למוסד מצליח כמו SNL, שבדיוקחגג50 שנות קומדיה, תמיד יקומו חקיינים. תוכנית מערכונים אמריקאית פשוטה שהפכה לאורך השנים למקום לידתם של אינספור כשרונות קומיים, עם פורמט מובהק שנראה קל לשחזור והד תרבותי כמעט חסר תקדים, ברור שכל מדינה תרצה משלהם. הגרמנים ניסו, אבל יצא להם יותר מדי טוק שואו. הספרדים יצרו גרסה משלהם, ואפילו העתיקו כמה מערכונים מהמקור, אבל היא לא תפסה. אפילו אנחנו ניסינו לשחזר את הפורמט כמה פעמים, אבל במקום זה יצא לנו "מוצ"ש חי" עם ספי ריבלין ו"ארץ נהדרת" (לא שאנחנו מתלוננים). כעת, לראשונה ב-50 שנותיה, SNL עצמה יוזמת חיקוי. או יותר נכון, גרסה שרוצה להשתלט על אנגליה.

>>לא עוד מלחמה: מי בישראל ירצה לראות סרט כזה בימים כאלה?

בשנת 2026, כך על פי דיווח של מגזין וראייטי, SNL תשיק מהדורה בריטית, בשיתוף רשת השידור Sky. "סאטרדיי נייט לייב U.K" תקבל את לורן מייקלס, המפיק המיתולוגי של SNL, כמפיק של הגרסה הבריטית – אם כי טרם ידוע מי באמת יוביל את הספינה המורכבת של SNL בלונדון, שהרי מייקלס עוד מפיק את התוכנית המקורית, ועד כמה שידוע לנו עוד לא השתכפל. אנחנו מתפללים שזה יהיה ריקי ג'רווייס, ונקבל את ה-SNL הבועט והחוצפן שהתגעגענו אליו בכל השנים האחרונות.

"כבר יותר מ-50 שנה ש-SNL מחזיקה בתפקיד יחודי בטלוויזיה ובתרבות הקולקטיבית, משקפת ויוצרת שיח גלובלי בהובלתו הקומית המבריקה של לורן מייקלס", אמרה לויראייטי מנכ"ל אולפני סקיי סיסיל פרוט-קוטאז. "התוכנית גילתה וטיפחה אינספור כשרונות קומים ומוזיקליים לאורך השנים ואנחנו נרגשים להפוך לשותפים של לורן והצוות של SNL כדי להביא גרסה בריטית לחלוטין של התוכנית לקהל האנגלי בשנה הבאה – בשידור חי מלונדון במוצאי שבת".

למרות שנכון לעכשיו לא ידועים פרטים נוספים על ההפקה הצפויה – נגיד, שמות המפיקים הראשיים, הכותבים, חברי הקאסט ובטח לא אורחים צפויים – בסקיי מבטיחים שהצוות יורכב מ"הקומיקאים הבריטים הכי מצחיקים בסביבה". מדובר בהימור לא קטן עבור מייקלס, שחוצה קווים לעבר הומור שהוא לא פגש מזה זמן רב, אבל אנחנו נרוויח מזה עוד תוכנית שבועית (שתשודר במקביל!), וממתינים בקוצר רוח לגלות מי הבריטים שיבואו להצחיק אותנו בשידור חי מלונדון.

• המסך
• חדשות טלוויזיה
• סאטרדיי נייט לייב
• בריטניה
• סדרה בריטית

Channel 4 הבריטי (חלק מהשידור הציבורי במדינה, ראוי לציין) רכש ציור של הצייר והצורר הנאצי אדולף היטלר – ואז השמיד אותו בעזרת מכשיר שמורכב משבעה מסורים חשמליים. זאת לא מתיחה וגם לא רעיון לפרק בעונה הבאה של "מראה שחורה", אלא פורמט חדש בערוץ, תחת השם Jimmy Carr Destroys Art. אבל אחרי שנסיים לפתוח עיניים על התוכנית הפרובוקטיבית (ובוא נודה בזה, די קשה לעשות משהו באמת פרובוקטיבי בטלוויזיה היום), צריך לתת לערוץ את הקרדיט – מדובר בפורמט באמת מעניין ואינטליגנטי. כי היטלר הוא לא האמן היחיד שהערוץ רכש עבודות שלו.

לאותה המטרה בדיוק נרכשו גם ציורים של המוזיקאי האוסטרלי רולף האריס, שהורשע בפדופיליה ב-2014, של הצייר והפסל אריק גיל, שאמנם הותיר מורשת אמנותית ענפה (בעיקר בתחום הטיפוגרפיה) אבל, לפי יומנים אישיים שלו שנחשפו בסוף שנות ה-80, גם תקף מינית את שתי בנותיו ואת אחותו – וגם של פאבלו פיקאסו, שנודע גם הוא ביחס בעייתי לנשים.

הציורים והיוצרים שלהם, אם כך, מייצגים ספקטרום רחב מאוד: לאף אחד אין עוררין על החשיבות האמנותית של פיקאסו בעוד שההישגים האמנותיים של גיל הם משמעותיים מאוד, אבל מאז שמעשיו נחשפו בפומבי לא מעט מוזיאונים העדיפו להפסיק להציג את העבודות שלו. ההישגים האמנותיים של רולף האריס הם זניחים, בעוד שהסיבה היחידה שאנחנו מכירים את הציורים של היטלר הן בזכות מה שהוא עסק בו לאחר שלא התקבל ללימודי אמנות.את הפרק הראשון, בו הצופים מחליטים על גורלן של יצירות האמנות המפוקפקות, תוכלו לראות במלואו כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=S8xUP-x7w24&t=210s

אם כך, בתקופה בה הדיון על הפרדת האמן והיצירה עולה שוב ושוב, Jimmy Carr Destroys Art מציעה לצופים ולקהל באולפן להיות השופטים וסוף סוף להחליט – איפה ומתי, אם בכלל, עובר הגבול. מנהל התוכן של הערוץ, איאן כץ, הסביר בשיחה עם ה"גרדיאן" הבריטי שלכל ציור עולה "סניגור" ו"תובע": "ה'סניגור' של היטלר לא יטען בעד היטלר, אלא בעד התפיסה שהמעשים שלו לא צריכים להכריע האם יצירת אמנות קיימת או לא". וכמובן שג'ימי קאר, הסטנדאפיסט הבריטי עם הצחוק המרהיב והפאנצ'ים השחורים,נבחר להיות התליין האמנותי. זה מה שעושים בשידור הציבורי הבריטי. יור מוב, כאן 11.

• המסך
• אמנות
• טלוויזיה
• בריטניה
• אדולף היטלר

טקס ההכתרה של המלכה אליזבת השנייה, שנערך ב-6 בפברואר 1952, היה הפעם הראשונה בהיסטוריה שטקס הכתרה מלכותי צולם ושודר בטלוויזיה. אחרי 70 שנות מלוכה ובגיל 96, המלכה אליזבת הלכה אתמול לעולמה כשהדיווחים משודרים בשידור חי לא רק בטלוויזיה, אלא גם בערוץ היוטיוב הרשמי של משפחת המלוכה.

העולם בו חיה אליזבת השנייה ביום הכתרתה נראה שונה לגמרי מזה שאנחנו מכירים כיום. מלחמת העולם השנייה הייתה זיכרון טרי, הטלוויזיה הביתית רק התחילה לתפוס ואלביס עוד היה תלמיד תיכון בממפיס. בדרך לתואר המנהיגה הוותיקה בעולם והמלכה בעלת הכהונה הארוכה בתולדות המלוכה הבריטית, אליזבת הפכה לאייקון תרבותי. לא רק סמל לאומי של בריטים, אלא דמות מוכרת בתרבות הפופולרית, שבכל העולם מזהים מיד את החליפה והכובע, את כלבי הקורגי שגידלה ואת הנפנוף המלכותי שלה. ראינו אותה על כל גודל של מסך, צפינו בבנות דמותה בסרטים ובטלוויזיה, היא עוררה השראה לשירי פופ, הודבקה על אינספור מוצרי צריכה וגם זכתה ליצירה משוכפלת וצבעונית של אנדי וורהול, בדומה לאייקונים מהתקופה כמו מרילין מונרו ואלביס. לא מזמן היא חלקה סנדוויץ' עם הדוב פדינגטון, בסרטון לציון 70 שנות המלוכה שלה. הדוב אפילו נפרד ממנה אמש בציוץ בטוויטר. אנחנו חיים בזמנים משונים.

הקשר של המלכה אליזבת לתקשורת ההמונים החל עוד לפני ההכתרה שלה – הנאום הרשמי הראשון שנשאה היה נאום רודיופני לרגל יום הולדתה ה-21, כמה שנים לפני מות אביה. היא הופיעה בשידור חי בטלוויזיה לראשונה באוקטובר 1957, ובאותה שנה גם החלה לצלם הודעה שנתית לציבור לכבוד חג המולד, מסורת עליה הקפידה לאורך כל כהונתה (מלבד שנה אחת). עם חלוף המילניום, ההודעה המצולמת הגיעה גם לרשת ואפילו הפכה בשלב מסוים לפודקאסט. היא נמנעה מראיונות עיתונאיים אבל הצטלמה פעם או פעמיים לסרטים דוקומנטריים.

אגב סרטים דוקומנטריים, ב-1969 שודר ב-BBC הסרט "משפחת מלוכה", הצצה ראשונה מסוגו לארמון ולחייהם של הווינזדורים. המשפחה נתפסה אז כמנותקת מאוד מהעם ומטרת הסרט הייתה להילחם בתפיסה זו. קשה לומר שמדובר ביצירה חתרנית, אבל היו שם גם כמה רגעים מביכים בסטנדרט המלכותי הנוקשה, נניח כשפיליפ אמר על אבא של אשתו "לפעמים חשבתי שהוא משוגע". זה לקח לה שלוש שנים ושני שידורים נוספים, אבל לבסוף החליטה אליזבת שהוא הצליח במשימתו יתר על המידה. הסרט נזרק לארכיון לאחר שהמלכה הכריעה שמדובר בדיוקן אינטימי מדי של המשפחה, והוא נחשף מחדש רק ב-2021 לאחר שדלף איכשהו ליוטיוב.

הסרט הציג את מלכת בריטניה באירועים רשמיים כמו מפגשים עם נשיא ארצות הברית ושאר אישים חשובים, אבל גם את המשפחה בשעות הפנאי שלה. אליזבת מתועדת בו כשהיא מאכילה סוסים, מבלה עם משפחתה או קונה ממתקים לבנה, סצנה שהתכתבה עם השמועות כי המלכה אליזבת לא נושאת על עצמה כסף מזומן. שאר בני ביתה תועדה כשהם עוסקים בתחביביהם. הנסיך צ'ארלס צולם כשהוא מצייר, בעוד המלך המיועד צ'ארלס נלכד בעדשת המצלמה עושה סקי מים (בלי חולצה, כמובן). השיא הגיע לקראת הסוף, אז יצאה המשפחה לפיקניק על שפת אגם והמלכה, בכבודה ובעצמה, עירבבה סלט ובדקה באצבע המלכותית שלה האם היא הגזימה בתיבול.

רק ב-1992 שודר שוב דוקומנטרי רשמי על המלכה, Elizabeth R: A Year in the Life of the Queen, לרגל חגיגות ה-40 לכהונתה. הפעם המשפחה צפתה ואישרה את התוכן מבעוד מועד כדי למנוע פדיחות, והתוצר אפילו שוחרר לרכישה בקלטות וידיאו. למה דווקא 1992? הסיבה הרשמית הייתה חגיגות ה-40 לכהונת המלכה, הסיבה הפחות רשמית היא כנראה הפרידה של צ'ארלס ודיאנה. הציבור התעניין מאוד ביחסים העכורים, שהגיעו לסיומה בשנת שידורו של הסרט, וברוב המקרים צידדו במי שכונתה "נסיכת העם" ולא בבעלה וחמותה.

ב-2007 התרחשה שערוריה דוקומנטרית נוספת. טריילר לסדרה התיעודית Monarchy: The Royal Family at Work, שתיעדה שנה בחיי משפחת המלוכה, העביר את הרושם כי ליזי עזבה בכעס ובדרמטיות סשן צילומים עם אנני לייבוביץ'. המשפחה איימה לתבוע, ה-BBC התנצלו, בכיר ב-BBC ואחד נוסף מחברת ההפקה התפטרו והסדר שב על כנו.

בזמן שבארמון בקינגהאם ניסו לפצח כמה ואיך לאפשר לעם להציץ פנימה, כמה וכמה סדרות וסרטים ניסו לפצח את החידה בעצמם. התסריטאי פיטר מורגן חתום על שני הייצוגים המוכרים ביותר של המלכה – הסדרה "הכתר" מבית נטפליקס אבל עוד קודם הסרט "המלכה", שזיכה את הלן מירן באוסקר שנה אחרי שגילמה את אליזבת הראשונה בסרט אחר. הסרט מתרחש בימים שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה ומציג את המלכה באור חיובי במפתיע. המלכה עוברת בו תהליך של אבל ושינוי – היא חוששת מהמודרנה, קנאית לפרטיות משפחתה, אבל לבסוף יוצאת מאזור הנוחות שלה, כובשת מחדש את לב העם ונפתחת לרעיון של שינוי והתקדמות בבית המלוכה.

"הכתר" מתחילה בנישואיהם של אליזבת ופיליפ ב-1947 וצפויה להסתיים בחגיגות ה-50 לשלטונה, אי אז לפני 20 שנה – או בחתונה של צ'ארלס וקמילה ב-2005, לפי שמועות אחרונות. ארבע העונות שכבר שודרו תיארו את עיקרי כהונתה עד שנות התשעים – מרגעים היסטוריים כמו משבר סואץ, שביתת הכורים או מלחמת פוקלנד ועד לעניינים משפחתיים כמו החתונה של צ'ארלס ודיאנה והצילומים של "משפחת מלוכה" שהוזכר לעיל. הסדרה המוערכת ועטורת הפרסים איננה "הפקה רשמית" בשום מובן ולא ברור מה חושבים עליה בארמון. מקורבים של צ'ארלס תקפו את העונה הרביעית של הסדרה בטענה שהתיאור של יחסיו עם דיאנה לא מדויק היסטורית. מקורב אחר הדליף שגם הנסיך וויליאם לא בקטע וכי לדעתו "הוריו מנוצלים ומוצגים באופן מוטה ופשטני".

המלכה נעדרה לגמרי מהביוגרפיה הכושלת "דיאנה" אבל הופיעה בשתי יצירות חדשות יחסית על הנסיכה – "דיאנה: המחזמר" הנלעג למדי וסרט הדרמה המוערך "ספנסר", המלווה את דיאנה בחג מולד זוועתי במיוחד מבחינה נפשית. משפחת המלוכה לא הגיבה לסרט, אך השף המלכותי דארן מקגראדי, שדמותו מופיע בו, יצא להגנת המשפחה ואמר "החשש הגדול שלי הוא שמישהו יצפה בסרט ויגיד 'אלוהים, המשפחה פשוט ישבה שם, הם מפלצות', וזה לא נכון". ואם נעזוב לרגע את דיאנה, נציין שהיא מופיעה קצרות כילדה ב"נאום המלך", המתמקד באביה – סרט שהיא אשכרה ראתה ואפילו העניקה לו את ברכתה. ב-2015 גילמה אותה שרה גאדון בסרט שזכה לשם העברי הבעייתי משהו "יציאה מלכותית", שמתאר ערב בילויים פרוע שלה ושל אחותה מרגרט ביום הניצחון שחתם את מלחמת העולם השנייה.

למלכה יש אינספור הופעות קמיאו ואזכורים אגביים בסרטים וסדרות, בדרך כלל כשחבורה של כלבי קורגי רצים אחריה. עם השנים היא הפנימה ששיתוף הפעולה הזה עם המדיה הפופולרית הכרחי למעמדה והתחילה לשתף פעולה, נניחבמערכון שצולם לכבוד אולימפיאדת לונדוןבמהלכו נשלח ג'יימס בונד, בגילומו של דניאל קרייג, לאסוף את המלכה לאיצטדיון. כולל הקורגים, כמובן. בהזדמנויות אחרות היא הגיעה לשבוע האופנהוישבה בשורה הראשונה לצד אנה וינטור, אוקפצה לראות את כס הברזלשל "משחקי הכס" והסגירה במפגש עם קיט הרינגטון שתכלס אין לה מושג מה קורה בסדרה.

הייצוגים המוזרים ביותר של המלכה הם הקומיים שבהם, רובם מבוססים על הדיסוננס בין הרצינות והממלכתיות שלה לסיטואציה מגוחכת כלשהי. כמה דוגמאות מטורללות:מכונית-אליזבת עם כתר על הראש(או השמשה) ב"מכונית 2"; המלכה נגררת לאורך שולחן ארוך מאוד על ידי לזלי נילסן ב"אקדח מת לצחוק"; אליזבת + הקורגים עולים לתיבת נוח המודרנית בסרט האסונות "2012"; המלכה מרביצה לשחקן טניס בריטי כשהוא לא מצליח להכריע קרב טניס בלתי נגמר בסרט "7 ימים בגיהנום"; המיניוניםגונבים מאליזבת את הכתר שלה; סרט אנימציה שלםבהשראת כלבי הקורגי המלכותייםוגם, כמובן, ג'ון מלקוביץ סוחט את המלכה כשהוא מאיים לירות בכלבים שלהב"ג'וני אינגליש".

בסוף הסיקסטיז הביטלס הקדישו למלכה שיר קצרצר בשם Her Majesty בסיום האלבום Abbey Road והוזכרה פעמיים נוספות במהלכו. הסקס פיסטולז שהפקיעו את הסיסמה הממלכתית (ושם ההמנון הלאומי) God Save the Queen לטובת שיר מחאה נוקב, שמציג את המלכה כאטרקציה לסחיטת כסף מתיירים ומכנה אותה "לא בת אדם". גם הסמית'ס, פט שופ בויז, מאניק סטריט פריצ'רז, סטון רוזס ופריימל סקרים כתבו עליה שירים, לא בהכרח מחמיאים.

השיר Shoot The Dog של ג'ורג' מייקל בכלל מבקר את ג'ורג' וו בוש וטוני בלייר, אבל בקליפ שלו נראית המלכה מצוירת כשהיא רוקדת במרפסת של ארמון בקינגהאם. בקליפ אחר של להקת בייסמנט ג'אקס המלכה יוצאת ללילה של הרפתקאות בלונדון במהלכו היא בורחת מהמשטרה, הולכת מכות ואוכלת קבב. סצנה במועדון חשפנות הובילה את MTV להגביל את שידור הקליפ לשעות הערב והלילה בלבד. טעמה המוזיקלי של המלכה האמיתית נחשף בחלקו עם השנים, בדרכים רשמיות ורשמיות פחות. פרד אסטר, ג'ורג' פרומבי, אבבא, קליף ריצ'ארדס, גארי ברלו והמחזמר "אוקלוהומה!".

• המסך
• אנגליה
• בריטניה
• מלכה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 912 // יפו בוערת

יש משהו מאוד משמח בלראות להיט אינטרנטי מוזר מקבל את ההזדמנות על המסך היותר-גדול-אך-לא-הכי-גדול של הטלוויזיה, כמו לעודד קבוצת ליגה ג' ולחזות בה מטפסת עד לליגת העל. גאוות יחידה מסוג כלשהו. אם כן, קהל המעריצים האדוק להפליא של סדרת הרשת "Don't Hug Me I'm Scared" יכול להיות מאוד מרוצה מעצמו, כי תכנית הילדים הביזארית למבוגרים עולה ליגה.

אתמול (19.6), בדיוק 6 שנים מאז שעלה ליוטיוב הפרק האחרון בסדרה (ובערך 11 שנים אחרי שהחלה), הוכרז דרך סרטון יוטיוב (כמובן) כי יצירת הקאלט תזכה לגלגול טלוויזיוני, שישודר החל מחודש נובמבר 2022 בערוץ 4 הבריטי. אה, לא ידעתם זה בריטי? טוב, זה לא שהדמויות מדברות באיזה מבטא. ואם להסתמך על ששת הפרקים האינטרנטיים שלה, שכל אחד מהם זכה למיליוני צפיות, זה הולך להיות חתיכת טריפ מוזר.

"Don't Hug Me I'm Scared" בנויה כפרודיה על תכניות ילדים מבוססות בובות בערך אנושיות, דוגמת "רחוב סומסום", כשבכל פרק שלושת הדמויות המרכזיות – האיש האדום, האיש הצהוב והברווז – לומדים על נושא חדש, כמו אהבה, טכנולוגיה, יצירתיות ועוד. עד כה נשמע תמים, רק שבכל פרק לוקח פניה אפלה, לרוב עם שוטים מהירים ודימויים מקריפים ממעמקי התודעה, דוגמת אברים פנימיים שמתחבאים בעוגות או יצורים שנראים כאילו יצרו אותם מקיא.

עם זאת, הגועל וה-Gore לא נזרקים סתם כך לאוויר, אלא פועלים לטובת מסר רחב יותר על קפיטליזם בתכניות ילדים ועל השפעת הטלוויזיה על התודעה. טרם ברור אם הסדרה המלאה תעסוק באותו הנושא (או אם בכלל נצליח לשרוד דקות ארוכות מהדבר המופרע הזה), אבל כבר ברור שצמד יוצרי הסדרה, בקי סלואן וג'וזף פלינג, ישובו לבנות תרחישי אימה קומיים שיכולים להשאיר סיוטים גם לילדים הכי מבוגרים.

• המסך
• אינטרנט
• קריפ
• מוזר
• יוטיוב
• בריטניה
• אנגליה

זאת בסך הכל עוד סדרת נעורים מיינסטרימית שמפנטזת שכוכב הרוגבי של בית הספר הוא נער רגיש שיכול להתאהב בחננה, אז למה כולם מדברים על "עוצר נשימה", ואיך היא זינקה למקום 81 ברשימה הסדרות הכי טובות (אי פעם) של IMDb? אולי כי סדרת נעורים דוברת אנגלית שגיבורה הוא הומו מחוץ לארון וכוכב הרוגבי הוא ביסקסואל המגלה שההיא שהוא נישק לפני שלוש שנים היא לסבית וזאת שמחברת בין כל הדמויות היא טרנסית והחבר הכי טוב שלה הוא סתם סטרייט, והכל מרגיש טבעי ונחמד ולא מאולץ בשביל המסר, זה עדיין לא דבר שכיח. ואולי מה שהכי יוצא דופן ב"עוצר נשימה" זה שהחבר הסטרייט של ההומו החננה לא חושש להתעמת עם הבריונים – ברור שיש גם כאלה – המתקשים להשיב כי אפילו הם יודעים שהומופוביה זה לא קול.

"חינוך מיני" יותר נועזת ומורכבת ועמוקה, אבל לא ברור עד כמה באמת היא עוסקת בבני עשרה. "עוצר נשימה" באמת מלוהקת בבני עשרה בעלי מראה ממוצע למדי (אם כי הסדרה לא מרחיקת לכת עד כדי ליהוק נערים עם פצעוני בגרות, כמו "דרך המלך" השוודית המשודרת גם היא בנטפליקס), והיא חיננית ושובת לב, ולא מאתגרת (היא תרגיז רק את סמוטריץ' ודומיו).

>> 20 הסדרות שכולם צריכים לראות עכשיו – מדורגות

הכל התחיל מסדרת קומיקס רשת שפורסמה בטאמבלר ב-2016 על ידי אליס אוזמן, שהיתה אז בת 22 (את רומן הנעורים הראשון שלה, "Solitaire" היא פרסמה שנתיים לפני כן). ריבוי העוקבים שכנע אותה להשיק קמפיין קיקסטארטר, וב-2018 היא הוציאה מהדורה מודפסת של שני הפרקים הראשונים. חברת הוצאה לאור רכשה את הזכויות לסדרה כולה, והרומן הגרפי, שהפך לרב-מכר בבריטניה, תורגם גם לעברית ב-2021 (בהוצאת כנרת זמורה-דביר). השלב הבא היה עיבוד טלוויזיוני, שגם אותו כתבה אוזמן, וב-22 באפריל הוא הגיע לנטפליקס. הצופים הצעירים טרפו אותו בתאווה, מיהרו לדרוש עונה שנייה – ויש להניח שהם יקבלו את מבוקשם.

צ'רלי ספרינג (אחיה הצעיר של טורי, גיבורת הספר "Solitaire") הוא ההומו היחידי בבית הספר טרוהם שהעז לצאת מהארון (למען האמת זה נכפה עליו). בתחילת הסדרה הוא מנהל רומן סודי עם בן, שמנשק אותו בסתר אך מתכחש אליו לגמרי כשהם נתקלים זה בזה במסדרונות בית הספר. צ'רלי הוא תלמיד מצטיין ואצן מצטיין ויש חבורה משלו – טאו חובב הקולנוע, אייזיק (שדמותו מוזנחת למדי והוא נשאר בשולי הדרמה) ואל – טרנסית שעברה ללמוד בבית ספר לבנות אחרי ההצקות שחוותה בטרוהם. כשצ'רלי נשלח על ידי מורה לשבת ליד ניק נלסון, כוכב הרוגבי החייכן של בית הספר, בין השניים מתפתחת ידידות מידית.

>>אם מתעלמים מהסרט של דויוויד בואי, זו סדרה לא רעה בכלל

צ'רלי מפתח קראש על ניק, רק שכולם בטוחים שניק הוא סטרייט ושזה בזבוז זמן. אבל לצופים ברור שניק מתאהב בצ'רלי ושזה רק עניין של זמן עד שהוא יצא מהארון – ולא הרבה זמן כי מדובר בשמונה פרקים שאורכם כ-25 דקות, כך שאפשר לבלוע את הכל בישיבה אחת. העניין הוא שניק עצמו חושב שהוא סטרייט, או לפחות כך הוא חשב עד שצ'רלי התיישב לידו, ועכשיו הוא צריך להבהיר לעצמו מדוע הוא נמשך אליו. בתור התחלה הוא מגייס אותו לקבוצת הרוגבי של בית הספר, והחברים של ניק לא ממהרים לקבל את המצטרף החדש. אחד מהם במיוחד, בן העשירים הארי, מתנכל לצ'רלי, אבל צ'רלי לא לוקח את זה קשה מדי – זאת סדרה בלי טרגדיות והכל נפתר בקלות יחסית. מנגד, גם טאו אינו מרוצה מהקשר של צ'רלי עם ניק, כי הוא מרגיש שהחברות שלהם מתפוררת.

כאמור, זאת בעצם סדרת נעורים די טיפוסית, כולל הקלישאות הרומנטיות של גשם שוטף שיורד משמיים בדיוק כשזה מתאים לרומנטיקה, ובגלל התוכן הלהט"בי זה בדיוק מה שהופך אותה לחמודה כזאת. הליהוק המוצלח של כל השחקנים והדיאלוגים הזורמים אף הופכים אותה לטובה יותר מהרומן הגרפי שעליו היא מבוססת. רמזים למקור המאויר נמצאים בעלים המצוירים המתעופפים להם סביב הגיבורים כל פעם שגופם מתלהט.

>> "העיר הזאת שלנו": מה המשמעות של לנהל מלחמה נגד אזרחים?

השחקן היחידי בחבורה שיש לו ניסיון של ממש הוא קיט סבסטיאן קונור המגלם את ניק – בין השאר הוא גילם את רג'ינלד דווייט לפני שהפך לאלטון ג'ון ב"רוקטמן". ניק הוא גם פחות או יותר היחידי שיש לו קונפליקט פנימי, אבל הוא נער כל כך חיובי ונחמד שלא ברור איך הוא החזיק מעמד עם החברים הלא מוצלחים שלו עד כה. לג'ו לוק בעל האוזניים הבולטות המגלם את צ'רלי יש מעט ניסיון בתאטרון מקומי, אך זו הופעתו הראשונה על המסך, והוא שובה לב במבוכותיו. לוויליאם גאו היפיוף, גם הוא חסר כל ניסיון, סידרו תספורת מוזרה כדי שישכנע אותנו כחנון בתפקיד צ'או. ואת אל המקסימה מגלמת יסמין פיני בת ה-18, שהתפרסמה בסדרת סרטוני טיקטוק בהם שיתפה את העוקבים בחוויותיה כנערה טרנסג'נדרית שחורה.

לצד בני העשרה הרעננים האלה מפתיע לגלות את אוליביה קולמן, לא פחות ולא יותר, בתפקיד קטן כאמו של ניק. העובדה שבכלל נענתה לפנייה (אין לה קשר למי מהיוצרים) כנראה מעידה על נדיבותה הגדולה של השחקנית הכבירה הזאת, ובסצנה המהותית האחת שלה היא מביאה את כל כולה. למען האמת יש כאן עוד שחקן מפורסם – קולו של סטיבן פריי נשמע ברמקולים כמנהל בית הספר. זאת סדרה מלאה רוח טובה, וחברות טובה, והורות טובה, ואני משערת שאם רואים אותה בגיל הנכון היא גם משאירה חותם.

Heartstopper עכשיו בנטפליקס

• המסך
• סדרות
• נטפליקס
• להטב"ק
• נוער להטבי
• בריטניה