראלי הוא בערך הגוף הציבורי המתפקד האחרון במדינה, וגם כשעתידו עומד בסימן שאלה אל מול כדור ההרס של קרעי, הסדרות של כאן 11 מצליחות עדיין להביא הישגים טלוויזיונים מרשימים. בדרך כלל גם היינו מוסיפים שהם יביאו לנו כבוד בעולם, אבל בכנות – בהתחשב בסדרה שהצליחו למכור לגרמנים והצרפתים, לא בטוח שהכבוד לישראל יעלה.

>>סקר טיים אאוט עולמי קבע: פריז היא העיר הטובה בעולם לתרבות ב-2025

הסדרה המדוברת היא "חוליגנים", שנוצרה על ידי לי גילת, יובל ברונשטיין, יזהר הרלב ואסתר נמדר-תמאם בהפקת ארצה הפקות וסרטי יונייטד קינג – דרמת מתח חברתית שצפויה לעלות בכאן11 רק ב-9.6, אך כבר עכשיו נמכרה לערוצים CANAL+ (צרפת) וערוצי השידור הציבורי ARD ו-SWR (גרמניה), עוד לפני שעלתה לארץ, ותשודר באירופה לאחר השידור הישראלי תחת השם "Hooligans". ובתור ישראלים, לא צריך מבט שני על התמונות ששוחררו כדי להבין איך הסדרה הזו יכולה לשכנע את אירופה שאנחנו אפילו יותר איומים, כאילו שהיה חסר סיבות.

הסדרה מגוללת את סיפורו של מני אזולאי (בן סולטן, "עלומים" ו"ילד רע"), שמוצא את עצמו תקוע בין ארגון אוהדי הכדורגל הקיצוני של קבוצת בני ירושלים (רוצים לנחש את מי זה מזכיר לנו?) למשטרה, שמנסה להפעיל אותו כשתול שלה בארגון האוהדים. להפתעתו, דווקא בסיטואציה הזאת הוא מוצא את תחושת השייכות שחיפש, בתוך העולם המסעיר והלאומני של בית".. סליחה, בני ירושלים. אם זה לא ישכנע את האירופאים להטיל עלינו סנקציות, אנחנו לא יודעים מה עוד צריך.
"חוליגנים" תשודר בימי שני החל מה-9.6 בכאן 11

• המסך
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• כדורגל
• בית"ר ירושלים

"בית"ר? באמת? אתה לא נראה בית"ר".

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה ממישהו – מחברים לבית ספר, דרך תיכון, דרך צבא ועד חברים במקום העבודה שבו אני עובד היום, יכולתי לקנות את בית"ר ירושלים מברק אברמוב (ולא בטוח שהייתי רוצה). אבל האמת היא שאף פעם לא ידעתי אם הפליאה הזו היא עלבון או מחמאה (למרות שכמובן, העדפתי לקחת את המחמאה ולברוח). כי זה בעיקר העיד על כך שאנשים חיים עם תפיסה מאוד ברורה של אוהד בית"ר ירושלים בראש שלהם. כמו כל סטריאוטיפ, התפיסה הזאת מבוססת על משהו מן המציאות, אבל מדויקת היא לא. אבל לך תסביר את זה.

>> מה ישראלי בעיניך? יש תשובה נכונה. להתנגד לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

כן, בית"ר ירושלים היא הדבר הכי ישראלי בעיניי. הקבוצה שנוסדה בשנות ה-30 של המאה העשרים, רגע לפני השואה. שבהתחלה עוד כונתה "נורדיה ירושלים" (ועוד נגיע לנורדיה), כי המשטר הבריטי אסר על תנועת בית"ר להתארגן בארץ ישראל; שחיה שנים תחת צל המשטר המפא"יניקי ומועצת הפועלים של הבירה – עד העלייה החדה באמצע שנות ה-70. עד שילד בן 17.5 בשם אורי מלמיליאן שם אותה על המפה מול מדינה שלמה. ואחר כך עוד גביע, ועוד סגנות, עד האליפות ההיסטורית של 1987. והנה בא אלי אוחנה, וקשטן, ואליפות נוספת אחרי עלייה מהליגה הלאומית ב-1993. ואחר כך, ההונגרים ואבוקסיס, ובהמשך גם גאידמק וקבוצת הכוכבים… מהשורשים הצנועים, משכונות הפחים והצללים של עיר הבירה, אל הקונצנזוס. לקבוצה שיש לה אוהדים בכל יישוב בארץ, שכבשה את הפריפריה ומופיעה בכל מקום – ממשאיות בכבישים דרך כתובות גרפיטי ועד לכנסת ישראל (אפילו לבית הנשיא).

בית"ר ירושלים היא אגדה ישראלית – אבל כמו שהגדיר מודי בר-און זצ"ל, אין אגדה ישראלית בלי מלחמה אחת לפחות. ובית"ר, מה לעשות, היא גם סיפור מורכב. כי לצד ההצלחה האדירה, היו שם גם כוחות אפלים. גזענות שהתחילה מקריאות ספורדיות ביציעי ימק"א והפך לימים לחיבור מסוכן ומושחת עם גורמים כהניסטיים ואלימים. גם תחת המשמרת שלי כאוהד, בית"ר כארגון וכמועדון ספורט עברה תהליכים רעים מאוד לאורך השנים. בעיקר בשנים האחרונות. הרבה פעמים גם אני נתקלתי בדילמה הזאת – איך אפשר לנתק אהבה? מה עושים כשבשם הדבר שאתה אוהב מילדות, נעשים דברים כל כך רעים? מה עושים כשהאהבה הכי גדולה של חייך הופכת לתירוץ לאנשים כדי לשרוף מגרשי אימון, או לאיים על שחקנים, או לזרוק אבנים על הקפטן – או אפילו לשרוף את הבית שלך? ואיך לעזאזל עוד נותר הווטו המיותר והמביש על שחקנים ערבים? למה את בית"ר לא יכול לייצג שחקן ערבי?

אז אמרנו נורדיה? היא היתה הטוויסט בעלילה. קבוצת האוהדים שקמה ב-2014, ומשחקת היום בליגה ב', היתה הניסיון לפתור את הדיסוננס הזה – להקים את בית"ר מחדש, בלי גזענות ובלי אלימות. האם המשימה הזו הושגה בהצלחה? בינתיים לא, אבל הרעיון נשאר שריר וקיים. והוא יישאר שריר וקיים, כל עוד האלימות והגזענות המכוערות יישארו.

אבל אין סיפור ישראלי כמו בית"ר ירושלים – דווקא בגלל המורכבות. דווקא בגלל החיבור בין כל מה שטוב ויפה בכדורגל – העממיות, השכונתיות, ירושלים עצמה, הקהל הסוער והיצרי, השחקנים הגדולים שהיו שם לאורך השנים. ואז יש גם את הדברים הפחות יפים. אתם יודעים מה הם. כמו ישראל, גם בית"ר ירושלים מלאה בפגמים – מלאה בדברים שיש לתקן. ובכל זאת, זה לא מונע ממני מלאהוב אותה עד הסוף.

בשנים האחרונות, אין שאלה שאני שומע יותר מאשר "האם אני אוהד את נורדיה או את בית"ר". האמת המוזרה היא שאני אוהב את שתיהן, ולא, אף פעם לא ראיתי סתירה ביניהן. כשבית"ר ירושלים עולה לדשא בשבת, למרות חלק מהאוהדים שלה, אני עדיין רוצה שהיא תנצח. אין בי יכולת אמיתית להתכחש לקבוצה שמלווה אותי 26 שנה מחיי. היא שם, והיא שלי לא פחות משל אף אחד. ונורדיה, מנגד, שם כדי יום אחד לתקן – לגרום לכך שהאהבה הישנה ההיא תוכל להחזיק מעמד. וגם ישראל זה אותו סיפור, רק שלא ברור בדיוק אם יכולה להיות לה נורדיה חלופית.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעינייך? סרטוני מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק

גם את ישראל, כמו את בית"ר, אני ממשיך לאהוב. אין לי יכולת אמיתית להתנתק ממנה. על אף כל הבעיות והמורכבויות והרגעים שהיא גורמת לי להתבייש בעצמי ובה, האהבה הזאת נשארת בחיים. רק בשביל הסיכוי שיום אחד, הבית הזה יתוקן. זאב ז'בוטינסקי, מייסד תנועת בית"ר, אמר פעם ש"אין בכוחו של אדם לעקור מליבו את התקווה לעתיד טוב יותר". אני, שנולדתי ברחוב ז'בוטינסקי, מאמין במשפט הזה בכל מילה. שם החיבור שלי למדינה ולקבוצה של המדינה. עד שיהיה טוב. עד שננצח.

• ספורט
• בית"ר ירושלים
• כדורגל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?

בדרך כלל, אנחנו הולכים לראות סרטים דוקומנטריים כדי להכיר מציאות שאנחנו לא מכירים – גיאוגרפית, אידיאולוגית, היסטורית, חברתית. במקרים מעטים מאוד, אנחנו הולכים לראות סרט דוקומנטרי על מציאות שכבר ראינו מול העיניים. עבורי המקרה של "טהורה לעד", הסרט המוצלח ועטור הפרסים של היוצרת מאיה זינשטיין הוא מקרה כזה. מקרה שבו, באמת ובתמים, הייתי שם (הסרט נעשה לפני שש שנים, אך בעקבות "ההצטרפות של לה פמיליה להגנת ההפיכה המשטרית", כדברי היוצרת, היאפתחה אותו לצפייה חינמית ממש כאן).

>> אתמול בלילה בהפגנה ברחוב קפלן הותקפנו על ידי "ארגון" לה פמיליה. טור אישי

כותב שורות אלה היה, ונותר, אוהד של בית"ר ירושלים. מגיל 10, מהרגע שבו ראה את אלי אוחנה ובלוריתו הזוהרת דוהר באצטדיון טדי הגועש, נישא ונלהב על כתפי עשרות אלפי האוהדים שביציעים. משהו בחיבור שבין הכדורגלן הנדיר הזה לעוצמת הקהל – הצית את הדמיון שלי כילד שמחפש את דרכו בעולם. כן, דווקא בית"ר. זו שלא דומה לאף אחת אחרת, לטוב ולרע.

אבל כמו בכל התאהבות של משהו שאתה מכיר מהילדות, תמיד מגיע השלב שבו זה מסתבך. ככל שגדלתי, הבנתי שהפנים של בית"ר מורכבות. לצד הטוב והחיובי (ויש הרבה טוב וחיובי) שהיה בקבוצה הזאת, היו גם צדדים אפלים. הייתה גזענות מכוערת והייתה אלימות מבעיתה. צריך להודות: זה לא תמיד היה בראש מעייניי להתנגד לכך. לפעמים העדפתי להדחיק, הרבה פעמים העדפתי להתגונן. להסתכל על מה שטוב ולברוח מה שרע.

הסרט הדוקומנטרי מגיע ברגע שבו האלימות והגזענות נפגשו עם טובתה של בית"ר. הרגע שבו הקבוצה שאני אוהב היתה צריכה להתמודד, באומץ, עם הצדדים שפחות אהבתי. הרגע שבו גם אני הייתי צריך לבחור צד, ובחרתי. בחרתי בבית"ר על חשבון מי שבאו להרוס אותה בשם "עקרונות" גזעניים וחלולים, בחרתי במי שאהב את המועדון על פני מי שעבורו הוא היה רק תירוץ כדי לשנוא אחרים, בחרתי במי שבנה את המועדון הזה מאפס – על פני מי שהחליט לשרוף אותו, בגלל שני שחקנים מצ'צ'ניה.

"טהורה לעד" מציג, בכישרון רב יש לציין, את הפצע הפתוח הזה. כמי שחווה את עונת 2012/2013 מקרוב, לפעמים מקרוב מדי, לעתים אפילו לי הוא היה קשה לצפייה. האיומים על השחקנים, הסיוט המטורף שאליו נקלעו שני שחקני כדורגל שבסך הכל באו לעשות את מה שהם אוהבים, ובעיקר השנאה הכואבת והחודרת של חלק מאוהדי הקבוצה – אלה שמזוהים עם ארגון "לה פמיליה", למה שאמור להיות קדוש יותר מכל – לקבוצה שלהם. אלה ששמחו כשהיא הפסידה, אלה שאיימו על שחקנים שוחרי טוב, אלה שהיו מוכנים לשרוף את המועדון על יושביו, מילולית, בגלל שנאת חינם.

יש משחק אחד מהעונה הזאת שלא יוצא לי מהראש. ברוב המשחקים מאז שהתפוצצה הפרשה והובאו זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב, לא הלכתי. היה לי עדיף להתחבא, מפחד מהאלימות הקשה. אבל למשחק אחד כן הלכתי. זה היה רבע גמר גביע המדינה מול מכבי חיפה. ויותר מכל, העיק עליי השקט. אוהדי מכבי חיפה הגיעו בהמוניהם ועודדו את הקבוצה שלהם, אבל ממול איש לא היה שם בשביל בית"ר. להפך. מהדקה הראשונה שמעתי את היריקות, ואת הקללות, ואת השנאה הטהורה כלפי שחקני בית"ר. רק כי העזו לשתף פעולה עם שחקן מהמוצא הלא נכון. באותו הרגע, נשבעתי שלא אלך יותר למשחקי כדורגל בחיים שלי. שאהיה מין תייר בעולם, כזה שרואה משחקים של קבוצה זו או קבוצה אחרת, לפעמים מתלהב או מתרגש אבל לא באמת אוהב קבוצה.

"טהורה לעד" הוא סרט טוב וחזק, למי שאוהב כדורגל וגם למי שלא. הוא גם לא נטול בעיות. החיבור נעשה בין היציע המזרחי ולה פמיליה לבין הפוליטיקאים תפור בצורה גסה מדי. בסוף, הקנאות שבאה מכיוון לה פמיליה לא באמת היתה מחוברת לפוליטיקה – לפחות לא בעונה ההיא. אבל מאז העונה ההיא, עברו עשר שנים. ו"לה פמיליה" של היום – שגם עליה עבר עשור מאז "טהורה לעד" – היא כבר לא סיפור על כדורגל. את החלק השני של "טהורה לעד", הסיפור על אוהדים אלימים וגזענים שהחליטו לשרוף מועדון, ראינו חוזר בשבוע האחרון ברחובות של תל אביב וירושלים.

כי להרבה אנשים היה נוח כשזה היה סיפור על אוהדי כדורגל מתפרעים. הם ידעו לקטלג אותו היטב במדור של הספורט, המדור שהם בכל מקרה לא קוראים, ולחשוב שזה משהו שההתאחדות לכדורגל או הנהלת בית"ר צריכים לטפל בו. עד שהמיליציה האלימה והחשוכה הזאת דפקה אצלם בדלת. עד שהיא פרצה את גבולות מדורי הספורט, והבהירה שיש כאן משהו שכל המדינה צריכה לדאוג ממנו. עכשיו הם כבר לא רק בעיה של הבעלים התורן של בית"ר. הם בעיה של מדינת ישראל כולה.

בית"ר ירושלים שילמה, וכנראה עד היום משלמת, את המחיר ראשונה על הגזענות המכוערת של הארגון הזה. בנקודות שהיא מאבדת, בקהל שמתרחק ממנה, בעובדה שכבר שנים אין למועדון באמת אופק כלכלי שאפשר לבנות עליו עתיד. אבל היא לא תהיה האחרונה לשלם את המחיר, כל עוד לא יבינו במשטרת ישראל, ובממשלת ישראל, את המסר. לה פמיליה שרפה לי את הלב כבר לפני עשר שנים. אחר כך, היא שרפה את בית וגן. עכשיו, היא מוכנה לשרוף את תל אביב.

"טהורה לעד" זמין לצפייה חינמית כאן. חברי לה פמיליה זמינים לצפייה חינמית בהפגנה הבאה

• ביקורת סרטים
• המסך
• לה פמיליה
• מחאת הדמוקרטיה
• בית"ר ירושלים
• כדורגל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 940 // כוח וידאו